תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ספיקא דממונא שער ב
אנא ה' ברחמיך הרבים עלינו חוסה וחנינו רחבין רעה בינה והשכל בעניני תפיסה ומד' כליות ולב חוקר ובוחן אשאלה לעזרני בסוגיא רתקפו כהן במס' ב"מ ו' ע"א וע"ב בס"ד.
אמר הכותב דיני תפיסה רבו ומפוזרים בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וכבר האריכו בזה גדולי חקרי לב' ומי לא ראה אלו שיצאו הלא המה הש"כ בספרו תקפו כהן והתומים ובעל קונטרס הספיקות בסוף ספר קצה"ח ויותר גדולי המחברים וכמעט לא נשאר מקום להתגדר, לזאת אמרתי לילך בעקבותם ולהשתעשע באמרותם ועני נשואות לד' להביניני דעת קדושים:
א
עיקר האיבעי' בגמרא הוא על המשנה דאמרינן בשנים אוחזין יחלוקו ה אין הדין בתקפה הרשב"א מס' יבמות ל' ע"ב ד"ה אשה זו בחזקת היתר אחד בפנינו, ואח"כ מיבעי' ליה אי ס"ל תקפה אין מוצאין אותו מידו האיך הדין בהקדישה בלא תקפה והביא הגמרא לפשוט מההוא מסותא, דהתם נמי היה בספק של מי הוא ופשיט ליה ר' המנונא ממתניתן דאסורים בגיזה ועבודה וס"ל לרב המנונא דמשו"ה אסור בגיזה ועבודה משום דתקפו כהן אין מוציאין מידו ורבה ס"ל תקפו כהן מוציאין והא דאסור בגיזה ועבודה משום דהוי קדושה הבאה מאליה, כך הוא תוכן פלוגתא דרבה ורב המנונא, והנה כד נדייק פליגי רבה ור"ה בתרתי חדא דר' המנונא ס"ל דאי הו"א דתפיסת הכהן לא מהני לא היה אסור ספק בכור בגיזה ועבודה ורבה ס"ל דאפילו אי לא מהני תפיסה מ"מ אסור ספק בכור בגו"ע משום דהוי קדושה הבאה מאליה, שנית פליגי בעיקר הדין, דרב המנונא ס"ל דתפיסת הכהן מהני בספק בכור, ורבה ס"ל דלא מהני תפיסת הכהן בספק, ונראה דהכל הוא מא' פלוגתא וחד סברא לתרויהי, דהנה י"ל הטעם דר' המנונא ס"ל דאינו אסור בגיזה ועבודה אי לא מהני תפיסת הכהן הוא משום דמוקמינן להוולד בחזקת חולין שהיה במעי אמו כמ"ש השטמ"ק בד"ה כי אזלת, והנה במס' בכורות כ' ע"ב נראה דהתוס' נסתפקו בזה אי חשיב חזקה מה שהיה חולין במעי אמו, (ועי' בספרי חלק א' שער חזקות שער ה' אות ו' שם הארכתי בס"ד) דזהו תליא אי אמרינן מחזקין מאיסור לאיסור. וא"כ ה"נ מחזיקין מהיתר להיתר א"כ מהני לן שפיר לאוקמא על חזקת היתר שהיה במעי אמו אמנם אי ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור ה"נ אין מחזיקין מהיתר להיתר, וא"כ פשיטא דלא נוכל לאוקמא על חזקת חולין שהיה במעי אמו כיון שכבר יצא בבירור מהך חזקה ואין מחזיקין מהיתר להיתר כמו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור עי"ש היטב בספרי והנה הא דאי מחזיקין מאיסור לאיסור נמי י"ל דתליא בהא דאי אמרינן דכל חזקה הוא מכח סברא א"כ פשיטא דוודאי לא שייך לאוקמא בחזקת מאיסור לאיסור דאין זה בגדר הסברא כיון שבוודאי יצא מעניינו הראשון אמנם אי ס"ל דכל חזקה הוא רק גזירת הכתוב בכל דבר שהיה פעם או בחזקת היתר או בחזקת איסור שכל שלא נודע בבירור אם הוא אסור או מותר נשאר בחזקה הראשונה א"כ שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור ג"כ ועי' היטב בחידושי ודו"ק:
ב
והנה י"ל ג"כ הא דאי תקפו כהן אי מוציאין או אין מוציאין י"ל נמי דתליא בהא דאי ס"ל דמה שהיה הבכור מעיקרא לעניין ממון בחזקת בעלים משום חזקת מרא קמא, הוא דחשבינן הך חזקה בגדר וודאי שלא להוציא מחזקת בעלים ראשונים א"כ פשיטא דלא מהני תפיסת הכהן נגד חזקת מרא קמא להוציאו מרשות בעלים הראשונים, אמנם אי ס"ל הא דהיה בחזקת מרא קמא מעיקרא אין זה בגדר וודאי רק מכח ספק העמדנו להבכור שיהי' ברשות בעלים ראשונים שפיר י"ל אם אח"כ תפסו הכהן מהני ליה תפיסתו כיון שגם מעיקרא מה שהעמדנו אותו ברשות בעלים היה נמי רק מספק וא"כ א"ש דרב המנונא ס"ל דלולא דהוי אמרינן תקפו כהן אין מוצאין לא היה אסור בגו"ע מספק בעלמא דהיה מעמידין אותו בחזקת חולין שהיה במעי אמו דמחזיקין מהיתר להיתר דחזקה אינו בתורת סברא רק בתורת ספק, וגזירת הכתוב, וא"כ ממילא ס"ל תקפו כהן אין מוצאין מידו דחזקת מרא קמא שהוחזקנו אותו ברשות הבעלים לא היה בתורת דבר ברור, וכיון דעל כרחך מהני תפיסת כהן ומשו"ה אסור בגו"ע משום כח הכהן המעורב בו אמנם רבה ס"ל דחזקה הוא בגדר וודאי, וא"כ מה שהיינו מחזיקין אותו בחזקת מרא קמא, ברשות בעלים הראשונים היה בגדר וודאי ולא מהני תפיסת הכהן להוציאו מחזקה קמייתא שהיינו מחזיקין לעניין ממון בוודאי שהוא של ישראל וא"כ אין מחזיקין מאיסור לאיסור, (והכי ס"ל לרבה להד"א שם מס' יבמות ל' ע"ב גבי הא דאמר אשה זו בחזקת היתר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור) וה"נ אין מחזיקין מהיתר להיתר, וממילא לא מהני חזקת חולין שהוא במעי אמו, ומשו"ה ס"ל שפיר דאסור בגיזה ועבודה, ותקפו כהן מוצאין מידו ודו"ק היטב:
ג
והנה בעיקר האיבעיא אי תקפה אין מוצאין וגם אי הקדישה מהני, האיר לנו עינינו בשטמ"ק בסוגיין בד"ה הקדישה, דאי אמרינן הא דיחלוקו הוא משום דחשבינן לכל אחר ואחד בוודאי שהחצי שלו, א"כ לא מהני תקפה להוציא ע"י ספק הודאה (דשתק ולבסוף צווח הוי רק ספק הודאה) וא"כ לא מהני נמי הקדישה, אמנם אי ס"ל בהא דיחלוקו הוא רק משום דממון זהו בספק שהוא של שניהם א"כ שפיר מהני ליה תקפה שיהיה נשאר ביד התוקף כיון דמעיקרא נמי רק מספק היו מחזיקין שהוא של שניהם וא"כ מהני ליה הקדישה אפילו בלא תקפה ג"כ דרשות גבוה חל מספק ג"כ (עי' היטב בשטמ"ק שם שכך הוא תוכן דבריו,) ועפ"י הדברים האלה י"ל כך דהנה כבר הבאתי לעיל בסוף סוגיא דאומן דבכל חזקת ממון יש לנו שני דרכים או דהוי ככל חזקות ומשו"ה מוקמינן ליה ביד המוחזק לפנינו, או דאמת אין זהו חזקה רק מעלת התפיסה בעלמא, ועתה י"ל כך דאי ס"ל חזק"מ הוי ככל חזקות א"כ היכא שיצא הדין יחלוקו או לומר אוקי ממונא בחזקתו הוא ע"י פסק ב"ד שפסקו לו כך, אמרינן ממילא דלא מצי אח"כ השני לתקוף ממנו כיון שמה שפסקנו לו שהחצי הוא שלו הוא בתורת פסק ב"ד שהב"ד החליטו לו כך שהחצי הוא שלו, לא מהני תקיפת השני, אמנם אי הוי ס"ל שמה שהב"ד אמרו לו יחלוקו לא היה בתורת פסק רק כיון שכל אחד היה מוחזק בחצי לא היו יכולין להוציא ממנו והוי כאילו הב"ד לא פסקו כלום רק שהשאירו הדבר כמה שהוא א"כ אם אח"כ גבר האחד ולקח כל הטלית ג"כ אין מוציאין כיון שמה שהיה מעיקרא החצי של אחד לא בתורת פסק ב"ד היה רק שהב"ד לא רצו להכניס עצמו, וא"כ שפיר מהני תפיסת השני, (ובזה יש להבין יותר מ"ש השטמ"ק דאם חשבינן שהחצי של כל אחד היא בוודאי שלו לא מהני תקיפת השני ולכאורא האיך נוכל לחשוב שהחצי בוודאי של כל אחד ואחד כיון ששניהם מכחישים זה את זה, אמנם לדברינו א"ש בס"ד דכוונתו דאם מה שאמרנו חלוקו הוא משום שהב"ד פוסקים לו כך ע"י שהוא מוחזק בממון חשיב ליה כוודאי מכח חזקת ממון שלו דכך לי חזקת ממון מה שמוחזק בו כמו שאר חזקות ודו"ק היטב) והא דלא מהני תפיסה אפילו בצווח מעיקרא אי ס"ל דלא מודאי החזקנו כשלו היינו משום כיון דצווח הו"ל התוקף כגזלן כאילו גזל לפנינו ובהקדש ס"ל להשטמ"ק באמת דמהני אפילו צווח כיון דממון זהו בספק שהוא של שניהם עומד וא"כ העולה מדברינו עפ"י דברי שטמ"ק הוא כך דבכל מקום שהוא ספק ואמרנו אוקי ממונא אחזקתו אם מתורת פסק והדין שהוא כך אמרנו אוקי ממונא בחזקתו, דהיינו שחזקת ממון חשיב ליה ככל חזקות, לא מהני אח"כ תפיסת השני, אמנם אם מה שאמרנו אוקי ממונא בחזקתו היינו משום שהוא ספק אין הב"ד מכניסים עצמו כלל, וממילא נשאר הממון ברשות מי שהוא, שפיר י"ל דאם תפס אח"כ השני מהני תפיסתו ודו"ק היטב:
ד
ואם כנים דברינו אלו יש לתרץ קושיית הרא"ש על הרי"ף מס' ב"ק י"ח ע"ב דלא הביא הרי"ף האי בעי' אי יש שנוי לצרורות לרביע נזק וכתב הרי"ף משום דאין נ"מ כיון דקנס בלא"ה אינו גובה רק בתפס הניזק וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק כך ס"ל להרא"ש בדעת הרי"ף והקשה עליו כיון דהוא ספיקא דדינא אמאי מהני ליה תפיסה ולא אמרינן כמו בספק בכור דלא מהני תפיסה (דאיהו ס"ל תקפו כהן מוצאין מידו) ה"נ לא יועיל תפיסה בתיקו, ועיין להש"כ בספר תקפו כהן סימן ה' שכתב לחלק דבספק בכור משו"ה לא מהני תפיסה משום שהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר, אמנם לפי דברינו הנ"ל יש לחלק בפשיטות דבשלמא ספק בכור הא דמוקמינן ליה בחזקת בעלים הראשונים הוא משום חזקת מרא קמא שלו לעניין חלק ממון שיש בבכור וא"כ הוי ליה בחזקתו מכח פסק הב"ד לאוקמיהו בחזקת מרא קמא, שפיר ס"ל להרי"ף דלא יועיל תפיסת הכהן ולעשות נגד מה שהחזיקו לו הב"ד לאוקמא ברשותו משום חזקת מרא קמא, משא"כ בתיקו או איבעי' דלא אפשטא והיה הדין שישאר הממון בחזקת המזיק כיון דסלקא בתיקו, מ"מ אטו נוכל לומר שהב"ד פסקו לו בתורת פסק שהממון ישאר בידו, והאיך יכולים לפסוק ולהחליט שהממון ישאר אצל המזיק בתורת פסק ב"ד בדבר שגם הב"ד עצמן מסופקין וע"כ דרק משו"ה נשאר הממון אצל המזיק משום דסלקא בתיקו לא היו הב"ד יכולים לעשות מעשה להכניס עצמן בדבר שגם הם מסופקים וכיון שרק משום שהב"ד מסופקים היה נשאר הממון אצל המזיק ולא בתורת פסק כיון דסלקא בתיקו א"כ ממילא היכא שתפס הניזק ג"כ אין הב"ד מכניסים עצמן בדבר שהם עצמן מסופקים ושפיר מהני ליה תפיסת הניזק, ובספר תקפו כהן שם ראיתי שהביא בשם הלבוש לחלק, דגבי בכור יש לבעלים חזקת טובת הנאה, ומשו"ה מוצאין מן הכהן עי"ש ולפימ"ש א"צ לכל זהו רק בבכור היא של הבעלים בכח פסק ב"ד ולא מהני ליה תפיסה משא"כ בתיקו לא היה שום פסק ב"ד, ושפיר מהני ליה תפיסה, ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד:
ה
ועפ"י הדברים האלו יש לתרץ ג"כ מה שהקשה הש"כ ביו"ד סימן ס"א ס"ק י"ג על הטור דפסק בכהן שנטל מתנות מלוי א"צ להחזיר כיון דהוי ספק אי לוי הוי בכלל עם, ובספק בכור פסק דמוצאין אם תקף הכהן, ותירץ לחלק בין ספק בכור דהוי ספק המציאות משא"כ הכא אנו מסופקים אם הוא בכלל עם או לא ולכאורא קשה להבין החילוק, אמנם לפי דברינו א"ש דבשלמא גבי בכור היו הב"ד יכולין לפסוק בשעה שהיה ברשות הבעלים ישראל שהוא שלו משום חזקת מרא קמא או משום שהוא מוחזק בו, וממילא אין הכהן רשאי לתופסו, משא"כ הכא במתנות שהיו אצל הלוי וברשותו אטו היו יכולין לפסוק שהם שלו כיון שהוא מוחזק הא מ"מ זה הספק אם הוא בכלל עם וחייב ג"כ או לא על זה אין הב"ד יכולין לפסוק כלל דהך ספיקא נשאר לעולם, ורק כיון שהוי ספק אם הוא בכלל עם נשארו המתנות ממילא ברשותו, אמנם לא משום שהב"ד פסקו הכי דאטו יכולין להחליט שאינו בכלל עם בדבר שנשאר בגמרא בספק וכיון דמה שהיה פטור ממתנות לא היה בתורת פסק רק משום כיון דהוי ספק לא היו יכולין הב"ד להכניס עצמם ולהוציא ממנו וא"כ ממילא אם הכהן תפס מעצמו שוב אין יכולין להוציא מהכהן ג"כ ועי' בתוה"א להרשב"א בית שלישי שער שני במתנות כהונה במשה"ב שם שכתב וז"ל, אבל כאן שהן וודאי מתנות כהונה אלא דמספקא לן אם הלוי אינו בכלל עם ואם ישנו וא' לוי בכלל עם הרי הן של כהן הו"ל כממון המוטל בספק שכל מי שתופס אין מוצאין מידו וכעניין שאמרו בתקפו אחד לפנינו עכ"ל, עי"ש הרי כמ"ש כיון דהכא הוי הספק אם הוא בכלל עם הו"ל ממון המוטל בספק וכיון שאין הב"ד יכולין לעולם להחליט בזה דבר ברור שפיר מהני ליה תפיסה, ועי' פלתי סימן ס"א ס"ק ז' שכתב לדייק הלשון אם "נטלן" הכהן מידו ולא קתני אם חטפן ומחלק דהכא מיירי שנטל ברשות והו"ל תפס ברשות ומשו"ה מהני, משא"כ בספק בכור נקט אם חטפן היינו שלא ברשות ומשו"ה לא מהני תפיסה, מ"מ יש לעיין בזה דאם הלוי נתן לו משום שהיה סבור שחייב במתנות בבירור ואח"כ נודע לו שהוי ספק ופטור א"כ מאי מהני שנטל ברשות כיון דהוי נתינה בטעות, וצ"ל דס"ל לפלתי דאע"ג דהיה בטעות מ"מ מקרי תפיסה ברשות ועוד נדבר מזה בס"ד ועי' רמ"א יו"ד סימן שט"ו ובש"כ בספר תק"כ סימן ס"ב משמע דאם נתן לו בטעות לא מקרי תפס ברשות ועי' רי"ט אלגאזי מס' בכורות י"ב ע"ב בד"ה שוב ראיתי:
ו
ועפי' מ"ש יש להסביר ג"כ פלוגתת הרא"ש ותוס' בעניין כל דאלים גבר, דעת הרא"ש מס' ב"ב ל"ד ע"ב גבי ההוא ארבא דכל שגבר יד אחד על חבירו שוב אין השני רשאי לחטוף ממנו רק אם יש לו עדים, וכן פסק בש"ע חו"מ סימן קל"ט סעיף א' וכן כתב הרמב"ם פט"ו מהלכות טוען הלכה ד' ח"ל מניחין אותו בידיהן וכל המתגבר ירד בה ויהיה האחר מוציא מידו ועליו הראיה עכ"ל משמע דכל שגבר האחד אין האחר יכול אח"כ לתוקפה ממנו, אמנם דעת התוס' בסוגיא דאפילו בכל דאלם גבר נמי יכול השני ג"כ לתוקפה ממנו זולת אם הראשון הקדיש החפץ אז לא מהני תקיפת השני ועיי' בהגה' אשר"י כאן בסוגיא ועי' ש"כ חו"מ סימן קל"ט ס"ק ב' הביא ג"כ דברי תוס' אלו ונראה דסברת פלוגתתם תליא בהא דתוס' ס"ל דכל דאלם גבר לא הוי דינא רק שאין הב"ד פוסקים להם כלום ומשו"ה שפיר ס"ל דאם אח"כ גבר השני אע"ג שמעיקרא גבר הראשון, מ"מ יוכל לחטוף ממנו כיון שהב"ד לא פסקו בזה כלל, אמנם הרא"ש ומחבר ורמב"ם ס"ל דכל דאלם גבר הוי דינא משום שמסתמא מי שהדבר שלו יתגבר יותר כיון שהאמת אתו וטפי ימסור נפשו כמ"ש הרא"ש מס' ב"ב שם, ועי' בבאר הגולה שם בחו"מ הביא נמי דברי הרא"ש אלו, ומשו"ה שפיר ס"ל דכל שכבר גבר האחד אין השני רשאי להתגבר עליו זולת אם יש לו עדים דאז נוכל לומר שמשו"ה לא אכפת ליה מה שחבירו גבר עליו כיון שיודע שיש לו עדים ואז שפיר יוכל להוציא, אמנם בדינא דשנים אוחזין ותקפה האחד ס"ל להמחבר בש"ע חו"מ סימן קל"ח סעיף ז' וכן הרמב"ם פ"ט מהלכות טוען הלכה י"ב דאם חזק השני ותקפה מיד התוקף הראשון נשאר הדין כבתחלה ויחלקו, ולא אמרינן מכיון שהאחד כבר תקפה והיה הדין דאין מוצאין שוב לא יהיה מהני תקיפת השני היינו כמ"ש דשם גבי תקפה אחד הא דאין מוצאין היה רק משום שהב"ד לא רצו להכניס עצמן כלל כיון שגם מעיקרא היו מסופקין אם הא של שניהם כמ"ש השטמ"ק דהך דאמרינן אנן סהדי מאי דתפיס האי דידיה לא הוי וודאי כמ"ש לעיל ומשו"ה ב"ד לא הכניסו עצמן בזה לפסוק הדין רק שהדבר ישאר כמה שהיא, ולא בתורת פסק משו"ה ס"ל דאם גבר השני אח"כ ג"כ אין מוצאין ממנו ודו"ק היטב בכל זה:
ז
הרמב"ם פסק פ"ב מהלכות בכורות ופרק ה' שם דתקפו כהן אין מוצאין מידו, והקשו עליו הא אמר ר' חניניא תניא דמסייע לך וכו' דאי תקפ"כ אין מוצאין נמצא פוטר ממונו בממון של כהן ועי' כ"מ פ"ב מהלכות בכורות שכתב דהר"מ ס"ל דאע"ג דאין מוצאין מידו מ"מ כל כמה דלא תקפה לא נפיק מידי ממונו של ישראל ושפיר נכנס לדיר להתעשר, והנה צריך להבין הא בגמרא איתא להדיא דאי אין מוצאין הו"ל ממונו של כהן ונראה דהנה הש"כ בספר תק"כ סימן ה' הביא בשם הלבוש דמשו"ה להפוסקים דמוצאין משום דישראל יש לו חזקת דטובת הנאה בהבכור, וא"כ י"ל דרב המנונא ורבה בהא פליגי, דר"ה ס"ל טובת הנאה אינו ממון, ומשו"ה אין מוצאין ורבה ס"ל טובת הנאה ממון, ומשו"ה ס"ל מוצאין, והנה הא דאמרינן דאי אין מוצאין, הו"ל ממונו של כהן, היינו ג"כ אי ס"ל טוה"נ ממון שפיר אמרינן כיון דלכהן יש לו עכ"פ צד קניין בבכור הו"ל ממונו של כהן אמנם אי טוה"נ אינו ממון גם משום הא לא מקרי ממונא של כהן מה שיש לו זכות לתפוס אותו, ועי' בשערי דעה ליו"ד סימן שט"ו שכתב ג"כ דהאי מקרי טוה"נ מה שיכול לתופסו וא"כ ניחא דר' חנינא לא הביא סיעתא רק לרבה דמסתמא שמע ליה דס"ל לרבה טוה"נ ממון דמשו"ה ס"ל באמת תקפו כהן מוצאין כסברת הלבוש משום דיש לו לישראל חזקת טוה"נ וא"כ כיון דטוה"נ ממון אי הו"א אין מוצאין, נמצא פוטר ממונו בממון של כהן ומשו"ה קאמר לרבה תניא דמסייע "לך" לך דייקא וכן מדקדק בתומים בקיצור תק"כ הלשון דמסייע לך אבל לר"ה באמת לא קשיא דאיהו ס"ל טוה"נ לאו ממון וא"כ לא מקרי פוטר ממונו בממון של כהן וא"כ ניחא דהר"מ ס"ל ג"כ טוה"נ אינו ממון עי' רמ"א חו"מ סימן ר"ג סעיף א' ובש"כ שם וא"כ שפיר ס"ל תק"כ אין מוצאין כיון דאין להישראל חזקה, ומ"מ לא מקרי ממונו של כהן דכל כמה דלא תקפה לא נפיק מכלל ממונו של ישראל, ולא מקרי משו"ה ממונו של כהן כיון דטוה"נ אינו ממון כמ"ש הכ"מ דכל כמה דלא תקפה לא נפיק מידי ממונו של ישראל, ושפיר נכנס לדיר להתעשר, ועי' שו"ת רשב"א סימן שי"א שכתב לחלק דהא דנכנס לדיר להתעשר מיירו בספק פטר חמור ושם יש לטלה שהפריש עליו חזקה מעליתא ואם תקפו כהן מוצאין, משא"כ בספק בכור בהמה טהורה דמעולם לא היה לבעלים חזקה בבכור ממש שהרי תיכף כשנולד היה ספק דלמא הוא בכור ומשו"ה ס"ל שפיר להר"מ דאם תק"כ אין מוציאין ובהגה' הגאון ר' או"ו הביא ג"כ הך שו"ת הרשב"א ועי' שו"ת הרשב"א סימן ש"י מ"ש שם בזה ודברי הרמב"ם נבאר עוד בס"ד:
ח
עוד י"ל דהא אי תפיסה מהני או לא תליא בהא אפילו אי אמרינן דהא דהוי מוקמינן ליה מעיקרא ביד המוחזק היא משום חזקת ממון, מ"מ איכא חילוק דאי ס"ל דחזקה הי' מכח סברא ובתורת וודאי א"כ כיון שכבר החזקנו הדבר ההוא בידו מכח חזקת ממון שיש לו דלעניין בכור נמי יש לו חזקת ממון, דאע"ג דלעניין איסור גיזה ועבודה לא מהני לן החזק"מ שלו, מ"מ לעניין חלק הממון שבו מה שנאכל במומו לבעלים, שפיר הו"ל חזקת ממון מעליא עי' שו"ת הרשב"א סימן ש"י, וא"כ אי ס"ל דחזקה הוא רק בתורת ספק שפיר מצי הכהן לתפוס ממנו והוי ממש כהך איבעי' דר"ז בתקפה אחד בפנינו דאי אמרינן שמה שאמרנו מעיקרא אנן סהדי דמאי דתפיס דיליה אינו בתורת וודאי מהני תפיסה כמ"ש השטמ"ק, (ואע"ג דהתם בעינן שתק דווקא, היינו כיון שטוען ברי, משא"כ הכא אין נ"מ אי שתק או לא כיון שמסופק כמ"ש השטמ"ק בשם הראשונים ולא כמ"ש רש"י דהכא גבי בכור נמי מיירי בשתק ולבסוף צווח ועי' בפנ"י) משא"כ אי ס"ל דחזקה היא בגדר וודאי והכי אמרינן דהתורה עשאה החזקה כוודאי א"כ כל שכבר אוקמינהו בחזקתי' וחשבינן ליה כוודאי שלו, לא מהני תפיסת השני, וא"כ רב המנונא ורבה בהא פליגי, דר"ה ס"ל דחזקה הי' רק בתורת ספק, ומשו"ה כי תפס ליה הכהן אין מוציאין, אמנם רבה ס"ל דחזקה הי' בגדר וודאי, ומשו"ה כיון שכבר אוקמינהו בחזקת ישראל והך חזקה חשבה ליה התורה כוודאי, שוב לא מהני תפיסת השני כמו דלא היה מהני תקפה אחד בפנינו אי חשוב מאי דתפיס דידיה כוודאי כמ"ש השטמ"ק והנה אי רוב הוי בגדר וודאי, ידוע מ"ש הפלתי בסימן ס"ג דתליא אי הולכין בממון אחר הרוב, ועי' בשערי תורה ריש ח"ג, וא"כ י"ל דחזקה נמי הוי כוודאי אי ס"ל רוב הוי כוודאי ועכ"פ למאן דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דאינו בגדר וודאי מכ"ש חזקה דלא הוי כמו רוב אינו בגדר וודאי וא"כ א"ש דרבה ס"ל מסתמא כרב הולכין בממון אחר הרוב דהוי בגדר וודאי וי"ל דהה"ד חזקה הוי כוודאי שפיר ס"ל תק"כ מוציאין מידו משא"כ אנן קיי"ל אין הולכין בממון אחרה"ר דרוב לא הוי בגדר וודאי ומכ"ש חזקה הוי רק בתורת ספק וא"כ שפיר מהני תפיסת השני דמה שהן זה מוחזק מעיקרא לא הוי בתורת וודאי ומשו"ה שפיר פסק הר"מ אם תק"כ א"מ מידו דמה שהיה בעלים מוחזקים לא היה בגדר וודאי ושפיר מהני תפיסת הכהן ודו"ק:
ט
ראיתי לבאר לך מ"ש הרשב"א בשו"ת סימן שי"א דמשו"ה אין מוציאין בבכור בהמה טהורה משום דאע"ג דהבעלים אתחזק באם בוולד מיהו לא אתחזק משום דתיכף כשנולד הו"ל ספק בכור דאין לדמות זה למ"ש במס' כתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אלמא דחזקת האם מועיל לבת במס' כתובות י"ג ע"ב, וא"כ ה"נ אמאי לא יועיל חזקת האם לוולד דלא דמי כלל להתם דהתם מכיון שמוקמינן האם בחזקת כשרות ואמרינן לכשר נבעלה א"כ אי אפשר בשום אופן שיהיה הוולד פסול, ושפיר, נמשך הבת אחר האם ועי' בספרי ח"ג שער רובא שער ג' אות כ' ודו"ק, משא"כ הכא אין לוולד שייכות עם האם דהא שפיר יכול להיות שהאם היא שלו שהאם אין יכול להיות בכור והוולד שהוא בכור אינו שלו א"כ שפיר אמרינן דחזקת מה שהיה מוחזק באם אינו מועיל לוולד דהכא אין הוולד נמשך אחר האם בהכרח כמו במס' כתובות דהבת נמשכת אחר האם בהכרח דאם האם נבעלה לכשר ע"כ הבת נמי כשר ומשו"ה כתב שפיר הרשב"א דאע"ג דהישראל אתחזק באם לא אתחזק בוולד ואינו דומה כלל למס' כתובות דשם ע"כ נמשך האם אחר הבת, משא"כ הכא. אין הוולד נמשך אחר האם דהוולד יכול להיות בכור אע"ג דהאם הוא של ישראל וכתבתי זאת לפי שראיתי בספר אחד שרצה לדמות העניינים ולאחר העיון לא דמי אפילו כי עוכלא לדנא ודו"ק:
י
בתוס' ד"ה פוטר ממונו כתבו דכן המסקנא דקייל"ן תק"כ מוציאין, והקשו ממס' ב"מ ק"ב ע"ב דאמר שמואל בבא בסוף החדש כולו לשוכר אלמא דמהני תפיסה, וחילקו דהתם תפס ברשות, ולכאורא יש לעיין מה הקשו הא פשיטא דאפילו אי ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה והנה הכא השוכר הוא התופס הראשון כיון שהמשכיר בא בסוף החודש ואיך נוכל להוציא ממונו מספק, שוב ראיתי בשטמ"ק שם שכתב באמת לתרץ באופן זה וז"ל וי"ל דאימת הוי ספק כשבא לדון לפנינו וכבר הוא תפיס עכ"ל, וא"כ לא קשה קושיית התוס' כלל, וצ"ל דתוס' ס"ל דהספק חל תיכף מתחלת חדש י"ג ושפיר הקשו אמאי מהני תפיסת השוכר ומשו"ת הוצרכו לחלק דהתם תפס ברשות והנה בכוונת תוס' י"ל דס"ל דכל ספק גזל אסור מה"ת משו"ה נקרא הכהן תפס שלא ברשות כלומר בספק איסור גזל ומשו"ה לא מהני התפיסה והנה ראיתי בתומים בקיצור תק"כ סימן כ"ב שכתב דספק גזל לא אסרה תורה דכך נאמרה הלכה הממע"ה, והנה לפ"ז אי הו"א דספק גזל אינו אסור כלל היה מקום לומר שאין חילוק בין תופס ברשות או לא דכל תופס במקום ספק הוי כמו תפיסת ברשות כיון דאין איסור ספק גזל אמנם אחר העיון יש לחלק אי נימא דספק גזל אינו אסור היא משום דכך נאמרת הלכה הממע"ה, א"כ התופס הראשון דהיינו בעה"ב שהוא מוחזק הראשון כבר קנה ליה מה"ת וא"כ אם הכהן תופס עשה איסור כיון דהראשון שהוא מוחזק מתחלה זכה בה מן הדין ולא מהני ליה תפיסתו, אמנם אי נימא דהראשון זכה בה רק משום דספק גזל מותר כמו בכל ספק איסור שמותר מה"ת למאן דס"ל ספיקא לקולא מה"ת ואע"ג דמדרבנן לחומרא אפשר שבממון לא החמירו רבנן, א"כ אם הפס אח"כ השני ג"כ לא עשה איסור דכיון שמה שמותר לראשון הוא רק משום דספק גזל מותר א"כ מותר גם להשני וא"כ העולה מדברינו כך דאי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא ולא משום דהממע"ה מותר ספק גזל א"כ גם השני זכה בה כשתפס אמנם אי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא והא דמותר להראשון להחזיק בו היינו משום דהממע"ה, א"כ כשתפס השני עשה איסור, כיון דראשון זכה בה מן הדין משום הממע"ה, ולא רק משום ספק גזל דמותר ואז השני עשה איסור כשתפס שלא ברשות הראשון, ולפי"ז י"ל דפלוגת' אי תק"כ מוציאין או לא תליא בהא, דמאן דס"ל מוציאין ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא והא דבעה"ב היה מותר להחזיק בספק בכור, היינו רק משום דהתורה זכתה לו היכא שהיה אצלו תיכף בשעת הספק משום הממע"ה וא"כ אם הכהן תופס ממנו עושה איסור, ולא מהני ליה תפיסה ובפרט אי ס"ל כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ (ע"י בספר בציר אליעזר חקירה א' דרישה ז') ומשו"ה מוציאין אותו מידו אמנם אי ס"ל דספק גזל מותר משום דספיקא מה"ת לקולא ולא משום דהממע"ה דבמס' ב"ק מ"ו ע"ב מוקמינן לקרא דמי בעל דברים לדבר אחר ולא ולהממע"ה ועי' בחידושי' פנ"י שם ולא גלתה התורה שום חילוק בין ספק גזל לשאר ספיקות, וא"כ לא נוכל לומר שהתורה זכתה לו ספק גזל רק משום דספק גזל ליכא איסור כמו בכל הספיקות וא"כ כשהכהן תפס אח"כ גם הוא אינו עושה איסור דלדידיה נמי הוי ספק ומשו"ה ס"ל תק"כ אין מוציאין ודו"ק, ועי' מ"ש בסמוך אות י"ד ראיה לדברינו אלו מלשון הרמב"ם אמנם אכתי יש לעיין בזה דהא מ"מ עושה הכהן איסור בתפיסתו דהא אין עושין ספק בידים, וראיתי בספר צרור החיים בסוגיא זו שהעיר בזה מ"מ י"ל דאע"ג דעושה איסור במה שתפס הבכור מישראל, מ"מ לא נוכל להוציא ממנו, דאע"ג דעשה שלא כדין לכתחלה מ"מ אם עשה מהני דהא מ"מ הוי ספק (זולת אי הו"א כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ) וא"כ קם שפיר סברתינו דאי אמרינן דישראל זכה בספק בכור שהיה הוא המוחזק ראשון משום הממע"ה א"כ כבר קנה אותו מכח גזירת הכתוב דהממע"ה וא"כ לא מהני תפיסת הכהן אח"כ כיון שהישראל היה המוחזק ראשון, אמנם אם גם הישראל לא זכה בהבכור רק שלא היה מוכרח ליתני לכהן משום דספק גזל מותר א"כ אם אח"כ תפסו הכהן אע"ג שעשה איסור דאין עושין ספק בידים מ"מ מה שעשה עשה ומהני ליה תפיסתו ואין מוציאין ממנו ודו"ק היטב:
יא
ועפ"י הנ"ל יש ליישב מה שקשה לכאורא בסיעתא שמביא ר' חנינא לרבה ואי ס"ד תק"כ א"מ מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ומאי ראיה מייתי דלמא אע"ג דא"מ מידו מ"מ כל כמה דלא תקפה לא נפיק ליה מממונו של ישראל כמ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות בכורות ועוד קשה מאי אמר ליה אביי כגון דלית ליה אלא תשעה והוא דממנ"פ אי בר חיובא היא שפיר קא מעשר הא מ"מ יהי' הדין אי תקפו כהן אין מוציאין וא"כ הו"ל מ"מ ממינו של כהן וא"כ אע"ג דהוי בר חיובא איך נפטור ע"י הך ספק הא מ"מ יש לכהן בו צד זכות ואיך יפטור ממונו בממונו של כהן ואי נימא דאביי לית ליה הך סברא דע"י שהכהן יכול לתפוס הו"ל ממונו של כהן א"כ בלא"ה אזלא ליה סיעת' דר"ח לרבה (שוב ראיתי קושיא זו בספר שערי דעה ליו"ד סימן שט"ו) אמנם להנ"ל א"ש כיון דלא אמרינן תק"כ א"מ רק אי אמרינן דהא שהיא של ישראל הוא רק משום דמספיקא א"מ ממנו ולא שהתורה זכתה לו משום חזקת ממון או משום הממע"ה וכיון דמה שהיא של ישראל היא רק משום ספיקא א"כ גם הכהן יכול לתפוס מספק, ושפיר הביא סיעתא דאם מה שהוא של ישראל היא רק מספיקא בעלמא א"כ איך נכנס לדיר להתעשר הא לענין שיפטור מעשר שלו הו"ל כמו שעושה ספק בידים לכתחלה ואין עושין ספק בידים וכמו שאסור בגיזה ועבודה מספק ה"נ איך יפטור ממצות מעשר מספק וע"כ דהיא של ישראל ממש דהתורה זכתה לו מצד חזקת ממון וא"כ שפיר יכול לפטור בהך ספיקא מעשר שלו כיון דהתורה זכתה לו וא"כ מוכח דתקפ"כ מוצאין מידו ועל זה השיב לו אביי דלעולם תק"כ א"מ מידו דגם גבי ישראל לא היה שלו רק מספיקא ובעלמא וא"כ גם הכהן מצי לתפוס ול"ל דא"כ אמאי נכנס להתעשר ואיך עושה ספק בידים דזהו אינו כיון דלית ליה רק תשעה והוא וא"כ הוי ספק אי נתחייב כלל במעשר וא"כ לא שייך לומר כאן לעניין מעשר איך יפטור מספק מעשר שלו כיון דיש ספק אי חייב כלל במעשר לא שייך לומר אין עושין ספק בידים במקום שיש ספק אם יש עליו חיוב מעשר כלל וא"ש הכל בס"ד:
יב
לפימ"ש הרשב"א בשו"ת סימן שי"א והבאתי לעיל באות ט' לחלק בין ספק פטר חמור דיש לבעלים חזקת ממון בוולד ממש משו"ה מוציאין משא"כ בבכור בהמה טהורה דלא היה לבעלים שום חזקה בוולד ממש אמרינן שפיר דא"מ וא"כ קשת מאי ראיה מייתי מהך דספק נכנס להתעשר והא שם מיירי בספק פטר חמור וצ"ל דלס"ד לא ידעינן דמיירי בספק פטר חמור והוי ס"ל דהא נמי מיירי בספק בכור בהמה טהורה כמ"ש המפורשים אמנם עוד י"ל באופן אחר דעד כאן י"ל דגבי ספק פט"ח יש לו חזקה היינו רק אי מהני בחזקה אפילו בדבר שהיא רק מסובב כמו הכא דהך חזקה מה שהיה לו בוולד היא רק מסובב דהא אם הפט"ח הוא בכור ממילא הו"ל הוולד של כהן משא"כ אי ס"ל בכל חזקה לא אזלינן בתר המסובב כמ"ש הריטב"א במס' עירובין ל"ו בשם הר"ם בר שניאור, והארכתי בזה בספרי ח"א בשער החזקות שלי בס"ד עי"ש א"כ לא מהני הכא חזקת הוולד כלל ותו אין לחלק בין ספק פטר חמור לספק בכור בהמה טהורה אמנם לפימ"ש שם דאי ליכא נגד חזקת המסובב חזקה המסבבת לכ"ע אזלינן בתר חזקת המסובב נמי א"כ הדרא קושי' לדוכתא דהכא איכא חזקת הוולד ומאי ראיה מייתי מספק פטר חמור, וצ"ל אי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא, וא"כ כיון דהספק פט"ח היא אסור מה"ת גם הוולד שהופרש עליו אסור מה"ת וא"כ ממילא ליכא חזקה, והנה לעיל בסוגיא דאומן הבאתי דרבה ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ לא מהני חזקת הוולד דהא נגרר בתר הפט"ח שאסור מה"ת מספק, וא"כ אין לחלק בין ספק פט"ח לספק בכור בהמה טהורה, ושפיר מייתי ראיה דתק"כ מוציאין מידו דאין שום חילוק בין ספק פט"ח לספק בכור בהמה טהורה דהוולד נגרר אחר הפט"ח שהופרש עליו וא"כ א"ש הרמב"ם לשיטתו דס"ל ספיקא מה"ת לקולא, וא"כ שפיר אזלינן בספק פט"ח בתר חזקת הוולד ול"ל דהוולד הו"ל רק מסובב דכיון דאין עומד נגדו חזקת המסבב רק ספק גרידא וספיקא לקולא מה"ת שפיר מהני ליה חזקת הוולד כיון דספיקא מה"ת לקולא וא"כ משו"ה מוציאין אם תפס הכהן משא"כ בספק בכור בהמה טהורה אין מוציאין:
יג
ועפ"יז י"ל פרפרת אחד בהא דאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי ומסיק עשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכתב בספר תק"כ דלמאי דמסיק אביי דספיקא לאו בר עשורי היא אדחי ליה סיעתא דר"ח לרבה דהא קשיא אפילו למ"ד תק"כ מוציאין מידו האיך מפקיע אחרים מיד מעשר דדלמא פטר חמור היא, וא"כ נשארו האחרים באיסור, וע"כ דלעניין מעשר טעמא אחרינא היא וא"כ א"ש אפילו למ"ד תק"כ א"מ מידו, ועי' בפנ"י בגמרא בד"ה הדר אמר אביי, ותמה עליו ולפימ"ש יש לכוון בדברי אביי שכוונתו באמת לדחות לגמרי כל מה שאמר מקודם בין דבריו שמוקי לה דלית ליה אלא תשעה והוא ובין דברי ר"ח דמסייע דבאמת יל"ד בלשון שאמר הדר אמר אביי לאו מילתא היא שמשמע שבא לדחות דברים הראשונים מכל וכל והכי אזיל לישנא דגמרא דבאמת עד כאן אמרינן תק"כ מוציאין מידו רק אי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ צ"ל הא דישראל היה רשאי להחזיק הספק בכור ולא היה אסור משום ספק גזל, היינו משום דהתורה זכתה לו מכח הממע"ה כמ"ש לעיל באות י', וכן הראיה מספק בכור פטר חמור ולא אמרינן דהתם שאני משום שהיה לבכור חזקת בעלים הראשונים כיון דלא מהני ליה החזקה דאזלינן בתר דבר שנולד בו הספק, והיינו הפט"ח אי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא, וא"כ אי ספיקא מה"ת לחומרא, א"כ שפיר איכא ראיה לרבה דתק"כ מוציאין מידו וגם הסברא נותנת כך משום כיון דישראל ע"כ זכה בו משום הממע"ה ולא משום דספק גזל מותר כיון דספיקא מה"ת לחומרא, וא"כ ממילא לא יוכל הכהן אח"כ לתפוס, משא"כ אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא שפיר י"ל דתק"כ א"מ מידו כיון דגם ישראל לא זכה רק מספיקא בעלמא א"כ גם הכהן יוכל לתפוס אח"כ (ובפרט לאביי דס"ל אע"מ שפיר מהני תפיסת הכהן אפילו אם נימא דעושה איסור לכתחלה עכ"פ במה שתופס) וגם ליכא ראית מהא דספיקות נכנסים להתעשר, דהתם אית ליה חזקת בעלים הראשונים שהיה מוחזק בטלה ולא דמי לספק בכור בהמה טהורה והנה מהא דאמרינן עשירי וודאי אמר רחמנא אע"ג דהפסוק אינו מיותר (ועי' בספר נטע שורק על סוגיות הש"ס פרשת בחקותי) וצ"ל דבאמת מהכא ילפינן דתורה לא איירו כלל מספק רק מוודאי וכסברת החוו"ד בסימן ק"י למאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא, וא"כ א"ש הלשין הדר אמר אביי לאו מילתא הי' כלומר דהדר ביה לגמרי וא"צ לשום דחיה על רבה רק מסברא הי' ג"כ דתק"כ א"מ דכיון דאמרינן מכח הדרשה עשורי וודאי ולא עשירי ספק דספיקא מה"ת לקולא וא"כ ליכא ראיה מהא דנכנס להתעשר דהכא אית לבעלים חזקה על הוולד דל"ל דהוולד נגרר אחר הפט"ח כיון דהוי רק ספק אין יוכל הפט"ח לגרור הוולד שיהיה כמוהו ושפיר אית ליה חזקה (ועי' בספר משפט צדק להגאון ר' מנחם ז"ל מדעעש סימן מ"ו לחלק חו"מ) וגם כיון דספיקא לקולא שפיר י"ל דהא דהיה מעיקרא ברשות ישראל הוא רק משום דספק גזל מותר, וא"כ גם הכהן יוכל לתופסו ואין מוציאין, ומבריתא ליכא ראיה דהתם בפנו"ח מוציאין משום חזקת הבעלים שהיו מחזיקין בוולד אבל בספק בכור בהמה טהורה כיון דלא היה לבעלים שום חזקה מעולם באמת אין מוציאין וא"ש מ"ש בספר תק"כ דלאביי למסקנא ליכא ראיה לרבה וא"ש הלשון הדר אמר אביי לאו מילתא היא כלומר דלמסקנא ליכא שום ראיה, וגם א"ל למה ששחה אביי מעיקרא לאוקמא בליכא אלא תשעה והוא דאי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא פשיטא דתק"כ א"מ מסברא כמ"ש כיון דאצל הבעלים לא היה רק משום דספק גזל מותר משו"ה הכהן נמי מותר לתפוס וגם דליכא סיעתא מהא דנכנס להתעשר כמ"ש דשם איכא לבעלים חזקה מעליא ונכונים מאוד דברינו עפ"י מ"ש בספר ש"ש שמעתא א' פ"ד דאביי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא א"כ שפיר יש לכוון דברינו בכוונת אביי וא"ש נמי שיטת הרמב"ם כיון דאיהו נמי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא א"כ ליכא סיעתא לרבה ומכח הסברא ס"ל תק"כ א"מ מידו כמ"ש ודו"ק:
יד
ולמ"ש לעיל באות ו' דעד כאן לא אמרינן דמהני תפיסת הכהן רק אם גם הראשון לא זכה רק משום ספיקא בעלמא דספק גזל מותר אזי שפיר מהני גם תפיסת השני מספק, משא"כ אם הראשין זכה משום הממע"ה דהיינו דהתורה זכתה לו בכך שוב לא מהני תפיסת השני' ואביא לזה ראיה מהימנא מלשון הרמב"ם דהנה החילוק שכתב הרשב"א שו"ת סימן שי"א לחלק בין ספק פטר חמור לספק בכור בהמה טהורה משום דבפטר חמור יש לבעלים חזקה בטלה שהיה שלהם עד עכשיו ורק בבהמה טהורה ס"ל אין מוציאין הוא מוכרח מדברי הר"מ שהרי בפי"ב מהלכות בכורים הלכה י"ט והלכה כ"א שם כתב שספק הי' של בעלים ולא הביא כלל אם תפס הכהן שמהני דאין מוציאין רק בפ"ב מהלכות בכורות, ובפרק ה' שם הביא יאכל לבעלים ואם תפסו כהן א"מ מידו וא"כ משמע להדיא דס"ל להר"מ לחלק בין פטר חמור ובין ספק בכור בהמה טהורה, ובהלכות בכורים כשלא הביא שמהני תפיסת הכהן הביא וז"ל וטלה זה שהופרש לבעלים ואינו לכהן שהממע"ה וכן בהלכה כ"א שם ואינו נותנו לכהן מפני שהוא ספק והממע"ה ובהלכות בכורות פ"ב הלכה ו' הביא לפיכך יאכל לבעלים ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו ולא כתב דמשו"ה יאכל לבעלים משום דהממע"ה, אלא וודאי דבמקום דליכא חזקה לבעלים כמו בספק בכור בהמה טהורה דמיירי בגוונא דליכא חזקה לבעלים ורק מספק נשאר אצלם ויאכל לבעלים שפיר מהני תפיסת הכהן משא"כ בפי"ב מהלכות בכורים דשם הוי לבעלים משום שיש להם חזקה בטלה שהופרש עליו ולא רק משום ספק היא שלהם רק משום הממע"ה דחזקת ממון שלהם משו"ה שם מודה הר"מ דתק"כ מוציאין מידו ומשו"ה לא הביא שם הר"מ דאם תפס הכהן א"מ מידו דכל היכא דאיכא סברא לומר הממע"ה לא מהני תפיסת הכהן ואע"ג דבפרק א' מהלכות בכורות הביא ג"כ הלשון הממע"ה ואעפי"כ כתב אח"כ בהלכה ג' כל בכור שהוא ספק אם תפסו הכהן א"מ מידו שם לא מיירי רק במקום שאין לבעלים חזקה בו רק מספק בעלמא הוא שלהם ואע"ג דנקט שם ג"כ הממע"ה הוא רק אגב גררא דלישנא, אמנם לפי האמת כבר גלה לנו בלשונו הזהב דלא אמרינן דתק"כ אין מוציאין רק היכא דאין לבעלים חזקה והיכא דיש לבעלים חזקה דאז שייך לומר הממע"ה לא מהני תפיסת הכהן, וזהו מוכח ממה שמשנה הלשון בפ"ב מהלכות בכורות ובפרק ה' רק אגב גררה נקט הממע"ה מ"מ מיירו באופן שאין לבעלים חזקה שהרי נקט שם מיד בריש הפרק כגון שילדה שני זכרים דאחד מהן לכהן ואם אח"כ מת אחד אין לכהן כלום שזהו החי ספק והתם לא היה לבעלים בשום פעם חזקה ברורה בהך שנשאר חי דהא תיכף משנולד היה ספק בכור ומשו"ה מהני תפיסת הכהן, משא"כ היכא שהיו הבעלים מוחזקין ממש מעיקרא כגון בהך טלה שהופרש לפנו"ח לא מהני תפיסת הכהן, ומשו"ה לא נקט הר"מ בפי"ב מהלכות בכורים דינא דאם תק"כ א"מ מידו דשם באמת לא מהני תפיסה:
טו
בספר ש"ש שמעתא א' פרק ג' הקשה לשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא, א"כ מאי פריך הגמרא, מאי ספיקות אילימא ספק בכורות יהיה קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ואי ספיקא מה"ת לקולא הרי אינו קדוש כלל דמה"ת הו"ל חולין גמורים וראיתי בספר עט סופר ח"ב כלל ל"ד שכתב דכיון דאמרינן לעניין מעשר עשירי וודאי ולא עשירי ספק ואפילו רובא לא מהני כמ"ש השטמ"ק בשם הרא"ש א"כ מכ"ש הא דאינו בכור הוא רק משום דספיקא לקולא, וא"כ אע"ג דמותר מה"ת מ"מ עשירי וודאי לא הוי עי"ש ויש לכוון דבריו בכוונת דברי השטמ"ק שכתב וז"ל בד"ה אילימא ספק בכור וכו' יהי' קדש אמר רחמנא וכו' וזה שמא כבר קדוש, ואם תאמר ספיקא הוא שמא אינו קדוש הא אמר עשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק עכ"ל כוונתו למ"ש דקושיית הגמרא קאי אזיל למסקנא דאביי דס"ל עשירי וודאי אמר רחמנא וא"כ הספיקות אע"ג דמה"ת לקולא והוי חולין מ"מ כיון דרק משום ספק מותר מה"ת ואפילו רובא לא הוי עשירי וודאי מכ"ש מה דמותר רק משום ספק לא הוי עשירי וודאי ובל"ס של זה נתכוין השטמ"ק רק אח"כ משני ליה בספק פטרי חמורים ומעשרן והן שלו וכבר הקשו בתוס' פשיטא דמעשר בהמה של בעלים רק לפימ"ש א"ש דאשמעינן משו"ה מעשרן אע"ג שהוא ספק מ"מ כיון שאין לו שום הפסד שהן שלו לכך תקנו חכמים לעשר אפילו הספיקות כמ"ש הפנ"י דאע"ג שאינו צריך מ"מ הא לית ליה פסידא ובשום אופן לא יוכל לבא לידי חשש איסור ג"כ דממנ"פ אם מחזקינן להו בחזקת חולין כממון של ישראל לגמרי הרי עישר אותם ואי אמרינן דכיון שיש לכהן צד זכיה בו הרי אינו ממונו א"כ א"צ להתעשר ומותרים לבעלים עי' היטב בפנ"י בתוס' ד"ה מפריש עכ"פ י"ל כיון דלית ליה פסידא תקנו לעשר אפילו על הספק:
טז
באיבעי' אי תקפה בפנינו מוציאין כתב השטמ"ק שני דרכים הדרך האחד דשתק ולבסוף צווח הוי רק ספק הודאה רק דאיבעיית הגמרא היא אם הא שהיינו מוחזקין של כל אחד החצי הוא כוודאי שהחצי שלו וא"כ לא אתי ספק הודאה ומפיק ממה שהיה החצי שלו מעיקרא בוודאי או דמה שהיינו מוחזקין שהחצי שלו הי' ג"כ רק בספק אע"ג דאמרינן אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא לאו דווקא ומ"מ אע"ג דהוי רק ספק שהחצי היה שלו, מ"מ לא מהני תקפה משום כיון דלבסוף צווח לא הוי אפילו ספק הודאה עי"ש בשטמ"ק והנה מלשון הגמרא דאמר כיון דשתק אודיי אודי ליה ולמה נקט כפל לשון, אלא וודאי מוכח דתיכף מכיון שתקף ממנו ולא התחיל לצווח מיד כבר התחיל הספק לפנינו שמסתמא מודה לו וא"כ אם לא צווח גם אח"כ אז נגמרה ההודאה בבירור ואם צווח אח"כ נשאר הדבר בספק אם מה שצווח אגלאי מילתא למפרע שלא הודה גם מעיקרא או שחזר עכשיו מההודאה ורוח אחרת עמו וא"ש הלשון אודיי אודי כלומר דתיכף בתחלת השתיקה ג"כ יש לנו להחזיק שתיקתו להודאה ולא אמרינן דלא הותחלה ההודאה כלל עד שיעמוד בשתיקתו מתחלה ועד סוף וא"כ כיון דההודאה מתחלת השתיקה תיכף שפיר אפילו בצווח הוי עכ"פ ספק הודאה ולפי"ז יש לתרץ דברי רש"י מה שכתב באת"ל תקפה מוציאין הקדישה אינה מקודשת כתב רש"י הקדישה בלא תקפה, ועי' מהר"ם שיף שכתב לאו דווקא דהקדישה ותקפה נמי לא מהני אי ס"ל תקפה מוציאין מידו, אמנם בספר תורת חיים מפרש בכוונת רש"י דהקדישה ותקפה באמת מהני אפילו אי ס"ל תקפה מוציאין מידו ותמה על פרש"י עי"ש אמנם להנ"ל א"ש דהא וודאי אפילו אי ס"ל תקפה מוציאין מ"מ ס"ל דהוי ספק הודאה רק משום דכאן דאנן סהדי דמאי דתפס דידיה הוי, לא אתיא ספק הודאה ומפיק ממה שהית וודאי שלו וא"כ היינו דווקא לעניין הדיוט לא אכפת לן להוציא ממנו, אע"ג שיש ספק דלמא הודה לו, משא"כ לעניין הקדש כיון דתקפת ממנו והו"ל ספק הודאה כמ"ש דבתחלת השתיקה תיכף יש לנו לנחות לזה דהוי הודאה, וא"כ לעניין הקדש לא מהני מה שצווח, כיון דאפשר שרק עכשיו רוצה לחזור בו, ומשו"ה כתב רש"י דווקא בלא תקפה לא מהני דבהקדישה גרידא לא הוי אפילו ספק הודאה דסבור למה אצווח משא"כ בתקפה ג"כ כיון דהוי ספק עכ"פ מהני לעניין הקדש עכ"פ, (ועי' בספר שו"ת משפט צדק לחו"מ סימן מ"ו שכתב ג"כ כה"ג בכוונת רש"י ודו"ק):
יז
בגמרא ואת"ל תקפה אין מוציאין הקדישה בלא תקפה מהו וכו' כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותי, ולכאורא יל"ד למה מביא הקרא דכי יקדיש הא פשיטא דאין מקדיש דבר שאינו שלו ונ"ל דכיון דאמרינן דשתק ולבסוף צווח הו"ל ספק הודאה עכ"פ וא"כ ל"ל דלא חל ההקדש מטעם שאינו שלו דמכיון דאית לן לספוקי בהקדיש גרידא ושתק על הודאה הו"ל שלו מספק עכ"פ והיה ראוי ההקדש לחול מספק עכ"פ, אמנם אי אמרינן דלא מצי להקדיש רק מה שהיא ברשותו א"כ לא יכול להקדיש רק מה שהיא ברשותו וודאי ועיין בשטמ"ק שהאריך בזה, אי נמי אפשר דהכי קא מיבעי' ליה לעניין הקדישה, דהנה בש"ע ח"מ סימן קל"ח פלוגת' המחבר ורמ"א אי חזר הראשון ותקפה מיד התוקף, דדעת המחבר דנשאר הדין כמעיקרא, ודעת הרמ"א דמכיון שזכה בה ע"י תקיפה תו לא מצי האחר לתקוף ממנו ואפילו עדים לא מהני (ובש"כ שם ס"ק י' הביא בשם הב"ח דהא דלא מהני אפילו עדים, היינו רק בשתק מתחלה ועד סוף, דבשתק ולבסוף צווח פשיטא דמהני עדים עי"ש ובפרט די"ל דכיון דיש לו עדים אין השתיקה ראיה כל כך שהודה לו דדלמא לא אכפת לי לצווח, כיון דסובר הרי יש לי עדים ועי' שם סמ"ע ס"ק ט"ו) וא"כ י"ל דהגמרא מסופק בהא דאי ס"ל אי תקפה אין מוציאין ואפילו תקף חבירו אח"כ ממנו לא מהני אלמא דחזינן ליה כאילו היה שלו ע"י תקיפה דכיון דשתק הודה לו וא"כ אי ס"ל הקדישה הרי הי' כתקפה א"כ הו"ל ברשותו לגמרי כמו דתקפה הו"ל כשלו לגמרי דלא מהני תקיפת האחר אח"כ, אמנם אי ס"ל אפילו אי תקפה אין מוציאין, מ"מ מהני תקופת האחר ג"כ א"כ אע"ג דבתקפה והקדישה לא מצי השני לתקוף אח"כ כמ"ש התוס' לעניין כל דאלם גבר דאם הקדיש לא מצי השני לתקוף, מ"מ בהקדישה גרידא אין חלות לה הקדש כלל כיון דאפילו תקפה מצי השני ג"כ לתקוף אח"כ ממנו וא"כ מכיון שהי' ביד השני בשעה שהקדישה לא גרע מאילו תקפה, וכיון דתקיפת השני מהני, הה"ד ומכ"ש דמהני מה שהוא כבר בידו בשעה שהאחר הקדישה ולא חל ההקדש, וזה שאמר כי יקדיש את ביתו דבעינן ברשותו וכל שהאחר מצי לתקוף תו לא הו"ל ברשותו כמה דאמרינן בגמרא דאי ס"ל תק"כ א"מ מידו לא הו"ל ממינו של הישראל, וה"נ אם השני מצי לחזור ולתקוף לא הוי ברשותו ולא חל ההקדש כנ"ל בפירוש האי בעי' בס"ד:
חי
ולפימ"ש לעיל דיש שני דרבים בהאי דשתק ולבסוף צווח, או דהוי ספק הודאה עכ"פ או אפילו דספק הודאה נמי לא הוי רק מ"מ מהני תקפה משום שמעיקרא נמי מה דאמרינן שהחצי של כל אחד היה רק מכח ספק ומשו"ה לא נוכל להוציא מיד התופס (רק בצווח תיכף מוציאין אעפי"כ דהו"ל כגזלן כיון שחוטף לפנינו וחבירו צווח) יש ליישב מ"ש הר"מ הלכות טוען פרק ט' הלכה י"ב שכתב באו שניהם אדוקין ושמטה האחד וכו', אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הר"ז כמודה לו חזר השני ותקפה מראשון וכו' חולקין, וקשה דהא לא אפשטא אי שתק ובסוף צווח הו"ל כהוראה וא"כ מאי כתב הר"מ דהר"ז כמודה לו ולא היה לו לפסוק רק דאין מוציאין משום דהו"ל איבעי' דלא אפשטא ולא לפסוק דשתק הו"ל כמודה לו (וראיתי בכתב יד של מחותני הגאון העצים ר' אברהם ליב ז"ל שהיה אב"ד בק"ק בערעגסאז שהקשה כן, וההוא אמר לתרץ עפ"י מה שנסתפק בקצה"ח סימן פ' ס"ק א' אי בממון מהני אמתלא, וא"כ ה"נ בצוות לא מהני לחזור מהודאה הראשונה דהך מאי דאמר למה אצורת הא קא חזי לי רבנן, לא הוי יותר מאמתלא) אמנם עפ"י דברינו א"ש בפשיטות, דהר"מ בא לאשמעינן דלא תימא דלעולם שתק לא הוי הודאה כלל, והא דא"מ היא רק משום דמעיקרא מה שהיו מוחזקין שהחצי שלו הי' רק ספק דזהו אינו דעכ"פ מכיון שהב"ד פסקו לו שחצי שלו אע"ג שהב"ד רק מספק פסקו לו כן, לא מהני תפיסה כמ"ש לעיל באות ג' רק הכא משו"ה מהני תפיסת השני דהוי ספק הודאה וזה שמדייק הר"ז כמודה לו כלומר דיש כאן ספק הודאה, ונקט כיון ששתק מתחלה כמ"ש לעיל דתיכף בתחלת השתיקה התחילה ההודאה רק דע"י הצוויחה של אח"כ נולד לנו ספק אי הוי ממש הודאה והו"ל הודאה בספק ע"י הצוויחה של אח"כ, והנה אי היינו מחליטין ששתק הוי וודאי הודאה לא היה מהני אח"כ תקופת השני דבוודאי הודה פשיטא שאין יכול אח"כ לתקוף ממנו רק באמת לא הוי וודאי הודאה רק ספק כמ"ש הר"ז "כמודה" לו ומשו"ה כתב תיכף חזר השני ותקפה וכו' יחלוקו דלא הוי רק ספק הודאה, וא"ש לשון הרמב"ם ודו"ק:
יט
בתוס' ד"ה והא הכא כתבו דהגמרא מסופק כיון דהוי דינא כל דאלם דבר ואם תקף האחד אין הב"ד מוציאין מידו וא"כ אם הקדישה מהני, אע"ג דאם לא הקדישה אם גבר השני אח"כ מהני מ"מ אם הקדישה, מסתבר דתו לא יוכל השני להוציא אח"כ, או דלמא כיון דאפילו גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתקוף מהני הה"ד הקדישה בלא תקפה לא יחול ההקדש כלל ופשוט לי' מבכור דאסור בגיזה ועבודה משום דאם תק"כ א"מ מידו, וה"נ בהקדישה מהני אע"ג דלא תקפה, וכתב המהר"ם שי"ף דא"כ יהיה הקדש אלים מתקפה, דבתקפה יכול השני לחזור ולתקוף ובהקדישה אין יכול לחזור ולהוציא מכיון שהקדישה, ובגמרא אמרינן דעכ"פ לא אלים הקרש מתקפה עיין במהר"ש שהאריך, ונ"ל בפשיטות דוודאי אי הוי ס"ל תקפה מוציאין, אמרינן שפיר דהקדש נמי לא מהני, דאי הוי מהני הו"א ע"כ דהקדש אלים מתקפה, וזה אין סברא כלל דהקדש יהיה אלים דלענין הקדישה טפי אית לן לומר דלא אכפת ליה לצוות, אמנם אי ס"ל אין מוציאין ובתקפה גרידא אמרינן שפיר דהקדש נמי הוי כתקפה וממילא חל ההקדש, ואע"ג דא"כ יהי' אלים ההקדש מתקפה כיון דבתקפה יוכל אח"כ לתקוף השני (ואפילו היכא דאמרינן כל דאלים גבר לשיטת התוס' ולא כשיטת הרא"ש והר"מ שהובא בש"ע חו"מ סימן קל"ט) מ"מ לאו משום דהקדש אלים, רק דבהקדש לא שייך תקיפה, משום דרשות הקדש הוא בכל מקום, וא"כ בהדיוט נמי אע"ג דמצי לתקוף ממנו ג"כ מ"מ אילו היה רשותו שולט בכל מקום לא היה יכול לתפוס, ורק משום דאין רשות ההדיוט בכל מקום, משו"ה מצי לתפוס, וממילא רשות הקדש דהיא בכל מקום לא מצי לתפוס וא"כ לא אלים לעניין תקפה הקדש מהדיוט רק בזה דרשות הקדש שולט בכל מקום ולא שייך תקיפה והוי ממש כמו בהדיוט דאינו יכול לתקוף מרשות הדיוט היכא דשולט רשותו, ומביא ראיה מגיזה ועבודה דאסור משום דמצי הכהן לתפוס, ואע"ג דלכאורא קשה דהא הישראל מצי לחזור ולתפוס מן הכהן ג"כ וא"כ מאי מהני לן מה דהכהן נמי מצי לתפוס עכ"פ לא גרע מה שהיא כבר ברשות ישראל מאילו חזר ותקפה, וא"כ אמאי מהני מה שהכהן יכול לתפוס כיון דהוי כאילו ישראל חזר ותקפה ממנו ואמאי אסור בגיזה ועבודה, וע"כ דלענין איסור גיזה ועבודה לא מהני מה שישראל חוזר ותוקף מן הכהן דמה מהני תפיסת לענין איסור, דאיסור מתפשט ותופס בכל מקום, וה"נ אע"ג דבתקפה גרידא מצי האחר לחזור ולתקוף מ"מ היכא שהקדישה לא מצי לתקוף משום דבהקדש לא משכחת תפיסה משום דרשות הקרש שולט בכל מקים ומ"מ לא אלים הקדש מתקפה ודו"ק:
כ
בתוס' ד"ה פוטר ממונו הקשו מהא דאמרינן בסוף החדש כולו לשוכר אלמא דמהני תפיסה עי' מ"ש לעיל באות י', והנה כאן מחלקים התוס', דהתם נכנס בהיתר לכך מהני תפיסה אבל הכהן לא בהיתר תפס כי אם בספק ואין כוונת התוס' לומר דכהן עושה איסור בתפיסתו, ומשו"ת לא מהני דא"כ היה להתוס' לומר אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם באיסור, וכתבו רק כי אם בספק עיקר כוונתם דתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני, אמנם הרא"ש תירץ הכא דגבי משכיר שאני כיון דלא בא עד סוף החדש אודויי אודי ליה וכן תירצו התוס' עצמן במס' כתובות (כ' ע"א) ד"ה ואוקי ממונא אח"כ הקשו מתרי ותרי דאמרינן במס' כתובות שם דמהני תפיסת המלוה, ותירצו הכא דמיירו שתפס המלוה קודם שנולד הספק ושם במס' כתובות תירצו דהתם מהני תפיסת המלוה משום שטוען בריא ומשמע דס"ל שם דאפילו תפיסה לאחר שנולד הספק מתני בטוען בריא, והנה הכא גבי כהן איכא תרתי לריעותא דטוען שמא וגם אחר שנולד הספק ומשו"ה לא מהני תפיסה, ובשטמ"ק כתב ליישב דמשו"ה מהני תפיסה במס' כתובות לעניין תרי ותרי, משום דתרי ותרי הוי ספיקא דאוריתא, ומשו"ה לא מפקינן מיד התופס ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, ומכאן יהיה ראיה למ"ש לעיל באות י' לחלק, דכל היכא שנשאר הדבר ביד המוחזק הראשון משום אוקי ממונא בחזקת מריה לא מהני תפיסת השני, משא"כ היכא שהוא שלו רק מספק שפיר מהני תפיסת השני וא"כ ה"נ דאי ס"ל תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ואוקי הדבר בחזקתו לא מהני תפיסה, אמנם אי תרי ותרי ספיקא דאוריתא וא"כ הא דלא חייבו הלוה לשלם הוא רק משום דמספק אין להוציא ממנו א"כ כיון דגם אצל הלוה שהיה פטור הוא לאו משום חזקה רק מספיקא בעלמא שפיר אמרינן דאם תפס המלוה ג"כ אין מוציאין ודו"ק היטב כי מדברי השטמ"ק אלו הוא ראיה ברורה לדברינו והנה מדברי אלו הפוסקים יש לנו כמה חלוקים בדיני תפיסה א' היכא שטוען בריא, ב' היכא שתופס קודם שנולד הספק ג' היכא שתופס בהיתר ד' היכא דלא שייך להמוחזק הראשון חזקת ממון כגון בתרי ותרי למאן דס"ל תרי ותרי ספיקא דאוריתא ג"כ מהני תפיסה ה' היכא דהוי מילתא דעבידא לאגלויי כתב ג"כ השטמ"ק דמהני תפיסה דבמילתא דעבידא לאגלויי' לא מטרחינן הב"ד להוציא מהתופס דלמא יתברר האמת כדבריו עי' בשטמ"ק בד"ה אי דאשתיק ויתבאר עוד בס"ד:
כא
ועפ"י מ"ש לעיל באות ב' דהא אי תק"כ מוציאין או לא דתליא אי הא שהיו מחזיקין הבכור בחזקת בעלים מוכח חזקת מרא קמא אי חזקה הוי בתורת וודאי מוציאין מהכהן שתפס מרשות ישראל לו משא"כ אי חזקה רק מתורת ספק מהני תפיסת הכהן ג"כ ואין מוציאין יש ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות, דוודאי בס"ד הוי ס"ל דחזקה הוי בתורת וודאי, וא"כ ס"ל תק"כ מוציאין, משא"כ לבתר דמסיק אביי הא דעשירי וודאי ולא עשירי ספק, וגם הביא כל השקלא וטריא דגמרא, הא דקפץ אחד כולן פטורין וידוע מה שהקשה השטמ"ק אמאי פטורין כולן משום הך ספיקא ונימא כל דפריש מרובא פריש, ותירץ בשם הרא"ש, דאע"ג דיש כאן רובא, מ"מ בגדר וודאי לא הוי, ואמרינן עשירי וודאי ולא עשירי ספק כיון דלמסקנת הגמרא אפילו רובא דעדיף מחזקה לא הוי בגדר וודאי מכ"ש חזקה לא הוי בגדר וודאי, וממילא הך חזקה שהיה בחזקת ישראל מעיקרא לא הוי בגדר וודאי, ושפיר מהני תפיסת הכהן ומשו"ה ס"ל להרמב"ם שפיר לפי מסקנת הגמרא דתק"כ א"מ מידו ודוק היטב, והנה לכאורא היה מקום לחלק דדווקא רוב כי האי שידעינן בבירור שיש שם אחד מן המנויין כבר והמיעוט קביע שם משו"ה לא הוי בגדר וודאי, וכמ"ש האחרונים לחלק דלמסקנא דילפינן רובא מקרא אפילו רובא דליתא קמן אמרינן דרובא דליתא קמן עדיף מרובא דאיתא קמן משום דברובא דאיתא קמן המיעוט ג"כ לפנינו וא"כ י"ל דחזקה כיון דג"כ הוי כמו רובא דליתא קמן שהרי אין לפנינו דבר המנגדתו יהי' בגדר וודאי, אע"ג דרובא דאיתא קמן לא הוי בגדר וודאי כיון שהמיעוט ג"כ לפנינו מ"מ לא מסתבר ליה להרמב"ם לומר שיהי' רובא דליתא קמן עדיף מרובא דאיתא קמן, וא"כ כיון דרובא דאיתא קמן לא הוי בגדר וודאי מכ"ש רובא דליתא קמן הוי רק בגדר ספק, ומכ"ש חזקה חזקת מרא קמא של הבעלים הוי רק בתורת ספק, ושפיר ס"ל להר"מ תק"כ א"מ ובעניין החילוק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן עי' בספרי תבואות השדה חלק ראשון בסוגיא דקבוע אות כ"ג עי"ש היטב, ובהך דרובא הוי רק מתורת ספק כבר הארכנו בכמה מקומות בס"ד: