תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא בתרא · דף כא.
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, הא ק' מהכא להך דכתובות פ' האשה גבי חייב אני לך מנה בשטר פלוגתא דר"י ור"ל פי' שמה:
הלכתא בכפות, משמע הכא דבכפות לחודיה סגי אע"פ שאינו ישן, ולקמן בפ' הזורק משמע דכפות וישן בעינן ולקמן נדקדק בו בע"ה:
מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה וכו', תימ' הוא מאי ק"ל וכי לא ידע דשליחות מושלחה איתרבאי הא מלתא דפשיט' הוא כדתניא בפ"ב דקידושין, דקסבר משום דאמרינן בפ"ק דב"מ דחצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות משום הכי מהני במציאה אע"פ שאינו עומד בתוך חצרו מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו, ואע"ג דאי מטעם יד לא אהני אלא בפניו ה"נ הכא אע"ג דהאי חצר לא מהני כיון דליתיה בע"כ, מטעם שליחות מהני, אע"ג דלכאורה משמע התם בב"מ דרב שימי לית ליה האי סברא דפריך התם רב ששת בריה דרב אידי אמילתיה דרב שימי, ומשני אלא אמר רב אשי הא חצר משום יד איתרבאי וכו' ומצי' למימר דבתר הכי סברא לההוא מסקנא דהתם, ומיהא קשה מאי פריך ליה אביי, תקנה הגט משום שליחות כדמסיק התם, ועוד חצר מהלכת תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך, אע"כ דמשום יד לא קני אלא ודאי לענין שלא בפניו דוקא הוא דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו דמילתא דמסתברא הוא דכיון דגמרינן ליה מיד דקני מסתבר שזוכה לו אפי' שלא בפניו, אע"ג דיד אי אפשר לו להיות אלא בפניו, אבל שאר מילי לא יהבי ליה דין שליחות, והא דפריך משליחות לקבלה הכי פריך דכיון דאשכחן בשליחות בלא הגעת הגט לידה אע"ג דליתיה בעל כרחה, לענין חצר נמי אע"ג דאיתרבאי משום יד לא מיסתבר לומר דקפיד קרא בהכי דלגלויי מילתא בעלמא הוא ליתן לו דין שליחות בדבר זה, ואביי מהדר ליה כיון דשליחות איתרבאי משום ושלח, וחצר איתרבאי משום יד אין להביא ראיה משליחות לחצר:
ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן וכו', כלומר אפי' אי בעית למילף חצר משליחות לקבלה להאי מילתא דכיון דאשכחן צד גירושין שישנן מדעתן אע"ג דליתא בע"כ, ומ"מ האי חצר ליתא כלל בע"כ:
על' העלה של זית, בתוס' מפ' דוקא עלה של זית וכיוצא בה אבל כרשין ובצלים וכיוצא בו שאינם של קימ' פסולין: ע"ב.
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, פירשב"ם דדוקא בהכי כגון בעלי חיים ומחובר לקרקע שעוקר דבר מגדולו חשיב קציצה, אבל מידי אחרינא לא, וראי' מדנקט בפלוגתא דאביי ורבא כתב על העלה של עציץ נקוב דדוקא נקוב גזר רבא שמא יקטום, אבל כשאינו נקוב אפי' יקטום כשר, וכן כתבו בשם ר' שמעיה שהיה מכשיר אם כתבו בנייר גדול ואח"כ חתכו, ומעשה היה בימי ר"י בר מנחם ופסלו, ונחלקו עליו גדולי הדור, מיהא בה"ג פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום, וכן ר"ת היה מחמיר בדבר דאמר לקמן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, משמע דאי כתבו ליה לעציץ ויהביה לה לחרס דפסול דחשבי' מחוסר מעשה, אע"פ שאינו מחובר, ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב אלא משום רבותא דאביי דמכשר אפי' בנקוב, ואע"פ שאין הלכה כאביי מ"מ רבותא דהיתירא קמ"ל, וכהא"ג אשכחן לקמן בפ' מי שאחזו בפלוגתא דר' וחכמים במהיום ולאחר מיתה, ועוד השמיענו חידוש גדול דמסתבר דלענין הגט אין האשה קונה את הגט שכתוב על העלה של עציץ נקוב בהגבהתו העציץ או במשיכתו ואע"פ שהעציץ בידה כ"ז שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ או בהגבהתו לא קנה זרעים כיון דאכתי חשיבי מחוברים בשעת משיכה, וקמ"ל דלא גזר אביי היכא דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה כגון בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע אטו היכא דיהיב לה בלא פסיקת היניקה, וגם קמ"ל אע"ג דצריך ליתנו בפסיקת היניקה לא חשוב בהכי מחוסר קציצה, ועוד נראה להביא ראי' לפר"ת מהא דאמרינן בפ' כסוי הדם גבי עפר עיר הנדחת דהוי מחוסר תלישה קציצה ושריפה ויותר נחשב חיבור הגט המחובר בקלף גדול מחובר עפר עיר הנדחת, ומיהא אף לדברי ר"ת נראה דדוקא בנחתך מקלף גדול הוא דחשוב קציצה אבל חתכו מן הגט דבר מועט כדי ליפותו לא מיקרי בהכי מחוסר קציצה כדמוכח לעיל דקאמר בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה, ופריך עלה דס' א' אמר רחמנא ולא ב' וג' כלומר לאחר שיחתוך הבעל הנייר שלו יהיו ג' ספרים אלמא לא מיפסיל מחמת הקציצה, ועוד ראיה מדאמרינן לעיל גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי משמע דאי גזייה וגירש בו מגורשת:
תלמוד לומר וכתב לה מ"מ, וא"ת וכתב כלל ס' פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ועוד הא תנן בסוטה בפ' היה מביא אין כותבין לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה דכתיב ספר, ה"נ כתיב ספר והו"ל למיפסל כל דבר חוץ ממגילה, ולא מסתבר לחלק בין ס' לבס', ועוד דקאמר ורבנן אי כתיב בס' כדקאמרת משמע דאז הוו מרבי כל דבר שאין בו רוח חיים, וי"ל גבי סוטה כתיב וכתב את כל האלות האלה הכהן בספר הוי כלל ופרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל ואע"ג דלא משמע מתוך הברייתא דדריש כלל ופרט וכלל דהא לא אייתי אלא כללא קמא, כה"ג אשכחן בקידושין דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה והמקדח והמכתב ת"ל ולקחת כל דבר הניקה ביד ומוכיח סוגיא דהתם דכלל ופרט קא דריש ונתת באזנו ובדלת חזר וכלל אע"ג דלא מייתי לה בברייתא:
מה ספר שאין בו רוח חיים, הא דלא אמרינן הכא מה ספר שבא מדבר שיש בו רוח כדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי הענקה דאי כתיב צאן ובקר ה"א דוקא בעלי חיים, או כמו דאמרינן בפ"ק דסוכה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, כי בכל מקום אמרו חכמים לפי הנראה להם לדון כעין הפרט לפי הענין:
ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה, אע"ג דאיצטריך לדרשה דלשמה, תרי כתיבי, וא"ת ולר"י הגלילי אמאי צריכי תרווייהו מההוא דלשמה הוי דרשינן שפיר כלל ופרס, וי"ל דבפ' המגרש דרשינן וכתב לה ולא לחברתה, ורבנן תרווייהו שמעינן מיניה:
בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, והך דרשא לרבא אבל לאביי נפקא ליה מסברא כר"ג מסכת קידושין יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו קטיגור יעשה סניגור, ומ"מ לאביי נמי איצטריך לי' וכתב לומר בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בחליצה, ובריש קידושין דר"י מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וההיא דרשא כר"י הגלילי כדמשמע הכא, והאי דנקט התם דרש' כר"י הגלילי, דרשא פשוטה נקט וכן אורחיה דתלמודא בכמה דוכתין:
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, תימ' הא מת אביה או מכרו לא חשיב תו בית אביך כדתנן בנדרים קונם שאני נכנס לביתך שדך שאני לוקה מת או מכרו לאחר מותר, וי"ל דבית אביו קרויין כל יוצאי חלציו אע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם וכתיב בה שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכח קראי:
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא, קשה לר"ת דלקמן בפ' המגרש קאמר על רבנן דר"א בן עזריה כרת כריתות לא דרשי' ור"י הגלילי בכלל רבנן, וי"ל דלא קאמר לא משמע להו אלא לא דרשי' ההיא דרשה:
אין כותבין במחובר, ואפי' אי בעי למיתב לה לאותו מחובר, משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד: