תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ספיקא דממונא שער ג · לב
ולפי"ז יש לומר דוודאי אי ילפינן רק מקרא דלעני ולגר תעזוב אמרינן שהתורה ציותה לנו שבעה"ב לא יראה עצמו כמוחזק בדבר דבעלמא מהני ליה מה שהוא מוחזק מצד מעלת התפיסה אמנם הכא אמרה התורה תעזוב כלומר שיהיה בעיניו כאילו לא היה מוחזק בדבר ולא מהני ליה תפיסה, וא"כ היכא שיש לו חזקה מעליתא או רובא לבעה"ב מהני אפילו בממון עניים, אמנם אי ילפינן מעני ורש הצדיקו אמרינן שיראה להצדיק אותו, כלומר שיהי' דבר ברור דווקא שהיא לבעה"ב משא"כ חזקה או רוב שאינו ברור כל כך אי ס"ל דרוב אינו בגדר וודאי וא"כ אי נסמוך על הרוב לפעמים לא יהי' צדק ברור וצריך ליתן לעני ודו"ק, והנה י"ל לפימ"ש לעיל דהתורה החמירה בספק לקט לומר דספיקא לחומרא, דמ"מ יש לחלק דדווקא אם הספק, הוא על הלקט כמו גבי חורי נמלים דמספקינן. אי הך תבואה הוא משיבולה הנושרים החמירה התורה, משא"כ אם הספק הוא אם היה עדיין עכו"ם בשעת קצירה, ואח"כ נתגייר כמו במשנה דהספק הוא אם היה כבר גר בשעת שחיטת הפרה, לא שייך לומר ספיקא לחומרא, דמכיון שיש לנו ספק אם היה בר חיובא כלל, לא החמירה התורה מספק, וכה"ג ראיתי בספר ברכי יוסף ליו"ד סימן רנ"ח, שמפרש בשם הפר"ח במה דאמרינן פרה בחזקת פטורה קיימא, קמה בחזקת חיובא, דגבי פרה כיון דהוי ספק אם היה כלל בר חיובא, דדלמא עדיין עכו"ם היה לא מחמרינן משא"כ בקמה דידעינן בבירור שהיה בר חיובא, מחמרינן בספיקא דבאמת קמה נמי לא הוי בחזקת חיוב דהא אפשר שהך תבואה לא היה של עניים מעולם, וכן כתב הגאון בעל טורי אבן במס' ר"ה י"ד ע"א במלואים שלו בד"ה ונהג שני עישורין דקמה לא הוי ג"כ בחזקת חיוב, ומשו"ה מפרש הפר"ח דחזקת חיוב דקמה היינו שהוא הישראל עכ"פ הוי בר חיובא בבירור, ועי' בירושלמי סוף פ"ד מס' פיאה שמחלק בין ספק גירות לספק לקט שכתב שם וז"ל ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל עי"ש, אמנם יש לומר דעד כאן אמרינן כיון דהוא ספק אם כבר נתגייר פטור היינו דווקא אי ס"ל דהא דהחמירה התורה בספק לקט משום לתא דישראל כמו שהטעם בכל מתנות עניים דהחמירה התורה טפי משאר ספק כדי שידעו שהארץ לא להם נותנה ומשו"ה נתחייבו בכל הני מתנות שציותה התורה. ועי' בספר החינוך במצוות אלו שהביא הטעם במצוות אלו כדי להשריש המדות טובות בלב אישי ישראלים עי"ש מצוה רט"ז, ומשו"ה י"ל היכא שהספק הוא אם היה בשעת חלות החיוב מאישי ישראל לא החמירה עליו התורה, אמנם אי הוי ס"ל דהא שהתורה ציוה לנו באלו המצוות והחמירה התורה יותר מבשאר מצוות הן לעניין ספיקא או דלא מהני רובא הוא לטובת העני שפיר י"ל דאפילו בספק גירות נמי החמירה התורה יותר מבשאר מצוות, וא"כ י"ל דאי ילפינן דספק לקט לקט מקרא דלעני ולגר תעזוב דמשם לא מוכח שהוא משום טובת העני רק לישראל ציותה התורה להשריש בהם מדות ישרות שפיר יש לומר דבספק גירות לא החמירה התורה, משא"כ אי ילפינן מעני ורש הצדיקו א"כ י"ל דהתורה החמירה במתנות עניים לטובת העני שפיר י"ל דאזלינן לחומרא אפילו בספק גירות ג"כ ודו"ק: