תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא קמא · דף ב.
במתני' המביא גט, בגט אשה מיירי ולא אצטריך לפרש, לא קרי להו סתם אלא גט חוב, גט שחרור, כי האי דתנן כל הגט שיש עליו עידי כותים פסול חוץ מגיטי נשים, הא דנקט לשאר שטרות נט סתם, דקתני בתריה גיטי נשים, ומי' בפרק תניא וכן לגיטין, ומפרש התם גיטי ממון, ובגמ' נמי תנן והעולם חותמי' על הגט מפני תיקון העולם ומיירי בכל שטרות, אבל ברוב גט סתם מיירי בגט אשה, ומה שנוהגי' י"ב שורות בגט, אר"ת דבגט בגימט' הכי הוי, ובשם רב האי ורב סעדיה אמרו משים דכתיב ספר כריתות ובעי שורות כשיעור גליון שמפסיק בין ספר לספר לד' ספרים הראשוני' שבתור' שמניח ד' שיטין בין זה לזה כדאמרי' בפ"ק דב"ב והיינו י"ב שיטין, ובפסוק שבין וידבר משה למשנה תורה לא קא חשיב דאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה:
שם ממדינת הים, תימ' ואמאי לא קתני ח"ל כדקתני בגמר' בבריית' המביא גט בספינה, המביא נט ח"ל, וי"ל דנקט מדינת הים לאפוקי רקם וחגר דמדינת הים משמ' מקום רחוק כמו האשה שהלך בעלה למדינת הים, פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, אבל ח"ל הוה משמע כל חוץ לארץ, אפילו רקם וחגר:
שם אף המביא מן הרקם ומן החגר, משמע הבא דרקם ח"ל ותימ' דהא כתיב בספר יהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי, ואין לפרש דתרי קדש הוו כדאמרי' בערכין לאו מי אמר' תרי קדש הוו ה"נ תרי ירושלים הוו, הנהו תרי קדש דהתם תרווייהו בא"י, חדא דערי מקלט, וחדא דערי מבצר כדאמרי' במכו' פ' אלו הן חלוקי', וי"ל דעוד קדש אחר הוה שהיא ח"ל כדכתיב והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, ובדרומית מזרחית של ארץ ישראל אצל המזרח כאלה מסעי מונה אותה תחילה שאצל ארץ אדום, שנא' והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה להם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, מדבר צין היא קדש, והיינו רקם דר' יהוד' לקמן:
שם מן הרקם, משמע הכא שהיו דרין בו ישראל, וקשה מהא דתנן בפ' דם הנדה כל הכתמי' הבאים מרקם טהורי' ר' יהודה מטמ' מפני שהם גרים וטועין, וי"ל דבודאי היו דרין בו ישראל ועכו"ם, ואפ"ה הכתמים טהורים של עכו"ם דישראל מצנעין כתמייהו, ור' יהודה מטמא דאותם שהם נוהגים תורת עכו"ם וטועים
שם מכפר לודים ללוד, י"מ הא דנקט לוד משום דר' אליעזר הזכיר כדאמרי' אחר ר' אליעזר ללוד, ול"נ דכ"ש שלא היה צריך להזכירה כי היכי דלא קאמר תנא קמא המביא גט ממדינת הים לא"י משום דפשיט' דבארץ ישראל קאמר, י"ל שהזכיר לודים על שם בני לוד שהיו מצויין שם אפ"ה צריך לומר ב"נ וב"נ ולא חשיבא כלוד עצמה:
שם ואשקלון כדרום, הק' ר"ת והלא אשקלון מא"י הוא כדכתי' ביהושע ואת הארץ הנשארת כל גלילי פלשתים האשדודי והאשקלוני, וכתי' רק הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואח"כ לכדוה כדכתיב בתחיל' שופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבוליה ואת אשקלון ואת גבוליה, ואומר ר"ת דעולי בבל לא לכדוה כדאמרי' בפ"ק דחולין על גבי בית שאן, ולפי שלא קדשוה עולי בבל אין ת"ח מצויין שם ואין שם בתי דינין קבועי', ובתוס' דאהלו' איכא פלוגת' דתני' באשקלון ריש שהתיר כמו שהתיר בית שאן ויש שלא רצו למנות על ההיתר, ואי' דאף אותם שלא נמנו על ההיתר דוקא לענין תרומות ומעשרות כדאמרי' התם שהיה מב"ר הגדול גם היה מיקל להפקיע ממנ' תרומו' ומעשרות אבל לענין גיטין לא חשיב כא"י:
שם מעכו לצפון, משמע דעכו בח"ל הק' ר"ת דבשופטים כתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו וכל הנהו דכתיב בהו אשר לא הוריש היו מא"י כדמוכח בפ"ק דחולין גבי בית שאן, ואין לתרץ כאן שלא לברוח עולי בבל דבסוף כתובות משמע שקדשוה דקאמר התם ר' אבא מנשק כיפי דעכו, ועוד דאמרי' לקמן בפ' מי שאחזו למימר' דעכו לאו מא"י והא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי מעכו הוו מפטרי לפי שאסור לצאת מא"י לח"ל, היה אר"ת דעכו חציה בא"י וחצי' בח"ל והכא מיירי באותו צד בח"ל ולקמן איירי באותו צד שבא"י, והכי אית' בירושלמי דפרקי' מתרי עובדין דר' ילפי' דעכו יש בה א"י ויש בה ח"ל ר' הוה בעכו תמתין אכלין פת נקייה אמר להון במה אתון לתין, א"ל תלמיד א' בא לכאן והורה לנו על מי ביצים ואין שלקין בעין ולתין במימיהון, סברין מימר מי שלק של ביצים, ולא אמר אלא מי ביצים עצמם, ותו קאמר ר' יהודה ר' הוה בעכו חמא חד בר נש מן כפתא ולעיל, א"ל את בריה דפלנ' כהנא לא הוה אביך כהן, א"ל עיניו של אבא היו גבוהו' ונשא אשה שאינה הוגנת לו וחילל את אותו האיש, והא דלא משני לקמן במי שאחזו דמתני' דקתני אם לא באתי מכאן ועד ל' יום והגיע לעכו וחזר בטל התנאי, היינו לאותו החצי שהיא ח"ל משום דכשיוצא מא"י ופוגע תחילה בחצי של א"י והגיע לעכו משמע לתחילת עכו:
שם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, אבל אם אין עליו עוררי' א"צ קיום ונשאת ע"פ גיטה כל זמן דלא אתי בעל ומערער ולא חיישינן דלמ' מזוייף הוא, ומתוך זה הי' נר' לדקדק דנפרעי' מן האדם שלא בפניו, אעפ"י שלא נתקיים השטר דלא טענינן ליה מזוייף הוא כל זמן דליתיה קמן דטעין, וכן מן היתומים ומן הלקוחות גובה בלא קיום דדוקא לוה שיודע אם הוא מזוייף יכול לטעון, אבל לקוחות ויתומים לא, אע"ג דדילמ' אי הוה אבוהון קיים הוה מעין דמזוייף הוא, וכהאי גוונא אשכחן בפ' המוכר את הבית, גבי שטר כיס היוצא על היתומים, למ"ד נשב' וגובה כולו וחזרתי לך לא מצי טעין משום דשטרך בידי מאי בעי, ונאנסו נמי לא טענינן להו, ואע"ג דאי הוה אבודין קיים יכול היה לטעון משום דנאנסו לא שכיח ומלתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי ה"ה טענת זיוף לא שכיח, ועוד כיון דקיום שטרות מדרבנן כדאמרי' בגמר' מספק לא טענינן לשום אדם מזוייף, ומיהו דבר תימ' הוא דלא שבקת חיי לכל בריה שכל אדם יכתוב שטרי ויחתום עדים לטרוף מן היורשים, ומכאן ראיה דהפקעת ממון שאני, אבל הכא משום עיגונא אקילו בה רבנן, ועוד דליכא למיחש הכא לזיוף שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדאמרי' בירושלמי והיא נסי לא תזייף לקלקל את עצמה, והכי נמי אמרי' לקמן עבד שהביא גט שכתוב את ונכסי קנויין לך עצמו קנה כשאמר ב"נ וב"נ ונכסי' לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו, ומשמע דלענין נכסים טענינן ליה מזוייף כשבא ליפרע שלא בפניו ויש לדחות דהתם מיירי כגון דאתי בעל ומערער לענין שיחרור לא משגחי' לענין נכסים משגחי', ויש להביא ראיה מההיא דפ' גט פשוט דקאמר התם רב ושמואל דאמרו תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנים, לא אמר תנו אין נותני' ומוקי לה התם בדנקט שטרא דלא מקיים, אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ומענינן ליתמי שהוא מזוייף, והא דקאמר מנה לפלוני בידי נתכוין שלא להשביע את בניו: