תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער הספיקות שער א
בעזר צורי וגואלי עשה נפלאות, אתחיל לסדר דיני ספיקות בכמה מקומות הש"ס בס"ד:
אמר הכותב אם אמנם כי כבר האריכו בעניינים אלו גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומה אני זבוב קצוץ כנפים לעמוד במקום שעמדו. בעלי תריסין המהרי"ט ופר"ח ופלתי, ובספר דברי אמת בקונטרס דברי סופרים והגאון בעל פרמ"ג בספרו גיו"ו ושישנת העמקים ובספר תוספ' יוה"כ והשעה"מ בהלכות מקוואות ועוד גדולי מחברים, וגם אני בעניי כבר הארכתי קצת בשער החזקות שלי בספרי חלק ראשון בס"ד, וכמעט לא הניחו מקום שלא דברו בו הגדולים, בכל זאת שמתי אל לבי דברי אדונינו הגדול הרמב"ן ז"ל בפתיחה לדיני דגרמי שכתב וז"ל ויש לנו בזה תועלת להועיל תועלת גדולה או קטנה כי אם לא יהיה בדברינו רק השנות הדברים לא הפסדנו טרחנו ועמלינו אצל היודע ועד הנאמן אולי יישר בעיניו וימצא בהם דבר נכון או מזומן כי טוב ומטוב הוא עכ"ל הזהב לזאת אמרתי גם אני אלך בעקבות הראשונים ואשוחה וירווח לי לדבר בעניינים גדולים המפוזרים בש"ס, ומד' אשאלה שיהיה אלי לעזר ולא אבוש כי אדברי וטרם נפתח השער בענייני ספיקא דאוריתא ודרבנן נבאר קצת איזה עניינים בסוגיות הש"ס ויהי' פתח דברינו לבאר הסוגיא דספק עירוב במס' עירובין ל"ה ל"ו ויהי ד' עמנו:
א
במשנה שם נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאה מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הר"ז עירוב אם ספק הר"ז חמר גמל אליבא דר"מ ור"י, ר' יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב כשר ופריך הגמרא, וסבר ר"מ ספיקא לחמרא והא תנן טמא שירד לטבול וכו' אבל בטומאה קלה ספיקו טהור, והנה מדלא פריך הגמרא קושי' עצומה מזה דהכא גבי עירוב איכא חזקת טהרה של התרומה לומר דמעיקרא היתה טהורה ואפ"ה מחמיר ר"מ וגבי טמא שירד לטבול דאיכא חזקת טומאה לחומרא ואפ"ה מקיל וא"כ אמאי לא פריך רק וסבר ר"מ ספיקא לחומרא ולא פריך דעדיפא מינה דהכא מחמיר ר"מ אע"ג דאיכא חזקה חזקת טהרה לקולא וצ"ל דהגמרא ס"ל דאפשר לומר דר"מ לא חשוב ליה חזקת טהרה כיון דעכשיו וודאי טמאה מוקמינן לה בחזקה דהשתא ועי' בתוס' ד"ה הכא בשני כתי עדים וגם בטומאה לא חשיב ליה חזקת טומאה, כיון שכבר ירד לטבול והתחיל לעשות מעשה המטהרו ועי' במל"מ פ"ד מהלכות בכורות, ואפשר שיש לדמות זה לדינא דהט"ז ביו"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ד באשה ששכחה אם מלחה הבשר דאמרינן מסתמא מלחה, וה"נ מסתמא כיון שירד לטבול וודאי טבל וכן באינך בבא בספק אם היה מ' סאה ס"ל לר"מ דלא אזלינן בת חזקת טומאה כיון שהספק נולד במקוה ואין דנין רק במקום שהספק בא ממנו כמ"ש הריטב"א כאן בשם הר"מ בר שניאור, וא"כ ליכא כאן שום חזקה לא בתרומה ולא בטמא שירד לטבול, אמנם ספיקא הוי מ"מ ומשו"ה פריך הגמרא, רק דהכא מחמיר בספיקא והתם מקיל ולפי"ז יש לומר דהשתא לא קשיא ליה דר' יוסי אדרבי יוסי, דהתם מחמיר בספק טבל והכא מקיל בספק עירוב דר' יוסי אפשר לומר דס"ל הני חזקיה, וא"כ שפיר מקיל בספק עירוב דאיכא חזקת טהרה לקילא ובספק טבל מחמיר משום חזקת טומאה, ואפשר דזהו כוונת רש"י ד"ה ור"י, ולקמן מקשינן דר' יוסי אדרבי יוסי, כוונתו דעכשיו ס"ל דלא קשה דר"י אדר' יוסי כע"ש חק לקמן מקשינן, ממה דלקמן מקשי על ר' יוסי ולא היה ניחא ליה לחלק דהכא איכא חזקה לקולא והתם גבי טמא איכא חזקה לחומרא נבאר בס"ד ועי' בדברינו לקמן באות ז' ודו"ק:
ב
בתוס' ד"ה אמר ר' ירמיה וכו' הקשו מאי פריך דר"מ אדר' מאיר דבמתניתין הא דלא אוקמא תרומה אחזקה משום דאיכא חזקה אחרת דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב, והנה יל"ד בדברי התוס' מ"ט ציינו דבריהם על התרצן מיד על המקשן דפריך ורמי דר"מ אדר"מ היה להם להקשות דמשו"ה לא אזיל ר"מ בתר חזקת טהרה משום דמוקמינן גברא בחזקת שלא עירב, ונ"ל דהנה כאן נסתפקו התוס' בסמוך א' חשיב חזקה שלא עירב ונ"ל דטעם ספיקם תלוי ג"כ במ"ש התוס' מס' בכורות כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר דמסופקים ג"כ אי הוי חזקה חזקת חולין שהיה במעי עמו. ונ"ל דהנה לכאורא י"ל הך חזקה שלא עירב לא חשיב כלל נגד חזקת טהרה של תרומה דחזקת טהרה הוי מסבב וחזקה שלא עירב לא הוי רק מסובב וחזקת מסובב לא חשיב נגד חזקה המסבב ועי' היטב בספרי שער החזקות שער ה' אות ו' י' י"ב, והנה חזקת חולין שהיה במעי אמו ג"כ הוי רק מסובב וא"כ לפימ"ש שם תלוי הכל בזה דאי ס"ל דחזקה הוא מסברא א"כ לא חשיב כלל חזקת המסובב נגד חזקת המסבב, אמנם אי ס"ל דחזקה הוא מגזירת הכתיב א"כ כל דבר נשאר בחזקתו הראשונה אפילו הכא רק מסובב, משא"כ אי חזקה היא מסברא, וודאי הסברא נותנת ליזל רק בדבר שהספק נולד בו דהיינו המסבב כמו הכא דחזקת טהרה הוא המסבב וחזקה שלא עירב לא הוי רק מסובב וכן חזקת שהבהמה לא נפטרה רחמה עדיין הוי מסבב וחזקה מה שהיה חולין במעי אמו לא הוי רק מסובב וא"כ מה שנסתפקו התוס' הכא אי הוי חזקה שלא עירב וכן במס' בכורות אי חשיב חזקת חולין במעי אמו תלוי הכל אי חשיב חזקת מסובב נגד חזקה המסבב והכל תלוי אי חזקה הוי סברא לא אזלינן רק בתר המסבב, משא"כ אי הוי גזה"כ אזלינן בתר המסובב ג"כ עי"ש היטב בספרי באות י' מ"ש שם בס"ד:
ג
והנה י"ל באקומתא דר"מ ור' יוסי פליגי דר"מ ס"ל דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה ולר' יוסי מוקמינן אחזקה י"ל ג"כ דתליא בהא דאי ס"ל חזקה הוא רק מגזה"כ שפיר נוכל לומר דתרי ותרי מפקא לה מחזקה לגמרי דכה"ג היכא דאיכא תרי ותרי לא אמרה התורה כלל שיועיל חזקה, משא"כ אי חזקה הוי מסברא אלים טפי ומוקמינן אחזקה אפילו בספיקא דתרי ותרי, וא"כ א"ש דעל המקשן לא היו התוס' יכולין להקשות דטעמא דר"מ משום דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב דכיון דחזקה שלא עירב הוי רק מסובב נגד חזקת טהרה המסבב לא חשיב כלל, ולכך לא הקשו רק על התרצן דר"מ ס"ל בתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה וע"כ דחזקה הוא רק גזה"כ וא"כ מהני חזקת המסובב ג"כ, והקשו שפיר דלהך סברא אין התחלה לקושיית הגמרא דמצי לתרץ דמשו"ה לא אזיל ר"מ בתר חזקת טהרה משום דאיכא חזקה לגברא בחזקת שלא עירב, אמנם התוס' תירצו מ"מ שפיר דלעולם י"ל דר"מ נמי ס"ל חזקה שלא עירב לא הוי חזקה דהוי רק מסובב, ואנן לא אזלינן רק בתר חזקת המסבב והא דר"מ ס"ל בתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה לא משום דחזקה הוא רק גזה"כ וא"כ חזקת מסובב נמי חשיב רק דר"מ ס"ל דשני עדים שהאמינה התורה בכ"מ חשוב כוודאי ובירור גמור, וא"כ היכא דאיכא תרי ותרי הו"ל כחתיכה אחת חלב וחתיכה אחת שומן דחשיב כמו אתחזק איסורא, וממילא לא מהני חזקה קמייתא חזקת טהרה ועפי"ז א"ש נמי מ"ש התוס' תיכף דבתרי ותרי לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ולכאורא דבריהם צריכים ביאור אמאי לא ניזול לקולא בספיקא דרבנן אפילו בתרי ותרי אי ס"ל לר"מ תחומין רק דרבנן אמנם לפימ"ש א"ש דתרי ותרי אי נימא דכל שני עדים הוי כמו וודאי, א"כ בתרי ותרי הו"ל אתחזיק איסורא ולא אמרינן סד"ר לקולא באתחזיק איסורא כמ"ש הש"כ ביו"ד סימן ק"י בדיני ספק ספיקא ס"ק כ"א עי"ש אבל ר"מ ג"כ מצי סובר דחזקה הוי מסברא ולא אזלינן בתר חזקת המסובב נגד חזקה המסבב וא"כ חזקת שלא עירב לא חשיב חזקה כנ"ל בכוונת דברי התוס' בס"ד ודו"ק:
ד
בתוס' ד"ה בהא לימא ר' יוסי, הקשו אמאי לא פריך בהא לימא ר"מ הר"ז חמר גמל, ותירצו דעדיפא מיניה פריך, ולכאורא מ"ט הך פרכא עדיף מהך פרכא, וכי בהא נימא ר"מ הר"ז חמר גמל, ונ"ל עפ"י מה דאמרינן מס' עירובין נ"ב ע"ב דלר"מ אפילו וודאי לא עירב הוי חמר גמל ועי' רש"י שם ד"ה אלא אפילו וודאי לא עירב ח"ל דסלק עצמו בכוונתו מאלפים של צד שני לביתו עי"ש וא"כ שפיר י"ל לר"מ דאע"ג שנודע בוודאי שהיה שרץ עליה כל ביה"ש מ"מ כיון דאיהו לא ידע בשעת מעשה הרי סלק עצמו מביתו ולכך הוי חמר גמל, ומשו"ה לא פריך הגמרא רק לר' יוסי בהא נימא ספק עירוב כשר (ועי' בישועות יעקב לאו"ח סימן ת"ט ס"ק ב' ודו"ק) ואפשר דמשו"ה דייקו התוס' בלישנא ונקטו דמוקמינן גברא בחזקת שלא עירב ולא כמ"ש רש"י בד"ה העמד טמא דמוקמינן אותו בחזקת תחום ביתו והיינו משום דס"ל להתוס' דחזקת תחום ביתו בלא"ה ליכא דכבר נסתלק מקניין של צד שני לביתו ומשו"ה כתבו רק דיש לו חזקת שלא עירב דלעניין זה שלא עירב דהיינו שלא קנה שביתה לצד העירוב, בזה איכא שפיר חזקת שלא עירב ולא קנה שם שבותה, משא"כ חזקת תחום ביתו ליכא דכבר סלק עצמו מקנין שביתה בביתו, ורש"י דנקט לקמן חזקת תחום ביתו היינו משום דרש"י קאי אליבא דר' יוסי ואליביה לא שמעינן הך סברא, דמס' עירובין נ"ב ע"ב דאפילו וודאי לא עירב נסתלק מחזקת תחום ביתו, אמנם התוס' שהקשו כאן אליבא דר"מ, ולר"מ ליכא חזקת תחום ביתו אפילו לא הוי עירוב וודאי, ומשו"ה נקטו רק חזקת שלא עירב דזהו וודאי הוי חזקה אי אזלינן בתר חזקת המסובב נמי ודו"ק:
ה
נ"ל הא דפריך הגמרא הכא אליבא דר"מ מנגע באחד בלילה דמטהר ר"מ ובספק עירוב מחמיר היינו רק אי ס"ל לר"מ בכל מקום ספיקא מה"ת לקולא וא"כ הא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא משום דהוי כמו כל הספיקות כמ"ש הר"מ פט"ז מהלכות אבות הטומאות דספק טומאה ברה"ר טהור כמו כל הספיקות שאינם רק מדרבנן עי"ש הלכה א' רק בספק טומאה אפילו מדרבנן לא החמירו ברה"ר אבל מדינא הוי ספק טומאה ברה"ר כמו כל הספיקות וא"כ פריך הגמרא שפיר מספק טומאה לספק עירוב, משא"כ אי נימא דר"מ ס"ל כל הספיקות אסור מה"ת וע"כ הא דספק טומאה ברה"ר טהור הלכתא גמירו לה א"כ שפיר יש לחלק דדווקא בספק עירוב אזיל לחומרא, משא"כ בספק טומאה ברה"ר כיון דהלכתא גמירי לה ליזיל בספיקו לקולא לכך הקילו וכה"ג הביא התוס' יו"ט במס' טהרת פ"ו משנה ד' לעניין ספק טומאה ברה"י דמש"ה מחמרינן אפילו בכמה ספיקות כיון דמה"ד אפילו חד ספיקא ראוי לטהר ומ"מ מחמרינן א"כ אין חילוק בין חד ספיקא לתרי ספיקי עי"ש, וא"כ ה"כ בס"ט ברה"ר אי ס"ל ספיקא מה"ח לחומרא רק הכא ברה"ר אזלינן לקולא א"כ לא קשיא מספק טומאה ברה"ר לספק עירוב, דהכא ברה"ר מיירי כמ"ש התוס' ד"ה ר"מ מטהר וע"כ דהגמרא אזיל הכא אי ר"מ ס"ל בכל הספיקות מה"ת לקולא וא"כ ספק טומאה ברה"ר הו"ל ככל הספיקות ופריך שפיר מטומאה אעירוב, ולפי"ז אי נימא דר"מ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא צריך לומר הא דר"מ חייש למיעוטא הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' מס' חילין י"ב ד"ה פסח ודו"ק:
ו
נ"ל דאע"ג שכתבנו לעיל באות ג' דחזקה שלא עירב כיון שהוא רק מסובב לא חשיב נגד חזקה טהרה שהוא מסבב מ"מ היכא דאיכא תרי ותרי וחזקה המסובב מסייע לכת אחד שפיר מהני דכל שיש כת עדים המסייעים לאוקמא בחזקה מהני החזקה אע"ג דהוי רק מסובב, וראיה לדברינו מדברי התוס' שכתבו בד"ה אמר ירמי' דאע"ג דאיכא חזקה לחומרא היינו שלא עירב כיון דאיכא נמי חזקה לקולא היינו חזקת טהרה אמרינן סד"ר לקולא, וקשה הא בסמוך כתבו התוס' בד"ה הכא בשני כתי עדים דאע"ג דאמרינן אוקי תרי להדי תרי הכא ל"ל הכי משום דהשתא וודאי טמאה, וקשה א"כ אפילו כי ליכא תרי ותרי נמי לא שייך לומר סד"ר לקולא דהא עד החזקת טהרה איכא חזקה דהשתא דוודאי טמאה ומוקמינן גברא בחזקת שלא עירב, אמנם לדברינו הנ"ל א"ש דוודאי נגד חזקת טהרה לא חשיב כל כך חזקה שלא עירב שהוא רק מסובב, משא"כ בתרי ותרי דאז החזקה שלא עירב מסייע לכת האחד חשיב שפיר חזקה דדווקא נגד חזקת המסבב לא חשיב חזקה המסובב, משא"כ לסייע לעדים חשיב חזקת מסובב ג"כ כיון דסוף סוף איכא חזקה, ובעיקר דברי התוס' מ"ש כיון דהשתא וודאי טמאה לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי הוא כמ"ש התוס' במס' קידושין ע"ט ע"א ג"כ גבי קידשה אביה בדרך דכיון דהיא כבר מקודשת ממנ"פ או מכח קידושין דאביה או מכח קידושין דידה לא אוקמינן בחזקת פנויה אע"ג דעיקר הספק נפל בשעת קידושי אביה ואז לא היתה עוד מקודשת ממנ"פ מ"מ אזדא ליה החזקה כיון שאנו דנין עכ"פ בשעה שהיא כבר מקודשת ממנ"פ וה"נ דכוותיה, דאע"ג דהעדים מחולקים על שעת ביה"ש אם התרומה היתה טמאה או טהורה ואז עדיין היתה בחזקת טהרה מ"מ כיון שאנו דנין עתה בעת שבאו העדים ולכ"ע עכשיו הוא טמאה לא מוקמינן בחזקה טהרה, ויש לפרש בזה כוונת רש"י ד"ה רבא אמר דגבי נגע באחד בלילה איכא תרי חזקה ומפרש רש"י דברי רבא ג"כ דמוקי לה בתרי ותרי, והקשה המהרש"א מנ"ל דרבא נמי מוקי לה בתרי ותרי, דלמא מתרץ בפשיטות דגבי נגע באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא וגבי עירוב ליכא רק חדא חזקה, אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת גבי נגע באחד בלילה עיקר חזקה הוא חזקת חי משא"כ חזקת טהרה לא הוי חזקה דכיון דוודאי נגע הו"ל מסובב, אמנם לפימ"ש דלסייע לכת העדים אזלינן בתר חזקת המסובב ג"כ א"ש דבתרי ותרי חשיב לן חזקת טהרה ג"כ אע"ג שהוא רק מסובב ועי' בריטב"א שהביא ג"כ להקשות מנ"ל לרש"י דרבא נמי מיירי בשני כת עדים, ותירץ וז"ל דס"ל לרש"י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהרה ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוי קאי בחזקת ביתיה (כלומר דזהו הוי רק מסובב הך חזקת שלא עירב) אבל כשיש כת שמעידה כנגדה לא משגחינן בתר חדו חזקה דלקולא עכ"ל הרי להדיא כמ"ש דכל שיש כת המסייע לחזקה המסובב חשבינן חזקת המסובב ג"כ ודו"ק עכ"פ ס"ל עכשיו דחזקת המסובב לא חשיב רק היכא דאיכא תרי ותרי כמ"ש ודו"ק:
ז
ומעתה א"ש ג"כ מה דפריך הגמרא עתה קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ובאמת היה לו להקשות בכת יותר דר"מ אדר"מ קשי' דר' יוסי אדר' יוסי לא קשי' בתמיה, כמו דאיתא במס' כתובות כ"ד ע"א דר"י אדר"י קשי' וכו' עי"ש, אמנם לפימ"ש א"ש דוודאי כל היכא דהיה יכול להקשות תיכף על אידך תנא ג"כ פריך שפיר מ"ט לא הקשה תיכף גם על אידך תנא, אמנם הכא הו"מ לתרץ בפשיטות דגבי עירוב מיקיל ר' יוסי דאכא חזקה לקולא וגבי טומאה איכא חזקת טומאה, ומשו"ה מחמיר, אמנם לפי מה דשקיל וטרו הגמרא משמע ליה דס"ל עכשיו דחזקת המסובב לא חשיב וא"כ ס"ל להמקשן דגם חזקת טומאה לא חשיב דהו"ל ג"כ רק חזקת מסובב דעיקר הספק נולד במקוה, ומשו"ה פריך רק עכשיו קשי' דר' יוסי אדר' יוסי דל"ל טעמא דר' יוסי דמחמיר גבי טומאה משום חזקת הטומאה דהא לא הוי רק מסובב, ומשני ר"ה בר חנינא דגבי טומאה מחמרינן הואיל ויש לה עיקר מה"ת ורבא משני ה"ט דר' יוסי משום העמד טמא על חזקתו ומדייק היינו טעמא דר' יוסי, כלומר דאע"ג דר"מ לא חשיב ליה חזקת מסובב מ"מ ר' יוסי אזיל בתר חזקת המסובב ג"כ ושפיר איכא חזקת טומאה והיה קשה לרש"י כיון דר' יוסי אזיל בתר חזקת המסובב נמי א"כ גבי עירוב איכא נמי חזקת תחום ביתו, ומשו"ה פרש"י ד"ה העמד טמא דאע"ג דחשיב ליה חזקת תחום ביתו ג"כ אע"ג שהוא רק מסובב כמו חזקת טומאה מ"מ גבי עירוב אזלינן לקולא דאיכא נמי חזקת טהרה, והו"ל חזקה נגד חזקה ובדרבנן אזלינן לקולא, וא"ש דברי רש"י למה הוצרך לומר הך דחזקת תחום ביתה ולפימ"ש א"ש, אמנם הגמרא פריך מ"מ אדרבא העמד מקוה על חזקתו דאפילו אם חזקת מסובב נמי חשוב לי מ"מ מסברא וודאי עדיף חזקת המקוה דהוא מסבב, ומשני במקוה שלא נמדדה ולא אמרינן דהוי עכ"פ ספק השקול ובדרבנן אזלינן לקולא כיון דאיכא חזקת טומאה דחשוב, אע"ג שהוא רק מסובב, ומה מאוד א"ש לפי"ז דברי התוס' ד"ה במקוה שכתבו דאם עשה טהרות מודה ר' יוסי דטהורים דאע"ג דלכאורא היה סברא לומר דחזקת הני טהרות לא חשיב כלל כיון דנגע בהם בבירור, אמנם לפי מה דס"ל לרבא אליבא דר' יוסי דחשוב ליה חזקת מסובב נמי א"ש דשפיר חשיב חזקת טהרת ג"כ אע"ג שהוא רק מסובב, וא"ש כל השקלא וטריא דגמרא בפירוש הסוגיא בס"ד ובספרי ח"א בשער החזקות הארכנו בס"ד:
ח
ראיתי בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שהקשה למ"ל לאוקמא כשהיה עליו שרץ כל ביה"ש לוקמא דנגע בפנינו שרץ ברגע אחד ביה"ש ואנן מסופקים אם היה יום יום או לילה דחזקת תרומה ליכא, כיון דהספק רק על אותו זמן אם הוא יום, או לילה, משו"ה ר"מ מטמא ור"י מטהר דספק עירוב לקולא, ונ"ל ליישב לפימ"ש התוס' דהגמרא רוצה ליישב אפילו אי ר"מ ס"ל ג"כ תחומין דרבנן מ"מ לא הוי עירוב כיון דכת עדים מפקא ליה מחזקה וא"כ אי הוי מוקי לה בספיקא דביה"ש דעלמא אי הוי יום או לילה א"כ הו"ל ספיקא דרבנן בעלמא ולא היה ר"מ מחמיר רק בתרי ותרי דהוי כאיקבע איסור' כמ"ש לעיל באות ג' משו"ה ר"מ מחמיר ור' יוסי ס"ל דתרי ותרי נמי לא הוי איקבע איסורא ואפשר לומר דר"י ס"ל דהא דמאמינים לשני עדים לא הוי כוודאי ברור שאינם משקרים רק דהתורה הוכרחה להאמין לשני עדים והארכתי בזה בספרי חלק ד' בסוגיא דקרוב או פסול (ועי' ברמב"ם הלכות יסודי התורה סוף פרק ז'), וא"כ היכא שמכחישים זה את זה הוי לגמרי כמאן דליתא בהו ולא הוי איקבע איסורא, ומשו"ה ר' יוסי מיקיל אפילו בתרי ותרי, ובזה מיושב נמי מה שהקשה עוד הגאון הנ"ל על מ"ש התוס' דנגד חזקת תרומה איכא חזקת שלא עירב, ובשני כתי עדים לא שייך למימר סד"ר לקולא משום דכת עדים מפקי לה מחזקה, והקשה הגאון הנ"ל מה בכך הא כמו דערים מפקי מחזקה דטהרה ה"נ מפקי לי כת אחרת מחזקה שלא עירב, וא"כ ממילא הו"ל לומר סד"ר לקולא, ואמאי מחמיר ר"מ אי ס"ל תחומין דרבנן ולהנ"ל א"ש דר"מ ס"ל דתרי ותרי הו"ל איקבע איסורא, ולא אמרינן ביה סד"ר לקולא ודו"ק, ומ"ש התוס' ד"ה הכא בשני כתי עדים דמשו"ה לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי משום דהשתא וודאי טמאה היינו כמ"ש לעיל דלגבי עדים מהני חזקת מסובב ג"כ וא"כ כי מוקמינן נגד חזקה דהשתא שהיא טמאה החזקת טהרה דמעיקרא נשאר אכתי החזקה שלא עירב, אמנם הא וודאי צ"ע כיון דס"ל ע"כ דתרי ותרי הוי איקבע איסורא א"כ אין נ"מ כלל בשום חזקה ועי' בדברי הגאון הנ"ל שהניח ג"כ בצ"ע:
עוד י"ל בישוב קושי' הנ"ל מ"ט לא מקמינן שהספק היא על זמן ביה"ש אי יום או לילה דלא שייך חזקת טהרה דס"ל להגמרא דלעניין ספק ביה"ש הוי כמו אתחזק איסורא שהיא בחזקת יום ומוקמינן בחזקת יום, וא"כ גם ר' יוסי לא היה מיקיל, ועי' בפר"ח יו"ד בקונטרס הספיקות בד"ה אמנם, מהא דאמרינן דביה"ש של ע"ש הו"ל חזקת יום וא"כ גם ר' יוסי לא היה מיקיל, ומשו"ה ניחא ליה יותר לאוקמא בספיקא דתרי ותרי ופליגי, דר"מ חשיב ליה איקבע איסורא ור"י לא חשיב ליה איקבע איסורא כמ"ש:
ט
בגמרא תניא כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירוב בתרומה ספק בעוד יום נטמאת ספק משחשיכה הר"ז עירוב וכו', ופריך מ"ש תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה וכו' ה"נ נימא העמד טבל על חזקתו, והקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל מאי פריך, דלמא ס"ל לר' יוסי ספק עירוב כשר אפילו כי ליכא חזקה לקולא וא"כ גבי טבל נמי כשר מטעם ספק עירב להקל, ול"ל העמד טבל על חזקתו כיון דהשתא וודאי תרומה, וכ"ל דהמקשן האריך במ"ש מ"ש תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתו וכו' ואמאי לא פריך בקיצור נימא העמד טבל על חזקתה אלא וודאי דהמקשן הוכיח מדר' יוסי לא מכשר בספק עירוב רק בספק אם מעוד יום נטמא או משחשיכה, משא"כ אי ידעינן אימת נטמא כגון שנגע בה שרץ ביה"ש ואנו מסופקין אם יום או לילה דאז לא שייך לומר אוקמא תרומה בחזקת טהרה כיון שאנו מסופקים רק על זמן ביה"ש מה הוא, לא אמרינן באמת ספק עירוב לקולא כיון דליכא חזקת טהרה וכיון דמוכח מלישנא דברייתא גופא דר' יוסי בעי דווקא חזקת טהרה, א"כ פריך שפיר דגבי טבל נוקמא בחזקת טבל וא"כ משמע מסוגיא דהכא דר' יוסי נמי לא אמר ספק עירוב כשר רק היכא דאיכא חזקה לקולא (ועי' פלתי סימן ק"י בבית הספק ד"ה אך כל זהו לר' יוסי) ודו"ק – והנה י"ל דאע"ג דבכ"מ אזלינן בתר חזקה וא"כ מאי רבותא דספק עירוב, אמנם יש לתרץ דגבי עירוב אזלינן בתר חזקת טהרה, אע"ג דהשתא וודאי טמאה, אמנם הר"מ פ"ז מהלכות עירוב הלכה י"ג פסק דאפילו בנאכל ביה"ש נמי הוי עירוב והוא ממס' שבת ל"ד ע"א גבי אמרו לו שנים צא ועירב עלינו, ואחד נאכל ביה"ש והתם ליכא חזקה לקולא דהא ידעינן מתי נאכל רק שאנו מסופקים על זמן ביה"ש ולא שייך חזקה, ואפ"ה אזיל לקולא וקשי' דהכא בדברי ר' יוסי משמע דלא אזלינן לקולא רק היכא דאיכא חזקת טהרה, דאל"כ אמאי לא נקט ר' יוסי רק בספק נטמאת מבעוד יום דמשמע שהספק אימת נגע הטומאה דאיכא חזקת טהרה, ולא נקט רבותא טפי ואפילו שידעינן אימתי נטמא רק שמסופקים על הזמן מה הוא אם יום או לילה נמי ספק עירוב כשר וע"כ דבעינן חזקת טהרה דווקא וא"כ אמאי מיקיל הר"מ אפילו קרא ביה"ש דליכא חזקת טהרה ועי' בהה"מ שם לעניין ספק טמאה או טהורה מ"ש שם דלעניין אכילה חזר הספק כוודאי, ואע"ג דאינו אסורה רק מחמת ספק מ"מ לא הוי עירוב כיון דעכ"פ אינה ראויה לאכילה ולא שייך בזה ספק עירוב להקל, משא"כ היכא שבשעת הנחת עירוב היה ראוי בוודאי רק לאח"כ נולד ספק אימת נטמא בזה שייך לומר ספק עירוב להקל עי"ש היטב בהלכה י"ג, אבל באמת אמרינן ספק עירוב להקל אפילו בלא חזקת טהרה מ"מ הא וודאי קשה דא"כ אי ס"ל ספק עירוב להקל אפילו בלא חזקת טהרה אמאי לא נקט ר' יוסי אפילו אם נטמא ביה"ש דליכא חזקת טהרה כיון שהספק הוא על הזמן מה הוא אם יום או לילה נמי ספק עירב להקל:
י
ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה בסוגיא דשבת ל"ד ע"א אמאי מהני העירוב למי שהניח העירוב מבעוד יום ונאכל ביה"ש מטעם סד"ר לקולא ולא אמרינן דמוקמינן ביה"ש בחזקת יום, ונראה כיון דשיעור ביה"ש יתחיל משתשקע החמה עד יציאת הככבים, עי' (ר"מ מהלכות שבת הלכה ד') תו ליכא חזקת יום כיון שאנו רואין שנוי זמן ששקעה החמה, אמנם לר' יוסי דס"ל ביה"ש כהרף עין ושלום שיעורא דר' יהודה, ואח"כ מתחיל שיעורא דר' יוסי א"כ הוי ביה"ש בלא היכר שנוי זמן לפנינו עי' מס' שבת ל"ה ע"א וא"כ כיון באמת שאי אפשר לצמצם שממש באותו הרף עין נטמא וא"כ כי נגע שרץ בביה"ש דר' יוסי איכא ספק ספיקא לאיסורא, חדא דלמא ביה"ש יום ואת"ל לילה דלמא נגע רגע קודם ביה"ש והוי עדיין יום ולא הוי עירוב, ול"ל דה"נ איכא ס"ס לקולא דלמא הוי ביה"ש לילה ודלמא נגע אח"כ ולא נטמא בעוד יום זהו אינו דלאיסורא איכא חזקה המסייע חזקת יום, אמנם היינו דווקא לר' יוסי איכא חזקת יום כיון שאין ניכר שום שנוי זמן בין יום לביה"ש, ומשו"ה אינו מכשר ר' יוסי אם נטמא ביה"ש דאיכא חזקת יום, משא"כ לדידן דקיי"ל דביה"ש מתחיל משתשקע חמה ליכא לאוקמא בחזקת יום כיון שניכר לפנינו שנוי הזמן והוי כליכא חזקה כלל לא לאיסורא ולא להתירא ואמרינן סד"ר לקולא אפילו בספק השקול ומשו"ה ס"ל לסוגיא דמס' שבת שם דאפילו בספק השקול נמי ספק עירוב להקל רק ר' יוסי לשיטתו לא מצי מכשר בספק ביה"ש דלר' יוסי לשיטתו לעניין שיעור ביה"ש איכא חזקת יום, אמנם בספק השקול לכ"ע אזלינן לקולא בספק עירוב ואתי שפיר פסקא דהרמב"ם דאפילו בספק ביה"ש אזלינן לקולא בעירוב אע"ג דליכא חזקה לקולא דלדידיה דפסק דביה"ש מתחיל משקיעת החמה דאיכא היכר שנוי זמן לפנינו וא"כ ליכא חזקת יום והוי ספק השקול ואזלינן בדרבנן לקולא ודו"ק היטב כי הוא סברא נכונה בס"ד דכל שביה"ש מתחיל בהיכר שנוי זמן ליכא חזקת יום ולר' יוסי דבשעת התחלת ביה"ש ליכא היכר שנוי זמן איכא חזקת יום ומשו"ה לא נקט ר' יוסי לעניין עירוב ספק ביה"ש ודו"ק – ומה שיל"ד בסוגיא דמס' שבת דהוי כתרתי דסתרי דלזה חשבינן ביה"ש לילה ולזה יום, אע"ג דהוי כמו שני שבילין ובאו לשאול בבת אחת היינו כיון דהא דבשני שבילין בבת אחת שניהם טמאין הוא רק מדרבנן, כמ"ש התוס' מס' פסחים י' ע"א ד"ה בבת אחת משו"ה מקלינן בעירוב אע"ג דהוי כמו שבאו לשאול בבת אחת ועיי' בנוב"י מהדו"ק ליור"ד סימן ס"ה ובשעה"מ הלכות מקוואות ויבואר עוד בס"ד:
יא
עוד יש ליישב באופן אחר קושית הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דהגמרא הוכיח מלישנא, דר' יוסי דנקט ספק עירוב כשר דע"כ הטעם רק משום חזקה דאי הוי ס"ל הטעם משום דבספק השקול אזלינן לקולא, הו"ל למנקט ספק עירוב להקל כמו במס' שבת ל"ד ע"א דאמרינן וספק דבריהם להקל והנ"מ הוא דאי משום דספק עירוב כשר משום טהרה א"כ וודאי אם נמלך ורוצה לילך לצד ביתו לא מצי אזל דהא איכא חזקת טהרה דקנה שביתה לצד העירוב, משא"כ אי הטעם משום ספק העירוב להקל א"כ אם רוצה לילך לצד ביתו נמי אמרינן ספק עירוב להקל ומותר לצד ביתו דלא קנה העירוב, ועיי' בס' ישועות יעקב לאו"ח (סימן ת"ט) ומדנקט רק ספק עירוב כשר ולא נקט ספק עירוב להקל משמע דהטעם משום חזקת טהרה, ומשו"ה אינו מותר רק לצד העירוב, ופריך שפיר ה"כ איכא חזקת טבל, והא דרמב"ם נמי נקט ספק עירוב כשר ולא נקט ספק עירוב להקל, היינו משום דאיהו סמך עצמו על מה שפסק אפילו ספק ביה"ש דליכא חזקת טהרה, ואפ"ה מהני עירוב. וע"כ משום דבדרבנן אזלינן לקולא, וממילא ידעינן דהה"ד דמותר לצד ביתו, אם אינו רוצה שיקנה לו העירוב בספק ביה"ש, אמנם ר' יוסי דלא מיירי כלל מספק ביה"ש ואפ"ה לא נקט ספק עירוב להקל, וע"כ הטעם דכשר משום חזקת טהרה, ופריך שפיר גבי טבל נמי איכא חזקת טבל, ואמאי כשר הערוב, וא"ש דבמס' שבת שם לעניין ספק ביה"ש דליכא שום חזקה אמרינן ספק דבריהם להקל והיינו דמותר לצד ביתו נמי אם אינו רוצה בעירוב דבכל גוונא אזלינן לקולא ודו"ק:
חלק שני נצועה קצת מדברי הפוסקים בעניין ספיקות אם מה"ת לחומרא או לקולא:
יב
במס' קידושין ע"ג ע"א אמר רבא ד"ת שתוקי כשר וכו' והתורה אמרה ממזר לא יבאו ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא, ומ"ט אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותי מאביו, והנה הרשב"א בתוה"א בדינ' תערובות שער ראשון בית ד' כתבנו דמשם אין להוכיח דספיקא מה"ת לקולא דאדרבא מדהאריך הגמרא בלישנא ממזר וודאי הוא דלא יבא, ולא קאמר סתמא משום דספיקא לקולא, משמע דרק גבי ממזר רביא רחמנא להתירא עי"ש, והנה המהרי"ט ח"ב בשו"ת ליו"ד בדינו ספיקות כתב דקרא אצטריך להתיר ספק אפילו היכא דסתרן אהדדי, כגון שנושא השתוקי ממזרת וישראלית עי"ש, אמנם הפלתי בבית הספק שלו כתב דזהו דוחק שיהי' מותר אפילו בשניהם כיון דסתרן אהדדי והיטב אשר דבר בזה המקנה למס' קידושין דגבי ספק ממזר לא הו"א ספיקא לקולא בלאו קרא כיון דאם ירצה לישא בת ישראל נמי מתירין לו ונימא דהוא כשר, ואם ירצה לישא ממזרת ג"כ יהיה מותר, דנימא דהוא ממזר, ובכה"ג לא הו"א ספיקא לקולא, כיון דאיכא צד לחומרא, וצד לקולא עי"ש. ודומה למ"ש התוס' מס' ב"ק י"א גבי שליא שיצאה מקצתה לעניין ס"ס דהיכא דנוכל לומר ס"ס לאידך גיסי נמי דהיינו שנטהר אותה בט"ו וביום מ"א לא אמרינן ס"ס לקולא ,עי"ש, וה"נ לעניין ספק ממזר כיון דבממזרת יהיה מותר שמא ממזר הוא וישראלית נמי יהיה מותר שמא כשר הוא לא הו"א ספיקא לקולא אי לאו קרא, והנה במס' קידושין שם הקשו הרשב"א וריטב"א הא אפינו באזלא איהי לגביהו נמי הוי רובא להתירא, דלמא אזלא אינהו לגבה ודלמא אזלא איהי לגביהו והו"ל רובא להתירא, ותירץ הפנ"י דזהו הוי ג"כ בכלל ספק דאפילו אי אזלי אינהו לגבה נמי איני מותר רק משום דמרובא פריש וזה לא הוי וודאי, וא"כ בכה"ג נמי הוי ספק ממזר, וראיתי בספר שב שמעתא שמעת' א' פ"א שהקשה דאי נימא דכל דלא מותר רק מחמת רוב לא הוי וודאי א"כ לא משכחת לה קהל וודאי דבכל אדם אינו מוחזק שהוא כשר רק מתורת רוב דדלמא לאו אביהו הוא עי"ש, ולע"ד לא קשה דוודאי בכל מקום שאין שום ריעותא לפנינו ואין שור שחוט הוי הרוב בתורת וודאי, משא"כ בשתוקי דע"כ מזנות נתעברה שפיר כתב הפנ"י דאפילו באזלא אינהו לגבה כיון דאינו מותר רק מתורת רובא לא הוי וודאי ובפרט לסברת האומרים דזנות מסתמא מן הפסולים והארכתי בספרי ח"ג בסוגי דראוה מדברת עי"ש:
יג
עוד הקשה הר"נ במס' קידושין ל"ט ע"א והרשב"א בתוה"א שם אי נימא ספיקא מה"ת לקולא איך ילפינן רובא מרישא של עולה או מפרה אדומה דלמא משו"ה כשר דמספיקא מני בשר ועי' פלתי שתירץ דלהקריב בשבת הוי כמו אתחזק איסורא וכן בפרה אדומה איכא חזקת טמא, אמנם י"ל דהרשב"א שהקשה להדיא גם מפרה מפרה ס"ל דלא שייך לאוקמא בחזקת טמא כיון דאמרינן דפרה כשרה מספיקא והתורה התירה הך ספיקא ממילא נטהר הטמא ג"כ ולא מהני לן חזקת טומאה כיון שאין לדון על חזקת טמא רק על הפרה, וכיון שהיא כשר מספיקא ממילא מהני לטהר הטמא נמי, ופריך שפיר האיך ילפינן דאזלינן בתר רובא, עוד הקשו הר"נ והרשב"א שם דאי ס"ל ספיקא לקולא למה לן הלכה למשה מסיני להתיר ספק ערלה, ותירץ המהרי"ט דהלכה אצטריך להתיר אפילו לספק לחבירו אע"ג שהוא יודע שהוא ערלה, והנה אי לא הוי לן ילפותא ממקום אחר דספיקא לקולא לא הוי מוקמינן ההלכה בערלה להתיר אפילו לספק לחבירו רק כיון דכבר ידעינן ממקום אחר דספיקא לקולא שפיר אמרינן דאצטריך הלכתא גבי ערלה להתיר אפילו לספק לחבירו, ובתוס' מס' סוטה כ"ח ע"ב הביאו דברי ירושלמי דספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור עושין הפסח בטומאה נ"ל דאין כוונת ירושלמי לומר דממה דצבור עושין הפסח בטומאה יהי' מוכר דספק טומאה ברה"ר טהור דמזה אין ראיה, דהתם אפילו וודאי טומאה הותרה בצבור בפסח רק כוונת ירושלמי מפני מה לא גזרו מדרבנן עכ"פ בספק טומאה אפילו ברה"ר, ומתרץ מכיון דחזינן דהתורה חסה על הרבים בפסח בטומאה לכך רבנן נמי לא גזרו בספק טומאה ברה"ר דאז יצטרכו רבים להיות למנעום מלהלך ברה"ר משום ספק טומאה וזה לא אפשר להזהר כ"כ, ומשו"ה לא גזרו רבנן אבל הא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא באמת רק כמו כל ספיקות כמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכות טומאת מת פרק ט' הלכה י"ב ובהלכות אבות הטומאות פט"ז הלכה א' עי"ש, שוב ראיתי בסוף ספר כפ"ת בקונטרס הספק שם שכתב ג"כ כה"ג בכוונת הירושלמי:
עוד כתב הפלתי להוכיח דספיקא לקולא מה"ת דאל"כ למה אין עושין ב' ימים יוהכ"פ משום ספיקא, ול"ל דהוי סכנה דהא מצי לאכול פחות. פחות מכשיעור לר"ל דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן, וע"כ דספיקא בלא"ה לא אסור רק מדרבנן וא"כ לא ירויחו כלום שיאכל ח"ש ועכ"פ איסור דרבנן איכא בח"ש ג"כ, אמנם אי ס"ל דבעתיד להשלים מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת אין ראיה דסוף סוף יבא לאיסור תורה ועיי' בספרי ח"ג בסוגיא דח"ש מ"ש בהך דעתיד להשלים דמודה ר"ל, והארכתי שם בזה, ועי' בספר תשובה מאהבה ח"א סימן קס"ו מ"ש בהך דאמאי אין עושין יו"כ ב' ימים:
יד
והנה כבר נודע סברת החו"ד סימן ק"י לתרץ קושית הראשונים מנ"ל למילף רובא מרישא של עולה דלמא אע"ג דספיקא הוא שריא רחמנא, ותירץ החוו"ד דאנן אמרינן דבכל מקום לא דברה התורה מספק רק מוודאי, ומשו"ה אמרינן דספק טריפה לא אסרה התורה, אמנם להכשיר לקרבן כיון דבעינן קרבן כשר נמי לא הכשירה התורה רק מה שהיא וודאי כשר ולא מה שהוא ספק, וא"כ אי לאו דאזלינן בתר רובא לא היה כשר לקרבן מספיקא כך היא תוכן כוונת דבריו הקדושים והנה רבות בשנים אשר היה קשה לי לפי הך סברא, דא"כ מאי פריך הגמרא מס' מנחות למ"ל קרא מן הבקר להוציא את הטריפה והא ק"ו ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה, טריפה שאסור להדיוט אינו דין שאסור לגבוה, ולהך סברא קשה דאי רק מק"ו הו"א כיון דספק טריפה מותר להדיוט מה"ת ה"נ מותר לגבוה ולכך כתבה התורה להדיא מן הבקר להוציא את הטריפה, כלומר דמשמע מן הבקר שהוא כשר דווקא, משא"כ בספק אינו בכלל בן הבקר וודאי ואסור ספק טריפה לגבוה ומאי פריך הגמרא, אח"כ שמעתי שקושי' זו כבר הרגישו בה האחרונים ועיי' שו"ת ר' יודא אסאד ח"ב סימן רס"ד ושו"ת בית אפרים לאה"ע סימן ב' שהרגישו בזה:
טו
עוד הקשה הרשב"א בתוה"א אי נימא ספיקא מה"ת לקולא למה חיבה התורה אשם תלוי על ספק חלב ספק שומן. וכתב שם ואע"ג דתנא ס"ל דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכת דווקא וא"כ אפש"ל דבחתיכה אחת דלא איקבע איסורא באמת, משו"ה אינו חייב אשם תלוי משום דספיקא לקולא, מ"מ הא הכא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכת ואפ"ה חייב אשם תלוי ומי נימא דבהאי דיני פליגי אי ספיקא מה"ת אסור או לא עכ"ל, וכתב הפר"ח ביו"ד בקונטרס הספיקות שלו ראיה זו אינו מסיר דלמא באמת פליגי בזה, ומאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא ס"ל באמת דאין חייב אשם תלוי רק על חתיכה אחת משני חתיכות דאיקבע איסורא משום דספיקא מה"ת לקולא, וצריך להבין באמת דעת הרשב"א, למה לא ניחא ליה לומר מדאינו מחייב אשם תלוי רק באיקבע איסורא למאן דס"ל הכי באמת ס"ל ספיקא מה"ת לקולא ואולי י"ל בדעת הרשב"א דס"ל כיון דעל הספק באיקבע איסורא חייב קרבן מסתייא לן לומר בלא איקבע איסורא, דעכ"פ אסור מה"ת דאין זה סברא לומר באיקבע איסורא חייב קרבן ובלא איקבע איסורא מותר לגמרי דבכמה דברים מצינו בתורה דליכא חיוב קרבן ומ"מ אסור מה"ת כמו ח"ש דג"כ ליכא חיובא ואפ"ה איסורא איכא וא"כ הה"ד אם באיקבע איסורא חייב קרבן אמרינן שפיר בלא איקבע דאסור עכ"פ מה"ת:
טז
במסכת' כתובות ט' ע"א כתבו התוס' ד"ה ואי בעית אימא דלא אמרינן ספק אונס ספק רצין, ואת"ל רצון דלמא כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס היא דשם אונס חד היא, וראיתי בפלתי בבית הספק ד"ה גם לא ידעתי שהקשה דכמה ספק ספיקא מצינו כה"ג, למשל סתם כולם אינם בני יומי' ספק בן יומא או אינו ב"י ואת"ל בן יומא דלמא נשתמשו בדבר הפוגם והתם נמי עיקר הספק אם הקדירה פוגם התבשיל או לא דמה לי אם נשתמשו קודם מעל"ע או לא וא"כ הוי השם פוגם חד ואפ"ה חשבינן ליה לס"ס ע"כ מסיים שם דכוונת התוס' גבי ספק קטנה דלא חשיב ס"ס משום דהוי ס"ס שאינה מתהפכת דל"ל ספק באונס וספק ברצון, ואת"ל ברצין דלמה קטנה דהא מכיון שאמרינן ברצון ממילא לא זנתה כשהיא קטנה דקטנה אין לה רצון וא"כ לפי"ז במקום דלא בעינן ס"ס מתהפכת כגון שאין להתחיל רק בחד צד כגון לעניין ספק דרוסה בספק על דהוי ספק ספיקא ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס דאע"ג דאינו מתהפך דהא לא מצינן לומר ספק לא דרס ואת"ל דרס לא על דהא אם דרס ע"כ על מ"מ כיון דע"כ מוכרחין לתפוס קודם הספק אם על דהא צריך לדון אם יש איסור כלל, לא בעינן מתהפכת (עי' היטב בש"כ יור"ד סימן ק"י בדיני ס"ס ס"ק ט"ו) ממילא כה"ג לא אמרינן שם אונס חד וכן יש להוכיח מדברי הפלתי הנ"ל ויש לי להביא ראיה לזה מדברי התוס' מס' ב"ק י"א ע"א ד"ה שליא שכתבו דאם יש מקצת שליא בלא וולד היה לנו להתיר מטעם ס"ס, כלומר דלמא לא יצא אפילו מקצת וולד עם השליא, ואת"ל שיצא מקצת דלמא מ"מ לא נפק רובו ולא מתסר מה שבפנים, ולכאורא קשה הא הכא נמי הוי כמו שם אונס חד דכל הספק היא רק אם כבר יצא רובו באותו מקצת שליא דמה לי אם יצא מקצת או לא יצא כלל, וא"כ הו"ל נמי כמו שם אונס חד היא ולא הוי ס"ס, וע"כ צ"ל כך דהנה לכאורא קשה הא התם נמי לא הוי ס"ס מתהפכת דהא לא מצינן לומר אפכא נמי דלמא לא יצא רובו ואת"ל יצא רובו דלמא מקצת נמי לא יצא, ואפ"ה חשבינן ליה לס"ס וצ"ל ע"כ כמ"ש הש"כ בס"ק הנ"ל דמכיון שע"כ צריכין להתחיל בהך צד דלמא לא יצא כלל דהאיך נתפוס תיכף בהך צד דלמא יצא רובו כיון דאפשר שלא יצא כלל הו"ל ס"ס מעליא, אע"ג שאינה מתהפכת וכיון דע"כ בעינן לתפוס רק בהך צד לא בעינן מתתפכת, וא"כ בכה"ג נמי לא אמרינן שם אונס חד היא כיון דע"כ צריכין אנו לדון אם יצא כלל אפילו מקצת וולד בהך שליא הו"ל שפיר ס"ס אי הוי אמרינן יש מקצת שליא בלא וולד וא"כ מוכח שפיר דבגוונא דלא בעינן ס"ס מתהפכת כגון שע"כ מוכרחין לתפוס רק בחד צד לא אמרינן שם אונס חד היא והו"ל ס"ס מעליא ודו"ק:
יז
בס"ס שיכול לברר אי נמי מתירין מכח ס"ס הנה הרמ"א ביו"ד סימן ק"י פסק בנשבר הגף הו' ס"ס ספק אי קודם שחיטה, ואת"ל קודם שחיטה שמא לא נקבה הריאה אעפ"י שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש הרי דס"ל דמהני ס"ס אפילו במקום שיכולין לברר, אמנם הש"כ שם הביא דעת פוסקים דלא מהני ס"ס במקום שיכולין לברר ועי' פר"ח שם ופלתי שהסכימו ג"כ דס"ס מהני אפילו במקום שיכולין לברר, והנה בריש מס' כתובות שרש"י פירש הטעם שישכים לב"ד, ומתוך כך יצא הקול ויתברר בעדים שזנתה ולא נקט כמ"ש התוס' שם דהתקנה היתה משום אשת כהן או נתקדשה פחותה מבת ג' שנים דליכא ס"ס הרי שיטת רש"י דלא מהני ס"ס במקום שיכולין לברר, דהתם נמי איכא ס"ס ספק אינו תחתיו ספק אונס, אמנם התוס' כתבו שם דמשום אשת כהן דליכא רק חד ספק תקנו בכל הנשים ולא ס"ל כשיטת רש"י דהתקנה היתה שמא יצא הקול ויבאו עדים, וע"כ דס"ל דס"ס מהני אפילו במקום שיכולין לברר ומשו"ה ס"ל דהתקנה לא היתה רק משום אשת כהן או פחותה מבת ג' שנים דליכא רק חד ספק אבל היכא דאיכא ס"ס מהני ולא צריך לברר וכן כתב בשו"ת אמרי אש לאה"ע סימן נ"ה בשם אמ"ו הגאון מו"ה מנחם אשז"ל דדעת רש"י דס"ס צריך ג"כ לגרר, ולהתוס' ס"ל א"צ לברר, אמנם בספר דעת סופר ריש מס' כתובות למורי הגאון ז"ל ראיתי דכתב דהכא גבי בתולה נשאת לא הוי ס"ס גמורה כל כך דהא מצינן לאוקמא בחזקת הגוף. ולומר שמסתמא תחתיו נבעלה, כמ"ש התוס' במס' כתובות נ' ע"א ד"ה לא צריכא, ועי' במשמרת הבית להרשב"א דף ע"ד שכתב ג"כ דספק אינה תחתיו לא הוי ספק כל כך דהא יש לה חזקת הגוף לומר דבתר הכי נבעלה, ומשו"ה ס"ל לרש"י דאם יש לברר ע"י עדים צריך לברר, אמנם בס"ס גמורת כמו בנשבר הגף דספק דלמא לאחר שחיטה, ואת"ל קודם שחיטה שמא לא נקבת הריאה רש"י ג"כ מודה דא"צ לברר, ולע"ד נראת דגם תוס' מודי' לרש"י גבי בתולה נשאת דצריך לברר היכא דאיכא לברר ותא דלא ניחא להו לפרש כפרש"י שם שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים דתוס' ס"ל כמ"ש שם דזנות ע"י עדים לא שכיח, ולא שכיח כלל שיתברר ע"י עדים וע"כ משום דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי ויתברר על ידי עצמו וא"כ הקשו שפיר כיון דאפילו בטענת פ"פ נמי מותרת לו משום ס"ס א"כ למה הוצרכו לתקן שיבא לב"ד כיון דידעינן מקודם שאפילו אם יבא לב"ד תהיה מותרת לו מכח ס"ס לכך כתבו התוס' דהתקנה היתה משום אשת כהן דליכא אלא חד ספק, ושפיר הצרכוהו לבא לב"ד, אמנם התוס' נמי ס"ל דכל שיש לברר לא מהני ס"ס רק בעדים לא שכיח כלל, ומשו"ה לא ניחא להו כפרש"י שיצא הקול ויתברר ע"י עדים, אמנם מ"מ מודי דס"ס צריך לברר או דס"ל דבכל מקים צריך לברר ס"ס או דהכא לא הוי ספק מעליא כ"כ שמא אינו תחתיו משום דאיכא חזקת הגוף שהיתה בתולה ותחתיו נבעלה כמ"ש במשה"ב:
יח
ובהיות כן מתורץ לי מה שראיתי בספר חיי עולם בכללי ס"ס הביא קושי' בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל, לפימ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ ד"ה לא צריכא באשת כהן דאיכא נמי ס"ס שמא מוכת עץ והא דלא מצרפינן לה לס"ס היינו משום דאי הוי מוכת עץ היתה טוענת כך דאין גנאי לה, והקשה הגאון ז"ל א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא למה תקנו בתולה נשאת ליום ד' הא איכא ס"ס, אפילו באשת כהן דלמא מוכת עץ, ול"ל כתירוץ התוס' שם דמוכת עץ לא הוי ספק מדלא טענה מוכ"ע דלמא באמת תטעון הכי, עי' בספר הנ"ל שם הלכה מ"א והלכה מ"ג, אמנם לפימ"ש דהכא גם התוס' מודי דצריך לברר אפילו היכא דאיכא ס"ס אתי שפיר, דבאמת כל דאיכא לברר יש לברר ושפיר עשו תקנה מאי תאמר דלמא תטעון מוכ"ע, באמת אם תטעון הכי תהיה מותרת לו אבל מ"מ הוצרכו לתקנה דלמא לא תטעון מוכ"ע ותו ליכא לספוקי בממוכ"ע וממילא תהיה אסורה לו משום חד ספק רק בשאר נשים הקשו התוס' שפיר דא"צ כלל לתקנה כיון דידעינן שאפילו יבא לב"ד נמי הב"ד יתירו לו משום ס"ס א"כ הוי התקנה בכדי, אמנם באשת כהן שפיר הוצרכו לתקנה שיבא לב"ד מאי אמרת דלמא תטעון מוכת עץ באמת אם תטעון כך תהיה מותרת, אמנם אם לא תטעון ממילא לא נשאר רק חד ספק שמא אינה תחתיו ואסורה לו בחד ספיקא ושפיר הוצרכו לתקנה להצילו מאיסור ודו"ק היטב:
יט
אמנם בעיקר סברת התוס' ומשמרת הבית דספק אינה תחתיו לא הוי ספק כל כך משום חזקת הגוף שהיתה בתחילה והשתא נבעלה, נ"ל דתליא בהא דודאי אי אמרינן דמסתמא ברצין זנתה דאונס יש לו קול וע"כ דברצון מסתבר טפי לומר שקודם אירוסין נבעלה דלמה לנו לחשוד אותה ולומר שזנתה בשעת ארוסה שאז איסור סקילה, והוי כמו חזקה דאתיא מסברא דטפי יש לתלות על זנות קודם אירוסין לאוקמא בחזקת היתר לכהונה, אמנם אי אמרינן די"ל דבאונס זנתה תו ליכא סברא למתלי טפי הזנות בקודם אירוסין מלאחר אירוסין ושפיר אמרינן דמוקמינן לה בחזקת הגוף ואמרינן דלאחר אירוסין זנתה, ול"ל דנוקמא הבועל בחזקתו ולא זנה עם ארוסה שהי' בסקילה וטפי עביד איסור קל לזנה עמה בעודה פנויה אפילו באונס ל"ל הכי דהא אין מכירין מי הוא הבועל וליכא לאוקמא אחזקת כשרות דכל שאין דנין על אדם פרטי לא שייך לאוקמא אחזקת כשרות כמ"ש התוס' מס' שבועות מ"ו ע"ב ד"ה וספרא דאגדתא עי"ש היטב ודו"ק – ועד"ז יש להבין היטב דברי התוס' בסוגיא דפ"פ ט' ע"א ד"ה לא צריכא שהקשו וז"ל וא"ת ונוקמי' אחזקה שהי' כשרה לכהונה ונימא דלא תחתיו "זנתה" וי"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא אחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ"ל, ולכאורא יל"ד גוואי פליגי הקושיא והתירוץ דבקושייתם ס"ל דמוקמי בחזקת כשרות לכהונה, ואח"כ בתירוצים ס"ל דאדרבא מוקמינן בחזקת הגוף והשתא נבעלה, ועוד יל"ד בלשון התוס' דמעיקרא נקטו שזנתה ואח"כ כתבו והשתא נבעלה ולא כתבו "שזנתה" אמנם י"ל דלשון זנתה שייך אם הוא ברצונה נבעלה שייך הלשון שזנתה, אמנם אם הוא באונס שייך אצלה טפי לשון שנבעלה, וא"ש דבקושייתם ס"ל דטפי אית לומר שברצון נבעלה דאונס יש לו קול וכיון דאמרינן דברצון נבעלה וודאי טפי יש לומר שקודם אירוסין זנתה דאין דרך לזנות אחר אירוסין ולבגוד בבעל נעוריה והוי כמו חזקה דאתיא מסברא דמסתמא אינה תחתיו נבעלה ולכך הקשו ונימא דלאו תחתיו זנתה, אמנם בתירוצם ס"ל דרובא דרצון לאו רוב גמור הוא וא"כ יש לחוש דלמא באונס כבעלה, וכיון שבאונס היתה ליכא סברא טפי לומר שקודם אירוסין זנתה מלאחר אירוסין ואדרבא מוקמינן בחזקת הגוף ולבתר הכי נבעלה וכיון דהא דתלינן שלאחר אירוסין נבעלה לא שייך רק באונס דברצון אדרבא איכא סברא טפי לומר קידם אירוסין ומשו"ה נקטו הלשון דהשתא שנבעלה כלומר באונס דבאונס יש לתלות על אחר אירוסין נמי וא"ש לשון התוס' ודו"ק:
ומתורץ ג"כ מה שהקשה הפנ"י דהא אפילו אם קודם אירוסין זנתה נמי איכא ספק דלמא לפסול נבעלה והוי ס"ס לאיסורא דלמא תחתיו, ואת"ל אינה תחתיו דלמא לפסול לה נבעלה ופסולה לכהונה, אמנם לפימ"ש א"ש דהא השתא אזלינן בסברא דברצון נבעלה ומשו"ה מסתמא אינה תחתיו נבעלה וכיון דברצון נבעלה תו ליכא חשש שמא לפסול כבעלה דחזקה אשה מזנתה בודקת ומזנה ואין הפסולין נכנסים כלל בגדר הספק, ועי' היטב בספרי ח"ג שער רובא שער ג' בסוגי' דראויה מדברת ודו"ק, ומה שהקשה עוד הפנ"י על מה שתירצו התוס' דמוקמינן בחזקת הגוף והשתא נבעלה והא הרי בעולה לפניך וחזקת היתר לכהונה, והו"ל חדא במקום תרתי כבר כתבתי בספרי ח"א שער החזקות שער ג' אות ו' דלא הוי חדא במקום תרתי רק כמו במקוה דחסר לפניך דאז אמרינן דחזקת המקוה דמעיקרא היתה בטעות, משא"כ הרי בעילה לפניך נגד חזקת בתולה לא אלים כל כך לשויא חדא במקום תרתי, עי"ש היטב ועי"ש בשער החזקות שער א' דבאמת גם גבי מקוה לא הוי אמרינן לאוקמא חזקת טומאה נגד חזקת מקוה דחזקת טומאה הוי רק מסובב וחזקת מקוה מסבב רק דחסר לפניך הוי כמו מסבב ומהני נגד חזקת מקוה ונשאר חזקת טומאה וא"כ הכא לא מהני חזקת היתר לכהונה נגד חזקת הגוף דחזקת היתר לכהונה הוי רק מסובב וחזקת הגוף הוי מסבב, והך דהרי בעולה לפניך לא אלים כל כך כמו חסר לפניך דהרי בעולה לפניך אינה ריעותא כל כך בחזקת הגוף כמו הרי חסר לפניך בחזקת המקוה דחסר ואתא, ומתורץ קושיית הפנ"י ודו"ק:
כ
ובעיקר הדין אם מהני ס"ס במקום שיכולין לברר, ראיתי לאמו"ר הגאון מו"ה מנחם זצ"ל בשו"ת אמרי אש לאה"ע סימן נ"ה שכתב דתליא בהא, עפ"י מ"ש הגינת וורדים כלל ח' דתרי טעמי יש בהא דמהני ס"ס האחד מטעם רובא כמ"ש בשו"ת רשב"א סימן ת"א, הטעם השני דספק הראשון משוי ליה לאיסור דרבנן כיון דספיקא מה"ת לקולא והו"ל הספק השני ספיקא דרבנן, וא"כ י"ל כך דאי הטעם בס"ס משום רובא א"כ כמו דרוב א"צ לברר דסמכינן על הרוב ולא בדקינן אחר ח"י טריפות א" ס"ס נמי א"צ לברר, אמנם אי הטעם משום דספק הראשון משוי ליה לאיסור דרבנן וכל מקים שיש לברר לא אמרינן ספיקא מה"ת לקולא א"כ ממילא לא מהני ס"ס במקום דיכולין לברר הגם דרשב"א ע"כ לא ס"ל הך סברא דהרי איהו ס"ל דס"ס הוי מטעם רובא ואפ"ה ס"ל דס"ס ג"כ צריך לברר מ"מ לדידן שפיר י"ל דאי ס"ס מטעם רובא א"צ לברר ואי ס"ס הוי משום דסד"ר לקולא א"כ היכא שיכולין לברר דלא אמרינן ספיקא מה"ת לקולא שפיר אמרינן דס"ס נמי צריך לברר עי"ש בד"ה והנראה לענ"ד ודו"ק, אמנם הא דס"ס נמי צריך לברר כתב הנו"ב מהד"ק ליור"ד סימן מ"ג ד"ה אמר אני דעד כאן צריך לברר רק אם נוכל לברר כל השני ספיקות משא"כ אם ספק אחד ישאר אפילו אחר הבירור שוב א"צ כלל לברר, וא"ש דעת הרמ"א דבנשבר הגף א"צ לבדוק הריאה, דאע"ג דיכולין לברר מ"מ לא יוכל להתברר רק הך ספק אם נקבה הריאה או לא, משא"כ הך ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה לא יוכל להתברר בכה"ג שפיר ס"ל להרמ"א דא"צ לברר, וא"כ הכא גבי פ"פ דאפשר ע"י עדים לברר כל השני ספיקות אם תחתיו ואם ברצון שפיר ס"ל לרש"י דצריך לברר, אע"ג דאיכא ס"ס וכן כתב מורי הגאון זצ"ל בספר דעת סופר ריש מס' כתובות ד"ה ובקושיית האחרונים עי"ש ובעניין ס"ס שיכול להתברר עי' עוד בשעה"מ ריש הלכות מקואות כלל ג' ויבואר עוד בס"ד:
כא
ובעניין אי בעינן ס"ס המתהפכת או לא ראיתי בחידושי הפנ"י למס' כתובות ט' ע"א שכתב ממה שהקשו התוס' הא באשת כהן ופחותה מבת ג' שנים נמי איכא ס"ס ספק מוכת עץ וקשה הא אינה מתהפכת דל"ל אפכא דלמא באונס ואת"ל ברצון דלמא מוכת עץ דהא אי זנתה ברצון ממילא לא שייך מוכת עץ, וכן להך צד דלמא תחתיו כגון באשת כהן תו לא שייך דלמא מוכת עץ, וע"כ דתוס' ס"ל דלא בעינן ס"ס מתהפכת, וראיתי למורי הגאון ז"ל בספר דעת סופר שכתב דהכא לא בעינן ס"ס מתהפכת דע"ב צריך להתחיל בהך ספק שמא מוכת עץ כמו בספק דרוסה בספק על שכתב הש"כ בסימן ק"י דלא בעינן ס"ס מתהפכת דלא נוכל לומר שמא דרס עד שלא נימא דלמא לא על כלל וה"נ הכא ע"כ צריך להתחיל דלמא לא נבעלה כלל והוי מוכת עץ עי"ש, אמנם כיון שראיתי שגם בשטמ"ק כתב דתוס' ס"ל דלא בעינן ס"ס מתהפכת נ"ל דלא דמי כאן לספק על דבשלמא בספק דרוסה דלא חזינן שום ריעותא בגוף הנדרס ע"כ צריך להתחיל בהצד שמא לא על, משא"כ הכא דאיכא ריעותא עכ"פ בגופה שפתחה פתוח א"כ מנ"ל להתחיל ולומר דלמא מוכת עץ ואת"ל אינה מו"ע דלמא באונס נימא כך דלמא באונס, ואת"ל ברצון תו ליכא ספק ולא הוי מתהפכת וע"כ הוכיחו מדהקשו התוס' מספק מוכת עץ דתוס' ס"ל דלא בעינן ס"ס מתהפכת ודו"ק, והנה הפלתי סימן ק"י מכריע בזה דאי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא א"כ לא הוי רק ספק דרבנן וא"כ כל שיש עוד ספק מותר אע"ג שהצד השני אינו מתהפך, משא"כ אי ספיקא מה"ת לחומרא ורק בס"ס הקילו א"כ כל שאין הס"ס מתהפך לא מהני הס"ס עי"ש:
כב
ועפי"ז נראה ליישב קושיית הר"נ על הרי"ף דהנה הרי"ף הקשה ג"כ הא איכא ס"ס דלמא מוכת עץ, ותירץ דמו"ע פתחה סתום ואין לה דם, והקשה הר"נ א"כ מאי קאמר הגמרא לאו דקא טעין טענת דמים הא בטענת דמים הדרא קושי' לדוכתא דלמא מוכת עץ ודלמא באונס או אינו תחתיו, אמנם עפ"י הנ"ל א"ש דהנה לכאורא קשה מאי ס"ד דאביי לומר להוכיח באמת ממשנה דמיירי בטענת פ"פ ולא ניחא ליה לאביי לומר דמשנה מיירו בטענת דמים וליכא סייעת לר"א, ונ"ל דהנה הש"ש שמעת' א' פ"ד הוכיח דאביי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ לא בעינן ס"ס המתהפכת, ומשו"ה לא רצה לאוקמא בטענת דמים דקשי' ליה הא איכא ס"ס דלמא מוכת עץ וע"כ דמיירו בטענת פ"פ וליכא ספק מו"ע דמוכת עץ פתחה סתום כדעת הרי"ף ודחי ליה הגמרא מ"מ מנ"ל לומר דמיירו בטענת פ"פ משום דאי בטענת דמים הו"ל ס"ס דלמא נמי מוכת עץ דלמא מתניתי' ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא דע"כ איכא בזה פלוגתא דתנאי אי בעינן חתיכה אחת משני חתיכות או בחתיכה אחת נמי חייב אשם תלוי כמ"ש המהרי"ט ופר"ח וא"כ ס"ל למתניתין דספיקא מה"ת לחומרא ולא מהני רק ס"ס המתהפכת וא"כ לעולם משנה מיירי בטענת דמים והא דקשיא לך א"כ הוי ס"ס דלמא מוכת עץ דזהו אינו דהא אינו מתהפך דלא מצית לומר אפכא דלמא באונס ואת"ל ברצון דלמא מוכת עץ הא ל"ל וכיון דאינה מתהפכת לא הוי ס"ס ולעולם בטענת דמים עכ"פ מדלא ניחא ליה לאביי בס"ד לאוקמא בטענת דמים רק בפ"ע ע"כ ס"ל דמוכת עץ פתחה סתום ולא הוי ספק מוכת עץ, וא"ש הלשון אף "אנן" נמי תנינא כלומר לדידי לשיטתו דס"ל ספיקא מה"ת לקולא וממילא מהני ס"ס אע"ג שאינה מתהפכת ע"כ מתניתין איירי בפ"פ דליכא ספק מוכ"ע דפתחה סתום דאלא"ה הו"ל ס"ס דלמא מוכת עץ וראיה לפירוש הרי"ף דס"ל מו"ע פתחה סתום ומתורץ קושיית הר"נ על הרי"ף ודו"ק, שוב ראיתי בשו"ת נהרי אפרסמון סימן מ"ה ובספר טל חיים שכתבו ג"כ באופן זה:
כג
ובעניין אי בעינן שיהיו שני הספיקות שקולין, הנה מתוס' ד"ה ואב"א שכתבו כיון דרובא ברצון לא מהני ס"ס משמע דבעינן שיהי' שני הספיקות שקולין וכתב הפנ"י דאמאי לא הוי ס"ס אפילו כי רובא ברצון הוי רוב גמור ואמאי לא מצרפינן מיעוט דאונס למחצה דאינו תחתיו והו"ל רובא להתירא אי אמרינן דס"ס הוי מטעם רוב וכתב השב שמעת' שמעת' א' פרק ח"י כיון דגם באינו תחתי יוכל להיות שהיה ברצון דספק לאו תחתיו אינו מוכרח שיהי' באונס ומשו"ה הו"ל מיעוטא דאונס כמאן דליתא, ומשו"ה אי לאו דרובא ברצון לא הוי רוב גמור לא היא מהני ספק אונס להיות ס"ס ויש להסביר עוד יותר דכמו דאיכא רוב להתירא כלומר פלגא דאינו תחתיו ומיעוט אונס ה"נ איכא ס"ס לאיסורא פלגא דתחתיו ומיעוט ברצון והוי רובא להתירא ורובא לאיסורא והוי כמו ספק אחד ולחומרא רק כיון דרוב רצון לא הוי ריב גמור אמרינן סמוך מיעוטא דאונס לחזקת היתר והו"ל פלגא באונס ופלגא אינו תחתיו ומשו"ה מותרת, משא"כ אי רובא ברצין הו"ל רוב גמור הו"ל מיעוטא דאונס כמאן דליתא כמ"ש התוס' להדיא דהו"ל מיעוטא דאונס כמאן דליתא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה היכא דהמיעוט כמאן דליתא ונשאר רק ספק אינו תחתיו לחודא ובספק אחד אזלינן לחומרא כיון דרוב רצון הוי רוב גמור ומשו"ה כתבו התוס' דרוב רצון לא הוי רוב גמור ודו"ק: