אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער הספיקות חלק שני

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער הספיקות חלק שני

שער ה

ספיקא דממונא שער א', סוגי' דאומן.

בעזרת אל מלך נאמן, אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דאומן (במס' ב"ב מ"ה ע"א) ומד' אשאל דעה בינה והשכל אותו לחונן.

א

אמר הכותב טרם נבא לביאור סוגיא העמוקה, נבאר איזה כללים בס"ד – הנה ידוע דכל דבר שאדם מוחזק בו והוא אצלו, אמרינן שהיא מסתמא שלו, דחזקה מה שביד אדם היא שלו ומשו"ה מי שרואה, איזה כלי או חפץ אצל חבירו אפילו אם יש עדים למערער שהיה שלו מעיקרא, נאמן המחזיק לומר שריא מכרו לו, או נתנו לו במתנה רק היסת צריך לישבע, לאחר שתקנו שבועת היסת, וזהו מבואר בש"ע חו"מ סימן קל"ג סעיף א' רק אם יש למערער עדים שמסרו לו בתורת פקדון וגם עתה ראו בידו באופן שאין יכול לטעון החזרתי אז אינו נאמן, אמנם אם לא ראו עתה בידו נאמן לומר לקחתי ממך אחר שמסרתי לי לפקדון במגו דהחזרתי כיון שאין רואין עתה החפץ בידו או אפילו אם אמר לו אל תחזר לי אלא בעדים נמי נאמן לומר לקוח במגו דנאנסו רק אז צריך לישבע כעין שבועה דאוריתא (עי' ש"כ חו"מ סימן קל"ג ס"ק ג') כיון דבנאנסו נמי היה צריך שבועה דאוריתא, כללא דמילתא כל אדם נאמן להחזיק מה שהוא בידו אפילו אם יש עדים שבא לידו מהמערער בתורת פקדון או אם אין עדים שבא לידו מהמערער בתורת פקדון רק מ"מ רואים מתה החפץ אצלו, מ"מ נאמן לומר לקחתיו, אח"כ ממך כיון היכא שיש תרתי לריעותא, דהיינו שיש עדים שנמסרו לו בתורת פקדון וגם רואים החפץ עתה בידו דתו' לית ליה מגו דהחזרתי אז אינו נאמן, כל זהו מבואר בש"ע שם סעיף א' סעיף ב' וטעמא דמילתא דכח המחזיק יפה ולא אזלינן בתר חזקת מרא קמא שיש עדים יודעים שפ"א היה שלו משום דכיון שהוא מוחזק בה יש לו ג"כ חזקה מה שביד אדם הוא שלו, וגם מעלת התפיסה שהרי הוא תפוס בחפץ זה ודו"ק:

ב

אמנם כל זהו הוא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר שפיר הו"ל חזקה מעליא למי שהוא מוחזק בכלי או בחפץ, משא"כ בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כל שיש עדים שהיה פ"א של המערער, אע"ג שאין עדים שמסרו למחזיק בתורת שאלה או פקדון מ"מ כיון שרואין אותו ביד המחזיק דאז אין לו מגו דהחזרת אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי עי"ש בש"ע שם סעיף ה', וטעמא דמילתא דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן משום דכיון שיש למערער עדים שעכ"פ היה פ"א שלו שפיר אית ליה חזקת מרא קמא, ומה שהוא ביד המחזיק לא הוי שום חזקה כיון דדרך הני כלים להשאיל ולהשכיר לא יצאו כלל מחזקת בעלים הראשונים, עי' בתומים סימן צ' ס"ק ז' רק בליכא עדים שנמסר לו בתורת שאלה, וגם לא ראה דאז ליכא שום דררא דממונא על המערער נגד המחזיק, עי' בספר תורת חיים בסוגיין ד"ה אמ"ל אביי דאז אפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן המחזיק לומר לקוחים הם בידי, ואע"ג דיש שיטות הפוסקים דאפילו בדברים העשויים להשאיל, דאין המחזיק נאמן במס' שבועות מ"ו ע"ב דהיינו דווקא ביש עוד ריעותא כגון שראו שיצא מבית המערער וכלים טמונים תחת בגדו בדברים שאין דרך להטמין ע"י בהר"י מיגש למס' שבועות שם מ"מ דעת רוב הפוסקים והמחבר וכן דעת הרי"ף סוף פרק המקבל מס' ב"מ דדברים העשויי' להשאיל בכל גוונא אינו נאמן המחזיק אפילו ליכא שום ריעותא עי"ש בתוס' מס' שבועות ד"ה בקונטרס גרס והטעם דדברים העשויי' להשאיל אפילו הם ביד המחזיק חשבינן להו כאילו המערער עדיין היה מוחזק בהם כיון שיש לו עדים שהיו שלו פ"א עכ"פ, ועי' בחידושי הרי"מ למס' שבועות שם ודו"ק והלכך לא מיבעי' אם מודה המחזיק ואומר אמת שהשאלת לי רק אח"כ מכרת לי דאינו נאמן כיון שהוא עצמו מודה שהיו בידו כבר פ"א בתורת שאלה רק אפילו אם אומר מעולם לא השאלת לי אילו כלים רק מעיקרא באו לידי בתורת לקוח ג"כ אינו נאמן עי' בסמ"ע סימן קל"ד סעיף ג' ודו"ק, והטעם דכלים כאילו מוקמינן להו בחזקת מרא קמא שהיה ידוע שהיו של המערער פ"א ומה שהם עכשיו ביד המחזיק לא הוי שום ריעותא נגד חזקת מרא קמא כיון דדרך אילו כלים להיות ביד אחר שדרך להשאיל לו ודו"ק:

ג

והנה באומן חשבינן לכל כלים כמו כלים שדרכן להשאיל כיון שהדרך הוא כך, שבאים לידו לתקן, והלכך כל שטוען לקחתי ממך הו"ל טענה גרוע, ומוקמינן להו בחזקת מר"ק ברשות המערער שיודע שהיו שלו, רק גבי אומן נמי היכא דליכא עדים שמסרו לו לתקן, וגם עכשיו לא ראה דעת רוב הפוסקים, וכן המחבר בחו"מ סימן קל"ד דבלא ראה אפילו יש עדים שמסרו לו לתקן, מ"מ כיון דלא ראה נאמן האומן לומר לקוח במגו דהחזרתי רק בראה אינו נאמן, ואע"ג דגם בראה היה לנו לומר כיון שאין עדים שמסרו לו לתקן יהיה נאמן לקוח הוא בידי במגו שהיה אומר אתה מסרתי לאחר שאינו אומן שהיה נאמן וממנו לקחתי, וא"כ מ"ט קייל"ן דבראה אע"ג דליכא עדים שנמסרו לו לתקן אינו נאמן ובאיכא עדים שנמסרו לו לתקן ולא ראה נאמן במגו דהחזרתי ואמאי יהיה עדיף מגו דהחזרתי בלא ראה ממגו דמאחר לקחתי בראה לדידן דס"ל דהכל תליא בראה דווקא, י"ל כך דטענת מאחר לקחתי אינו חפץ לטעון דהכל ידעו כיון שאינו אומר מפלוני לקחתי מסתמא הוא משקר, דאם יטעון מפלוני לקחתי הו"ל מילתא דעבידא לאגלויי, וכל טענה שנראה בעיני אנשים למשקר אינו רוצה לטעון. משא"כ החזרתי אינו נראה מתוך טענתו למשקר ומשו"ה בלא ראה דאית ליה מגו דהחזרתי גם אומן נאמן והכל תלוי בראה לאביי דקיי"ל כוותיה רק דעת הרי"ף לפי מה שפירוש דבריו במלחמות ובחידושי הרמב"ן בסוגיא דאומן אינו נאמן כלל אפילו בלא ראה וגם ליכא עדים שנמסר לו לתקן משום דבאומן לא אמרינן שום מגו והוא מצד התקנה כדי שלא ימנע בעה"ב ליתן לו כליו לתקן. אמנם דעת בעהמא"ו בשיטת הרי"ף דבליכא עדים שנמסר לו לתקן, וגם לא דאה בכה"ג גם אומן נאמן ועי' בחידושי' הר"י מיגש בסוגיין ובשטמ"ק שהאריכו בזה וסברת מחלקותן בפירוש הגמרא נבאר בס"ד והנה לדעת בעהמא"ו יש ארבעה דרכים א' עדים וראה אז לכ"ע אינו נאמן וגם אחר אינו נאמן אפילו בדברים שאין עשיי' להשאיל, ב' ליכא עדים וגם לא ראה אז גם אומן נאמן כיון דליכא שום דררא דממונא מהמערער נגד האומן כמ"ש בספר תורת חיים, ג' איכא עדים ולא דרה, או ראה וליכא עדים דאיכא חדא לריעותא וחדא לטיבותא בכה"ג יש חילוק בין אומן לאחר כך היא לשיטת בעל המאור דאו איכא עדים או ראה הכל דין אחד רק אנן קייל"ן דראה לחודא עדיף מאיכא עדים ולא ראה דהכל תלוי רק בראה דכיון דאין לו מגו דהחזרתי אינו נאמן משא"כ בעדים ולא ראה כיון דיש לו מגו דהחזרתי דקיל"ן א"ל להחזיר בעדים שפיר נאמן והא דעדיף מגו דהחזרתי ממגו דמאחר שאינו אומן לקחתי בראה וליכא עדים כבר ביארנו בס"ד ודוק היטב בכל זה:

ד

והנה לכאורה יש לעיין כיון דרבה ס"ל גם בראה בלא עדים האומן נאמן במגו דיכול לומר לא אתה מסרתי לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו לו והוא מכרה לי כמ"ש הרשב"ם בד"ה אבל מסר לו וא"כ אמאי לאחר דהדר ביה רבה, וס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים, מודה עכ"פ דבעדים וראה אין האומן נאמן, וקשה הא יש לו מגו שפיר דיכול לומר אני החזרתי לך כיון דס"ל א"צ להחזיר בעדים ואח"כ מכרתו לאחר והוא מכרה לי כיון דלרבה לא בעינן דווקא מגו דהחזרתי דלא מהני בראה כיון דס"ל גם למסקנא ראה לחודא מהימן האומן וא"כ גם בעדים וראה אמאי אין לו מגו דהחזרתי ואח"כ מכרתו לאחר והוא מכרו לי יהיה נאמן ג"כ לקחתי ממך אחר שמסרתו לי, והנה הרשב"ם בד"ה ומשני רבה כפי הנראה מדבריו שעמד בזה דז"ל דכיון דאיכא תרתי, עדים וראה לא מצי לאחזוקי ביה ולמימר לקוח הוא בידי שהרי בתורת פקדון בא לידו, ומגו ליכא למימר דהא לא מצי למימר החזרתיו לך שהרי רואין אותו עכשיו בידו עכ"ל המעיין היטב בלשונו יראה שכוונתו לתרץ אמאי לא מהני מגו גם בעדים וראה, ועל זה משני דליכא מגו דהחזרתי כיון דראה, עכ"פ מ"מ קשה כיון דלרבה גם לפי המסקנה ס"ל דשפיר הוי מגו דמאחר לקחתי כיון דס"ל ראה לחוד לא מהני, וא"כ מה יוסיף תת כח במה דאכא עדים נמי כיון דלפי המסקנא ס"ל ג"כ א"צ להחזיר בעדים א"כ שפיר יש לו מגו דהחזרתי ואח"כ מכרתו לאחר והוא מכרה לי וצ"ל דרבה ס"ל ג"כ דלקיח הוא בידי הו"ל טענה גרועה כיון שיודעים שבא לידו בתורת לתקן רק היכא דלא ראה דאז יש לו מגו דהחזרתי ומגו דהחזרתי עדיף ממגו דמאחר לקחתי שפיר מהני משא"כ במגו דמאחר לקחתי דאינו טענה טובה כל כך כמו החזרתי כמ"ש לעיל דאם יטעון מאחר לקחתי יהיה נראה בעני הבריות יותר למשקר ובטענה החזרתי אז לא מהני רק בליכא עדים כיון שאין יודעים עפ"י עדים שפ"א היה אצלו רק לתקן משא"כ באיכא עדים שיודעים שבא לידו רק לתקן אע"ג דאית ליה מגו דהחזרתי ואח"כ לקחתי מאחר מ"מ כיון דלא הוי מגו טובה כל כך כמו החזרתי רבה נמי מודה דלא מהני ויש להעמיס זה לכוונת הר"ש במ"ש "שהרי" "ובתורת פקדון בא לידו" כלומר וה"ל טענה גרועה, ומשו"ה אינו נאמן במגו כי האי דמאחר לקחתי דלא הוי טובה כל כך כמו החזרתי ויש להסביר יותר דבאיכא עדים כיון שכל העולם יודעים שבא לידו לתורת לתקן יהי' נראה יותר כמשקר אם יטעון מאחר לקחתי, משא"כ בליכא עדים נאמן לקחתי ממך במגו דמאחר לקחתי אפילו בראה דכה"ג שאין העולם יודעים שבא לידו בתורת לתקן יאמינו לו יותר, אפילו במאחר לקחתי ושפיר הו"ל מגו, רק בעדים וראה לא יהי' נאמן בעני הבריות מאחר לקחתי כיון שהכל יודעים שמעיקרא נמסר לו לתקן כיון שיש עדים ומשו"ה לא מהני רק מגו דהחזרתי והיינו בלא ראה דווקא דהחזרתי הו"ל טענה טובה כיון דהדרך הוא להחזיר ודו"ק:

ה

והנה לפי"ז י"ל דע"כ לא אמרינן דעדים וראה לא מהני שום טענה אע"ג דהיה יכול לומר החזרתיו ולקחתיו מאחר אינו נאמן לקוח כלומר ממך לקחתי אח"כ משום דהי"ל טענה גרוע כמ"ש בספר תורת חיים ג"כ דממך לקחתי הו"ל טענה גרוע היינו דווקא אם ליכא למחזיק איזה סברא שיהי' נאמן בעני הבריוה משא"כ אם יש איזה צד וסברא להאמין להמחזיק ג"כ אז שפיר י"ל דאפילו בעדים וראה ג"כ נאמן לקחתי ממך אחר שמסרתו לי במגו דהחזרתי ולקחתי מאחר ובפרט לרבה דס"ל מס' ב"ב ל"ב ע"ב דמגו הוי סברא אלימתא טפי דאית ליה נמי מגו להוציא עי"ש בתוס' ד"ה אמאי קא סמכת א"כ שפיר י"ל דאם יש רק איזה צד וסברא כל דהיא להאמין להמוחזק שפיר נאמן לומר לקחתי ממך אחר שמסרתו לו במגו דהחזרתי ולקחתי מאחר וא"כ י"ל דבאחר שאינו אומן אפילו יש עדים שמסרו בתורת פקדון וראה ג"כ נאמן לומר לקחתי ממך אח"כ במגו דהחזרתי ולקחתי מאחר דכיון שחזינן שמפקיד אצלו ע"כ הוא ג"כ מחזיקו לאיש נאמן. דאלא"ה לא היה מפקיד גביה, ואע"ג שהפקיד אצלו בעדים מ"מ אי לא היה מחזיקו לאיש נאמן לא היה מפקיד אצלו כיון דקייל"ן א"צ להחזיר בעדים משו"ה באחר י"ל דרבה ס"ל דנאמן אפילו בעדים וראה כיון דיש עוד סברא לומר שמוחזק לנאמן מדהפקיד אצלו. משא"כ באומן ליכא למימר מדנתן לו לתקן מחזיקו מסתמא לנאמן שהרי מוכרח היה ליתן לתקן משא"כ להפקיד אינו מוכרח כל כך ומשו"ה י"ל דאע"ג דאומן אינו נאמן בעדים וראה עכ"פ מ"מ אחר כה"ג ג"כ נאמן כיון שהפקיד אצלו מסתמא מחזיקי לנאמן ודו"ק ואם כנים אנחנו בדברינו אלו לחלק בין אומן לאחר דאחר כיון שמחזיקו ע"כ לנאמן אמרינן בעדים וראה ג"כ נאמן יהיה מתורץ מה דקשה לרבה דמוקי המשנה דאומן אין לו חזקה בעדים וראה דווקא א"כ איך לא שם אל לבו קושיית ר' נחמן בר יצחק הא אחר ג"כ אינו נאמן והתוס' ד"ה אבל מסר לו הקשו באמת כן מאי ס"ד דרבה, אמנם לפי דברינו ניחא דרבה ס"ל דאחר כיון שע"כ מחזיקו לנאמן מדהפקיד אצלו נאמן לומר לקוח אפילו בעדים וראה, כיון דמ"מ גם כה"ג איכא מגו דהחזרתי לך ולקחתי מאחר אע"ג דלא הוי מגו טובה כל כך מ"מ לרבה דמאלים כח הווגי מדס"ל אפילו מגו להוציא כמ"ש, וגם יש צד סברא לומר שמאמינו שפיר נאמן בעדים וראה ג"כ ודוק ועי' לקמן בדברינו אות כ"ז כ"ח ודו"ק:

ו

עוד יש לתרץ באופן אחר לרבה מ"ט נקט אומן דלרבותא נקטיה, דהנה הא דבאמה אין אומן נאמן, אע"ג שהוא מוחזק הי' כמ"ש לעיל כמו בדברים העשויים להשאיל שכתב התומים סימן צ' ס"ק ז' דאע"ג שהיא ביד המוחזק מוקמינן ליה מ"מ בחזקת בעלים הראשונים דמה שהוא עכשיו ביד המוחזק לא מרע ליה לחזקה קמייתא כיון דדרכו להשאיל ה"נ מה שהכלי ביד אומן לא מרע ליה לחזקה קמייתא כיון שדרך הכלי להיות אצל האומן לתקן, והנה לכאורא היה מקום לומר ולחלק דדווקא אצל שואל ליכא שום ריעותא לחזקא קמייתא דחזקת בעלים הראשונים כיון ששואל אין לו שום קניין בגוף הכלי, משא"כ באומן כיון שיש לו ג"כ איזה קניין גם בגוף הכלי דהא תפיס ליה אאגריה ועי' בקצה"ח סימן פ"ט ס"ק ז' שהביא בשם הרמב"ן דאומן הוי כטוען על גופו של משכון. וא"כ איתרע ליה חזקת מרא קמא (ובפרט אי ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור שפיר י"ל דחזקת אומן בכלי מה שהוא מוחזק בכלי עכ"פ לשכר אומנתו מהני ליה ג"כ לאורעי חזקת מרא קמא של בעלים הראשונים) וא"כ יהי' אומן נאמן יותר מאחר, דלגבי האומן איתרע ליה חזקת מרא קמא כיון שגם הוא יש לו עכ"פ צד קניין בכלי משו"ה אשמעינן מתניתין דאפילו אומן אין לו חזקה אע"ג שפעם אחת היה מוחזק בכלי עכ"פ על שכרו גם לפי טענת המערער מ"מ לא מהני ליה להורע חזקת הבעלים ראשונים כיון שמ"מ היה לבעלים תמיר חזקה בגוף הכלי לאחר שיתנו לו שכר אומנתו לא מהני חזקת האומן כלל ובפרט לרבה דס"ל מס' יבמות כ"ט ע"ב גבי הא דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק דאין מחזקין מאיסור לאיסור לא מהני חזקת האומן בכלי להורע חזקת הבעלים ראשונים ומשו"ה גם אומן אינו נאמן ואשמעינן שפיר אומן לרבותא דאפילו אומן אינו נאמן ומתורץ קושיית התוס' לרבה למסקנא עכ"פ דבעינן עדים וראה, אחר נמי אינו נאמן ומאי ארי' אומן דנקט אומן לרבותא דאע"ג שיש לו קניין קצת בכלי מ"מ לא איתרע ליה חזקת מרא קמא של בעלים הראשונים ודוק היטב ועי' בר"נ מס' שבועות בסוגיא דקציצה:

ז

ועל דרך זה יש לתרץ בגמרא דפריך רבא על אביי לסיוע' לרבה מבריתא דהנותן טליתו לאומן דמשמע דנאמן אפילו בראה ויל"ד הלשון לסיועי לרבה ולא הקשה בפשיטות מתיב רבא לאביי, ועי' ברמב"ן שדקדק בזה, אמנם להנ"ל יש לתרץ. דבאמת קשה מאי הקשה לאביי, הא יש לחלק, דהתם כיון דהבעה"ב חייב עוד לאומן א"כ שפיר גם עכשיו יש לו קניין לאומן ג"כ ולא אלים כל כך חזקת מרא קמא, ומשו"ה אומן נאמן אפילו בראה, משא"כ במתניתין דאין האומן תובע שום שכר א"כ אפשר שכבר שלם לו שכרו, ושפיר אית ליה חזקת מרא קמא לבעלים הראשונים אין האומן נאמן אפילו בראה לחודא אע"ג דליכא עדים ומאי הקשה לאביי כיון דיש סברא לחלק בין אם האומן יש לו עדיין תביעה על גוף הכלי גם לטענת בעה"ב דאיתרע ליה חזקת בעלים הראשונים, אמנם אי ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור לא מהני כלל החזקה מה שיש לאומן בכלי על גוף הכלי לענין שכר הכלי להורע החזקה של הבעלים בעצם הכלי, וא"כ אין לחלק בין אומן שיש לו עדיין תביעה על הכלי בשכרו לאומן דעלמא דגם הכא איכא חזקת בעלים הראשונים ושפיר מוכח דאומן נאמן אפילו בראה, אמנם אי אביי יהיה סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור שפיר י"ל דיש לחלק דהיכא דמגיע לאומן עוד השכר איתרע ליה חזקת בעלים הראשונים ומשו"ה אומן מהימן, אמנם באומן שאין לו עוד שום תביעה לטענת בעה"ב כמו במשנה באמת אינו נאמן ולא קשה לאביי, אמנם לרבה דס"ל בהדיא מס' יבמות כ"ו ע"ב דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ בכל גוונא לא הורע כלל חזקת בעלים הראשונים ושפיר מוכח דכל אומן נאמן בראה לחודא ומשו"ה קאמר רבא בזה הלשין לסיועי לרבה כלומר רק לרבה לשיטתו איכא סייעתא שפיר, משא"כ לאביי ליכא קושיא כל כך דאי ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור שפיר יש לחלק דרק הכא נאמן כיון דאומן יש לו ג"כ איזה קניין בגוף הכלי על שכרו איתרע ליה חזקה בעלים הראשונים ומשו"ה הכא נאמן משא"כ בעלמא היכא דלא איתרע חזקת בעלים הראשונים כלל אין האומן נאמן אפילו בראה לחודא ולא קשיא באמת לאביי רק לרבה איכא סייעתא דלרבה לשיטתו דס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור לעולם לא איתרע חזקת בעלים הראשונים כלל אפילו אם יש להאומן תביעה על גוף הכלי, ושפיר מוכח דאומן נאמן אפילו בראה ודו"ק היטב:

ח

עוד י"ל ג"כ על זה הדרך באופן אחר קצת דהנה עד כאן י"ל דעל ידי שהאומן יש לו תביעה ג"כ על גוף הכלי כמו הכא באומר שתים קצצת לי דעי"ז איתרע ליה חזקת בעלים הראשונים רק אי ס"ל חזקה דאיתרע לא שמה חזקה וא"כ ליכא כאן כל כך חזקת בעלים ראשונים משא"כ אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ גם כאן שפיר איכא חזקת בעלים הראשונים והנה כבר הבאתי כמ"פ בספרי דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא, והיינו דילפינן מספק טומאה ברה"ר, ולא אמרינן דהתם שאני משום חזקת טהרה, והיינו משום דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ומאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וסברה זו העלה הגאון בספר דברי אמת והבאתי כמ"פ בספרי והנה בשב שמעת' שמעת' ד' העלה דאביי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה לא קשה מבריתא דאומן אומר שתים קצצת דהכא באמת היה נאמן לטעון לקוח אפילו בראה כיון דהכא איתרע ליה חזקת מרא קמא כיון דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה משא"כ בעלמא היכא שאין לאומן שום תביעה ושפיר אכא חזקת מר"ק לבעלים הראשונים אין האומן נאמן ולא קשה לאביי, אמנם רבא דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא כמ"ש בספר שב שמעת' שם ומסתמא ס"ל נמי הכא בשיטת רבה רבו ג"כ ובפרט לפימ"ש בספר מלא הרעים ערך ספיקות אות ט' דרב אליבא דרבא ס"ל ספיקא מה"ת להחמיר ע"כ רבה נמי הכי ס"ל דכל מילי דמר עבד כרב וא"כ ס"ל לרבא אליבא דרבה חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה, וא"כ אפילו באומר שתים קצצת לי איכא ג"כ חזקה קמייתא של בעלים הראשונים, ומ"מ האומן נאמן איכא שפיר סיעתא לרבה דאומן נאמן בכל גוונא אפילו בראה משא"כ לאביי לשיטתו ליכא קושי' כל כך דמצי לחלק דרק הכא אומן נאמן משום דהכא איתרע ליה חזקת בעלים הראשונים כיון שיש גם לאומן קצת קניין בגוף הכלי לשיטת הרמב"ן שהובא בקצה"ח סימן פ"ט ס"ק ז', משא"כ היכא דלא איתרע כלל חזקת בעלים ראשונים אין אומן נאמן אפילו בראה לחודא, והא דלא משני אביי הכי באמת, צ"ל דעדיפא משני דמיירו רק בלא ראה דווקא ודו"ק היטב כי הוא נכון ע"ד הפלפול בס"ד:

ט

אמנם בעיקר הקושיא שהקשינו מאי פריך לאביי מברייתא דהנותן טליתו לאומן דלמא שאני הכא שיש לו לאומן קניין בגוף הכלי איתרע ליה חזקת מרא קמא משו"ה נאמן, י"ל בפשיטות דרבא ס"ל דהבריתא מיירו ע"כ אפילו אם הבעה"ב אומר שאותו דינר שקצץ לו כבר פרע לו מדקתני בסיפא עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה משמע דאינו מודה לו עכשיו כלום שכבר נתן לו אותו דינר שקצץ לו ואתי שפיר נמי, דמשו"ה הביא הסיפא דבריתא ג"כ דאל"ה קשה למה הביא סיפא דברייתא כיון דעיקר הקושי' היא מרישא דבריתא דמשמע דאומן נאמן אלא משו"ה הביא הסיפא ג"כ דמסיפא משמע שלטענת בעה"ב אין מגיע לו כלום, דאי הוי מודה לו אותו הדינר שקצץ לו שלא נתן עדיין, א"כ הו"ל בעה"ב מב"מ וחייב שבועה מה"ת ואמאי קתני סתם הממע"ה, דמשמע דבלא הביא האומן ראיה פטור בעה"ב לגמרי וע"כ דלטענת בעה"ב אין מגיע לאומן כלום, (ואע"ג דבמס' שבועות מ"ו ע"א בתוס' ד"ה לא קצצתי ס"ל דהכא מיירי במב"מ מ"מ אפשר דרבא לא ס"ל הכי ומיירי בכופר הכל וא"כ ה"נ לא איתרע כלל חזקת בעלים הראשונים ומוכח שפיר דאומן נאמן בכל גוונא, ופריך שפיר ודוק ועוד י"ל דרבא לשיטתו דס"ל מסכ' ב"ק צ"ט ע"ב אין אומן קונה בשבח. כלי ס"ל דאין לאומן כלל קניין בגוף הכלי, וא"כ לא איתרע חזקת בעה"ב ופריך שפיר דמשמע דאומן נאמן דהכא נמי לא איתרע חזקת בעה"ב אמנם אליבא דאביי לא מצי להקשות בפשיטות כל כך דדלמא סובר אביי אומן קונה בשבח כלי, וא"כ לא קשיא מהך ברייתא דשאני הכא דחזקת בעה"ב איתרע ליה רק אליבא דרבה שהיה רבו של רבא ס"ל לרבא דאיהו ג"כ ס"ל אין אומן קינה בשבח כלי וא"כ אין לאומן קניין בגוף הכלי ולא איתרע ליה חזקת בעה"ב ומוכח דבכל גוונא אומן נאמן, אפילו היכא דאיכא חזקת מרא קמא נאמן בראה לחודא ומשו"ה קאמר רק לסיועי לרבה דלאביי לא קשיא כל כך דדלמא ס"ל אומן קונה בשבח כלי ושאני הכא דאיתרע חזקת מרא קמא במ"ש, אמנם בקצה"ח שם מבואר בשם הרמב"ן דאפילו אי אין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ הו"ל מקצת ברשותו ג"כ עי"ש מ"מ י"ל דרבא ס"ל דאי אין קינה בשבח כלי לא הוי שום קניין ושפיר איכא חזקת מרא קמא ומוכח שפיר דאומן נאמן. וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב ועי' עוד לקמן באות ח"י מ"ש עוד באופן אחר לתרץ הלשון לסיועי לרבה:

י

עוד י"ל במ"ש לעיל באות ד' מ"ט לרבה למסקנא גם בעדים וראה לא יהיה האומן נאמן לקחתי ממך במגו דהחזרתי לך ומכרתו לאחר ולקחתי מאחר, כיון דלרבה מהני מגו בראה גרידא, אע"ג דלית ליה מגו דהחזרתי ה"נ בעדים וראה, ונראה דבאמת מן הדין מהני לרבה מגו כה"ג ג"כ רק דלאומן עשו תקנה כמ"ש הרמב"ן בשיטת הרי"ף דס"ל דאין מהני מגו כלל באומן משום התקנה דאל"כ לא שבקת חיי לכל בעלי בתים וכמו כן הוי תקנה לאומן עי"ש, ה"נ רבה מודה עכ"פ ביש עדים שעשו תקנה לבעה"ב שלא יועיל לו מגו וסברת רבה הוא כך דעיקר תקנה היה כשראה שידעינן עכ"פ שהבגד הוא אצלו, רק מ"מ צריך עדים ג"כ דס"ל לרבה דחכמים לא מצי לעשות תקנה רק במקום שאין האומן יכול להשמיט עצמו לגמרי מתקנות חז"ל שלא יוכל לומר אין אני אומן כלל בדבר הזה והיינו דווקא בשנמסר לו עכ"פ פ"א בעדים לתקן, וכמ"ש הר"י מיגש ג"כ שעדים יודעים ג"כ שמסרו לו לתקן. משא"כ כשאין עדים אע"ג דראה, מ"מ כיון שאם רוצה יוכל להפקיע עצמו מתקנת חז"ל לגמרי שיוכל לומר לא הייתי אומן אצלך כלל לא עשו שום תקנה והוי כשאר בעה"ב דנאמן לומר לקוח אפילו בראה בדברים שאין עשויי' להשאיל, וה"נ אם יאמר אין אני אומן שלך, הו"ל כדברים שאין עשויי' להשאיל לא עשו חז"ל תקנה, וע"י שי"ת בית אפרים לחו"מ סימן ס"ח שכתב ג"כ קצת כה"ג ועי' בספרי חלק שני בסוגיא דקציצה אות ג' שכתבתי ג"כ כה"ג במ"ש הגמרא מס' שבועות מ"ה ל"ש אלא ששכרו בעדים עי"ש ודו"ק ואביי ס"ל דבכל גוונא עשו תקנה אפילו היכא שיוכל להפקיע עצמו מתקנ"ח ולומר אין אני אומן, מ"מ כיון שעכשיו מודה שהיה אומן עשו לו תקנה או אפשר דס"ל לאביי דמן הדין אינו נאמן, וא"כ לפי"ז יש לנו שני דרכים בסברת רבה או דבעדים וראה גם לרבה אינו נאמן מן הדין כמ"ש לעיל באות ה', או דמה"ד גם בכה"ג היה נאמן רק משום התקנה ומ"מ בעינן עדים דחז"ל לא עשו תקנה רק היכא שאין יוכל להפקיע עצמו מתקנתם ודו"ק:

יא

עוד אני חוזר אל הראשונות ורש לעיל דעיקר טעם בין בדברים העשויי' להשאיל ובין אומן בכל הכלים הוא משום דכיון שדרך להשאיל או ליתן לתקן הרי הם בחזקת בעלים ראשונים רק שיש חילוק דאם איתרע כבר חזקת בעלים הראשונים הורע כח בעלים הראשונים. כפי מה שכבר הארכנו לעיל בס"ד והיה בזה מקום לתרץ קושיית הלח"מ פ"ו מהלכות טוען הלכה ה' על הרמב"ם ששם פסק בדברים העשויי' להשאיל אפילו אם היורש טוען ברי בפני מכרו לאבי אין המערער צריך לישבע רק שבועת היסת (דמדינא ליכא חיוב שבועה) ובסוף פ"ה מהלכות גנבה בדברים שאין עשויי' להשאיל והוחזק לגנב נשבע המערער בנקיטת חפץ והא בהוחזק בגנבה הוי כשאולין ואמאי בשאולין א"צ רק היסת ובטוען גנובים צריך שבועת המשנה בנק"ח עי"ש בלח"מ. אמנם לפימ"ש א"ש דבשלמא בשאולים דלא איתרע כלל חזקת בעלים הראשונים לפי טענת המשאיל שפיר ס"ל דאינו חייב שום שבועה מן הדין רק היסת מתקנת חכמים כמו שתקנו בכל תובע ונתבע בטענת ברי, משא"כ בפ"ה מהלכות גנבה שטוען גנבו ממנו וא"כ גם לטענת בעה"ב איתרע ליה חזקתו במקצת דהא גנבה גופא מפיק ליה מרשות הבעלים דהרי אין הבעלים יכולין להקדישו דלא דמי לפקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא, משא"כ בגנבה, וא"כ כיון שלפי טענתו ג"כ איתרע ליה חזקת מרא קמא במקצת שפיר אמרינן דצריך שבועה מן הדין, ומשו"ה נשבע בנקיטת חפץ, ובפרט להר"ח דס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ ס"ל ג"כ חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש לעיל ובכמה מקומות בס"ד וא"כ כיון דאיתרע ליה חזקת מר"ק ע"י שנגנבו דאינם ברשותו לגמרי שפיר חייב שבועה מה"ד וא"ש בס"ד:

יב

והנה טרם נבא לביאור הסוגיא בס"ד נסדר מקודם שיטות הפסוקים וכללי האומן בס"ד הנה הא וודאי לכ"ע אם האומן טוען החזרתי בלא ראה ואיכא עדים או להד"מ וליכא עדים ולא ראה פשיטא דנאמן דלעניין טענת החזרתי אין חילוק כלל בין אומן לאחר, דהחזרתי הוי וודאי טענה טובה כמ"ש לעיל, רק בדבר שאין דרכו להחזיר שיש עדים שטוען מעיקרא שהיא שלו אז לא מצי לטעון החזרתי, (עי' שו"ת מהרי"ט לחו"מ סי' ל"ז, ובתומים סימן פ"ב כללי מגו אות ל"ד) וא"כ בטוען ממש החזרתי או להד"מ דינו שוה לשאר אנשים ועיקר חילוקו של אומן מאינש דעלמא היא רק אם טוען ממך לקחתי דהוי לגבי אומן טענה גרועה כיון שמודה שהוא אומן בדבר ושמעיקרא בא בידו לתקן וכיון דלקוח לגבי אומן הו"ל טענה גרועה בזה נחלקו הפוסקים באיזה אופן האומן ג"כ נאמן והנה דעת הרי"ף כפי מה שפירש דבריו במלחמות דבשום אופן אין האומן נאמן לומר מינך זבינתיה אפילו ליכא עדים ולא ראה, ודעת הרמב"ם פ"ט מהלכות טוען דהא דאומן אינו נאמן היא רק בראה דלית לו מגו דהחזרתי אפילו ליכא עדים ומכ"ש בעדים וראה דאינו נאמן אבל בהני תרתי גוונא כגון ליכא עדים ולא ראה, וכן אפילו אכא עדים ולא ראה האומן נאמן ודעת בעל המאור דבתלתא גוונא אין האומן נאמן היינו באכא עדים וראה וכן באכא עדים ולא ראה וכן בראה וליכא עדים ואינו נאמן רק בתרתי לטיבותא דהיינו ליכא עדים ולא ראה דבעל המאור משוי ליה אכא עדים ולא ראה לראה וליכא עדים כמו דאביי ס"ל בראה וליכא עדים אינו נאמן ה"נ באכא עדים ולא ראה דס"ל לבעהמ"א כמו בראה דאינו נאמן אע"ג דאית ליה מגו לקחתי כיון דליכא עדים אלמא דלא מהני ליה מגו להיות נאמן בטענת ממך זבינתיה כיון דהו"ל טענה גרוע ביותר לא סגיא ליה במגו, ה"נ בליכא ראה ואיכא עדים, אע"ג דמצי טוען החזרתי כיון דליכא ראה מ"מ לא מהני ליה מגו כיון דמינך זבינתיה הו"ל טענה גרועה ולא מהני מגו רק בתרתי לטיבותא היינו בליכא עדים ולא ראה דאז הו"ל מגו טובה ביותר מהני ליה להיות נמאן אפילו בטענה גרוע וכבר כתבתי לעיל גם בפלוגתא דרבה ואביי דלרבה האומן מהימן טפי, היינו משום דלרבה אלמא ליה מגו ביותר כיון דס"ל מגו להוציא ג"כ במס' ב"ב ל"ב ע"ב ומשו"ה נאמן בכל גוונא רק בעדים וראה אז אים נאמן ומעתה מחולקים הפוסקים בעדים ולא ראה דבעל המאור משוי ליה לראה בלא עדים דאינו נאמן לדידן דקיל"ן כאביי והרמב"ם והש"ע סימן קל"ג ס"ל בראה אפילו ליכא עדים אינו נאמן ובלא ראה אפילו איכא עדים נאמן דהכל רק בראה תליא זהו המתבאר בקיצור משיטות הפוסקים בס"ד - (ומעתה נבא לביאור הגמרא ופרשב"ם בס"ד)

יג

בגמרא אמר רבה ב"ש אלא שמסר לו בעדים וכו' ופרשב"ם דאם מסר לו בערים אפילו לא ראה ג"כ אינו נאמן, והך שמסר לו בעדים פירושו שמסר לו בפני עדים לתקנו משמע דס"ל אפילו באומן בעינן דווקא שהעדים יודעים שבא לידו לתקן ולא כמ"ש התוס' בד"ה אבל מסר לו דאפילו בסתמא אמרינן מסתמא לתקן בא לידו דזהו החילוק בין אומן לאחר דבאחר בעינן שהעדים ידעו שבתורת פקדון בא לידו, ובאומן מסתמא נמי לתקן בא לידו זהו לא ס"ל רק באומן נמי בעינן שנדע שהוא אומן באותו כלי, ומשו"ה אינו נאמן. וכן כתב הר"י מיגש דבעינן שנתברר שאותו כלי בתורת אומנות בא לידו, אמנם לפי"ז קשה קושיית התוס' מאי חילוק בין אומן לאחר, דהא אחר נמי אם ידעינן שבתורת פקדון בא לידו אינו נאמן בשום טענה כיון דעכשיו ס"ל לרבה המפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים, וי"ל דס"ל לרבה דבאחר נאמן מ"מ במגו דנאנסו, ועי' בתוס' בסמוך בד"ה המפקיד, משא"כ אומן לא מהני ליה מגו דנאנסו דאומן אינו טוען ברצון נאנסו משום דעי"ז ימנעו מליתן לו לתקן כיון שאין לו כח לשמור את שלו כמ"ש השטמ"ק בשם תוספת הרא"ש עי"ש, והנה עוד יש ללמוד מדברי הרשב"ם דשלא בעדים דנאמן, לא מיבעי' אם מכחישו לגמרי ואומר מעולם לא נתת לי לתקן רק בתורת מכירה בא לידי דנאמן. אלא אפילו אם מודה שזהו החפץ לתקן נתן לו ואח"כ מכרו לו ג"כ נאמן, ועי' בסמ"ע סימן קל"ד ס"ק ג' שכתב דיש סברא לומר אפילו אם טוען מעיקרא בא לידו בתורת מכירה שלא יהי' נאמן דחזקה הוא כל מה שבא ליד האומן לתקן בא עי"ש, מ"מ כפי הנראה מדברי הר"י מיגש טפי אינו נאמן כשמודה שבא לידו מתחלה לתקן ואח"כ מכרו לו מ"מ משמע מדברי הרשב"ם דאפילו בכה"ג נאמן היכא דליכא עדים המכחישים אותו ואומרים שבא לידו לתקן שהרי הרשב"ם כתב בד"ה אבל מסר לו, וז"ל כי אמר ליה כו' אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן, והנה לכאורא הוא יתור לשון במ"ש "אתה מסרתו לי" אלא וודאי דכוונת הרשב"ם היא דאפילו אם אומר אתה "מסרתו", כלומר לתקן ואח"כ מכרתי לי ג"כ נאמן דרשב"ם לשיטתו דס"ל דאומן לא דמי לגמרי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן בשום אופן, אע"ג דליכא עדי שאלה משום דמצי אומר לו אינך רגיל לתקן אצלי, ויש להסביר הדבר, דבדברים העשויין להשאיל אם אנו רואין החפץ ביד אחר מ"מ לא נפק כלל מחזקת בעלים הראשונים כמ"ש לעיל כיון דהדרך הוא להשאיל לכל אדם כמ"ש התוס' בשם הר"י בד"ה אבל מסר, משא"כ הכא באומן מכיון שחזינן הכלי אצלו ואין עדים שלתקן בא לידו כבר איתרע ליה חזקת בעלים הראשונים כל שלא נודע בבירור שלתקן בא לידו משו"ה נאמן בכל גוונא היכא דליכא עדים, וא"כ יש פלוגתא בין רשב"ם ובין התוס' בתרתי, חדא דהרשב"ם ס"ל דבאומן נמי בעינן דווקא שידעו שלתקן בא לידו, ותוס' ס"ל דאומן אפילו נמסר לו מסתמא נמי אמרינן לתקן בא לידו וכבר כתבנו בשם הר"י מיגש דס"ל נמי בזה כפירוש הרשב"ם דכל שמעתא דאומן היינו שיודעים שהוא אומן על אותו כלי, וכן הרמב"ן ג"כ ס"ל דלא אמרינן גבי אומן מסתמא בא לתקן עי' היטב ברמב"ן, ועוד פליגי הרשב"ם ותוס' דמדברי התוס' נראה דכל אומן הוי כדברים העשויין להשאיל לכל אדם, וא"כ לא בעינן שיודעו העדים בבירור שלתקן בא לידו, והרשב"ם ס"ל דאומן מצי אומר אינך רגיל לתקן אצלי וא"כ הני תרי פלוגתות אי בעינן שהעדים ידעו בבירור שלתקן נתן לו וגם אם אומן הוי כדברים העשויין להשאיל מישך שייכו חדא באידך דמאן דס"ל דאומן הוי כדברים העשויין להשאיל, ממילא לא לא בענין עדים שידעו שלתקן בא לידו, רק אפילו בסתמא נמי אמרינן לתקן בא וא"כ לפי"ז כיון שכתבנו בשם הני ראשונים הרשב"ם והר"י מיגש והרמב"ן דהך עדים מיירו דווקא שידעו שלתקן בא לידו מוכח דס"ל דאומן לא הוי לגמרי כדברים העשויין להשאיל, ואע"ג דלדידן אין נ"מ דהא קייל"ן כאביי דבראה לחוד אפילו בליכא עדים כלל ג"כ אינו נאמן מ"מ הך סברא דאומן לא הוי לגמרי כדברים העשוי' להשאיל יהי' נ"מ לדידן ג"כ עפ"י הסברא שכתבנו דאי ס"ל דאומן לא הוי לגמרי כדברים העשויין להשאיל דאז מכיון שרואין החפץ ביד אחר אע"ג שהוא אומן מ"מ אם החפץ גופו אינו עשוי להשאיל איתרע ליה חזקת בעלים הראשונים במקצת כל זמן שלא נדע בבירור שלתקן בא לידו, משא"כ בדברים העשויי' להשאיל לא איתרע חזקת בעלים הראשונים כלל, וגם יש נ"מ לשיטת בעל המאור שס"ל דעדים בלא ראה ג"כ אין אומן נאמן דבעינן דווקא שהעדים ידעו שבתורת לתקן בא לידו משא"כ בסתם עדים שראו שנמסר לו ולא ידעו אם לתקן או בתורת מכירה גם בעהמ"א מודה לשיטת הי ראשונים דהאומן נאמן והיינו כמו"ש דכל שלא נודע בבירור שבא לידו לתקן כיון שאחר מוחזק בו עכשיו איתרע ליה חזקת בעלים ראשונים, והא דקייל"ן באמת לפסק הלכה דבראה לחודא אפילו ליכא עדים אינו נאמן אע"ג דכבר איתרע ליה חזקת בעלים ראשונים כיון דליכא עדים י"ל דהא דאינו נאמן הוא רק משום דלקוח הוי טענה גרוע ביותר כיון שהוא מודה עכ"פ שלתקן בא לידו ולפי"ז מאן דס"ל אפילו אם טוען לקוח בידי מעיקרא ג"כ אינו נאמן עי' ש"ע סימן קל"ד סעיף א' ע"כ ס"ל דסתם אומן הוי כדברים העשויי' להשאיל וא"כ שפיר לא איתרע ליה חזקת בעלים ראשונים ודו"ק היטב:

יד

העולה מכל מ"ש היא כך, דמשני טעמים אין לאומן נאמנות או משום דכיון שהוא אומן לא נפיק הכלי מחזקת מרא קמא (והיינו אי אמרינן דאומן הו"ל כדברים העשוי' להשאיל) או משום דלקיח הי' בידי הו"ל טענה גרוע מצד עצמו, אמנם ע"כ הוי לקוח, טענה גרועה רק אי טוען שלאחר שבא לידו לתקן מכרו לו משא"כ אי טוען לקוח הי' מעיקרא פשיטא דלא הוי טענה גרוע רק למאן דס"ל דכל אומן הוי כעשוין להשאיל, משא"כ אי ס"ל דאומן לא הוי כעשוי להשאיל פשיטא דלקוח מעיקרא לא הוי טענה גרוע דלמה יגרע אומן מאחר וא"כ לא הוי טענה גרוע רק היכא שהוא בעצמו מודה שמעיקרא בא לידו לתקן וא"כ המחבר בש"ע חו"מ סימן קל"ד שפסק דאומן אינו נאמן אפילו בטוען לקוח הי' בידי מעיקרא ע"כ דס"ל דאומן הוי כעשויי' להשאיל וא"כ שפיר איכא לבעלים חזקה קמייתא דמכיון דאמרינן דכל אומן הוי כעשויי' להשאיל לא נפק ליה כלל מרשות ומחזקת בעלים ראשונים ומשו"ה אינו נאמן אפילו היכא דליכא עדים בראה וא"כ להרשב"ם דס"ל דאומן לא הוי כעשויי' להשאיל ולפי"ז ליכא חזקת בעלים ראשונים, וצ"ל דהא דמ"מ אין אומן נאמן משום דלקוח הו"ל טענה גרוע וא"כ הא דאינו נאמן דווקא אם מודה שמעיקרא בא לידו לתקן, כמ"ש הרשב"ם אתה מסרתו לי ומכרתו לי" כמ"ש לעיל בדיוק לשונו אבל אם טוען לקוח הי' מעיקרא דאז כיון דלא הוי טענה גרוע אם סתם אומן לא הוי כעשויי' להשאיל גם האומן נאמן ודו"ק היטב בכל זה:

טו

ולפי"ז י"ל דפלוגתא דרבה ואביי לפי המסקנא דרבה ס"ל דהא דאין אומן נאמן הוא רק בעדים וראה ולאביי אינו נאמן אפילו בליכא עדים כל היכא דראה היא כך דרבה ס"ל דאומן לא דמי לדברים העשויי' להשאיל וא"כ ע"כ הא דאומן אינו נאמן אין הטעם משום חזקה קמייתא דבעה"ב רק משום דלקוח גבי אומן הו"ל טענה גרוע וא"כ עד כאן הו"ל טענה גרוע רק באיכא עדים, וראה כיון דאין לו טענה אחרת רק לקחתי ממך אחר שמסרתו לי או החזרתי ולקחתי מאחר שמכרתי לו אינו נאמן אבל בליכא עדים כלל שמסר לו, לא הוי טענה גרוע אמנם אביי ס"ל דכל אומן הוי כדברים העשויי' להשאיל א"כ הא דאומן אינו נאמן הי' משום דאיכא לבעלים חזקה קמייתא ומשו"ה בראה אפילו ליכא עדים מ"מ כיון שמודה שמסרו לו הרי איכא חזקת קמייתא לבעלים וא"כ אפילו ליכא עדים אע"ג דלא הוי טענה גרוע כל כך כיון דאית ליה מגו טובה דלהד"מ מ"מ איכא חזקה קמייתא שהי' של המערער ומשו"ה אין האומן נאמן, ואפשר שזהו טעמא של בעהמ"א דס"ל בעדים לחודא נמי אינו נאמן משום מכיון שיש עדים שבא לידו בתורת לתקן הו"ל בחזקת בעלים הראשונים ולא מהני לי' אפי' בלא ראה מגו דהחזרתי דכל דאיכא עדים הו"ל בחזקת בעלים ראשונים ולא אמרי' מגו להוציא, ובזה יש ליישב תמיהת הרמב"ן במלחמות מ"ט בליכא עדים ולא ראה מהני מגו דלהד"מ ובעדים בלא ראה לא מהני מגו דהחזרתי וכי מה חילוק יש בין מגו למגו, ולפימ"ש א"ש דוודאי כל היכא דמצי לטעון להד"מ ליכא למימר ביה חזקת בעלים הראשונים כלל דבזה וודאי נפיק הכלי מחזקתו משא"כ כל שאין יכול לטעון להד"מ לא נפיק הכלי מחזקתו וא"כ א"ש דבאיכא עדים דאז תיכף כשבא ליד האומן היינו מחזיקין אותו בחזקת מרא קמא אע"ג שאינו ברשות הבעלים כיון שבעדים נמסר לידו, וא"כ ממילא לא מצי לטעון לקוח במגו דהחזרתי דהו"ל מגו להוציא, ועי' בתומים ריש סימן קל"ד משא"כ בלא עדים דאז תיכף כשיצא מרשות בעלים הראשונים איתרע ליה חזקה קמייתא כיון שהיה יכול לטעון להד"מ, ומשו"ה דווקא בראה אינו נאמן דבראה תו לית ליה מגו דלהד"מ משא"כ בלא ראה שפיר נאמן דכה"ג לא הו"ל מגו להוציא דכל שיכול לטעון להד"מ ליכא חזקה קמייתא, וא"ש דעת בעהמ"א דכל שיש עדים ואין לו רק מגו דהחזרתי או בראה דג"כ לא מצי לטעון להד"מ דאז איכא חזקה קמייתא לא מהני ליה שום מגו דהו"ל מגו להוציא, משא"כ בליכא עדים, ולא ראה דאז כיון שיכול לטעון להד"מ איתרע ליה תיכף חזקת בעלים ראשונים כיון שיכול להפקיע טענתם ע"י טענת להד"מ שפיר נאמן לטעון לקוח במגו דלהד"מ ודו"ק היטב בהך סברא כי הוא נכונה לחלק דהיכא שיש לו טענת להד"מ אזיל ליה חזקת מרא קמא, ומשו"ה בין בעדים בין בראה דתו ליכא טענת להד"מ הו"ל חזקת מרא קמא לא מהני ליה שום מגו דהו"ל מגו להוציא כנ"ל בשיטת בעהמ"א:

טז

ועפ"ז יש ליישב נמי שיטת הפוסקים דאפילו בלא עדים ולא ראה ג"כ אינו נאמן דהם ס"ל דמכיון שהוא מודה עכ"פ שהיה של הבעלים, וגבי אומן הו"ל כל הכלים כדברים העשויי' להשאיל ס"ל דמוקמינן בחזקת מרא קמא, ולא מהני שום מגו דהו"ל מגו נגד חזקת ועד"ז יש לכוון מ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות טוען הלכה א' בדעת הגאונים דס"ל אפילו אין למערער עדים שהיה שלו כיון דאומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו אין האומן נאמן, ולכאורא לא נמצא דבר זה מפורש בגאונים ועי"ש בהת"מ שכתב דס"ל להר"מ כיון דשיטת הרי"ף דלא מהני שום מגו באומן הה"ד כה"ג אע"ג דהיה מצי לטעון לא היה שלך מעולם ג"כ אינו נאמן, ולפימ"ש יבואר בטוב טעם דס"ל להר"מ הא דרי"ף ס"ל אפילו בליכא עדים ולא ראה אינו נאמן היינו משום חזקת מר"ק של בעל הכלי דאומן הו"ל כדברים העשויי' להשאיל וא"כ כל שמודה שהיה פ"א של המערער וממנו לקחו כיון שהוא אומן הו"ל בחזקת מרא קמא לעולם. ואינו נאמן אפילו במגו דלא היה שלך מעולם כיון דאיכא חזקת מר"ק הו"ל מגו להוציא כן ס"ל להר"מ בשיטת הרי"ף ודו"ק ועפי"ז יש ליישב שיטת המרדכי שהביא בשם הרי"ף דאחר נמי אינו נאמן, היכא דאיכא עדי פקדון וכתב שם בחידושי אנשי שם שלא נמצא כן להרי"ף ולפימ"ש א"ש דס"ל למרדכי דהא דאומן אינו נאמן בלא עדים ולא ראה ג"כ משום כיון דאומן הו"ל כדברים העשויי' להשאיל איכא חזקת מר"ק וא"כ באחר ג"כ בשלמא בליכא עדי פקדון נפק ליה תיכף מחזקת מר"ק כיון דאינו עשוי להשאיל משא"כ באיכא עדי פקדון דתיכף כשנכנס לרשות חבירו היה בחזקת בעלים ראשונים כיון דאיכא עדי פקדון ומעולם לא יצא מחזקת מר"ק ומשו"ה אינו נאמן (ועי' בספר תורת יחזקאל שנדפס מחדש מ"ש בדברי המרדכי הנ"ל ושם כתב ג"כ הטעם דלא מהני ליה מגו דהחזרתי דהו"ל מגו להוציא ועולים שפיר דברינו דבעדי פקדון הו"ל בחזקת בעלים ודו"ק:)

יז

ועפ"י מ"ש דפלוגתא דרבה ואביי הי', דרבה ס"ל כיון דאומן לא דמי לדברים העשויי' להשאיל ממילא ליכא חזקת מרא קמא, ומשו"ה הא דאין אומן נאמן היא רק משום דטענת לקוח הו"ל טענה גרוע וא"כ בליכא עדים לחודא או לא ראה אפילו בעדים דלא הו"ל טענה גרוע, האומן נאמן ועי' בספר תורת חיים, ואביי ס"ל דאומן הוי כדברים העשויי' להשאיל, ואית להו לבעלים חזקת מר"ק ולכך בכל גוונא אינו נאמן (רק אי גם בליכא עדים ולא ראה אי בכה"ג ג"כ איכא חזקת מר"ק בזה הוי פלוגתת הפוסקים אם גם בכה"ג אינו נאמן לאביי כמ"ש לעיל) יש לפרש מה שהקשה רבא לאביי מהנותן טליתו לאומן דפריך לאביי אמאי נאמן האומן כל זמן שהטלית ביד האומן הא אין לו מגו דלקוח, והקשו המפורשים דלמא משו"ה נאמן כיון שהטלית בידו ומשום דקציצה לא דכיר לה עי' בשטמ"ק ובספר נתיבות המשפט סימן פ"ט ס"ק י"א ועי' בשעה"מ פ"ד מהלכות גזילה הלכה י"א שנדחק מאוד בזה מנ"ל לרבא דהטעם דאומן נאמן משום מגו דלקוח הי' בידי' ובפרט כיון דהבריתא מוקמינן לה במס' שבועות כר' יהודה דקציצה נמי לא דכיר, אמנם לפי מ"ש א"ש דרבא ס"ל דבשלמא אי ס"ל דמכיון שהיא ביד האומן שוב אין לבעה"ב חזקת מר"ק אתי שפיר דאומן נאמן, משא"כ אי הוי ס"ל דבעה"ב יש לו חזקת מר"ק א"כ מה בכך דבעה"ב טרוד לעניין קציצה נמי מ"מ לא גרע מאינו יודע אם נתחייבת דפטור היכא שיש לו חזקת ממון וה"נ איכא לבעה"ב חזקת ממון ומה שהטלית ביד האומן לא יגרע כח בעה"ב כיון דאומן הוי כדברים העשוי' להשאיל הוי בעה"ב כמוחזק וע"כ צ"ל משום דאומן מצי טוען לקוח נפק ליה מחזקתו וא"כ איכא סיעתא לרבה דאומן נמי מצי טען לקוח אפילו בראה דרבא מוקי לבריתא בראה דבליכא עדים ולא ראה פשיטא כמ"ש התוס' בד"ה אי דאיכא עדים וס"ל לרבא דהא אי יש לבעה"ב חזקת מר"ק תליא בהא דכל היכא דמצי לטעון לקוח תו אין לו חזקת מר"ק וא"כ ממילא מוכח מדנתן התנא יפוי כח לאומן מה שהטלית בידו וע"כ ליכא לבעה"ב חזקת מר"ק דאי הוי לבעה"ב חזקת מרא קמא לא מהני כלום מה שהטלית ביד האומן וא"כ ממילא מוכח משום דמצי לטוען לקוח הי' בידי משו"ה נאמן דליכא למימר משום דטענת בעה"ב חשוב כשמא דאי הוי חשבינן לבעה"ב כמוחזק בטליתו לא מהני כלום מה שתקנו דטענת בעה"ב חשוב כשמא דלעניין קציצה לא גרע מאילו אומר בפירוש אינו יודע אם נתחייבתי, דבשלמא לעניין פרעון שבעה"ב טוען פרעתי שפיר תקנו חכמים משום טרדא דבעה"ב שיהי' טענתו כשמא והו"ל א"י אם פרעתי ונשבע השכיר להפיס דעתו כדאמרינן שם במס' שבועות בסוגיא דקציצה משא"כ לעניין קציצה לא מהני מה דחשבינן לטענת בעה"ב כשמא דהו"ל א"י אם נתחייבתי כיון דבע"ה"ב חשיב כמוחזק בטליתו וע"כ דאומן מצי טען לקוח ואין בעה"ב מוחזק ופריך שפיר לאביי דמוכח מבריתא דבראה נמי מצי טען לקוח ודוק היטב:

יח

ועד"ז י"ל עוד פרפרת אחד מה דנקט הלשון לסיועי לרבה ולעיל באות ז' ח' כבר כתבנו ליישב ועתה נ"ל עוד באופן אחר שס"ד דבאמת י"ל דלאביי לשיטתו לא קשיא מידי דהא דבעה"ב עליו להביא ראיה היא משום דטענת בעה"ב חשיב ליה כשמא ואביי ס"ל מס' ב"ב דף קל"ה ע"ב בו"ש בריא עדיף וא"כ אע"ג דבמה שהטלית ביד האומן לא נפק ליה מרשות הבעלים מ"מ צריך ראיה כיון דטענת בעה"ב חשיב כשמא ובריא עדיף אפילו במקום חזקה והא דכופר הכל פטור לר"י אי ס"ל בו"ש בריא עדיף היינו דר"י ס"ל דבכו"ה לא עשו שום תקנה כמ"ש בסוגיא דקציצה ולא עשו טענת בעה"ב כשמא עיי' בספרי ח"ב בסוגיא דקציצה אות כ"ב ובאות י"א ודו"ק והא דנתנה לו בזמנו צריך השכיר לישבע עכ"פ, ולא אמרינן דנוטל בלא שבועה כיון דבריא עדיף היינו להפיס דעתו וברישא א"צ הפסת דעת כמ"ש הר"נ במס' שבועות דברישא א"צ שבועה כיון שמחזיר לו טליתו הו"ל בהפסת דעת, וא"כ לא מצי להקשות מידי לאביי, רק מ"מ איכא סיוע לרבה דרבה מסתמא ס"ל בו"ש לאו בריא עדיף, וא"כ ל"ל הא דאומן נאמן משום דטענת בעה"ב חשוב כשמא הא כיון דבעה"ב מוחזק לא אמרינן בו"ש בריא עדיף, וע"כ דמצי לטעון לקוח וממילא נפק ליה מחזקת מר"ק ומשו"ה האומן נאמן ואכא שפיר סייעתא לרבה והא דבאמת לא משני אביי לשיטתו דהכא הטעם משום דבו"ש בריא עדיף, היינו משום דאביי רוצה לתרץ הבריתא כוותיה, אפילו למאן דס"ל בו"ש לא בריא עדיף משו"ה מוקי לבריתא בלא עדים ובלא ראה ודוק היטב כי הוא נכון מאוד בס"ד:

יט

בתוס' ד"ה נתנה לו הקשו קושי' עצומה כיון דמוקי לה כר"י אמאי בלאחר זמנו הממע"ה הא עיקר הטעם דלאחר זמנו לא תקנו משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ואין שכיר משהה שכרו והכא לר"י כיון דע"כ מיירי שאותו דינר שמודה לו עדיין לא פרע דהא לר"י בכופר הכל לא תקנו שבועת השכיר והכא כיון שמודה לו אחת הרי חזינן שהשהה ודוחק לומר דמאי דחזינן ששיהה שיהה וכו' והיא קושיא עצומה ובלא"ה ליכא לאוקמא שכבר פרע לו אותו דינר שמודה דא"כ יקשה קושיית התוס' בסמוך בד"ה אלא לאו דליכא עדים דהא כיון דליכא עדים יש לו מגו דלא שכרתיך ול"ל כמ"ש שם דמב"מ לכו"ה לא אמרינן מגו דהשתא נמי הו"ל כופר הכל כיון שאמר שכבר פרע לו ושפיר אית ליה מגו דלא שכרתיך וע"כ דמיירו שאותו דינר מודה לו שחייב עדיין וא"כ לאחר זמנו נמי ליכא חזקה דאין שכיר משהה שכירתו וא"כ אמאי אינו נשבע השכיר גם לאחר זמנו ונ"ל ליישב דאליבא דר"י י"ל בלאח"ז אפילו היכא דליכא חזקה אין שכיר משהה מ"מ לא תקנו שבועה לשכיר, דדווקא לרבנן דאית להו שבועת שכיר אפילו בכו"ה אמרינן דלאח"ז נמי הא דבעה"ב פטור הי' רק משום חזקה דאין שכיר משהה וא"כ במב"מ דחזינן שהשהה אין לנו ראיה לפטור בעה"ב משא"כ לר"י דס"ל דלא תקנו שבועת שכיר רק במב"מ א"כ י"ל דלאח"ז לא תקנו כלל אפילו בלא חזקה דאין שכיר משהה שכירותו דאע"ג דחזינן שהשהה אין לחייב הבעה"ב עי"ז די"ל דהשכיר ידע שבעה"ב יש לו מוכן אצלו הך דינר שקציץ לו ומשו"ה לא רצה לתבוע הבעה"ב בזמנו שתים כיון שידע שהבעה"ב מסתמא לא יעבור על בל תלין וא"כ יודה לו הדינר ויאמר לו הילך, ובהילך ליכא שבועת התורה, (והיינו כמ"ש הר"נ במס' שבועות דאפילו בהילך נמי פטור ר"י משבועת שכיר עי"ש מ"ש בזה) והשכיר רוצה לעשות ערמה ולתבוע שתים ואם יתבענו בזמנו יתן לו האחד מה שחייב לו באמת וליכא שביעת התורה על בעה"ב וממילא לא יתנו לו שבועה ומשו"ה הנתין עד לאח"ז כי סבור שמא לא יהיה לו מוכן הדינר דעכשיו לא יעבור הבעה"ב בבל תלין, לדעתו כיון שכבר היה מוכן ליתן לו רק שהשכיר לא תבעו, ותובע ממנו שתים, ובעה"ב לא יהיה מוכן בידו הדינר ולא יוכל לומר לו הילך, ויהי' על בעה"ב שבועת התורה וישבע הוא ויטול מבעה"ב שלא כדין, ומשום שרוצה לעשות ערמה כדי שיוכל להוציא מבעה"ב דינר יותר בשקר חשב תחבולה להשהות השכר כדי שיתנו לו שבועה, ומשו"ה ס"ל לר"י אפילו היכא דליכא חזקה אין שכיר משהה שכרו נמי לאח"ז לא תקנו שבועת השכיר דחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין לחוד נמי סגיא לפוטרו לאח"ז דרמי אנפשי' ומדכר דא"צ לחזקה דאין שכיר משהה דהא אפשר שבכוון ישהה כדי לעשות ערמה כמו שכתבתי משא"כ לרבנן דלעולם לא מצי לעשות ערמה ע"י שמשהה שכרו כיון דבכו"ה נמי כשבע בעינן נמי החזקה דאין שכיר משהה שכרו דווקא לפוטרו לאח"ז ודוק היטב כי הוא נכון לחלק בין ר"י לרבנן:

כ

בגמרא הביא הבריתא לאח"ז הממע"ה וראיתי מדקדקים לאיזה צורך הביא רבא סיפא דבריתא ונראה עפ"י מ"ש לעיל אות ז' להקשות מה הקשה מהאי בריתא דלמא הכא כיון שלא פרע עדיין לאומן שהרי מודה דינר אחד, ואומן קונה בשבח כלי ולדעת הרמב"ן שהביא הר"נ במס' שבועות בסוגיא דקציצה קניין דאומן בכלי עדיף טפי מקניין בע"ח במשכון, וא"כ כיון שיש לו קניין בשבח כלי, לא מוקמינן ליה בחזקה קמייתא של בעלים ראשונים אמנם יש לתרץ בפשיטות כיון דקתני לאחר זמנו אינו נשבע ונוטל והטעם משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין כדאמרינן במס' שבועות שם, ואי הוי ס"ל לתנא דבריתא אומן קונה בשבח כלי לא שייך בל תלין כדאיתא להדיא מס' ב"מ קי"ב ע"א ומוכח דס"ל לתנא אין אומן קינה בשבח כלי, ופריך שפיר וא"כ הוצרך לאתויי סיפא דבריתא להוכיח דהך תנא ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואגב אציע בכאן מה שראיתי בספר אחד דמשו"ה נקט הרשב"ם בריש הסוגיא וצריך לשלם האומן לבעה"ב את בגדיו ולא קאמר דמחזיר לו הבגד משום דאומן קונה בשבח כלי וא"צ רק לשלם הדמים והוא טעות גדול דאע"ג דקונה בשבח כלי מ"מ אם הבעה"ב משלם לו שכרו אין לו רשות לעכב הכלי אצלו ומחייב להחזיר הכלי ממש רק בנשברה הכלי אמרינן אם קונה בשבח כלי א"צ לשלם רק דמי עצים כמבואר (בש"ע חו"מ סימן ש"ו ועי"ש בקצה"ח ס"ק ר') דמבואר ג"כ להדיא דמחוייב ליתן הכלי ואין יכול לעכב כל שנותן לו שכרו והא דנקט הרשב"ם וצריך לשלם י"ל משום דעכשיו ס"ל לרבה המפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים, וא"כ אפילו החזרתי לא מהני וא"כ כי טען החזרתי לא מצינן לחייב אותו להחזיר הכלי ממש כיון שטוען שכבר החזיר ובכה"ג וודאי צריך לשלם משו"ה נקט הרשב"ם וצריך לשלם דאפילו החזרתי לא מהני ודו"ק (שוב ראיתי דבחפץ עצמו נמי שייך לשון ישלם ברש"י מס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה אינו קונה והוא עצמה ישלם הרי דעל גוף הכלי נמי שייך לשון ישלם ולק"מ):

כא

בהא דהנותן טליתו לאומן דצריך בעה"ב להביא ראיה דעת הש"ע בחו"מ סימן פ"ט סעיף ה' דמ"מ האומן צריך לישבע בנק"ח שקצץ לו שתים כמו במלוה על המשכון וטוען שמגיע לו כך וכך דהלוה טוען פחות שצריך המלוה לישבע בנק"ח עי' בחו"מ סימן ע"ב סעיף י"ז ועי' בר"נ מס' שבועות בסוגיא דקציצה שכתב לחלק דהכא א"צ שבועה כיון דעיקר טענת בעה"ב הי' רק כטעות שמא ורק להפיס דעתו צריך שבועה וא"כ כיון שמחזיר לו טליתו הו"ל הפסת דעתו במה שמחזיר לו, והנה לכאורא יש להקשות במ"ש התוס' ד"ה אי דאיכא עדים דמשו"ה לא ניחא לרבא לאוקמא כאביי בליכא עדים ולא ראה דא"כ פשיטא דאומן נאמן ולפי הנ"ל קשה הא שפיר אשמעינן רבותא אפילו בליכא עדים ולא ראה דאפילו שבועה א"צ האומן דלא דמ' לשאר משכון וראיתי בזה דבר נחמד בספר תורת יחזקאל לדודי זקני ז"ל (שנדפס מחדש) דהנה הא דבמשכון צריך המלוה שבועה אע"ג שיש לו מגו דלקוח בידי היא כמ"ש הרמב"ם פי"ג מהלכות מלוה הלכה ג' דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וא"כ ליכא שום חידוש מה דהאומן א"צ אפילו שבועה לרבה דס"ל דאמרינן מגו אפילו לאפטורי משבועה דהא ס"ל דאמרינן מגו להוציא ג"כ במס' ב"ב ל"ב ע"ב וא"כ הה"ד לאפטורי משבועה וא"כ גם מלוה א"צ שבועה לרבה וליכא שום חידוש באומן מה דא"צ שבועה אי מיירי בלא עדים ולא ראה ג"כ וא"ש דקאמר לסיועי לרבה אבל אביי מצי לתרץ דמיירי בלא עדים ולא ראה ולא קשיא דא"כ פשיטא דאשמעינן דשבועה נמי א"צ לחלק בין אומן התופס בחפץ לשאר משכון והי' דבר נכון, אמנם שיטת הרמב"ם דס"ל פי"א מהלכות שכירות הלכה ח' דגם אומן צריך שבועה, וכן המחבר בח"מ סימן פ"ט סעיף ה' דאומן ג"כ צריך שבועה וודאי קשה דהכא משמע על הבעה"ב להביא ראיה והאומן א"צ שבועה כלל ועי' בש"כ שם ס"ק י' שהאריך בזה וכתיבת שם ס"ק י"א כתב לחלק דבריתא ס"ל כר"י דקציצה נמי טריד בעה"ב ומשו"ה א"צ האומן לישבע דהו"ל כטענת שמא (ומשום להפיס דעתו א"צ כמ"ש הר"נ שהבאתי לעיל) אמנם אנן דקייל"ן כרבנן דקציצה דכיר א"כ הו"ל טענת ודאי ומשו"ה פסקו הר"מ והש"ע דהאומן צריך שבועה כמו המלוה דצריך שבועה בטוען על המשכון עי"ש:

כב

על דרך הנ"ל י"ל עוד באופן אחר ליישב הלשון לסיועי לרבה דהנה כבר כתבנו לעיל בריש הסוגיא דמשו"ה ס"ל לרבה דהא דאין נאמן הי' דווקא בעדים וראה דרבה ס"ל בראה לחודא אע"ג דאין לו מגו דהחזרתי מ"מ כיון דמצי לטעון מאחר לקחתי נאמן נמי בלקחתי ממך דאע"ג דהוי מגו גרוע מ"מ רבה לשיטתו דס"ל מגו להוציא נמי, וס"ל נמי מגו לאפטורי משבועה מדפריך מפני מה אמרה התורה מב"מ ישבע אלמא דמאלים כח המגו ביותר ומשו"ה ס"ל דנאמן בראה ג"כ רק בעדים וראה אז הו"ל טענה גרוע ביותר ואינו נאמן, (עי' היטב מ"ש לעיל באות ד') וזהו כוונת רבא דמתיב לסיועי לרבה כלומר דעיקר הקושי' הי' לאביי דמכאן מוכח דבראה מהימן ואגב אורחא היא נמי סייעתא לרבה למה דס"ל דכח המגו אלים, ומשו"ה ס"ל להוציא נמי אמרינן מגו ומביא ראיה מהכא דקתני על בעה"ב להביא ראיה ומשמע ליה דאומן אפילו שבועה א"צ, מדקתני בסיפא נתנה לו כשבע ונוטל משמע דברישא אפילו שבועה א"צ, וא"כ מוכח דס"ל מגו לאפטורי משבועה משום דכח המגו אלים טפי ועדיף מרוב (ועי' בספרי ח"ד שער מב"מ שער א' אות ט"ו מ"ש בזה) ואייתי ראיה מכאן גם לאידך דינא דרבה דאמרינן מגו להוציא ג"כ והא דהביא הראיה הכא בהך סוגיא, היינו משום דהא דס"ל לרבה דבראה לחודא נאמן האומן היא ג"כ משום דכח המגו אלים, וא"ש נמי שהביא סיפא דבריתא נתנה לו בזמנו דלאביי קשה מרישא לחודו ג"כ דמוכח דיש לו מגו דלקוח, רק שרוצה לחזק שיהי' ראיה לרבה לכל סברתו ג"כ דמגו אלים ביותר, והנה מרישא לחודא הוי מצינן לפרושי דבאמת אם לא הביא ראיה צריך האומן שבועה ועי' בשטמ"ק שפירש כן באמת רק הא דלא קתני ברישא שבועה, היינו משום דאם לא רצה לישבע, לא נחתינן לנכסיה ולא מפקינן מיניה הטלית עי' בשטמ"ק, אמנם לרבא היה דוחק לפרש כן ומוכח לה מדבסיפא קתני שבועה וברישא לא קתני מוכח דכיון דאית ליה מגו א"צ שבועה ואמרינן מגו לאפטורי משבועה ג"כ וא"כ יהי' סיוע לרבה לא רק להאי דינא שאמר כאן דאומן נאמן בראה לחודא רק אפילו למ"ש במקום אחר דכח המגו אלים ומשו"ה מוסיף בגמרא לסיועי לרבה, כלומר למה שאמר רבה במקום אחר ג"כ ומשו"ה מביא סיפא דברייתא ג"כ דמזה מוכח דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ג"כ וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב:

כג

הרמב"ן הקשה על הרשב"ם דס"ל אם טען החזרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י נאמן רק מגו דמצי טען הכי לא אמרינן דהו"ל מילתא דעבידא לאגליי' והקשה עליו כיון דאם אמר לו אל תפרענו אלא בעדים ואמר שפרע בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אינו נאמן (דהרמב"ן ס"ל דאינו נאמן ולא כהמחבר בחו"מ סימן ע' סעיף ג' דס"ל דנאמן ועי"ש בש"כ ס"ק י"ד) א"כ ה"נ למאן דס"ל בכל גוונא צריך לפרעו בעדים אינו נאמן באומר פרעתי לפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י והנה על הרשב"ם לא קשה דס"ל דגרסינן בגמרא נאמן אם אמר פרעתיך בעדים והלכו למדה"י עי' מס' שבועות מ"א ע"ב אמנם בלא"ה נראה דיש לחלק דוודאי בהמלוה את חבירו בסתם בעדים ולא אמר לו שיפרעני בעדים אפילו למאן דס"ל צריך לפרעו בעדים הטעם כמ"ש הר"נ מס' שבועות שם משום דאנן סהדי כיון שהלוה לו בערים ורואה הלוה שאינו נאמן אצל המלוה אף הוא מתירא לפרוע שלא בעדים וא"כ היכא דפרע לו בפני עדים רק שהלכו למדה"י שפיר נאמן דמאי הו"ל למעביד דאטו בכפה תלוי להו להעדים משא"כ באומר להדיא אל תפרענו אלא בעדים הו"ל כאילו היה משעבד עצמו הלוה שלא יפקע מחיובו עד שיביא עדי פרעון ומשו"ה כי אמר שפרע בעדים והלכו למדה"י אינו נאמן דלעולם לא נפקע חיובו עד שיביא עדים ממש ועי"ש בסמ"ע ס"ק י"ב וא"כ הכא כיון שלא אמר לו בפירוש אל תחזור אלא בעדים ואמרינן רק דמסתמא כיון שלא מסר לו רק בעדים גם הוא אינו מחזור אלא בעדים וא"כ כשטען שהחזיר בפני עדים רק שהלכו למדה"י נאמן, וא"ש שיטת הרשב"ם אפילו אי ס"ל באומר אל תחזור אלא בעדים דאינו נאמן לומר החזרתי בעדים והלכו למדה"י משום דכה"ג לא נפקע חיוב שעובידו עד שיביא עדים ממש מ"מ בסתמא אי טען החזרתי בעדים והלכו למדה"י נאמן ודו"ק:

כד

בגמרא מתיב ר"נ בר יצחק הא אחר נאמן ולכאורא יל"ד דלמא אחר וודאי אינו נאמן והא דנקט אומן לרבותא, דאע"ג דקונה בשבח כלי והויא כיון דגם הוא יש לו קניין בגוף הכלי לא אלים כל כך חזקת מר"ק ויהי' נאמן קמל"ן דאפילו אומן אינו נאמן ומכ"ש אחר ונ"ל דמשו"ה קבע הגמרא קושיית ר"נ אחר הבריתא שהביא רבא מקודם דמדקתני אחר זמנו הממע"ה והיינו משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ואי הוי ס"ל אומן קונה בשבח כלי לא שייך בל תלין כמ"ש לעיל באות כ' וע"כ דאין אומן קונה שבח כלי ופריך שפיר אמאי נקט אומן ודו"ק מ"מ שלא יהי' קשה כל כך לרבה י"ל דס"ל דמתניתין הא גופא קמל"ן דאומן נמי אין קינה שבח כלי וא"כ אלים ליה חזקת מר"ק אפילו נגד אומן ואין לו חזקה ומכ"ש אחר אמנם לפימ"ש לעיל אות ט"ו דרבה לא ס"ל חזקת מר"ק נגד אומן דאומן לא דמי לדברים העשוי' להשאיל יש ליישב אליבא דרבה דס"ל כשיטת הר"ת שהביא הרמב"ן דאחר אפילו בעדים וראה נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך וא"כ לא קשה אחר אמאי יש לו חזקה דאחר יש לו חזקה בכל גוונא רק אומן אין לו חזקת כמ"ש הרמב"ן משום תקנה וס"ל לרבה דאם מסר לו שלא בעדים לא עשו לו תקנה ובלא ראה ג"כ יש לו חזקה אפילו מסר בעדים משום דיש לו מגו מעליא ולא עשו תקנה רק בעדים וראה דאע"ג דאחר יש לו חזקה אפילו בהאי גוונא, מ"מ אומן אין לו חזקה משום התקנה ומה שהקשה הרמב"ן אחר אמאי יהי' נאמן בעדים וראה והא כי איכא עדי פקדון אין לך עשוי להשאיל, יותר מזה י"ל דס"ל לר"ת דווקא בדברים שעשויי' להשאיל עשו ג"כ תקנת שלא יהי' השואל נאמן כמ"ש התוס' בד"ה אבל מסר לו שלא להשיא לו שם רע בשכנו ולפעמים מוכרח להשאיל אפילו למי שאינו רוצה, משא"כ פקדון הרי בידו להפקיד דווקא לאדם נאמן ביותר והלכך כיון שהפקיד אצלו מסתמא הוא נאמן ושפיר מהימן אפילו בעדים וראה, משא"כ אומן שאין ב"ד בעה"ג לברור לו אדם נאמן ביותר דווקא משו"ה עשו תקנה בעדים עכ"פ רק מ"מ בלא ראה גם באומן לא עשו תקנה כיון דאית ליה מגו טובה ביותר דמגו דהחזרתי הו"ל מגו מעליא כמ"ש לעיל באות ג' וכן כתב הרמב"ן במלחמות בנעימות לשונו וז"ל מגו דיכול למימר החזרתי לך והר"ז מגו שלם ודבר שדרכו לכך עכ"ל עיי"ש הרי דבלא ראה דאית ליה מגו דהחזרתי דהוא מגו טובה מאוד ס"ל לרבה דחז"ל לא רצו לעשות תקנה בכה"ג שלא יהי' נאמן כיון דאיכא סברא מעליא להאמינו ולא עשו תקנה רק בעדים וראה דלית ליה מגו מעליא כל כך דלקוח לא הוי טענה מעליא עשו לו תקנה משא"כ באחר אפילו בעדים וראה נמי נאמן דכיון שהפקיד אצלו מסתמא הוא איש נאמן ביותר וגם אין צריך תקנה להמפקידים ומשו"ה נאמן בכל גוונא וא"ש שיטת הר"ת דאחר בכל גוונא נאמן ולא קשה עליו קושיית הרמב"ן מדברים העשויי' להשאיל דאינו נאמן כיון שיש לחלק כמ"ש דיותר מוכרח להשאיל מלהפקיד וא"כ רבה נמי הכי ס"ל, וא"כ דווקא אומן אינו נאמן בעדים וראה ואחר מהימן אפילו כה"ג ודוק היטב:

כה

ראיתי בספר ישועות יעקב לחו"מ סימן פ"ט שהקשה נכד הגאון המחבר ז"ל מאי פריך מנותן טליתו לאומן אמאי הבעה"ב צריך להביא ראיה אי קייל"ן אומן קינה בשבח כלי א"כ מי שמכר איזה כלי לחבירו והמוכר מוחזק וטוען בשתים מכרתי לך והלוקח טוען בפחות וכי לא נימא הממע"ה ולא צריך מגו כלל, ומאי פריך רבא לאביי ותירץ שם כיון דקתני בסיפא עבר זמנו הממע"ה והיינו משום חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין ע"כ ס"ל להאי תנא אין אומן קונה שבח כלי, דאי קונה שבח כלי לא שייך בל תלין ופריך רבא שפיר, (ולפי"ז הוי נמי א"ש למה הוצרך להביא סיפא דבריתא ולהנ"ל ניחא דמסיפא מוכח דאין אומן קונה שבח כלי ופריך שפיר) אמנם לע"ד נראה דלא קשה כלל למה צריך מגו ומ"ט גרע ממוכר דעלמא שטוען שמכר בשתים והחפץ בידו דנאמן דלא דמי כלל דבשלמא מוכר דעלמא כיון שאינו מחוייב כלל למכור לזה א"ש אפילו אם מודה שמכר רק שטוען בכך וכך מכרתי וודאי נאמן משא"כ הכא באומן אפילו אם היה רוצה לשלם לבעה"ב שכר החפץ מה שהיה שוה מעיקרא ולהחזיק לעצמו אינו רשאי דהא ע"כ מחוייב ליתן לו החפץ אחר שנותן לו שכר אומנתו, ועי' בקצה"ח סימן ש"ו ס"ק ד' שפיר אמרינן דאינו נאמן בלא מגו כיון דלבעה"ב יש לו חזקה דמעיקרא על החפץ כמו שהיה קידם שנתן לאומן ומשו"ה ס"ל לרבא דע"כ אין האומן נאמן רק מטעם מגו ופריך שפיר לאביי דס"ל דבע"ב יש לו חזקת מרא קמא אע"ג שהכלי ביד אומן כמ"ש לעיל באות י"ז ודו"ק:

כו

בשו"ת הגה' מימוני לספר משפטים סימן י"ז כתב דדברים העשוי' להשאיל וכן אומן יש לו חזקה לאחר ג' שנים וכתב שם דהא דאמרינן במסר שלא בעדים נאמן מתוך שיכול לומר להד"מ היינו לאחר ג' שנים וזהו שלא כדברי הש"ע בחו"מ סימן קל"ג סעיף ה' וסימן קל"ד סעיף א' שכתב להדיא בכל הני הן בדברים העשויי' להשאיל הן באומן אין להם חזקה אפילו אחר ג' שנים והנה לכאורא אפש"ל דרבה דס"ל דבעינן דווקא עדים וראה היינו לאחר ג' שנים וא"כ לא היה קשה מבריתא דהא אחר יש לו חזקה דבאמת תוך ג' שנים יש חילוק בין אומן לאחר דאחר יש לו חזקה אפילו תוך ג' שנים ואומן אין לו חזקה אפילו בלא עדים רק לאחר ג' שנים יש לאומן ג"ב חזקה היכא דליכא עדים וראה, ועי' בחידושי תתס"ו לסוגיות בדף הספר מ"ח ע"א שכתב די"ל הכי ובשו"ת מימונ' הנ"ל נראה באמת דס"ל דרבה מיירי לאחר ג' שנים עי"ש, והנה אי הו"א דהא דאומן אין לו חזקה היא מצד התקנה כמ"ש הרמב"ן א"כ י"ל דלאחר ג' שנים לא הוצרכו לעשות תקנה דהא יכול למחות תוך ג' שנים ועי' בחתס"ו שם שכתב דאפשר דבריתא דאביי מקשה מינה ראה עבדו ביד אומן דע"כ מיירי לאחר ג' שנים כמ"ש הרשב"ם א"כ הה"ד טליתו ביד כובס נמי מיירי דומיא דעבדו לאחר ג' שנים וא"ש הלשון מה טיבו אצלך כיון שכבר עבר זמן רב' אמנם בתוספתא פ"ב לא נקט מה טיבו אצלך רק סתמא תן לי עי"ש בחחס"ו שהאריך בזה ולע"ד נראה שנוי הלשון דבגמרא נקט מה טיבו אצלך ובבריתא סתם תן לי די"ל כך דהנה עפ"י מ"ש לעיל דיש לחלק אם אומן קונה בשבח כלי ליכא לאוקמא בחזקת מרא קמא והנה טעמא דאביי הי' דמוקמינן בחזקת מר"ק כמ"ש נקט מה טיבו אצלך דמשמע שאין חייב לו עוד שכר אומנות דאי הוה חייב לו שכר אומנות לא שייך הלשון מה טיבו אצלך דהא אפילו לטענת בעה"ב מצי תפיס ליה אאגריה וע"כ דאין חייב לו כלום אמנם בתוספתא דנקט הך לו מצינן לאוקמא שפיר שעדיין חייב לו שכר אומנות והוא מבקש הכלי וישלם לו שכרו וא"כ כיון שעכ"פ חייב לו שכר אומנות ליכא חזקת מר"ק כילו האי ואעפי"כ ס"ל דאין לו חזקה וי"ל באמת הטעם משום התקנה ומיירי תוך ג' שנים. בתוספתא שם נקט מעיקרא טליתו ואח"כ עבדו וא"כ יש לפרש עבדו דומיא דטליתו ומסתמא בתוך ג' שנים וכיון דס"ל דהיא משום התקנה שפיר ס"ל דאפילו בליכא חזקת מר"ק כגון שמגיע לו שכר אומנות דאומן קונה בשבח כלי, מ"מ כח התקנה שייך תוך ג' שנים, ומשו"ה אין לו חזקה וזכינו קצת ליישב השנוי לשון בבריתא שהביא אביי ובתוספתא פ"ב ודו"ק היטב:

כז

אמנם בעיקר שיטת ר"ת דאחר יש לו חזקה אפילו בעדים וראה וא"כ לא היה קשה לרבה, והנה י"ל הטעם דאחר בכל גוונא יש לו חזקה כיון דהיא מוחזק עכשיו בממון ואע"ג דהבעלים יש להם חזקת מר"ק מ"מ מה שהוא עכשיו מוחזק עדיף ותקנה לא שייך גבי אחר דמסתמא כיון שמפקיד אצלו מהימן הוא לו וכבר כתבנו לעיל דדברים העשוי' להשאיל הוצרכו לעשות תקנה יותר מבפקדון דעלמא דמוכרח הוא להשאיל שלא להשיא לו שם רע וא"כ כיון דרבה ס"ל דאחר נאמן אפילו בעדים וראה לא קשי' לרבה כלום אמנם הך דינא תליא בהא דאי ס"ל דחזקת ממון כלומר מה שהוא מוחזק עכשיו עדיף מחזקת מר"ק וא"כ פשיטא דמהני ליה חזקתו נגד חזקת מר"ק אמנם אי ס"ל דחזקת ממון לא אלים כל כך טפי אזלינן בתר חזקת מר"ק ס"ל לרבה דחזקת ממון עדיף טפי משום מעלת התפיסה, ואע"ג דבמס' ב"מ ו' ע"ב ס"ל לרבה דלא חשיב מעלת התפיסה דהא ס"ל תקפו כהן מוצאין מידו היינו היכא שהתופס אין לו רק טענת ספק כמו התם, וגם התם מעיקרא לא באה לרשותו בהיתר עי"ש בתוס' ד"ה פוטר ממונו ודו"ק אמנם הכא שתפס בהיתר וגם טוען בריא ס"ל לרבה דאחר מהימן נגד חזקת מר"ק רק באומן מפני התקנה אינו מהימן, ומשו"ה בעינן עדים דווקא דס"ל דאם אינו מוסר לו בעדים לא עשו לו תקנה ור"נ בר יצחק ס"ל דחזקת מר"ק אלים טפי וא"כ באיכא עדים וראה גם אחר אינו מהימן וע"כ דהא דאומן אינו מהימן אפילו בליכא עדים ודו"ק:,

כח

ובעיקר הפלוגתא אי חזקת ממון אלים טובא או לא י"ל דתליא בהא דהנה לכאורא יש להוכיח מה"ת דבכל מקום נתנה התירה יפוי כח לנתבע מהלתובע אלמא דמה"ת חזקת ממון עדיף טפי אמנם כיון דמצינן מה"ת ג"כ יפוי כח להתובע כגון במקום שאין יכול לישבע דמשלם ממילא מוכח דלא אלים כל כך חזקת ממון לומר דעדיף מכל החזקות שבעולם אולם מאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם והיינו דס"ל דכח הנתבע אלים רק שהתורה החמירה עליו לישבע ומשו"ה באינו יכול לישבע לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם (עי' בספרי ח"ב שער טוען ונטען שער ב' אות י"ז) א"כ מוכח דמדינא כח הנתבע עדיף, והנה רבה דס"ל מסתמא כרב במס' שבועות דלא אמרינן מתיך שאינו יכול לישבע משלם שם מ"ז ע"א דכל מילי דמר עבד כרב א"כ אלים טפי כח הנתבע וס"ל שפיר דאחר מהימן אפילו בעדים וראה רק אומן לא מהימן כשיטת הר"ת שהובא ברמב"ן אמנם ר"נ ס"ל דקייל"ן מתוך שאי"ל משלם וא"כ אינו מוכח דכח הנתבע אלים כל כך כיון שלפעמים חייב לשלם וא"כ ס"ל דבעדים וראה גם אחר אינו נאמן וע"כ מוכח שפיר דאומן אינו נאמן אפילו בליכא עדים וסתמא בגמרא דאסיק בתיובתא ג"כ משום דקייל"ן מתוך שאי"ל משלם אלמא דלא אלים כל כך כח הנתבע ביותר וא"כ אחר ג"כ אינו נאמן בעדים וראה והנה א"ש דר"נ בר יצחק ס"ל מתוך שאי"ל משלם אע"ג דבמס' שבועת שם משמע דר"נ ס"ל יחלוקו בשניהם חשודין ולא אמרינן מתוך שאי"ל משלם י"ל כמ"ש התוס' במס' גיטין ל"א ע"ב ד"ה אנא לא צריכנא דסתם ר' נחמן לא הוי ר' נחמן בר יצחק והכא הוא ר"נ בר יצחק ושפיר מצי סובר דלא אלים כח הנתבע דס"ל מתוך שאי"ל משלם ופריך שפיר דבעדים וראה גם אחר אינו נאמן וע"כ דאומן אינו נאמן אפילו בליכא עדים וכל זה נכון ע"ד הפלפול בס"ד ובעיקר הסברא שכתבנו דחזקה מה שהוא מוחזק עדיף כיון שהוא תפוס דיש לו מעלת התפיסה כבר כתבו בזה גדולי האחרונים דמעלת התפיסה אלים ועי' בקונטרס הספיקות בסוף ספר קצה"ח ובספר שערי תורה ח"ג כלל י"א פרט ב' וגם אני הבאתי מזה בכמה מקומות ועי' בספרי ח"א שער החזקות שער ו' ואין להאריך כאן יותר בזה (ועי' עוד בספרי ח"א שער החזקות שער ח' אות ב' ג' ויונעם לך בס"ד ועי' מ"ש לקמן אות ל"א בס"ד:

כט

הר"י מיגש הקשה לשיטת הרי"ף דבראה דס"ל דאומן אינו נאמן אפילו בליכא עדים ולא ראה א"כ האיך אמרינן דאומן נאמן שתים קצצת לי במגו דלקוח כיון דלעולם אינו נאמן לומר לקוח ותירץ הרמב"ן דבאמת לא מטעם מו דלקוח נאמן רק משום מגו דהחזרתי או להד"מ והנה באמת יש לעיין מה עלה על דעת הר"י מיגש להקשות כלל על הרי"ף ונראה דס"ל כיון דרבא אמר להדיא משים מגו דלקוח היא בידי היה נראה לו דגם אביי דמוקי בליכא עדים ולא ראה הי' ג"כ משום מגו דלקוח ומוכח דעכ"פ בליכא עדים ולא ראה נאמן וכן כתב בשטמ"ק דזהו היה סברתו של הר"י מיגש להקשות על הרי"ף עי"ש, אמנם האמת דלישנא דגמרא מוכח כמ"ש הרמב"ן דנאמן משום מגו דהחזרתי מדקאמר לא לעולם דליכא עדים והך תיבת "לא" הוא מיותר לכאורה אמנם לדעת רמב"ן א"ש הלשון דכך השיב לו לא' כלומר לא כסברתך דאומן נאמן משום מגו דלקוח רק משום מגו דהחזרתי, והא דאצטריך לאוקמא בליכא עדים, אע"ג דבעדים נמי מצי טען החזרתי כתב הרמב"ן משום קושיית הגמרא דאי בעדים ליחזי עדים מאי קאמרו אמנם לע"ד נראה דמשו"ה אוקמא בליכא עדים כיון דאתיא כר"י דקציצה נמי לא דכיר והו"ל טענת בעה"ב כטענת שמא וא"כ אפילו בליכא עדים לית ליה להבעה"ב מגו דלא שכרתיך דהו"ל מגו בדדמי כיון דלר"י אלים ליה חשש טרדא א"כ ליכא מגו לבעה"ב דהו"ל מגו בדדמי כקושיית התוס' שם במס' שבועות (ועי' מ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דקציצה) דרבנן ס"ל חשש טרדא היא רק מיעוט, אמנם לר"י חשש טרדא הוא חשש גמור והו"ל טענת בעה"ב כאינו יודע ממש ומשו"ה ליכא מגו אפילו בשכרו שלא בעדים עי"ש בספרי אות כ"ב, ובפרט לפימ"ש הנתיבות בחו"מ סימן פ"ט ס"ק י"א דקושיית הגמרא לחזי עדים מאי קאמרי, כלומר ולא הוצרכו לתקנת שבועה לשכיר כיון דאיכא עדים ע"כ על השכירות מצי להעיד נמי על הקציצה א"ש דהכי משני ליה דטעמא דאומן נאמן דהו"ל כאינו יודע ואע"ג דבו"ש לאו בריא עדיף מ"מ הכא האומן מוחזק כיון דמצי לטעון החזרתי ובאמת אינו טוען נגד חזקת מרא קמא דבמה שטוען שתים קצצת אינו מפקיע מחזקת מר"ק ונאמן שפיר דהאומן הוי מוחזק מהני ליה בריא שלו וכיון דטענת בעה"ב חשוב כשמא א"כ האומן נאמן מן הדין, ושפיר מצינן לאוקמא אפילו בליכא עדים דהכא מטעם בו"ש קאתינן עלה כיון דהאומן מוחזק וא"ש הכל בס"ד:

ל

בתוס' ד"ה שפיר קאמר ליה כתבו דרבא הכי קאמר דשפיר עבדו דטוען להד"מ דע"י כך לא משוי ליה ראה הואיל ולעדים לא היה בו טביעת עין משא"כ אי טוען לקוחה בידי לא היה נאמן במגו דהחזרתי או לא היו דברים מעולם דירא לומר כן הואיל ויש עדים שראו טלית כאותו שהוא שלו בידו וא"ש מה דקאמר ראה תניא דאעפ"י שלא ראו ראיה גמורה רק בסימנים אינו נאמן לומר לקוח היא בידי וצריך להבין הטעם מ"ט לעניין להד"מ לא מהני מה שעדים ראו בסימנים בגד כזה שהיה של בעה"ב בידו דאעפי"כ מצו, טוען להד"מ וזהו אחר ולקוח בידי אינו נאמן במגו דלהד"מ ונראה להסביר העניין דבאמת כל היכא דיש לבעה"ב חזקת מרא קמא בבגד אינו נאמן רק היכא שיש לו טענה מעליא והנה בטוען לקוחה בידי היה לבעה"ב חזקת מר"ק ואע"ג שעכשיו מוחזק ואית ליה מגו דלהד"מ אע"ג דאי היה טען להד"מ היה נאמן דסימנים לא עדיפי מרוב כמ"ש המפורשי' והארכנו בזה בסוגיא דסימנים בספרי חלק ראשון בס"ד מ"מ נגד חזקת מרא קמא לא מהני מגו כי האי שיהי' צריך להכחיש הרוב כיון דעדים ראו ע"י סימנים שהבגד אצלו, ועי' בספר שערי תורה ח"ג כלל י"ג בדין מגו במקום רוב אמנם כן היינו דווקא אי טען לקוחה בידי דאז רוצה להכחיש חזקת מרא קמא לא מהני ליה האי מגו משא"כ אי טוען להד"מ דאז ליכא לפי טענתו שום חזקת מרא קמא כיון שאותו בגד שהעדים ראו לא הי' מעולם של בעה"ב לפי טענתו וליכא לבעה"ב רק רובא גרידא דהיינו מה שהעדים ראו ע"י סימנים שהבגד היא של בעה"ב בכה"ג היכא דליכא חזקת מרא קמא בבירור והאומן היא מוחזק לא מהני הרוב, דהיינו מה שהעדים מעידים ע"י סמנים שהיא כרוב להוציא מחזקת האומן שהיא מוחזק במקום דליכא חזקת מרא קמא כלל לפי טענתו, ומשו"ה א"ש דלהד"מ נאמן במקום העדים שיודעים רק ע"י סימנים ולקוח אינו נאמן כיון שיש חזקת מר"ק לבעה"ב גם לפי טענתו לא מהני מגו במקום רוב דסימנים הי כרוב ודו"ק היטב:

לא

ובעיקר הפלוגתא בין רבה ואביי שכתבנו לעיל באות ט"ו בס"ד דרבה ס"ל דאומן לא דמי לדברים העשויים להשאיל ומשו"ה הא דאינו נאמן הוא רק בעדים וראה, ואביי ס"ל דאומן דמי לדברים העשויים להשאיל אינו נאמן אפילו בחדא לריעותא, או עדים או ראה לדעת בעהמא"ו ולדעת הרי"ף אינו נאמן כלל עיין לעיל באורך נ"ל דסברת פלוגתתם תליא עפ"י מה שראיתי בישועות יעקב בחו"מ סימן כ"ה בדיני תפיסה שכתב דבחזקת ממון יש לנו ב' דרכים הדרך האחד דהוי כמו כל חזקות שבעולם שמוקמינן על חזקתו הראשונה או דבאמת לא דמי לשאר חזקות רק שאין להוציא מן המוחזק (משום מעלת התפיסה עי' מ"ש לעיל באות כ"ח) והנה הא פשיטא דדברים עשויי' להשאיל ליכא לדון ביה לא משום חזקה ולא מעלת תפיסה דכיון שהיו יודעים שמעיקרא היה של המשאיל א"כ גם עכשיו הוא בחזקה הראשונה דאין לנחות כלל לספיקא שהוא שלו כיון שעשויי' להשאיל רק באומן יש מ"מ לנחות לספיקא כיון שאינו ברור שהוא אומן שלו כמ"ש הרשב"ם דמלי אומר לו אינך רגיל לתקן אצלי, וא"כ אם אנו רואים אצל אומן איזה חפץ וודאי לדון עליו בתורת חזקה כמו כל חזקות דעלמא שהוא שלו לא נוכל לומר כך דאצל אומן בדבר שהוא אומן בכלי כזה תיכף יש להסתפק דלמא אינו שלו מ"מ מעלת התפיסה יש לו גם לאומן כיון דלא ידעינן בבירור שבא לידו בתורת אומנות וא"כ בשלא ראה, שפיר מהימן במגו דהחזרתי וכן בראה וליכא עדים במגו דלהד"מ כיון דיש לו מעלת התפיסת ג"כ רק בעדים וראה אינו נאמן משום דהו"ל טענה גרועה ביותר אמנם אביי ס"ל דכל חזקת ממון לא בתורת תפיסה הוי רק כמו כל חזקות שמסתמא אנו מחזיקין שהוא שלו וא"כ באומן אע"ג שאין אנו יודעין שרגיל לתקן אצלו מ"מ תיכף כשאנו רואין כלי בבית אומן יש לנחות לספיקא שמא לתקן, נתנו לו וא"כ מעולם לא נתחזק על הך כלי שהוא שלו, ושפיר אית לן חזקת מר"ק שהיה של המערער ומשו"ה בכל עניין אינו נאמן כמ"ש הפוסקים וא"כ העולה מדברינו דרבה ס"ל דחזק"מ הוא משום מעלת התפיסה, ומשו"ה באומן נמי כשאינו יודעים שלתקן בא לידו יש לו חזקה, ואביי ס"ל דחזק"מ הוי כמו כל חזקות, ומשו"ה לא שייך באומן חזקת ממון כיון שיש תיכף לנחות לספיקא אם הוא שלו אין לו חזקת ממון בדבר שתיכף כשראינו בידו יש להסתפק עליו אם הוא שלו, ומשו"ה דמי לדברים העשוי' להשאיל, ובעיקר סברת הישועות יעקב הנ"ל נברר עוד בסוגיא דתקפו כהן בס"ד:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה