תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ד:
תנן המביא נט ממדינה למדינה במדינת הים וכו', מרישא דמתני' דקתני המביא גט דמשמע דוקא ממדינת הים לא"י לא מצי למפרך דדילמא לשלם באותה מדינה במדינת הים נמי צריך ונקם האי לאפוקי רקם וחגר:
אי מההוא הו"א ה"מ דיעבד, פירש"י ז"ל אי מדיוקא דרישא, ול"נ אי מההיא משמע דקאי אהא דפריך מינה דאי אדיוקא קאי הול"ל אי מיהא, אבל קשה היכי מצי למימר דאינו צריך הוה מפרשי' בדיעבד הא מוכח בריש חולין דאינו צריך לכתחלה משמע דדייק דיוצא ונכנס לכתחלה מותר מדקתני אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, וי"ל דכיון דיכול לתקן בדיעבד בהא כדאמרי' לקמן שיטלו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני ב' ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם שייך למימר א"צ כלומר א"צ לחזור וליטלו הימנה, ועי"ל דלאו משום א"צ קא דייק אלא משום דקאי ארישא דקתני במסכת ע"ז פ' ר' ישמעאל ובעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיהא שם שומר דמשמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשוב כשומר נסור א, וקשה מהא דתנן לקמן בפ"ב המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר וכו' ומשני אי מההיא הו"א צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל דפסול והיכי הוה ס"ד הא מדקתני הכא תרי בבי ופרשנו דאי לא תנא אלא חד הו"א דלכתחלה בא"י הוה צריך מכלל דמדינת הים אפי' בדיעבד נמי צריך ואו לא אמר פסול, ונר' לפרש דהאי דיעבד דקאמר הכא היינו דיעבד אם לא ראה כתיבת הגט וחתימתו יכול להביאו ליתנו לה בא"י אבל לכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימתו אפי' בא"י כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ, ובמדינת הים אם לא ראה כתיבת הגט וחתימתו אין לו להביא וליתנו לה כיון שלא יכול לומר בפ"נ ואם הביאו ונתנו לה ולא יאמר אכתי הו"א דכשר אי לא מתני' דפ"ב, והשתא נמי ל"ק מההיא דחולין דהא דקתני א"צ היינו דלכתחלה יכול להביאו אעפ"י שלא ראה כתיבת חנם וחתימתו, ומיהו בלאו הכי ל"ק מידי ההיא דפ"ב דתנן מאחר הכי תרי בבא אתא לאשמועי' דבא"י אפי' לכתחלה לא צריך א"כ מהשתא מצי למימר דהאי צריך דמדינת חים היינו לפתחלה אכל כדיעבד כשר להכי איצטריך מתני' דפ"ב, ונר' דצריכים לשינויא דשנינן דתרי גוונא דיעבד נינחו, דאי לא תימא הכי לישתוק מחד כבא דהכא וממילא ידעינן דבא"י אפי' לכתחלה ל"צ דאי הוה צריך לכתחלה לא ליתני מתני' דפ"ב וממילא ידענא דבמדינת הים אפי' בדיעבד פסול:
כיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי, תימא דבחזקת הבתים אמרי' סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי לענין מחאה שלא בפניו דלא הוי מחאה, וי"ל דהכא ע"י שמחזרת אחר העדים שמכירים את חתימת העדים הוי עדים מצויין לקיימו, אבל הכא אין דרכו של מחזיק לחזור אם עשה מחאה אם לאו וממילא אין המחאה נשמעת מזה לזה, וא"ת הא לקמן משמע איפכא דמצריכי' לומר ב"נ משכונה לשכונה גבי בני מחוזא דניידי ואטו לענין מחאה מי לא הוה מחאה, וי"ל דלענין הך מילתא שאני מחאה דדרך בני ארם כששומע דבר תימא שאדם מחזיק בקרקע שאינו שלו אומר לאחרים וחברך חבר' אית ליה, אבל אם חתם על הגט אין דרך שיאמר חתמתי על גט פלוני וכיון דניידי אין מכירים חתימתם ולא ימצאו עדי קיום:
שהיו מקפידים זה לזה, וחירום דידהו הוה טפי מחירום יהודה וגליל:
אלא מאי בנייהו, וממדינה למדינה בא"י לא פליגי אי איכא חירום לתרווייהו צריך, ואי ליכא חירום לתרווייהו לא צריך (כיון דשכיחי שיירתא), ולעיל דאסיק לעולם ממדינה למדינה בא"י ל"צ ולא מצי למימר מאי בנייהו דאע"ג דלרבא נמי ל"צ כיון דשכיחי שיירתא, מ"מ איכא בנייהו ממדינה למדינה בא"י כי איכא חירום כי ההיא דמהגמוניא להגמוניא, וא"ת ואע"ג דאסיקנא דרבה אית ליה דרבא, אכתי אמאי צריך בפ"נ בהגמוניא להגמוניא בא"י והא רבה לא חייש לאחלופי כדמוכח לעיל, וי"ל דודאי מתחילה לא היו מתקנים בפ"נ משום אחלופי אבל מאחר שתקנוהו משום לשמה ממדינת הים תקנוהו שבכל מקום שיהא צריך בפ"נ שיאמר גם בפני נכתב אפי' בא"י:
והוינן בה, תמי' לי דבכל מקום דקאמר והוינן בה היינו משום דאינו יכול להקשות עד שיפר' המשנה או הברייתא שהוא רוצה להקשות ממנה, אבל הכא באיזה ענין שנפרש תקשי לרבה, ולמה הוצרך התלמוד להביא כל זה המשא ומתן דבהוינן בה, ול"נ דאי לאו דמפ' רב יוסף ואינו יכול דמתני' בפקח ונתחרש הוה מיתרצנא מתני' ולא תקשי לרבה דאלם יכול לומר מתוך הכתב בפ"נ ובפ"נ לענין לשמה דלא עדות גמורה הוא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואינו אלא לבטל לעז בעלמא שיוכל הבעל להוציא, אבל לענין קיום הגט הגדה דאלם לא הוי הגדה, אבל השתא דמוקי לה בחרש דהוי כשוטה וקטן אפי' לענין לשמה לא הוי עדות לא רמיזתו ולא כתיבתו: