אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק האומר התקבל › דף סז.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק האומר התקבל · דף סז.

דף סו.

כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא, וס"ל לשמואל דחתם סופר ועד כשר אפי' לר"מ דלא חיישינן לחורבא כיון דלכתחילה לא תעשה, ורב חסדא דאוקמא כר' יוסי סבר כיון דבדיעבד כשר חיישינן לחורבא ולהכי לא מוקי מתניתין כר"מ אלא כר' יוסי וס"ל לרב חסדא דלר' יוסי אומר אמרו פסול כפי' רש"י, וק"ל דהא מתחילה לא הקשה אלא מכח זה דלא מסתבר דפליג שמואל:

ארב ירמיה ורב חסדא בפי' דברי ר' יוסי ומזה לא תירץ כלום דכיון דצריכת למימר דפליגי בפי' דבריו אמאי הוצרך לפרש כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא הא מעיקרא ל"ק ליה מידי דשמואל קתני כתב סופר ועד, ועוד מה פריך למ"ד גבי אתם חתומו, כשר ותעשה מה איכא למימר כיון דאסיקנא דשמואל וד' יוסי פליגי אליבא דרב חסדא באומר אמרו לישני ליה דמ"ד כשר ותעשה לית ליה דשמואל ולא סבירא ליה אלא כרב חסדא דפסיל אליבא דר' יוסי באומר אמרו, ואינהו איירי אליבא דר"מ ושמואל פליג עלייהו דסבר כשר ולא תעשה לר' יוסי, וע"ק הא דפי' רש"י לעיל מתני' מני ר' יוסי היא דאי ר' מאיר נפיק מיניה חורבא כדמפרש בתר הכי זימנין דאמר להו לב' אמרו לסופר לכתוב וגו' וכיון דרב חסדא דאמר מתני' ר' יוסי היא לא פי' בדבריו אמאי לא אתי' כר"מ משום שלא הוצרך לפרש הא (דרכא) יותר ממה אפי' רב חסדא בדבריו, הלכך צ"ל דהא דקאמר רב חסדא דלא אתי' מתני' כר"מ לאו משום חורבא דמפרש תלמודא בתר הכי, אלא משום דר"מ סבר באומר לג' תנו עשאו ב"ד, ואי הוי חתם סופר כשר אתי לידי חורבא דזימנין דאמר לג' תנו גט לאשתי ואמרו שלשתם לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואח"כ הלך א' מהם לדרכו ואלו הב' יחתמו הסופר כי יאמרו כיון שחברינו הסכים עמנו שיהיה זה סופר, כמו כן הוא מסכים עמנו שיחתום, אבל לא חיישינן שמא יחתמו א' מן השוק בלא רשותו דבתא לא טעו, אבל לחורבא דמפ' תלמודא בתר הכי לא אסיק אדעתיה שיצוו שיחתום לאחר, מאחר שהבעל הזכיר שם העדים, ופריך ואי ס"ד דמודה ר' יוסי באומר אמרו נהי דחורב' דפריך לר"מ ליכא מ"מ חורבא אחרינא [איכא], דאף לחורבא זו איכא למיחש, ומשני לא תעשה לא שכיחא וליכא חורבא, ולעולם בין לרב חסדא ובין לשמואל כשר לר' יוסי, ומ"מ לא אתי' כר"מ משום חורב' דאמ' לג' דההוא תעשה לכתחילה דלא חיישינן שמא תשכור בג', ופריך למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה מאי איכא למיסר הא נפיק מיניה חורבא אי מודה ר' יוסי באומר אמרו, אלא ע"כ הנך אמוראי דאמרי כשר ותעשה סברי דכל אומר אמרו פסול לר' יוסי ואפי' באתם חתומו משום דמילי לא מימסרן לשליח ה"ה לר' ירמיה ורב חסדא וה"ה לשמואל, וא"כ כולהו אמוראי דלקמן דפליגי באומר אמרו, ובאומר אתם חתומו דכשר ולא תעשה אליבא דר' מאיר פליגי, ולא בעי לשנויי דכולהו אמוראי סברי דלר' יוסי אומר אמרו כשר, אבל למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה סברי חתם סופר ועד פסול, והשתא ליכ' שום חורבא, ור' ירמיה ורב חסדא דאמרי חתם סופר ועד כשר, סברי כשר ולא תעשה, וכן אמר רב חסדא לקמן ושמואל סבר כחד מינייהו משום שדוחק להו לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל לקמן בכשר ולא תעשה, ומשני ר' יוסי תרתי קאמר, ודאי לא פליגי אמוראי בפי' מילתיה דר' יוסי, הכל מודים דפוסל ר' יוסי באומר אמרו, ושמואל פליג עליה באומר אמרו ולפ"ז צריך הוא לומר דחתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבא, וכן משמע לקמן בפ' המגרש דקאמר שמואל כתב סופר שנינו, ואפי' היה סובר כשר ולא תעשה כיון דבדיעבד כשר נפיק מיניה חורבא דכיון דלפי המסקנא הוצרכו לומר דשמואל פליג עליה בחדא לא צריכנא לשינוייא דחיקא דלעיל כיון דלא תעשה לא שכיחא, וכן כל אמוראי דלקמן בין למ"ד כשר ולא תעשה בין למ"ד כשר ותעשה חתם סופר ועד פסול, ולר' יוסי דוקא חתם סופר ועד כשר דלדידיה ליכא חורבא כיון דאומר אמרו פסול, והשתא צריכנא למימר לשמואל ומספקא ליה אי כתובו כתב ידם גרידא, או כתב הגט גרידא דליכא למימר או אף כתב הגט דא"כ היינו חתם סופר ועד כיון דליכא אלא ב', ותימ' למ"ד באתם חתומו כשר ולא תעשה הא תנן במתניתן אמר לב' תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ואי כתבו כתב ידם הוא וכתב הגט נעש' כאומר אמרו אי נמי אמרו ליה לסופר ויכתוב ואתם חתומו ותנו יכתבו ויתנו אפי' לכתחילה, ואר"ת דלעולם דיעבד קאמר והאי דנקט לישנא דמשמע לכתחילה משום סיפא דאמר לג' נקטיה דאותו הוי אפי' לכתחילה דבג' ליכא למיגזר מידי, ועוד י"ל דאפי' ברישא שרי לכתחילה והא דאמר באתם חתומו לא תעשה לאו משום דחיישינן שמא תשכור עדים, דהא מעשה לא עבדי, אלא גזירה אטו אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ופ' ויחתומו [הלכך דוקא אומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו הוא דגזרינן אטו אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו] דדמי ליה כיון שהזכיר אמרו דאי לא הא לא קיימא הא, אבל באומר לב' תנו אע"ג דכתב הגט נעשה כאומר אמרו כיון דלא הזכיר אמרו בפירוש לא גזרינן, ותימא הא דתנן אמר לג' כתבו ותנו שיכתבו עצמן ויתנו הם לכתחילה ואי כתובו כתב ידם דוקא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו ניחוש דילמא חיישו לכיסופא דסופר ומיחתמי ליה, י"ל כיון דג' הם וצריכים הם בעצמם לחתום דייקי טפי ולא מחתמי אחר עמהם דתורבא דר' מאיר לא שייכא נמי הכא כיון דצריכי הם בעצמם לחתום, ומיהו קשה מהא דאמר לב' תנו ואי כתב ידם הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וניחוש דילמא חיישו לכיסופא דסופר דהא ב' נינהו ולא דייקי ולכתחילה נמי כשר לפי תירוץ ב' שתירצתי אפירכא קמייתא, ונ"ל דליכא למיחש דילמא חיישו אכיסופא דסופר אלא דוקא היכא דהבעל אומר בפירוש אמרו לסופר ויכתוב דאזי אמר הסופר כיון שבררני לכתוב גם נתרצה שיחתום דאיכא כיסופא אי לא מחתמי ליה, אבל כשאומר סתמא כתבו ותנו ואם ירצו הם יעשו הכל אעפ"י שכתב הגט יש להם רשות לומר לסופר לכתוב, מ"מ ליכא כיסופא אי לא מחתמי ליה כיון שהבעל לא הזכירו בפירוש, אע"ג דלר"מ בג' כשעשאן ב"ד איכא חורבא אע"ג דלא אמר בפירוש לסופר לכתוב, שאני התם כיון שעשאן ב"ד עומדים במקום הבעל ושייך שפיר כיסופא שיאמר הסופר לב' שאומרים לו לכתוב הוא"ל וחבירכם הג' הסכים שאכתוב גם יתרצה שאחתום אם תרצו אתם הלכך איכא כיסופא:

ולענין פסק הלכה, כיון דשמואל וכל הני אמוראי דפליגי בכשר ותעשה סברי דחתם סופר ועד פסול, נראה דכך הלכה, ואע"ג דרב מכשיר חתם סופר ועד לקמן בפ' המגרש והלכתא כרב באיסורי, הנ"מ לגבי שמואל לחודיה, אבל כיון דכולהו סברי כשמואל לית הלכתא כרב, ור"ח כתב דלית הלכתא ככל הני אמוראי דמכשירין אומר אמרו אלא כדתניא בפ' מי שאחזו כותיה דרב אשי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייק תלמודא ישמעו לאפוקי מאן דמכשר באומר אמרו, ותימא מה שפסק הגאון כר' יוסי ממה שישב רב אשי מתני' דמי שאחזו כר' יוסי ובברייתא דהתם דמשום זה לא פסק הלכה כמותו, ושמא טעמו כדאמרינן בפ' אלו קשרים דמתרץ ר' יוחנן מילתיה דר' יהודה א"כ ס"ל כוותיה, ואפשר שלא פסק הגאון לגמרי כוותיה בין לקולא ובין לחומרא ליפסל אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד, אלא לחוש לדברי שניהם ככל הני אמוראי לפסול חתם סופר כיון דמכשירי אומר אמרו, ולפסול אומר אמרו דההיא דמי שאחזו ואין זה תרי פסקי דסתרי אהדדי דכיון שאינו מבורר ראוי להחמיר כדברי שניהם:

חנות מיוזנת, לשון מזון:

בלום , רש"י גרס במ"ם, ואית דגרסי בלום בסמ"ך כיוצא בזה בב"ר משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים כמו סגורים חתומים ומעורבים כמו שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה בפ' כלל גדול:

דיבורא עבדי מעשה לא עבדי, והא דאמר בסוף פ"ב דיבמות מיאנה או שחלצה בפנינו ישאנה מפני שהוא ב"ד, משמע התם דאפי' בי תרי לא חיישינן והיינו דיבורא דאמרי שמיאנה או שחלצה בפניהם, ההוא דיבורא חשיב כמעשה דנתרת לאלתר להנשא על ידם, אבל הכא לא חשיב מעשה כיון שאין הגט נגמר על ידם:

הדרן עלך האומר:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה