אור ברסלב

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער ה

שער הספיקות שער ג

ח"ת בסוגיא דבשר שנתעלם מן העין מס' חולין צ"ה ודף צ"ו:

א

בגמרא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, והנה כפי הנראה מכל הפוסקים ס"ל דרב אוסר אפילו במונח על שולחנו ומצאו במקום שהניחו כל שהעלים עין אסור ולא מיבעי' בעיר שרובא טבחי עכו"ם וכל הבשר שבעיר, או הרוב הבשר שבעיר, טריפה, אע"ג. שהחתיכה שהניח על השלחן היה בוודאי כשר, מ"מ כיון שהעלים עין חיישינן דלמא עורבין או עכו"ם החליפה באחרת רק אפילו אם רוב הבשר שבעיר הוא כשר מ"מ אוסר בנתעלם מן העין משום חשש עורבין שהביאו ממקום אחר ורוב טבחי דעלמא הוי עכו"ם. עי' ברש"י ד"ה נמצא וברא"ש כתב דאפילו בבהמה שלימה חייס רב לשמא החליפו, אמנם באמת טעמא בעי מ"ט לא אזיל רב בתר רוב טבחי ישראל שבעיר וא"כ אפילו החליפו היא ג"כ כשר כיון דרוב הבשר שבעיר הוא כשר, וראיתי בריטב"א שכתב הטעמא דרב דחייש לרובא דעלמא ומיירי שסביב העיר הוא רוב טבחי עכו"ם וחיישינן שהביאו משם ואם גם רוב טבחי דעלמא שסביב העיר ג"כ הם ישראל באמת גם רב מודה דמותר כמ"ש התוס' להדיא בד"ה אסיק שאם סביבות העיר מקום שיכולן העורבין להביא משם הוא רוב טבחי ישראל גם לרב שרי, אמנם אכתי יש לעיין אמאי לא יהי' עדיף רוב טבחי ישראל שבעיר שהיא קרוב ג"כ מרוב טבחי דעלמא שאינו רק רוב ולא קרוב, ואע"ג דרוב וקרוב אזלינן בתר רוב מ"מ הכא נמי איכא רובא להתירא רוב טבחי ישראל שבעיר (הגם דלמסקנא מס' ב"ב כ"ד ע"א ס"ל לרב רובא עדיף אפילו מקורבא דמוכח מ"מ הכא יש לנו רוב טבחי ישראל וגם קורבא להתיר) ונ"ל כיון דרב ס"ל רוב הוי בתורת וודאי א"כ לא מהני סברא דקורבא שהוא נוטה אל הרוב דטבחי ישראל להכריע הרוב דטבחי עכו"ם דעלמא דכל שהוא מתורת וודאי לא מהני שום סברא שיכול להכריע וא"כ כך לנו הרוב דעלמא שהרוב טבחי עכו"ם כמו הרוב דטבחי ישראל, אע"ג של הרוב טבחי ישראל מסייע הקורבא לא עדיף האי רובא מהאי רובא דלדבר שהוא וודאי אין שום סברא יכול להכריע וא"כ שניהם שקולין דהיינו רוב טבחי ישראל ורוב טבחי עכו"ם דעלמא, ומשו"ה אסור מספיקא ועיין בספר שב שמעתא שמעת' ד' פרק ד' שכתב ג"כ דוודאי אי יכול להכריעהו ודאי עיי"ש ודו"ק:

ב

והנה אפילו לרב אמרינן בגמרא דנמצא ביד עכו"ם והיינו במקום שרוב הבשר שבעיר הוא כשר כמו בתשע חניות מותר שהוא בחזקת המשתמר, וכבר הקשו כמעט כל הראשונים על הר"מ פ"ח מהלכות אסורות הלכה י"ב שפסק לאסור משום בשנמ"ה אפילו בנמצה ביד עכו"ם והוא שלא כגמרא דילן דאפילו רב מתיר בנמצא ביד עכו"ם ועי' בתה"מ שם שכתב דהירושלמי בפ"ז מס' שקלים ס"ל להדיא לאסור גם בנמצא ביד עכו"ם, ופסק הרמב"ם כהירושלמי מ"מ צריך טעמא מ"ט לא פסק הר"מ כגמרא דילן דמתיר בנמצא ביד עכו"ם, ונ"ל דהנה הש"כ בסימן ס"ג ס"ק ה' הביא דעת הלבוש לחלק דעד כאן לא אסרינן אפילו ביד עכו"ם רק אם לא ראינו שהעכו"ם לקח מן הכשר אבל בראינו שלקח מן הכשר מותר בנמצא ביד עכו"ם, ולא חיישינן לבשנמ"ה, ונ"ל להסביר דברי הלבוש (אעפ"י שהש"כ חולק עליו עיי"ש) דהנה הראש יוסף הקשה גמרא אמאי שרי בנמצא ביד עכו"ם הא יש לחוש דלמא העכו"ם העלים עין ממנו, ותירץ דהוי רק ספק אם העלים עין וספק בשנמ"ה מותר אפילו לרב עי"ש, וא"כ מובן סברת הלבוש דוודאי כל שידענו שהעכו"ם לקח בשר כשר בוודאי, ולא רק מתורת רוב היינו מחזיקין להבשר שהיה ביד עכו"ם בחזקת כשר וא"כ לא נשאר רק חד חשש שמא העכו"ם העלים עין ונתחלף בטריפה להא לא חיישינן משא"כ אם מה שהיינו מחזיקין שהבשר היה כשר ביד העכו"ם היה רק משום שרוב הבשר שבעיר היה כשר א"כ כשיש לחוש דלמא העלים העכו"ם עין ממנו יש לנו תרי חששות, דהיינו חדא שמא מעיקרא לקח בשר טריפה, ועוד אפילו אי כשר היה דלמא העלים עין ונתחלף אח"כ בבשר שהוא מרובא דעלמא והוי טריפה, וכל דאיכא תרי חששות לא מהני נמצא ביד עכו"ם להתיר, וא"כ א"ש דוודאי הגמרא משני שפיר אליבא דרב דאיהו ס"ל רוב הוי בתורת וודאי כמ"ש הפלתי בסימן ס"ג והבאתי בכמה מקומות וא"כ אפילו אם מה שהיינו מחזיקין הבשר לכשר כשהיה ביד עכו"ם היה רק מתורת רוב מ"מ כיון דרוב הוי בתורת וודאי א"כ תו לא חיישינן שמא העלים עין דספק בשנמ"ה מותר, אמנם הר"מ ס"ל דרוב הוי בגדר ספק וא"כ כשנמצא ביד עכו"ם ויש לנו חשש דלמא העכו"ם העלים עין הוי כמו תרי ספיקא לאיסורא, חדא דלמא מעיקרא מטריפה לקח אע"ג דהרוב הו כשר מ"מ לא הוי רק בגדר ספק וא"כ אם יש לנו עוד חשש דלמא העלים עין ונתחלף ברובא דעלמא שהוא טריפה שפיר אסור ומיירו הר"מ היכא שלא נודע בבירור שהעכו"ם לקח מן הכשר רק עפ"י הרוב וא"ש דעת הר"מ לסברת הלבוש ודו"ק:

ג

והנה אע"ג דהא דרב אוסר בשנמ"ה הוא רק משום חומרא, מ"מ ה"ט דווקא היכא שהניח בשר על שלחנו ומצאו במקום שהניחו בכה"ג בוודאי אינו אסור רק משום חומרא בעלמא דמכיון שאינו נולד לפנינו שום ריעותא שנחוש, משו"ה לספיקא בוודאי אין לחוש מדינא שמא הביאו העורבים ממקום אחר, משא"כ אם לא מצאו במקום שהניחו ואין לו בו סימן ולא טב"ע דבכה"ג מיירו כל הסוגיא כיון שיש לנו ריעותא ונולד הספק לפנינו כה"ג אסור מה"ת אפילו לרב וכן דעת רוב פוסקים אפילו החולקים על רב לאסור בכה"ג היכא שלא מצאו במקום שהניחו, ועי' בש"ע יו"ד סימן ס"ג וברמ"א שם ובר"נ וברא"ש בשם הרשב"ם ועפ"י זה כתב בספר שערי תורה ח"ג כלל י"ז פרט ד' דמשו"ה אוסר רב אפילו במצאו במקום שהונח משום דאם יהי' מותר לו בכה"ג בקל יבא לטעות ויהי' סובר שמותר אפילו לא מצאו במקום שהונח וכה"ג היכא שנולד הספק לפנינו אסור לרב מה"ת עיי"ש שהאריך, והנה הפר"ח ליו"ד סימן ס"ג ס"ק ג' האריך מאוד בעניין הזה ושם הקשה מ"ט יהיה אסור אפילו אם לא מצאו במקום שהונח לרבי במס' פסחים י' ע"א דס"ל גבי שדה שאבד בה קבר ונמצא שם קבר דאמרינן הוא שאבד הוא שנמצא ה"נ נימא גבי האי בשר שמסתמא הוא אותו שנאבד, ועי' בנו"ב מהד"ק לאה"ע סימן מ"ו שהאריך בהך פלוגתא דרבי ורשב"ג במס' פסחים עיי"ש ונדבר עוד מזה בס"ד, אמנם לע"ד בלא"ה, לא דמי לשם עפ"י מה שהביא הש"כ סימן ס"ג ס"ק ט' דעת הלבוש דאם לא נתן דעתו מקום שהניחו וחזר ומצאו, דהיינו שאפשר שנמצא במקום שהונח באמת מותר, וא"כ פשיטא דלא דמי כלל לשדה שאבד בה קבר, דהתם אם הקבר שנמצא הוא שאבד, א"כ הרי מצאו במקום שהונח, עכ"פ אין ריעותא ברורה לפנינו שהרי אם הוא זה הקבר הרי נמצא במקום שהונח, משא"כ בהאי בשר שיודע בבירור שאינו במקום שהונח דהא מיירו גם בגוונא שיודע שאנשי ביתו לא טלטלו אותו ממקום למקום עיין בתב"ש סימן ס"ג, וא"כ הוי' לפנינו ריעותא ברורה, כה"ג וודאי לרב אסור מה"ת כמ"ש בספר שערי תורה, ולדידן ג"כ מדרבנן אסור ועי' בתב"ש שמחלק עוד, דהתם גבי שדה איכא חזקת טהרה, וכן כתב בנו"ב שם משא"כ הכא ליכא חזקת היתר לחתיכה כיון שאנו מסופקים שהוא טריפה מתחלתו ונבאר עוד בס"ד:

ד

והנה בעיקר הדין בחתיכה הנמצאת כל מקום שיש רוב בשר כשר מותר בין בנמצא בשוק בין ליקח מן העכו"ם מן הדין דאזלינן בתר רוב רק הא דאסור ליקח מעכו"ם במקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והכריזו הוא משום דאם יהי' מותר לקנות מן העכו"ם יהיה אסור למכור עי' בר"נ ומשו"ה ס"ל ללישנא קמא דרבי גבי מעשה דההו"א טבחא דאע"ג שמכר טריפה לעכו"ם מ"מ כיון שלא הכריזו נשאר להקונים שורת הדין דמותר לקנות ואסור למכור, ואע"ג דאתחזק טריפה מ"מ אזלינן בתר רובא דכיון דלא ידעינן באיזה מקים הטריפה (ולא אמרינן דהוי קבוע עכ"פ טריפת במקולין אחד של עכו"ם כיון דאינו ניכר באיזהו הו"ל קבוע שאיני ניכר) שפיר אזלינן בתר רובא רק במקום שאין מכריזין כלל או במקום שמכריזין והכריזו רצו לעשות תקנה למוכרים שלא יפסידו אם יהיה להם טריפה משו"ה תקנו שלא יקנו מעכו"ם וממילא יוכלו למכור, אמנם לישנא בתרא דרבי דס"ל דרק משו"ה התיר לקנות משום דאינו נאמן שמכר טריפה לעכו"ם ביום שלא הכריזו, אמנם אי הוי נאמן היה אסור לקנות, אע"ג דאיכא רוב בשר כשר משום דאתחזק איסורא ס"ל דהוי קבוע אע"ג שאינו ניכר ומשו"ה אמרינן דאי הוי הטבח נאמן לומר שמכר לו טריפה לא היה רשאי ליקח, אע"ג דאיכא רוב כשר עיי' היטב בר"נ, ונראה מדבריו דעה"פ איכא איסור גמור למכור לעכו"ם אם לא היו מתקנים שלא יקנו מעכו"ם דהישראל עכ"פ עובר בלפני עור, ואע"ג שמוכר לעכו"ם וליכא רק חשש' שמא ימכרנו לישראל י"ל דהוי כמו עושה ספק בידים ואסור, ודומה למה דאמרינן מס' קידושין נ"ו ע"א גבי משולחת לא אמרה תורה שלח לתקלה, אמנם מדברי התוס' ד"ה ובנמצא שכתבו דתקנה בעלמא היה שלא למכור לעכו"ם כמו בגד שאבד בו כלאים נראה דמדינא היה מותר למכור לעכו"ם דהוי חשש רחוק שימכרנו לישראל אפילו במקום שמותר לקנות מעכו"ם רק מכח תקנה בעלמא התקינו שלא יקנו מעכו"ם ואז ממילא מותר למכור כיון שאסור לקנות, ועי' בבכור שור על הסוגיא מ"ש שם:

ה

והנה בבריתא דתשע חניות דמותר בנמצא אע"ג דאתחזק אחת טריפה ולפימ"ש התוס' שם ד"ה בנמצא דתקנא בעלמא היה, צ"ל לפי מה דאוקמא הגמרא בנמצא ביד עכו"ם דמשמע דמותר לקנות מעכו"ם, אע"ג דיש טריפה אחת בבירור, ע"כ מוקמינן הבריתא קודם תקנה שלא לקנות מעכו"ם וא"כ לפי"ז י"ל דבריתא קתני רק מה דמותר מן הדין, אמנם מן התקנה אסור לקנות מעכו"ם ג"כ אפילו היכא דליכא חשש בשנמ"ה וא"כ לפי"ז הא דאמר רבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר היינו שכל המקולין ישראל דלא אתחזק איסורא כלל, וא"כ מותר לקנות מעכו"ם אפילו לאחר תקנה דליכא שום חשש, ומשום בשנמ"ה ג"כ ליכא דביד עכו"ם הוי בחזקת משתמר, אמנם בבריתא דתשע חניות דשם איתא להדיא שאחת מוכרת נבלה, ואפ"ה מותר בנמצא ביד עכו"ם היינו רק מעיקר הדין, ולפי"ז יש לתרץ דברי הר"מ מה שהקשו עליו מגמרא דמתיר בנמצא ביד עכו"ם והר"מ אוסר משום בשנמ"ה אפילו בנמצא ביד עכו"ם, ולפי דברנו י"ל דהר"מ ס"ל הפירוש בגמרא כך ה"נ במוצא ביד עכו"ם, כלומר מדקתני סתמא בנמצא הלך אחר הרוב משמע בכל גוונא אפילו ביד עכו"ם דלא אסר ליה רק היכא שהספק נולד בקבוע, וא"כ כיון דהבריתא מתיר אפילו ביד עכו"ם ע"כ דמיירו קודם התקנה ומעיקר הדין, א"כ ממילא לא קשה לרב דאוסר בשנמ"ה דרב אוסר רק משום חומרא כדאיתא בירושלמי פ"ז מס' שקלים והברייתא ע"כ מיירי מעיקר הדין כיון דמתיר אפילו בנמצא ביד עכו"ם, וא"כ לא קשה על הרמב"ם דאוסר אפילו בנמצא ביד עכו"ם דהגמרא ג"כ לא קאמר דשרי רק מעיקר הדין, משא"כ לאחר שכבר החמירו ואסרו בשנמ"ה באמת גם ביד עכו"ם אסור דכל שנעלם מעין ישראל יש לחוש לחילוף עורבים מרובא דעלמא או שמא עכו"ם גופא לקח מן הטריפות דמכיון שראינו שהחמירו חז"ל בבשר לחוש למיעוט טריפות ג"כ ושלא לקנות מן העכו"ם החמירו בכל גוונא וע"י בטו"ז יו"ד סימן ס"ג ס"ק כב' וא"ש דברי הרמב"ם ודו"ק, והא דרבי מתיר להדיא בנמצא ביד עכו"ם במקולין וטבחי ישראל היינו היכא שכל המקולין הם ישראל וליכא אפילו מיעוט טריפות ובכה"ג גם הר"צ מודה דביר עכו"ם ליכא משום בשמו"ה כמ"ש לעיל באות ב':

ו

עוד נ"ל עפ"י דברי הר"נ דכפי הנראה מדבריו פליגו תרי לישנא דרבי אם באתחזק איסורא מותר לקנות מעכו"ם או לא דתליא בהא, דלישנא קמא דס"ל דכיון שלא הכריזן נשאר הדבר על קו הדין ומותר לקנות היכא דאיכא רוב כשר ס"ל דמשום תקנת הקונים לא היו עושים תקנה דמכיון דאיכא רוב כשר בבירור אין לחוש כלל לקנות מעכו"ם דלרובא דעלמא אין לחוש ורק כדי שיהיה מותר למכיר עשו תקנה להכריז, וא"כ ממילא כשעבר על התקנה מ"מ לקונים נשאר שורת הדין דמותר לקנות ברוב כשר ואפשר דס"ל כיון דרוב היא בתורת וודאי א"כ למה צריך תקנה שלא לקנות מעכו"ם כיון דנוכל לילך בתר רוב בלא שום פקפוק אמנם ללישנא בתרא ס"ל דרוב היא רק בגדר ספק או מכיון דאתחזק שם איסור ג"כ איתרע ליה עכ"פ הרוב, ומשו"ה היה התקנה שלא לקנות מעכו"ם גם בשביל הקונים שלא יבאו לפעמים לידי מכשול ולכך תקנו להכריז או שלא לקנות כלל, וא"כ ממילא מכיון דאתחזק איסורא ויודעים שיש שם טריפה אין נ"מ אם הכריזו או לא ואסור לקנות מעכו"ם ודו"ק:

ז

בבריתא תשע חניות וכו' ספיקא אסור, והנה תיבת "ספיקו" מיותר לכאורא ובספר שערי תורה ג"כ מדקדק בזה ועי' בספרי ח"א בסוגים דקבוע העליתי דאשמעינן אפילו אם נתערב אח"כ באחרת ג"כ אסור כשיטת הרמ"א בסימן ק"י סעיף ד' דכיון דספק הראשון אסור מה"ת ולא כדעת המחבר שם אמנם אי הוי מוקמינן הבריתא גם בקבוע שאינו ניכר דהיינו שבהמה אחת נטרפה ולא נודע באיזה חנות הטריפה ע"י ש"כ סימן ק"י ס"ק י"ד וא"כ לשיטת הפוסקים דבקבוע שאינו ניכר אסור רק מדרבנן (ע"י בספרשערי תורה ח"ג כלל י"ז) צריך לפרש מ"ש "ספיקו" חסור אפכא, כלומר רק "ספיקו" אם אין כאן רק ספק אחד אז אסור, אמנם אם נתערב דיש כאן עוד ספק אחד מותר:

ח

ועפי"ז יש לתרץ מה שיל"ד מאי פריך מבריתא דתשע חניות וכי לא ידע המקשן דמצי לתרץ ליה דמיירי בנמצא ביר עכו"ם כמו דמשני ליה מעיקרא, אמנם עפ"י דברינו א"ש, דהנה לכאורא קשה לפימ"ש הר"נ דעכו"ם מסתמא קונה מטריפה דמוזלי גבי' א"כ איך יש להתיר ביד עכו"ם הא יש לנו הוכחה דע"כ לקח מטריפה כיון דמוזלי גביה, אמנם אי מוקמינן בגוונא שאינו ניכר איזה חנית טריפה א"ש דלא שייך לומר דע"כ לקח מטריפה דהא אינו ניכר איזה טריפה, וא"כ ביד עכו"ם כיון דהוי פירוש אזלינן בתר רובא ואע"ג דלכאורא קשה אי מיירי בקבוע שאינו ניכר א"כ יקשה קושית התוס' ד"ה ה"נ אמאי מותר בפירוש לגזור שמא יקח מן הקבוע והכא לא שייך לתרץ כמ"ש התוס' כיון שהאיסור ידוע לא שייך לגזור שמא יקח מן הקבוע דה"נ אין ידוע איזה חנות מוכרת נבילה כיון דמיירו שלא נודע באיזה חנות הטריפה י"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דמ"מ כיון שיודע שיש בחנות אחת טריפה ג"כ לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע ומשמע מלשונו אעפ"י שאינו יודע באיזה חנות הטריפה, מ"מ מספק ג"כ לא יקח מן הקבוע כיון שאינו מעורב עיין היטב בלשון הרא"ש וא"כ א"ש דהמקשן ס"ל דבריתא מיירו בקבוע הניכר דהיינו שיודע איזה חנות מוכרת טריפה וא"כ לא ניחא לי' לאוקמא בנמצא ביד עכו"ם דכה"ג וודאי אסור ביד עכו"ם דמסתמא מטריפה לקח דמוזלי' גבי' ומתרץ לי' ה"נ בנמצא ביד עכו"ם והא דמותר ולא חיישי' שמסתמא עכו"ם מטריפה לקח דכיון שאין החנות הטריפה ניכרת בפני עצמה שפיר אזלינן בתר רובא, וס"ל לתרצן אליביה דרב דס"ל קבוע שאינו ניכר ג"כ ובפרט כפי הנראה מדברי התוס' מס' מנחות כ"ג ע"א ד"ה שחוטה, ראי ס"ל מב"מ לא בטל הוא מטעם קבוע א"כ הרי דס"ל אפילו קבוע שאינו ניכר ג"כ ורב ס"ל מב"מ לא בטל (רק הריטב"א מס' ע"א ע"ג ס"ק דרק מדרבנן ס"ל לרב מב"מ לא בטל) ע"כ שפיר מצינו לאוקמא אליביה דרב בקבוע שאינו ניכר ושפיר מותר בנמצא ביד עכו"ם והא דלא משני הגמרא דמיירי שגם כל סביבות העיר הם טבחי ישראל וא"כ רב נמי לא חייש לבשנמ"ה כמ"ש התוס' ד"ה אסיק, וכן תקשה בספר שערי תורה. נ"ג דדייק ליה מדקתני הלך אחר "הרוב" ולא קתני אחר רוב משמע דקאי הרובא דנקט לעיל תשע חניות כלומר דסגיא בהך רוב לחודא ולא בענין דעלמא (ג"כ, ובספר שערי תורה תירץ דאי הוי רוב הסביבות ג"כ טבחי ישראל פשיטא דמותר ולא אצטריך לאשמעינן כלל עי"ש:)

ט

בפלוגתא דרב ולוי י"ל דפליגי עפ"י מ"ש לעיל באות ו' אי הא דקתני שלא ליקח בשר מעכו"ם אי היה רק משום תקנת המוכרים שיכולו למכור לעכו"ם או שתקנו גם משום תקנת הקונים שלא יבאו לידי מכשול דרב ס"ל דהתקנה היה משום הקונים דאע"ג דאזלינן מה"ת בתר רובא והיה מותר לקנות מעכו"ם היכא דרוב טבחי ישראל, מ"מ החמירו חז"ל בזה, ומשו"ה ס"ל לרב דמכיון שהחמירו חז"ל הכא שלא ניזול בתר רוב ואסרו ליקח מן העכו"ם אפילו ברוב טבחי ישראל, ה"נ החמירו משום רובא דעלמא וחשש עורגין ג"כ, אמנם לוי ס"ל דחז"ל לא החמירו יותר בבשר מלענין שאר דברים דעיקר התקנה היה רק משים המוכרים שיוכלו למכור לעכו"ם ואי היה מותר לקנות מן עכו"ם הי' אסיר למכור וזהו מדינא כמו בגד שאבד בו כלאים וא"כ לא מצינו שהחמירו חז"ל כאן בבשר יותר משאר דברים ומשו"ה לא ס"ל ג"כ חומרא דבשמו"ה דהא דבשנמ"ה שאסור אפילו לרב הוא ג"כ רק חומרא בעלמא כמ"ש התוס' ד"ה אומר רב והרא"ש עי"ש - ועוד י"ל באופן אחר דרב ס"ל היכא שלא מצאו במקום שהניחו אסור ומה"ת כיון דאיכא ריעותא לפנינו, וכה"ג לא אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא, ומשו"ה שפיר אסרו אפילו מצאו במקום שהונח גזירה אטו לא מצא במקום שהונח דאסור מה"ת ומדוייק הלשון מ"ש "כיון" שנתעלם מן העין כלומר בכל גוונא אפילו מצאו במקום שהונח דאסור ואטו לא מצאו במקום שהונח. אמנם לוי ס"ל דאפילו לא מצאו במקום שהונח ג"כ אינו אסור רק מדרבנן וא"כ היכא דליכא ריעותא ברורה כגון במצא בשר סתם דזהו לא דמי כלא מצאו במקום שהונח דמה שנאבד לא הוי ריעותא כל כך כמו במצאו שלא במקום שהונח דבמצאו במקום שלא הונח ויודע שבני ביתי לא טלטלו אותו ממקום למקום (ע"י בספר תב"ש סימן ס"ג) הרי חזינן ששלטו בו ידים, ואיכא ריעותא ברורא לפנינו משא"כ במצא סתם בשר כמו בנמצא בגבולין אפשר שלא שלטו בו ידים כלל, ולא הוי ריעותא כל כך, ומשו"ה מותר אפילו מדרבנן, ואפשר דרב חייש טפי לריעותא כיון דרב ס"ל ספיקא מה"ת לקולא, וכבר כתבתי כמ"פ דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע לא שמה חזקה מה"ת דילפינן מספק טומאה ברה"ר דטהור ול"ל משום חזקת טהרה דאיתרע אלמא דריעותא הוי מלתא מה"ת ורב ס"ל ספיקא מה"ת לקולא דהא ס"ל גבי אשם תלוי חתיכה אחת משני חתיכת, וא"כ כיון דריעותא הוי מילתא מה"ת במצאו שלא במקום שהונח מה"ת אסור, ושפיר גזרינן מצאו במקום שהונח אטו לא מצאו במקום שהונח ודוק:

י

הא דנקט ואחת מוכרת בשר נבלה ולא נקט טריפה נ"ל לפימ"ש התוס' מס' נדה י"ח ע"א ד"ה הלך אחר הרוב דכל חתיכה שאנו מסופקים אם היא כשרה יש לה חזקת איסור, והקשה בספר ש"ש שמעת' ד' פ"ב א"כ אמאי אמרינן בנמצא הלך אחר הרוב נימא סמוך מיעוטא לחזקא ואיתרע לה רובא ותירץ דמכיון דידעינן עכ"פ שבאותם תשעה חניות נשחטו כולם ונסתלק חזקת איסור תו לא חשוב חזקת איסור עי"ש, עכ"פ הא וודאי פשיטא דחזקת איסור ליכא רק בספק נבלה, משא"כ בספק טריפה תו ליכא חזקת איסור דנשחטה הותרה, ומשו"ה נקט הבריתא נבלה דאפילו בספק נבלה נמי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומותר בנמצא, ועי' בשו"ת הגאון ר' יודא אסאד ז"ל ליו"ד סימן קל"ג ובספר תבואות השדה חלק ח' בסוגיא דקבוע, והנה מה דנקט ובנמצא הלך אחר הרוב ועי' פלתי סימן ק"י שעמד בזה נ"ל דאי מיירו בקבוע שאינו ניכר א"ש די"ל דגם בנמצא אינו מותר דכיון דהו"ל קביע שאינו ניכר יש לגזור גם בפירש שמא יקח מן הקבוע דכיון שאין האיסור ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע, כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ בנמצא, אמנם הך איסורא משום שמא יקח מן הקבוע פשיטא דלא הוי רק איסור דרבנן, וא"כ הפירוש בבריתא הכי תשע חניות וכו' ספיקא אסור כלומר מה"ת, אמנם בנמצא הלך אחר הרוב ומותר מה"ת רק מדרבנן מ"מ אסיר שמא יקח מן הקבוע רק דאי נפרש הכי לא יקשה לרב דאוסר בשנמ"ה כיון דהכא באמת בנמצא ג"כ אינו מותר אפילו מדרבנן רק מה"ת ורב אינו אוסר בשנמ"ה רק מדרבנן והוא לכאורא קושי' עצומה מאי פריך לרב רק כבר כתבנו דהמקשן היה ס"ל דלא מיירו רק בקבוע הניכר, אמנם כהתרצן דמיירו בנמצא ביד עכו"ם וע"כ מיירו בקבוע שאינו ניכר דבניכר היה אסור ליקח מעכו"ם דמסתמא לקח מן הטריפה כמ"ש לעיל וא"כ באמת יש לתרץ דמה דנקט הלך אחר הרוב היינו רק דאינו אסור מה"ת ומדרבנן בלא"ה אסור משום שמא יקח מן הקבוע וא"כ ממילא נא קשה לרב דרב ג"כ איני אוסר משום בשנמ"ה רק מדרבנן, וא"כ יש לתרץ ג"כ שיטת הר"מ מה דאיסר בנמצא ביד עכו"ם, ובגמרא איתא דנמצא ביד עכו"ם מותר דהרמב"ם מפרש בגמרא דמה דמתרץ ה"נ בנמצא ביד עכו"ם כוונתו דע"כ מיירו בקבוע שאינו ניכר מדשרי בכל גוונא נמצא אפילו ביד עכו"ם ובקבוע שאינו ניכר ע"כ אסור מדרבנן משום שמא יקח מן הקבוע וע"כ הא דקתני במוצא הלך אחר הרוב אין כוונתו, דמותר לגמרי רק דהלך אחר הרוב ואינו אסור מה"ת כמו לקח מן הקבוע ממש וא"כ כיון דאינו מותר לגמרי רק מה"ת ומדרבנן אסור וא"כ לא קשה לרב דבשמנ"ה אסור ג"כ רק מדרבנן, וא"כ לא מוכח כלל מהגמרא דביד עכו"ם ליכא משום בשנמ"ה, דהגמרא אינו מתרץ אליבא דרב רק דאינו אסור מה"ת וזה אשמעינן הבריתא מ"מ מדרבנן וודאי אסור משום בשנמ"ה אפילו ביד עכו"ם ודו"ק וס"ל לרמב"ם לפרש הכי בגמרא משום דדוחק לומר דבעכו"ם ליכא חשש משום בשנמ"ה משו"ה ניחא ליה טפי לפרש בגמרא כמ"ש (ועי' מ"ש לקמן באות י"ז בס"ד)

יא

בגמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר כאן הקשו המפורשים אמאי לא מוכח דרב ס"ל בשנמ"ה אסור ממה דקאמר על המשנה במס' שקלים דמותרות רק משום נבלות ואסרות באכילה וא"כ מוכח דבשנמ"ה אסיר אליבא דרב ועי' בספר מראה יחזקאל על מס' חולין שהביא קושי' זו בשם ספר אלי' רבא, ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות ב' דיש לחלק בבשמונ"ה אם החתיכה היתה מעיקרא וודאי מותר או שהיתה מותרת רק מכח רוב' והנה דינא דרב כאן דבשנמ"ה אסור אפילו בחתיכה שלא היה לו בה שום ספק שלקח בבירור מן הכשרה וא"כ י"ל דממה דקאמר רב שם על המשנה דאסור באכילה אינו אסור משום בשנמ"ה רק בחתיכה הנמצאת כיון דאפילו אם לא היינו חוששין לחילוף עורבים ג"כ אינו מותר רק מטעם רובא ומשו"ה בצירוף חשש חילוף עורבים אסור משא"כ בחתיכה שהיה מעיקרא בחזקת וודאי מותר, ולא נשאר רק חשש דחילוף עורבים לחודא רב ג"כ מודה דלא חיישינן, ומשו"ה הביא הך מעשה, ושם מסיק רב דאיסורא שכיחא טפי, וא"כ ע"כ נראה דהחשש שמא היא אמריתא הו"ל כמו רוב מדקאמר איסורא שכיחא טפי וכיון דהך חששא דשמא נתחלף אלום ליה לרב כמו רוב שעיר מוכח דאפילו בחתיכה שהיתה מותרת בוודאי ולא רק מטעם רוב ג"כ חיישינן לחילוף עורבים והאמת הוא דמכיון דס"ל לרב דרוב הוי בתורת וודאי א"כ אין חילוק בין אם החתיכה היתה מותרת בוודאי או רק מתורת רוב כיון דרוב נמי חשוב אליבא דרב כוודאי ובכל גוונא חייש לחילוף עורבים משום דרובא דעלמא נמי חשוב ליה כוודאי כמ"ש הריטב"א דטעמא דרב דאוסר בשנמ"ה משום דאזלינן בתר רובא דעלמא ודו"ק:

יב

בגמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וכו' ואי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הוי, תדע דקאמר להו דאיסורא שכיחה טפי, אלא רב היכא אכל בשרא, בשעתיה דלא אעלים עיניה מיניה, עי' בגמרא כל השקלא וטריא, והנה יל"ד בזה כמה דקדוקים וקושיות א' מנ"ל דרב אוסר בשנמ"ה אפילו היכא דליכא שום ריעותא לפנינו ואוסר משום חשש חילוף עורבים לחודא ג"כ דלמא באמת חשש חילוף עורבים לא הוי חשש גמור לאסור היכא שהיה לו מעיקרא בשר כשר בוודאי רק התם שפיר אוסר כיון דעל ראש היתר הנמצא ליכא חזקת כשרות דמעיקרא דאע"ג דאם לא היה אוסרו כמ"ש התוס' והריטב"א היינו משום דבכה"ג גם רב מודה דאמרינן הוא שאבר תיא שנמצא די"ל דהוי כמצאו במקומו שהרי ראה שלא היה שם עורב מ"מ היה אוסר משום ראש השני, וזה ראש השני וודאי לא היה לו חזקת כשרות דמעיקרא אבל מנ"ל דרב אוסר כל בשנמ"ה ב' במה פליגי הס"ד דגמרא והמסקנא דבס"ד ס"ל טעמא דרב לאסור משום בשנמ"ה ואח"כ דחי ליה פרוותא דעכו"ם הוי ג' אמאי לא פריך הגמרא תיכף רב היכא אכיל בשרא ולמה נטר מלהקשות עד דדחי דלא שמעינן מהאי כללא, ד' מאי ס"ד להקשות ורב היכא אכל בשרא וכי לא ידע דמצי לשנויי ליה דאכל כשלא העלים עניו ואין מדרך הגמרא להקשות מה שהתירוץ פשוט ואי דרוצה לחדש דין דלעניין בשנמ"ה מהני אפילו סמנא כל דהוא כמ"ש התוס' ד"ה בחרוזים, מ"מ לא היה לו לעשות מזה קושי' רק להביא מימרא דרב בסמוך דחרוזים נמי הוי סימן ה' צריך להבין שיטת הרי"ף והר"ם דפסקו כרב הא מגמרא דפריך ורב היכא אכל בשרא ולא פריך ואנן היכא אכלינן בשרא משמע לכאורא דלית הלכתא כרב וקצת פוסקים הוכיחו באמת כך מלישנא דגמרא דלית הלכתא כרב עיין ברשב"א ובשטמ"ק מס' ב"מ כ"ד, ע"ב ד"ה והאמר רב ובתוס' שם ד"ת אתא לקמיה דרב וקשה על הפוסקים דפסקו כרב:

יג

ונ"ל ליישב דהעניין היא כך דהנה עיקר החשש דחילוף עורבים הוא משום דחיישינן לרובא דעלמא ואע"ג דרוב טבחי העיר הוא קורבא דמוכח מ"מ רובא עדיף אפילו מקורבא דמוכח ג"כ כמסקנת הגמרא מס' ב"ב כ"ד ע"א גבי חביות שצפה בנהר דגם רב ס"ל דרובא עדיף מקורבא דמוכח ג"כ ולא כס"ד שם דרב לית ליה דר' חנינא עי"ש, והנה הכא גבי הני תרי רישא כיון דעל האחד שנאבד אין אנו מסופקים כל שמא לא זה הוא כיון שנמצא תיכף דאפילו לעניין איסור אשת איש סמכינן אם נמצא תיכף עי' מס' יבמות ק"כ ע"ב במעשה באחד ששלשלו אותו לים והעלו רגלו דאמרינן אם מן הארכובא ולמעלה תנשא ולא חיישינן שהוא רגל אחר וא"כ הכא ג"כ ראש האחר בוודאי מותר ובאותו עיר היו ג"כ רוב טבחי ישראל וא"כ אם החשש על ראש האחר דשמא הוא מרובא דעלמא לא הוי חשש גמור היה להתיר כל שני הראשים מספק ספיקא ועי' פלתי סימן ס"ג ס"ק א' שכתב דהכא הוי ספק ספיקא ספק על כל ראש דלמה הוא שנאבד, ואת"ל שהוא האחר דלמא הוא ג"כ מרוב העיר דטבחי ישראל וע"כ דס"ל לרב דרובא דעלמא הוא חשש גמור, ומשו"ה לא מהני הך ספק דלמא הוא מרוב העיר לצרפי אפילו לס"ס דל"ל דמשו"ה לא מהני ס"ס כאן משום דהוי ספק אחד בגופו וספק בתערובות דהא הטעם דס"ס כה"ג לא מהני הוא משום דספק הראשון כבר אסור מה"ת ורב ס"ל ספיקא מה"ת לקולא דהא ס"ל לעניין אשם תלוי דבעינן חתיכה משני חתיכות במס' כריתות ריש פרק ספק אכלו וע"כ הא דאסור הכא כל שני הראשים ומשמע אפילו לשני בני אדם, אע"ג דאיכא ספק ספיקא מעליא משום דס"ל דחשש חילוף עורבים מרובא דעלמא הוי חשש גמור וזהו היה כוונתו במה דאמר דאיסורא שכיח טפי, כלומר וליכא לצרף הך ספק דלמא מרוב טבחי ישראל שבעיר לספק ספיקא דרובא דעלמא עדיף ואע"ג דהכא על שפת הנהר יש לומר דלא מקרי רוב טבחי ישראל שבעיר קורבא דמוכח כיון דהכא נכרים נמי שכיחו כמ"ש הריטב"א דבמקום הנהר שכיחו עכו"ם מ"מ כיון דאוסר בקורבא דאינו מוכח אפילו בגוונא שיש ראש אחד שמותר בוודאי דלא מצרפין הך ספק שהוא מרוב טבחי ישראל שבעיר אפילו לספק ספיקא א"כ הה"ד בבשר שנתעלם מן העין אע"ג שהיה מעיקרא כשר בוודאי מ"מ כיון שעכשיו אין לפנינו אפילו חתיכה אחת שנוכל לומר שזהו בוודאי מותר דהא אנו מסופקים על אותה חתיכת שהיתה לפנינו אם זו הוא או נתחלפה ומכיון דרב ס"ל דחשש חילוף עורבין מרובא דעלמא הוי חשש גמור שפיר מוכח דס"ל בשנמ"ה אסור אפילו בלא שום ריעותא לפנינו כיון שיש לומר שנתחלפה ע"י עורבים מרובא דעלמא, אמנם למסקנא דחי ליה פרוותא דעכו"ם הוי דמיירו במקום דלא היה שכיח בשר כשר שם, ומשו"ה אוסר עי' רש"י בד"ה ואי מכללא, אמנם היכא ששכיח בשר כשר דהיינו במקום קורבא דמוכח לא חייש רב לרובא דעלמא מטבחי עכו"ם ופליגי הס"ד והמסקנא בשקלא וטריא דגמרא דמס' ב"ב כיד ע"א אי רב ס"ל קורבא דמוכח עדיף מרובא או דס"ל דרובא עדיף וא"כ כיון דמסקנא שם דרב ס"ל רובא עדיף מקורבא דמוכח שפיר אמרינן דס"ל בשנמ"ה אסור, ומיושב שפיר קושי' א' וקושי' ב' ודוק ועי' עוד מ"ש לקמן באות כ"ו בס"ד א' שייך הכא ספק ספיקא אפילו אי לא הוי חשש גמור:

יד

והנה אח"כ השיב לו הגמרא אפילו למאי דדחי פברוותא דעכו"ם הוי וא"כ רוצה אתה לומר דרב אינו אוסר בשנמ"ה דזהו אינו דע"כ רב ס"ל בשנמ"ה אסור והכי קאמר ואלא רב היכא אכל בשרא ולא בדרך קושי' קאמר היכא רב אכל בשרא רק בדרך פשיטותא שהיה ידע כך דרב לא אכל בשרא, רק בשעתה דלא עלים עיניה או בצויר וחתום או בסימן וא"כ ממילא מוכח דבשנמ"ה אסור ס"ל ואפשר דבאמת ידע זאת מההוא עובדא דרב חסן חתניה ושם ל"ל דרק על עצמו היה מחמיר דהא לא היה בדעתו כלל לאכול, כיון דהיה סעודת הרשות ומוכח שפיר כיון דרב לא אכל רק בשעתיה דלא אלים עיניה, דרב ס"ל בשנמ"ה אסור, ומיושב נמי קושיית התוס' ד"ה לא עלים אמאי לא הוכיח מכאן דבשנמ"ה אסור, דבאמת משו"ה הביא הך עובדא להוכיח מזה דרב ס"ל בשנמ"ה אסור והא דלא הביא תיכף הך עובדא כבר כתב בחידושי' מהר"ם, דאין נ"מ האי מעשה או האי מעשה עי"ש ובאמת דוחק לומר כמ"ש התוס' דהתם רוב טבחי עכו"ם היו דכיון דטבחי נפיק לאפיה דרב לקבל פניו מוכח ע"כ דהטבחים שהיו מצויים שם היו ישראל ועי' בחידושי צל"ח חולין שכתב ג"כ כה"ג ולפימ"ש מיושב שפיר, וא"כ לפימ"ש דמה דאמר הגמרא אלא רב היכא אכל בשרא לא היה כלל בדרך קושי' רק בדרך הוכחה, וכה"ג ראיתי בספר אמרי דוד על מס' חולין רק באופן אחר קצת עי"ש, וא"כ ממילא א"ש שיטת הפוסקים הרי"ף והרמב"ם דהלכה כרב דמאי דפריך ורב היכא אכל בשרא היא אינו בדרך קושי' רק בדרך הוכחה דרב ס"ל בשנמ"ה אסור דבלא"ה לא א"ש להקשות מה דהו כל כך פשוט לתרץ כמ"ש בקושי' באות ג' אות ד' וא"כ שפיר י"ל דהלכתא כרב ומתורצים כל הקושיות שהבאתי לעיל באות י"ב ודו"ק:

טו

בעובדא דרב כהנא דשרי כבדא וכוליתא במעלי יומא דכפורי פליגי רש"י ותוס' דרש"י ס"ל בד"ה כרכשתא דרב כהנא פליג אדרב ותוס' ד"ה אסיק ס"ל דהתם מיירו שבכל מקומות שסביב היו ג"כ רוב ישראל ורב נמי מודה דמותר, אמנם מלשון האידנא שכיח דהתירה טפי לא משמע שהיו כל המקומות סביב ישראל, דא"כ בכל פעם דהתירא שכיח טפי, ומה קאמר האידנא ונ"ל ליישב הלשון האידנא הכי, דהנה רש"י שם כתב דלספק טריפה לא חיישינן דרוב בהמות אינן טריפות, אמנם לכאורא היה מקום לומר דכאן יש קצת הוכחה שהיה טריפה דאי היה כשר היה הטבח נזהר שלא להניח הבשר במקום שיכולין עורבים ליטלו משם והיה לחוש גם לספק טריפות אפילו ברוב ישראל, אמנם יש לומר כיון דעיוהכ"פ הוא מאחד מארבע פרקים שמשחיטים את הטבח בע"כ כדאיתא במס' חולין פ"ג ע"א וא"כ היו מוכרחים לשחוט אפילו לא היה קונים הרבה ישראל, ולא היו נזהרים כל כך על הבשר והיו מצוי לעורבים ליקח אפילו בשר כשר, וזהו שאמר "דהאידנא" כלומר בעיוהכ"פ דהתירא שכיח טפי ומצויים העורבים אפילו אצל בשר כשר, משא"כ בשאר ימות השנה שפיר יש לומר אפילו ברוב ישראל, מ"מ כיון שיש ריעותא שלא נזהרו מן עורבים יש מקום לחוש שמסתמא טריפה היה מדלא נזהרו מעורבים וא"ש דעת התוס' דמיירו שפיר ברוב ישראל גם בסביבות העיר, ואפ"ה קאמר דרק האידנא דהתירא שכיח טפי דבשאר ימות השנה היה לחוש לטריפה כיון דאיכא ריעותא שלא נזהרו מעורבים ודוק כי הוא נכון בשיטת התוס' בס"ד:

טז

ועפי"ז יש לפרש נמי מה דבעי ר"ה מרב, בחרוזין מהו אמ"ל אל תהי שוטה בחרוזין הר"ז סימן ויל"ד למה קרא אותו שוטה בשביל ששאל אותו מהו שמסופק, ובפרט דלאיכא דאמרי גם רב קאמר בחרוזין הר"ז סימן ולמה קרא אותי שוטה ללישנא קמא אמנם על דרך הנ"ל י"ל הכי דוודאי על כל בשר שנמצא ע"י עורבים יש לחוש שהוא טריפה דבבשר כשר נזהר הטבח יותר ומסתמא כיון שהעורב היה יכול ליטלו מוכח שהוא טריפה וא"כ לעניין עורבין יש חשש שהושלך בכוונה, ומשו"ה מצי העורב ליטלו, אמנם בשר שהושלך אין דרך לחרוז אותו בחרוזין וכל שנמצא בחרוזין עכ"פ יכולין לדעת שלא הושלך בכוונה, ועי' בצל"ח שמפרש ג"כ על דרך זהו, והנה נ"ל דעד כאן אמרינן דחרוזין הוי סימן רק היכא דאינו אסור בשנמ"ה מדינא רק משום חומרא כגון במצאו במקום שהונח דכה"ג גם רב מודה דאינו אסור, רק משום חומרא בעלמא כמ"ש לעיל בשם ספר שערי תורה דגזרינן אטו לא מצאו במקום שהוכח, וכיון דאינו אסור מדינא שפיר מהני סימן דחרוזין משא"כ היכא שיש ספק בעיקר הדבר אם היה כלל פ"א כאן בשר כשר, כגון בשר הנמצא או בלא מצאו במקום שהונח דאסור מה"ת לרב כמ"ש בספר הנ"ל שפיר לא מהני סימן דחרוזין כמ"ש התוס' ד"ה בחרוזין דחרוזים לא הוי רק סימן גרוע עי"ש בדבריהם, והנה לכאורא יל"ד בלישנא דרב לאיזה צורך השיב לו חרוזים הרי זה סימן ולמה לא קאמר לו סתם על האיבעי' שלא בחרוזין מהו היה לומר לו מותר בלשון קצרה. אמנם י"ל דרב היה ירא כיון דרב הונא קצר בלשונו בחרוזין מהו ודלמא כוונתו אפילו בבשר הנמצא בחרוזין דלא היה כאן לפנינו מעולם בחזקת היתר ברור שג"כ מותר ע"י סימן דחרוזין, ובאמת כה"ג ס"ל לרב דאע"ג דאין דרך לחרוז בשר נבלות מ"מ יש לחוש לעכו"ם נמי כה"ג, ומשו"ה לא רצה להשיב לו בקיצור דמותר בחרוזין כיון דרב הונא שאל סתם בחרתין מהו היה יכול לטעות דאפילו מי שמצא בשר בחרוזין שלא היה מעולם לפניו חתיכת בחזקת היתר ברור דג"כ מותר ובאמת לא מהני סימן דחרוזין רק היכא שהיה לפנינו מעיקרא בחזקת היתר והיה שם במקום שמונח השתא דאז אינו אסור רק משום חומרא בעלמא מהני גם סימן דחרוזין אע"ג שהוא סימן גרוע, משא"כ במצא בשר בחרוזין בגוונא שלא ידע כלל מאין בא לכאן לא נוכל לסמוך ולומר שכיון שהוא חרוז ואין דרך לחרוז נבלות לומר שהוא כשר דחרוזין לא הוי מ"מ סימן גמור לומר שבוודאי אינו טריפה, ומשו"ה השיב לו בחרוזין הרי זה סימן האריך בלשונו כדי שידע להוכיח מדלא אמר בקיצור מותר דלא מהני חרוזין רק היכא שכבר היה לו בשר חרוז והעלים עין ממנו הרי זה סימן שזהו שהיה לו מכבר דלישנא הר"ז סימן הכי מוכח שהוא סימן שהיא זה שהיה שלו מעיקרא ומשו"ה קאמר לו אל תהא שוטה שמי שאינו מדקדק בלשון רבו נקרא שוטה, ואמר לו שידקדק בלשונו היטב, שמשו"ה הוצרך לומר הר"ז סימן שידע דלא מהני חרוזין רק בגוונא שכבר היה לו בשר חרוז משא"כ במצא בשר חרוז שאינו יודע כלל מאין בא לכאן, לא מהני חרוזין, או אפשר שאמר לו אל תהי שוטה שכעס עליו למה לא פירש האיבעי' היטב דאיבעי' שלו הוא רק ה"ג שהיה לו בשר כשר חרוז, אבל לא במצא בשר חרוז, ואם היה מפרש היטב האיבעי' ששואל אם היה לו בשר חרוז מהו ולא סתם בחרוזין מהו, היה רב יכול להשיב לו בקיצור דמותר משא"כ עכשיו שריה קצר בלשונו הוצרך רב להאריך ולומר הר"ז סימן שלא יטעה כמ"ש, וא"כ ע"י שאלת ר"ה בקיצר נהפך הסדר שבאמת צריך הרב לשנות לתלמודו דרך קצרה והתלמוד צריך לפרש היטב וכאן היה אפכא שר"ה שהוא התלמוד קצר בלשונו ורב שהיה רבו הוצרך עי"ז להאריך, ומשו"ה קאמר ליה אל תהי שוטה בחרוזין, וא"ש לישנא דרש"י מ"ש אל תהי שוטה בחרוזין בשאלה זו כלומר כי רב היה כועס על רב הונא על לשון שאלה שלו שלא פירש היטב, ועי"ז הוצרך להאריך ולומר הר"ז סימן ולא סתם מותר כמ"ש ודו"ק כי הוא נכון בס"ד וע"י בצל"ח שעמד ג"כ בזה למה אמר לו אל תהי שוטה, ולמה כעס עליו ולפימ"ש א"ש הכל וגם מדוייק לשון רש"י מ"ש אל תהי שוטה בשאלה זו כלומר שכעס עליו על שקצר בלשון השאלה ודו"ק:

יז

הנה אם אמנם שכתבתי לעיל באות י' דהרמב"ם מוקי לבריתא דתשע חניות בקבוע שאינו ניכר וא"כ בלאו"ה אסור מדרבנן בנמצא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע מ"מ נ"ל למדקדק בלשון הר"מ פ"ח מהלכות מאכ"א הלכה י"א דהר"מ מפרש אבריתא דתשע חניות בקבוע ניכר דזהו לשונו שם עשר חניות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ואינו ידוע ממי לקח הר"ז אסור, והנה בגמרא איתא תשע חניות כולן מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת נבלה והנה הרמב"ם שנה הלשון דנקט עשר חניות גם בגמרא נקט נבלה, והר"מ נקט נבלות (ועי' בספרי ח"א בסוגיא דקבוע), אמנם י"ל דבגמרא יש לפרש דבכל פעם אין מוכרים אלו החניות רק בשר כשר, ומדוייק הלשון כולן מוכרות בשר שחוטה רק עכשיו אירע טריפות באחת מהן ואינו יודע איזה הבהמה נטרפה כגון שנמצא ריאה אחת טריפה עי' ש"כ יו"ד סימן ק"י ס"ק י"ד וא"כ אחת מוכרת נבלה, והו"ל קבוע שאינו ניכר והפירוש ואינו יודע מאיזה מהן לקח, כלומר אם מכשרה או מנבלה, ומשו"ה נקט הלך אחר הרוב, ולא קתני מותר, עי' פלתי סימן ק"י ס"ק י' שעמד בזה מ"ט לא קתני מותר, ולהנ"ל היה א"ש דבאמת אינו מותר משום גזירה שמא יקח מן קבוע כיון דהוי קבוע שאינו ניכר ואינו מותר רק מה"ת, ומשו"ה נקט הלך אחר הרוב, כלומר ומותר מה"ת כך יש לפרש בלשון הבריתא בגמרא, אמנם הר"מ נקט עשר חניות (ואפשר דהיה לו הגירסא כך) וא"כ משמע דחניות העשירי מוכרת תמיד "נבלת" ואין הספק רק מאיזהו לקח דתשע חניות גם עכשיו מוכרים בבירור בשר כשר רק הוא אינו ידע מאיזהו לקח והו"ל קבוע הניכר והא דלא קתני בנמצא מותר דכיון בקבוע ניכר וודאי לא שייך לגזור שמא יקח מן הקבוע כמ"ש התוס' ד"ה ובנמצא היינו משום דהר"מ מפרש להדיא דאם רוב מוכרים עכו"ם אסור אפילו בנמצא דלא אכפת לן מה שהרוב חניות כשרים דאם נפל בשר ונאבד מסתמא מרובא נאבד ואם היו רוב עכו"ם אסור עי' ברמב"ם שפסק כך להדיא, וא"כ לא מצי למתני מותר דבנמצא אינו תלוי ברוב חניות רק ברוב המצויים שם אם עכו"ם או ישראל (ואפשר דס"ל להר"מ כסברת הר"נ דעכו"ם מסתמא מטריפה לקח דמתלי גביה) דכיון דהוי קביע ניכר הלך העכו"ם וקנה מטריפה ואינו מותר בנמצא ג"כ רק אם רוב ישראל שם ומשו"ה לא קתני מותר, עכ"פ המעיין בלשון הר"מ יראה דמיירו בקבוע הניכר וא"כ צריך לתרץ מה דפסק הר"מ בנמצא ביד עכו"ם אסור כפי מ"ש לעיל באות ב' ועי' פלתי סימן ק"י ס"ק י' בד"ה והנה יש להבין ע"ש ביושב דברי הר"מ הנ"ל והעלה דלהר"מ לא נוכל לאוקמא בקבוע שאינו ניכר רק בקבוע הניכר ואסור ליקח מעכו"ם דמסתמא לקח מטריפה משום דמחלי גבי. וא"כ לא מצי לאוקמא בנמצא ביד עכו"ם רק לרב מוקמינן לה בקבוע שאינו ניכר ולא שייך לומר דמוזלי גביה כיון שאינו ניכר הטריפות היכן הוא ושפיר מותר בנמצא ביד עכו"ם עי"ש, ויש להוסיף על דבריו עפ"י מ"ש לעיל מדברי התוס' מנחות כ"ג ע"א דמאן דס"ל מב"מ לא בטל ס"ל קבוע שאינו ניכר ג"כ עי' בספר שושנת העמקים כלל י"ד, ובספרי ח"ג שער טהרת חולין סוף שער ו' ודו"ק, וא"כ לרב דס"ל ג"כ מב"מ לא בטל ס"ל ג"כ קבוע שאינו ניכר והר"מ דמוקי לה בקבוע הניכר לא מצי לאוקמא ביד עכו"ם דבקבוע הניכר אסור מיד עכו"ם דבוודאי לקח מן הטריפה, וא"ש דברינו על פי דברי הפלתי בס"ד ודו"ק:

ח

בט"ז ביו"ד סוף סימן ס"ג הביא העובדא מ"ש במרדכי ששחטו תרנגולת ע"י עכו"ם והשוחט לא הכיר התרנגולת רק שאמר שעתה שחט תרנגולת אחת, אמנם הבעה"ב הכיר התרנגולת בטב"ע והכשירה כר"ת דאמר דלית הלכתא כרב דס"ל בשנמ"ה אסור, והקשה הב"י דהא רב נמי מכשיר בגמרא ע"י טב"ע ולמה צריך לומר דלית הלכתא כרב עי' בט"ז שם וביש"ש פרק גיד הנשה סימן כ"ה והמחוור בזה מ"ש הפלתי סימן ס"ג ס"ק ג' דבאמת טב"ע של בעה"ב לא היה טב"ע גמור (ובפרט דיש לומר דמתרנגולת חיה על תרנגולת שחוטה לא היה טב"ע גמור, ומשו"ה שאלו השוחט אם הוא אין לו בו טב"ע דטב"ע דהשוחט עדיף כיון שראה אותה שחיטה ג"כ) והנה הא דמהני לרב בטב"ע אפילו כל דהוא, היינו רק היכא דליכא חשש גמור משא"כ ברוב טבחי עכו"ם דאיכא חשש גמור לחילוף לא מהני טב"ע כל דהוא, אמנם ללוי דמכשר בשנמ"ה וא"כ צריך לומר בעובדא דהני אמוראי דלא מכשרי רק ע"י טב"ע מיירו ג"כ שהיה רוב טבחי עכו"ם, דאל"כ לא צריך לשום טב"ע והכא לעניין תרנגולת הוי ג"כ כמו רוב טבחי עכו"ם דכל אחד שוחט לעצמו בביתו ויש חשש גמור לחילוף וא"כ לרב דלא מהני טב"ע שאינו גמור רק ברוב טבחי ישראל לא היו מכשירין זו התרנגולת, ומשו"ה צריך לומר דהלכתא כלוי דמכשר בשנמ"ה וא"כ הא דהיה צריך בעובדא דהני אמוראי עכ"פ טב"ע כל דהוא היינו אפילו בחשש גמור דרוב טבחי עכו"ם, ואפ"ה מהני אפילו טב"ע כל דהוא ושפיר צריך לומר דלית הלכתא כרב עי"ש והוא נכון בס"ד:

יט

בגמרא אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף מטביעת עינא תוס' ד"ה ולא מהדרינן דהכא מיירו בטביעת עין כל דהוא דהני אמוראי אי ח"ה להם טב"ע גמור לא היו באו לשאל כלל ולפי"ז רבא לא היה מסופק כלל על טב"ע גמור דפשיטא דמהני, והנה הא דאמרינן בגמרא אי אתי בי תרי ואמרו פלניא דאית ליה האי סמנא והאי סמנא קטל נפשא לא קטלינן ליה, ראיתי בנו"ב מהד"ק לאה"ע סימן נ"א שכתב דהיינו דווקא בסימן אמצעי, משא"כ בסימן מובהק קטלינן ליה עי"ש ויש להביא ראיה לדבריו מלישנא דגמרא דאמר אילו אתי ב' תר"ה ואמרו פלניא דאית ליה האי סמנא והאי סמנא וכו' לא קטלינן ליה ויל"ד למה נקט ב"פ האי סמנא והאי סמנא אלא וודאי דכוונת הגמרא הוא כך, דוודאי כל שיש לעדים סימן מובהק ביותר שאין נופל בו שום צד ספק אין מדרך לפרוט עוד סימנים אחרים דגם סימן אחד די להם לברר הדבר רק כשאין להם סימן מובהק כל כך אז מדרך העדים לפרש כל צד סימן שיש להם עליו, ומשו"ה נקט דווקא כה"ג שרגילים לומר האי סמנא והאי סמנא דבכה"ג מסתמא לא הוי סימן מובהק לא קטלינן ליה, ולפי"ז צריך לומר דסימן מובהק עדיף מרוב דאי לא היה מועיל רק כמו רוב לא היה מהני היכא שהוא טוען בריא אני לא הייתי, דנגד טענת בריא לא מהני רוב, ועי' בנו"ב שם, ובחידושי פנ"י בקו"א למס' כתיבות כ"ב ע"ב מ"ש שם בדברי תוס' אלו, וע"כ דסימן מובהק ביותר ליכא שום צד ספק ורק סימן אמצעי לא מהני אפילו אי סמנים דאורייתא מ"מ הכא כיון שהוא טוען בריא לא מהני לדונא במיתה, אמנם טב"ע וודאי עדיף מסימן, דהא אפילו אי סימנים לאו דאוריתא מ"מ טב"ע מהני מה"ת, ועי' תוס' מס' ב"מ כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה שכתבו דאפילו אי סימנים לא דאוריתא א"כ איך דרשינן קרא מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים, וכתבו שם דעל ידי סימנים יוכל למצא עדים שישאל להם ראיתם הבגד שיש לו סימנים כך וכך, והם יכירו אותו משמע דטב"ע ע"כ מהני דאי לא"ה לא משכחת להחזיר אבידה כלל ודו"ק, והנה ראיתי בספר לב ארי' שכתב דהכא ס"ל ע"כ סימנים לאו דאוריתא דאי דאוריתא מה שאל אותו אית לך סמנא בגוה, הא אם היה להם סימן בוודאי לא היו צריכים לשאול כלל, עי"ש ודבריו נפלאו ממני, הא לפימ"ש התוס' ד"ה בחרוזים משמע דהכא אפילו סימן גרוע מהני וא"כ אפשר ג"כ שהיה להם סימן גרוע וע"ז באו לשאול אם האמת כן שסימן גרוע מהני ג"כ אבל סימן אמצעי דהוי דאוריתא ידע שלא היה להם, דא"כ לא היו באו לשאול כמ"ש באמת הלב ארי' רק שחשב אולי בא לשאול אם סימן גרוע ג"כ מהני וא"כ מצי שפיר סובר סימני' דאורי' וזהו פשוט:

כ

ראיתי בס' אמרי דוד שהביא קושי' מאי פריך הגמ' סומא האיך מותר באשתו דהוא אינו אסור בכל הנשים רק באשת איש וי"ל בעלה משמרה ולקרובה י"ל דמוקמי' אותה אחזקת כשרות כיון שיש לדין על אדם פרטי, ואמאי לא הקשה דעדיפא מינה אם היא היתה סומית האיך היא מותרת דהיא אסורה לכל וכאן ל"ש כלל לאוקמא אחזקת כשרות דכל שאין דנין על איש פרטי לא שייך חזקות. כשרות כמ"ש התוס' במס' שבועות מ"ו ע"ב ד"ה וספרא דאגדתא, ונ"ל דהנה הא וודאי פשיטא דטב"ע גמור אין שום ספק שיועיל, והנה בספר ראש יוסף כתב דבאשתו דרגיל אצלה ביותר הוי טב"ע גמור, ולפי"ז י"ל דוודאי תיכף שיקרב אליה יכיר אם הוא אשתו או לא וליכא שום חשש רק מ"מ טרם שיכיר ע"פ יהי' מוכרח לקרב אליה וליגע בה דרך איברים, וזהו ג"כ אסור מה"ת אע"ג דליכא חיוב מיתה על דרך איברים ומשני שפיר ע"י טב"ע דקלא וא"כ היינו דווקא באיש, משא"כ באשה תיכף שיקרב אליה תרגיש אם הוא הבעל או לא ולגבה ליכא איסור דרך איברים כיון שהיא לא עשתה מידי, ואם ירצה לבעול תיכף תרגיש בטב"ע גמור שאינו בעלה. וליכא שום חשש (ועי' וילקט יוסף מחברת ראשונה סימן ק"ה), וראיתי בחידושי הגהות יעב"ץ למס' חולין שהקשה א"כ חרש האיך מותר דהתם לא שייך טב"ע דקלא, כיון שאינו שומע, עוד הקשה שם לפימ"ש המהרש"ל בשו"ת דהיכא שהיא בחררה המיוחד ליכא שום חשש א"כ מאי פריך האיך סומא מותר באשתו דלמא באמת אינו מותר רק היכא שהיא בחדרה המיוחד דאין חשש שאשה אחרת באה לשם עי"ש בהגהות, והנה כפי הנראה הוי טב"ע דקלא טב"ע גמור דאלא"ה לא היו מתירין לסומא איסור ערוה, והנה א"כ קשה האיך מוכיח רבא דטב"ע עדיף מסמנא והיינו אפילו טב"ע כל דהוא כפימ"ש התוס' ד"ה ולא מהדרינן, וראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"א סימן נ"ו דבר נכון בזה דרבא הוכיח דהכא מהני אפילו טב"ע כל דהוא באיסורא, דל"ל דהיה להם טב"ע גמור, דא"כ מה היו מסופקים הא מעצמם היו יכולים לידע דטב"ע גמור מהני, דאל"כ איך סומא מותר באשתו או האיך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה, וע"כ דעל טב"ע גמור לא היו מסופקים כלל ולא באו רק על טב"ע כל דהוא וממילא מוכח דטב"ע כל דהוא נמי מהני, והא דקאמר דעדיף ואכתי לא מוכח דעדיף, דלמא לא הוי רק מסמנא, כבר הקשה כן הריטב"א, ותירץ דמסברא ידעינן דכל דמהני טב"ע הוי עדיף מסמנא עי' שם, וע"פ דברי שו"ת מתנת חיים הנ"ל בסימן כ"ו שם מדוייק מה דאמר רב אשי תדע דאילו אמר לשלוחא קרו לפלניא דהאי סמנא וכו' כי חזי ליה ידע ליה ולמה לו להביא ראיה מדבר הרשות בעלמא כיון דהני אמוראי הקודמים רבא ורב יצחק בריה דרב משרשיה, הביאו ראיה ברורה טפי ממה דדינא הכי, אמנם להנ"ל א"ש כיון דעיקר ההוכחה היא דעל טב"ע גמור לא היו באים לשאול מסומא או ממה דאמר תדע דאילו בטב"ע קטלינן ליה ואין זה ראיה כל כך דלמא ס"ל להני אמוראי דסומא אינו מותר באמת רק ע"י עדים וכמו שמצינו בנדה אם היא סומא בודקת ע"י עדים וכי זהו מעשים בכל יום שמותר באשתו, ובפרט לפימ"ש לעיל דבמקומה ליהא חשש, וא"כ שלא במקומה הרגילה להיות באמת אינו מותר ובני אדם בלילה ג"כ אינו מותרים רק בביתם במקום שאין דרכן של שאר נשים להיות שם וכן בטב"ע מנ"ל דקטלינן ע"י טב"ע, ומשו"ה הביא רב אשי ראית מדבר אשר כל אדם יוכל לידע בנפשו שעל טב"ע אין לו ספק כלל, וא"כ מסתמא לא היה להם טב"ע גמור דזהו היו יודעים מעצמם וע"כ דלא היה להם רק טב"ע קצת וא"כ שפיר מוכח דטב"ע כל דהוא נמי מהני מ"מ נ"ל דכל הא דשקלינן וטרינן בטב"ע אי מהני היינו דווקא בדבר שצריך לשום עינו עליו היטב ולהכירו דבזה שייך לשון טב"ע כלומר ששם עינו עליו ומכיר אותו, משא"כ בדבר שאפילו בלא שימת עין ודקדוק קצת נמי מכיר כמו סתם בני אדם הרגילים יחד ומכירים זה את זה פשיטא דזהו לא הוי שום ספק כלל ולא הוי בגדר טב"ע כלל, ובזה א"ש מה שצריך ראיה לזה דטב"ע מהני, והא פשיטא דא"כ איך משכחת עדים כלל הא בכל פעם נוכל לומר שאחר היה, ולא זהו, אלא וודאי שכל שא"צ לעדים לדקדק כלל וא"צ שום שימת עין והבחנה פשיטא דמהני, ועל זה אין שום ספק וכל שקלא וטריא דגמרא הכא רק בדבר שעכ"פ צריך שימת עין והבחנה קצת ודו"ק, (שוב ראיתי בשו"ת מחנה חיים הנ"ל שכתב ג"כ כעין זה ועיין היטב שו"ת נו"ב מהד"ת לאה"ע סימן ס"ב ועי' עוד לקמן אות כ"ד:

כא

בתוספ' ד"ה פלניא כתבו דאם נשאת בעד אחד ע"י סימנים וזנתה ואח"כ באו עדים שוות כבר מ"מ אין יודעים שגם בשעה שנשאת לשני ג"כ כבר היה מת, וא"כ אולי היה חי בשעת קידושי שני ובשעת זנות כבר מת הראשון בבירור אינה חייבת מיתה כיון שלא היתה רשאי להנשא רק ע"י סימנים אינה חייבת מיתה, וכתב בספר ראש יוסף להפליא ע"ז שלא נמצא כן בשום פוסק דבכה"ג לא תהיה חיוב מיתה דאשת איש, וראיתי בהגהות הגאון ר' צבי חיות ז"ל שכתב עפ"י סברת הר"מ בפט"ז מהלכות סנהדרין דכל שהוחזק האיסור אפילו עפ"י ע"א חייבין עליו מיתת אם עבר עפ"י שני עדים, וא"כ ה"נ כיון שכבר הוחזקה להיות אשת איש עפ"י העד שנשאת עליו שפיר יש לה דין אשת איש לכל דבריה, ובספר ראש יוסף העלה מסברא דנפשו דכל שנשאת עפ"י ע"א או ע"י סימנים אמרו רבנן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעונהו רבנן לקידושין מיניה, וא"כ ממילא הוי אשת איש גמורה מן השני שתהיה חייבת מיתה עי"ש, והנה הגאון הנ"ל כתב כן מסברא דנפשיה דנשאת עפ"י ע"א אפקעינהו רבנן לקידושין ובדברי רש"י מסכת' שבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה מבואר כן להדיא, דנשאת עפ"י ע"א אפקעינה רבנן לקידושין מיניה, אמנם התוס' ע"כ לא ס"ל הכי ודו"ק:

כג

אמנם אחר העיון קצת, נ"ל דגם התוס' שפיר מצי ס"ל כדעת הר"מ פט"ז מהלכות סנהדרין דכל שהוחזק לנו האיסור אפילו עפ"י עד אחד מהני אח"כ למלקות ג"כ, ומ"מ ס"ל הכא דמה שנשאת עפ"י ע"א או עפ"י סימנים, לא מהני להחזיקה אח"כ כאשת איש, מן השני גם לעניין מיתה אי ס"ל דע"י סימנים לא קטלינן גברא, עפ"י מה שהעליתי בספרי חלק ד' שער מודה במקצת שער ד' אות י' דהא דאמרינן דהוחזק עפ"י עד אחד מהני למלקות ולמיתה ג"כ, היינו אם החזקנו נאמנותו מכח וודאי, כמו בכל עד אחד דנאמן באיסורין מכח סברא דמה לו לשקר והו"ל כוודאי, וא"כ אע"ג דמעיקרא לא היה נאמן למלקות ולמיתה מגזה"כ דע"א אינו נאמן (עי' במנחת חינוך סימן תקכ"ג, ועי' בספרי ח"ד בסוגיא דפרה וטלית אות י"ב) מ"מ היכא שכבר נאמן לאיסורין מהני, נאמנותו למלקות ג"כ, משא"כ אם גם מעיקרא לא החזקנו נאמנותו בתורת וודאי רק לאיזה דבר האמינתו התורה, א"כ למה שצריך להיות רק בתורת וודאי שלא יהיה בו אפילו שום נדנוד ספק לא מהני מה שהחזקנו נאמנותו מעיקרא, כיון שגם מעיקרא לא החזקנו אותו בתורת וודאי עי"ש היטב בספרי, וא"כ א"ש שיטת התוס' דהכא לעניין סימנים אי ס"ל דע"י סימנים לא קטלינן ע"כ צ"ל דאע"ג דמהני מה"ת להתיר אשת איש, היינו משום דסימנים הו"ל כרוב ומהני רובי כמו בכל האיסורים, משא"כ לעניין מיתה כיון דכתוב ושפטו והצילו העדה כיון שיש רק לד ספק אפילו על צד המיעוט ג"כ לא קטלינן ליה (ואע"ג דמצינו לעניין מיתה ג"כ דאזלינן בתר רובא כגון דלא חיישינן שמא טריפה, הכא היינו דווקא ברוב שבא קודם המעשה, משא"כ בסימנים לומר שהוא הרוצח דהוי רוב לאחר מעשה לא מהנ' רוב לעניין מיתה, (ועיי' שב שמעת' ד' פ"ח פ"ט) וא"כ הכא מה שנשאת ע"י סימנים כיון שגם מעיקרא לא מתורת וודאי החזקנו שמת ע"י סימנים רק מכח רובא, וא"כ שפיר לא מהני לעניין מיתה, הגם שבספר ש"ש שם רוצה לומר דהכא נמי מכיון שכבר נשאת עפ"י הסימנים הו"ל כהוחזק מכבר ומהני לעניין מיתה ג"כ מ"מ התוס' לא ס"ל הכי רק דס"ל דכיון שלא הוצרכו להחזיק מעיקרא בתורת וודאי דלהתיר איסור אשת איש ברוב נמי סגיא לן מה"ת וכל שלא החזקנו אותו בתורת וודאי לא מהני לעניין מיתה דבעינן וודאי גמור ודו"ק:

כג

וכן לעניין עד אחד בעדות אשה כתבו התוס' דהכא ע"כ לאו בתורת וודאי החזקנו לנאמנות העד שהרי אינו נאמן לעניין נחלה א"כ הרי תיכף מעיקרא לא החזקנו נאמנותו בתורת וודאי, ומשו"ה הביאו התוס' ג"כ מ"ש, וגם צרתה אסורה עי' בחידושי מהר"ם, דזהו קאי באשה שאמרה מת בעלי דצרתה אסורה, והביאו התוס' ראיה דמצינו דמהני לעניין עדות אשה, אע"ג שאין מחזיקין הדבר בתורת וודאי דאי הי' מחזיקי' הדבר בתורת וודאי היה מהני גם לנחלה ולהתיר צרתה ג"כ, וא"כ כיון שלא בתורת וודאי החזקנו אותו מעיקרא ממילא היכא דאיכא נ"מ לעניין מיתה דבעינן וודאי דווקא לא מהני מה שהוחזקנו מעיקרא, משא"כ דעד אחד לעניין איסור שהחזיק נאמנותו בתורת וודאי שפיר י"ל דגם התוס' ס"ל כשיטת הר"מ שהיכא שכבר הוחזק מהני נאמנותו גם לעניין מלקות אח"כ, וא"צ לומר דהתוס' פליגי על הר"מ, וי"ל עוד בסברת התוס' דלא מהני עד אחד לעניין להחזיקה לאשת איש כשזנתה אח"כ לעניין מיתה ג"כ כיון דהא דע"א נאמן היא מכח חזקה אשה דייקא ומנסבא, והכי באשה שאנו רואין שמזנית לא שייך כל כך חזקה אשה דייקא ועי' שו"ת אמרי אש לאה"ע סימן י"ז דמשמע נמי באשה שכבר זנתה לא שייך כל כך חזקה אשה דייקא, ועי' נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן מ"ב ד"ה והנה צלע"ג ודו"ק) ושפיר לא מהני נאמנות העד אחד שתהיה חייב מיתה על ידו מחמת קידושין השני ודו"ק, וראיתי בספר שב שמעת' שא' ג' פ"ח שרוצה להכריח מדברי תוס' אלא דלא כהט"ז ביו"ד סימן שצ"ז דחזקת חי היכא שמת לפנינו לא מהני למפרע שהרי הכא ס"ל להתוס' אע"ג שבשעת זניתה כבר היה מת, מ"מ אמרינן שבשעת קידושי שני היה חי, ולא אמרינן כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת היה, וחלו קידושי שני עי"ש, אמנם י"ל דאין מכאן ראיה כ"כ דאפשר שמיירו שהוא זמן רג משעת קידושי שני, וא"כ פשיטא דעל זמן רב וודאי לא נוכל לומר כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת דהרי ע"כ פ"א היה חי, ועי' שו"ת חתס"ו ליו"ד סימן ב' ובספרי ח"א שער החזקות שער ב' הארכתי בעניינים אלו בס"ד עי"ש:

כד

מ"ש לעיל באות כ' דכל שמכירים היטב כגון בני אדם הרגילים זה עם זה תמיד, זה עדיף אפילו מטב"ע גמור, דכה"ג אינו נכנס כלל לגדר טב"ע דגדר טב"ע אינו רק היכא שבעי עכ"פ שימת עין יש לי ראיה מדברי רש"י ד"ה טביעת עינא, וז"ל ומכירין אנו בו ולכאורא היה צריך לומר מכירין אני בלא ואו, וגם למה נקט מכירין בו הי"ל "אותו", אלא וודאי דכוונת רש"י דוודאי מי שאמר סתם מכירין אני אותו אין זה כלל בגדר טב"ע, וטב"ע לא נקרא רק היכא שצריך עכ"פ שימת עין ועל ידי הבחנה היטב בעין מכירין אותי, ומשו"ה נקנו רש"י ומכירין בוא"ו, כלומר דע"י שימת העין הכרנו ואמר "בו" כלומר ע"י הבחנת העין, משא"כ בדבר שא"צ הבחנת העין כלל זה הוה בכלל הכרה ממש, ואינו עניין כלל לגדר טב"ע, וכן משמע מלשון הרא"ש שהוסיף על לשון הגמרא וז"ל אילו אמרי ידעינן ליה בטב"ע "והאי ניהו" קטלינן הוסיף הראש אלו ב' תיבות "והאי ניהו" וגם שנה מלשון הגמרא, דבגמרא איתא אית לן טביעות עינא והרא"ש נקט ידעינן ליה בטב"ע, אלא וודאי כוונתו דסתם הכרה אין דרך לומר ע"י טביעת עין האי ניהו דכל שא"צ שום הבחנה אפילו קצת אומר סתם שמכיר אותו רק הכא דמיירו שעכ"פ צריך הבחנה ושימת עין משו"ה נקט ידעינן ליה בטב"ע והאי ניהו, כלומר שאומרים בפירוש שיודעים ע"י טב"ע שהוא אותו פלוני, ואע"ג שצריכים הבחנה קצת מ"מ מה מהני כיון שאומרים שמכירים אותו בטב"ע גמור ודו"ק, והנה הר"מ לא נקט בפרק י"ב מהלכות סנהדרין רק הכרה סתם, ולא נקט טב"ע, ולפי"ז היה מקום לפרש דבריו דבאמת לא מהני לעניין מיתה אפילו טב"ע גמור כיון דטב"ע יש מקום לטעות, ומשו"ה נקט סתם מכירים אתם אותו, כלומר הכרה גמורה שהוא יותר מטב"ע רק בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות נקט טב"ע דלעניין בשכמ"ה פשיטא דמהני אפילו אין לו הכרה גמורה רק טב"ע בעלמא ודו"ק (ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת לאה"ע סימן ס"ב שכתב לחזק דבריו במהד"ק סימן נ"א דעל סימן מובהק ביותר קטלינן ליה) דמ"ש הר"מ מכירים אתם אותו הה"ד דע"י סימן מובהק ג"כ מקרי הכרה עי"ש, ומ"מ אפשר דאפילו אם סימן מובהק מקרי הכרה מ"מ טב"ע שמצוי לטעות בו לא מקרי הכרה כל כך והגמרא לא קאמר דטב"ע עדיף מסימנא רק היכא שהטב"ע היא בבירור שאין לו מקום לטעות כמ"ש הריטב"א דכל היכא דטב"ע מילתא עדיף מסימנים כלומר רק עיקר הספק היא אם מקרי טביעת עין, והנה הריטב"א מפרש כאן טב"ע עדיף, עדיף ממש, אמנם התוס' מס' ברכות נ' ע"א גבי אי נברך עדיף כתבו דעדיף לא משמע דיותר טוב רק דשקולים הם וכבר רמז על זה במסורת הש"ס ודו"ק:

כה

בגמרא דאמ"ל זיל שקול, ראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"א סימן נ"ו למה אמ"ל זיל שקול, ולא אמ"ל מותר, ונ"ל דהם היו מסופקים חוץ מן האיסור דבשנמ"ה אולי הניח שם אחד מדעת ואין בו סימן, וא"כ אי לא יהיה אותו הבשר שלו יפסידו גם מן הבעלים, ואסור ליקח כדאיתא בחו"מ סימן ר"ס סעיף ט' משו"ה אמר לו אם יש לו טב"ע תוכל לסמוך גם לעניין מציאה שהוא שלך ואמ"ל זיל שקול כנ"ל:

כו

הא שכתבנו לעיל באות י"ג דגבי עובדא דרב דאסיק תרי רישא אי לא היה חשש גמור חילוף עורבין היה ראוי להתיר שניהם מכח ספק ספיקא, וכן כתב הפלתי סימן ס"ג ס"ק א' אע"ג דכפי הנראה מדברי או"ה שהביא הש"כ בכללי הספיקות ס"ק י"ז דאי לא נתערב אלא חד בחד לא מקרי ספק ספיקא, וא"כ נסתרים דברינו, נראה דאין קושי' מזה דהאו"ה מיירו באתחזק איסורא מעיקרא עכ"פ שפיר אומרינן דאע"ג דבנמצא אינו אסור רק מדרבנן מ"מ אם נתערב אינו מותר רק אם נתערב ברוב. משא"כ חד בחד לא הוי ספק ספיקא דהתם עכ"פ היה אסור ברור מעיקרא בתערובות הראשון, משא"כ הכא וגבי הני תרי רישא דלא היה מעולם איסור ברור לפנינו דעל ראש האחר נמי יש לומר דהוא מרוב טבחי ישראל שבעיר, משו"ה וודאי אמרינן דאי לאו דרובא דעלמא שמא חלפוהי עורבים מרובא דעכו"ם הוי חשש גמור היו מותרים כל השנים מכח ס"ס, ועי' פלתי שם שהתעורר גם בזה דהוי תערובות חד בחד, ומ"מ כתב דשפיר הוי ס"ס, וא"ש עפ"י החילוק שכתבנו, והנה הגם דהש"כ שם מפרש דברי או"ה דמיירו אפילו בבשנמ"ה דאינו אסור רק משום חומרא בעלמא, ואפ"ה לא מהני חד בחד להצטרף לספק ספיקא אמנם אעפ"י שאינו כדאי, מ"מ המעיין בדברי או"ה שם יראה דקאי על בשר הנמצא ופירש שלא בפנינו דאסור מדרבנן עכ"פ שמא יקח מן הקבוע (והיינו בקבוע שאינו ניכר) דהתם שפיר קאמר דתערובות חד בחד לא הוי ספק ספיקא והיינו כמ"ש משום דעכ"פ מעיקרא בתערובות והראשון היה נתערב איסור ברור, ועי' פלתי בבית הספק בד"ה והנה האריכו האו"ה האריך והש"כ עי"ש משמע נמי כמ"ש דהיכא דלא אתחזק איסור בוודאי אמרינן שפיר דאפילו בתערובות חד בחד מהני ס"ס, וא"ש דברינו מ"ש לעיל באות י"ג בס"ד ודו"ק ומדברי הש"כ גופא נמי שם משמע דהיכא דיש לנו ספק אם יש כאן איסור כלל הו"ל ס"ס אפילו בחד בחד דז"ל שם בס"ק י"ט וכן אם יש ספק בחתיכה אם היא מכשרה או מספק טריפה דאוריתא מותר אם נתערב מתחלה חד בחד וא"כ ה"נ גבי הני תרי רישא דכוותי' דהא בכל ראש יש ספק אם היא אותו שנאבד או שהיא אחר והו"ל ספק טריפה והיה ראוי להיות מותר דהא נתערב וראש אחד בוודאי מותר וע"כ חשש דחילוף עורבים הוי חשש גמור ולא מצרפינן לספק ספיקא כמ"ש לעיל באות י"ג ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה