אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק האומר התקבל › דף סו.

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק האומר התקבל · דף סו.

דף סה.

ומה גיטו אע"ג דלא פריש, נראה דאין זה מדברי רב הונא, לא אמר אלא גיטו כמתנתו, ורבי זירא אמר שיש ללמוד האי דינא ממילתיה כי היכי דרב הונא אמר גיטו כמתנתו, ה"ה מתנתו כגיטו, לא תיקשי השתא מה שהקשו בפ' מי שאחזו מה קמ"ל רב הונא וכי לא ידענא דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי, דלא איירי כלל בש"מ אלא ביוצא בקולר בא ללמוד מתנתו מגיטו, והאי דקאמר מכלל דרב הונא סבר, ה"פ האיך בא ללמוד דבר זה מדברי רב הונא:

דמי חמרא לא קאמר, ותי' וכי קאמר נמי דמי חמרא דבר שלא בא לעולם הוא, כדמוכח בפ' האומר משקל האומר דמי שור זה עלי עולה דאינו חייב באחריותו, ומוקי לה בדאמר לכשיבואו דמיו יקדשו, ופריך והא אין מקדשי' דבר שלא בא לעולם ומיהו מדקתני התם שור זה עולה שור זה הקדש מועלים בו ומוקי לה דאמר דמי שור זה עלי עולה אלמא הוי כמו דקל לפירותיו, וה"ק יקדש השור לדמיו ולא להא דקאמר לכשיבואו דפיו יקדשו כי הדמים לא באו עדיין להא לעולם, ה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא כל היין באחריותו עד שיתנו ת' זוזי:

מחמרא כדי ליפות את כחו, פירש"י שיהא כל היין באחריותו עד שיתנו לו ת' זוז שאם היה אומר תנו לו יין אם החמיץ מן היין ה' חביות היו היורשים אומרים שלך החמיץ, ונר' דלא פי' כן בשביל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי חשבון, אבל השתא הכל באחריותו היין והמעות ואינו מפסיד כלל וריצב"א אומר דפי' הקונטרס עיקר דאדם המקנה מאה חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר ליה שלך החמיצו בפ"ב דבכורות דהכל מודים באחד שהפקיד אצל ב"ה סלה ומת א' דמצי למימר ליה שלך מת, ועוד הביא ראיה מההיא דחצי שדה אני מוכר לך דלוקח נוטל כחוש, ונ"ל דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל ב"ה מצי למימר שלך מת, אבל אם הקנה לו בחביותיו ק' חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף בכל היין, וההיא דחצי שדה לא דמיא להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר:

כל השמע קולו יכתוב גט לאשתו, ותימ' דבפ' אין בין המודר משמע דבכי האי גוונא לא שליחותיה קא עביד גבי ההיא דתורם לו תרומה לדעתו, דקאמר בגמר' לדעתו דמאן אילימא לדעת דידיה מאן שוייה אלוה אלא דבעל הגדר והא קא מהני ליה דעביד ליה שליחותיה, ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, יש לחלק בין כל השומע יכתוב, ובין כל הרוצה לתרום דהתם תלה הדבר ברצונו ולא שוייה שליח, ועוד נרא' דלענין מודר דוקא לא שוייה עליה שיהא נקרא בכך מהני דכי האי גונא מקילינן טובא במודר הנאה כדאיתא בפרק אין בין המודר:

וליחוש שמא שד הוא, דוקא בבור וכאדם שעומד על ראש ההר בפ' בתרא דיבמות, וההיא דמסכת מגילה דאסור לאדם ליתן שלום בלילה לחבירו דחיישינן שמא שד הוא, היינו דוקא בשרה דחיישינן שמא שד הוא דומיא דיהושע שראהו שחרבו שלופה בידו שלא כדרך שאר בני אדם, אבל אדם שאמר לעדים בלילה כתבו נט לאשתי וכן הנותן שלום לחבירו בלילה ומכירו לא חיישינן, וכן משמע בירושלמי דיבמות גבי משיאין על פי בת קול ומפרש והוא שראהו בבואה דקאמר עלה הדא דתימא בשדה, אבל בעיר אעפ"י שלא ראה בבבואה, ופריך מההוא מושלך בבור ומשני מצוין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות: ע"ב.

אמר לשנים כתבו גט לאשתי, תימא כיון ששאלו בשנים למה שאלו כתבו ותנו, אפי' תנו נמי, ולפי מה ששאלו כתבו ותנו אפילו בג' נמי, יש לומר שאם היו שואלין בב' תנו, ובג' כתבו ותנו והיה משיב להם דלא קפיד אכתב הגט, אכתי בב' כתבו ותנו קא מבעיא להו כיון דאמר כתבו יתירא דבב' בתנו לחודיה הוי קפידא אחתימה דילמא אכתיבה נמי קפיד, ויותר היה להם קרוב הדבר שיש שנים דלא קפיד אכתב הגט ממה שישיב דקפיד אתרוייהו, ותלמידי דרב דטעמייהו שקבלו מרב דחתם סופר ועד כשר כדמוכח לקמן בפ' המגרש דאי הוה סבר חתם סופר ועד פסול לא הוה מצי למימר דקפיד גם אכתב הגט דא"כ הוי הגט פסול, ונ"ל מה שלא שאלו להיפך כמו שכתבו הם הגט ואמרו לעדים לחתום משום דבהא פשיטא להו דהוי פסול אליבא דר"מ, דרב קאמר לעיל פ' כל הגט דטעמא דר"מ משום בזיון דבעל דכיון דידעי עדים שהבעל לא כתבו איכא בזיון לבעל, והם לא נסתפקו אלא היכא דסופר כתב הגט דכיון דליכא דידע אלא סופר ליכא פרסום כולי האי ושמא אין כאן בזיון לבעל:

אילימא מילי אי מימסרן לשליח, כלומר בכתב הגט לא נסתפק דאפי' קפיד נמי אכתב, מילי מימסרן לשליח והוי גט כשר:

והאמר שמואל הלכה כר' יוסי, תימא אמאי פריך מדר' יוסי הא אפילו ר' מאיר מודה בג' או בב' אם אמר כתבו, וי"ל משום דאביי מפרש לעיל בפ' כל הגט טעמיה דר' מאיר משום בזיון דבעל וכתב יד סופר ליכא פרסום כולי האי ואפי' אמר בפירוש כתבו וחתומו שרי כיון דליכא בזיון הלכך פריך ליה מהא דפסק שמואל כר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח, ומיהו הוה מצי למיפרך משמואל דאמר לעיל בפ' כל הנט מתנה הרי הוא כגט אלמא מילי לא מימסרן לשליח ואפי' לר"מ, אלא פריך שפיר מדפסק כר' יוסי, וק"ל דהוה ניחא טפי למיפרך מדשמואל דלעיל דשמעינן מינה דלשמואל מילי לא מימסרן אפי' לר' מאיר, ומצאתי תירוץ לקושיא זו דהא דקאמר שמואל לעיל מתנה הרי היא כגט לאו משום דס"ל דטעמא דר' מאיר משום מילי לא מימסרן לשליח אלא משום דס"ל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואע"ג דפליגי אביי ורבא לעיל אליבא דר' מאיר ומפרש אביי מעמיה משום בזיון דבעל ורבא משום דמילי לא מימסרן לשליח דקאמר שליח מתנה איכא בנייהו ובפלוגתא דרב ושמואל רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר הרי היא כגט, לאו משום דרב ושמואל איירי אליבא דר' מאיר, אלא הכי מייתי לה דלמ"ד מילי לא מימסרן ס"ל מתנה הרי היא כגט, ורב דפליג עליה היינו משום דלא סבירא ליה כר' יוסי דמילי לא מימסרן ומפרש טעמא דר"מ משום בזיון דבעל:

אלא כתובו כתב ידם הוא או כתב הגט, מצינן לפרושי השתא או כתב הנם נסי דאתרוייהו קפידי, אע"ג דלפי המסקנא דסבר שמואל דאומר אמרו כשר וע"כ חתם סופר ועד פסול דא"כ אמאי לא מצית למימר דאתרוייהו קפיד, השתא מיהא לא ירדנו לאשתו סברא:

תפשוט ליה ממתניתן, או לג' כתבו ותנו, ולר' יוסי נמי בג' בתנו לחודיה איכא קפידא והם בעצמם צריכים לעשות, א"כ כתבו הוא לישנא יתירא בג' כמו בב' וקתני יכתבו:

דאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים וכו', אלמא אע"ג דאיכא לישנא יתירא צריכין הם לעצמם לכתוב כ"ש לב' כתבו:

ואי ס"ל דכתבו כתב ידם הוא הא כתב הגט כשר, הוא הדין נמי אי הוי איפכא הוה מצי למיפרך נמי מהא דשמואל דמילי לא מימסרן לשליח:

והא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, תימא מאי פריך כיון שעל הכתיבה לא צוה הבעל כלום היכי ס"ד למיפסל ליה, להוי כמי שמצאו באשפה ואמר לעיל בפ"ק לר"מ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפי' לכתחילה כדפי' לעיל, וי"ל דשמואל פסק לקמן כר"א רבעי כתיבה לשמה, ואף רב לא פליג עליה אלא בשאר שטרות אבל בגיטין מודה, א"נ אפילו לר"מ הא דמכשרינן מצאו באשפה הני מילי כשהגיע ליד הבעל והוא מצוה לחתום עליו, אכל כשאומר לאחרים כתבו גט, שלא הקפיד כי אם על סתם ידם, מ"מ אמרינן דמסתמא אין חפץ בגט שנכתב לשם אחר:

כתב הגט נעשה כאומר אמרו, כלומר כיון שלא הקפיד כי אם על כתב ידם, הגט לא חשש מי שיכתבנו אלא אם ירצו יכתבו הם או יצוו לאחרים לכתוב, והא דקאמר ר' יוסי מילי לא מימסרן לשליח היינו על החתימה שציוה להם, או אם אמר בפירוש כתבו וחתמו:

ומודה ד' יוסי באומר אמרו, ולא הוי עד מפי עד, שהרי הב' אינם מעידים העדות שישמעו מפי הראשונים אלא כותבין הגט עפ"י עדות הראשונים שהעידו שהבעל עשאם שליח לכתוב וכי האי גוונא לא מיקרי עד מפי עד:

וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו, תימא מה פריך מר' ירמיה לשמואל הא שמואל אמר לקמן בפ' המגרש ד דמתניתין קתני כתב סופר ועד, ובהא לא שייך למימר מתניתן ר' יוסי, ותי' רש"י בתשובה דאע"ג דפליגי אמוראי בפי' דמתניתין אי כתב סופר קתני אי חתם סופר מ"מ לא מצינו שנחלקו בפי' דברי ר' יוסי וכיון שמצינו לר' ירמיה ורב חסדא דס"ל דר יוסי פוסל באומר אמרו אין לנו להעמיד דברי שמואל באותו ענין שיחלוק עליהם בפי' דברי ר' יוסי וסמיך נמי אההיא ברייתא דפ' מי שאחזו עד שישמעו קולו דמוכחא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה