אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער ספיקא דממונא שער ג

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער ספיקא דממונא שער ג

שער ספיקא דממונא שער ב

חלק שני נבאר באיזה מקום מהני תפיסה ובאיזה מקום לא מהני ואיזהו כללים בס"ד:

כג

כבר הבאתי לעיל דברי התוס' בד"ה פוטר ממונו דס"ל מהא דמרחץ במס' ב"מ ק"ב דלשמואל מהני תפיסת השוכר משום דנכנס בהיתר, והנה מדלא משני דמשו"ה מהני תפיסת השוכר דתפס קודם שנולד הספק, היינו קודם שטוען המשכיר שכירותו בעד החדש י"ג וצריך לומר דתוספ' ס"ל דהספק נולד תיכף כשנכנס החדש הי"ג וכן כתב הרשב"ם מס' ב"ב ק"ה ע"ב ד"ה התם דגבי מרחץ נולד הספק מתחלת החודש, וא"כ אפילו כ' בא המשכיר לתבוע שכר המרחץ בסוף חדש י"ג הו"ל השוכר תפס לאחר שנולד הספק ומשו"ה הוצרכו לתרץ דמשו"ה מהני תפיסה, משום דנכנס בהיתר אמנם גבי שנים החתומים על השטר תירצו שתפס קודם שנולד הספק וא"כ משמע דתפיסה בהיתר מהני אפילו לאחר שנולד הספק, דהא גבי שוכר הוי תפס לאחר שנולד הספק, והנה במס' ב"ג ק"ה ע"א ד"ה אבל בא, תירצו גבי שנים חתומים על השטר משו"ה מהני תפיסת המלוה משום שטוען בריא, וכל תירץ הרא"ש הכא בסוגיא לחלק בין טוען בריא דדווקא בבריא מהני תפיסה, והנה באמת יל"ד אי נימא דבטענת בריא מהני תפיסה א"כ מאי פריך הגמרא מס' ב"מ ק"י ע"א על מה דקייל"ן התם באומר המלוה לשלש שנים השכנת אצלי הקרקע ולוה טוען לב' שנים דפירות בחזקת המלוה אי קדם ואכל, והא גבי מרחץ קייל"ן כר"נ דאפילו בסוף החדש כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעלים, וה"נ גבי מלוה אומר ג' שנים נוקמי הקרקע בחזקת הלוה, ותירץ הגמרא משו"ה לא מפקינן מהמלוה משום דהי"ל מילתא דעבידי לאגלויי עי"ש מאי פריך התם גבי משכנתא טוען המלוה בריא ומשו"ה לא מפקינן מיניה הפירות, משא"כ גבי שוכרו השוכר עצמו מסופק אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון (דאם השוכר טוען בריא שהשכרת לי גם החדש י"ג בעד י"ב זהובים פשיטא דגם גבי שוכר לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים כמ"ש הש"כ בחו"מ סימן שי"ב ס"ק י"ד ובספר תק"כ סימן מ"ה עי"ש) והנה ראיתי בתפארת שמואל על הרא"ש ס"ק ד' שכתב דטענת בריא של המלוה לא חשיב רק כשמא כיון דהשטר שנכתב סתמא מסייע להלוה דשנין סתמא הוא שנים עיי"ש ודו"ק, ובאמת יש לפרש לפי"ז מה דמחלק הגמרא בין מילתא דעבידא לאגלוי היא כך דאי לא הוי מילתא דעבידא לאגלויי, לא היה נחשב טענה המלוה לטענת בריא כיון דשטר מסייע להלוה, רק כיון דהוי ג"כ מילתא דעבידא לאגלויי חשבינן לטענת המלוה ג"כ כטענת בריא, ומשו"ה מהני תפיסה:

כג

אמנם לעניין דינא יש לעיין באמת מ"ט פסקינן גבי שוכר מרחץ אפילו בא בסיף החדש כולו למשכיר כר"נ משום דקרקע בחזקת בעלים, ולא אזלינן בתר חזקת הממון של השוכר שהוא מוחזק עי' בש"ע חו"מ סימן שי"ב סעיף ט"ו וגבי מלוה אומר ג' שנים ולוה אמר שתי שנים קייל"ן דאם קדם המלוה ואכל לא מפקינן מיניה, ולא מוקמינן קרקע בחזקת בעלים, משום דהמלוה מוחזק בפירות וא"כ ה"נ כיון דהשוכר מוחזק במעות השכירות אמאי מוקמינן קרקע בחזקת בעלים ולהוציא מעות מהשוכר ואע"ג דבמס' ב"מ ק"י מחלק הגמרא משום דהתם גבי מלות הו"ל מילתא דעבידא לאגלויי מ"מ בש"ע חו"מ סימן שי"ז סעיף ג' נראה דרק היש אומרים מחלקי בהכי ולדעה הראשונה אפילו במקום דלא הוי עבידא לאגלויי נמי לא מפקינן מהמלוה ואמאי עדיף מה שהמלוה תפיס בפירות ממה שהשוכר מוחזק במעותיו והנה לכאורא היה מקום לחלק דהכא גבי שוכר כיון דהספק לא נולד כלל על מעות של השוכר ועיקר הספק נולד על המרחץ אם הוא בחדש י"ג לשוכר או למשכיר לא מהני חזקת ממון משא"כ גבי לוה אמר ב' שנים ומלוה אומר ג' שם התחיל הספק כשבאים לדון לפנינו, שפיר מהני מה שהמלוה תפיס ועי' בב"ש באה"ע סימן ד' ס"ק נ"ו, ובספרי חלק ראשון שער חזקות שער ו' באות ג' ד' עי"ש, והעולה מדברינו שם דאזלינן בתר חזקה רק על מה שהספק נולד עי"ש, היטב מ"מ קשה להבין הרי בכל מקום בש"ס דאזלינן בתר חזקת ממון ולא מפקינן מן המוחזק, אע"ג שאין הספק נולד על הממון כמו בהיא אומרת בתולה נשאתנו וליכא עידי הינומא לא אזלינן בתר רוב בתולות נשאת משום חזקת ממון של הבעל, אע"ג שאין הספק נולד על חזקת ממון של הבעל מ"מ מהני ליה חזקת ממון ולא מפקינן מיניה, וכן בכמה מקומות דאזלינן בתר חזקת ממון, אע"ג שהספק ממקום אחר, מוקמינן ממונא בחזקתיה ולא מפקינן מיניה וא"כ מ"ט לא מהני הכא חזקת ממון של השוכר:

כד

אשר ע"כ נראה לי לחלק באופן אחר, דהנה כשהב"ד מסופקים עם מי האמת, יש ב' אופנים, האחד כיון ששניהם טוענים ואחד מהם ע"כ משקר כמו במלוה אומר ג' ולוה ב', שפיר אמרינן כיון שאין אנו יודעים איזהו משקר לא נוכל להוציא מיד המוחזק, רק ע"י דבר ברור, ומשו"ה לא מפקינן מן המלוה, אע"ג שאין הספק נולד על הממון רק על הקרקע על כמה שנים השכינו לו וכן בהיא אומרת בתולה נשאתנו והוא אומר אלמנה, אע"ג שאין הספק נולד על הממון רק אם היתה בתולה בשעת נשואין או אלמנה, מ"מ כיון שאחד מהם ע"כ משקר אין יכולים הב"ד להוציא מהמוחזק, אמנם יש עוד אופן אחד שאפילו אחד מהם אינו משקר כגון במשכיר מרחץ לחבירו בי"ב זהובים לשנה דינר לחדש ששם אין אחד מהם משקר רק שמסופקים אי תפס לשון ראשון או אחרון בזה שפיר אמרינן דלא נוכל לילך בתר חזקת ממון כיון שהספק אינו נולד על ממון השוכר רק על המרחץ לאיזהו מהם שייך אם לשוכר או למשכיר אמרינן שפיר דאזלינן רק בתר חזקת הקרקע והוי בחזקת המשכיר, וא"ש נמי דברי הב"ש באה"ע סימן ד' ס"ק נ"ו דברוב ישראל לא מהני חזקת ממון של המזיק ומחייב לשלם לו נזק שלם ולא אמרינן הרי המזיק יש לו חזקת ממון כיון דנמצא במקום שרוב הם ישראל, ולא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב והמזיק יש לו חזקת ממון כיון שלא בא לידו מדעת הבעלים עי"ש, כלומר ולא נולד הספק כלל על חזקת ממונו ושם אין אחד מהם משקר וכה"ג היכא שאין שום אחד משקר שפיר לא מהני חזקת ממון רק היכא שהספק נולד בחזקת ממון כגון שהתפיסו הבעלים לו הממון משא"כ היכא שאין הספק נולד כלל על הממון לא מהני חזקת ממון, כיון שאין הספק נולד על הממון, אין לב"ד לדון רק על מה שהספק נולד, משא"כ אם אחד מהם ע"כ משקר, וא"כ כיון מה שהב"ד מסופקים הוא ע"י שאחד, משקר, בכה"ג אין הב"ד יכולין להוציא מיד המוחזק אע"ג שאין הספק נולד על הממון רק אם הספק הוא לב"ד לא משום שאחד מהם טוען שקר בכה"ג אזלינן רק בתר הדבר שהספק נולד בו, ולא מהני חזקת ממון כיון שהספק אינו נולד בממון, ומשו"ה לא מהני חזקת ממון של השוכר כיון שאין הספק נולד בו ודו"ק היטב:

כה

עוד מצינו דיש חילוק בין שפיכת הבעלים עצמן לתפוס מאליו והוא דעת הרמב"ן בהלכות בכורות גבי איבעי' דנדמה במס' בכורות י"ב ע"ב אם פדה בו פטר חמור ונתן הפדיון לכהן ואח"כ מת פטר חמור אמרינן דהטלה של כהן ולא מפקינן מיניה, ואע"ג דס"ל תק"כ מוציאין מידו היינו כשתקפו, אבל נתנוהו לג בעלים הדר הו"ל הכהן בעלים והו"ל הבעלים הממע"ה, ומשו"ה נמי גבי כור בשלשים, סאה בסלע אמרינן דראשון ראשון קנה, משום דהבעלים התפיסו לו עי"ש ברמב"ן וסברא זו יש לכיון ג"כ בדברי הרשב"א בשו"ת סימן תרמ"ה, שכתב גבי מלמד שהשכיר עצמו בב' דנרין לשנה ב' פנדיונות לחדש, ונתעברה השנה דא"צ הבעה"ב לשלם לו עבור חדש העיבור, אע"ג דגבי מרחץ ס"ל כיון דקרקע בחזקת בעלים הו"ל חדש העיבור של משכיר, והתם נמי גבי מלמד הו"ל המלמד מוחזק בגופו, וכתב לחלק דגבי מרחץ דר השוכר בחצרו של משכיר שלא ברצון מפורש מן הבעלים ונמצא השוכר כמוציא מן הבעלים, אבל מלמד זה מדעתו מלמד את בנו ואין חייב לשלם לו עי"ש, הרי החילוק בין משכיר מרחץ ובין מלמד מבואר, דגבי מרחץ כיון דמאליו דר שם בחצרו הו"ל כמו שדר שלא ברצון מפורש. (דאע"ג דהתוס' בד"ה פוטר ממונו כתבו גבי מרחץ נמי הו"ל תפס בהיתר מ"מ היינו רק שלא הוי כתופס בע"כ ולא דמי לתק"כ מ"מ ברצון מפורש לא הוי, ועכ"פ התפיסהו בעלים לא מקרי,) משא"כ מלמד הו"ל התפיסהו בעלים וכל שהבעלים בעצמו התפיסו לו. הו"ל כאילו מחל לו בפירוש ושפיר מהני תפיסת בעה"ב שלא יצטרך לשללו שכר מלומדת וראיתי בתומים בקיצור תקפו כהן בסוף סימן מ"ה שהביא הך דשו"ת הרשב"א הנ"ל, וכתב דמסברא הוי אמרינן דחייב לשלם כיון דהוי תפיסה לאחר הספק ומשו"ה צריך ליתן טעם דפטור כיון דלמד עמו מדעתו, ורוצה לחלק דגבי פועל לא שייך לומר שהוא מוחזק בגופו כיון שתובע שכר פעולתו מבעה"ב והוי הוא המוציא עי"ש בתומים ולא הבנתי דבריו שהרי הרשב"א כתב בפירוש דהמלמד נקרא ג"כ מוחזק בגופו כמו בעל המרחץ ורק משו"ה פטור כיון שלמד עמו מדעתו הו"ל התפיסהו מדעת בעלים, וכבר העירותי בזה בגליון תומים שלי דהך דשי"ת הרשב"א הוא משום דהו"ל התפיסהו הבעלים וכה"ג שפיר מהני חזקת הממון של בעה"ב דכיון שהתפיס לו מדעתו הו"ל כאילו נולד הספק בחזקת ממון שלו אם מחל לו או לא ושפיר מהני חזקת ממון של בעה"ב בכל גוונא ודו"ק:

כו

ובעניין אי מהני תפיסה, בטענת בריא כתבו התוס' מס' כתובות כ' ע"א ד"ה אוקי ממונא דכיון שהמלוה טוען בריא מהני תפיסה בתרי ותרי אמנם במס' ב"מ ד"ה פוטר לא הביאו התירוץ דבטענת בריא מהני תפיסה, ונ"ל דהנה הא וודאי אי ס"ל תרי ותרי הוי רק ספיקא דרבנן ואוקי ממונא בחזקתיה א"כ י"ל דתרי והרי לאי' הוי אפילו דררא דממונא משום כיון שמכחישים זה את זה הו"ל לגמרי כליכא עדים כלל, וכן ראיתי בשו"ת משפט צדק לחו"מ סימן מ"ה שכתב בשם החתס"ו דתרי ותרי הו"ל לגמרי כליתנהו כלל וכמה דאמרינן בהדי סהדי שקרי למ"ל, וא"כ כיון דליכא דררא דממונא כלל אין סברא כלל שיועיל תפיסה, והראיה גבי נסכא דר' אבא דאינו נאמן לומר דידי אע"ג שטוען בריא, משא"כ אי ס"ל תו"ת ספיקא דאוריתא הו"ל עכ"פ דררא דממונא ושפיר מהני תפיסה, וא"כ א"ש דבמס' ב"מ אזיל הסוגיא אליבא דרבה ולדידיה מסקינן במס' יבמות ל"א ע"א דתרי ותרי הו"ל רק ספיקא דרבנן ומשו"ה לא כתבו התוס' התירוץ דמשו"ה מהני תפיסה משום טענת בריא דכיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן לא מהני תפיסה, ומשו"ה נקטי שם התירוץ דמיירי בתפס קודם שנולד הספק, משא"כ הכא במס' כתובות דאזלינן אליבא דר"נ ואיהו שפיר מצי סובר דתרי ותרי ספיקא דאוריתא, ומשו"ה שפיר כתבו דמהני תפיסה בטענת בריא והרא"ש במס' ב"מ דנקט שם ג"כ התירוץ דבבריא מהני תפיסה אפשר דס"ל דתרי ותרי הוי דררא דממונא אפילו אי לא הוי רק ספיקא דרבנן ועי' בשו"ת משפט צדק שם שכתב ג"כ דר"נ ס"ל תרי ותרי הוי ספיקא דאוריתא, וא"ש דברינו בשיטת התוס' בס"ד, שוב ראיתי בשטמ"ק במס' כתובות שם שהביא ג"כ דמהני תפיסת המלוה משום דתרי ותרי ספיקא דאוריתא משמע הא אי לא הוי רק ספיקא דרבנן לא מהני תפיסה, ונראה דעיקר הסברא אי תרי ותרי הוי לגמרי כמאן דליתנהו או לא דתליא בהא מה שהבאתי בספרי חלק ד' שער הלכות גדולות שער ג' אות ח"י אי הא דאמרה תורה לסמוך על עדים הי' משום דעדות העדים הו"ל דבר ברור א"כ בשנים מכחישי' זא"ז הו"ל ספיקא דאוריתא, משא"כ אי ס"ל דרק משום דאי אפשר בעניין אחר ציותה התורה לסמוך על עדים, ועי' ברמב"ם סוף פ"ז מהלכות יסודי התורה א"כ כששני כתי עדים מכחישים זא"ז בכה"ג לא ציותה התורה כלל ויש להעמיס זה בלשון הגמרא מס' שבועות מ"ז ע"ב במה דאמר ר"ח בהדי סהדי שקרי למה לי, כלומר דבכה"ג היכא שכת אחד ע"כ שקר מעידים לא הוכרחה התורה להאמין כלל אפילו לכת אחד אפ ילוו בעדות אחרת כיון דכל עיקר נאמנות העדות אונו בגדר וודאי ודו"ק היטב וא"כ אי נאמנות העדות אינו בתורת וודאי שפיר י"ל דתרי ותרי הו"ל כליתנהו לגמרי ודו"ק:

כז

ועפי"ז י"ל בסברת הפלוגתא אי מהני, מה שהתפיסו ב"ד להמלוה קודם שנולד הספק אי מהני דהשטמ"ק הביא שם בשם רבינו מאיר הלוי וז"ל ואפילו התפיסוהו ב"ד קודם הספק כשיבאו העדים האחרונים מוציאין מידו עכ"ל נראה דתליא ג"כ בהא, דאי אמרינן דנאמנות העדים היא בתורת וודאי א"כ מה שהתפיסו ב"ד למלוה עפ"י שני עדים הראשונים היה בגדר וודאי וא"כ כי באו אח"כ שני עדים ומכחישים אותם הרי אגלאי מילתא למפרע ע"כ שאינו וודאי אמת מה שעשינו מעשה עפ"י עדים הראשונים כיון ששנים אחרים מכחישים אותם והו"ל כמו תפיסה בטעות ולא מהני משא"כ אי נאמנות העדים אינו בגדר וודאי וא"כ מה שעשו הב"ד מעשה עפ"י עדים הראשונים והוציאו ממון מלוה למלוה הוא עפ"י גזירת התורה שנצטוינו לחתוך הדין עפ"י שני עדים א"כ אפילו כי אח"כ באו שנים אחר והכחישו הראשונים אמרינן הרי כמו שנוכל לתלות שהראשונים העידו בשקר ה"נ יוכל להיות שאלו האחרונים המה ערי שקר, וא"כ אע"ג אילו היו באו קודם שהתפיסו הב"ד להמלוה לא היינו עושין מעשה להוציא מהלוה מ"מ עכשיו שהמלוה כבר תפס מהני ליה תפיסתו כיון דכל נאמנות העדים אינו בגדר וודאי א"כ עדיפי לן עדים הראשונים שכבר נעשה מעשה על פיהם מעדים האחרונים שלא נעשה עוד שום דבר על פיהם ונשאר הממון בחזקת המלוה ותפיסה בטעות לא הוי כיון שגם מעיקרא לא היה מוחלט אצלינו לומר שהוא וודאי, ומשו"ה שפיר מהני ליה תפיסת המלוה ודוק היטב, הגם שיש מקום נמי לומר אפכא דאם מה שהתפיסו מעיקרא להמלוה, היינו מחזיקים בגדר וודאי, תו לא מהני עדות האחרונים כלל, וכמה דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים וה"נ הו"ל כדבר ברור כיון שכבר נעשה מעשה ולא משגיחין בעדות האחרונים כלל, מ"מ מסתבר טפי לומר דהיכא שהיינו מחזיקים אותו בגדר וודאי הו"ל כמו תפיסה בטעות לאחר שבאו עדים האחרונים, וא"ש סברת הרמ"ה דלא מהני תפיסה אפילו התפיסו לו הב"ד קודם שנולד הספק ודו"ק היטב:

כח

ואגב אורחא אעתיק בכאן מה שראיתי לשטמ"ק מס' כתובות שם שהביא דברי הרי"ף להוכיח, דתרי ותרי הו"ל ספיקא דאוריתא דאי נימא דתרי ותרי הוי רק ספיקא דרבנן ואוקמא אחזקתי', דא"כ ה"נ אוקי עדי השטר בחזקתיהו' והקשה עליו הריטב"א שם דאדרבא נימא לאידך גיסא דניקום אידך בחזקתיהו, כלומר העדים האחרונים והם אומרים אמת עי"ש ונ"ל דצדקו דגרי רבינו הרי"ף דוודאי עדים הראשונים יש להם חזקה מעליתא כיון שפעם אחת היו אצלינו בחזקת שעדותם אמת, ולא היה לנו לנחית לספיקא כלל שאינם מעידים אמת וא"כ כי אמרינן דבתרי ותרי מוקמינן אחזקת שפיר י"ל דישארו בחזקתם מה שהחזקנו עדותם באמת, משא"כ על עדים האחרונים איך אפשר לומר מוקמינן בחזקת"הו כיון דתיכף כשבאים לפנינו יש לנו לנחות לספיקא אולי הם משקרים כיון שהראשונים מכחישים אותם דעדים החתומים על השטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ איזה חזקה יש להם כיון שתיכף יש לנו לספק בדבריהם אם מעידים אמת משא"כ הראשונים שפיר יש להם חזקה כיון שבתחלת עדותם לא היה לנו ספק על דבריהם והוכיח הרי"ף שפיר דמדלא אמרינן לאוקמא עדים הראשונים על חזקתן דע"כ תרי ותרי הוי ספיקא דאוריתא ומשו"ה לא מוקמינן אחזקה ודו"ק ואולי י"ל בסברת הריטב"א שהקשה על הרי"ף דאדרבא נוקמי העדים האחרונים בחזקתן דס"ל דעדים הראשונים נמי לא בגדר וודאי ודבר ברור היו נאמנים אצלינו וא"כ כמו דלא נוכל לאוקמי עדים האחרונים בחזקתן ה"נ לא נוכל לאוקמי עדים הראשונים בחזקתן וא"כ גם עדי השטר לית להו חזקת כיון דלא מתורת וודאי היו נאמנים אצלינו וא"כ לעולם נוכל לומר דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ואוקמינן אחזקה, והא דלא מוקמינן נמי עדי השטר בחזקתם, משום דעדותם גם מעיקרא לא היה בתורת וודאי וא"כ כי באו האחרונים להכחיש אותם מוקמינן טפי ממון הלוה בחזקתו ומשו"ה השיג על הרי"ף שם ומ"מ אין כל כך תלונה על הרי"ף דס"ל דעדים הראשונים יש להם חזקה טפי כיון שכבר החזקנו עדותם בלי שום ספק כמ"ש ודו"ק ועי' מ"ש לקמן בסוגי' דתרי ותרי בס"ד:

כח

והנה מדברי התוס' במס' ב"ב ק"ה ד"ה ששב בא ובמס' כתובות כי ע"א ד"ה אוקי ממונא שכתבו קודם לתרץ דתפיסה מהני משום טענת בריא ואח"כ כתבו לתרץ משום דתפס קודם שנולד הספק משמע דס"ל דאפילו אי נימא דלא מהני תפיסה משום טענת ברי מ"מ בתופ' קודם שנולד הספק מהני וצ"ל דס"ל לתוס' דוודאי בריא לא מהני כל כך לעניין תפיסה כיון שחבירו טוען ג"כ בריא, ואמרינן בתחלת תפיסתו היה באיסור (ובפרט אי ס"ל אעל"מ וודאי לא מועיל טענת בריא), משא"כ בתופס קודם שנולד הספק דלא עשה שום איסור וא"כ תיכף כשתפס נעשה הוא המוחזק ולא מפקינן מיניה, ועי' בתה"ד סימן שכ"א שכתב דאפשר דהני שני תירוצים התוס' לא פליגי כלל, מ"מ מסתבר יותר דתפיסה קודם שנולד הספק עדיף מטענת בריא ולאחר שנולד הספק כיון דמ"מ תפס באיסור, וכן משמע מלשון השטמ"ק מס' ב"מ ק"ב דהא דר"נ ס"ל אפילו בסוף החודש כולו למשכיר משום דהשוכר תפס באיסור שלא היה רשאי לדור בו דז"ל השטמ"ק שם ור"נ סבר דלא מהני ליה תפיסה דכיון דספיקא היא אם היה לשוכר לדור בו אם לאו מוקמינן ארעא בחזקת מאריה, ואמרינן שלא היה לו לדור וכל מאי דדר שלא כדין, הלכך כולו למשכיר עכ"ל הרי בפירוש דטעמא דר"נ משום שהשוכר עשה שלא כדין לא מהני תפיסה, וא"כ י"ל דטענת בריא נמי לא מהני היכא דתפס לאחר שנולד הספק דעשה שלא כדין והא דתירצו והתוס' במס' ב"מ ד"ה פוטר דגבי מרחץ נכנס בהיתר, היינו רק לשמואל ס"ל הכי דכל כמה שלא בא המשכיר לתבוע ממנו, לא עשה איסור אבל ר"נ ס"ל משום קרקע בחזקת בעלים עושה השוכר שלא כדין תיכף בתחלת החדש ומשו"ה לא מהני ליה תפיסה, והנה י"ל בסברת פלוגתא דר"נ ושמואל, דר"נ ס"ל דאזלינן בתר חזקת המשכיר ושמואל ס"ל דאזלינן בתר חזקת השוכר י"ל דשמואל ס"ל כיון דהשוכר היה לו ג"כ חזקת שימוש במרחץ כל י"ב חדש ועכשיו שאנו מסופקים אם גם חדש י"ג שייך לשוכר לא אלים כל כך חזקת המשכיר, ור"נ ס"ל כיון דקניין פירות לאו כקה"ג דמי אלים טפי חזקת המשכיר שיש לו בו קניין הגוף ואע"ג דשמואל נמי ס"ל ק"פ לא כקה"ג דמי עי' ספר מלא הרעים ערך קניין פירות אות י"א מ"מ אפשר דשמואל ס"ל אי עבד מהני ושפיר מהני תפיסת השוכר אע"ג שעשה שלא כדין במה שדר בו בחדש י"ג והעיקר דשמואל ס"ל דלף עשה איסור כלל כל זמן שאין המשכיר תובע אותו כמ"ש התוס' במס' ב"מ דנכנס בהיתר ור"נ ס"ל דתיכף היה אסור לו לדור, ומה שדר היה שלא כדין משום חזקת קרקע דבעלים כמ"ש משטמ"ק ועי' בתומים מסימן מ"ד ואילך בקיצור תקפו כהן שהאריך בהך דמרחץ ודו"ק:

שער ד' נבאר הדין בספק ממון כמתנות עניים או במתנות כהונה ואיזהו כללים בש"ד

ל

מקור הדין הוא במס' חולין קל"ד ע"א במשנה גר שנתגייר והיה לו פרה וכו' אם ספק פטור, והנה הפירוש הוא אם ספק אימת נשחטה הפרה או קודם גירות או לאחר גירות ואע"ג דיש לומר דמוקמינן הפרה בחזקת חיים ונשחטה לאחר הגירות ויהיה חייב וכבר העיר בזה הפלתי סימן ס"א ובישועות יעקב ליו"ד סימן ס"א, מ"מ י"ל כיון דעכשיו שחיטה לפניך לא מהני חזקת חיים ואפשר שנשחטה קודם הגירות, והנה במשנה איתא פוטר שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכן הרמב"ם פ"ו מהלכות בכורים נקנו האי לישנא וי"ל לפימ"ש לעיל באות י"ד דכל היכא דקתני פטור מספק היה מהני תפיסת הכהן, אמנם אם כבר החזקנו אותו שהוא שלו מכח חזקות ממון שלו דהממע"ה לא מהני תפיסה, ומשו"ה נקט כאן במשנה ג"כ הממע"ה, כלומר דלא מהני תפיסת הכהן דאיהו הוי מוחזק כדאמרינן בגמרא פרה בחזקת פטורה קיימא, והנה אי אמרינן גם במתנות עניים ספיקא דממונא לקולא לנתבע ידוע בזה פלוגתת הר"נ במס' נדרים ז' ע"א באיבעי' דיש יד לצדקה דהר"נ ס"ל דספק ממון עניים נמי הו"ל ככל ספק ממון ולקולא לנתבע והא דקייל"ן באיבעי' דיש יד לצדקה לחומרא היא משום דהגמרא נקיט ליה באם תמצא לומר ועי' בש"ע יו"ד סימן רנ"ח אמנם הרמב"ן והרשב"א והרי"ף שם ס"ל דכל ממין עניים אזלינן ביה לחומרא, והנה בשס' מצינו בכמה מקומות דאזלינן לקולא גם בספק ממון עניים כמה שנבאר בס"ד ובכמה מקומות מצינו דאזלינן לחומרא כמו בספק לקט פ"ד ממס' פאה ובמס' ב"ב קמ"ח ע"ב באיבעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד אם יוכל לחזור כמר בכל מתנת שכ"מ בכולו ונשאר בגמרא בתיקו פליגי ג"כ הפוסקים אי אזלינן לקולא כמו בכל ספק ממון או כיון דהספק היא לגבי הקדש, או לעניין עניים אזלינן לחומרא עיין בש"ע, חו"מ סימן ר"נ, והנה ראיתי בקונטרס הספיקות בסוף ספר קצה"ח כלל א' אות ט' שהביא בשם שו"ת מהר"ש חיין כלל גדול בזה, דוודאי חזקת ממון לחודא בלא חזקת מרא קמא אע"ג דלגבי שאר ממון מהני חזקת ממון גרידא אפילו בלא חזקת מרא קמא מ"מ לעניין ממון עניים לא מהני חזקת ממון גרידא אמנם היכא שיש להמוחזק חזקת מרא קמא ג"כ מהני אפילו בממון עניים רק היכא שהספק תלוי בנדרו דאז איכא ספק אם גם כה"ג נדר אע"ג דאיכא חזקת מרא קמא ג"כ לא מהני כיון דאיכא ספק בל יחל הו"ל איסורא וספיקא לחומרא עי"ש היטב:

לא

והנה לעניין ספק לקט אמרינן כאן במס' חולין דאזלינן לחומרא מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו והנה הרע"ב פ"ד מס' פאה משנה י"א הביא הדרש דספק לקט מקרא דלעני ולגר תעזב אותם הנח לפניהם משלך והנה צריך להבין הנ"מ בין הני דרשות ועי' בירושלמי סוף פרק ד' מס' פאה הביא כל אלו ב' דרשות שהבאתי, ועוד הביא שם קרא דלא תטה משפט אביונך בריבו אבל מטהו אתה במתנותיו ועוד דרשא אחד מקרא לגר ליתום ולאלמנה יהי' בין מדידך בין מדידיה הב ליה, ועי' חתס"ו ליו"ד סימן ר"מ שהעיר באלו הדרשות, ונ"ל דהנה יש לומר הא דהחמירה התורה בספק מתנות עניים יותר משאר ספיקות הוא כך, דוודאי אי ס"ל בכל מקום ספיקא מה"ת לקולא יש לומר דכאן גלתה התורה דאזלינן לחומרא אמנם כן היינו רק דלא להני לן החזקת ממון מה שהוא מוחזק בעלמא בלא חזקת מרא קמא, דהיינו מעלת תפיסה גרידא דבממון דעלמא מהני גלתה לנו התורה כאן גבי ממון עניים דלא מהני, משא"כ היכא שיש לנו חזקת מעליתא ולא רק מעלת התפיסה מהני לן גבי ממון עניים ג"כ, אמנם אי ס"ל בכל מקום ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ גם בשאר ממון לא מהני תפיסה בעלמא ועי' תומים בקיצור תק"כ שכתב דרק אי ס"ל ספק גזל לא אסרה התורה אמרינן ספיקא דממון לקולא, וכבר כתבנו מזה לעיל א"כ הכא בממון עניים דיש לנו קרא מיוחד לזכות לעני אמרינן דאפילו אם יש חזקת מעליתא או רובא נגד העני מזכינן להעני מקרה שהתורה רבתה אצלו, ועפי"ז א"ש תירץ הראשון שהביא במרדכי על הקושי' למה אמרינן חורי נמלים שבתוך הכנה הוי לעניים הא רוב תבואה הוי של בעה"ב, ואמאי לא ניזול בתר רובא ותירץ משום דכתיב עני ורש הצדיקו, ולכאורא קשה דלמא לא החמירה התורה, לעניין ממון עניים רק בספיקא בעלמא משא"כ היכא דאיכא רוב לבעה"ב מנ"ל דגם כה"ג החמירה התורה, אמנם להנ"ל א"ש דס"ל להאי תירוצא דהיכא דאיכא ספיקא בעלמא לא אצטרך קמא דבכ"מ ספיקא לחומרא, וע"כ כי אתי קרא אפילו נימא דאיכא רובא לבעה"ב ודו"ק:

לב

ולפי"ז יש לומר דוודאי אי ילפינן רק מקרא דלעני ולגר תעזוב אמרינן שהתורה ציותה לנו שבעה"ב לא יראה עצמו כמוחזק בדבר דבעלמא מהני ליה מה שהוא מוחזק מצד מעלת התפיסה אמנם הכא אמרה התורה תעזוב כלומר שיהיה בעיניו כאילו לא היה מוחזק בדבר ולא מהני ליה תפיסה, וא"כ היכא שיש לו חזקה מעליתא או רובא לבעה"ב מהני אפילו בממון עניים, אמנם אי ילפינן מעני ורש הצדיקו אמרינן שיראה להצדיק אותו, כלומר שיהי' דבר ברור דווקא שהיא לבעה"ב משא"כ חזקה או רוב שאינו ברור כל כך אי ס"ל דרוב אינו בגדר וודאי וא"כ אי נסמוך על הרוב לפעמים לא יהי' צדק ברור וצריך ליתן לעני ודו"ק, והנה י"ל לפימ"ש לעיל דהתורה החמירה בספק לקט לומר דספיקא לחומרא, דמ"מ יש לחלק דדווקא אם הספק, הוא על הלקט כמו גבי חורי נמלים דמספקינן. אי הך תבואה הוא משיבולה הנושרים החמירה התורה, משא"כ אם הספק הוא אם היה עדיין עכו"ם בשעת קצירה, ואח"כ נתגייר כמו במשנה דהספק הוא אם היה כבר גר בשעת שחיטת הפרה, לא שייך לומר ספיקא לחומרא, דמכיון שיש לנו ספק אם היה בר חיובא כלל, לא החמירה התורה מספק, וכה"ג ראיתי בספר ברכי יוסף ליו"ד סימן רנ"ח, שמפרש בשם הפר"ח במה דאמרינן פרה בחזקת פטורה קיימא, קמה בחזקת חיובא, דגבי פרה כיון דהוי ספק אם היה כלל בר חיובא, דדלמא עדיין עכו"ם היה לא מחמרינן משא"כ בקמה דידעינן בבירור שהיה בר חיובא, מחמרינן בספיקא דבאמת קמה נמי לא הוי בחזקת חיוב דהא אפשר שהך תבואה לא היה של עניים מעולם, וכן כתב הגאון בעל טורי אבן במס' ר"ה י"ד ע"א במלואים שלו בד"ה ונהג שני עישורין דקמה לא הוי ג"כ בחזקת חיוב, ומשו"ה מפרש הפר"ח דחזקת חיוב דקמה היינו שהוא הישראל עכ"פ הוי בר חיובא בבירור, ועי' בירושלמי סוף פ"ד מס' פיאה שמחלק בין ספק גירות לספק לקט שכתב שם וז"ל ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל עי"ש, אמנם יש לומר דעד כאן אמרינן כיון דהוא ספק אם כבר נתגייר פטור היינו דווקא אי ס"ל דהא דהחמירה התורה בספק לקט משום לתא דישראל כמו שהטעם בכל מתנות עניים דהחמירה התורה טפי משאר ספק כדי שידעו שהארץ לא להם נותנה ומשו"ה נתחייבו בכל הני מתנות שציותה התורה. ועי' בספר החינוך במצוות אלו שהביא הטעם במצוות אלו כדי להשריש המדות טובות בלב אישי ישראלים עי"ש מצוה רט"ז, ומשו"ה י"ל היכא שהספק הוא אם היה בשעת חלות החיוב מאישי ישראל לא החמירה עליו התורה, אמנם אי הוי ס"ל דהא שהתורה ציוה לנו באלו המצוות והחמירה התורה יותר מבשאר מצוות הן לעניין ספיקא או דלא מהני רובא הוא לטובת העני שפיר י"ל דאפילו בספק גירות נמי החמירה התורה יותר מבשאר מצוות, וא"כ י"ל דאי ילפינן דספק לקט לקט מקרא דלעני ולגר תעזוב דמשם לא מוכח שהוא משום טובת העני רק לישראל ציותה התורה להשריש בהם מדות ישרות שפיר יש לומר דבספק גירות לא החמירה התורה, משא"כ אי ילפינן מעני ורש הצדיקו א"כ י"ל דהתורה החמירה במתנות עניים לטובת העני שפיר י"ל דאזלינן לחומרא אפילו בספק גירות ג"כ ודו"ק:

לג

הר"נ במס' נדרים פסק דכל ספק ממון עניים הו"ל כשאר ספק ממון ואזלינן לקולא, והקשה על הרמב"ן והרשב"א דס"ל דספק ממון עניים אזלינן לחומרא מסוגיא דידן דאמרינן קמה בחזקת חיובא קיימא, משמע הא לא"ה הוי אזלינן ביה לקולא, כשאר ספק ממון ועוד הקשה ומס' יומא ט' ע"א דאמרינן דמעשר ראשון ומעשר עני א"צ להפריש משום הממע"ה אלמא דממון עניים נמי הוי כשאר ממון ואזלינן ביה לקולא, והנה הש"כ ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"ד הקשה על הרשב"א דסותר דברי עצמו דלעניין איבעי' אי יש יד לצדקה פסק לחומרא, ולעניין שכ"מ שהקדיש ויש ספק אי חל ההקדש פסק בשו"ת סימן תרנ"ו דאזלינן לקולא דמוקמינן הנכסים בחזקת יורשים, וראיתי בתומים בקיצור תק"כ ס"ק קכ"ז שכתב לתרץ דוודאי לעניין אי יש יד לצדקה שיש לנו ספק אי חל עליו הנדר או לא הו"ל כספק איסורא דשם לא שייך לאוקמא אחזקה דהא אנו מסופקים אם חייב לקיים מצד הנדר שנדר הו"ל כספק איסורא, משא"כ לעניין שכ"מ שהקדיש ומת דהיורשים אין מחוייבים לקיים נדר אביהם ויש ספק אי ההקדש חל על הנכסים, שפיר אמרינן דמוקמינן הנכסים בחזקת יורשים. וכה"ג ראיתי בספר מחנה אפרים הלכות צדקה סימן ב' שכתב ג"כ דאי אמרינן דאמירה לעניים הוי כמסורה להדיוט, א"כ היכא שיש ספק דמספקא לן אי קנו העניים, שפיר י"ל דלא קנו משום דמוקמינן הנכסים בחזקת בעלים הראשונים, משא"כ אי ס"ל דאמירה לעניים לא הוי כמסירה רק נדרא לחוד הוא דאיכא עליו לקיים א"כ מה חזקה יש כאן דנימא דמוקמי הנכסים בחזקתן הא עכשיו אנו דנין על הנודר אם חייב לקיים נדרו, ושפיר הו"ל ספק איסורא ולחומרא, והנה המחבר ביו"ד סימן רנ"ט פסק דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם של צדקה אזלינן לחומרא, ואח"כ הביא הרמ"א אבל שכ"מ שהקדיש איזה דבר ומת ומסופקים אם חל ההקדש הו"ל היורשים מוחזקים והוא מדברי שו"ת הרשב"א סימן תרנ"ו, והנה החילוק פשוט דהיכא שהוא מסופק על המעות שבידו אם הוא מעות צדקה דמשמע דמעולם לא היה לו בהך מעות חזקת מרא קמא שהיה שלו בוודאי אזלינן לחומרא, משא"כ בהקדיש איזה דבר שהיה לו חזקת מרא קמא בוודאי, וכן היורשים חזינן כאילו היה להו חזקת מרא קמא כיון דירושה הוי ממילא אזלינן ביה שפיר לקולא דאפילו אי נימא דלגבי עניים לא מהני חזקת ממון היינו חזקת ממון בעלמא מה שהוא מוחזק בו זה לא מהני משא"כ חזקה קמייתא חזקת מרא קמא זה מהני גבי ממון עניים ג"כ כמ"ש לעיל באות ל' בשם קונטרס הספיקות ודו"ק:

לד

ועפי"ז א"ש דעת הלבוש שהביא הט"ז ביו"ד סוף סימן רנ"ט שכתב ג"כ לחלק בין היכא שהיה לו חזקה דאזלינן לקולא, ובין שאין לו חזקה דאזלינן לחומרא, וס"ל דהדין שהביא המחבר שם סעיף ח' דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הוא של צדקה דאזלינן לחומרא משום דשם לא היה לו חזקת מרא קמא, וכתב עליו הט"ז וז"ל ואין התחלה לחילוק זה שגם ברישא היי בחזקתו דתרי מספק לקט ילפינן לה, והוא מונח תוך שדיהו, ולפימ"ש נכונים דעת הלבוש, דבאמת חזקת ממון בעלמא זה לא מהני לעניין ממון עניים, ומשו"ה גם בספק לקט אע"ג שמונח תוך שדה של בעה"ב מ"מ אין לו להבעה"ב חזקת מרא קמא דאם נימא שהוא לקט לא היה מעולם של הבעה"ב (אע"ג שקודם שנשר היה הכל לבעה"ב מ"מ לפי מה שהוא עכשיו יש לספק שלא היה של בעה"ב מעולם מעת שנשר מן הקמה עכ"פ לא חשיב חזקת מרא קמא של בעה"ב מה שהיה מוחזק בקמה על הני חיטים הנמצאים בחורים) וכן במעות שהוא מסופק אם הוא של צדקה לא היה לו בהך מעות חזקת מרא קמא, משא"כ אם הקדיש איזה דבר ומסופקים בלשון אם חל ההקדש, דאכא חזקת מרא קמא מהני אפילו בממון עניים והנה אי צדקה הוי ג"כ כמו מתנות עניים דילפינן מקרא דאזלינן לחומרא, ראיתי בזה פלוגתת הפוסקים דבנמוקי יוסף מס' ב"ב קמ"ח ע"ב ס"ל דמעות צדקה לעניים לא הוי כמתנות עניים, אמנם בהגהת מרדכי פ"ק מס' ב"ב משמע דצדקה נמי יש לו הדין דמתנות עניים, ולכאורא נמי יש לומר דתליא במ"ש לעיל אי ילפינן מקרא דלעני ולגר, או מעני ורש הצדיקו, דאי ילפינן מקרא לעני ולגר תעזוב, והיינו שציותה לנו התורה שנדע שהארץ לא לנו כמה שהזהירה התירה ג"כ ע"ז כמ"פ במצוות שמיטה ויובל א"כ זה הוי דווקא במתנות עניים שהוא מן השדה, החמירה התורה, משא"כ במעות צדקה לא החמירה התורה (זולת היכא שיש ספק בלשון הנדר כמ"ש לעיל בשם התומים) אמנם אי ילפינן מקרא דעני ורש ושם מוכח דהתורה ציותה לחונן העני לטובת העני, שפיר יש לומר דמעות צדקה הוי ג"כ כמו מתנות עניים ודו"ק, שוב ראיתי בספר ברוך טעם בסיף הספר בשו"ת שם שכתב ג"כ כה"ג בדברי הלבוש דבלקט ליכא חזקת מרא קמא לבעה"ב עי"ש ודו"ק:

לה

ולפימ"ש לחלק דאע"ג דחזקת ממון בעלמא לא מהני לגבי ממון עניים מ"מ חזקת מרא קמא מהני אפילו לעניין ממון עניים יש ליישב מה שהקשה הטורי אבן במס' ר"ה י"ד ע"א במלואים שם אמאי אזלינן לקולא לעניין ספק פדיון בכור אדם אי ס"ל מתנות כהונה הוי כמו ממון עניים לפי מה דמדמי הגמרא הכא מתנות כהונה למתנות עניים מדפריך מלקט על המשנה דמיירו במתנות כהונה וכן הקשה שם מספק פטר חמור דאזלי נן ג"כ לקולא, ולפימ"ש א"ש דגבי פדיון הבן וכן בספק פטר חמור יש לו חזקת מרא קמא הן לעניין החמשה סלעים. והן לעניין השה שמפריש על פטר חמור, משא"כ בספק לקט לית ליה לבעה"ב חזקת מרא קמא, וכפי מ"ש דמה שהיה מוחזק בקנה לא מהני על הלקט שיהי' בעה"ב מוחזק בחזקת מרא קמא, דהא מעת שנשר תיכף אנו מספקים אם הוא של העניים ודו"ק, שוב ראיתי בהגה' אמרו ברוך שם למס' ר"ה שמתרץ ג"כ כה"ג, אמנם מה שהוקשה בטורי אבן מספק בכור בהמה טהורה דג"כ אזלינן לקולא וודאי קשה דבספק בכור בהמה טהורה לא היה להבעה"ב מעולם חזקת מרא קמא, ואי נימא דמה שהיה חולין הבכור במעי אמו הוי ג"כ חזקה א"כ היה לנו לומר הגם מה שהיה הבעה"ב מוחזק בקמה שהיה שלו שיועיל ג"כ לעניין ספק לקט, ולקמן באות מ"ט נדבר עוד מזה בס"ד:

לו

אמנם מה שהקשה עוד בטורי אבן שם על המרדכי שכתב דלא מהני לעניין לקט מה שהרוב תבואה היא של בעה"ב משום דכתיב עני ורש הצדיקו לא אזלינן בתר רובא, והקשה א"כ מאי משני הגמרא פרה בחזקת פטורה קיימא כיון דאפילו רובא דעדיף מחזקה לא מהני מכ"ש חזקה זהו, יש ליישב עפ"י מ"ש לעיל דספק גירות קיל יותר דיש לומר כיון דהספק הוא אם היה ישראל בשעת חיובא לא שייך לומר ספיקא לחומרא אתי שפיר דוודאי לענין פרה במשנה שהספק היא אם היה בר חיובא חזקה כי האי מהני אפילו בממון עניים משא"כ לעניין ספק לקט דידעינן שהיה בר חיובא והספק הוא רובא אי ס"ל דרוב אינו בתורת וודאי כמ"ש לעיל באות ל"ב ודו"ק, ומצאתי בשעה"מ פ"ט מהלכות מעשר הלכה ב' שכתב ג"כ לחלק בין אם הספק אם הוא בר חיובא כלל דאז א"צ לקיים מצוות נתינה מספק ובין אם הספק הוא על הדבר אם הוא לכהן אבל הוא בר חיובא בבירור דאז י"ל דגם מספק חייב לקיים מצוות נתינת עי"ש:

לז

נחזור לדברי הר"נ שהבאתי לעיל באות ל"ג שהקשה מהאי דמס' יומא ט' ע"א דמעשר ראשון ומעשר עני א"צ להפריש ואמאי לא ניזול בה לחומרא כיון דהוי ספק ממון עניים ונ"ל דהתם שאני דרוב עמי הארץ מעשרין, ואע"ג דחכמים לא סמכו על הרוב ותקנו לעשר מספק מ"מ לא חיישו למיעוט רק לעניין מה שיש בו חיוב מיתה כגון תרומת מעשר ולא לעניין מה שאין בו איסור אכילה כגון מעשר ראשון ומעשר עני, ועי' בתוס' ומק' ב"ב פ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון, אמנם יש לומר עוד סברא אחת דעד כאן לא החמירה התורה בספק מתנות עניים רק כשידעינן בבירור שלא הופרש עוד מזה לעני והספק הוא אם נתחייב מזה ג"כ לעני כמו בספק לקנו בחירי הנמלים שידעינן בבירור שהעני לא לקח מהך תנואת מאומה רק שיש ספק אם יש לו שם חלק או לא בזה אמרינן שהתורה חסה על העני ומחוייב מספק ג"כ משא"כ היכא שהספק הוא מעלמא אם כבר לקח העני חלקו ויש לנו עכ"פ סברא נוטה יותר שכבר לקחו העניים או הלוים חלקם מהאי תבואה אפילו אי נימא דהתורה נתנה יפוי כח לעני דלא להני אפילו רוב לגבי בעה"ב מ"מ כה"ג היכא שיש לומר שהעניים כבר נטלו חלקם לא חסה התורה עליהם, דהתורה לא חסה רק כשידעינן עכ"פ בבירור שהם לא נטלו חלקם והספק הוא אם הך תבואה נתחייב או לא ודו"ק בהך סברא, ומה מדוייק בזה לשון הר"מ פ"ט מהלכות מעשר הלכה ב' וז"ל שם אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפרש מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך אומר ללוי או לעני הביא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרות עכ"ל, והנה כל הרואה ישתומם שהר"מ הביא כמ"פ בהלכות בכורים ובהלכות בכורות מקום דאמרינן הממע"ה ולא כתב הלשון מה שיוכל לומר הבעה"ב לכהן או ללוי וכאן האריך בלשונו מה שהבעה"ב יוכל לומר ללוי או לישראל וכל הלשון מ"ש אחר שכתב הממע"ה הוא יתור לשון כנראה לכל המעיין – אמנם עפ"י סברא הנ"ל א"ש דהרמב"ם השמיעני בלשונו הזהב דבר חדש דהנה נתן הטעם שאין מפריש מעשר ראשון ומעשר עני משום שהוא ספק, ואע"ג דטפי היה יכול לומר שהוא רובו דרוב ע"ה מעשרין רק דאשמעינן בזה, דאע"ג לעניין מתנות עניים לא מהני אפילו רוב, וא"כ הרוב ג"כ הוי כמו ספק, מ"ו א"צ להפריש ואע"ג דבשאר ספק ממון עניים אזלינן לחומרא כמ"ש הר"מ גופא פ"ד מהלכות מתנות עניים, מ"מ הכא לעניין דמאי לא החמירה לעניין ממון עניים דכה"ג היכא שיש ספק דלמא כבר נטלו חלקם לא החמירה התורה במקום דליכא חשש איסורא רק ממון גרידא וזה שהאריך בלשונו לפיכך אומר ללוי או לעני הביא ראיה שאינו מעושר וכו' כלומר וכיון שהספק היא דלמא כבר נטלו חלקם בכה"ג לא חסה התורה על העני שנחמיר על הבעה"ב יותר משאר ספק ממון כמ"ש ודו"ק:

יח

הרי"ט אלגאזי פ"ג מס' בכורות הקשה על מה דאיתא דגר אם ספק אימת ילדה חייבת בקרבן כדי שתוכל לאכול בקדשים מחוסרי כפרה אסורים בקדשים, והקשה דהא לדעת הר"מ דספיקות מותרים מה"ת א"כ מה"ת מותרת לאכול בקדשים ואע"ג דגבי יולדת ילפינן מקרא במס' נזיר כ"ט דמביאה קרבן על הספק היינו משום דכיון שיש עליה מ"ע דהבאת קרבן חייבת מספק ג"כ דרק בל"ת אמרינן דאינו אסור מספק, אמנם בעשה חייבת והנה כ' כן דווקא בשאר יולדת משא"כ כשיש ספק אם ילדה קודם שנתגיירה דאיכא נמי חזקת גויה אמאי חייבת בקרבן, וליכא למימר דבאמת רק מדרבנן חייבת דחשו שלא תאכול בקדשים מחוסרת כפרה הא איכא איסור חולין בעזרה אם היא פטורה מקרבן עי"ש שהאריך בזה במס' בכורות במשנה דהלוקח מניקה מן הגוי דף כ"ג ע"ב ובדפי הספר כ"ז ע"ב, הנה מ"ש דיש לה חזקת גויה דילדה קודם גירות, לזה י"ל דאיכא נמי חזקת מעוברת וילדה לאחר שנתגיירה ובפרט די"ל דהרי גיורת לפניך וחזקת מעוברת והוי תרתי לריעותא נגד חזקת גויה ובפרט דיש לומר החזקת נכרית לא הוי כשאר חזקת הגוף דהא בידה לגייר עצמה אמנם מ"ש עוד שם דלמה חשו טפי לאיסור אכילת קדשים במחוסר כפרה מלאיסור חולין בעזרה דשמא אינה חייבת קרבן ונמצא מביא חולין בעזרה לזה י"ל בפשיטת כמו דמצינו לעניין מאכילין הקל דעדיף לעבור פ"א על יסוד שבת החמור מלעבור הרבה לאוין באכילת נבלה ה"נ עדיף לעבור על ספק איסור חולין בעזרה פ"א משאם לא תביא קרבן ותעבור בספק איסור אכילת קדשים במחוסרת כפרה הרבה פעמים ומשו"ה חייבת בקרבן ודו"ק אמנם מ"ש עוד שם הרי"ט אלגאזי לחלק דבספק אם נתגייר מקודם או לא ליכא חזקת ממון לעכו"ם דבעכו"ם לא מהני שקת ממון עפ"י דברי השטמ"ק סוף פ"ק דמס' כתובות דבעכו"ם לא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה, יש לחלק דווקא בתינוק מושלך דבאמת איכא רוב עכו"ם לחייבו בנזק שלם ורק משום שהיא מוחזק בממון דנימא אוקי ממונא אחזקתו בזה י"ל דחזקת ממון כי האי לא מהני לגבי עכו"ם (ועיין ברי"ט אלגזי פ"ב ממס' בכורות בסוגיא דמשיכה שכתב דזהו תליא אי אמרינן גזל עכו"ם מותר אז לא מהני חזקת ממון של עכו"ם עי"ש ודו"ק), אמנם היינו דווקא חזקת ממון גרידא נוכל לומר דלא מהני לגבי עכו"ם, משא"כ חזקה קמייתא דזהו הוי חזקה מעליא, שפיר י"ל דמהני לגבי עכו"ם ג"כ, שוב ראיתי בספר עט סופר כלל מ"ג שכתב ג"כ כה"ג לחלק עי"ש, אמנם י"ל דזהו תליא' דאי אמרינן דכל חזקה הוי מסברא שפיר י"ל דחזקה קמייתא מהני לגבי עכו"ם ג"כ (זולת חזקת ממון דלא הוי רק מצד מעלת התפיסה כמ"ש כמ"פ זה לא מהני בעכו"ם), אמנם אי ס"ל דכל חזקה הוי רק מגזירת הכתוב. שפיר יש לומר דלגבי עכו"ם לא מהני שום חזקה:

טל

ראיתי בספר שנות אליהו על המשניות פ"ד ממס' פאה שכתב פלוגתא דר' יוחנן ור"ל הכא אזלי לשיטתיהו בירושלמי שם דר"ל שם ס"ל דאפילו אליבא דר"מ לא מחמירין לעניין ספק לקט בספק גירות כיון דעיקרו פטור א"כ לא קשיא מספק לקט על המשנה דגר שנתגייר, דהכא בספק גירות, שפיר אזלינן לקולא רק לר' יוחנן דלא ס"ל שם האי חילוקא בין ספק גירות לשאר ספיקות שפיר הקשה אמנם ר' יוחנן ס"ל שם באמת דרק ר' יהודה בן אגרא ס"ל אליבא דר"מ דאפילו בספק גירות מחמרינן ומתרץ ליה ג"כ לשיטתו אל תקניטנו ללשון יחיד אני שונה אותה, כלומר האי דינא דאפילו בספק גירות אזלינן לחומרא זהו רק ר' יהודה בן אגרא הכי ס"ל וא"כ מרבנן אפילו אי ס"ל ג"כ ספק לקט לחומרא בלא"ה לא קשיא דלרבנן וודאי יש לחלק בין ספק לקט דעלמא לספק גירות ואפשר דרק לר"מ קשיא ליה מדמוסיף לומר שספק לקנו לקט והוא יתור לשון הוי ס"ל דאפילו בספק גירות נמי אזלינן לחומרא וא"ש שיטת רש"י דס"ל דרק מו"מ מקשה הגמרא דס"ל דאליבא דרבנן יש לחלק בין ספק דעלמא לספק גירות ולא קשה רק אליבא דר"מ שמוסיף לומר שספק לקט לקט ס"ל דכל ספק לקט מחמרינן אפילו בספק גירות ומדוייק ג"כ לשון רש"י בד"ה אל תקניטני שכתב דהא דקתני ספק לקט לקט וכו' כלומר דעיקר קושיית הגמרא הוא מהך דקתני שספק לקט לקט ודו"ק:

מ

ועפי"ז יש ליישב מה דקשה לכאורא דר"ל הקשה סתירת המשניות אהדדי, ולא תירץ כלום רק רבא משני בתר הכי פרה בחזקת פטורה וכו' אמנם להנ"ל א"ש דר"ל לשיטתו לא קשה דאיהו ס"ל בירושלמי באמת לחלק בין ספק גירות לספק דעלמא רק לר"י דלא ס"ל שם האי חילוקא פריך שפיר ומשני ליה ר' יוחנן בלשון יחיד אני שונה אותה כלומר דרק ר' יהודה בן אגרא ס"ל הכי דאפילו בספק גירות אזלינן לחומרא ועל זה שפיר פריך ליה והא טעמא קאמר כלומר, וא"כ כיון דאיכא סברא לומר עכ"פ אליבא דר"מ דמחמיר אפילו בספק גירות, ויש בזה ראיה מיתור לשון דקאמר שספק לקט לקט, אלמא דר"מ באמת מחמיר בספק גירות נמי ועל זה משני רבא פרה בחזקת פטורה קיימא כלומר ואין להחמיר בספק גירות דאיכא חזקה לקולא כמ"ש רש"י בד"ה פרה וז"ל שהרי בחזקת של עכו"ם כלומר ואיכא חזקה לקולא, וא"כ אע"ג דגלתה התורה עני ורש הצדיקו, היינו דווקא היכא דליכא חזקה לקולא והא דנקט יתור לשון ספק לקט לקט י"ל דאשמעינן דלא תימא כיון דהוי רק ספק לקט, א"כ לחייב עכ"פ במעשר, משו"ה אשמעינן ספק לקט לקט ופטור ממעשר ג"כ, וכן כתב בספר ברכי יוסף ליו"ד סימן רנ"ח עי"ש וי"ל עוד בכוונת רש"י דס"ל דקושית הגמרא הוא רק מר"מ, ואע"ג דגם רבנן ס"ל ספק לקט לחומרא מ"מ יש לומר דיש להחמיר טפי בספק לקט מספק מתנות כהונה דבספק מתנות עניים דס"ל לר' יהוד' מס' חולין קמ"א ע"ב דתעזוב מעיקרא משמע א"כ איכא מלקות בלא הניח לקט משו"ה מחמרינן וסתם ת"ק דר"מ הוא ר' יהודה, משא"כ במתנות כהונה ליכא מלקות, ומשו"ה ס"ל לרש"י דקושיית הגמרא לא קאי רק אליבא דר"מ דלדידיה לא מצינו שמחוייב מלקות במתנות עניים וא"כ אין חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים ובפרט די"ל דאי ילפינן מעני ורש הצדיקו א"כ גם במתנות כהונה נאמר הך קרא כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה, ובפרט דבפרשת שופטים קודם שנאמרה חיוב דזרע ולחיים וקבה כתב לא יהי' לכהנים הלוים חלק ונחלה וכו' ואח"כ כתבה התורה תיכף בסמוך לו, וזה יהיה משפט הכהנים ומשו"ה ס"ל דקרא דעני ורש הצדיקו קאי גם על מתנות כהונה, ומשו"ה פריך שפיר מספק לקט על מתנות כהונה רק דמ"מ דלר"ל לשיטתו לא קשה דאיהו ס"ל שפיר לחלק בין ספק גירות לספק דעלמא ודו"ק (שוב ראיתי בחתס"ו ליו"ד סימן ר"מ שכתב ג"כ דאי ילפינן מעני ורש אמרינן כן בכל מתנות עי"ש):

מא

עוד י"ל דרך אחר בהא דר"ל מקשה רק לר' יוחנן, דהנה בספרי חלק א' בשער עשה דוחה ל"ת שער ה' אות ט' י' י"א הארכתי דמאן דס"ל בכל ל"ת הנל"ע דאין לוקה רק בבטלו דהיינו שבטל העשה לגמרי ס"ל דבאמת כל ל"ת הנל"ע לאו משו"ה לא לקי דקיום העשה מנתק ללאו, דעשה אין כחה לנתק הלאו דל"ת חמירה רק משום דבכל ל"ת הנל"ע נתקו הכתוב לעשה, והלכך כל כמה דלא נתק העשה ולא בטלה העשה אין לוקה, אמנם מאן דס"ל קיימו ס"ל דכל עשה חמיר מל"ת ומשו"ה יש כח ע"י קיום העשה לנתק הלאו ולכך ס"ל דבעינן קיימו דווקא לנתק הל"ת ע"י קיום העשה והכה למס' הגאונים שם ס"ל לר"י קיימו ור"ל ס"ל בטלו וא"כ הכי אזיל קושיית ר"ל לר' יוחנן בשלמא לדידי דס"ל בטלו וס"ל ל"ת חמיר מעשה כסתם הסוגיא במס' יבמות ז' ע"א לא קשה ממשנה דגר שנתגייר על המשנה דספק לקט דהכא בזרע ולחיים דליכא רק עשה אזלינן בספיקא לקולא משא"כ בלקט דאיכא ל"ת דחמירה אזלינן לחומרא, אמנם לדידך ר' יוחנן דס"ל קיימו וס"ל דעשה חמיר מל"ת א"כ וודאי קשה מ"ט הכא במתנות כהונה אזלינן לקולא והתם אזלינן לחומרא ול"ל דבמתנות כהונה איכא גם עשה לעני ולגר תעזוב, מ"מ כיון דעשה חמירה והכא במתנות כהונה ג"כ איכא עשה הו"ל למיזל לחומרא, ומשו"ה השיג לו ר' יוחנן אל תקניטני כלומר כיון דקושייתך אזיל רק לדידי וא"כ בזה אתה רוצה להקניט אותי להוכיח דלא כוותי (ועי' שם בספר ברוך טעם שכתב ג"כ לפרש כה"ג במ"ש לו ר"י אל תקניטני עיי"ש) דזהו אינו דרק בלשון יחיד אני שונה אותה ורבא דכפי הנראה דס"ל ג"כ במס' יבמות ח' ע"א דעשה חמיר מל"ת ועי' בספרי בשער עדל"ת הבאתי כמ"פ דרבא ס"ל עשה חמיר מל"ת וא"כ קשה אמאי אזלינן לקולא במתנות כהונה דאכא עשה משו"ה מתרץ דהכא פרה בחזקת פטורה כנ"ל בכוונת הסוגיא:

מב

במרדכי כאן פרק הזרוע הקשה הרבינו משלם להרבינו ברוך אמאי אמרינן הכל לעניים ואמאי לא אזלינן בתר רובא, ורובא דקמה דבעה"ב היא וכ"ת חלק העניים קרוב הוא לחור שהוא אחורי הקוצרים הלא רוב וקרוב הלך אחר הרוב, ומסיים שם וז"ל ויש לומר חדא כדמסיק שם טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו (כלומר דרובא לא מהני לבעה"ב גבי קמה וע"כ ס"ל דרובא הוי רק בתורת ספק) ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו בעל חיים כל מקום שמונח שם היא קביעתו דהא אינו יכול לילך משם, והנה מה שתירץ דהו' קבוע כבר הקשה בטורי אבן במלואים במס' ר"ה י"ד ע"א הא גם בצבורין או בתשע חניות אע"ג דהוי קבוע מ"מ בפרוש אמרינן דהלך אחר הרוב עי' במל"מ פ"ד מהלכות מתנות עניים שעמד בזה וראיתי בספר שו"ת מהרא"ף על המשניות דמס' מאה שתירץ דהמרדכי ס"ל שמסתמא יש מהנהו של עניים בהרבה מקומות ומשו"ה אע"ג דשל בעה"ב איכא רוב תבואה, לא אזלינן בתר רוב תבואה, רק בתר רוב מקומות שהוא של עניים כיון דהוי קבוע עי"ש, ועי' בספר ברוך טעם בשו"ת שהביא ג"כ דברי המרדכי אלו, ולע"ד נראה לתרץ בפשיטות דהמרדכי קאי לתרץ בדרך שהקשה דשל עניים הוי קרוב רק דקשיא ליה עדיין דהא רוב וקרוב הלך אחר הרוב וע"ז משני שפיר דהו"ל קבוע וא"כ במקום שמונח לא הוי רוב כיון דשל עניים הו"ל קבוע ומשו"ה אע"ג דפירש לחור מ"מ לא אזלינן בתר רובא דאזלינן בתר קרוב וס"ל למרדכי דהא דאמרינן בתשע חניות ובנמצא הלך אחר הרוב, הוא ג"כ כשלא נמצא קרוב לחנות המוכרת נבלה עיי' מס' ב"ב כ"ג ע"ב תוס' בד"ה רוב וקרוב לחד תירוצא דתשע חניות מיירו בנמצא באמצע דלא הוי קרוב לחנות המוכרת נבלה ועי' בספרי ח"ג שער רובא שער ב' בסוגיא דרוב וקרוב, וא"כ לא קשי' דכיון דבשדה מקום שמונח תבואת בעה"ב ועניים לא הוי רוב משום קבוע ממילא בפירוש לחור אזלינן בתר קרוב, וא"ש תירץ המרדכי ודו"ק היטב, ולפי"ז א"ש נמי מה דפסק הרמ"א ביו"ד סוף סימן רנ"ט בתיבה שנשתמשו בה רוב מעות חולין דלא הוי צדקה ואזלינן בתר רובא, והא לדעת המרדכי לא אזלינן בתר רובא ולפימ"ש א"ש דכאן הטעם משום דהוי קרוב לגבי תיבה שנשתמשו בה מעות חולין עפ"י רוב לא הוי קבוע כיון דמעות חולין שהיה רוב הו"ל ג"כ קבוע, לא חשיב מיעוט דקבוע כיון דהרוב הו"ל ג"כ קבוע ועי' בספרי ח"א סוגיא דקבוע אות י"ז ודו"ק:

מג

בפלוגתא דספק לקט נראה גם מדברי רש"י דגם רבנן ס"ל ספק לקט לחומרא שהרי בר"ה העליונים כתב רש"י איכא למימר לקט הן משמע מזה דגם העליונים לא הוי וודאי לקט ופלוגתא דר"מ ורבנן היא רק בתחתונים דרבנן ס"ל דעכ"פ לא החמירה התורה כל כך לומר שאפילו התחתונים יהיו לקט דבתחתונים איכא סברא יותר לומר שאינו לקט ועי' בספר ברוך טעם שכתב דבתחתונים איכא ספק ספיקא ספק דלמא משנה שעברה ואת"ל משל עכשיו דלמא הן של בעה"ב ומשו"ה לא מחמרי רבנן בתחתונים ור"מ מחמיר אפילו בתחתונים, אע"ג דאיכא ספק ספיקא וי"ל בסברת ר"מ עפ"י מ"ש הה"מ פ"ב מהלכות חמץ דמכיון שתקנו עיקר הבדיקה על הספק החמירו בספיקא דרבנן ג"כ ה"נ י"ל דמכיון דחזינן דהחמירה התירה בספק לקט החמירו התורה אפילו בס"ס נמי אי נמי יש לומר דר"מ ורבנן בהא פליגי דרבנן ס"ל בכל התורה ספיקא לקולא א"כ הכא גבי ממון עניים אע"ג דהאמירת התורה בספק, מ"מ לא החמירו רק בספק השקול, משא"כ בתחתונים שמסתבר יותר שהוא משל בעה"ב לא החמירה התורה, אמנם ר"מ ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא כדמשמע מס' כריתות י"ח ע"א דמחייב אשם תלוי בחתיכה אחת וא"כ לספק השקול לא צריך קרא להחמיר ואתא קרא להחמיר אפילו בחזקה או רובא ומשו"ה אפשר ג"כ דלא ניחא ליה לר"ל בשנוייא דרבא דהכא פטור משום דפרה בחזקה פטורה כיון דהקושיא קאי מר"מ לס"ל לר"ל דאליבא דר"מ לא מהני חזקה מדגלתא התורה להדיא להחמיר אפילו בספיקא רק רבא משני שפיר דעד כאן לא גלתה התורה להחמיר אפילו בספיקו רק על מי שאנו יודעים עכ"פ שהוא בר חיובא כמו גבי ספק לקט משא"כ הכא גבי גר שנתגייר דהספק היה על מעיקרא אם היה בר חיובא כלל, לא החמירה התורה בספיקא, ועי' שו"ת חתס"ו ליו"ד סימן ש"ט שכתב ג"כ לחלק כה"ג ואפשר דלמסקנא ר"ל נמי מודה לסברא דרבא כדמשמע בירושלמי דמס' פאה דס"ל הכי כמ"ש בספר שנות אליהו שהבאתי לעיל באות ל"ט רק לר' יוחנן דלא ס"ל הך סברא פריך שפיר ודו"ק:

מד

בבריתא דר' חייא שמנה ספיקות שאמרו בגר קרבן אשתו לחיוב עי' ברי"ט אלגאזי פ"ג מס' בכורות שהקשה אמאי לא מוקמינן אותה בחזקת גויה, ולכאורא יש לומר דכיון שנתגיירה ע"כ גם מכבר היה כך בדעתה גם מקודם להתגייר דעניין גירות אינו עולה על דעתה בשעה אחת, וכה"ג מצינו במס' כתובות ל"ז ע"א דכיון דדעתה לאגיורי מנטרה נפשה וא"כ כיון שכבר הסכימה בנפשה להתגייר איתרע לה חזקת גויתה וחזקה לא הוי עכ"פ, ומשו"ה בכל דבר דהוי ספק איסור מחמרינן רק לעניין ממון אמרינן דכיון דהוי ספיקא עכ"פ אזלינן לקולא, ואע"ג דספק ממון עניים לחומרא לדעת הרבה פוסקים שהביא הר"נ מס' נדרים ז' ע"א, מ"מ היכא שהספק אם הוא בר חיובא כלל, לא אזלינן לחומרא, ועי' שו"ת חתס"ו ליו"ד סימן ט"ש ויש לי להביא ראיה לחלק כה"ג מדברי הריטב"א גבי וולדות שנתערבו וולד כהן עם וולד ישראל שם צ"ט ע"ב שכתב וז"ל אהא דאמרינן ומוכרים התרומה והדמים שלהם ויש מקשים כיון דספיקא דאוריתא היא היכא שרינן לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצוות נתינה, ומתרצים שלא חייב הכתוב מצוות נתינה לישראל אלא בוודאי, ואין כאן משום גזל עד שיודע בוודאי שהוא חייב בנתינת תרומה עכ"ל, והנה אע"ג דלכאורא היה ראוי להחמיר משום ספק ממון עניים אי ס"ל דמתנות כהונה נמי שוה לממון עניים, אמנם על פי הנ"ל א"ש דכה"ג שיש ספק בעיקר חיובא אם יש עליו חיוב כלל לא מחמרינן בספק עניים ג"כ ודו"ק:

מה

ועפ"י הסברא שכתבנו דחזקת גוי לא חשיב כל כך כיון שנתן דעתו לגייר יש לתרץ נמי מה שיש להקשות לכאורא דמה אשמעינן במשנה אם ספק קודם שנתגייר או לאח"כ פטור מן המתנות כיון דכבר אשמעינן להדיא במס' יבמות צ"ט ע"ב דאפילו בספק כהן ספק ישראל פטור מזרוע ולחיים. אע"ג דלית ליה חזקת פטור שהרי הוא ספק אולי הוא ישראל מה"ש הכא דאית ליה חזקת עכו"ם, וע"כ צ"ל דס"ל דחזקת עכו"ם לא חשיב, מכיון שנתן דעתו להתגייר הרי בכל שעה מצי לגייר, ואע"ג דלעניין דבר שלא בא לעולם, אמרינן במס' קדושין ס"ב ע"א דגירות לא הוי בידו מ"מ חזקת עכו"ם איתרע לה דאם ישתדל להתגייר מצי לגייר. משו"ה ליכא כאן חזקת עכו"ם ומ"מ אמרינן לכל מה דתלי רק בממון וליכא איסורא גביה דספיקא לקולא אפילו לגבי ממון עניים משום דכל שיש ספק אי רמיא עליו חיובא כלל מה"ת לא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא אי נמי יש לומר דמשו"ה אצטריך לאשמעינן הכא בספק נתגייר דפטור מן המתנות דהו"א דהכא איכא חזקה לחיובא לאוקמא הפרה בחזקת חיים ואח"כ נשחטה כקושיית הפלתי והישועות יעקב שהבאתי לעיל בריש הסוגיא משו"ה איצטריך לאשמעינן דמ"מ פטור משא"כ במס' יבמות בספק כהן וספק ישראל ליכא שום צד חזקה לחיוב

מו

אמנם מה שיש לעיין הי' דהנה הר"מ פ"ח מהלכות בכורים הלכה ט' פסק לעניין חלה לחומרא בספק נתגייר ומשמע דלא רק שאסורה לו משום ספק איסורא לחומרא רק אפילו הדמים ג"כ לכהן שאסור ליטול דמים מן הכהן, (ולא כדעת הרא"ש בסוגיא דס"ל דמוכרה לכהן) והא במס' יבמות צ"ט ע"ב אמרינן בספק כהן וספק ישראל דמוכרה התרומה לכהן והדמים שלו משום דלעניין ממון לא נוכל להוציא ממנו מספק, ועי' מל"מ פ"ט מהלכות מעשר שהרגיש בזה, וכן ברי"ט אלגאזי פ"ג מס' בכורות, והנה ממה דפסק פ"ד מהלכות בכורות הלכה ו' בגר שנתגייר ואינו יודע אימת ילדה פרתו דהוי ספק בכור ומשמע דלא מפקינן ממונא מספק כמו בכל ספק בכור ולא אזלינן לחומרא, משום אזו קושיא דכיון דהישראל מצי לאכול גוף הבכור לאחר שנולד בו מום משו"ה אין מוציאין ממנו, משא"כ חלה דאסור לישראל אסור ג"כ ליקח מעות מן הכהן כיון דבע"כ נותן לו החלה לכהן שהרי אסור לו ומשו"ה אסור ליקח מעות ממנו ואפשר הטעם דלמא משהה אותה עד שימכרנו ויבא לידי תקלה, אמנם ממתניתין דמוכרין התרומה לכהן ולא חיישינן שיבא לידי הקלה וודאי קשה מ"ש גבי חלה דפסק הר"מ דאפילו לעניין ממון הוי של כהן ואולי יש לחלק דבספק נתגייר דלא הוי פסידא כל כך אם יתנה לגמרי לכהן דהך ספק לא משכחת רק פ"א סמוך לגירות החמירו שלא יטול דמים משא"כ במס' יבמות לעניין תרומה שם הספק על כל ימי חייהם והוי הפסד מרובה לא חששו לתקלה משא"כ בספק חלה לאחר שנתגייר דהוי רק פ"א סמוך לגירות ממש חששו לתקלה דהוי רק הפסד מועט ובהדיא מחלק הגמרא מסכת' פסחים כ' ע"ב לעניין חשש תקלה' בין הפסד מרובה להפסד מועט ועי' ברמב"ם פי"ב מהלכות תרומות ובכסף משנה שם דהר"ם פסק כך דבהפס"מ לא חששו לתקלה וא"ש דלא קשה ממשנה דבמס' יבמות על הר"מ פ"ט מהלכות בכורים ועי' רי"ט אלגאזי שם ובמל"מ פ"ט מהלכות מעשר ודו"ק:

מז

בגמרא הביא המעשה מההוא שקא דדנרי דאתא לבי מדרשא וקדם רב אמי וזכה בו ופריך בגמרא והיכא עביד הכא ותא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ולכאורא יל"ד דמשמע דלא קשה לגמרא רק על מה שעבר שנטל מעצמו אבל להחזיק מותר לו והא כיון דבאמת הוי ספק אם נשלח לצורך רב אמי או לצורך כל בני הישיבה וא"כ הוי ספק גזל אצל רב אמי דלמא היה דעת הנותן לכל בני הישיבה, וכ' תימה כיון דהו"ל ספק ממון מותר רב אמי להחזיק לעצמו מספיקא, הא גבי ספק ממון עניים לא אמרינן ספק ממונא לקולא, וא"כ כיון דהגמרא לא ידע עדיין שרב אמי זכת בהן לצורך שאר עניים היה ליה להקשות דעדיפא מינה האיך מותר להחזיק לעצמו, ונראה דס"ל להגמרא דעד כאן לא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא רק היכא שהספק הוא בין הבעה"ב ובין העני, משא"כ היכא שהספק הוא בין עני לחבירו עני לא אמרינן לכ"ע ספק ממון עניים לחומרא, אמנם י"ל דזהו תליא בהא דאי נפקא לן ספק ממון עניים לחומרא מלעני ולגר תעזוב ומהאי קרא דרשינן ג"כ במס' גיטין י"ב ע"א להזהיר לעני על שלו א"כ גם מעני לעני אמרינן ג"כ ספק ממון עניים לחומרא שהרי בהאי קרא הזהירה התורה לעני כמו לבעה"ב וא"כ ה"נ אמרינן לעניין ספק להחמיר לעני ג"כ אע"ג שהספק בין עני לעני, אמנם אי הא דספק ממון עניים לחומרא הוא מעני ורש:

הצדיקו א"כ דווקא מבעה"ב לעני אמרינן לחומרא, משא"כ מעני לעני דהוא נמי בכלל עני ורש לא אזלינן לחומרא וא"כ כיון דסוגיא דהכא אזיל אי ילפינן מעני ורש. שפיר לא מצי הגמרא להקשות על רב אמי רק היכא מצי עביד הכי משא"כ על עיקר הממון לא היה קשה ליה איך היה יכול להחזיק בהם אפילו לס"ד דלא ידעינן דלצורך העניים החזיק בהם דמעני לעני לא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא:

מח

באיבעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו במס' ב"ב קמ"ח ע"ב אי אמרינן ג"כ אי עמד חוזר, פליגי הפוסקים דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות זכיה הלכה י"ט אם עמד חוזר, דאע"ג דנשאר בתיקו ספיקא לקולא וכן דעת הש"ע בחו"מ סימן ר"נ, ואפשר דס"ל דהתם לא שייך לומר ספק ממון עניים לחומרא, כיון שהוא טוען בריא שלא נתכוון להקדיש אם יעמוד, אמנם הרא"ש שם פסק דאינו חוזר וז"ל הרא"ש שם יראה לי דאין מבטלין ההפקר וההקדש אלא היכא דברור לן אומדנא עכ"ל ועי' שם, ונ"ל להסביר סברת הרא"ש דס"ל דמדינא כל שכ"מ לא היה יכול לחזור כיון דנתן בסתם הו"ל מה שאומר דכוונתו לא היה ליתן רק אם ימות כמו דברים שבלב רק כיון דאיכא אומדנא ברורה שמסתמא אינו נותן כל נכסיו לאחרים לא הו"ל דברים שבלב וא"כ לעניין הקדש דכיון דאיכא ספיקא דלמא להקדיש כיון דאיכא מצוה, גמר ומקני כמ"ש שם הגמרא א"כ אפילו אם לא היה דעתו באמת רק אם ימות, מ"מ אומדנא ברורה לא הוי כיון דאיכא לומר נמי דלהקדש גמר ומקני וכיון דלא הוי אומדנא ברורה ממילא לא הו"ל כמו אנן סהדי שיוכל לבטל מה שהקדיש בפירוש ומשו"ה ס"ל להרא"ש דלא מצי לחזור משום דהו"ל דברים שבלב ועי' בשלטי גבורים שם ובחתס"ו ליו"ד סימן ר"מ שכתב ג"כ כה"ג ודו"ק ועי' בחידושי לסוגיא דרבוצה אות י"א כתבתי ג"כ כה"ג:

מט

לעיל באות ל"ה הבאתי קושית הטורי אבן א' ס"ל בספק מתנות כהונה ג"כ להחמיר כמו בספק ממון עניים א"כ אמאי חיילין בספק בכור בהמה טהורה להקל דבשלמא בספק בכור בהמה טמאה היה לו חזקת מרא קמא בטלה זה ממש משא"כ בבכור בהמה טהורה הגם די"ל דלמה דקאמר הגמרא קמה אקמה פריך ס"ל באמת דמתנות כהונה לא אמרינן להחמיר, ומשו"ה לא פריך ממשנת דמיירו במתנות כהונה רק קמה אקמה וכן כתב בחתס"ו ליו"ד סימן ר"מ מ"מ אי מתנות כהונה דמי למתנות עניים קשה, ונ"ל ליישב דלא אמרינן לחומרא רק בדבר שהיה עומד מעיקרו שיהי' בו חלק לעניים כמו קמה כמ"ש רש"י ד"ה קמה דמעולם הוא עומדת לכך, משא"כ בספק בכור דהבהמה שהיא האם לא היתה עומדת מעולם לכך שתלד וודאי בכור לא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא ועי' שו"ת מחנה חיים ליו"ד ח"ב סימן מ"ג שכתב ג"כ כה"ג וא"כ העולה ממ"ש היא כך דלא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא רק אם עכ"פ הדבר עומד לכך שיהיה. לעניים בזה חלק בבירור כמו בקמה או אם הוא ספק מצד הנודר אם קבל עליו גם בכה"ג והוי ספק בנדר כמ"ש בתומים בקיצור תק"כ ס"ק קכ"ז משא"כ כל היכא דליכא אחד מאלו גם בספק ממון עניים לא אזלינן לחומרא, וא"כ היטב אשר העלה בשו"ת נו"ב מהד"ת לי"ד סימן קנ"ה במי שהיה לו מעות חולין בכיסו ועירב אחד שם מעות של צדקה והגבאי שכח כמה היה שם ממעות שלו דא"צ ליתן לעניים רק מה שיודע בבירור שאינו שלו דהתם כיון דהוא מוחזק והמעות בכיסו אינו עומד לכך שיהיו להם חלק בו שפיר מהני ליה חזקת ממון שלו אפילו לגבי עניים ואינו חייב ליתן מספק ודו"ק:

נ

ראיתי בהגהת איתן מצפה על הש"ס ליישב קושית הטורי אבן שהבאתי לעיל מ"ט קייל"ן בספק בכור בהמה טהורה לקולא כיון דהכא אמרינן דרק משו"ה פטור מן המתנות משום דפרה בחזקת פטורה קיימא וא"כ בספק בכור דליכא חזקת פטור אמאי יהיה לבעה"ב לקולא, וכתב שם דבאמת אפילו בספיקא בעלמא נמי פטור ותא דאצטריך לומר דפרה בחזקת פטורה היינו משום דאיכא נמי חזקת חיים של פרה לומר דעכשיו נשחטה לאחר הגירות וגם חזקה דהשתא דגירות ואיכא למ"ד במסכת' ב"ב קנ"ג ע"ב בפלוגתא דר' נתן ורבנן גבי הוא אומר שכיח הייתי והן אומרים בריא דחזקה דהשתא עדיפא, ומשו"ה אצטריך לומר דפרה בחזקת פטורה הא בעלמא פטור בספיקא בעלמא, והיינו כדעת הר"נ דלא אמרינן ספק ממון עניים לחומרא עי"ש, אמנם מ"מ קשה דהא כאן איכא שני חזקות המתנגדות זו לזו חזקת גוי של העכו"ם לפטור וחזקת חיים של בהמה לחיוב, ושתי חזקות המתנגדות זל"ז הוי ספיקא וא"כ אי אזלינן בספיקא בעלמא לקולא למה צריך לומר כאן פרה בחזקת פטורה אי לא דנימא דשתי חזקות המתנגדות זה לזה הוי ספק יותר עצום משאר ספיקות היכא דליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן, ומשו"ה צריך לומר פרה בחזקת פטורה קיימא ויש לעיין בזה ומ"מ המחוור כמ"ש דבדבר שאינו עומד לכך שיהי' לעניים בו חלק, בוודאי לכ"ע אמרינן אפילו בספק ממון עניים לקולא ומשו"ה שפיר קייל"ן בספק בכור בהמה טהורה לקולא כמ"ש ודו"ק:

נא

ראיתי בשו"ת כתב סופר ליו"ד סימן קמ"ו שהקשה שם אמאי אמרינן בכל ספק מתנות כהונה דא"צ ליתן לכהן משום דהממע"ה וספק ממונא לקולא הא מצי ליתן לו במתנה ע"מ להחזיר ויהי' יוצא ידי נתינה כדאמרינן במס' קידושי' ו' ע"ב דלעניין תרומה ג"כ יוצא ידי נתינה במתנה עמ"ל וכאן לא שייך דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כיון דמדינא פטור באמת עי"ש, ולע"ד אין כאן קושי' חדא דאם ישראל יתן המתנות אפילו בע"מ להחזיר מ"מ הוי באים לרשות הכהן מדעת הישראל הו"ל תפס ברשות ויהי' הכהן פטור להחזיר לו ואע"ג שהוא התנה רק ע"מ להחזיר, מ"מ כיון שמה שלא היה צריך ליתן לכהן היה רק משום שהיה מוחזק א"כ ממילא אם יצטרך ליתן לכהן אפילו בע"מ להחזיר מ"מ יהי' הכהן תפס ברשות וא"צ להחזיר אפילו למ"ד תקפו כהן מוציאין מ"מ היכא דתפס ברשות לכ"ע אין מוציאין ומש"ה לא מצינן למעבד הך תקנתא הא חדא, ועוד קאמינא דעד כאן חל שם מתנה אפילו בע"מ להחזיר רק היכא שהיה יכול להיות שלו מן הדין ג"כ כמו תרומה במס' קידושין שם דיש לכהן בו חלק הלכך שפיר חל קניין הגוף, אע"ג שהתנה להחזיר ועי' היטב ברא"ש מס' ב"ב דף קל"ז ע"ב ובמס' סוכה מ"א ע"ב בעניין מתנה ע"מ להחזיר, ובספר דברי אמת בשער שלשים יום דף מ"ד עמוד ד' בדפי הספר או כשרוצה מעצמו ליתן לו בע"מ להחזיר כמו באתרוג, משא"כ הכא בספק מתנות כהונה כיון דבאמת הישראל אין רצונו ליתן לו רק באופן הזה שידע שיחזיר לו היה ניתן לי לקיים מצוות נתינה מספק משום מהיות טוב וא"כ לעולם אין דעתו שיהי' לו בו קניין וכל דלא מצי קני ליה כלל לא חל שם מתנה כלל במתנה ע"מ להחזיר כה"ג ודו"ק היטב, (שוב ראיתי בשיל"ת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ה שכתב לפי שעכשיו הם כהני ספק יפדה במתנה ע"מ להחזיר א"כ נראה דלא ס"ל הסברא מ"ש דאם אינו מגיע לו לחלוטין לא חל כלל שם מתנה בע"מ להחזיר, אמנם בשו"ת חתס"ו ליו"ד סימן רצ"א כתב דלא נראה לו הך תשובה עי"ש):

כב

נ"ל הא דאשמעינן במשנה נשחטה עד שלא נתגייר פטור אע"ג דפשיטא דלא רמיא עליו חיובא בעודו עכו"ם רק דמ"מ הו"א אם אוכל הפרה בעת שהיא נתגייר יהי' חייב במתנות משו"ה קמל"ן דלא אזלינן רק בתר שעת שחיטה, אמנם מה דקתני בתר הכי נשחטה משנתגייר חייב, לכאורה הוא משנה שאינה צריכה דכיון שנתגייר פשיטא דחייב בכל המצוות, ונ"ל דאשמעינן אע"ג דכתיב בכתוב וזה יהי' משפט הכהנים מאת העם והו"א דכמו דמצינו במס' קידושין ע"ג ע"א דקהל גרים לא אקרי קהל הו"א דגם בכלל עם ליתנהו ופטורים ממתנות משו"ה אשמעינן דמ"מ בכלל עם איתנהו וחייבים במתנות כנ"ל:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה