תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף יד.
כהלכתא בלא טעמא, פי' מה שמועיל התנא הקנין, אבל טעם טוב יש למה תקנו דתקנה גדולה הוא מה שמועיל במעמד שלשתן מה שמעמידו בעל כרחו ואין צריך לטרוח לעשות קנין, וכן הכותב נכסיו לאשתו לא שביק איניש לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא נתכוון למנותה אפטרופ' כדי שיחלקו לה כבוד, ומשיא אשה לבנו בבית נמי כיון שהאב הסיר כל מה שהיה לו בבית ניכרין הדברים שדעתו היה ליתנו לבן:
ה"ק דברים הללו לא ניתנו לחזרה, משום דהוי מעמד של שלשתן הא לאו הכי מצי למיהדר ביה אע"ג דקאמר יהביה לפלניא, מכאן מדקדק ר"ת דבמתנה לא אמרינן תן כזכי דמי דלכאורה משמע דבפקדון היה אותו קבא דמוריקא, ואין נר' לדחות דשמא באותו שעה לא היה מונח ברשותו של רב אחא אלא ברשות אחרים, אע"ג דאיכא לאתמוה אם ברשותו של רב אחא היה כי לא הוי נמי תן כזכי לימ' ליה בהדיא זכי ולא יהא צריך למעמד של שלשתן, ומצית למימר דכך היה המעשה שהיה שם שלשתן באותו מעמד:
אבל מתנה וכו', וא"ת מאידך דרב שמעינן ליה בפ' הזהב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומוקי לה התם במתנה מועטת ומדמי לה למכר היכא דליכא מעות בהדי הדברים, וי"ל דהיכא שאומר לנפקד או לב"ח שיתן לו ס"ד דקני יותר מכשאמר לו מתנה אני נותן לך:
עביד חושבנא בין דידיה לנפשיה ולא פש גביה, פר"ח שהיו מודים לו בעלי דינים או שהיה דבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה ולא מידי וכן ר"ת, ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליד מנו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי, משום דאין דרך אדם להודות עד שיכוין חשבונו יפה, וכן משמע מההיא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ"ק דב"ב מפ' טעמא משום דהאומר דהאומ' לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבר שהייתי חייב לך ואיני חייב לך כלום מגו דאי בעי אמר אח"כ פרעתי וקשה מהא דאמרינן בסוף גט פשוט ש"מ שאמר מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים, תנו מנה לפלוני יאמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתי אין נאמנים דאם איתא דפרעו לא הוה אמר תנו, משמע דיתומים הוא דאין נאמנים במה שאומרים שחזר ואמר האב פרעתי וטעה במה שאמר תנו, אבל איהו גופיה הוה מהימן טעיתי מנו דאי בעי לומר אח"כ פרעתי, וי"ל דאם איתא דהוא הוה מהימן, א"כ יתומים נמי להימנו בהאי מנו דאי בעי אמרו פרענו אח"כ או ראינו שפרע אבינו אח"כ אלא ש"מ האי שכיב מרע דמהימן אי הוה ידעי' שחזר ואמר שטעה, לאו משום מנו אלא משום דשמא אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות, אבל איניש אחרינא אינו נאמן לומר שטעה אפי' במגו מאחר שהודה וליורשים נמי לא טענינן להו שטעה:
חדא דאמר רב הונא אמר רב, קס"ד דרב נחמן דמה שהיה אומר שלא ליתן משום שהיה אומר לא נתחייבתי לך כלום:
ומר סבר הולך לאו כזכי, והאי דקאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לא עיקר טעם הוא, וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בההוא דהלוקח יין מבין הכותיים דא"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, ומעיקרא הוה בעי למימר טעמיה דר' יהודה משום דלית ליה ברירה לק' בפ' כל הגט וכן בפ' הישן וטעמא דבקיעת הנוד לדבריהם קאמר להו, וכן בפ' התערובות דאמרי רבנן לר' אליעזר אודה לי מיהא דרואה אני כאלו הם עצים, ואע"ג דאינהו גופייהו לא סני להו האי טעמא אלא נפקא להו מקרא, וא"ת נהי דהולך לאו כזכי וכי גרע מתופס לב"ח דקנה אפי' בע"כ של לוה כ"ש דמדעת וא"כ אמאי יכול לחזור, ותי' ה"ר משה מאיברא דהא דאמרינן התופס לב"ח קנה היינו כשאין ללוה נכסים הרבה, וכה"ג) והכא מיירי כשיש ללוה נכסים אחרים וכה"ג ודאי התופס לב"ח לא קנה דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שילך כל אדם ויתפוס נכסי חבירו כשהוא חייב לשום אדם ויאמר בשביל בעל חובך אני נוטלם, אלא ודאי אין אדם יכול לתפוס לב"ח אלא כשאין ללוה לפרוע ממקום אחר, וה"ר פרץ תי' דהכא מיירי כשקבע לו זמן לפורעו ובתוך אותו הזמן שלח לו מעותיו ולא שייך הכא לומר התופס לב"ח כיון שהמלוה עצמו לא היה יכול לזכות תוך הזמן, ונ"ל דלא קשה דהתם נמי מצי אמר ליה לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת, רב מודה בזה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי למימר את לא מהימנת לי:
לא דכ"ע הולך כזכי, פירש"י בעלמא הולך כזכי ואם היה מתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר, וא"א לומר כן דבמתנה אין הולך כזכי אלא היכא דפטרו מן האחריות דליכא למימר מינו:
הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו. מכאן מדקדק ר"ת דבמתנה לא הוי תן כזכי משום דבמתנה קי"ל הולך לאו כזכי מדקאמר לקמן דכ"ע לאו כזכי, הא בבריא הא בש"מ, מדקאמר סתמא דתלמודא הכי משמע דהכי הלכתא, ומיהו אין כל כך ראיה משום דלא הוה מצי למימר דכ"ע כזכי, אבל מרב זביד יש לדקדק, דקאמר הא והא בש"מ הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות וכו' ואמאי לא אוקמי בבריא ולומר דכ"ע הולך כזכי והא דאיתיה מקבל, אלא ודאי משום דקי"ל דהולך לאו כזכי במתנה, ובמתנה איירי התם, ועוד פסקינן בהדיא בסוף פירקין כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי, ובן בריש השולח דאמרי שליח מתנה כשליח הגט והולך לאו כזכי, מכל הני שמעינן דהולך לאו כזכי במתנה ואם איתא דהוי תן בזכי במתנה כיון דתנא גבי ופקדון דהולך כזכי ל"ל תו למיתני תן לפלוני מנה כזכי דהיינו זו וא"צ לומר זו דכיון דתנא דהולך כזכי במלוה ופקדון אע"ג דבמתנה לא הוי כ"ש תן דבמתנה הוי כזכי, אלא ש"מ תן והולך במתנה שניהם לאו כזכי ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי: