תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ב:
בגמר' לפי שאין בקיאין לשמה, פירש"י וממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה והוא אמר אין, ול"נ דלא לישתמיט בשום דוכתא שיהיה צריך לישאל, ועוד דא"כ הוה ל"ל דאיכא בינייהו אם צריך לישאל, ונר' דסתמ' לשמה קא מסהיד דמאי נפקא מינה אם נכתב בפניו אם לא שבא להעיד שנכתב לשמה, והא דקאמר לקמן ורבא ס"ט לא אמר כרבה מי קתני ב"נ וב"נ לשמה ואע"ג דסתמ' לשמה משמע, מ"מ כיון דעיקר תקנה אינה אלא משום לשמה הול"ל בהדיא, וא"ת מ"ש לשמה דאין בקיאין יותר משאר הלכות גיטין כגון כתבו במחובר, היה במזרח וכתב במערב, נכתב ביום ונחתם בלילה, צריך שיאמר לסופר כתבו ולעדים חתמו, ואומר ריב"א דלאו דוקא נקט לשמה והביא ראיה מן הירושלמי דמפרש ריב"ל טעמא דמתני' לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וכשאומר ב"נ וב"נ מעיד על הלכות גיטין וה"ק ב"נ וב"נ כמשפטו, ומה שהזכיר כאן לשמה יותר משאר הלכות גיטין, משום דטעו בה טפי דזימנין דמשכח גט דשמו כשמו וגם הסופר רגיל לכתוב טופסי גיטין וכתב שם איש זה ושם אשתו, והא דקאמר לקמן בשמעתין ורבא מ"ט לא אמר כרבה מי קתני ב"נ וב"נ לשמה לאו דוקא לשמה אלא מכל הלכות גיטין פריך אלא משום דרבה הזכיר פסול זה נקטיה, והק' ר"ת על פי' מהא דאמרינן לקמן בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, וכן לרבה ורבא הא איכא מחובר אלמא לרבה מחובר לאו בכלל מוליך ומביא הוא, ומפ' ר"ת דבכל שאר פיסולי הגט ודאי בקיאי הכל ומודו בהם, אבל הך דרשא דוכתב לה אינה נראית להם עיקר והאי אין בקיאין אין חוששי' בדרשא לשמה, ולאחר שלמדו דלקמן פי' אחר שלמדוה שקבלוה, וכל זה דוחק וגם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי לא משמע כלל כפי', הלכך נראה כפי' ריב"א, והא דפריך לקמן והא איכא מחובר משום דבשאר הלכות גיטין לא בקיאין וישנן בכלל מוליך ומביא, אבל במחובר ודאי בקיאי' דהאי דרשא דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה דכוותה דרשי' בפ' חלק גבי עיר הנדחת תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה, וכן בפרק כסוי הדם ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי:
לפי שאין בקיאין, וא"ת א"כ אמאי תני' לקמן הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר בפני נכתב וכ"נ מ"ש הוא ומ"ש שליח אי חיישי שלא נעשה לשמה, והא דקאמר לקמן מינקט נקיט ליה ערעורי מערער עלויה למה לא יערער הבעל אי מתחלה לא ידע דבעי לשמה וגם הסופרים אינם בקיאין, וי"ל דבודאי לא חיישי' שמא לא נכתב לשמה לפסול הגט כדאמרי' בסמוך דרוב בקיאים הם וסתם סופרי דדייני מגמר גמירי ואפי' אי אתי ומערער מסתמא שלא כדין ערער אלא לעז מיהא איכא כשבא לערער והיכ' דאייתי איהו גופיה לא מערער וליכא למיחש ללעז כדאמרי' לקמן מינקט נקט ליה וקאי ערעורי מערער עלויה אבל בא"י כי אתי נמי ומערער ליכא אפי' לעז דכולן בקיאים, ולהא לא חיישי' שיאמ' במתכוין עשיתי שלא לשמה דלא מהימן כלל ואפי' לעז ליכא שאם לא היה דעתו לגרשה למה שלח לה גט כלל דודאי אינו חשוד לקלקלה, כדאי' בירושלמי, וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולי' אר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד לערער על הגט כדי להוציא לעז עליה הוא חשוד לקלקלה ומתוך שיודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף מחתימו בעדים כשרים:
מאי בינייהו, לא הוה מצי למימר מוליך איכא בינייהו דלקמן אמרינן דאפי' לרבה לרבנן בתראי נזרו מוליך אטו מביא, ולת"ק הוו בכלל מאי דאמר ממדינה למדינה בא"י:
דאתיוהו בי תרי, פירש"י ז"ל למ"ד שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו, וקשה אטו בכיפא תלו להו שיהיו מזומנים לקיימו כשיבוא בעל ויערער, ועוד למ"ל דאתיוהו כן הדין אם יש שם שנים מן השוק שמכירים חתימת ידי העדים, ועוד דאתיוהו משמע אפילו אין מכירין, ועוד מפ' טעמא דהא דבי תרי א"צ דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, ומפרש ריב"א דאתיוה בי תרי דאמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר לא שלחם ומזוייף הוא הילכך לרבא אינו צריך, וכיון דודאי שלהם להא לא חיישינן שמא החתים עדים פסולי' כדפרישי' לעיל שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אכל בחד אי לא אמר בפני נכתב מצי בעל לומר לא שלחתי, אבל כי אמר ב"נ לא מצי בעל לומר לא שלחתיו, אע"פ שאין עדים שעשאו שליח, דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר ב"נ וב"נ הימנוהו נמי שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא בעל מכחיש ליה:
ליבעי תרי, אכתי לא ידע הא דפרי' דטעמא לא הוו אלא משום לעז עד לבסוף:
מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, אית דגרסי עריות כרי"ש משום דאעדות לא שייך לומר שבתורה אלא כל עדות ותו לא, ול"נ דא"כ מאי קא מיהדר ליה עד אחד נאמן באיסורי' הא ערוה נמי איסורא היא והכי הול"ל הכא שאני והי' לו לפרש טעם ולחלק בין הכא ושאר איסורין, וע"ק מאי כל עריות שבתורה דקאמר הא עיקר דרשא דדרשינן דאין דבר שבערוה פחות משנים ממצא ערות דבר דרשי' ובאיסור אשת איש כתיב, אלא גרסי' עדיות בדלי"ת, והאי דקאמר שבתורה שיש כמה מיני עדיות, דיני ממונות ודיני קנסות ודיני נפשות:
עד א' נאמן באיסורי', פירש"י ז"ל מידי דהוה שהאמינה תורה לכל א' מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור גיד וחלב, ולא היה לו להזכירו הפרשת תרומה ושחיטה דשאני הנהו שבידו לתקנם כמו שפירש"י בתר חכי כדאי' בריש האשה רבה, ושחיטה נמי אעפ"י שאין עתה בידו לתקנה מ"מ מתחילה היה בידו לתקן ולשחוט, ומי שאינו יודע ח"ש אעפ"י שאין בידו לשחוט, מ"מ בידו לשכור אחר שישחוט, אבל מניקור גיד וחלב אייתי שפיר ראיה דאין זה בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר וכן חלב שעשה שומן, וא"ת והוא גופיה מנ"ל דעד א' נאמן על זה, י"ל דגמרי' מנדה דדרשינן בכתובות פ' המדיר וספרה לה לעצמה, והק' ר"מ הכהן ז"ל ודלמא שאני התם דנאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וי"ל דלא איצטריך וספרה לה להאי דמדרשא אחרינא נפקא, אלא אצטריך אפי' הוחזקה נדה ע"פ שכנותיה דנאמנת, וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא נמי, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה אע"ג דבראיה א' היא טמאה עד שתבא במים מ"מ נידה לתקן, מ"ם ילפי' שפיר מנדה נקור גיד וחלב אע"ג דאין בידו לתקנו דגיד של איסור שיהא היתר, מ"מ לא איתחזק איסורא בגיד זה:
עד א' נאמן, הק' ר"ת ז"ל מה תשובה זו עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשני', ותי' דה"ק דעד א' נאמן באיסורין במילתא כהאי גוונא דא"צ אלא גילוי מילת' בעלמא אם נעשה כהלכתו:
הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב', ק' טובא האי לישנא למה ל"ל משום דבר שבערוה תיפוק לי' משום דאיתחזק איסורא, ואפי' ביובל והקדש וקונמות לא מהימן אי לא הוה בידו לתקן כדאמרי' בריש אשה רבה, ואפי' אי לא ילפי' שאר מקונמות אלא מערוה, מ"מ לא הול"ל הוי דבר שבערוה דלישנא משמע הני דוקא בדבר שבערוה הוא דלא מהימן, וי"ל משום דבאשה רבה מספק' בשאר דוכתי אי מהימן אי לא להכי נקט הכא הוי דבר שבערוה דאפי' את"ל דמהימן, כשאר איסורי דדבר שבערוה פשיטא דלא מהימן:
סתם סופרי דדייני מגמר גמירי, והוי כמו מיעוטא דמעוטא דלא חיישינן אפי' לר"מ:
ורבנן הוא דאצרוך, פירש"י משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לא' מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש, ול"נ דאי הוחזקו ב' יוסף בן שמעון אפי' נכתב לשמו נמי פסול לגרש בו לר"מ כדאמרי' לקמן בריש כל הגט גבי כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש את הקטנה הא גדולה מצי לגרש ומוקמינן לה כר"א, אבל לר' מאיר דאמר עידי חתימ' כרתי אפי' לגדולה לא מצי לגרש דבעי' שיהא מוכיח מתוך עידי חתימה הי מנייהו מגרש ביה, ואפי' לר"א צריך מיהא עידי מסירה והא ליכא דאין כאן עדות שהבעל עשאו שליח, ולר"א בעי שיהא מוכיח לעידי מסירה הי מנייהו מגרש כמו לר"מ בעידי חתימה, דלקמן בפ' בתר' אהך מתני' דב' ששלחו ב' גיטין נותן שתיהן לזו ושתיהן לו מוקי לה כגמ' דלא כר"א דהא לא ידעי עידי מסירה בהי מנייהו מגרשה, ואעפ"י שהשליח אומר בעלה של זו עשני שליח כיון דאין כאן עדות שהבעל עשאו שליח אין כאן הוכחה לעידי מסירה דודאי הימנוהו לשליח לומר ב"נ וב"נ והבעל עשאני שליח היכא דליכא אלא א' יוסף בן שמעון, אבל היכי דאיכא תרי אין עדותו מועלת להיות כאן הוכחה לעידי מסירה, וע"ק היכי חיישינן דלמא משכח גט ששמו כשמו והא רבה גופי' לא חייש להכי בריש כל הגט, ומיהו יש ליישב פירש"י ז"ל למאי דפרשינן לעיל דלא חיישינן לה ללעז בעלמא ולעז שלא לשמה מיהא איכא, ונראה דהא דאצרוך רבנן הכא היינו משום דלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר להתלמד והוא החתים עליו עדים, א"נ שמע שהיה רוצה לגרש אשתו וכתבו הגט בלא צוויו וחתמוהו ונתנוהו לו שלא היו בקיאים לשמה: