אור ברסלב
תוספות הראש על גיטין פרק האומר התקבל

תוספות הראש על גיטין· רבינו אשר בן יחיאל

פרק האומר התקבל

פרק הניזקין

דף סב:

האומר התקבל, רש"י סידר מי שאחזו אחר הני הניזקין, אבל בירושלמי מסודר התקבל אחר הניזקין ואחר התקבל מי שאחזו, וכן נר' לר"ת דאיידי דאיירי בפ' השולח בתיקון העולם, והשתא חוזר למילתיה קמייתא דאיירי בדין שליחות ואיידי דאיירי בפ' התקבל אמר לג' תנו או לג' כתבו, תני מי שאחזו בתריה דאיירי נמי באומר כתבו, ואיידי דאיידי. במי שאחזו כמגורשת ואינה מגורשת תני בתריה הורק דקתני מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת:

הא שויתיה שליח לקבלה וכו', ס"ד רלא איצטריכא למיתני התקבל דמילתא דפשיט' היא כיון דבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא התקבל והולך קאמר, אלא למידק כי היכי דהתקבל דוקא בדלא שויתיה שליח, הולך נמי הוי דוקא בדלא שויתיה שליח:

דילמא כהילך, אינו מניה המשנה, אלא ה"ק איכא תנא דקתני הילך ואתיא כר' נתן דלקמן:

ש"מ דאדיבורא דידיה קא סמיך, ונפקא מינה למיפשט בעיא דהשוכר את האומנין אי אמר ב"ה שכור לי פועלים בד' ואמר בג' ואמרו אינהו כמו שאמר ב"ה אי דעתייהו אשליח דמהימני ליה דה"ק ב"ה או דעתייהו אעילויא, וה"נ חשיב עילויא אי סמיך אדיבורא דידה דכיון שרוצה לגרש חשיב ליה עילויא במה שיהיה הגט גט:

דף סג.

בשלמא אי איתמר איפכא, וה"ה דהוי מצי למימר אי אמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ש"מ דאדיבורא דידה קא סמכינן, אלא דבאיפכא איכא תרי גוונא נקטיה:

מימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשא, כלומר היה דעתו מעיקרא שאם לא תועיל שליחות לקבלה שיהא שליח להולכה, וכן גבי שליח להולכה, מ"מ הבעל נתנו לו לשם כך שאם ימלך להוליך לה הגט שיהא שלוחו להולכה:

ש"מ דאדיבורא דידיה קא סמיך הכי השתא התם קאמר ליה הילך כמה שאמרה וכו', וק"ל מ"מ תפשוט דאדיבורא דידיה קא סמיך דדיחויא דרב אשי דקאמר דטעמ' דרב נחמן משום דעקריה שליח לשליחותיה ליתא דתניא בהך ברייתא הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי משיגיע גט לידה מגורשת אלמא לא עקר שליח לשליחותיה אמאי קבל הגט אלא ודאי קבליה אדעתא דהולכה, אבל במילתיה דרב נחמן כיון שאמר השליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל אומר לו הילך כמו שאמרה איכא למימר אדעתא דקבלה קבליה ועוקר לשליחותיה כנ"ל:

רבי אומר בכולם אם רצה לחזור לא יחזיר, דהולך כזכי, והא דס"ל לר' יהודה הנשיא בספ"ק הולך לאו כזכי גבי הולך מנה לפלוני ור' יהודה הנשיא הוא ר', שאני הכא כיון דאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב לה, וק"ל דלעיל דבעי למידק ממתני' ש"ם הולך כזכי משמע דקאי אדלעיל דפליגי במתנה אי הולך כזכי דילמא שאני הכא דקאמר שליח אשתך אמרה התקבל, י"ל דלעיל מיירי דלא אמר השליח אשתך אמרה התקבל אלא הבעל ידע שעשאתו אשתו שליח לקבלה ומיהו לקמן לא בהולך ור' מיירי שאמר השליח אשתך אמרה התקבל, ר"מ פי' דפריך לעיל ש"מ הולך כזכי דמי ותקשי לרב דמספקא ליה לקמן בכה"ג ואמר נעש' שלוחו ושלוחה ואמאי תפשוט מהכא: ע"ב.

דקדמה איהי ושויתיה שליח מעיקרא הוה מצי למימר איכא בנייהו דלא קפיד בעל דלא חייש לבזיונה כדמוכח לעיל בפ"ק, ובירושלמי נמי אמרינן אומר אני אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה פי' ולא קפיד בעל על מה שעשה שליח לקבל משלוחו, רי"ף פסק הלכתא כר' חנינא והביא ראיה ממה שנסתפקו האמוראים לקמן בשמעתין אי בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלמא דהלכתא כרבי חנינא דאי כרב בלאו הכי הגט פסול:

כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים, ומיהו היכא דנכתב הגט ולא נאבד ומסופקין אם הוא כשר אם לאו מכמה חומרות שנהגו להחמיר בגיטין ואין להם שורש ועיקר מן התלמוד הרי עשו עדים שליחתן אם הוא כשר (אם לאו), לפי' טוב ללמד לבעל שיצוה לכתוב ער שיזדמן להם גט כשר לפי דעתם בלא שום ספק:

אפי' הם הראשונים הם האחרונים, ותימ' דכ"ש דהכי עדיף דלא הוי חצי דבר, וי"ל דאיצטריך משום שנראה שקר דהיכי איתרמי דהוו בשעת אמירה ובשעת קבלה וניחוש שמא שכרן כדחיישינן בסוף פרקי' באומר אמרו שמא תשכור עדים, וכדחיישינן לאיסטיטית במכות בעדים המזימים כל הבאין להעיד, והדר קאמר או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים וא' מצטרף עמהם דלא תימא נהי נמי דלא חיישינן לשנים שמא כרתן ניחוש לחד קמ"ל דלא, ותימא ולר' עקיבא דאמר בפ' מרובה דבר ולא חצי דבר היכי מכשרינן שתי כיתי עדים, וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה דמיד כשקבל הגט הוא נאמן לומר לגירושין ניתן, אע"ג דליתנייהו לעדי קבלה קמן הלכך כוליה דבר הוא, ואפי' למ"ד בעל נאמן היינו כששלשתן בעיר בעל שליש ואשה, הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי אמירה אלו לעדי קבלה דבר הוא:

דף סד.

בעל אומר לפקדון וכו', האי דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דבהא רב הונא מודה דשליש נאמן דלא שייך הכא למימר דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה, דהא אף לדברי הבעל שנותנו להולכה הא קמן דלא יהביה לדידה:

בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה, ותימא הא דתיקון רבנן לומר בפני נכתב וכו' משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה, אכתי יערער ויאמר לפקדון נתתיו, ואי דאיכא עדים דיהביה לגירושין התם לא בעינן בפני נכתב דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים ומסתמא מסר לו גט כשר, וי"ל דלא מהימן אלא בשלשתן בעיר דשייך הך טעמא דלדידה הוה יהיב לה, ותימא הא דאמרינן בפ"ק רבא מצריך משכונה לשכונה מה הועילו חכמים בתקנתן, וי"ל דרבא סבר לה כרב חסדא דאמר שליש נאמן, א"נ כי מצריך רבא כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לו לצורכו דמסתמא הכי הוה דמדלא יהיב ליה בעל לדידה:

שליש נאמן דהא הימניה, ואפי' אומר בעל דנתן לו בפני עדים, מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי ערים או אזלי למדינת הים:

מתיב ר' אבא הודאת בעל דין כק' עדים דמי וכו', אע"ג דרב הונא נמי ס"ל דשליש נאמן אלא דהכא קאמר דבעל נאמן משום דאם איתא דלגירושין וכו', מ"מ פריך ליה שפיר דמשמע דשליש נאמן בכל ענין אפי' שלשתן בעיר ובעל הממון קאמר דנותנו בידו לפקדון והשליש קאמר שנותנו בידו כדי לזכות בו לכשנגדו, וקא משני דשאני ממון דאיתיהיב למחילה הלכך כי יהביה לידיה הימניה בכל ענין שיאמר, ומשום האי טעמא דאם איתא כדברי השליש לדידיה הוה יהיב לי' לא מר מרענא הימנותיה דשליש כנ"ל:

שאני ממון דאתיהיב למחילה וכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה עליו בהבטחתו למחול על ממונו ואפי' הוא משקר שהאמינו להפסיד ממונו אפי' שלא כדין, אבל במילתא דאיסור אין בידו להאמינו, ורב חסדא אמר דבגט נמי שליש נאמן דהא הימניה קסבר דעל דעת כן נתן לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אע"פ שהוא משקר, הלכך צ"ל לפי טעם זה דאפי' אתי עדים ומכחשו ליה שליש נאמן דהא הימניה ואפי' נתן לו בפני עדים כדפ"ל, ואפי' לא שמעו העדים שיהא לגירושין כיון דהימניה בודאי היה דעתו לגירושין אם יאמר השליש לגירושין, ומילתא דתמי' הוא בין באיסורא בין בממונא אי מהימן אפי' במקום עדים, ואין לפרש דמטעם מיגו מהימנינן ליה לשליש דהא בפ' זה בורר מקשה לרב נחמן דאמר כיון דאיתחזק בכי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן, וע"ק מיהא דשליש נאמן, אלמא אפי' היכא דליכא מיגו נאמן שליש ולפי זה הוה מהימנינן לי' לשליש אפי' בדברי' העשויין להשאיל ולהשכיר אם הוא אומר דלפקדון יהביה נהליה דשליש נאמן בכל אשר יאמר:

אמאי נהימניה לשליש, בשלמא לרב הונא ניחא דאיכא לאוקמיה כגון ששלשתן בעיר אחת:

מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה, פירש"י דליכ' מיגו כיון שנקרע הגט ולפי מאי דפרי' שליש נאמן בלא מיגו, ה"מ היכ' שידוע שהיה שליש אבל הכא דילמא הנך קרעים שבידו מצאם באשפה ולא היה שליש מעולם:

תינח אמרה קיבל למה לי, כלומר מקיבל הקשיתי לך ומה לא תרצת כלום, אכתי תקשי לך למה צריך עדים שקיבל רק שיביא ערים שראוהו בידו שלם, וכיון דגרע שהיה שלישה מהימן אע"פ שהוא קרוע וליכא מיגו:

הא פי ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ומיירי שאין עדים חתומי' עליו, הלכך לא סגי במה שראוהו עדים שלם בידו כיון שלא ראו הקבלה, אבל אם היו עדים חתומים עליו לא בעינן עדי מסירה רק שיאמר השליח ניתן לי בפני עדי מסירה מתירים האשה להנשא על פי הגט שחתומים עליו עדים אפי' לא הביאה לפנינו עדי מסירה דתלינן שבא לידה בהכשר כדתנן לעיל בפ' השולח אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם, ואמרינן בגמרא אמר רבה לא נצרכה אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי, א"נ אזלי למדינת הים:

מיגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהלי הבעל, וצ"ל שהגט יוצא מתחת יד האשה והיא אומרת שקבלתו מן השליש, והשתא איכא מיגו כיון דהגט בידה דאם אינו בידה אין כאן מיגו, ואי משום דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני, הא איכא שליש דמסייע בהדה, ומיהו ק"ל דלא הוי מעין פלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא, ושמא י"ל כיון דלא מסייעה לה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה ומהימנה, וק"ל דלעיל נמי איכא מיגו, מיגו דאי בעי שליש הוה יהיב ליה לאשה א"ה ס"ל לרב הונא דלא מהימן שליש, משום דטעמא דאם איתא דלגירושין וכו' מגרע כח המיגו, והוי כמיגו במקום עדים, א"כ הכא נמי אמאי מהימנה במיגו, וכ"ש הכא שהיא אומרת שבפניה נתנה לשליש לגירושין ואמאי לא יהביה לדידה כיון שהיתה במעמד, וי"ל דמיגו דלעיל גרע שמא האשה לא היתה רוצה לקבל הגט דכיון שהשליש אצלו לא צוח:

דף סה.

ג' מדות בקטנה כנגד ג' מדות שבקטן עשה כלל שלו דלא כהלכתא, כר' יוסי דאמר קטנה חולצת, דקאמר דאליבא דר' יוסי אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים, ונראה דל"ק דרבה גרס הכא, תדע דקאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובפ' מי שמת גר' איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן י"ח שנה, רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן בן כ' שנה וכן היא הגירסא בספרים ישנים, וי"ס דגר' רבא אמר רב נחמן בן כ' שנה כי היכי דלא תיקשי להו מרבא דהתם ארבא דהכא, ואותה גרס' א"א להיות כדמוכח התם דקאמר והא דרבא לא בפי' איתמר אלא מכללה איתמר ודו"ק ותשכח התם ובמקומו מפורש: ע"ב.

גיטא לא להוי עד דמטי למתא מחסיא, תימה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, שהרי כשקיבל הגט בבבל הנו שליח להולכה עד שיגיע למתא מחסיא ואז נעשה לו שליח לקבלה, ובכי האי גוונא פריך לעיל פ"ב גבי הוי שליח להולכה עד דמסית להתם, וכי מטית להתם הוי שליח לקבלת, וי"ל דהכא קבלה אריכתא הוא שהתחילה הקבלה בבבל ולא נגמרה עד שהגיע למתא מחסיא כי השליח אמר לבעל שכן עשאתו האשה שליח ואדעתא דהכי נותנו לה גם הוא:

בהדי דאזיל מיגס גייס ביה, כלומר חיישינן שמא עבר הבעל מן המזרח למערב באידך גיסא דרך היקף ופגע בו והכי איתא בירושלמי מה טעמא דר' אליעזר אומר אני שאחורי הדלת מצאו:

הא והא רבנן כאן בשלו וכאן בשל חבירו, פירש"י בשלו לא קפיד דלא איקפד ליה ולא דמי לגט דלא ניחא ליה דליתזיל בדוכתא אחריתי, אבל בשל חבירו קפיד, וק"ל כיון דעד השתא ס"ד דבשלו קפיד, ורב יוסף בא לחלוק על סברת רבה ולומר דבשלו לא קפיד, הוה ליה לפרוקי טעמא אמאי לא קפיד בשלו, ויותר היה מתיישב כפי סברא הראשונה לתרץ הא והא ר' אלעזר ומודה בשלו דהוה קפידא והוה ליה למימר הא והא ככ"ע, לכן נר' לפרש רב יוסף לא בא לחלוק על סברת רבה אלא מודה דבשלו איכא קפידא אלא שבא להשמיענו דבשל חבירו ליכא קפידה וכגון שנתן לו חבירו רשות לערב בפירותיו בכל מקום שיראה ואמר הוא לשלוחו לערב מתמרים של חבירו וערב מגרוגרות של חבירו דבהא ודאי לא מקפיד על של חבירו, וא"ת הכא משמע דעירב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות חוי קפידא ולא עבדתו שליחותו, וכן אמרינן בפ' הנהנה הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל משום שלא עשה שליחותו, וק' מאי דאמרינן בפ' המפקיד גבי כשותא מקום דלא אמר ליה מהאי רמי ומהאי לא תירמי לא פשע שליח, וי"ל דהכא ובמעילה שהזכיר תמרים וגרוגרות והזכיר חלון ודלוסקמא ודאי הוי קפידא אם שינה, אבל התם שהראה בעל הבית לשליח רשות שלו היכן מונח כדי לעשות ממנו שכר והיה שם מונח עוד כרי א' של כשותא אין זו הוכחה שתהיה קפידא כי הכל ענין א', וגם לא הזכיר לו מקום וגם לא הוה ליה לאסוקי דעתיה שיהיו לאחרים כשותא בביתו של זה:

מאי שלו ושל חבירו איכא, ולא הוה מצי לשנויי הא דתני עירובו עירוב בסמוכות זה אצל זה, ותא דתני' אין עירובו עירוב במרוחקים זה מזה, דא"כ אפי' שובך ושובך נמי:

האומר כתבו גט וגו', לא גרסי' במתניתן עשו לה כדת דבעיא היא בגמר' ופשט להו מברייתא:

דף סו.

ומה גיטו אע"ג דלא פריש, נראה דאין זה מדברי רב הונא, לא אמר אלא גיטו כמתנתו, ורבי זירא אמר שיש ללמוד האי דינא ממילתיה כי היכי דרב הונא אמר גיטו כמתנתו, ה"ה מתנתו כגיטו, לא תיקשי השתא מה שהקשו בפ' מי שאחזו מה קמ"ל רב הונא וכי לא ידענא דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי, דלא איירי כלל בש"מ אלא ביוצא בקולר בא ללמוד מתנתו מגיטו, והאי דקאמר מכלל דרב הונא סבר, ה"פ האיך בא ללמוד דבר זה מדברי רב הונא:

דמי חמרא לא קאמר, ותי' וכי קאמר נמי דמי חמרא דבר שלא בא לעולם הוא, כדמוכח בפ' האומר משקל האומר דמי שור זה עלי עולה דאינו חייב באחריותו, ומוקי לה בדאמר לכשיבואו דמיו יקדשו, ופריך והא אין מקדשי' דבר שלא בא לעולם ומיהו מדקתני התם שור זה עולה שור זה הקדש מועלים בו ומוקי לה דאמר דמי שור זה עלי עולה אלמא הוי כמו דקל לפירותיו, וה"ק יקדש השור לדמיו ולא להא דקאמר לכשיבואו דפיו יקדשו כי הדמים לא באו עדיין להא לעולם, ה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא כל היין באחריותו עד שיתנו ת' זוזי:

מחמרא כדי ליפות את כחו, פירש"י שיהא כל היין באחריותו עד שיתנו לו ת' זוז שאם היה אומר תנו לו יין אם החמיץ מן היין ה' חביות היו היורשים אומרים שלך החמיץ, ונר' דלא פי' כן בשביל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי חשבון, אבל השתא הכל באחריותו היין והמעות ואינו מפסיד כלל וריצב"א אומר דפי' הקונטרס עיקר דאדם המקנה מאה חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר ליה שלך החמיצו בפ"ב דבכורות דהכל מודים באחד שהפקיד אצל ב"ה סלה ומת א' דמצי למימר ליה שלך מת, ועוד הביא ראיה מההיא דחצי שדה אני מוכר לך דלוקח נוטל כחוש, ונ"ל דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל ב"ה מצי למימר שלך מת, אבל אם הקנה לו בחביותיו ק' חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף בכל היין, וההיא דחצי שדה לא דמיא להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר:

כל השמע קולו יכתוב גט לאשתו, ותימ' דבפ' אין בין המודר משמע דבכי האי גוונא לא שליחותיה קא עביד גבי ההיא דתורם לו תרומה לדעתו, דקאמר בגמר' לדעתו דמאן אילימא לדעת דידיה מאן שוייה אלוה אלא דבעל הגדר והא קא מהני ליה דעביד ליה שליחותיה, ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, יש לחלק בין כל השומע יכתוב, ובין כל הרוצה לתרום דהתם תלה הדבר ברצונו ולא שוייה שליח, ועוד נרא' דלענין מודר דוקא לא שוייה עליה שיהא נקרא בכך מהני דכי האי גונא מקילינן טובא במודר הנאה כדאיתא בפרק אין בין המודר:

וליחוש שמא שד הוא, דוקא בבור וכאדם שעומד על ראש ההר בפ' בתרא דיבמות, וההיא דמסכת מגילה דאסור לאדם ליתן שלום בלילה לחבירו דחיישינן שמא שד הוא, היינו דוקא בשרה דחיישינן שמא שד הוא דומיא דיהושע שראהו שחרבו שלופה בידו שלא כדרך שאר בני אדם, אבל אדם שאמר לעדים בלילה כתבו נט לאשתי וכן הנותן שלום לחבירו בלילה ומכירו לא חיישינן, וכן משמע בירושלמי דיבמות גבי משיאין על פי בת קול ומפרש והוא שראהו בבואה דקאמר עלה הדא דתימא בשדה, אבל בעיר אעפ"י שלא ראה בבבואה, ופריך מההוא מושלך בבור ומשני מצוין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות: ע"ב.

אמר לשנים כתבו גט לאשתי, תימא כיון ששאלו בשנים למה שאלו כתבו ותנו, אפי' תנו נמי, ולפי מה ששאלו כתבו ותנו אפילו בג' נמי, יש לומר שאם היו שואלין בב' תנו, ובג' כתבו ותנו והיה משיב להם דלא קפיד אכתב הגט, אכתי בב' כתבו ותנו קא מבעיא להו כיון דאמר כתבו יתירא דבב' בתנו לחודיה הוי קפידא אחתימה דילמא אכתיבה נמי קפיד, ויותר היה להם קרוב הדבר שיש שנים דלא קפיד אכתב הגט ממה שישיב דקפיד אתרוייהו, ותלמידי דרב דטעמייהו שקבלו מרב דחתם סופר ועד כשר כדמוכח לקמן בפ' המגרש דאי הוה סבר חתם סופר ועד פסול לא הוה מצי למימר דקפיד גם אכתב הגט דא"כ הוי הגט פסול, ונ"ל מה שלא שאלו להיפך כמו שכתבו הם הגט ואמרו לעדים לחתום משום דבהא פשיטא להו דהוי פסול אליבא דר"מ, דרב קאמר לעיל פ' כל הגט דטעמא דר"מ משום בזיון דבעל דכיון דידעי עדים שהבעל לא כתבו איכא בזיון לבעל, והם לא נסתפקו אלא היכא דסופר כתב הגט דכיון דליכא דידע אלא סופר ליכא פרסום כולי האי ושמא אין כאן בזיון לבעל:

אילימא מילי אי מימסרן לשליח, כלומר בכתב הגט לא נסתפק דאפי' קפיד נמי אכתב, מילי מימסרן לשליח והוי גט כשר:

והאמר שמואל הלכה כר' יוסי, תימא אמאי פריך מדר' יוסי הא אפילו ר' מאיר מודה בג' או בב' אם אמר כתבו, וי"ל משום דאביי מפרש לעיל בפ' כל הגט טעמיה דר' מאיר משום בזיון דבעל וכתב יד סופר ליכא פרסום כולי האי ואפי' אמר בפירוש כתבו וחתומו שרי כיון דליכא בזיון הלכך פריך ליה מהא דפסק שמואל כר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח, ומיהו הוה מצי למיפרך משמואל דאמר לעיל בפ' כל הנט מתנה הרי הוא כגט אלמא מילי לא מימסרן לשליח ואפי' לר"מ, אלא פריך שפיר מדפסק כר' יוסי, וק"ל דהוה ניחא טפי למיפרך מדשמואל דלעיל דשמעינן מינה דלשמואל מילי לא מימסרן אפי' לר' מאיר, ומצאתי תירוץ לקושיא זו דהא דקאמר שמואל לעיל מתנה הרי היא כגט לאו משום דס"ל דטעמא דר' מאיר משום מילי לא מימסרן לשליח אלא משום דס"ל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואע"ג דפליגי אביי ורבא לעיל אליבא דר' מאיר ומפרש אביי מעמיה משום בזיון דבעל ורבא משום דמילי לא מימסרן לשליח דקאמר שליח מתנה איכא בנייהו ובפלוגתא דרב ושמואל רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר הרי היא כגט, לאו משום דרב ושמואל איירי אליבא דר' מאיר, אלא הכי מייתי לה דלמ"ד מילי לא מימסרן ס"ל מתנה הרי היא כגט, ורב דפליג עליה היינו משום דלא סבירא ליה כר' יוסי דמילי לא מימסרן ומפרש טעמא דר"מ משום בזיון דבעל:

אלא כתובו כתב ידם הוא או כתב הגט, מצינן לפרושי השתא או כתב הנם נסי דאתרוייהו קפידי, אע"ג דלפי המסקנא דסבר שמואל דאומר אמרו כשר וע"כ חתם סופר ועד פסול דא"כ אמאי לא מצית למימר דאתרוייהו קפיד, השתא מיהא לא ירדנו לאשתו סברא:

תפשוט ליה ממתניתן, או לג' כתבו ותנו, ולר' יוסי נמי בג' בתנו לחודיה איכא קפידא והם בעצמם צריכים לעשות, א"כ כתבו הוא לישנא יתירא בג' כמו בב' וקתני יכתבו:

דאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים וכו', אלמא אע"ג דאיכא לישנא יתירא צריכין הם לעצמם לכתוב כ"ש לב' כתבו:

ואי ס"ל דכתבו כתב ידם הוא הא כתב הגט כשר, הוא הדין נמי אי הוי איפכא הוה מצי למיפרך נמי מהא דשמואל דמילי לא מימסרן לשליח:

והא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, תימא מאי פריך כיון שעל הכתיבה לא צוה הבעל כלום היכי ס"ד למיפסל ליה, להוי כמי שמצאו באשפה ואמר לעיל בפ"ק לר"מ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפי' לכתחילה כדפי' לעיל, וי"ל דשמואל פסק לקמן כר"א רבעי כתיבה לשמה, ואף רב לא פליג עליה אלא בשאר שטרות אבל בגיטין מודה, א"נ אפילו לר"מ הא דמכשרינן מצאו באשפה הני מילי כשהגיע ליד הבעל והוא מצוה לחתום עליו, אכל כשאומר לאחרים כתבו גט, שלא הקפיד כי אם על סתם ידם, מ"מ אמרינן דמסתמא אין חפץ בגט שנכתב לשם אחר:

כתב הגט נעשה כאומר אמרו, כלומר כיון שלא הקפיד כי אם על כתב ידם, הגט לא חשש מי שיכתבנו אלא אם ירצו יכתבו הם או יצוו לאחרים לכתוב, והא דקאמר ר' יוסי מילי לא מימסרן לשליח היינו על החתימה שציוה להם, או אם אמר בפירוש כתבו וחתמו:

ומודה ד' יוסי באומר אמרו, ולא הוי עד מפי עד, שהרי הב' אינם מעידים העדות שישמעו מפי הראשונים אלא כותבין הגט עפ"י עדות הראשונים שהעידו שהבעל עשאם שליח לכתוב וכי האי גוונא לא מיקרי עד מפי עד:

וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו, תימא מה פריך מר' ירמיה לשמואל הא שמואל אמר לקמן בפ' המגרש ד דמתניתין קתני כתב סופר ועד, ובהא לא שייך למימר מתניתן ר' יוסי, ותי' רש"י בתשובה דאע"ג דפליגי אמוראי בפי' דמתניתין אי כתב סופר קתני אי חתם סופר מ"מ לא מצינו שנחלקו בפי' דברי ר' יוסי וכיון שמצינו לר' ירמיה ורב חסדא דס"ל דר יוסי פוסל באומר אמרו אין לנו להעמיד דברי שמואל באותו ענין שיחלוק עליהם בפי' דברי ר' יוסי וסמיך נמי אההיא ברייתא דפ' מי שאחזו עד שישמעו קולו דמוכחא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו:

דף סז.

כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא, וס"ל לשמואל דחתם סופר ועד כשר אפי' לר"מ דלא חיישינן לחורבא כיון דלכתחילה לא תעשה, ורב חסדא דאוקמא כר' יוסי סבר כיון דבדיעבד כשר חיישינן לחורבא ולהכי לא מוקי מתניתין כר"מ אלא כר' יוסי וס"ל לרב חסדא דלר' יוסי אומר אמרו פסול כפי' רש"י, וק"ל דהא מתחילה לא הקשה אלא מכח זה דלא מסתבר דפליג שמואל:

ארב ירמיה ורב חסדא בפי' דברי ר' יוסי ומזה לא תירץ כלום דכיון דצריכת למימר דפליגי בפי' דבריו אמאי הוצרך לפרש כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא הא מעיקרא ל"ק ליה מידי דשמואל קתני כתב סופר ועד, ועוד מה פריך למ"ד גבי אתם חתומו, כשר ותעשה מה איכא למימר כיון דאסיקנא דשמואל וד' יוסי פליגי אליבא דרב חסדא באומר אמרו לישני ליה דמ"ד כשר ותעשה לית ליה דשמואל ולא סבירא ליה אלא כרב חסדא דפסיל אליבא דר' יוסי באומר אמרו, ואינהו איירי אליבא דר"מ ושמואל פליג עלייהו דסבר כשר ולא תעשה לר' יוסי, וע"ק הא דפי' רש"י לעיל מתני' מני ר' יוסי היא דאי ר' מאיר נפיק מיניה חורבא כדמפרש בתר הכי זימנין דאמר להו לב' אמרו לסופר לכתוב וגו' וכיון דרב חסדא דאמר מתני' ר' יוסי היא לא פי' בדבריו אמאי לא אתי' כר"מ משום שלא הוצרך לפרש הא (דרכא) יותר ממה אפי' רב חסדא בדבריו, הלכך צ"ל דהא דקאמר רב חסדא דלא אתי' מתני' כר"מ לאו משום חורבא דמפרש תלמודא בתר הכי, אלא משום דר"מ סבר באומר לג' תנו עשאו ב"ד, ואי הוי חתם סופר כשר אתי לידי חורבא דזימנין דאמר לג' תנו גט לאשתי ואמרו שלשתם לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואח"כ הלך א' מהם לדרכו ואלו הב' יחתמו הסופר כי יאמרו כיון שחברינו הסכים עמנו שיהיה זה סופר, כמו כן הוא מסכים עמנו שיחתום, אבל לא חיישינן שמא יחתמו א' מן השוק בלא רשותו דבתא לא טעו, אבל לחורבא דמפ' תלמודא בתר הכי לא אסיק אדעתיה שיצוו שיחתום לאחר, מאחר שהבעל הזכיר שם העדים, ופריך ואי ס"ד דמודה ר' יוסי באומר אמרו נהי דחורב' דפריך לר"מ ליכא מ"מ חורבא אחרינא [איכא], דאף לחורבא זו איכא למיחש, ומשני לא תעשה לא שכיחא וליכא חורבא, ולעולם בין לרב חסדא ובין לשמואל כשר לר' יוסי, ומ"מ לא אתי' כר"מ משום חורב' דאמ' לג' דההוא תעשה לכתחילה דלא חיישינן שמא תשכור בג', ופריך למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה מאי איכא למיסר הא נפיק מיניה חורבא אי מודה ר' יוסי באומר אמרו, אלא ע"כ הנך אמוראי דאמרי כשר ותעשה סברי דכל אומר אמרו פסול לר' יוסי ואפי' באתם חתומו משום דמילי לא מימסרן לשליח ה"ה לר' ירמיה ורב חסדא וה"ה לשמואל, וא"כ כולהו אמוראי דלקמן דפליגי באומר אמרו, ובאומר אתם חתומו דכשר ולא תעשה אליבא דר' מאיר פליגי, ולא בעי לשנויי דכולהו אמוראי סברי דלר' יוסי אומר אמרו כשר, אבל למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה סברי חתם סופר ועד פסול, והשתא ליכ' שום חורבא, ור' ירמיה ורב חסדא דאמרי חתם סופר ועד כשר, סברי כשר ולא תעשה, וכן אמר רב חסדא לקמן ושמואל סבר כחד מינייהו משום שדוחק להו לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל לקמן בכשר ולא תעשה, ומשני ר' יוסי תרתי קאמר, ודאי לא פליגי אמוראי בפי' מילתיה דר' יוסי, הכל מודים דפוסל ר' יוסי באומר אמרו, ושמואל פליג עליה באומר אמרו ולפ"ז צריך הוא לומר דחתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבא, וכן משמע לקמן בפ' המגרש דקאמר שמואל כתב סופר שנינו, ואפי' היה סובר כשר ולא תעשה כיון דבדיעבד כשר נפיק מיניה חורבא דכיון דלפי המסקנא הוצרכו לומר דשמואל פליג עליה בחדא לא צריכנא לשינוייא דחיקא דלעיל כיון דלא תעשה לא שכיחא, וכן כל אמוראי דלקמן בין למ"ד כשר ולא תעשה בין למ"ד כשר ותעשה חתם סופר ועד פסול, ולר' יוסי דוקא חתם סופר ועד כשר דלדידיה ליכא חורבא כיון דאומר אמרו פסול, והשתא צריכנא למימר לשמואל ומספקא ליה אי כתובו כתב ידם גרידא, או כתב הגט גרידא דליכא למימר או אף כתב הגט דא"כ היינו חתם סופר ועד כיון דליכא אלא ב', ותימ' למ"ד באתם חתומו כשר ולא תעשה הא תנן במתניתן אמר לב' תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ואי כתבו כתב ידם הוא וכתב הגט נעש' כאומר אמרו אי נמי אמרו ליה לסופר ויכתוב ואתם חתומו ותנו יכתבו ויתנו אפי' לכתחילה, ואר"ת דלעולם דיעבד קאמר והאי דנקט לישנא דמשמע לכתחילה משום סיפא דאמר לג' נקטיה דאותו הוי אפי' לכתחילה דבג' ליכא למיגזר מידי, ועוד י"ל דאפי' ברישא שרי לכתחילה והא דאמר באתם חתומו לא תעשה לאו משום דחיישינן שמא תשכור עדים, דהא מעשה לא עבדי, אלא גזירה אטו אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ופ' ויחתומו [הלכך דוקא אומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו הוא דגזרינן אטו אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו] דדמי ליה כיון שהזכיר אמרו דאי לא הא לא קיימא הא, אבל באומר לב' תנו אע"ג דכתב הגט נעשה כאומר אמרו כיון דלא הזכיר אמרו בפירוש לא גזרינן, ותימא הא דתנן אמר לג' כתבו ותנו שיכתבו עצמן ויתנו הם לכתחילה ואי כתובו כתב ידם דוקא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו ניחוש דילמא חיישו לכיסופא דסופר ומיחתמי ליה, י"ל כיון דג' הם וצריכים הם בעצמם לחתום דייקי טפי ולא מחתמי אחר עמהם דתורבא דר' מאיר לא שייכא נמי הכא כיון דצריכי הם בעצמם לחתום, ומיהו קשה מהא דאמר לב' תנו ואי כתב ידם הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וניחוש דילמא חיישו לכיסופא דסופר דהא ב' נינהו ולא דייקי ולכתחילה נמי כשר לפי תירוץ ב' שתירצתי אפירכא קמייתא, ונ"ל דליכא למיחש דילמא חיישו אכיסופא דסופר אלא דוקא היכא דהבעל אומר בפירוש אמרו לסופר ויכתוב דאזי אמר הסופר כיון שבררני לכתוב גם נתרצה שיחתום דאיכא כיסופא אי לא מחתמי ליה, אבל כשאומר סתמא כתבו ותנו ואם ירצו הם יעשו הכל אעפ"י שכתב הגט יש להם רשות לומר לסופר לכתוב, מ"מ ליכא כיסופא אי לא מחתמי ליה כיון שהבעל לא הזכירו בפירוש, אע"ג דלר"מ בג' כשעשאן ב"ד איכא חורבא אע"ג דלא אמר בפירוש לסופר לכתוב, שאני התם כיון שעשאן ב"ד עומדים במקום הבעל ושייך שפיר כיסופא שיאמר הסופר לב' שאומרים לו לכתוב הוא"ל וחבירכם הג' הסכים שאכתוב גם יתרצה שאחתום אם תרצו אתם הלכך איכא כיסופא:

ולענין פסק הלכה, כיון דשמואל וכל הני אמוראי דפליגי בכשר ותעשה סברי דחתם סופר ועד פסול, נראה דכך הלכה, ואע"ג דרב מכשיר חתם סופר ועד לקמן בפ' המגרש והלכתא כרב באיסורי, הנ"מ לגבי שמואל לחודיה, אבל כיון דכולהו סברי כשמואל לית הלכתא כרב, ור"ח כתב דלית הלכתא ככל הני אמוראי דמכשירין אומר אמרו אלא כדתניא בפ' מי שאחזו כותיה דרב אשי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייק תלמודא ישמעו לאפוקי מאן דמכשר באומר אמרו, ותימא מה שפסק הגאון כר' יוסי ממה שישב רב אשי מתני' דמי שאחזו כר' יוסי ובברייתא דהתם דמשום זה לא פסק הלכה כמותו, ושמא טעמו כדאמרינן בפ' אלו קשרים דמתרץ ר' יוחנן מילתיה דר' יהודה א"כ ס"ל כוותיה, ואפשר שלא פסק הגאון לגמרי כוותיה בין לקולא ובין לחומרא ליפסל אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד, אלא לחוש לדברי שניהם ככל הני אמוראי לפסול חתם סופר כיון דמכשירי אומר אמרו, ולפסול אומר אמרו דההיא דמי שאחזו ואין זה תרי פסקי דסתרי אהדדי דכיון שאינו מבורר ראוי להחמיר כדברי שניהם:

חנות מיוזנת, לשון מזון:

בלום , רש"י גרס במ"ם, ואית דגרסי בלום בסמ"ך כיוצא בזה בב"ר משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים כמו סגורים חתומים ומעורבים כמו שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה בפ' כלל גדול:

דיבורא עבדי מעשה לא עבדי, והא דאמר בסוף פ"ב דיבמות מיאנה או שחלצה בפנינו ישאנה מפני שהוא ב"ד, משמע התם דאפי' בי תרי לא חיישינן והיינו דיבורא דאמרי שמיאנה או שחלצה בפניהם, ההוא דיבורא חשיב כמעשה דנתרת לאלתר להנשא על ידם, אבל הכא לא חשיב מעשה כיון שאין הגט נגמר על ידם:

הדרן עלך האומר:

תוכן העניינים

תוספות הראש על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה