אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער הספיקות שער ג

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער הספיקות שער ג

שער הספיקות שער א

ומעתה נבאר קצת סוגי' דפתח פתוח מט' כתובות (דף ט' ע"א) ועוד ישאר עניני ספיקות בס"ד.

כד

בגמרא פריך, ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק באונס ספק ברצון, והנה לכאורא יל"ד מאי פריך הגמרא הא נגד ספק אינו תחתיו יש לנו חזקת הגוף שהיתה בתולה ותחתיו נבעלה ונגד ספק אונס יש כאן רובא ברצון וכיון דאפילו ספק אחר לא הוי שקול דיש כאן חזקה לאיסורא חזקת הגוף ורובא לאיסורא רוב ברצון וחזקה ורובא וודאי עדיף מס"ס ואע"ג דיש כאן גם חזקה להתירא היינו או חזקת כשרות לכהונה או חזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' מ"מ דלמא חזקה ורובא מועיל כל כך כמו חזקה וס"ס דהא ס"ס אינו מילתא דפשיטא כל כך דיהי' עדיף מרובו ועיי' שו"ת רשב"א סימן ת"א, וא"כ מאי פריך הגמ' בפשיטות כל כך אמאי ס"ס היא, וראיתי בפלתי סימן ק"י שרוצה להוכיח מדברי התוס' ד"ה ואבע"א דס"ס עדיף מחזקה דהרי רובא ברצון עדיף מחזקת היתר, אע"ג דרובא ברצון לא הו' רוב גמור שהרי הכי כתבו התוס' להדיא דלא מוקמינן בחזקת היתר משום דרוב ברצון ומ"מ ס"ס מהני לגבי רוב רצון וא"כ מכ"ש דמהני נגד חזקה דגרע אפילו מרוב רצון וא"כ ס"ס עדיפא מחזקה כיון דעדיף אפילו מרוב רצון, מ"מ משים הא לא אריא דוודאי נגד חזקה מעליא י"ל דלא מהני ס"ס והא דמהני נגד רוב רצון היינו דרוב רצון לא הוי רוב גמור ואע"ג דמ"מ עדיף מחזקת היתר היינו משום דהחזקת היתר עכ"פ כבר איתרע משא"כ נגד חזקה ברורה לא מהני ספק ספיקא ועי' שכ' יור"ב סימן ק"י וט"ז שם ס"ק ט"ו ובשו"ת משאת בנימין סימן ל"ח מ"מ הא וודאי י"ל דרובא וחזקה עדיף מס"ס וחזקה ועכ"פ שקולים הם וא"כ מאי פריך הגמרא, ונראה דהגמרא ס"ל דעכ"פ היכא דיש סברא המסייע לצד ההיתר וודאי עדיף מחזקה, והנה ראיתי בספר דעת סופר בשם החתס"ו דלאחר התקנה שישכים לב"ד גם ארוסה אמרינן בעלה משמרה וא"כ איכא סברא לומר דוודאי זנתה קודם אירוסין ופריך הגמרא שפיר הוי ספק תחתיו ספק אין תחתיו ופרש"י אלא קודם שנתארסה זנתה, כלומר דמסתבר טפי לומר שקודם אירוסין זנתה, וא"כ ליכא נגד ספק אין תחתיו חזקת הגוף לומר תחתיו כיון דיש סברא טפי לומר שלא זנתה תחתיו, אמנם אכתי קשה דילמא באונס היתה נבעלה, וא"כ אין סברא טפי לומר שאינו תחתיו אמנם א"כ באשת ישראל מותרת ממנ"פ דאי. אמרינן שהיה ברצון א"כ מסתמא אינו תחתיו וע"כ דחיישינן שמא באונס וליכא סברא לומר טפי אינו תחתיו א"כ ממילא מותרת דאי אזלינן בתד רוב רצון א"כ מסתמא היה אינו תחתיו, ואי אמרינן דרוב רצון לח הוי רוב. א"כ ממילא מותרת מצד אונס, ופריך הגמרא שפיר, ומדוייק נמי הלשון מ"ט נקיט הגמרא ברצון דאינו תחתיו צד האיסור תחלה ספק תחתיו ובספק אונס נקט צד ההיתר תחלה ספק אונס ולא נקט ספק רצין ספק אונס, אמנם לפימ"ש אזיל הכי קושיית הגמרא ואמאי ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, כלומר דיש לנו סברא לומר טפי אינו תחתיו, ואי אמרת דזהו לא שייך רק כשזנתה ברצון אמרינן דמסתמא לא זנתה תחתיו ברצון, משא"כ באונס יש לחוש לתחתיו כמו לאינו תחתיו א"כ ממילא ע"כ דלא ס"ל דרוב ברצון הוי רוב גמור א"כ ממילא הו"ל ספק אונס וא"כ איכא ממנ"פ ספק ספיקא דאי חשבת רוב רצון לרוב גמור א"כ מסתבר דאינו תחתיו זנתה ואי לא הוי רוב גמור א"כ הספק אונס חשיב, ומשני באשת כהן שהאונס אסור בה וליכא רק ספק אינו תחתיו, וכאן ל"ל דמסתמא אינו תחתיו זנתה דכל דיש לחוש שזנתה באונס ליכא סברא טפי למתלי באינו תחתיו מתחתיו, וזה כוונת רש"י במ"ש שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הי', כלומר דליכא סברא לומר שמסתמא אינו תחתיו כיון שאונס נמי אסור א"כ יש לחוש לתחתיו נמי, משא"כ אי הוי ס"ל דרוב ברצון הוי רוב גמור גם באשת כהן יש לתלות יותר באינה תחתיו ודו"ק:

כה

בתוס' ד"ה ואב"א הקשו אכתי הוי ס"ס דלמא כשהי' קטנה ופתוי קטנה אונס ותירצו דשם אונס חד היא, ואח"כ הקשו ונוקמא בחזקת היתר לבעלה, נראה הא דלא הקשו תיכף אמאי אסורא בחדא ספיקא נוקמא בחזקת היתר, דהנה הפלתי סימן ק"י רוצה לומר דמ"ש התוס' שם אונס חד הי' היינו דאינה מתהפכת דל"ל את"ל ברצון דלמא קטנה דהא גבי קטנה לא משכחת רצין עי"ש בד"ה, אלא שיש לומר בבית הספק שם שכתב נמי בכוונת החות' משום דלא הוי ס"ס המתהפכת (וזה דלא כמ"ש בשטמ"ק בשם התוס' דלא ס"ל דבעינן ס"ס המתהפכת) והנה כבר כתבתי לעיל בשם הפלתי דאי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא לא בעינן ס"ס המתהפכת עי' לעיל באות כ"ב, והנה לכאורא י"ל דמשו"ה לא מוקמינן בחזקת היתר לבעלה דחזקת היתר איתרע כיון דעכ"פ נבעלה והנה כבר הבאתי כמ"פ בספרי בשם הגאון בעל דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ס"ל דמטהרינן ספק טומאה ברה"ר היינו משום דמוקמינן הטהרות בחזקתן וס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ קשי' ה"נ נוקמא האשה בחזקת היתר לבעלה, וא"כ הכי כוונת התוס', קודם הקשו הא איכא ס"ס דלמא זנתה כשהי' קטנה, ותירצו דשם אונס חד הוא וכמ"ש הפלתי בכוונתם דלא הוי ס"ס המתהפכת וא"כ ע"כ דספיקא מה"ת לחומרא ומשו"ה בעינן ס"ס המתהפכת וכיון דספיקא לחומרא מה"ת ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה, וא"כ קשה אמאי לא מוקמינן בחזקת היתר לבעלה דל"ל דאיתרע חזקת היתר כיון דע"כ ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא א"כ מהני חזקה דאיתרע נמי ומשו"ה הוצרכו לתרץ דנגד חזקת היתר איכא רובא דרצון ואע"ג דלאו רוב גמור הוא מ"מ נגד חזקה דאיתרע מהני אפילו רוב שאינו גמור, וא"ש המשך לשון התוס':

כו

ראיתי בישועות יעקב לאהע"ז סימן ס"ח ס"ק ו' שהקשה לפימ"ש הרמ"א באהע"ז סימן קע"ח דעכשיו שיש חרם רגמ"ה שלא לגרש בע"כ אין הבעל נאמן לומר שמאמין להעד שאומר שראה שזנתה אשתו או אפילו אם הוא עצמו אומר שראה שזנתה אשתו אין מאמינים לו וי"א שם שכופין אותו לדור עמה כיון שאינו נאמן א"כ קשה אמאי לא כתב הרמ"א שעכשיו בזמן הזה אינו נאמן לומר פ"פ מצא, ובפרט דעכשיו גם חזקה אין אדם טורח בסעודה ליכא כל כך בזמה"ז דהא רש"י פירש שאילו שונאה היה מגרשה ועכשיו לא מצי לגרשה משום חרם דר"ג, וראיתי בספר דעת סופר שכתב דא"ש עפ"י שיטת מהרשד"ם דבארוסה ליכא חרם ר"ג וא"כ כיון שאומר שפ"פ מצא לא חל עליו החיוב מעולם, אמנם אי ס"ל דחרם ר"ג נוהג גם בארוסה הדרא קושי' לדוכתא למה נאמן בזמה"ז לומר שפ"פ מצא, ונראה לי לתרץ דלכאורא קשה לשיטת הסוברים דאפילו אומר שראה שזנתה אשתו כופין אותו לדור עמה, הא לפי דבריו אסורה לו ושוי' אנפשי חד"א, ועי' פתחי תשובה לאה"ע סימן קע"ח ס"ק כ"א מ"ש בזה והאריך שם, וודאי אי הו"א דשויה אנפשי' חד"א הוא רק מטעם נדר א"כ שפיר מצינו לומר דכיון דבזמה"ז הוא ג"כ משעובד שלא מצי להפקיע שעובידו ממנה לא אמרינן שוי' אנפשי' חד"א ועי' בר"נ סוף מס' נדרים גבי אומרת טמאה אני לך, אמנם אי אמרינן שויה אנפשי חד"א הי' מטעם דאדם נאמן על עצמו והיא מה"ת עי' בשעה"מ פ"ט מהלכות אישות א"כ איך ס"ל להנהו פוסקים דכופין אותו ומשמש עמה, וצ"ל דכיון דלדידן עכ"פ אינו נאמן ומוקמינן אותה בחזקת היתר לו א"כ גם הוא אינו עושה איסור אם משמש עמה כיון דעפ"י תקנ"ח דר עמה גם הוא אינו עושה איסור, דוגמא לזה כתבו התוס' מס' שבת ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור דאם אינו רודה הפת מחמת תקנ"ח איני חייב סקילה עי"ש, וא"כ היינו דווקא באשה שעכ"פ עד עכשיו היתה מותרת לו שפיר אמרינן דמוקמינן בחזקת היתר כמו עד עכשיו וא"כ אינו משמש עמה באיסור כיון שאנו אומרים לו שמותרת לו מחמת חזקת היתר, משא"כ הכא גבי פ"פ דלפי דבריו מעולם לא היתה מותרת לו דבעודה ארוסא ג"כ אסורה לו משום כלה בלא ברכה אע"ג דאינו רק מדרבנן עכ"פ חזקת היתר ליכא וא"כ ממילא דשויה אנפשיה חד"א דהא מיירו בעניין דליכא ס"ס לא מצי חכמים להתירה לו כיון דאסורה לדידיה משום שויה אנפשיה חד"א, ודו"ק:

כז

בפלוגתא דרבינו יונה והרא"ש, דרבינו יונה ס"ל דאינה אסורה רק בשותקת או מכחשת, משא"כ אם היא ג"כ מודה רק שאומרים משארסתני נאנסתי נאמנת כר"ג במשנה במס' כתובות י"ב ע"ב, והרא"ש חולק עליו מעיקרא ואח"כ מודה לסברא הנ"ל דנאמנת דמוקמינן אותה בחזקת היתר וצדקת, והנה הפנ"י כתב דגם הרבינו יונה אינו מתיר רק באשת ישראל, משא"כ באשת כהן ואומרת שאינו תחתיו נבעלה גם לרבינו יונה אינה נאמנת, והנה לכאורא י"ל דאיכא סברא לחלק דבשלמא באשת ישראל וטוענת נאנסה אמרינן דלא יצא כלל מחזקת צדקת דמאי הו"ל למעבד כיון שנאנסה מוקמינן לה בחזקת צדקת ונאמנת משא"כ באשת כהן ואומרת שאינה תחתיו זנתה עכ"פ עבדא איסורא בזנות פנויה נמי אמרינן דאינה נאמנת כלום, ואע"ג דאפשר גם באשת כהן שאינה תחתיו נאנסה ולא עבדה איסורה מ"מ אם באונס נבעלה תו איכא ג"כ חשש שמא לפסול נבעלה דבאונס לא שייך בודקת ומזנתה וא"כ באשת כהן לא מהני טענת אינה תחתיו ממנ"פ דאי אומרת ברצין נבעלה איתרע לה חזקת צדקת שלה ואינו נאמנת ואי באונס איכא חששא שמא לפסול והו"ל ספק ספיקא לאיסורא, אמנם בחלקת מחוקק סימן ס"ח ס"ק י' כתב להדיא דאפילו באשת כהן ואומרת שאינה נבעלה תחתיו דמותרת לו וצ"ל דס"ל דאע"ג דלא שייך להאמינה משום חזקת צדקת דהא מ"מ עבדה איסורא אפילו אינה תחתיו מ"מ יש לתלות טפי באינה תחתיו כמ"ש לעיל ואולי ס"ל דאע"ג דאיתרע חזקת כשרות שלה לעניין איסור זנות דפנויה מ"מ לא איתרע לעניין שתהא מזנה בארוסה דאיכא איסור מיתה (ובעיקר פלוגתא דהרא"ש ורבינו יונה כבר כתבתי בספרי ח"ג בסוגיה דראוה מדברת עי"ש) ומ"ש הרא"ש על דברי הרבני יונה דהכא לית לה מגו כבר תמהו עליו דה"נ אית לה מגו דמוכת עץ אני תחתיך עי' בתומים בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק מ"ה ויבואר עוד בס"ד באות ל"א ובעיקר פלוגתא דרבינו יונה והרא"ש אי נאמנת לומר נאנסתי נגד רובא ברצון ראיתי בספר שערי תורה ח"ג כלל י' פרט י"ז דתליא בהא אי רוב מהני אפילו נגד שתי חזקות ה"נ מהני רובא ברצון נגד ברי שלה וחזקת כשרות דידה, אמנם אי רוב לא מהני נגד שתי חזקות י"ל דהה"ד דלא מהני נגד ברי וחזקה שלה ומשו"ה ס"ל לרבינו יונה דנאמנת לומר נאנסתי תחתיו באשת ישראל כיון דיש לה חזקת כשרות ובריא וחזקה ובריא עדיף מרוב עי"ש:

כח

בתוס' ד"ה ואב"א הקשו דהא אפילו באשת כהן ובישראל פחותה מבת ג' שנים נמי איכא ס"ס ספק מוכת עץ ותירצו בתוס' דאי הוי מוכת עץ היתה טוענת הכי דליכא גנאי ומשו"ה אין להסתפק בכך והנה הרי"ף הביא ג"כ להקשות דאיכא נמי ספק מוכת עץ ותירוץ דמו"ע פתחה סתום והנה הא דהרי"ף לא הקשה רק באשת כהן מספק מוכת עץ ולא הקשה מאשת ישראל ג"כ נ"ל דגם הרי"ף מודה דמוכת עץ לא שכיח כל כך רק דמ"מ אע"ג דהוי רק מיעוט נוכל לצרף לספק דאינה תחתיו ומועט בהדי פלגא דאינו תחתיו, הו"ל רובא להתירא ובפרט לפימ"ש לעיל דיותר מסתבר לתלות דלא זנתה תחתיו, משא"כ באשת ישראל בפחותה מג' שנים דליכא רק ספק אונס ואונס לא שכיח כל כך דרובא ברצון אע"ג דלא הוי רוב גמור, מ"מ כיון דנגד מוכת עץ איכא ג"כ רוב דאינם מוכ"ע ורוב ברצון מודה הרי"ף דלא נוכל לצרף לס"ס, ומשו"ה לא הקשה רק מאשת כהן דלספק אינו תחתיו שפיר נוכל לצרף ספק מוכ"ע ג"כ וכן כתב בספר דברי חיים להגאון ר' יצחק אוירבאך באה"ע דיני כתיבה סימן ב' ומתרץ בזה קושיית הר"נ דמאי מתרץ הגמרא לא דקא טען טענת דמים הא בטענת דמים איכא ג"כ ספק דמוכ"ע ולהנ"ל מתורץ דבאמת הוצרכו לתקן בטענת דמים משום אשת ישראל לחודא דשם ליכא ספק מוכ"ע כיון דרוב אינם מוכ"ע לא נוכל לצרף לספק אונס דאיכא ג"כ רוב רצון עי"ש ויש ליישב עוד קושיית הר"ן מה שהקשה דמאי משני הגמרא בטענת דמים הא, הו"ל ס"ס באופן אחר דפנה התוס' ריש מס' כתובות ד"ה שאם כתבו דהגמרא מוכיח שפיר דבקי בפ"פ דאם לא היה בקי לא יחישו לקול ולא יבאו עדים והנה אע"ג דאפילו במקום דאיכא ס"ס צריך לברר להרבה פוסקים וא"כ שפיר הוצרכו לתקנה שתהיה נשאת ביום ד' אע"ג דאיכא ס"ס לברר הדבר ועי' בספר ענו סופר ח"א בדיני ס"ס שהביא בשם ישועות יעקב דלעשות תקנה על הכלל צריך לחוש לתקן המיעוט ג"כ מ"מ י"ל דאם לא היה בקי בפ"פ הרי לא יצאה כלל מחזקתה ואיכא חזקה וס"ס ולא היה צריך לעשות תקנה לברר כיון דלא יצאה כלל מחזקתה אי הו"א דאינו בקי בפ"פ וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדרוא שתיתאי סימן מ"ז דאם אינו בקי בפ"פ א"צ כלל לברר עי"ש וא"כ היינו דווקא בטענת פ"פ דאפש"ל דאינו בקי והרי היא עדיין בחזקה הראשונה וא"צ לברר ולא צריך לתקנה משא"כ בטענת דמים דהוי טענה ברורה ועכ"פ יצאה מחזקתה וא"כ אע"ג דאיכא ס"ס דאיכא נמי ספק מוכ"ע מ"מ צריך לברר ומשני הגמרא שפיר בטענת דמים דאז צריך לברר אע"ג דאיכא ס"ס ומתורץ קושיית הר"נ בס"ד ודו"ק [וע"י לקמן בדברינו באות ל"ו]:

כט

אמנם הא דלהרי"ף לא ניחא ליה לתרץ כמ"ש התוס' דאילו היתה מוכ"ע היתה טענות הכי, נ"ל דהנה השטמ"ק הביא בשם הרא"ה דגם מוכ"ע גנאי לטעון דניחא לה טפי לטעון בתולה שלמה נבעלה, ולכאורא במאי פליגי ואמאי ס"ל להתוס' דמוכ"ע אין לה גנאי לטעון ונ"ל דתוס' ורא"ה פליגי בפלוגת' דרבינו יונה והרא"ש לפי מאי דס"ל מעיקרא דרבינו יונה ס"ל דהכא מיירי רק במכחשת שטוענת בתולה שלמה הייתי וודאי איכא למימר דאיכא ג"כ ספק מוכ"ע והא דלא טענה הכי משום דניחה לה טפי לטעון בתולה שלמה נבעלתי, אמנם תוס' ס"ל דהכא מיירו בטוענת נאנסתי דג"כ אינה נאמנת וכתבו התוס' שפיר דליכא ספק מוכ"ע דאי היתה מוכ"ע הוי טענת הכי דעכ"פ יותר גנאי לטעון נאנסתי ממוכת עץ וא"כ כיון דרי"ף לא ס"ל ג"כ כתירוץ התוס' דמוכת עץ היתה טוענת, ע"כ ס"ל כשיטת רבינו יונה דהכא מיירי במכחשת וא"כ שפיר איכא ספק מוכ"ע והא דלא טענה משום דניחא לה טפי לומר בתולה שלמה היתה ואיכא שפיר ספק מוכ"ע ומשו"ה הוצרך לתרץ דמוכ"ע פתחה סתום, והנה לדעת התוס' שכתבו דליכא ספק, דמוכ"ע משים דלא טענה, והא דלא אמרינן דנאמנת משום מגו דהוי טענה מוכ"ע, כתב המהרש"א בסמוך בד"ה לא דקא טעין דלעניין איסור לא שייך להתירה משום מגו וכן כתב בקרבן נתנאל דלאיסור לא שייך מגו, אמנם הפנ"י הקשה על המהרש"א דהא הכא לא שייך מגו דאמרה מוכ"ע אני ותהיה נאמנת במה שאמרת בתולה שלמה נבעלתי כיון דהוא יודע בבירור שפ"ב מצא ושויה אנפשי' חד"א וא"כ מאי מגו איכא, אמנם לפימ"ש דמדנתרצו התוס' דלא חיישינן לספק מוכ"ע דהוי טענה הכי, ולא ס"ל כשיטת הרא"ה בשטמ"ק דטח לה לטעון בתולה שלמה נבעלה וע"כ דתוס' לא ס"ל כרבינו יונה וס"ל דאפילו בטענת משארסתנו נאנסתי נמי אסורה א"כ הקשה המהרש"א שפיר דכי טענה נאנסתי אין מכחיש אותה וא"כ ליתמנא במגו, ומשו"ה הוצרך המהרש"א דלעניין איסור לא שייך להתירה משום מיגו וא"ש דברי המהרש"א ולא כהפנ"י שכתב עליו ששגגה יצאה מלפני השליט ולפימ"ש א"ש דתוס' ס"ל ע"כ דהכא מיירי אפילו בטענת משארסתני נאנסתי וא"כ הקשה שפיר ליהמנה במגו דמוכ"ע לדעת התוס' דמוכ"ע נמי פתחה פתוח ודוק היטב והנה במ"ש התוס' דלפר"ח דס"ל מוכ"ע פתחה סתום א"ש לכאורא מאי בעי התוס' בזה דפשיטא דאי מוכ"ע פתחה סתום ליכא ספק דמוכ"ע וי"ל דתוס' רצו לתרץ קושיית הר"נ דלא תקשה א"כ מאי משני בטענת דמים, הא שם איכא שפיר ס"ס ספק דמוכ"ע נמי, ומשו"ה כתבו דמ"מ לפר"ח א"ש בטענת דמים, כיון דהוי טענה ברורה ע"כ צריך לברר כמ"ש לעיל באות כ"ח – ועיי' עוד לעיל מ"ש באות כ"ב בס"ד, ודו"ק היטב:

ל

אמנם בעיקר דברי הרא"ש שהקשה על רבינו יונה דהכא ל"ל מגו וכבר תפסו עליו על הרא"ש דה"נ במשארסתנו נאנסתי אית לה מגו דמוכ"ע ולומר באמת דבאיסור לא מהני מגו כמ"ש המהרש"א תה וודאי קשה הפנ"י דאמאי לא יועיל מגו לעניין איסור נמי, והנה התומים סימן פ"ב כללי מגו אות מ"ה כתב דבשלמא התם במשארסתני נאנסתי דלא מיירי בפחותה מג"ש א"כ כי תטעון מוכ"ע תהיה מותרת לכהן משום ס"ס ספק דלמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה דלמא אינו תחתיו משא"כ הכא בפחותה מג"ש אפילו תטעון מוכ"ע עכ"פ לא יאמינו לה ולא יהיה רק חד ספק מוכ"ע ומחד ספיקא אסורה לכהן ולית לה מגו עי"ש היטב ועי' בספר יעלת חן בדיני נשואין אות ט', ומ"מ צ"ע דהא מ"מ לפי טענתה אם תטעון מוכ"ע ויהיה מאמינים לה תהיה מותרת לכהן וא"כ אמאי לא נימא מגו גם בכה"ג דאע"ג שלפי האמת שלא תהיה נאמנת גם במוכ"ע ותהיה אסורה מ"מ לפי מחשבתה שנאמין לה טענתה הוי מגו ואולי כוונת התומים כיון דמוכ"ע בלא"ה לא הוי טענה כל כך דהוי מגו דלא שכיח א"כ אינה טענת רק היכא שיודעת שתהיה נאמנת כך יש ליישב דעת התומים:

לא

ולע"ד נראה בכוונת הרא"ש א"ש דהכא ליכא מגו כוונתו הוא כך דהנה הכא בדברי ר"א דאומר פ"פ מצאתי עיקר כוונתו לאסורה עליו שהרי להפסידה כתובתה אינו נאמן לר"א לדעת רש"י וכן משמע מלישנא נאמן לאוסרה עליו וא"כ עיקר טענתו עכ"פ שרוצה לגרשה והגם שאפשר שגם הכתובה רוצה להפסידה אע"ג שלא יהי' נאמן מ"מ עיקר ביאתו לב"ד נראה שרוצה לאוסרה עליו ועכ"פ דעתו לגרשה ועיין היטב בשטמ"ק שהביא בזה כמה פירושים, והנה מאחר שהיא יודעת שכבר חפץ בגירושין א"כ אינה אסורה ע"י טענתה משארסתני נאנסתי שירצה לדור עמה דהרי כבר ניכר מחשבתו ודעתו לגרשה וא"כ סבורה שלא תרויח כלום מה שתטעון מוכ"ע שלא לפסול מכהונה דהיא יודעת שחפץ לגרשה ועל זה היה ביאתו לב"י וא"כ בין כך וב"כ תפסול מכהונה וא"כ ליכא מגו, משא"כ במשנה דהנושא את האשה שגם לפי טענתו לא כי אלא דרוסת איש את ואינה חושדה כלל לזנות ברצון וגם לפי טענתו היא מותרת לו ועיין בנו"ב מהד"ת לאה"ע סימן י"ד שכתב ג"כ דגם היא אינה חושדה שזנתה ברצון וא"כ אינה מכרת מתוך מחשבתה שדעת' לגרשה רק להפסיד כתיבתה שלא יהיה לה רק מנה אם ידור עמה בכה"ג וודאי אמרינן דטפי ניחא לה לטעון מוכ"ע שלא תפסול לכהונה אם ימות הוא ואית לה מגו, משא"כ הכא שעיקר ביאתו לב"ד על דעת גירושין ממילא חושבת בנפשה שבוודאי יגרשנה ותפסול בין כך ובין כך לכהונה וא"כ לית לה מגו, וא"ש דברי הרא"ש, ועי' בספר יעלות חן דינו נשואין אות ט' ודו"ק והנה בהא דמצי לשויה אנפשיה חד"א אע"ג שמשעובד לה וראיתי בספר עט סופר שהביא דהכא כיון שטוען פ"פ ולא התחיל השעובד עליו כלל ולא נשתעבדת מעולם כה"ג מצי להפקיע שעובידו נמי עי"ש בעט סופר ח"א בדין שויה נפשיה חד"א פרט ג', עכ"פ הכא מיירי באופן שעיקר כוונתו לגרשה ואפילו אם תטעון משארסתני נאנסתי לא תהיה נאמן אצלו ויגרשנה ותפסול עכ"פ מן הכהונה א"כ לית לה מגו ועי' מ"ש לעיל אות כ"ו בעניין נאמנותו לעניין פ"פ בזמה"ז שיש עליו חרם ר"ג שלא לגרש עכ"פ החילוק נכון דכל היכא שאין מחשבתו ניכרת שחפץ בגירושין נמי במשנה דהנושא את האשה ניחא לה טפי לטעון טענה שלא תפסול לכהונה ושפיר אית לה מגו משא"כ היכא שניכר מחשבתו שחפץ בגירושין כמו הכא

לב

במ"ש התוס' דלא אמרינן ספק זנתה כשהי' קטנה ופתוי קטנה אונס היא משום דלא חשיב ס"ס בכה"ג דשם אונס חד היא, ראיתי בפרמ"ג יו"ד בשפ"ד בבית הספק ס"ק י"א שנסתפק בזה אי גם מה"ת לא מהני ס"ס כה"ג או רק מדרבנן אמרינן דלא מהני ס"ס כה"ג (עי' במ"ש לעיל באות ט"ז) והנה לכאורא אי הו"א דבדרבנן לא אמרינן שויה אנפשי' חד"א ועי' בנוב"י מהד"ת עיור"ד סימן ל"ח מוכח דהכא מה"ת לא אמרינן ס"ס בכה"ג דאי רק מדרבנן לא הוי ס"ס בכה"ג לא אמרינן שויה אנפשי' חד"א והנה שיטת הבדה"ב (דף ע"ג ע"ב דפוס וויען] דכל שהספק הראשון אסיר מה"ת לא אמרינן כלל ס"ס אפילו היכא שבאין שנ' הספיקות בבת אחת כמו הכא בפ"פ והא דפריך הגמרא ואמאי ס"ס היא היינו משום דמה"ת מותר אפילו בספק אחד דיש לה חזקת היתר וכתב שם וז"ל וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו כיון דליכא רק איסורא דרבנן עכ"ל הרי דמוכח עכ"פ מדבריו דס"ל אפילו באיסור דרבנן נמי אמרינן שויה אנפשי' חד"א, אמנם במשה"ב שם דחה דבריו. וכתב דהכא ליכא חזקת היתר דאדרבא העמידנה בחזקת הגוף שלא נבעלה עד עכשיו וממילא תחתיו נבעלה וא"כ אסורה בספק אחד מה"ת ומוכח דמהני ס"ס אפילו בספק הראשון אסור מה"ת כיון ששני הספיקות באים בפ"א עי"ש היטב והנה ראיתי בשו"ת שב יעקב ליו"ד סימן מ"ח שהביא שם בשם הגאון בעל פנ"י מנא הא מילתה דס"ס מותר מה"ת והנה אי הו"א כשיטת הרא"ה בבדה"ב דבאמת ס"ס אינו מותרת רק בשהספק הראשון מה"ת מותרו לא קשיא מידי, אמנם לשיטת הרשב"א דאפילו אם הספק הראשון אסור מה"ת מ"מ מותר בשני ספיקות כל שבאים בבת אחת צריך לומר דמסברא ידיענין דס"ס מותר דעדיף מרוב וכמה שהקשו התוס' מס' חולין י"א למ"ל קרא דאזלינן בתר רובא כיון דידעינן דחזקה מהני ורובא עדיף מחזקה ותירצו דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן רק מפרה אדומה עי"ש וא"כ שפיר י"ל דס"ס עדיף מרובא, ומשו"ה לא אצטריך קרא לס"ס והנה י"ל דהא אי מהני ס"ס לעניין ממון נמי או לא תליא בהא דאי אמרינן ס"ס עדיף מרוב א"כ מהני לעניין ממון ג"כ, אע"ג דרוב לא מהני' אמנם אי ס"ס לא מהני רק במקום שהספק הראשון אינו אסור מה"ת כשיטת הרא"ה הנ"ל א"כ פשיטא דלא מהני בממון ועי' היטב בספר שב שמעת' שמעתא א' פרק כ' ומשם ואילך ועי' בפנ"י בסוגיא בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתובה דס"ס לא מהני בממון רק היכא דאיכא נמי בריא ושמא ויבואר עוד בס"ד:

לג

בתוס' ד"ה אי למיתב לה הקשו אמאי מפסידה כתובתה הא הוי ס"ס דלמא אינו בקי בפ"פ ואת"ל דלמא בקי ספק באונס, והנה מדנקטו התוס' לספק שמא אינו בקי ע"כ דס"ל דמיירי שמכחשת ואומרת בתולה נבעלתי דאי הוי טענה משארסתני נאנסתי תו ליכא לספוקי דלמא אינו בקי כיון דהיא מודה שנבעלה, והנה הפנ"י הקשה מאי פשיטא להו לתוס' דבס"ס מוצאין ממון הא אי ס"ס לא עדיף מרוב כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"נ לא מהני ס"ס, ועי' גינת וורדים כלל ל"ט והנה לכאורא יש לתרץ בפשיטות דהא הכא אזיל התוס' אליבא דאביי ואביי ס"ל מס' ב"ב קל"ה ע"א בו"ש בריא עדיף וא"כ ס"ל נמי הולכין בממון אחה"ר וכן כתב הפנ"י גופא מס' כתובות ע"ב בגמרא ד"ה אתמר מנה לי בידך דמאן דס"ל בו"ש בריא עדיף ס"ל נמי הולכין בממון אחה"ר ויהיה מתורץ נמי מה שקשה לרש"י דפירוש אליבא דר"א דנאמן רק לאוסרה ולא הפסידה כתובתה וקשה דהכא. משמע בגמרא מדקאמר ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה משמע דטפי נאמן להפסיד כתובתה מלאוסרה, אמנם להנ"ל א"ש דהנה באמת יש לחלק בין איסור לממון דלאיסור לא מהני ס"ס שמא אינו בקי חדא כיון דהוא טוען שהוא בקי הרי שויה אנפשי' חר"א ועוד דהך ספק שמא אינו בקי הו"ל כמו ספק חסרון ידיעה ולא מהני לעניין איסור ושפיר אסורה עליו, משא"כ לעניין ממון אי נחשוב כספק שאינו בקי והיא טוענת בריא בתולה נבעלתי הו"ל כמו אינו יודע אם פרעתיך וחייב לשלם, וכן כתב התומים סימן ע"ה ס"ק כ"ב דאם הוא מסופק אם ברצון נבעלה הו"ל כא"י אם פרעתיך לעניין ממון, משא"כ לעניין איסור הו"ל רק חדא ספיקא עי"ש, אמנם לכאורא י"ל דלא דמי לא"י אם פרעתיך דהא אפשר שנבעלה מקודם ולית לה כתובה כלל ואע"ג דכבר נשתעבד לה בשעת כתיבת הכתובה מ"מ כיון שהוא מסופק אם לא בטעות נשתעבד לה הו"ל עכ"פ כספק פרעון קודם הלואה ולא דמי לא"י אם פרעתיך ושפיר יש לפטור מכתובה:

לד

והנה בספרי חלק שני בסוגיא דבו"ש אות ה' ו' העלתי דוודאי מאן דס"ל שעובידא דאוריתא מוקמינן השטר בחזקת שנשתעבדו הנכסים והו"ל כמו ספק בפרעון אמנם מאן דס"ל שעובידא לאו דאוריתא לא הוי כא"י אם פרעתיך כיון דיש ספק בעיקר השעוביד נכסים אם חל השעוביד עי"ש שמדוייק בזה לשון רש"י מס' כתובות י"ב ע"ב ד"ה אוקמא אחזקה עי' היטב בספרי שם ודוק היטב, והנה בספר מלא הרעים ערך שעובידא דאוריתא אות ו' כתב להוכיח מדברי תוס' מס' ב"ק י"ב ד"ה אנא מתניתא ידענא דמאן דס"ל עבדא כמטלטלי דמי לעניין לגבות מן היתומים ס"ל של"ד עי"ש וא"כ ר"א דס"ל שם גובין מן העבדים דעבדא כמקרקע דמי ס"ל של"ד וא"כ כתב רש"י הכי שפיר אליבא דר' אלעזר דס"ל ש"ד וא"כ כיון דאינו ברור שבקי בפ"פ הו"ל לעניין חוב הכתובה כא"י אם פרעתיך ומשו"ה אינו נאמן רק לאוסרה ולא להפסיד כתובתה, אמנם הכי בגמרא אביי קאמר הך ולמאי אי למיתב לה כתובה דמשמע למדינא נאמן להפסיד כתובה דאביי ס"ל של"ד כמ"ש התוס' מס' גיטין נ' ע"א ד"ה כיון דדינה עי"ש והו"ל כמו אינו יודע אם נתחייבת, כיון שיש ספק בעיקר החיוב אם חל השעיבוד, ומשו"ה ס"ל שפיר דטפי נאמן להפסיד כתובה מלאוסרה דלעניין איסור מוקמינן בחזקת היתר, משא"כ לעניין ממון אוקי ממונא בחזקתיה אמנם היינו רק בחדא ספיקא שפיר פטור מממון לאביי לשיטתו דס"ל שיעובדא לאו דאורי' משא"כ היכא דאיכא ס"ס הקש' התוס' שפיר לאביי דס"ל בו"ש בריא עדיף אלמא דלא אלים ליה חוקת ממון כל כך א"כ אמאי פטור אפילו בס"ס וא"ש הכל בס"ד:

והנה למאן דס"ל דחזקת ממון לא אלים כל כך י"ל דאפילו או ס"ל ס"ס לא מהני נגד חזקת איסור היינו התם משום שחזקת איסור הוא חזקה המכרעת כמו ספק בשחיטה דע"י החזקה י"ל שמסתמא לא נשחטה כהוגן ועי' היטב בחידושי הרשב"א מס' יבמות ל' ע"ב ד"ה אשה זו שכתב וז"ל דגבי בהמה כל שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה עניין המכשירה והלכך עליך הראיה עי"ש היטב, משא"כ חזקת ממון דלא הוי חזקה המכרעת כל כך דאטו משום שהוא מוחזק בממון נתלה שמסתמא ברצון זנתה ומשו"ה מהני ביה שפיר ס"ס ועי' בחוות דעת בבית הספק בסוף הקונטרס שם בד"ה בס"ק כ"ז מה שהאריך שם בעניין ס"ס בחזקת איסור עכ"פ הא וודאי יש לומר דלמאן דס"ל בחזקת ממון לא אלים כל כך גרע חזקת ממון מחזקת איסור לעניין ס"ס משום דחזקת ממון לא הוי כל כך חזקה המכרעת כמו חזקת איסור ודוק היטב והנה בתוס' מס' כריתות י"ז ע"ב ד"ה מדסיפא כתבו להדיא דאשם תלוי חייב אפילו בס"ס כגון ספק אם אכל חלב ואם היה כשיעור, ועי' רש"י במשנה שם שחולק על זה ועי' בלח"מ ריש פרק ח' מהלכות שגגות שהרמב"ם חולק ג"כ על דברי התוס' הנ"ל:

לה

עוד רגע אדבר בעניין אי בעינן ס"ס המתהפכת דווקא, הנה הרי"ף נקנו לקושייתו מספק מוכת עץ על אשת כהן ולא נקט בפחותה מבת ג' שנים ג"כ דהוי לי ס"ס בצירוף ספק מוכת עץ י"ל דס"ל דבעינן ס"ס המתהפכת דווקא וא"כ באשת כהן שפיר י"ל ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו כלומר שתחתיו נעשה פ"פ מנ"ל שע"י בעילה נעשה פתוח דלמא מוכת עץ משא"כ באשת ישראל אי אפשר לומר את"ל ברצון דלמא מוכת עץ ברצון לא שייך מוכת עץ, ותוס' ס"ל דלא בעינן ס"ס המתהפכת לכך נקטו קשייתם גם על פחותה מבת ג' שנים אח"ז ראיתי בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שגם הוא כתב כך בכוונת הרי"ף, דס"ל בעינן ס"ס המתהפכת משום הכי נקט קשייתו רק על אשת כהן, אמנם לפימ"ש הפלתי בבית הספק דאי ספיקא מה"ת לקולא לא בענין ס"ס המתהפכת וכן משמע להדיא להמעיין בשו"ת הרמ"ע מפאני סימן קכ"ו שכתב וז"ל שכל שלא הוברר איזה ספק נולד ראשון ואנן מהדרינן אספיקא אז בהכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא, מאי חזית למפתח בהדין ספיקא וכו' ובכה"ג דבאוריתא אזלינן לחומרא, עי"ש הרי להדיא דרק אם הספק הראשון אסור מה"ת בעינן ס"ס המתהפכת וא"כ אם נימא דהרי"ף נמי ס"ל בענין ס"ס המתהפכת נהיה מוכרחין לומר דהריף ס"ל ג"כ ספיקא מה"ת לחומרא ובספר כפ"ת בקונטרס הספיקות בסיף הספר רוצה להכריע דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולה, ולפי"ז צ"ל כמ"ש באות כ"ח דהרי"ף ס"ל דלא נוכל לצרף ספק מוכ"ע לספק אונס כיון דשני הספיקות אינם שקולים כל כך ומשו"ה הקשה רק מאשת כהן דנוכל לצרף ספק מוכ"ע לספק אינה תחתיו עיי"ש:

לו

ובעניין ס"ס אי צריך לברר או לא, הנה כבר כתבנו לעיל באות כ' עי"ש דתליא אי הטעם דס"ס לקולא משים דספק הראשון מה"ת מותר, וע"י הספק השני נעשה סד"ר ולקולא ואז צריך לברר, אמנם אי הטעם דהוי כמו רוב א"צ לברר כמו דלא בדקינן אחר ח"י טריפות, שוב ראיתי בספר גינת וורדים כלל ח' שכתב נמי הכי, וא"כ לאביי דס"ל ספיקא מה"ת לקולא מצי סובר שפיר דס"ס צריך לברר וא"כ טעם התקנה בתולה נשאת כדי שיבורר הדבר אע"ג דהוי ס"ס וא"כ מאי הוכיח ממשנה דנאמן בטענת פ"פ הא הכא הטעם משום דצריך לברר בקושיית התוס' באמת ריש מס' כתובות ד"ה שאם וצ"ל ע"כ כתירוצם דאם אינו בקי לא יצא הקול אמנם י"ל דאם אינו בקי הו"ל חזקת היתר מעליא וכל דאיכא חזקה וס"ס לכ"ע א"צ לברר ויהיה מכאן ראיה למ"ש לעיל באות כ"ח דחזקה וס"ס לכ"ע א"צ לברר – שוב ראיתי בפרמ"ג או"ח סימן נ"ה באשל אברהם ס"ק ז' שהביא דברי המנחת יעקב דבס"ס וחזקה א"צ לברר כלל, ותמה עליו מהא דהמשכיר ב"ת לחבירו מס' פסחים דף ע"א דאמרינן מאי נ"מ לישיילה והתם נמי איכא חזקת בדוק וספק דרבנן וא"כ כיון דחזינן בסד"ר וחזקה דצריך לברר ה"נ בס"ס בדאוריתא וחזקה ג"כ צריך לברר דספק בדרבנן הו כמו ס"ס בדאוריתא עי"ש בפרמ"ג, והנה לכאורא יש לחלק דוודאי גבי משכיר דיש לברר בקל ע"י שאלה מבררין אע"ג דחזקתו בדוק משא"כ הכא דהבירור הוא לתקן שתהי' נשאת ביום ד' דווקא משום לברר ע"י עדים לא היה צריך היכא דאיכא ס"ס וחזקה ג"כ דהא אם אינו בקי בפ"פ ממילא אית לה חזקת היתר מעליא ומשו"ה מוקי לה בטענת דמים דעכ"פ יצאה מחזקתה כיון דהוי טענה ברורה וממילא צריך לברר אע"ג דאיכא נמי ספק מוכת עץ כמ"ש לעיל ומהתימה לי על הגאון בעל הפרמ"ג שתמה בזה על המנח"י, ולא שת לבו שבפירוש כתב כך המנחת יעקב בכלל נ"ט ס"ק ח' דהיכא דאפשר לברר, בקל ע"י שאלה אפי' במקום חזקה צריך לברר ועי' במנחת יעקב בסוף קונטרס הספיקות ס"ק מ"ה ובאמת יש עוד לחלק דגבי חזקתו בדוק החזקה באה ע"י מעשה והוי קצת כמו חזקה דתליא במעשה, ובחידושני לסוגיא שם מס' פסחים באות ד' כתבנו מזה ומשו"ה צריך לברר, ועי' בספר נדפס מחדש חקר הלכה בדינו ספיקות אות י"ו שכתב דמשו"ה החמירו טפי בחמץ משום דעיקר הבדיקה ניתקן על הספק ודוק אמנם האמת כמ"ש המנחת יעקב בעצמו בכלל נ"ט דמה דיכול לברר ע"י שאלה בקל בכל עניין צריך לברר אפילו בחזקת היתר ופשוט וברור בס"ד – שוב ראיתי שהפרמ"ג הקשה שפיר שהמנחת יעקב כתב כך בספר תוה"ש בהלכות נדה סימן קפ"ה ס"ק א' דא"צ לשאול אותה אם היא טהורה כיון דאיכא חזקה וגם ס"ס ספק ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה הרי דאפילו שאלה א"צ ושפיר קשה משכיר בית לחבירו דאמרינן מאי נ"מ לישייליה ומ"מ יש לחלק דהתם כיון דהיא איסור חמור מסתמא תאמר לו אם ראתה ועי' שו"ת שיבת ציון סימן ל' ובחידושינו לסוגיא דמשכיר בית לחבירו הארכנו בס"ד:

לז

עוד נ"ל ליישב באופן אחר קושיית הר"נ על הרי"ף שהבאתי לעיל באות כ"ב ובאות כ"ח דמאי משני הגמרא לא דטען טענת דמים דהא בטענת דמים אכתי איכא ס"ס ספק דמוכ"ע נמי וספק אינו תחתיו וזהו וודאי דוחק דהתקנה היתה באשת כהן פחותה מבת ג' שנים דליכא ספק אינו תחתיו ולא ספק אונס ועי' מהרש"א בתו"ס ד"ה אי למיתב ובמהר"ם שי"ף שם, ונ"ל דהנה בספר שערי תורה ח"ג כלל ו' פרק א' הביא דהא דנראה מדברי התוס' הכא ד"ה ואב"א דאי הוי רוב ברצון רוב גמור לא הוי מהני ס"ס דאלמא דס"ס לא מהני נגד רוב אפילו אם הרוב היא רק נגד ספק אחד היינו דווקא אי רוב היא בתורת וודאי, משא"כ אי הרוב היא רק בתורת ספק מהני אפילו נגד רוב ג"כ ס"ס היכא דהרוב היא רק נגד ספק אחד, והנה הא אי רוב היא בתורת ספק או בתורת וודאי ידוע מ"ש הפלתי בסימן ס"ג דמאן דאית ליה הולכין בממון אחה"ר ס"ל דרוב היא בתורת וודאי, ועי' בשערי תורה ח"ג כלל א' פרט א' אות ב', והנה כבר כתבנו דמוכת עץ אע"ג דלא הוי לא שכיח לגמרי מ"מ רוב אינם מוכ"ע (עי' לעיל אות כ"ח) מ"מ הקשה הרי"ף שפיר כיון דמסתמא גם ר' אלעזר ס"ל כהלכתא דאין הולכין בממון אחה"ר וא"כ רוב הוי רק בתורת ספק וא"כ אי רק כנגד ספק אחד יש רוב שפיר חשוב ליה ס"ס דלא אזלינן בתר רוב רק בחד ספק, משא"כ בשני ספיקות לא אזלינן בתר רוב והקשה שפיר דהא איכא ס"ס ספק מוכ"ע ג"כ ומתוך כך הוצרך לתרץ דמוכ"ע פתחה סתום, אמנם הגמרא דמשני לא דקא טען טענת דמים קאי אליבא דאביי דאיהו בעי להוכיח ממשנה דע"כ מיירו בפ"פ, כלומר דאלא"ה הו"ל ס"ס ספק מיכ"ע ג"כ רק בפ"פ ליכא ספק מוכ"ע דפתחה סתום כמ"ש לעיל באות כ"ב ועל זה השיב לו הגמרא שפיר דלדידך מצינן לאוקמא בטענת דמים נמי דהא אביי ס"ל מס' ב"ב קל"ה בו"ש בריא עדיף וכבר כתב הפנ"י דמאן דס"ל בו"ש בריא עדיף ס"ל נמי הולכין בממון אחר הרוב עי' פנ"י מס' כתובות י"ב ע"ב וא"כ ס"ל לאביי רוב היא בתורת וודאי דבריא עכ"פ לא עדיף מרוב וכיון דרוב היא בתורת וודאי לא מהני ס"ס אפילו אם רק ספק אחד הוי כנגד הרוב וא"כ לעולם מתניתין בטענת דמים ול"ל דא"כ איכא ס"ס ספק מוכ"ע. נמי דזהו אינו כיון דרוב עכ"פ אינם מוכ"ע ורוב הוי בתורת וודאי לאביי לא נוכל לצרף ספק מוכ"ע לס"ס לאביי לשיטתו וא"ש בס"ד:

בעזהי"ת חלק רביעי נבאר בס"ד ספק ספיקא לעניין ביטול איסור בדברים שאינם מתבטלים ע"י תערובות אם ניתרים ע"י ספק ספיקא:

לח

במס' זבחים ע"ד ע"א בגמרא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסירא, והנה הקושיא כאן מבוארת מנא תיתי לומר דאיסורא דנפל להתיר השאר אדרבא אמאי לא נימא כל דפריש מרובא קא פריש והך דנפל לים הוא מרוב היתר ואיסור נשאר תוך הרוב, והנה התוס' שם ע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא ודף ע"ד ע"א ד"ה ונפלה כתבו הטעם כיון דמה"ת היה להיות מותר אפילו בלא נפל כלל לים דמה"ת כל מילי מדאוריתא ברובא בטלי רק דרבנן החמירו שלא לבטול, והלכך הקילו לומר שהאיסור נפל לים וכן ברשב"א בתוה"ב בית ד' שער ב' כתב נמי שם וז"ל, והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב ד"ת וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר הך דאסורי' נפל והני דהתירא נינהו עכ"ל עי"ש וא"כ עיקר ההיתר היא כיון שמה שנפל לים אין צריכין לדון עליו מה הוא כיון שנאבד משו"ה יכולין לומר שזהו היה האיסור והנשארים מותרים, ועי' היטב בשו"ת הרשב"א סימן רע"ג וסימן שכ"ה וא"כ בדבר שמה"ת אינו בטל ברוב בוודאי לא נוכל לומר בנפילת האחד לים לתלות שזהו האיסור, אמנם ברא"ש במס' חולין פג"ה כלל ל"ז כתב טעם אחר להתיר לתלות שהאיסור נפל לים וז"ל ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס ספק דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל ואיסורא כיון דלא אכל להו כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור דבכל חדא שאוכל נוכל לומר דלמא לא זהו האיסור והנה החילוק בין טעם דרשב"א לטעם הרא"ש היא כך, דלטעם הרשב"א משום דלא הוי רק מדרבנן תולין שהאיסור נפל יש להתיר הנשאר לאכול אפילו כאחת ולאדם אחד, אמנם לטעמא דרא"ש דאינו מותר רק משום ספק ספיקא, א"כ אסור לאכול כאחת לאדם אחד דאז לא הוי רק חד ספיקא כיון שאחד אוכל כולם, והנה בדעת המחבר בש"ע יו"ד סימן ק"י סעיף ז' שכתב נמי הרמ"א שם דאסור לאדם אחד לאכול כולם משמע נמי דס"ל דהטעם דחולין דאיסור נפל משום ס"ס ומשו"ה אסור לאדם אחד עי"ש בש"כ ס"ק מ"ח, והנה ראיתי בשו"ת זכרון יוסף ליור"ד סימן ז' שכתב בדעת הר"מ דלא ס"ל כהרא"ש הטעם בטעמא דרב להתיר השאר משום ספק ספיקא מדאמר רב בסתם הותרו כולן משמע דאפילו למכור כולן בבת אחת מותר עי"ש ולע"ד אי משום הא לא אריא דאדרבא מדלא קאמר רב השאר מותרין ונקט הותרו' משמע מזה הלשון דיש להם היתר כלומר שיש למצא להם אופן היתר דהיינו שיאכלו שני בני אדם ובאמת הטעה משום ס"ס ולא שמותרים בכל גוונא והא ראיה שהרי בגמרא מסיק אנא נמי תרתי קאמינא וקשה הא אמורא צריך לפרש דבריו דלמא לא מפרש תיכף דרק שנים מותר וע"כ דלשון "הותרו" הכי משמע שיש למצא אופן שמותרים ומשו"ה לא נקט מותרים סתם, אמנם באמת אינם מותרים להנות מהם כאחת דהטעם דמותרים משום ס"ס כמ"ש הרא"ש יה משמע קצת מלשון הר"מ פ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יו"ד. שלאחר שהביא הדין בכוס של עכו"ם אם פירש אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים דמותרים משום ספק ספיקא הביא תיכף הך דינא דרב אם נפלו שתיים לים הותרו כלן משמע דהכי נמי הטעם משום ס"ס ומ"ש הר"מ דבעינן שיפלו שתים דווקא ולא כפירש"י דמ"ש תרתי קאמינא היינו שימכר שנים, שנים, כבר דברו בזה המפורשים, ועי' בזכרון יוסף שם שפירוש כיון דנפלו שנים הרי ע"כ נתמעט ההיתר וכיון דמעיקרא החשבנו להיתר כמחצה דהרי משו"ה לא בטל בדבר חשוב דהך רובא לא חשיב וא"כ כיון שנפלו שנים וע"כ חדא דהיתרא והוי כאילו נתמעט ההיתר ממחציתו וא"כ שפיר תלינן על האחרת שהוא מן הרוב איסור דמה תאמר תרויה' דהתירא נינהו משום דהרוב הוא ההיתר א"כ ע"כ צריך להודות שהרוב הוא היתר א"כ תו לא תוכל להחמיר ולומר שהוי קבוע וכמחצה על מחצה, וסוף דינא כתחלת דינא לומר דכמו שבתחלת נפילת האיסור לשה לא החשבנו לרוב להיות נדין כמו רוב ה"נ בסוף דינא נדון כמחצה על מחצה והוי שפיר ספיקא דלמא האיסור נפל עי"ש:

לט

וא"כ לפי"ז יהיה נמי מתורץ קושיית השערי תורה ח"ג כלל י' על הרא"ש שכתב הטעם משום ס"ס והקשה הא מד הך ספיקא דלמא האיסור נפל איכא רובא דכל דפריש מרובא קא פריש והאיסור נשאר שם, ולפי הנ"ל מתורץ דאין אנו יכולין לדון כלל על ההיתר שהוא הרוב דא"כ מעולם לא נאסר ועי' בספר טהרת הקדש על מס' זבחים שם שכתב ג"כ דאין לתפוס החבל בתרי ראשון, כלומר דמעיקרא לא היינו מחשיבין ההיתר לרוב דמשו"ה לא נתבטל דבדבר חשוב הו"ל כמחצה על מחצה ואח"כ בשעת נפילה לדין אותו כרוב ולומר דהאיסור נשאר ברובא זה לא אמרינן עי"ש:

אמנם לקושיית השערי תורה הנ"ל י"ל בפשיטות דעד כאן לא אמרינן דס"ס רובא לא מהני רק היכא שספק אחד הוא שקול וספק אחד הרוב מהנגד לו כמו באונס אי הוי רוב רצון רוב גמור לא הוי מהני ס"ס כמ"ש התוס' מס' כתובות ט' ע"א ד"ה ואב"א עי"ש דהא ספק אינו תחתיו הוי רק ספק השקול, משא"כ הכא אע"ג דנגד הספק דלמא האיסור נפל יש רוב היתר מתנגד להך ספק דאדרבא מרובא קא פריש מ"מ לעומת זה לספק השני על כל אחד שאוכל שהוא ההיתר הו"ל רוב היתר מסייע וכיון דלספק אחד הרוב מתנגד ולספק אחד הרוב מסייע תו הו"ל כמו שהיו שני ספיקות שקולין והו"ל שפיר ס"ס (שוב ראיתי בספר נותרת הקדש שכתב ג"כ כה"ג דהכא הו"ל כמו השני ספיקות שקולין כיון דלספק אחד הרוב מסייע):

מ

והנה בשערי תורה שם כתב דהא אי ס"ס מהני במקום רוב תליא דאי רוב לא בתורת וודאי מהני שפיר ס"ס אפילו כנגד הרוב דלא אמרה התורה ליזול בתר רובא רק נגד חדא ספיקא ולא במקום שני ספיקות, אמנם אי רוב היא מתורת וודאי שפיר אמרינן דס"ס לא מהני נגד רוב דהספק שהוא כנגד הרוב לא נחשב בתורת ספק כיון דהרוב מתנגד לו עי"ש וא"כ הכא בסוגיא דאזלינן אליבא דרב וידוע סברת הפלתי סימן ס"ג דרוב הוא בתורת ודאי ע"כ הא דמתיר הכא לתלות שהאיסור נפל לא מטעם ס"ס כיון דרוב מנגדו וע"כ דכיון דהוא רק מדרבנן חולין להקל כדעת הרשב"א בתוה"ב [ואע"ג דרב ס"ל מב"מ לא בטל ואי ס"ל כך אפילו ביבש ביבש א"כ הוי כאן איסור תורה וכבר הרגיש בזה בספר שערי תורה שם י"ל דס"ל הכא כשיטת הריטב"א במס' ע"א דרב רק מדרבנן ס"ל מב"מ לא בטל ועי' בעט סופר ח"ד כלל פ"ח פרט ב' שהעיר בזה] והנה לפי"ז יהיה מיושב דעת הר"מ שפסק כרב בטבעת של ע"א דאיסורא נפל והא רב ס"ל כר"א ולא כמתניתין דאחד ברובא ימותו כולם, והר"מ פסק בהלכות פסולי המוקדשין דלא כר"א וא"כ אמאי פסק בטבעת כרב והקושי' מפורסמת וכבר נכתבו בה תירוצים הרבה, (ועי' בספר חוו"ד ביו"ד סימן ק"י ובחידושי הרי"מ במס' זבחים) אמנם להנ"ל א"ש דהנה אי הטעם דרב להקל בטבעת משום ס"ס וא"כ אסור לאדם אחד וא"כ קשה מאי פריך הגמרא ממתני' הא שם כיון שנקרב ע"ג המזבח הוי הכל כמו לאדם אחד ולא הוי ס"ס ומשו"ה אמרינן ימותו כולן דלמזבח אי הוי כמו לאדם אחד לא שייך ס"ס וצ"ל דקושיית הגמרא להטעם דמשו"ה ס"ל לרב דתולין משום דלא הוי רק איסור דרבנן תולין, וא"כ קשה במשנה נמי נימא דאיסורא מית מה"ת בטל אע"ג דהוי בע"ח דלרב ע"כ לא נוכל לומר הטעם להתיר משום ס"ס דהא במקום רוב דהוי בתורת וודאי לא מהני ס"ס אמנם לדידן דס"ל רוב הוא בתורת ספק ושפיר נוכל, לומר דהטעם בטבעת דמותר הוא משום ס"ס וא"כ לא קשה ממשנה דשם לא שייך ס"ס דלהקריבן על המזבח הוי כמו לאדם אחד ולא הוי ס"ס רק חדא ספיקא דלמא הא דמת איסורא מת וחד ספיקא לא מהני ושפיר פסק כמשנה דריש פרק כל הזבחים ולא כר"א:

מא

אמנם אי ס"ל דרב ס"ל מה"ת מב"מ לא בטל וא"כ קשה אמאי תולין דאיסורא נפל, וצ"ל אפכא דרב ס"ל שפיר הטעם להתיר משים ס"ס ולא קשה כלל קושיית השע"ת הא איכא רוב נגד הספק דאיסורא נפל דהא אי ס"ל לרב מב"מ לא בטל גם ביבש הוי הטעם משום קבוע דכל דלא בטל הו"ל קבוע מה"ת ולא אזלינן בתר רוב מה"ת וא"כ לא מחשב כלל ס"ס כנגד רוב דמה"ת לא חשוב הרוב כאן כיון שאינו בטל מה"ת ועי' תוס' מס' מנחות כ"ג ע"א ד"ה שחוטה שמשמע נמי דכל מקום דס"ל מב"מ לא בטל הו"ל קבוע (וע"י בספרי ח"א בסוגיא דקבוע ודוק,) ובהיות כן יהיו מתורצים דברי הר"מ הנ"ל באופן אחר בס"ד דהנה בספר צאן קדשים הקשה מאי פריך הגמרא נימא הך דמית הוי דאיסורא הא רב לא מתיר רק בנפלה ממילא לים ולא במפיל בידים והתם צריך להמיתן בידים, ותירץ כיון דעושה כן במצוות חכמים להמיתן הוי כמו ממילא עי"ש, אמנם תירץ זה לא יתכן רק אי ס"ל הטעם דמותר משום ס"ס וא"כ אסיר להפילו בידים לים דהוי כמבטל איסור לכתחלה ושפיר נוכל לומר כתירוץ הצאן קדשים דכיון דהוא עושה במצוות חכמים הוי כממילא דבמקום מצוה לא אמרינן אין מבטלין איסור להתחלה, ועי' במג"א סימן תירכ"ו ס"ק ג' ודוק, אמנם אי הטעם משו"ה חולין שאיסור נפל לים כמ"ש הרשב"א משום שכיון שמעולם לא היו צריכין לדון עליו משעת נפילה מה הוא כיון שנאבד ואין צריך לדון עליו וא"כ הכא כיון דהילך להמית בידים ע"כ בשעה שממית אותו צריך לדון ואיך נוכל לומר שזהו וודאי האיסור כיון שהוא עדיין בפנינו בשעה שהולך להמיתו וא"כ כיון דבשעה שהמית אותו לא יכול להחליט שזהו האיסור א"כ גם לאחר שמת לא נוכל לומר דאיסורא מת ועי' בש"כ ס"ק מ"ב שכתב דה"נ אם פירש תחלה ואח"כ נפל לים לא אמרינן דאיסורא נפל, וה"נ דכוותיה דבשעה שממית אותו הוי כפירש ואח"כ כשמת הוי כנאבד ולא אמרינן דאיסורא מית וצ"ל דקושיית הגמרא קאי לרב ואיהו ס"ל הטעם משום ס"ס דהוי ס"ס מעליא כיון דמה"ת לא אזלינן בתר רוב והוי ס"ס מעליא, (ולא אמרינן לפי"ז דלמזבח הוי כמו לאדם אחד דלמזבח נמי אפשר בזה אח"ז ולא כמ"ש הפלתי סימן ק"י ס"ק כ"ב עי"ש ודו"ק) אמנם הר"מ ס"ל דהכא מתירין בטבעת משום דא"צ לדון עליו בשעת נפילה ולא קשה ממשנה ימותו כולן, דהתם כיון שצריך לדון עליו בשעה שממית אותו הוי כפירש ואח"כ נפל לים ולא מהני להתיר השאר כמ"ש הש"כ ס"ק מ"ב ומשו"ה שפיר ס"ל להר"מ כמשנה דכל הזבחים דימותו כולן דאיך יכול להמית אחר בידים כיון שבאותו שעה הוא לפנינו ויש לדון עליו מה הוא א"כ איך נוכל לומר שזהו האיסור ומשו"ה לא תלינן דאיסורא מית והגמרא לא פריך רק לרב כיון דלדידו הנועם דמותר משום ס"ס וא"כ מכיון דשרי להמית אחד תו הו"ל ס"ס בכל אחד ואחד שיקרוב דלדידיה הוי ספק מעליא דלמא הך דמית דאיסורא מית כיון דמה"ת לא בטל לא הוי ליה רוב נגד הס"ס כיון דמה"ת לא חשוב רוב בכה"ג היכא דהו"ל קבוע דלרב מה"ת הו"ל קבוע, וא"ש דברי הר"מ אי נימא כמ"ש בספר זכרון יוסף שם דהר"מ לית ליה הטעם משום ס"ס וא"ש ודו"ק:

מב

אמנם מיש לעיל באות ל"ט וכן בספר טה"ק דהכא לא מקרי ס"ס כנגד רוב כיון דלספק השני דלמא שזהו שאוכל עכשיו הוא מן ההיתר הרוב מסייע הוי כמו שני ספיקות שקולין יש לדחות דהך רוב שההיתר הוא הרוב כבר החלטנו דלא מהני דלא אזלינן בתר רובא הכא אולם אם נימא דעד כאן אמרו דלא מהני הרוב רק כשיש כאן בוודאי איסור, משא"כ כשנפל אחת לים דעכ"פ יש צד לומר דאין כאן איסור באמת מהני הרוב וכן אי אמרינן דבכל דבר חשוב עשו אותו חז"ל כאיסור קבוע וא"כ מכיון שיש רק איזה צד לומר שאין כאן איסור כלל לא עשו אותו כקבוע א"כ א"ש בפשיטות דמשו"ה תלינן שאיסור נפל דבכה"ג היכא שאין כאן איסור ברור לא גזרו חז"ל שלא לבטל ברוב ועי' בחידושי הרי"מ ריש פרק כל הזבחים בד"ה עוד נראה לע"ד שכתב ג"כ כה"ג ובעט, סופר שם, אמנם מ"ש בטה"ק ובזכרון יוסף שהבאתי לעיל באות ל"ח דמשו"ה לא אמרינן על מה שנפל שהוא מן ההיתר כיון דרוב הוי היתר וכתבו מכיון שכבר החלטנו דלא לתל בתר רובא בתערובות דבר חשוב ממילא לא חשוב הרוב יש לדחות ג"כ די"ל דלעולם גם בדבר חשוב לא נדחה מעלת הרוב לגמרי דלעולם חשיבות הרוב נשאר במקומו רק בכל דבר שבטל אמרינן דהמיעוט גרע מעוד ונגרר אחר הרוב ואם המיעוט הוא דבר חשוב לא יוכל להגרר אחד הרוב, אמנם מ"מ מעלת הרוב נשאר במקומו (ועי' בספרי ח"א בסוגיא דקבוע אות כ"ג) וא"כ הדרא קושי' לדוכתא איך אפש"ל באיסורא נפל הא איכא רובא דהתירא דמ"מ מעלת הרוב נשאר במקומו עדיין וע"כ צ"ל בטעמא דרב דתלינן דאיסורא נפל או כמ"ש התוס' דכיון דהוא רק מדרבנן הקילו וכמ"ש הרשב"א דכיון דא"צ לדון על מה שנפל מקלינן בדרבנן או כמ"ש הרא"ש פג"ה במס' חולין דהו"ל ס"ס, וכמ"ש לעיל בסברא דאליבא דרב דהו"ל קבוע מה"ת שפיר הו"ל ס"ס ודו"ק היטב:

מג

והנה בכל דברים שאינם מתבטלים י"ל על ב' פנים או כיון דהמיעוט הוא חשוב נתבטל מעלות הרוב לגמרי והוי מדרבנן כתערובות חד בחד ממש דרבנן גרעו מעלות הרוב לגמרי והוי כמחצה על מחצה ממש או דאמרי' דלעולם גם מדרבנן נשאר חשיבות הרוב כמו שהיה רק כיון שהמיעוט חשוב לא נתבטל ממצואותו ולכך לא בטל, ועי' בשע"ת ח"ג כלל ו' שנסתפק ג"כ כה"ג והנה אחר העיון קצת נ"ל שהוא פלוגתת הרמב"ם והרשב"א בתוה"א בית ד' שער ב' דהנה הר"מ פט"ז מהלכות מאכ"א ס"ל ברמונו בדן דהוי דבר חשוב דאינם מותרים רק בג' תערובות אבל לא בב' תערובות וכן דעת המחבר בש"ע יור"ד סימן ק"י סעיף ח', אמנם בע"א ס"ל להר"מ פ"ז מהלכות עכו"ם הלכה י' דאפילו בב' תערובות מותר מטעם ס"ס וכבר תמה עליו הכ"מ שם דהר"מ סותר עצמו ולקמן בדברינו נתרץ דברי הר"מ בס"ד, אמנם הרשב"א בתוה"א שם כתב וז"ל ומ"מ בכל שאר איסורים חוץ מע"א אפילו שמואל מודה דס"ס מותר דלא ס"ל כר"י אלא בע"א בלבד והלכך חתיכת איסור חשובה שנפלה לתוך של היתר ומאותן חתיכת נפלה אחת מהן לתוך חתיכות אחרת או לקדירה כל אותו התערובות השני מותר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר עכ"ל הרי דמתיר להדיא אפילו בשני תערובות ולא כדעת הר"מ פט"ז ממאכלות אסורות דבעי' ג' תערובות דווקא, והנה כל המעיין בלשון הרשב"א יראה שיל"ד בדבריו הקדושים דמעיקרא קאמר משום דס"ס מותר משו"ה מותר התערובות השני ואח"כ מסיים משום שאני אומר האיסור נשאר לתוך הרוב

מד

ונראה בכוונת הרשב"א כך דהנה לכאורא אי הו"א דבכל דבר חשוב שאינו מתבטל עשאוהו חז"ל כתערובות חד בחד דכיון דנגרע מעלת הרוב הו"ל כחד בחד וא"כ מאי מהני תערובות השני להיות חשוב ס"ס דהא ספק השני הוא דלמא אע"ג שהוא מן התערובות הראשון מ"מ אין זהו האיסור:

והא הרשב"א בעצמו כתב שם דכל תערובות חד בחד הו"ל כגופו של איסור עי"ש דף ע"ד ע"ב ובש"כ בכללי ס"ס ס"ק כ"א וא"כ הכא כיון שחז"ל אמרו גבי דבר חשוב דלא מהני רוב וא"כ מאי ס"ס יש כאן להתיר תערובות השני כיון דכבר נעשה כגופו של איסור בתערובות הראשון והוא קושי' עצומה לכאורא, וצ"ל דוודאי אי הו"א דהא דדבר חשוב אינו בטל משום דחז"ל אמרו שנתבטל לגמרי מעלת הרוב א"כ תו לא מהני ס"ס להתיר התערובות השני דתיכף בתערובות הראשון מכיון שאינו נתבטל הו"ל כחד בחד ממש, אמנם הרשב"א ס"ל דכל דבר חשוב שנתערב ברוב אע"ג שאינו בטל מ"מ היא רק משום חשיבות המיעוט ומ"מ נשאר מעלת הרוב וא"כ שפיר אמרינן דאם אח"כ נפל מהך תערובות לאחרת הו"ל שפיר ס"ס בתערובות דאע"ג דלא יוכל להתבטל בתערובות הראשון מ"מ לא חשיב ליה כחד בחד דמעלת הרוב נשאר עדיין והו"ל שפיר ס"ס וא"ש מאוד דברי הרשב"א דבאמת הא דמתיר בתערובות השני היא מטעם ס"ס רק מ"מ הוצרך לומר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר דאי הו"א דמעלת הרוב נגרע לגמרי בתערובות הראשון ממילא לא הוי ס"ס כיון דבתערובות הראשון חשוב ליה כחד, בחד ולא הוי מצרפינן הספק דלמא אין זהו האיסור דחד בחד הו"ל כגופו של איסור רק כיון דס"ל להרשב"א דחשיבות הרוב לא נתבטל ע"י חשיבות המיעוט וא"כ שפיר הו"ל ס"ס בתערובות השני וזה ברור בדברי הרשב"א בס"ד - ודו"ק:

מה

וא"כ לפי"ז י"ל דהר"מ דס"ל בפט"ז ממאכ"א דבענין ג' תערובות דווקא ס"ל באמת דבכל דבר חשוב כיון שחז"ל אמרו שאינו בטל נתבטל חשיבות הרוב לגמרי והו"ל מדרבנן עכ"פ כתערובות חד בחד וא"כ לא מקרי תערובות השני ס"ס כלל דהאיך אפש"ל ואפילו זהו מן הראשון דלמא הוי היתר דהא כבר חשבנו אותו כגופו של איסור ולא הוי ס"ס כמ"ש ומשו"ה בעינן ג' תערובות דווקא וא"כ זכינו לדעת דלהר"מ ס"ל בכל דגר חשוב שאינו בטל נגרע מעלת הרוב לגמרי ולא הוי בגדר רוב כלל ולרשב"א ס"ל אע"ג דחז"ל אמרו דבר חשוב אינו בטל מ"מ לא נגרע מעלת הרוב רק דהמיעוט חשוב ולא יוכל להתבטל נגד הרוב, אמנם כן י"ל דעד כאן ס"ל להרמב"ם דהרוב נגרע לגמרי ממעלתו ולא הוי בגדר רוב. היא רק בדבר חשוב שאינו נתבטל מחמת חשיבתו שפיר נוכל לומר דנגד דבר חשוב נגרע מעלת הרוב לגמרי, משא"כ בדבר שאינו חשוב מצד עצמו רק חכמים אמרו שלא יוכל להתבטל מחמת איזה טעם אחר כמו בע"א דאינו בטל משום חומרא דע"א שפיר גם הר"מ מודה דאע"ג דאינו בטל מ"מ לא נתבטל מעלת הרוב לגמרי וא"כ בתערובות השני שפיר הו"ל ס"ס כיון דמעלת הרוב נשאר עדיין במקומו אע"ג שאין המיעוט בטל דכל שאין המיעוט חשוב בעצמו רק שהחמירו בו לא נגרע מעלת הרוב וא"כ לא הו"ל כגופו של איסור ושפיר הו"ל בתערובות השני ס"ס ומותר וא"כ א"ש דברי הר"מ דבהלכות עכו"ם שם לא כתב הנועם שאינו בטל מחמת חשיבות רק מחמת דע"א אוסרת בכל שהוא [ומהגם שי"ל דכל דבר שאסור בהנאה אין לו חשיבות כל כך, ואע"ג דלכשיתבטל יהי' מותר בהנאה מ"מ כיון דכל החשיבות הזה לא יוכל לבא לו רק ע"י שנתערב עם הרוב ממילא לא נגרע מעלת הרוב לגמרי והא דרמונ' בדן של ערלה הוי חשוב אע"ג דאסור בהנאה היינו משום דערלה יוכל לבא לידי היתר הנאה גם בלא הערוגות ע"י שיספק לאחרים אי מיירי בערלה בחו"ל ועי' מס' קידושין ל"ח ע"ב] עכ"פ יהיה איך שיהי' הר"מ בהלכות עכו"ם לא מיירו מדבר חשוב וא"כ נשאר מעלת הרוב ושפיר הו"ל ס"ס אפילו בתערובות השני משא"כ בהלכות מאכלות אסורות שם אינו בטל מחמת חשיבתו וא"כ נגרע מעלת הרוב לגמרי והו"ל תערובות הראשון כמו חד בחד והו"ל כגופו של איסור ולא מקרי ס"ס בתערובות השני כמ"ש ומשו"ה הוצרך דווקא ג' תערובות ואז הוי ס"ס, משא"כ בתערובות השני וא"ש להבין דעת קדושים ר' מרדכי אשכנזי' שהביא בש"כ יו"ד סימן ק"י ס"ק נ"ב לחלק דבהנאה סגיא בב' תערובות ובאכילה בעינן ג' תערובות דווקא, ולכאורא אין מובן כ"כ הטעם והסברא, ולפימ"ש א"ש דבהנאה שאין לו חשיבות בעצם לא נתבטל לגמרי מעלת הרוב והו"ל ס"ס אפילו בשני תערובות, משא"כ לעניין אכילה שם מיירו בדבר חשוב ונתבטל מעלת הרוב וא"כ לא הוי ס"ס בתערובות השני כיון דבתערובות הראשון הו"ל כחד בחד והוי גופו של איסור ומשו"ה לא הוי ס"ס רק בג' תערובות דווקא. ועי' במנחת כהן שער תערובות ח"ג פ"ז ח' ט' שהאריך בזה ותמה על הש"ע מינו הצריך ג' תערובות דווקא, ולפימ"ש עכ"פ בדבר חשוב דנגרע מעלת הרוב לא הוי ס"ס בג' תערובות ואפשר דהמחבר גם בסימן ק"מ מיירו בדבר חשוב ומשו"ה ס"ל גם שם דבעינן ג' תערובות דווקא ועי' בש"כ שם ודו"ק כי הוא נכון בס"ד:

מו

בתוס' בד"ה רב דאמר כר"א תימא הא טעמא דר"א משום דכתיב מום בם וכו' הא ע"י תערובות ירצו אבל בעלמא לא וי"ל דהא דאצטריך קרא לא לחד בתרי אצטריך דבלאו קרא ברובא בטל אלא לחד בחד אצטריך והש"ס מייתי ליה לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה עכ"ל, והנה דגרי התוס' אלו מרפסן אגרי חדא דמאי מקשי התוס' שאני התם דכתיב קרא הא ה"נ בע"א רק מדרבנן אסורי ולא בטל ומשו"ה הקילו לומר דאיסורא נפל כמו באיברי בע"מ דמה"ת בטל רק מדרבנן אסרי לגבוה כמ"ש התוס' לקמן ע"ז ע"ב ד"ה ורבנן דלרבנן נמי רק מדרבנן אסור דמשו"ה ס"ל ג"כ אם עלו לא ירדו וא"כ לר"א באמת משו"ה ס"ל דתלינן אסורא בהך דקרב ומאי הקשו התוס', עוד קשה לפי קושיית התוס' דשאני גבי בע"מ דאית לן קרא דע"י תערובות ירצו א"כ מאי מתרצי התוס' דקרא אצטריך לחד בחד וא"כ מכ"ש דקשה מאי משני רב דאמר כר"א שאני התם דמה"ת אפילו חד בחד בטל, ומשו"ה תלינן לקולא, משא"כ בע"א דע"כ חד בחד ליכא ביטול לא תלינן לקולא, ולומר דכוונת התוס' בקושייתם כיון דגלי קרא מום בם ע"י תערובות ירצו והתורה התירה בפירוש לא גזרו חכמים וכסברת הט"ז בכמה מקומות דבר המפורש בתורה אין כח לחכמים לאסרו הא ל"ל דהא ע"כ אפילו לר"א גזרו חכמים שלא להקריב ע"י תערובות רק אם כבר קרב אחד מהם (ועי' בספר טהרת הקודש שעמד ג"כ בדברי תוס' אלו):

מז

ונ"ל בכוונת דברי התוס' דהנה הפלתי סימן ק"י ס"ק כ"ב כתב דזהו דוחק לומר דקרא התיר אפילו בתערובות חד בחד דחד בחד לא מקרי תערובות, לפיכך נ"ל דמשו"ה ס"ל באמת לתוס' בקושייתם דקרא אצטריך לחד בתרי והא דאצטריך קרא היינו דאשמעינן קרא דאיסור נהפך להיתר לגמרי ומותר אפילו לכהן אחד להקריבם רק מדרבנן ר"א אוסר נמי לכהן אחד להקריב כולם מדנקט אם קרב וכו' יקרבו כל הראשים דרבנן גזרו דלא נימא נהפך איסור להיתר ואינו מותר רק בשני כהנים ומשו"ה נקט "יקרבו" וקאי על הכהנים ועי"ש בפלתי ודו"ק היטב, וניחא להו לתוס' בקושייתם יותר לומר דקרא אצטריך לחד בתרי ולומר שהאיסור נהפך להיתר מלומר דקרא אתי לחד בחד, דחד בחד לא הוי בגדר תערובות כלל כמ"ש הפלתי, ומעתה נבא לכוונת דברי התוס' בס"ד דבאמת קשה להבין איך ס"ד לומר דאיסורא נפל כיון דהרוב היא כנגדו, ומ"ש התוס' מעיקרא כיון דמדרבנן הא הקילו לא היה ניחא להם דאין זה סברא כלל כיון דרבנן החמירו לומר שאינו בטל להקל אח"כ בנפל לומר דאיסורא נפל מה שהיא רחוק מן השכל דהא מ"מ איכא רוב היתר לפיכך ס"ל להתוס' דוודאי אי הוי נוכל לומר דמה"ת כיון שנפל ברוב היתר הוי כאילו לא היה כאן איסור כלל דאיסור נהפך להיתר שפיר י"ל כיון דנפל אחד לים דעכ"פ יש מציאות גם מדרבנן לומר שאין כאן שום איסור שפיר יש לחכמים להקל כיון דמה"ת אין כאן איסור לגמרי כל שנתבטל ברוב, אמנם התוס' ס"ל דאפילו אי ס"ל בשאר דברים איסור נהפך להיתר, ועי' בשע"ת ח"ג כלל ב' שהאריך בזה אי התוס' ס"ל ג"כ בכל תערובות איסור נהפך להיתר מ"מ בדבר חשוב ס"ל להתוס' דאפילו מה"ת אע"ג דבטל מ"מ כיון דהמיעוט היא חשוב לא אמרינן נהפך עכ"פ גם מה"ת, אמנם בבעלי מומים כיון דאיכא קרא ע"י תערובות ירצו וע"כ כי אצטריך קרא לומר דנהפך ג"כ אמרינן וא"כ הקשו התוס' שפיר מאי ראיה מייתי רב מר"א דבשלמא גבי בע"מ כיון דמה"ת אמרינן דנהפך והוי כאילו אין כאן איסור כלל מה"ת שפיר מקילינן לסמוך שמה שנפל היא האיסור, משא"כ הכא בדבר חשוב אע"ג דבטל מה"ת מ"מ כיון שהאסור עדיין ישנו במציאות וחכמים אמרו שלא יתבטל, מנ"ל לסמוך על כך להקל ולתלות שהאיסור היא שנפל לים דהוא קולא גדולה לסמוך על מציאות רחוק כל כך כיון שעכ"פ האיסור עדיין ישנו בעולם דלא נהפך לגמרי להיתר מה"ת אע"ג שבטל והקשו התוס' שפיר:

מח

אמנם בתירוצם ס"ל דגם בבע"מ לא אמרינן נהפך דעד כאן יש סברא לומר נהפך רק בשאר איסור והיתר שאין בהם שנוי בעצם רק באיכות שזהו איסור וזהו היתר שפיר י"ל שכל שנתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר, משא"כ בעלי מומין בתמימים שיש ביניהם שנוי בעצם שזהו בע"מ וזהו תמים, אע"ג דבטל לא אמרינן איסור נהפך והא דבמין בשא"מ ג"כ אמרינן נהפך אע"ג שיש ביניהם שנוי בעצם התם שאני דבשא"מ הרי נשתנה האיסור מהוייתו הקודמת ונשתנה גם בעצם, משא"כ אברים בעלי מומים הרי נשארו בהוייתם הקודמת ובגוף בע"מ איכא שנוי בעצם בין תם לבע"מ אע"ג דעל האבר לא ניכר שום שנוי מ"מ כיון שבמה שבא האבר ממנו יש שנוי בעצם אין סברא לומר דנהפך להיתר מבעל מום לתם, וע"כ כי איתא קרא לחד בחד וא"כ גם באיברים בע"מ אע"ג דבטל מה"ת מ"מ נהפך לא אמרינן והא דר"א מייתי קרא אע"ג דר"א מיירו בתערובות חד בתרי מדקאמר יקרבו כל הראשים, היינו שאפילו מדרבנן אין להחמיר לגבוה, כלומר אע"ג דהו"א היה להחמיר לגבוה משום הקריבהו נא לפחתך מ"מ גם לגבוה אין להחמיר כיון דהתורה התירה אפילו חד בחד, עכ"פ גם באיברים בע"מ לא אמרינן דנהפך איסור להיתר לגמרי ומשו"ה באמת גם ר"א אינו מתיר שיקריב כהן אחד כולם שהרי קאמר "יקרבו" כל הראשים ואפילו אם נימא דיקרבו קאי על האיברים מ"מ לא מצינו זאת לר"א שמתיר אפילו לכהן אחד ואפ"ה תלינן שמה שכבר נקרב הוא האיסור וע"כ כיון דמ"מ מה"ת בטל אע"ג דאיסור ישנו עדיין במציאות כיון שלא נהפך להיתר תלינן להקל ה"נ בטבעת של ע"א אע"ג דלא נהפך מ"מ כיון שמה"ת בטל תלינן להקל לומר דהאיסור נפל ואין לומר עכ"פ שאני גבי בע"מ כיון דאפילו חד בחד בטל מה"ת משו"ה תלינן לקולא דאין זהו סברא כיון דעכשיו מ"מ קיימינן שנתערב ברוב א"כ ממילא ליכא איסור מה"ת ואין סברא לתלות טפי להקל משום דמהני תערובות גם חד בחד דהא עכשיו קיימינן רק על תערובות ברוב ולענין ביטול ברוב אין חילוק בין איברים בע"מ לטבעת של ע"א, דבשלמא אי הוי ס"ל באיברים בע"מ דנהפך לגמרי להיתר שפיר הוי מצינן לחלק בין בע"מ לטבעת, דשם כיון שנהפך לגמרי ומה"ת האיסור כבר חלף והלך לו, רק דרבנן החמירו, משו"ה תולין להקל, משא"כ בטבעת כיון שהאיסור לא נהפך להיתר לא תלינן לקולא מדרבנן כיוה דס"ל להתוס' בקשייתם, משא"כ למסקנא דגם בבע"מ לא אמרינן נהפך ומ"מ תולין כיון דמ"מ בטל מה"ת א"כ ה"נ בטבעת תולין כיון שאינו רק מדרבנן אע"ג שלא נהפך להיתר לגמרי ודו"ק כי הוא נכון בכוונת דברי התוס' בס"ד:

מט

ברש"י ד"ה אלא כתב שם וז"ל דאין ביטול ברוב לע"א והוי כלהו ספק ע"א אבל כי נתערבו הו"ל ספק ספיקא ועי' בטהרת הקדש שהקשה דמאי עניין ביטול דלא מהני בע"א שלא לומר ג"כ כל דפריש מרובא ולהתיר הארבעים אפילו אם לא נפלו למקום אחר דהא כל דפריש עדיף מביטול (ועיין בר"נ מס' ביצה ז' ע"א גבי בדק בקינה של תרנגולין שכתב דרובא מהני אפילו בדשיל"מ, אע"ג דלא בטל אפילו באלף, היינו משום דאתחזק איסורא אבל רובא מהני) ונראה דרש"י לשיטתו דס"ל מס' חולין דביטול איסור ילפינן מאחרי רבים להטות עי"ש צ"ח ע"ב, וצ"ל ע"כ דס"ל דכל עניין ביטול היא משום דהוי גזה"כ דהמיעוט נגרר אחר הרוב, אמנם מכח סברא לא הוי אזלינן בתר רובא וא"כ ה"נ בע"א כיון דלא מהני ביטול ולא נגרר המיעוט אחר הרוב ה"נ לא מהני רוב גרידא ג"כ רק ספק ספיקא י"ל דס"ל כיון דאיכא שני צדדים להתיר הוי מסברא, ועדיף מרובא אמנם שמואל דס"ל דלא מהני ס"ס ס"ל כיון דס"ס היא ג"כ מטעם רוב וא"כ כמו דבע"א לא מהני רובא ה"נ ס"ס לא מהני, אמנם צ"ל דעד כאן לא ס"ל לשמואל להתיר ס"ס בע"א רק הכא שעכ"פ היה כאן איסור רק עכשיו יש ס"ס אם היא באותו תערובות הראשון או בתערובות השני כמו גבי הכא בארבעים שפורשו למקום אחת או בסמוך בכיס של ע"א שנפל אחד מהן לרובא, משא"כ בס"ס דעלמא שיש לספק שלא יהיה מעולם שום איסור גם שמואל מודה דמהני ס"ס דהרי במס' ע"א מ"א ע"א ס"ל לשמואל גופו שם דאפילו שברי ע"א מותרין ומשמע בתוס' שם ד"ה אמר שמואל דהטעם משום ס"ס וקשה לכאורא הא שמואל ס"ל דבע"א לא מהני ס"ס וע"כ דהתם כיון דאיכא ספק אחד שמא לא עבדום כלל ולא אתחזק איסורא כלל שפיר מודה דמהני ס"ס רק הכא בתערובות כיון דאתחזק איסור עכ"פ שהיה כאן ע"א רק דהספק היא אם נפל גם לתערובות השני בכה"ג לא מהני ס"ס בע"א ודו"ק:

נ

ידוע דעת הר"מ בהא דקאמר הגמרא אנא נמי תרתי קאמינא דהיינו שבעינן שיפלו שני טבעות לתוך ים הגדול עי' בר"מ פ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יו"ד, והנה הא דגבי חביות תרומה סגיא בנפל אחת עי' פט"ו מהלכות תרומות הלכה ב', היינו משום דחביות ענכרה נפילתה, והנה בטעמא דהר"מ דס"ל גבי טבעות בעינן נפילת שנים דווקא עיין בזכרון יוסף ליו"ד סימן ז' ובס' טה"ק כתב משום דהו"ל לאוקמא אותו שנפל בחזקת שהיה מעורב עם ההיתר. ומשו"ה אמרינן דכי נפלו שנים כיון שגם עכשיו היא מעורב עם ההיתר כמו שהיה בתערובות ולא מפקינן ליה מחזקתיה שפיר אמרינן שאחת מהני שנים היא האיסור עי"ש היטב בגמרא בד"ה אמר ליה אנא תרתי קאמינא ולע"ד נראה בטעמא דהר"מ דהנה רש"י בסמוך בר"ה אבל תאנה, כתב וז"ל ולא מנכרה נפילתה ואתי למשרנהו מעיקרא בלא נפילה עכ"ל מוכח עכ"פ דיש סברא לומר דמכיון שחז"ל גזרו שלא להתבטל, אע"ג דנפלה אחת מ"מ כיון שאינו נרגש וניכר הנפילה יטעו להתיר בלא נפילה כלל ויתבטל תקנת חז"ל, והנה לפי"ז י"ל גם גבי טבעת כיון שלא ניכר מקומה כמו חביות א"כ בנפל אחת לא ירגישו כלל ויטעו להתיר בלא נפילה, אמנם עדיין צריך הסבר והא אפילו בשני טבעות אם הם רבים התערובות לא ניכר כל כך הנפילה גם בשנים, ונ"ל ליישב עפ"י מה שראיתי בשו"ת שערי צדק ליור"ד בחלק הסוגיות סימן ל"ו שכתב דחז"ל גזרו בדבר חשוב שלא בטל דהוי כמו ניכר האיסור, וה"נ ניכר האיסור שרואין שהוא יותר במספר ממה שהיה קודם נפילת האיסור בתוכו הו"ל דומה קצת לניכר האיסור וא"כ בנפל דתו לא ניכר יותר במספר ג"כ שפיר בטל עי"ש, ונ"ל להוסיף על דבריו הקדושים דמ"מ בעינן שיחסר אחת מן ההיתר ג"כ לבתר הכי דמכיון שנפל שם איסור, ואמרנו דהכל אסור רק ע"י נפילה אחת מהם אני מתירין ואם ההיתר ישאר כמו שהיה מעיקרא לא יהיה נרגש לו כל כך שנפל אחת משם כיון שההיתר נשאר במניין השלם כמו שהיה משו"ה אם גם מן ההיתר נפל אחת, דהיינו שחסר גם מן ההיתר אז שפיר ניכר לו הנפילה ונרגש יותר ולא יטעה להתיר בלא נפילה כלל וזה ברור בסברא ודוק, ומעתה נביא לזה ראיה גם מלישנא דגמרא מה שיל"ד א'] מה קאמר ונפל אחת מהם הך תיבת "מהם" מיותר לגמרי ב'] דקאמר ליה אנא נמי תרתי קאמינא, וכל רואה ישתומם הלא בפירוש קאמר ונפל אחת ואם באמת רוצה לחזור ע"י קושייתו ולומר דבענין שנים הו"ל לומר הדרי בי ובעינן שנים שנים דווקא אלא וודאי כוונת רב היא במ"ש ונפל אחת מהם דקאי על מה דקאמר טבעת של ע"א וכו' ונפל אחת מהם דקאי על שניהם, כלומר כיון שיש שם תערובות איסור והיתר בעינן שיפלו אחת מהם, כלומר שנים שנוכל לומר שאחת מן האיסור ואחת מן ההיתר נפל כמ"ש כדי שיכיר וירגיש בנפילה שלא יטעה להתיר בלא נפילה כלל, משא"כ אם גם מן ההיתר חסר אחד מרגיש היא בנפילה כיון שחסר לו מהמניין שהיה מתחלה וא"כ א"ש אמ"ל איכא נמי תרתי קאמינא, כלומר בהא גופא מה שאמרתי ונפל אחת "מהם" ומה גופא מוכח דכוונתי דבענין שנים ולא קאמר ב"פ תרתי דאי לפרש"י שצריך למכור שנים היה לו לומר תרתי תרתי וכו', אמנם לפירש הר"מ א"ש אנא נמי תרתי קאמינא כלומר דמלשונו מוכח דבעינן שיפלו שנים דווקא מדקאמר אחת מהם כמ"ש דבענין שיחסר מן ההיתר ג"כ אחת ודוק, (שוב ראיתי בספר מרכבת המשנה פ"ז מהלכו' עכו"ם שמדקדק ג"כ בתיבת מהן בדברי ר"א אם קרב ראש של אחד מהן דקאי גם אתמימים עי"ש):

נא

ברש"י בד"ה ר"ש אומר ומן השלושה פירש למקום אחר מותר אף הג' אמצעים דס"ס בטל עי' בספר טהרת הקודש שדקדק מ"ט פרש"י דס"ס בטל ולא קאמר דס"ס שרו, ונ"ל בכוונת רש"י דס"ל כמ"ש לעיל באות מ"ג דלכאורה י"ל דבתערובות השני ליכא ס"ס דמה תאמר אפילו אם מה שאני אוכל עכשיו הי' מן הראשון דלמא הי' של היתר דאי אמרינן דלא בטל ברוב שויה רבנן כחד בחד, והו"ל אתחזק איסורא עי"ש ומשו"ה ס"ל לרש"י ה"נ דדווקא אם כבר נפל מן השני לשלישי דאז איכא בתערובות השני ג"כ ס"ס חדא דלמא כבר נפל לשלישי, ואת"ל שעדיין היא בתערובות השני דלמא מה שאני אוכל עכשיו אינו מה שנפל מן הראשון דבכה"ג תו ל"ל כיון שכבר אסרנו אותו הו"ל כאתחזק איסורא דהא אותו שנפל מרבוא לשלשה בזה לא אתחזק איסורא, ושפיר נתבטל כלומר דמרובא לשלשה ל"ל דשויה רבנן כתערובות חד בחד וא"כ שפיר בטל כי נפל משלשה לתערובות השלישי דאז איכא בתערובות השני ג"כ ס"ס דלמא כבר נפל לשלישי, ואת"ל שהיא עדיין כאן כיון שלא נפל כאן האיסור ממש רק מן התערובות הראשון הו"ל שפיר ס"ס דלא נוכל לומר בזה דהו"ל כחד בחד כיון דאיכא ס"ס משא"כ אי לא היה נפל מתערובות השני למקום אחר ליכא להתיר תערובות השני לחודא משום ס"ס, כלומר את"ל שהי' מן התערובות הראשון דלמא אין זהו האיסור דבתערובות הראשון הו"ל כאתחזוק איסורא, ומשו"ה לא נקט רש"י ס"ס שרי דאז הוי נוכל להתיר גם תערובות השני אפילו בלא נפל ממנו למקום אחר, ובאמת זהו אינו דכל שאתה צריך לצרף ספק אחד דלמא אין זהו אסור, אע"ג שידעינן שהיא מתערובות הראשון אין זהו ספק דכבר חשבנו אותו לאיסור ומשו"ה נקט רש"י דס"ס בטל כלומר אם יש לנו ס"ס כגוונא שא"צ לצרף הספק על התערובות הראשון דלמא זהו ההיתר, כלומר שכבר נפל משני למקום אחר ויש לנו ס"ס דלמא כבר נפל למקום אחר, ואת"ל שעדיין כאן דלמא אין זהו האיסור מה שאני אוכל עכשיו אז שפיר ל"ל הרי כבר החזקנו אותו לאיסור כיון דבכל אחד בפני עצמו איכא ס"ס לא אמרו כה"ג לא בטל, משא"כ בלא ביטול ליכא ס"ס דתערובות הראשון הו"ל כחד בחד ואתחזק איסורא ודו"ק:

נב

והנה לפמ"ש דרש"י ס"ל בתערובות השני לא מקרי ס"ס כלל והיינו כמ"ש לעיל דתערובות הראשון מכיון שאמרו חז"ל שלא להתבטל הו"ל כחד בחד והיינו דלגמרי נגרע מעלת הרוב כשהמיעוט היא דבר חשוב א"כ כשלא נפל אחד מתערובות השני למקום אחר, אסור התערובות השני אפילו שלא בבת אחת דמה תאמר דלמא אין זהו שנפל מתערובות הראשון ואת"ל זהו דלמא הוא היתר שהתערובות הראשון כבר הוחזק אצלינו לאיסור כמו אילו היה חד בחד, אמנם לדעת התוס' ד"ה פירש אחד תערובות השני ג"כ מותר כשאינו אוכל בבת אחת וא"כ פליגי רש"י ותוס' דלרש"י בדבר חשוב שנתערב ברוב נגרע לגמרי מעלת הרוב ולא מהני ס"ס להתיר תערובות השני רק אם נפל מתערובות השני למקום אחר דאז גם תערובות השני מותר מכח ס"ס ספק דלמא כבר נפל האיסור למקום אחר דהיינו שאותו שפירש מן התערובות הראשון לכאן נפרש למקום אחר, ואת"ל שעדיין נשאר כאן מ"מ זהו שאני אוכל עכשיו אינו מן התערובות הראשון כלל משא"כ לאכול בבת אחת אסור התערובות השני אפיל כשנפל ממנו למקום אחר דאם אוכל בבת אחת ע"כ נצרך לצרף גם ספק אפילו הוא מן התערובות הראשון דלמא אין זהו האיסור וזהו לא נוכל דכל שאוכל בבירור מן הראשון הו"ל כאיסור ממש ואסור בחדא ספיקא, אמנם התוס' ס"ל בכל דבר חשוב לא נגרע לגמרי מעלת הרוב רק שאינו נתבטל מ"מ לא הו"ל כחד בחד וא"כ גם תערובות השני מותר אם אינו אוכלו בב"א דזהו נמי הו"ל ספק דאפילו אם הי' מן התערובות הראשון דלמא אינו איסור וא"ש שכתב התוס' ובקונטרס לא פירש כן, והיינו דס"ל דלדעת רש"ל אסור התערובות השני אפילו שלא בב"א אם עדיין שם בבירור אחד מן התערובות הראשון, ועי' בש"כ יו"ד סימן ק"י ס"ק נ"ג שהניח בצ"ע במ"ש ובקונטרס לא פירש כן ולפימ"ש א"ש ועי' בפרמ"ג שם בשפ"ד, אמנם מה שהקשה הש"כ שם על הרמ"א דנראה מדבריו דגם תערובות הג' אסור בב"א זה וודאי אינו מוכח מדברי רש"י דיהי' גם תערובות הג' אסור בב"א רק הא מוכח וודאי מרש"י דכל שלא נפל אחת משני לשלישי אסור אפילו שלא בב"א כמ"ש דתערובות הראשון הו"ל כחד בחד ועי' ביש"ש מס' חולין פגה"נ סימן נ"ה שכתב על דברי רש"י אלו דזהו סברא חדשה לומר שע"י תערובות הג' יהי' מותר גם תערובות השני, ולפימ"ש א"ש ונכון דכה"ג שנפל אחת לשלישי איכא ס"ס בלא שנצטרך לומר על אחת מתערובות הראשון שאינו אסור כלל ועי' בישועות יעקב ביו"ד סימן ק"י ס"ק י"ג ודוק, שוב התבוננתי קצת וראיתי שגם קושיית הש"כ בס"ק נ"ג על הרמ"א לק"מ לפימ"ש לדעת רש"י דכל שיש כאן בבירור מתערובות הראשון לא נוכל לצרף לספיקא א"כ שפיר ס"ל לרמ"א דגם תערובות השלישי אסור לאכול בב"א דכל שאוכל בב"א הרי אוכל בבירור מתערובות השני וליכא רק חדא ספיקא דלמא אין זה מה שנפל מתערובות הראשון דתו ל"ל ואפילו הוא זה מתערובות הראשון מ"מ דלמא אינו אסור דזהו אינו דכל שהיא מתערובות הראשון חשבינן ליה כגופו של איסור הילכך בין תערובות השני בין תערובות השלישי ליכא לאשכוחי צד היתר משום ס"ס רק אם אינו אוכל בב"א רק בתערובות השני אינו מותר אפילו בזה אחר זה רק כשנפל אחת לשלישי דאז שפיר משכחת ס"ס בלא הספק דלמא אפילו הי' מן מראשון מ"מ מותר כמ"ש ומשו"ה אינו מותר השני רק כשנפל אחת לשלישי, וא"ש דעת הרמ"א דגם תערובות השלישי אסור לאכול בב"א, ועי' שם פר"ח ס"ק ל"ח מ"ש בשיטת רש"י ודוק ועי' לעיל באות ע"ה מ"ש בדברי הר"מ אי ס"ל ג"כ דהתערובות הראשון מכיון שנאסר לא נוכל לצרף לס"ס והחילוק בין ע"א לדברים חשובים, ואם נפרש מ"ש הר"מ רמוני בדן דמיירו בתרומה י"ל בפשוט דאיסור הנאה באמת לא מקרי דבר חשוב לגרע מעלת הרוב כמ"ש לעיל אות מ"ה ודו"ק:

נג

אמנם לכאורה יש לעיין קצת לפימ"ש דהך ספק אם הי' מתערובות הראשון דלמא הוא של היתר לא נוכל לצרף א"כ האיך מותרים תערובות השני והשלישי הא הו"ל סתרי אהדדי דע"כ אוכל כל התערובות השנ' והשלישי א"כ ליכא רק חדא ספיקא דהא כשאוכל התערובות השני אמרינן דלמא נפל לשלישי וכשאוכל השלישי אמרינן דלמא אחד מן התערובות הראשון נשאר בתערובות השני וא"כ הו"ל ס"ס דסתרי אהדדי דזהו אינו דהא מ"מ כיון דבכל חדא וחדא באנפי נפשיה איכא ס"ס, כלומר בשני איכא ס"ס דלמא נפל לשלישי, ודלמה מה שאוכל עכשיו אין זה מתערובות הראשון כיון שאינו אוכלם בבת אחת ומה"ת שפיר נתבטל ברוב אמרינן ס"ס כה"ג דכיון דאיכא ס"ס אמרינן שפיר דבטל וזהו כוונת רש"י במ"ש דס"ס בטל, כלומר היכא דאיכא ס"ס לא גזרו על התערובות שלא לבטול, אבל לצרף לספק שמא התערובות הראשון אין זהו האיסור זהו לא אמרינן כמ"ש ועי' היטב בישועות יעקב ליור"ד סימן ק"י ס"ק י"ג ודו"ק. שוב ראיתי בספר כנפי יונה ליו"ד סימן ק"י בד"ה ולדעת הר"מ שכתב נמי בדבר חשוב לא נוכל לצרף הספק על התערובות הראשון שמא אינו היא האיסור דמכיון שכבר גזרו על התערובות ראשין, חזר דינו להיות כוודאי איסור, אמנם כל זהו היינו בדברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם, משא"כ בדברים שרק מחמת חומרתן אינם בטלים הו"ל ס"ס אפילו כי נצרך לצרף ספיקא על התערובות הראשון דלמא אין זהו האיסור (ועי"ש דכוס של ט"א מיירו ג"כ בדבר שאינו חשוב, ובדברי ירמיה על הר"מ פ"ז מהלכות עכו"ם כתב דאולי מיירי בכוס שבור עי"ש) עפ"כ הכל תלוי בזה אי אמרינן בכל דבר חשוב שאינו בטל דנגרע מעלת הרוב או דאמרינן דמעלת הרוב לא נגרע רק חשיבות המיעוט גורם שלא להתבטל כמ"ש לעיל:

נד

עפ"י מ"ש לעיל נעתיק בכאן העולה מכל הדברים לתרץ איזה קושיית הלח"מ על הר"מ פ' מהלכות עכו"ם א' דהר"מ פסק כרב ולא כר"א באם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ובגמרא אמרינן דרב כר"א ב' מ"ט בהלכות תרומות פט"ו לא כתב דבעינן שיפלו שנים לים הגדול וכאן גבי טבעות פסק דבעינן שיפלו שנים ג' במ"ש הר"מ אם נפלו ארבעים למקום אחד אינן אוסרות משום דאיסורא נשאר ברוב הששים משמע הא חמישים למקום אחד אוסרות הא בחמישים נמי איכא ס"ס בנפל למקום אחר דלמא אין זהו מן החמישים ואת"ל שהי' מן החמישים דלמא אין זהו האיסור, כיון דהר"מ ס"ל גבי ע"א דהוי ס"ט אפילו בשני תערובות והנה בישוב ב' קושיות הראשונות כבר כתבנו לעיל דממית בידים או קרב ראש של אחד מהן לא הוי כנפל ממילא רק לרב דס"ל הטעם דתולין משום ס"ס פריך שפיר דמ"מ איכא ס"ס בקרב אחד מהם עי' לעיל באות מ"א וא"צ לכפול הדברים וגם מה דס"ל בחביות דסגיא בנפל אחת ולא בעינן שנים כבר כתבנו ג"כ לעיל משום דחביות מנכר טפי נפילתה כמ"ש הלח"מ בעצמו והסברנו הדברים בראיה מלישנא דגמרא דבעינן שיפלו שנים דווקא:

נה

ומעתה נבא אל השלישי לתרץ מ"ט לא ס"ל להר"מ להתיר בנפלו חמשים למקום אחר דאיכא נמי ס"ס, נ"ל דאע"ג שכתבנו לעיל באות נ"ג כיון דאיכא רוב מותרים כל שני התערובות דהיינו השני והשלישי ולא אמרינן דהוי תרתי דסתרו היינו דווקא באופן שעכ"פ אין וודאי איסור אפילו באחת מהן ועכ"פ נתבטל ברוב בין בתערובות השני בין בתערובות השלישי, ואע"ג דתערובות הראשון חשבינן ליה כוודאי איסור היינו שלא לצרף לס"ס, משא"כ היכא דאיכא ס"ס מעליא רק שלא יהי' נחשב כתרתי דסתרי שפיר אמרינן דהוי ס"ס כיון דהא דלא אמרינן ס"ס בתרתי דסברי נראה דלא הוי רק מדרבנן, ועי' מס' פסחים י' ע"א בתוס' ד"ה בבת אחת. גבי שני שבילין, דמה"ת אפילו בב"א טהורין וא"כ י"ל ה"נ בס"ס לעניין תרתי דסתרי כיון שאינו אוכל בב"א הו"ל שפיר ס"ס משא"כ בנפל חמשים למקום אחר להתיר התערובות ואיכא חדא ספיקא דלמא אין זהו האיסור וא"כ כי יפלו גם החמישים הנותרים למקום אחר ג"כ נצטרך להתיר מכח הך ס"ס וזהו סתרי אהדדי דממנ"פ האיסור ממש בחד מיניהו לכך לא אמרינן ס"ס בכה"ג רק בנפל ארבעים ונשארו ששים דלא נצטרך להתיר גם בנפלו ששים למקום אחר משום ס"ס דאדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא שפיר מהני ס"ס להתיר הארבעים והגם שהרשב"א בתוה"א ס"ל גם בנפלו חמישים להתיר מכח ס"ס וע"כ דס"ל כיון דאינו מוכרח שיתירו לאדם אחד הני שני תערובות לא מקרי ס"ס דסתרי אהדדי ועי' בטור יור"ד סימן ק"י שהביא ג"כ דברי הרשב"א דאפילו פרשו מחציתן למקום אחר מותר משום ס"ס מ"מ סברת הרמב"ם כיון דע"כ אם גם מחצית הנשאר יפלו למקום אחר ונצטרך ג"כ להתיר הו"ל כס"ס דסתרי אהדדי ולא מהני במקום שעכ"פ יש וודאי איסור ממש תוך שני המחצית היינו או בחמשים הראשונים או בחמשים השניים לא אמרינן ס"ס כה"ג ודוק היטב:

נו

והנה נ"ל עוד טעם אחר דס"ס אפילו ע"י כמה תערובות גרע מס"ס בגופו ומ"ש הרשב"א בתוה"א בית ד' שער ב' בשם ר"י דלא אמרו ס"ס רק בשני ספיקות הבאות מכח שתי תערובות לאו לאפוקי דס"ס בגופו לא מהני רק לאפוקי ספק אחד בגופי וספק אחד בתערובות דלא מהני, ובפרט אם נולד מעיקרא הספק אחד בגופו קודם שנתערב, כגון ספק טריפה שנתערב דלא מהני ס"ס, משא"כ בס"ס ע"י שני תערובות מהני אפילו אם ספק הראשון נודע קודם ספק השני, ועי' היטב בשו"ת משאת בנימין סימן ל"ז, אמנם אם הספיקות באים בבת אחת וודאי עדיף ס"ס בגופו מס"ס ע"י תערובות ואסברה לך מילתא בטעמא דס"ס בגופי י"ל שאין כאן איסור כלל מעולם ואין שום דבר המכריחך לדון על האיסור היכן היא ודמי שפיר למה דאזלינן בכל התורה בתר רובא והיינו ג"כ דאין לנו שום דבר שיהיה מכריח אותנו לדון על המיעוט כיון שלא היה המיעוט לפנינו כלל, משא"כ בס"ס ע"י תערובות הרי ע"כ היה לפנינו המיעוט ועכשיו לא נודע באיזה תערובות הוא שפיר איכא למימר דלא מהני ס"ס ובפרט אי ס"ל ס"ס היא מטעם רובא י"ל דלא מהני. רק היכא דדמי לרוב דעלמא דאין לפנינו איזה דבר שנהיה מוכרחים עכ"פ לנחות לספיקא כיון שהצד איסור לא אתחזק מעולם לפנינו, משא"כ בס"ס ע"י תערובות שעכ"פ היה כאן איסור רק עכשיו לא נודע מקומו איה אם בתערובות השני או השלשי, באמת לא מהני רובא ג"כ ולא מהני ס"ס ג"כ ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה