תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ה:
וטעמא מאי דילמא אתי בעל ומערער וכו', י"ס דגרסי ואיבעית אימא טעמא מאי, ופירש"י רלא גריס ליה דהיינו סיומא דמילתא, ונראה דגרים ליה שפיר ומוקי לה השתא אפי' קודם שלמדו כיון דנשאת לא תצא משום דאפילו אי אתי בעל ומערער ליכא אלא לעז בעלמא דלא לשמה כדפ"ל:
ותסברא והא רבה אית ליה דרבא, ולא גרסינן ותסברא כמו שפירש"י ז"ל דאינו בא לסתור הא דקאמר תסתיים, ובסמוך נמי קאמר הא מדר' יהושע סבר לפי שאין בקיאין לשמה וכו' והא דקאמר ר' יוחנן לקמן בפ"ב כ' שהביאו גט צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלמא סבר ר' יוחנן משום לשמה, מסקנא דהכא כאידך לישנא דהתם דקסבר ב' א"צ:
ותסברא מדריב"ל אמר לפי שאין בקיאין לשמה ר' יוחנן אמר משום שאין עדים מצויין לקיימו, והא דלא משני הך דהכא כאידך לישנא דפ"ב, משום דמשמע התם דאותו לשון קאמר דב' אין צריך לומר הוא עיקר דקאמר עלה יתר הוא שלא תמוט ועוד דבהך שינויא לא הוה מיתרצ' אידך פירכא דרבה אית ליה דרבא, וא"ת ולההוא לישנא דקאמר בפ"ב לפי שאין בקיאין לשמה היכי הוה משני הך ברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר דאי הוה משני כדמשנינן לרבה בשנשאת תיקשי ליה דליחשביה בהדי ג' גיטין פסולין דלא מצי לשנויי כדשנינן לעיל דהתם תצא והכא לא תצא, דהא ר' יוחנן אית ליה דבג' נימין נמי לא תצא, וליכא למימר דהתם לא חשוב אלא פיסול התלוי בגט עצמו אבל פיסול דהכא כמה שלא אמר בפ"נ, דהא אמרי' בפרק בתרא דמנין דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפ"ג יוצא והולד ממזר, י"ל דההיא מילתא דר' יוחנן דאמר בפ' בתרא לא תצא קסבר כההוא לישנא דא"ל לר' יוחנן לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ועוד י"ל דהכא מפרש דהך דרבה ורבא תנאי הוא כדבעינן למימר בפ"ב:
והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין פליגי, פי' כי היכי דאמרו דשליח נעשה עד, אי אמרו נמי דעד נעשה דיין בהכי פליגי דכ"ע שליח דהכא נעשה עד דהא שליח נאמן לו' בפ"נ ובפ"נ וטעמא דמידק דייק כדאמרי' בריש פרקין, ולא דמי לפלוגתא רפ"ב דקידושין דהן הן שליחיו הן הן עדיו:
והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין, אלא הכא בהא קמיפלגי וכו', פירש"י ז"ל דלא גרם, אלא מעיקרא גרם והא בדרבנן עד נעשה דיין והדין עמו, דכיון שהיה פשוט לו דבדרבנן נעשה דיין כדפרי' לבסוף, היכי פריך מעיקרא הא קיי"ל דאין עד נעשה דיין האיך טעה לומר דהכא הוי דאורייתא, ומיהו קצת יש בענין זה בפ"ק דכתובות גבי עכו"ם קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, ופריך מאי קמ"ל תנינן זכין לאדם שלא בפניו, והדר פריך והא ודאי קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה:
כיון דאשה כשרה להביא גיטה זימנין דמייתי לה איהי, ר"ת גריס כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתא לה איתתא דכיון דמציא למימר בכל הנשים אמאי קאמר באשה דמביא גיטה דמילתא דלא שכיחה היא, וה"ה דהוי מצי למימר זימנין דמייתא לה קרוב:
כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו', אדרבנן קאי ובא להשמיענו כיצד יעשה שתנשא בגט זה לכתחלה, א"נ אם נשאת לא תצא, אבל לתקנת הולד ל"צ דבלאו תקנה לא הוי ממזר לרבנן דלית להו כל המשנה וכו' ולר"מ נמי אין מועלת תקנה זו דמסתבר כיון דהולד ממזר לר"מ א"כ כל הדרכים האילו נסי ישנן בה תצא מזה ומזה ככל הנהו דתנן לקמן בפ' הזורק, ועי"ל נמי דקאי אר"מ ומיירי קודם נישואין, ואית ספרים דגרסי אלא כיצד יעשה ומשמע דקאי אדר"מ וה"ק אלא כיצד יעשה שלא יהיה ממזר יטלנו וכו' ויחזור ויתננה לה:
יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה וכו', מכאן משמע דבשעת נתינה צ"ל בפ"נ מדקאמר יטלנו ויחזור ויתננה לה ה"ה אחר נתינה בתוך כדי דיבור מהני מדקאמר לעיל כגון שנתנו כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, אבל לאחר (תוך) כדי דיבור איכא לספוקי אי מהני כל זמן שעוסקים באותו ענין או לא, וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני, ומההוא דסוף פ"ב הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם אימר קמי בי דינא בפ"נ ומשוי ליה שליח, ולא מההיא דתנן בפ' כל הגט המביא נט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד וכו' אין ראיה דמ"מ בשעה שהגט יוצא מתחת ידי שליח בעי שיאמר בפ"נ ובפ"נ, וה"ר יעקב מקינון ז"ל פירש להכי צריך ליטול ממנה דבעי' שיאמר בפני ב' שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא שהלכו להם למדינת הים, ולא נהירא דלישנא דתלמודא משמע דאין תקנה אחרת:
אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה, פירש שלא ידע אלא בשיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה: