אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק המביא בתרא › דף כב.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק המביא בתרא · דף כב.

דף כא.

עציץ של אחד וזרעים של א', הוה מצי לאשמעינן בזרעים ועציץ של א' אלא לרבותא נקט הכי לאשמעינן דלא קנה הזרעים אע"פ שהם בתוך העציץ שלו:

החזיק בזרעים קנה עציץ, מצי' למימר דהכא לא בעי אגב אע"ג דאמרינן בפ"ק דקידושין דאגב וקנה בעינן, דשמא כיון דהעציץ צריך לזרעים בטל לגבי זרעים, וכן לגבי הנך ג' שטרות הא דקאמר כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכ"מ שהוא התם נמי לא בעי אגב כיון דשטר אפסרא דארעא או שמא אין לחלק:

בתר נקבו אזלינן, נראה היכא דנקבו בח"ל ונופו בארץ מהניא יניקת הענף לענין נוף גופיה וחייב במעשר למ"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, ונ"ל דל"ד דהתם במה שבתוך העציץ אין לו יניקה כלל הלכך יניקת הנוף חשיבה יניקה, אבל הכא שמה שבתוך העציץ יש לו יניקה מן הארץ בטלה יניקת הגוף לגבי השורש, אבל אם זרע בעציץ שאינו נקוב ונופו נוטה חוץ לעציץ חייב במעשר כההוא דהתם:

ובדאשרוש לא פליגי והא תנן ב' גנות, קס"ד דהא דקתני סיפא אר"י מה אם ירצה התחתון לאו עיקר טעם הוא אלא לאפוקי מטעמיה דר"פ נקטה:

מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצתו בח"ל, אע"ג דשרשיו בארץ וס"ד דבהכי פליגי רשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב בפטור פטור סבר דבתר נוף אזלינן ולא בתר שרשים, ור' דקאמר טבל וחולין מעורבין זה בזה אנוף דבח"ל קאי וסבירה ליה דאזלינן בתר נוף ובתר שרשים הילכך מה שגדל בנוף שבח"ל הוי טבל וחולי' מעורבין זה בזה:

לא על נייר מחוק, כגון שכתב על הכתב ועדיו על המחק, אבל שניהם על המחק כשר כדאיתא בריש פ' גט פשוט:

שלש עורות הן, פירש"י קלף גמור דמליח וקמיח ועפיץ לא שמיה עור, מש"ה לא מנוייה, ושיעורו תנן בהמוציא קלף כדי לכתוב פ' קטנה שבתפילין, ועוד י"ל דלהכי לא מנייה לפי ששיעורו מפורש במשנה בהדיא, ואע"ג דשיעור חיפא מפורש במשנה כדי לעשות קמיע, מדסתם קתני ולא קתני חיפא במשנה כדקתני קלף:

כדי לכתוב הגט, כל הני שיעורי לאו לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב ששיעורו גדול מן הגרוע ממנו, וכל א' שיערו חכמים כמו שרגילין לעשות ממנו:

מאן חכמים ר"א, פירש"י דמ"ד עידי מסירה אשה הבאה לינשא ע"י גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם, ולאו בכל גיטין קאמר, דשאר גיטין דכתיבי בדבר שאין יכול להזדייף וחתום בעדים יכולה לינשא בפניהם אפי' לר"א בהכרת חתימת העדים שבו כדתנן בפ' בתרא ומייתי בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, דמאחר דחזי בידה גט דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה במצותו, אלא דוקא בגט זה שיכול להזדייף בהא קאמר רש"י דכשבאה לינשא בו צריכה להביא עידי מסירה, ועוד פירש"י דמאן דסמיך אעידי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואם הוה תנאה וזייפתיה ליכא מאן דידע, משמע דר"ל דאי הוו אתי הנהו סהדי גופייהו לאחר זמן היה כשר, והא ליתא דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עידי החתימה כדפ"ל מתוך ההיא דלקמן דריש כל הגט כתב לגרש את הגדולה וכיון שיכול להזדייף אין כאן הוכחה מתוך עידי חתימה כלום:

ע"כ.

אבל בשטרות לא, פירש"י דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק עד זמן ארוך ושכחו עידי מסירה את הדבר ויסמכו אעידי חתימה והוא מזייף כתב העליון וכתב העדים עומד במקומו, וזה הפי' דחוק שיטעו לסמוך על עידי חתימה בדבר שיכול להזדייף דא"כ היינו כמו גיטין דלא מכשירינן אלא לאלתר, ונ"ל דהיינו טעמא דבעינן בשטרות ראוי לעמוד ימים רבים ולא מכשרינן אפי' לאלתר בדבר הראוי להזדייף כיון דאינו ראוי לעמוד ימים רבים דגזירת הכתוב הוא:

ור' יוחנן אמר אף בשטרות, יש לפרשו בב' ענינים דמכשיר ר' יוחנן בשטרות אפי' לזמן מרובה ור"י לטעמיה דאמר אפי' עד י' ימים מדכר דכירי והכתיב למען יעמדו ימים רבים וס"ד דגזירת הכתוב דקרא אתי למעוטי שטרות משום דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים, ומשני דלעצה טובה בעלמא קאתי, והא דפריך בפ"ק גבי האי שטרא דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל והא בעינן שאינו יכול להזדייף ההוא פירכא לאו כר"י דהכא, ועוד י"ל דדוקא בגיטין קאמר ר"י עד י' ימים מדכר דכירי אבל בשאר שטרות דיש ריבוי תנאים ורוב ענינים לא דכירי ולאלתר דוקא מכשיר, והשתא פריך שפיר והא בעינן ראוי לעמוד ואפי' לאלתר לא הי"ל להכשיר כיון דאינו ראוי לעמוד, וההוא פירכא דפ"ק אפי' כר' יוחנן:

והא לאו בני דעה נינהו, פי' ולא ידעו לכתוב לשמה, ולר"א פריך דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה, ואין לפרשו כההוא דלקמן דהכל כשרין להביא משום דלאו בני שליחות נינהו ובעינן שליחות לכותבו, דא"כ מאי קא משני בשגדול עומד על גביו ולענין שליחות לא מהני מידי מה שגדול עומד על גביו, וגם אין לפרש משום דלאו בני כריתה נינהו, וכן נכרי נמי מהאי טעמא, משום דלאו בני כריתה אלא במידי דבעינן שליחות כדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין אבל כתיבת הגט דלא בעי שליחות מדמכשר בגדול עומד על גביו לא בעינן נמי שיהא בני כריתה, והא דאמרינן בפ"ק גבי גיטי עכו"ם דקאמר ר"ש אף אלו כשרים ופריך עלה והא לאו בני כריתה נינהו, ומשני ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי, משמע דלר"מ יש לפסול מטעם דלאו בני כריתה נינהו, ואע"ג דלא בעינן שליחות בחתימה לר"מ מידי דהוה אכתיבה לר"א דהא מוכתב נפקא לתרווייהו דמר מוקי לה אכתיבה ומר מוקי לה אחתימה, לא דמי דחתימה שהיה לשם עדות אע"ג דלא בעיא שליחות יש לפסול בעכו"ם משום דלאו בני כריתה נינהו, אבל כתיבה לר"א דלאו לשם עדות וגם לא בעינן שליחות למה לנו לפסול מטעם דלאו בני כריתה נינהו הא לא פסלינן בפ' אין מעמידין מילה בעכו"ם אע"ג דלאו בני מילה נינהו, וא"ת הא מוכח לקמן דבעינן שליחות בכתיבה דאמרינן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ומשמע דאפי' כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול אלמא בעי שליחות, ואמרינן נמי ההוא דקרי ליה נפואתה וכתוב סהדי תפואתה וקאמר דעשו עדים שליחתן, י"ל דכולה מילתא לא הוה אלא משום לשמה דלא חשיב לשמה כשלא ציוה הבעל משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת, תדע מדדייקינן בריש זבחים ממתני' דהכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי, ומשמע דפסיל ליה בכל ענין אפי' עשאו לשם אשה זו כיון שלא ציוה הבעל וחשיב ליה סתמא כדמוכח התם והיינו טעמא דלא בעינן שליחות, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר כלומר וכתב הסופר משום דרוב אנשים אינן בקיאין לכתוב גיטין, והא דאמרינן לעיל יכילנא לפסול כולהו גיסי דעלמא וכו' אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתיבה ליה לאו משום וכתב קאמר אלא משום וכתב ונתן בעינן שיכתוב ויתן לה והכא אפי' נכתוב בשליחתו ובציוויו דלא יהיב לה מידי דשלה הוא:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה