תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל
פרק המביא בתרא · דף כ.
אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב לה לשמה וליכא, תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין דמוחקין לה מס"ת ואפי' אי בעי כתיבה לשמה דקאמר אבל תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן, וי"ל דרב פפא הוא דקאמר הכי ורב יוסף דשמעתין לא ס"ל כוותיה, א"נ סבר לה כההוא תנא דאמר דאין מוחקין לה מן התורה, א"ג יש לחלק בין לשמה דגט בין לשמה דמגילת סוטה דבגט אפי' עשאו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול כדדייקינן בזבחים דפי' כל הגט דלקמן משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, אבל גבי סוטה דעתה בעי כיון שכתבו הכהן לשמה הלכך סתמא ס"ת כתיבה לסוטה לפי שאין הכהן שעליו מוטל לכתוב את המגילה מקפיד אם כתבה הסופר שלא ברשותו אבל הגט שתלוי בבעל סתמא לא ניחא ליה:
והא בעינן שמו ושמה, יש מקשים דמוכח לקמן בהזורק דאפי' לא כתב שמו ושמה אפי' מדרבנן כשר דאמרינן דהך מתני' דשינה שמו ושמה אתיא כר"מ דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר וכיון דבשינה לא הוי פסול אלא מדרבנן א"כ לא כתב כלל שמו ושמה אפי' מדרבנן כשר דאי לא תימא הכי אדתני פסולין בשינה ליתנייהו בלא כתיבה כלל וכ"ש בשינה, ומתוך זה מפרשים דה"ק והא יהיב ליה זוזא לספרא לכתוב ספרי כריתות שבתורה לשמה שאין דרך הסופר לעשות כך כיון שלא כתב שמו ושמה, ולאו קושיא דע"כ לר"מ אי לא נכתב בגט שמו ושמה פסול הוא מן התורה כיון דאין מוכיח מתוך עידי החתימה שבעל זה נתנו לאשתו דהא לר"מ אפי' כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה כיון דאין מוכיח מתוך עידי החתימה (שבעל זה נתנו לאשתו) לאיזו מהן נכתב כ"ש כשאין כתוב שמו ושמה כלל, וא"ל א"כ כי קתני שינה שמו ושמה ליתני לא כתב שמו ושמה וכ"ש כששינה, משום דשינה שמו דקתני במתני' דהזורק זה אינו שינוי גמור אלא כגון ששנינו בהשולח בראשונה היה משנה שמו ושמה ואינו ר"ל שינוי גמור אלא כגון שיש לו ב' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש ביהודה בשמו שבגליל:
עד כאן לא קאמר אלא דבעינן זה אלי ואנוהו, תימא דהכא משמע דבין לרבנן ובין לר"י כתב עליון כתב ולעיל אמרינן דלכ"ע דיו ע"ג דיו לא הוי כתב ולעיל מדמין כתב גט לכתב שבת, וכן בפ' הבונה מדמי פלוגתיהו דר"י ורבנן לכתב ע"ג כתב דשבת, וי"ל דשאני הכא שכתב הב' מתקן הא', שהא' היה שלא לשמה והב' עשהו לשמה הלכך חשוב כתב, אבל דיו ע"ג דיו ששניהם שוים ולא תקן הב' את הא', וגבי עדים שאין יודעים לחתום מאחר שאין כותבין בסיקרא אלא כשיחתמו העדים עליו לא חשוב כתב העדים תקון הא' כיון שלא נכתב אלא בשבילם:
דילמא נתינת הגט הוא, הכא קרי נתינה כל דהו אע"פ שאין בו ש"פ וכן גבי כלי של קנין בפ' הזהב דאמרינן קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אע"ג דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וקשה דלענין זר שאכל את התרומה קאמר אבא שאול בפרק כל שעה דלא מיחייב בפחות מש"פ דכתיב ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה, ואין לחלק משום דגבי גט וכלים לא איירי בנתינת ממון דאכתי קשה דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב תתן, וי"ל דדוקא נתינה דתשלומין צריכה ש"פ דומיא דונתן הכהן דתשלומי בעינא דהוי דוקא בש"פ, אבל נתינה דתרומה לאו תשלומין נינהו:
משמיה דרבים וקלסוה, אלמא דהלכתא כוותיה, ופירש"י מדטרח עליה דלקלסוה, ולקמן בס"פ מי שאחזו לא יתכן לפרש כן, דגרסי' התם איפכא נפק ר' חייא דרשה משמיה דר' וקלסוה משמי' דרבי' ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותיה, ונ"ל דקלסוה מפני שאמרה משמיה דרבי ש"מ דהלכתא כוותיה ולפיכך לא קלסוה מעיקרא כי אמרה משמיה דרבי משום דמשמע דרבים פליגי עלי' ולא הוי ניחא להו בהכי משום דק"ל דכן הלכה ולקמן כי אמרה משמיה דרבי קלסוה כלומר דיפה אמר דרבי אמרה ורבנן פליגי עליה דאין הלכה כר' מחביריו וכשאמרה משמיה דרבים לא קלסוה משום שאין הלכה כן:
למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא, הוי מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי והיה כתבם חקוק דכתי' חרות על הלוחות ואמרינן מ"ם וסמ"ך של לוחות בנס היו עומדין אלא ניחא להו לאקשויי מגט אגט:
והכא יריכות, פירש"י שהיה הציץ דק כעין טס ודוחק ירכותיהן והן בולטות בעבר ב', וכן פי' בערוך בערך תך, ולא משמע לר"ת שתחשב כתיבה לענין זה אלא מפרש יריכות שלוקח הזהב שבטס במלקחים ומגבי' הזהב ועושה בו האותיות וכן דרך לכתוב בצד הקריאה: ע"ב.
התם מגואי הכא מאבראי, משמע קצת כפירש"י ולפי' ר"ת נמי התם בדינר זהב מגואי חוכך מבפנים סביב הכתב ונשאר הכתב מעצמו עומד, הכא מאבראי, מוציא האותיות לחוץ ומתקן גוף האותיות:
התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו, אע"ג דאיסורי הנאה כשר כדאמרי' לעיל, משום דהתם יהיב ליה מיהא כל הגט, הכא לא יהיב לה אלא בתורת פרעון:
ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים, אע"ג דלקמן דרשו רבנן ספר לספירת דברים בעלמא, מ"מ דרשי ספירה אחת אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים, וא"ת והיכי מכשרינן לקמן בפ' בתרא כתב מקצת הגט בדף זה ומקצתו בדף הב' הו"ל למפסליה משום דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג', וי"ל דלקמן מיירי בקלף אחד בשני עמודים אבל בב' דפין איירי בב' חתיכות של קלף כמו ב' דפין דגבי מזוזה בהקומץ רבה דקאמר כתבה על ב' דפין פסולה מיתיבי כתבה בב' דפין והניח בב' סיפין פסולה הא בסף א' כשרה, ומשני ראויה לב' סיפין קאמר פי' בב' חתיכות:
לא צריכה דמעורה, מכאן מדקדק הריב"ם שאין צריך בגט שיהו האותיות מוקפות גויל מדקאמר הכא דמעורה, ואין ראיה מכאן דאפשר דמעורה כגון רגל כ"ף ונו"ן של שיטה עליונה נכנסת בתוך טי"ת של שיטה שתחתיה, וכן גגו של למ"ד בתוך ה' וחי"ת של שיטה עליונה, מיהו איכא ראי' דהא דבעינן דאותיות מזוזה ותפילין יהיו מוקפות גויל כדאית' בפ' התכלת היינו משום דכתיב בהו וכתבתם דבעינן כתיבה תמה, ואין לומר דילפינן כתיבה כתיבה מהתם, דא"כ אפי' ספר ודיו נמי בעי ומתני' תני דכותבין על כל דבר המתקיים אפי' על עלה של זית, מיהו נהגו להחמיר להקיף האותיות גויל ואם יש באותיות דביקות יכול להבדיל הדיו שבנתים ולהבדילם, אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך הבי"ת או לתוך הקו"ף ואינה נכרת אות אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות דהו"ל חק תוכות:
בכתובת קעקע, וליכא איסורא כדתנן בפ"ב עד שיכתוב ויקעקע ויכחול, א"נ אפי' כתב קא פי' ויכחול כר"ש דאמר התם אינו חייב עד שיכתוב את השם, ומיהו איסורא דרבנן איכא אם שם בו כוחל דאפי' אפר מקלה אסור ליתן ע"ג מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע, ומיהו אפי' היכא דאיכא איסורא דאורייתא גט מיהא הוי כי ההוא דאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דקא מיתהני באיסורי הנאה:
ת"ש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה, תימ' דממתני' הו"ל לאתויי ראי' דתנן בחזקת הבתים העבדים חזקתם ג' שנים מיום ליום אבל לאלתר לא, ומדר"ל מאי קמשמע לן ממתני' בחזקת הבתים שמעינן לה וי"ל דאצטריכא ליה לר"ל לאשמעינן גודרות דאי ממתני' הו"א דוקא עבדים ובני דעת הם ועיילי מנפשייהו, אבל גודרות יש להם חזקה וממתני' דחזקת הבתים לא הוי מצי לאתויי הכא דהכא דהגט מוכיח שהוא שלה להכי מייתי מהגודרות שאין להם חזקה אע"פ שיש להם הוכחה קצת דלא עיילי מנפשייהו ודמי לעבדים כשיש הוכחה:
אשה לא ידעה לאקנויי, פי' וכי אמרינן אקני ליה רבנן דהיינו דבר שאינו לידה, וא"ת וכי לא אתי מתני' דאשה כותבת גיטא דמינה פשטינן בסמוך דאשה ידעה לאקנויי, וי"ל דמצינן לדחויי דכותב גיטא היינו בקלף של בעל אלא שהיא נותנת שכר הכתיבה, ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דבקלף שלה איירי, ונ"ל דאפי' אי בקלף שלה איירי לא בעי למפשט מינה דכיון דאין הקלף ראוי וטוב כמו שהיה מתחלה ידעה לאקנויי כמו דמי כתיבת סופר, אבל טבלא שהיא ראויה לתשמיש כבתחלה לא מקנייהו אלא בתורת שאלה:
וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין, ופשיט ליה דעל קלף שלו היה כותב דאל"כ מה אסהודי דר"י בר בבא, וא"ת מה ענין גט לשאר שטרות דאינו אלא לראיה בעלמא דאפי' מלוה על פה היה גובה ממשועבדים אי לאו משום דאין לה קול כדאמרינן בחזקת הבתים מאן דיזיף בצנעה יזיף, אבל מכר בעדים שיש לה קול אמרינן התם דגובין ממשועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה בעלמא כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא לראיה בעלמא הוא, וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון שאותו היה מלוה לכל בני העיר מסתמא היו כמו כן גומלים לו חסד ונותנים לו מתנות או היו מוכרין שדותיהן מפני דוחקן ופעמים שלא היו קנויים אלא בשטר כגון שדי נתונה לך וכל שטרי העיר הוא היה עושה ואחרים חותמים: