תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ג.
האי קולא הוא חומרא הוא, הא דלא פריך כה"ג בפ' האשה רבה גבי חומר מתוך שהחמרת עליה וכו' דפריך לא לחמיר ולא ליקל, ומשני משום עגונא אקילו רבנן והו"ל למפרך כי הכא האי חומרא הוא דאי מצרכת תרי ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו כדאמרי' בפ' האשה רבה נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמ' דהיינו בעדים ובחד תצא מזה ומזה, וי"ל דהתם א"א לתקן בלא ראה אלא אחד שמת בעלה ואפילו היו שם הרבה לא יבואו כאן להעיד, אבל כאן יכול לשלחו בשנים:
חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה, האי פסיל לאו דוקא כדפ"ל וליכא אלא לעז בעלמא ומשום הכי אין לפסול הגט, ועוד דאי הוה סבר דהוא פסול ע"י ערעור בעל א"כ הו"ל למתני אף בהמביא ממדינת הים אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, ולא הוה מצי תלמוד' למיטעי בהכי, וכן על מילתא דרבא דלקמן חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה דלעז בעלמא קאמר ולא שיהיה הגט פסול, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לפי סברת המקשה דהא אפילו בלא בפ"נ ונ' תוכל האשה לינשא כל זמן שאין הבעל מערער כמו בא"י דלא חיישי' לזיוף, ואפי' אם יאמר נמי בפ"נ אם יאמר הבעל מזייף יהא פסול עד שיתקיים, א"כ מה הועילו בתקנתם:
אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ותימ' כיון דא"צ להעיד על הכתיבה אלא משום אחלופי א"כ לקמן בפ"ב דפסיל ב"נ חציו ומוקי לה בחציו אחרון מה לי חציו ראשון מה לי חציו אחרון, וי"ל דבחציו ראשון דיש בו שם האיש והאשה והזמן הוא הוי עיקר העדות ומינכרא מילתא ולא אתי לאחלופי:
לעיל השתא נמי אתי למגזייה, כלומר שלא יאמר אלא א' מהם ב"נ או ב"נ:
חדא מתלת גייז, ב"נ קרי חד, ב"נ קרי חד, ולשמה חד:
הכא בפני, אבל ידעתי אינו מועיל אם לא שראה וטעמא דדייק טפי והוה מרע נפשיה טובא אם הוא היה אומר שבפניו נעשה הכל והוא לא היה מעולם ואפי' לרבנן צרכינן טעמא דמידק דייק:
אטו כי אמר ידענו מי לא מהימני, פירש"י הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אם אמר איני יודע בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי בפני מה לי יודע אני ולא חייש רבא לטעמיה דדייק שפיר בשאמר שראה, משמע מתוך פירש"י דשליח מהימן כי אמר יודע אני והא דקאמר כי אמרי ידענו לשון רבים משום דאשלוחי' דעלמא קאי, וק' דא"כ הול"ל לעיל ידעתי איכא בנייהו, וי"ל דלא איירי אלא במילי דלמר צריך ולמר א"צ אבל בלשון שמועיל למר ולמר אינו מועיל בהא לא איירי, ומיהו ק' דלא מישתמיט בשום דוכתא למיתני אליבא דרבא ידעתי, אבל בכל מקום הוא שונה ב"נ משמע דהאי לישנא דוקא מועיל אליבא דרבא משום דדייק כשהוא אומר שראה הענין, ורבינו משולם ז"ל פי' אמו כי אמרו ידענו שנים מעלמא שקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהני ביה ההוא קיום דמהימני בשאר שטרות כי אמר נמי עד א' כפני נחתם אתי לאחלופי בשאר שטרות, וקושי' דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ דלא שכיח דמייתי, ומ"מ כי אייתי ליה עד כשר אתי לאחלופי:
מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה, לכאורה לא אתא הך סוגיא למאי דמסקי' לקמן דרבה אית ליה דרבא. דכיון דרבה אית ליה טעמא דאין עדים מצויין לקיימו, א"כ שפיר מתוקמ' מתני' כר"א והוי ב"נ משום לשמה, וב"נ משום קיום, ומיהא דוחק הוא לומר דכולה הך סוגיא וגם רב אשי דאמר לקמן ר' יהודה היא לא ידעו מסקנא דשמעתי' ולא איירי אלא למאי דס"ד מעיקרא, ועוד מדקאמר לקמן בתר דמסיק דרבה אית ליה דרבא איכא בנייהו באותה מדינה במדינת הים, ומשמע כמו שהיינו סוברים מתחילה דלרבה צריך תרווייהו ב"נ ונ' משום לשמה, אלא לרבה אית ליה דרבא אפילו ממדינה למדינה בא"י דבקיאים לשמה צ"ל ב"נ וב"נ משום קיום והשתא ניחא דכולא הך סוגיא שייכא למימר אפי' לפי מסקנא דשמעתי', וא"ת ומנ"ל לתלמוד' דלפי המסקנ' בעי רבה ב"נ משום לשמה, י"ל דלפי המסקנא נמי צריך לפ' טעמייהו כדלעיל ורבה מ"ט לא אמר כרבא וצריך לשנויי כדשנינן לעיל, וא"כ ליתני בפ"נ וכו' עד דמסיק התם ידענו הכא בפנינו וכיון דידענו לא מהני לרבה א"כ בעי בפני נחתם משום לשמה, וא"ת אכתי תקשה לן ורבה מ"ט לא אמר כרבא ולא איצטריך בפני נחתם משום לשמה אלא משום קיום, דמה שאמרנו לעיל דלרבה אינו מועיל ידענו, היינו משום לדידיה צריך עדות לשמה גם בחתימה ואי הוה סבר לה כרבא דלא בעי עדות לשמה, הוי מועיל לדידיה ידענו בחתימה כמו שמועיל לרבא, א"כ תיקשי לך מ"ט לא אמר כרבא, וי"ל דרבה דייק ממתני' דתני דהמביא ב', דקתני א' אומר ב"נ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא משמע דידענו לא מהני בחתימה אפילו בב' אלמא בעי' לשמה ולהכי לא מהני ידענו, וכל זה דוחק, ולמאי דפרשי' לעיל דרבה סבר דאף לטעמי דמצויין לקיימו ידענו לא מהני דדוקא כשהוא אומר כשראה הדבר אז מירק דייק ניחא דלא מצי רבה למיסבר כרבא דא"כ ב"נ למה לי: