תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ג:
דתנן אין כותבין במחובר, שיטה זו כר"ל כדלקמן סוף כ"ב דמוקי לה בד"מ, אבל ר' יוחנן ושמואל מוקי לה התם בר"א וחתמו אתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה וחתימה ניתנה לקמן בסוף פ' הניזקין, והא דנקט תלמודא שיטתיה אליבא דר"ל משום דפשטיה דמתני' דחתמו כדר"ל משמע, ומיחו גם לר' יוחנן ושמואל יש לדקדק מדר' נחמן לקמן דאומר היה ר"מ אף מצאו באשפה וכו' וא"ת והיכי מוכח מהכא דלא בעי כתיבה לשמה דילמא לכתחלה בעי לשמה כדבעי לכתחלה בתלוש, י"ל דאם לא היה צריך אלא לכתחלה לא היו מתקנים לומר בפ"נ כיון דבדיעבד כשר, ועוד אפי' למפסלה מצריך כדתנן לקמן בפ"ב וא"ת מ"ש לר' מאיר מצריך כתיבה לכתחלה בתלוש ומתיר לכתחלה כתיבה שלא לשמה כדקאמר בסמוך אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר והיינו לכתחלה שיוכל כל לחתום וליתן כדמוכח לקמן בפ' כל הגט גבי מתני דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הבעל ומקום האשה מפני התקנה ומפרש בגמר' מפני תקנת קטטה ור"מ הוא או משום תקנת עגונות משמע דהוה שרי לכתחלה אי לאו משום הני טעמא, ואיכא נמי דמפרש התם משום תקנת הסופר ור"א הוא משמע דלר"מ אין צריך להניח כלום, וכן ראיה מהא דאמרי' בהכותב וליתא לדרב פפי שהיה אומר דלא כתבינן ליה לכי משתבע שקלת משום דמחזי כשיקר' דאמר ר"נ אומר היה ר"ם וכו' אלמא למחזי כשיקרא לא חיישי' ומשמע דאפי' לכתחלה שרי, ותי' ר"ת דלגבי לשמה לא חיישי' אי מייתי לעדים גט שאין כתי' לשמה שמא חתמו גם הם שלא לשמה כיון דידעי שצריך לשמה ולא יטעו במה שכתב הסופר שלא לשמה דלא ידעו האיך כתבו הסופר, אבל במחובר איכא למיגזר דאי כתב ליה סופר במחובר זימנין דמשתלי עדים ואין נזכרים לתולש וחתמי ליה במקום שמוצאים אותו כתוב, היכ' דהכא משמע דלא מיתיקמ' מתני' כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תני' המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוצא והולד ממזר דברי ר"מ, ר"מ תירץ דלא נקט בפני נכתב משום ר"מ אלא משום חכמים דפליגי עליה ואמרי דיש תקנה לדבר אם לא אמר בפ"נ ובפ"נ:
כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אומר הריב"ם אפי' אין כאן אלא חתימת ידו, והא דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה וכו' היינו חתימת ידו, וכן מוכח בפ"ב דכתובות דאמר אביי לא לחי איניש חתים ידיה אלא אחספא או ארישא דמגילת' דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתוב עליה מאי דבעי, וטעמא דפסול משום דחיישי' שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו ולמאי דלא חיישי' לחיפוי משום דזנות לא שכיח ומה שתקנו זמן משום פירות תקנו, ק"ק אמאי פסול כשיש בו זמן ואין עליו עדים אי חיישי שמא יעשה קנוניא עם האשה ויקדים הזמן כדי שתגבה האשה פירות של נכסי מלוג שמכר הבעל כבר, א"כ לא תוכל לגבות מהם בגט זה עד שתביא ראיה מתי נכתב, ולמה פסלו אותו, ואי לא חייש לקנוניא א"כ כדין טורפת מן הלקוחות, וי"ל דודאי חיישי' לקנוניא כמו שאנו חושדין בשובר כתובתה שמא נכתב בניסן ולא בא הבעל עד תשרי בפ"ק דב"מ הלכך פסלו חכמים נט זה שמא תפסיד האשה בפירות שלא כדין שמא נכתב הגט בזמן הכתוב בו, ומן הדין היה לה לגבות הפירות מן הלקוחות מזמן הכתוב בו אלא שאנו חושדים את הבעל שמא הקדים הזמן ולכך פסלו חכמים גט זה, ועתה תפסיד כדין כיון שאינו גט ואינה מגורשת בו:
יש בו זמן ואין כו אלא עד א', וא"ת אמאי אם נשאת הולד כשר עד א' כמאן דליתיה, ופ' בת' דמכלתי' איכא מ"ד כתב ידו ועד וריש' איצטריך לאשמועי' דאפי' בלא עדים הולד כשר, וסיפא קמ"ל דאפי' בעד א' לא תנשא לכתחלה ואיכא מאן דמפרש התם בכתב סופר ועד, וא"ת ניחוש שמא סופר אחר עשאו להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתי' עליו עד א', וי"ל שהסופרים חוששי' למכשול ונזהרים בכך:
ד"א אומר אעפ"י שאין עליו עדים וכו', וא"ת דילמא הא דמכשר ר"א דוקא בכי האי גוונא דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד א', וי"ל דאעפ"י שאין עליו עדים משמע שאין כאן עדים כלל, ועוד דקתני שאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם משמע דבעידי מסירה לחוד סגי, ולקמן בפ"ב נמי תנן וחכמים מכשירין על נייר מחוק ועל הדפתרא כר"א דמכשיר בדבר שיכול להזדייף דסמכי' אעידי מסירה, וגם נר' לפרש דלכתחלה מכשיר ר"א מדקאמר ת"ק כההיא דלקמן בפ"ב אין כותבין על נייר מחוק וקתני וחכמים מכשירין משמע מכשירין ובותבי', ועוד דיעבד לא שייך למתני מכשרי כדמוכח לקמן בהזורק דאיכא למ"ד בגט ישן לכתחלה לא יגרש ואם גרש תנשא וקרי ליה פסול, דפריך לקמן גבי ג' גיטין פסולי' ותו ליכא והא איכא גט ישן ומשמע דהכא דפסול לגרש לא שייך למיתני וחכמי' מכשירין, והא דתנן בריש השולח התקין ר"ג שיהא עדים חותמי' על הגט מפני תיקון העולם לא שצריך לעשות כן לכתחלה אלא תיקון ולימוד לעשות כדי שלא יהיו צריכים לעדי מסירה, אבל אי ירצה לסמוך לכתחלה אעדי מסירה יכול לסמוך, וכן פירש"י דר"א מכשיר אפי' לכתחלה:
וגובה נכסים משועבדים, פירש"י דאגט קאי וכן אמרי בכתובות בגט גובה עיקר, ול"א פירש אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נר' לר"ת עיקר כדמוכח בגמרא בפ' המגרש אמר רב הלכה כר"א בגיטין, ובשטר לא והא קתני גובה מנכסים משועבדים אלמא דר"א איירי בשאר שטרות, וה"ר יהודה ממיך פי' דלעולם בגט איירי ואפ"ה דייק שפיר לקמן דר"א איירי אפי' בשטרות דמ"ט א"ר כר"א בגיטין אבל בשטרות לא משום דגט אינו עומד לגבות כי אם לאנסובי ביה, וזה תוכל לעשות באשה מיד בפני ב"ד, אבל שאר שטרות העומדים לגבות מהם לזמן ארוך לא, ופריך והא קתני גובה מנכסים משועבדים אלמא גט נמי עומד לגבות בו ומכשיר ר"א בעידי מסירה א"כ ה"ח שטרות נמי, ולמאי דפירש"י דאיירי בשאר שטרות קשה מהא דאמרי' בפ' גט פשוט הוחזק כתב ידו בכ"ד מהו, כלומר מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך דנ' גיטין פסולין דגובה מנכסים משועבדים בכתב ידו, ומשני שאני התם דאיכא כתיבה, פי' ע"י שטר כתובה גובה ולא ע"י גט, אלמא משמע דבגט איירי, ולא בשאר שטרות, ורבינו שמואל גרס התם, שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, פי' כשנכתב בשטר נכתב כדי למסרו בפני עדים שיהא עידי מסירה במקום עידי חתימה ויש לו קול כאלו עדים חתומים בו, אבל כתב ידו שמסר בינו לבין עצמו, ולא נתכוון אלא להודאה ולא רצה לעשות לו שטר שיהיה לו קול התם לא יועיל אפי' אתחזק בכ"ד, ור"ה ז"ל פי' דפליגי ההוא דגט פשוט אההיא דלקמן בפ' המגרש ופסק שיש לסמוך אההיא דב"ב דלא מגבי' בעידי מסירה אלא מבני חרי, ולקמן אדקדק בו בע"ה: