אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק הניזקין › דף מט.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק הניזקין · דף מט.

פרק הניזקין

שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש, [מתחילת הפרק עד באמצע התוספות חסר, חבל חבל על דאבדין] שמעינן לה וא"כ שור רעהו ל"ל, וי"ל דמבור לא שמעינן מידי דע"כ גזירת הכתוב הוא ולא מטעם הקדש, דהא פיסול המוקדשין רעהו קרי' ביה, ומיהו תימא דהא כי יאכל קודש בתרומה כתיב ובתרומה לא שייך לפטור מזיק לגמרי דממון כהן הוא ומ"ש משאר ממונו, וי"ל נהי דמזיק תרומה חייב לשלם, מ"מ מהאי קרא דכתיב כי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו, אבל קרא דכי יאכל בא לפטור מזיק התרומה שפטור לגמרי דאי הוה מחוייב בקרן מיחייב נמי בחומש, וקרן דמיחייב משום דלא גרע ממזיק חולין של חבירו הילכך ילפינן שפיר מקדש מהיקישא לפטור מזיק ההקדש לגמרי, והיינו דאי' בפ' השואל גבי האי מאן דגזיל חביצא דתמרי איש כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומשא, ואע"ג דמהאי קרא דרשינן לפטור מזיק לגמרי, מ"מ לא נפקא מינה אלא לחומש כדפרישית, ולא נצטרך לומר דמדרבנן משלם, ותימ' דהכא מייתי קרא דשור רעהו הו"ל לאתויי קרא דכי יאכל, י"ל משום דמתני' היא בפ' שור שנגח ד' וה' ניחא ליה בכל דוכתא לאתויי א"נ משום דמיניה שמעינן הא דאדם פטור לגמרי מקרן וחומש:

ור"ע סבר וכו', הקשה הר"ם אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי בור ואדם, ותירץ דכי היכא דרשב"ם דריש רעהו להחמיר על הקדש, ה"ג דריש מי שהמתה שלו משלם נזקי שור וחמור ולא כלים, בדבר שאין המתה שלו כגון כלי הקדש אפי' אכלים מחייב, ומאדם ליכא למיפרך דכיון דדריש רעהו להחמיר בהקדש מעתה לא דרשינן כי יאכל לפטור מחומש כדפ"ל:

ועוד מאי ק"ו להקדש, פירש"י הואיל ומן העידית דקאמר ר' עקיבא אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק"ו להקדש גריעותא הוא, וקשה לפירושו דאין זה גריעותא אלא לחומרא שר' ישמעאל פוטר לגמרי מזיק את ההקדש ור' עקיבא מחייב נזק שלם ולענין מיטב נמי חשיבותא הוא מאי דמשלם ממיטב ולא מן הגרוע ולא מן הזיבורית, ונר' דה"פ מאי ק"ו להקדש דלענין חיובי מזיק אהקדש לא קאמר אלא מקרא דרשב"ם נפקא, אלא לענין מיטב קאמר דלא הו"ל לר' עקיבא לאהדורי לר"י וק"ו להקדש כיון שגם ר"י היה מודה בכך אי לאו דפטר לגמרי: ע"ב.

ור"ש הוא דדריש וכו', ול"פ אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה, וגבי לא ירבה צריך למצוה נפקותא, ולא מיסתבר לומר דנ"מ בשוגג כיון דאדם מועד לעולם ושמא מהאי טעמא הוא דשיימינן בדמזיק:

מ"מ אמר' תורה ב"ח וכו', פי' ולא בעידית, והא מדאורייתא דינו בזיבורית, י"ל דהכי קאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה דב"ח לא שקיל בעידית אלא בזיבורית ובינונית משום דתיקון רבנן דשקיל מיהא בבינונית:

מפני מה אמרה תורה כתובת אשה בזיבורית, ולא תקנו בבינונית משום חינא כמו בב"ח משום נעילת דלת:

וכי היכי דמפיק כו', פירש"י דמלתא אחריתי ולא טעמא דזיבורית הוא, ונראה שבא להחזיק טעם דזיבורית דלא תימא דע"כ יפו חכמים כח הנשים משום חינא שהרי תקנו לה כתובת, ולא תקנו לו כתובה אם הקניטתו עד שגירשה, א"כ לתקנו רבנן בינונית משום חינא:

משום חינא, פירש"י שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם, וקשה דאמרינן לעיל יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ועוד אמרינן בפ' נערה קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנו שפיר אלא בתו אי לא בעי לו מאי עביד לה, אלמא אדם מוצא לישא אשה טפי משהאשה מוצאה בעל, ועוד אמרינן בפ' אלמנה ניזונית, אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ומפרש בגמרא משום חינא, ומקשה כשם שמוכרת שלא בב"ד כך יורשי כתובה מוכרים שלא בב"ד ואי משום חינא יורשיה מאי חן איכא, ומשני כגון שירשתו בתה או אחותה, ולפירש"י מה לי בתה מה לי אחותה כך היא חפצה שבניה ימכרו שלא בב"ד כמו בנותיה, ונראה כפירש ר"ח משום חינא שיהיו הכל קופצים עליהם לישאנה מחמת שיפו כחו יהיה להן חן, והכי איתא בהדי' בירושלמי דפירק' בגמרא דאין נפרעי':

ממאן אילימא מיתמי לית ליה לר"מ אין נשרפין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, תימא מאי פריך רבא הא איהו גופיה קאמר לקמן דגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא ור"מ סבר כתובת אשה מדאורייתא כדאיתא בפ' אע"פ, א"כ ה"ג גובה מן היתומים כמו שגובה מאביהן בבינונית, וי"ל דודאי גבי נזיקין וגבי שטר חוב שכתוב בו שבח שגובה מן העידית כמו שגובה מאביהם בבינונית ולא הפקיעו חכמים כחן וה"ה מן היתומים גובין כדינן, אבל כתובה לר"מ דמדאורייתא בעידית והפקיעו חכמים וגובה מן הבינונית לגבי יתומים ראוי שתרד מעלה אחת ותגבה מן הזיבורית, והא דפריך מי לית ליה לר"ם אין נפרעין וכו' דוקא אכתובה קא פריך, אבל בנזקים ודאי לית ליה אליבא דרבא כנ"ל:

ממאן אילימא מיתמי מאי אירי' כתובת אשה, והכא לא שייך לשנויי כדלעיל כתובת אשה איצטריכא ליה דה"ה כל מילי דהא קתני נזקין בעידית, (בריה שעבודא ניחא):

בקבלן . פירש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלי והיה מסרתו לידו בתורת קבלנות והחזירן לבנו, ותימא והא אמרינן בפ' גט פשוט דהיכא דנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה ואפי' לית ליה נכסי ללוה משתעבד, וי"ל היינו דוקא היכא שלקח מיד המלוה ונתן ללוה, ומיהו משמע התם דבלשון תליא, ושמא תרווייהו בעינן לשון קבלנות והתפסת מטלטלי, ול"נ דוקא היכא שמוציא המלוה מעות מידו על נאמנות הערב די לו בלשון קבלנות ולא בעי התפסת מטלטלי, אבל הכא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא צריך התפסת מטלטלים:

אלא למ"ד יש לו משתעבד וכו', והכא מיירי בדלית ליה דאי אית ליה נזקים אמאי בעידית כיון שיש מעות ליתומים, ואפי' איירי בקטנים דלא מצי ערב לאשתעויי דינא בהדייהו, מ"מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית כיון דאית להו נכסי ליתמי וראויים לפרוע אלא שהם קטנים:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה