תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ה.
אילימא חרש וכו', ולא בעי לומר כגון שלא ראה הכתיבת, דא"כ הול"ל ולא אמר בפני נכתב ולא בעי נמי לאוקמי באלם דמשמע ליה לרב יוסף דליכא שום חידוש באלם, אבל בחרש קמ"ל דלא גזרי' פקח ונתחרש אטו חרש מעיקרו:
אי הכי יכול נמי, ותימא מאי ק"ל לרבה טפי מלרבא, דכי היכי דלרבא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא יהא צריך לקיים חותמין, ה"נ לרבה דהא אסיקנא דרבה אית ליה דרבא, ותחלה כתב רש"י ז"ל בפי' כתב ידו דהך קושי' דא"ה יכול נמי, והך דבסמוך דא"ה חד נמי מיירי למאי דהוה אמרי' מעיקרא דרבה לית ליה דרבא ושוב מוחקו רש"י ז"ל והדין עמו דא"כ קיום חותמין נמי לא לבעי כיון דלית ליה דרבא דהא בלא עדי ערעור מיירי מדקתני רישא אם יש עלי עוררים יתקיים בחותמיו, מכלל דסיפא דאם יש עליו עדים בלא עוררין מיירי, ואר"ת דלרבא ניחא דתנא אינו יכול לאשמעינן היכא דאינו יכול אז בעי קיום חותמי', אבל ביכול סני כאמר בפ"ג אע"ג דלא חשוב לרבא כמו קיום חותמים, אבל לרבה אין שייך לומר כן דבפני נכתב עדיף מקיום חותמים שהרי מעיד שנעשה לשמה, וע"כ אתא תנא לאשמעינן דהיכי דאינו יכול סגי בקיום חותמים, וכיון דאוקימנא לאחר שלמדו אפי' יכול נמי תסגי בקיום חותמים, עי"ל דהכי פריך א"ח יכול נמי כלו' כיון דאוקימנא הך מתני' לרבה לאחר שלמדו, א"כ כולהו מתני' איירי נמי לאחר שלמדו מדפריך מתני' דהאשה עצמה מביאה גיטה דכולהו מתני' אית לן לאוקמא בענין אחד, וא"כ אמאי מחמיר רבה טפי מרבא, דאמרינן איכא בנייהו דאתייהו בי תרי א"נ חד באותה מדינה במדינת הים דלרבה בהני נמי קתני מתני' דצריך ואמאי והא בקיאין לשמה. ומשני אע"ג דכולהו מתני' איירי לאחר שלמדו, צ"ל משום גזירה שלא יחזור דבר לקלקולו:
והא אשה דלא שכיחא ותנן דהאשה עצמה וכו', תימא הא דצריכה לו' בפני נ' ובפ"נ משום קיום דרבה אית ליה דרבא, וי"ל דמשמע ליה דבכל מקום שצריך איש לומר, אשה נמי צריכה לומר ואפי' באותה מדינה במדינת הים דליכא למיחש לקיום:
א"ה בעל נמי, בשלמא לרבא דאמר משום קיום היכי דבעל מייתי ליה לא חיישי' לזיוף שאינו חשוד להכשילה במתכוין, אלא רבה דאמר משום לשמה בבעל נמי ליחוש שלא יחזור ויערער דמתחלה לא ידע דהוה צריך לשמה, ומשני דליכא למיחש שמא יערער כיון דנקיט ליה בידיה דערעורא אינו אלא משום לעז בעלמא כדפרשי' לעיל אבל מן הדין אין בערעור כלום, ונ' דאין לפרש א"ה דהכא בבי האי גוונא, דאי הוה ק"ל הך מתני' לרבה טפי מלרבא ה"ל לאקשויי מהך מתני' ולימא לרבא ניחא לרבה ק' כי היכי דמקשה לרבה מבעי דבעי שמואל מרב הונא אלא ודאי ידע שפיר האי טעמא דהשתא מינקט נקיט ליה ערעורי קא מערער עלויה ול"ק הך מתני' לרבה טפי מלרבא אלא משום דקאמר שלא תחלוק בשליחות פריך א"ה בעל נמי דס"ד אע"ג דאיכא טעמא דהשתא מינקט נקיט ליה וכו' מ"מ משום שלא תחלוק בשליחות היה להם לתקן שיאמר, ומשני כיון דאיכא טעמא דמינקט נקיט ליה לא שייך כאן למימר שלא תחלוק בשליחות:
א"ה חד נמי, לפר"ת ה"פ חד נמי לבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמי' כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים הוא דבחד צריך היכא דלא למדו, בלמדו נמי לא פליג, ומשני בחד פשוט ליה דצריך גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולאידך פי' ה"ק כיון דלא למדו בימי רב ושמואל, כש"כ בימי רבא שהיו דורות אחרונות ובקיאים טפי כדאמרי' בשמעתי' ורבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מסתמא אף לבני דורן קאמר ובהא קאמר איכא בנייהו באותה מדינה במדינת הים דלרבה צריך ואמאי והא למדו:
בי תרי דאייתי גיטא וכו', וליכא בנייהו לאחר שלמדו אלא באותה מדינה במדינת הים, ולקמן בריש פ"ב איכא למ"ד דבי תרי צריכי אפי' אחר שלמדו דלא חשיב ליה מילתא דלא שכיחי:
שלא תחלוק בשליחות, פי' דחד דגזרי' חד בלא שכיח אטו חד דשכיח, אבל תרי אטו חד לא גזרינן:
אלא להקל עליה, אע"ג דחומרא הוא מתחלה דאסורה להנשא היכי דלא אמר, מ"מ קולא הוא לענין קיום דהיכא דאמר בפ"נ ובפ"נ אינה צריכה קיום אחר:
בשנשאת , והא דתני' לקמן המביא נט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוצא והולד ממזר, היינו היכא דלא נתקיים בחותמיו, אבל אם נתקיים בחותמיו לא תצא וא"ת וליחשבה גבי ג' גיטין דאם נשאת הוולד כשר, וי"ל דקסבר רבה דבג' גיטין תצא והכא לא תצא, ובה"ג משני עלה בפ' בתרא: