תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף יב.
אלא רכתיב לא תלקט לעני, וא"ת למ"ד בפ"ק דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, א"כ ה"נ קנה העני, וי"ל (עיין בכתב יד) דאמר רחמנא לעני ולגר תעזוב אותם משמע לשאר עניים, וא"ת נלמוד מהכא בעלמא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, וי"ל דהכא סברא הוא דלא זכתה תורה לעני אלא כל מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו, ועי"ל דהאי קרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר טעמו משום דתרי מגו לא אמרינן וכן מוכח דשתי דרשות דורש מהאי קרא לא תלקט לא תסייע לעני, לא תלקט להזהיר את העני על שלו:
לעיל חוזר באשה ואינו חוזר בעבד, בירושלמי בעי הגע עצמך הרי שהיה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבר שהיא אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אלו המוכר את עבדו שלא מרעתו שמא אינו מכור, אלו המגרש את אשתו שלא מדעתה שמא היא מגורשת, פי' ע"י אחר העבד נמכר בעל כרחו ואין האשה מתגרשת ע"י אחר בע"כ הילכך אפי' בעבדו של קצין זכות הוא לו שהרי יכול למכרו לאחרים שלא מדעתו וטוב לו שיהא בן חורין כי שמא ימכרנו לאחר, וקושי' דאשה נ"ל שלא תי' וסומך ע"ז דאמרינן טב למיתב מן דו מלמיתב ארמלו:
עבד נמי דלא ספיק, תימא אטו משום דלא ספיקא יהא מוטל עליו לזונו יותר מעל אחר, וע"ק הלשון דקאמר עבדא דנהים כריסא לא שוי למה לי האי לישנא לימא דלא מחייב במזונותיו כיון שאינו רוצה ליקח מעשה ידיו, וי"ל דס"ד דרגילות הוא שהעבד מעצמו הולך ועובד את רבו אפי' בשאומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך ולהכי הוה בעי למימר דאי לא ספיק יתחייב במזונותיו כיון שהוא עמה או תפשוט דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולהכי מהדר ליה בלשון זה עבדא דנחים כריסיה וכו' כלומר אין רצון האדון להשתעבד בו כלל:
ומאי שנא ערי מקלט דנקט, אי אמרת בשלמא יכול ניחא דאשמעינן דאפי' ערי מקלט דאמר רחמנא וחי ואפ"ה לא שנא, אבל לענין העדפה לא משמע ליה דמשום וחי דתהוי העדפה דידיה:
מספקת מאי איכא למימר אי אמרת בשלמא כולה בדספקא ותנא הך דסיפא אעפ"י שאין בו שום חידוש כדי לגלויי ארישא דאיירי בדלא אמר ולדקדק מינה דעבד איירי בדלא אמר ליה ניחא אלא כיון דמוקמת לרישא בדלא ספקא ולא תנא הך דסיפא אלא לאשמעינן דמספקא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי למימרא הך מילתא דפשיטא הוא:
כי היכי דחזו אינשי ומרחמין עלי, הקשה ריב"ם דלענין עבד שנשבה ופדאוהו שמעינן להו איפכא לקמן פ' השולח ולקמן אדקדק בה בע"ה:
דאמר רב המקדיש ידי עבדו, ידיו קדושות למלאכתן קאמר, ותי' כשהקדיש כל עבדו נמי הוה לן למימר שהקדישו למלאכתו פיו לדבורו וידיו למעשיהן רגליו להילוכן דבענין זה חשוב הקרש בספ"ק, וי"ל דמסתבר טפי לפ' למיהוי עם קדוש דמשתמע חד לישנא אכוליה עבר, כמה שנחלק כלשון על כל אבר ואבר: