תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף יג.
ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, לכך מזכיר אשת כהן כלו' כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב מטעם זו אודו לי נמי בעבד והא דמסיים אבל אשה חוב הוא לה מדברי ר' מאיר הוא דאי מדברי ר"א היל"ל אמרו לו אכל אשה וכו':
עבד בהפקר ניחא ליה, ודוקא בעבד גדול אבל עבד קטן דלא טעים טעמא דאיסורא מודה ר' מאיר דלא אמרינן בהפקר ניחא ליה, וכן מוכח בפ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילים אותו על דעת ב"ד:
האומר תנו גט זה לאשתי, אר"ת דלא גרס זה דאי גרס זה דמשמע שמוסרו ליד השליח ותיהוי הך סתמא כר"מ א"נ תנו גט זה ואתי' אפי' כרבנן וכגון שאין מוסר להם מיד ליד אלא מראהו להם ומצוה ליתנו ולא נתנוהו עד לאחר מיתה, א"נ נתנוהו לאלתר ואפ"ה לא זכי לעבר ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשנותן ביד השליח מיד ליד, ואשמעינן במה דקתני זה אע"ג דאיתי' לגט כעין בשעה שעשה השליח והיה ראוי להנתן מיד אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה אע"פ שמינוי השלוחים היה הגט מזומן ליתנו מיד, ליכא למימר הכי דע"כ לא תנא זה במתני' לשום חידוש א"כ לא הוה מצי למידק בגמרא דלא הוה מתוקמא מתני' בש"מ משום דלא תנא כתבו, דכיון דצריך למיתני זה לאשמעינן שום חידוש שאפי' איימיירו בש"מ לא הוה מצי למימר כתבו, ואין לומר דהכי דייק דאי בש"מ הוה ליה למיתני כתבו נט זה לאשתי ותנו שטר זה לעבדי, דהא לאו מילתא הוא דכיון דצריך לשנות זה משום חידוש אפי' איירי בש"מ אין דרך התנא להאריך בלשונו ולשנות שתי בבות, אלא ודאי הכי דייק דאי בש"ם הו"ל למימר כתבו גט לאשתי שטר שחרור לעבדי דפשיטא דגט ושחרור שוין לענין כתבו במסוכן והילכך לא הוי מצי נמי למיתני כתבו גם לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דא"כ הוה משמע לא מהני כתבו, הילכך ודאי ל"ג זה במתני' אלא ה"ג תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי שמצוה להם לכתוב וליתן, וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה, וא"ת מה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפ' מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה, ואמרינן נמי בריש כתובות דאין נט לאחר מיתה הא תנא ליה וכו' וי"ל דמ"מ איצטריך לאשמעינן תנא הכא דאין גט לאחר מיתה אפי' בכה"ג שמינה המגרש שליח בחייו דסד"א שלוחו של אדם כמותו ועומד במקומו לגרש כאילו הוא קיים ולא חשיב לאחר מיתה, והך לא שמעינן מההיא דמי שאחזו ומההיא דמי שאחזו שמעינן דאע"ג דאתא ליד האשה מחיים לא הוי גם לאחר מיתה, והך לא שמעינן מהכא:
והוא שציבורין ומונחים בקרן זוית, ומפ' לה בתר הכי למר במעמד שלשתן ולמר בש"מ, וא"ת אמאי לא מפרש טעמי, דמתני' משום דתן כזכי, לפ"מ דפ"ל דתן לא הוי כזכי אלא א"כ מוסר לו הדבר מיד ליד ניחא דמתני' לא מיירי בהכי מדלא קאמר תנו מנה זה, ועוד אר"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה אלא דוקא בחוב שהוא חייב לחבירו או פקדון שיש לו בידו, וראיה מן התוספתא דתני התם תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני וכו' אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומוצאו שמת יחזרהו לו לנותן מת יתן ליורשיו, זכי מנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני וכו' אם רצה להחזיר לא יחזיר אלמא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי, ועוד ראייה מהא דגר' בירושלמי בכל אתרא אמרי' תן כהולך והכא אמרי' תן כזכי, כיני מתנית' זכי נט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי לשון מתנית' אמר כן לפי שזכין לארם שלא בפניו פי' לשון מתני' מוכיח דאיירי כשאומר כהדא ואע"פ שחולק על התלמוד שלנו דמפ' בשמעתין דתן כזכי ובירושלמי מוקי לה כשאמר זכי בהדיא מ"מ שמעי' מהתם דתן והולך שוין בכל מקום, ועוד אדקדק בו לקמן בע"ה, והא דאמרינן גבי עבד תנו כזכי אע"ג דמרצון לבו משחררו שאני השחרור דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה, י"ל דלא דמי דרגילות הוא כמה פעמים שאדם נותן מתנה לחבירו קרוב או אוהב אע"ג דלא עבד ליה נייח נפשיה לעולם אבל אין דרך לשחרר עבדו אי לא דעביד ליה נייח נפשיה טובא:
אילימא בבריא כי צבורים מאי הוי, פירש"י למאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ולקמן בס"פ נמי פריך והא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, י"ל דפשיט' ליה לתנא דמתני' לית ליה מצוה לקיים ד"ה דא"כ לא הוה צריך למיתני בבא דסיפא אלא ברישא גופא ה"ל לסיומי וכופין את היורשין ונותנים לה נט שחרור דמסתמא כרבנן דירוש' אתי' מתני' דסברי האומר תנו כאומר שחררו דמי וכופין את היורשין לקיים דברי המת ומדלא תנא הכי אלמא לית ליה לתנא דמתני' מצוה לקיים ד"ה, ועוד י"ל דקים ליה לתלמודא מדאוקי רב למתני' בצבורים ומונחים אלמא לא מפ' טעמא דמתני' משום מלד"ה דא"כ אפי' אין צבורין נמי, וא"ת רב גופיה אמאי לא מוקי מתני' אפי' אין צבורין משום מלד"ה, י"ל משום דרב לא סבר כר"מ אלא כר' יוסי כדפסיק נמי שמואל פ' מציאת האשה, וה"פ תלמודא כי צבורים מאי הוי הא לא משיך כלומר מדבעי צבורין א"כ לית ליה מלד"ה וא"כ כי צבורים מאי הוי הא לא משך, ועי"ל כמו שמפ' ר"ת בכל מקום דלא אמרינן מצוה לקיים ד"ה אלא בדבר המושלש לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת, ומתני' דלא הושלש מתחילה לכך מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני, וכן משמע מההיא עובדא דאיסור גיורא דאמאי לא נתנם רבא לרב מרי משום מצוה לד"ה אלא משום דלא הופקדו ביד רבא לתתם ביר מרי, ובב"ב פי' בו פי' אחר:
לעולם בבריא וכדרב הונא ומוקי מתני' במעמד שלשתן, והאי דקאמר תנו לאו דוקא דתן הול"ל אלא אגב רישא נקט תנו, והשתא לא רישא דומיא דסיפא, דרישא לא איירי במעמד שלשתן דלא תקין מעמד שלשתן בשטר אלא בממון, אע"ג דבסמוך מוכח מרישא דסיפא בבריא משום דבעי לאוקמי מתני' כולה בחד גברא:
(שייך לעמוד ב') תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, אריב"ם דאפילו בע"כ של נפקד או של לוה שהרי למ"ד מעמר של שלשתן קנה דוקא בפקדון לא במלוה למ"ל מעמד שלשתן תיפוק ליה תן כזכי ואמרי' בפ' המוכר את הספינה ברשות הלה המופקדים אצלו כיון שקיבל עליה קנה לוקח, אלא ודאי להכי בעי מעמד שלשתן כדי שיקנה בעל כרחו של נפקד או של לוה, ולמדפ"ל דלא אמרי תן כזכי כמתנה אלא דוקא במוסר מיד ליד אז אין ראיה מכאן, ומיהא ר"ת מדקדק דמשום פקדון לא הוצרכו לתקן אפי' אין הפקדון ברשותו של נפקד, מ"מ נר' לר"ת משום מילתא דלא שכיחא בזה שיפקוד הפקדון ביד אחר לא היו מתקנים מעמד שלשתן דהוי כהלכתא בלא טעמא אלא כדי שיקנו לו בע"כ של נפקד, ועוד הביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא בפ' מי שמת דהי' לו תריסר אלפי זוזא כי רבא, וקאמר רבא היכי לקנינהו רב מרי להנהו זוזי אי במעמד שלשתן לא אזילנא משמע דאי הוה אזיל היה מתבייש לומר שאינו מתרצה א"כ בלא טעמא דמעמד שלשתן היה לו לירא שמא יאמר לו זכי לו אלא ודאי אם היה אומר לו זכי היה אומר לו איני רוצה, ודוחק הוא לומר שבאותה שעה לא היו ברשותו של רבא, ומיהו מדמפ' לקמן טעמא בההוא הנאה דקא משני ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה היה משמע קצת דלא קנה אלא מדעתו של נפקד, אע"ג דההוא טעמא לא שייך אלא במלוה ולא בפקדון, מ"מ אין נרא' לומר שתקנת מעמד שלשתן היא בשני ענינים אלא באותו ענין שתקנו במלו' למאן דאית ליה תקנו בפקדון, ומההיא טעמא דמפ' לקמן נעשה כמו שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אין לדקדק שיקנה בע"כ, דדילמא לכל מאן דאתי מחמתך שאתרצה להשתעבד לו מרצונו קאמר:
במעמד שלשתן קנה, ונר' דאם חזר ומחלו אינו מחול, אע"ג דהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול וראיה מהא דאמרינן בפ"ב דקדושין התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, ומפרש התם דפליגי במלוה בשטר כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול, ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה סמכא דעתה קא מפלגי ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן ולא פסיק אי בעית אימא דכ"ע אית להו דרב הונא ופליגי באשה סמכה דעתה אלמא אינו יכול למחול, ואר"ת מעמד שלשתן שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו"ם לא תקנו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא היא הבו דלא לוסיף עלה ואם הנפקד או הלוה עכו"ם ואומר לו ישראל תנהו לפלוני ישראל במעמד שלשתן לא קנה שהרי אפי' זיכה לו ע"י עכו"ם זכיה גמורה לא קנה דלא עדיף מעמד שלשתן מזכיה גמורה, ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה עכו"ם כל זמן שאין ישראל חוזר יכול ליתנו לעכו"ם דאפי' א"ל בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לעכו"ם פלוני פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין הישראל חוזר בו, אבל אם חזר בו הישראל אפי' אם אמר לו במעמד שלשתן לא זכה העכו"ם וחייב הנפקד להחזיר למפקיד, ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו"ם שלא יפרע לפי שבדיניהם הוא חייב ליתן לו מכיון שא"ל ליתן אז ודאי יתן לעכו"ם ופטור מן המפקיד, ואם הנותן הוא עכו"ם והנפקד ומקבל מתנה ישראל נרא' דקנה ישראל ויכול להוציאו מן הנפקד בב"ד דכיון דהפקיעו חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמר שלשתן בהלכתא בלא מעמא, כ"ש ממון העכו"ם, ועוד שגם בדיניהם הדין כך: