תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה · ז
והנה תוס' כתבי דמשו"ה נקנו רבוצה דאע"ג דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כל כך אסרה, ולכאורא יש לפרש בכוונת התוס' כך דבאמת קשה לר"ה ניהו דס"ל אדם אוסר דשא"ש מ"מ היינו רק אם באמת דעתו לאוסרה. משא"כ אם נוכל לומר שלא כוין כלל לאסור רק לצער חבירו פשיטא שאינו אוסר, וא"כ אמאי לא ס"ל לר"ה הך סברא ואנה היה מקום לומר דעד כאן היה הו"א עכ"פ לומר לצעורי, היינו דווקא אם אינו עושה מעשה גדול כל כך, משא"כ לעשות מעשה גדול אין דרך לצער חבירו ויש להסביר יותר עפ"י מה שהקשה בספר ברוך טעם אמאי נימא לצעורי קא מכוון ולא אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואזלינן בתר מת שפירוש ששוחט לע"א וראיתי בשו"ת רמ"ץ ליו"ד סימן י"ז שכתב לתרץ דהוי כאומדנא דמוכח דמסתמא לא ירצה ישראל לעבוד ע"א ועי' בשמ"ח סימן ד' שכתב ג"כ דגדולה חזקה שלא יעבוד ע"א, והנה א"כ י"ל דוודאי אם אינו עושה רק מעשה קל שפיר מסתבר דרק לצעורי כוון, משא"כ במעשה גדול שאין דרך בני אדם לעשות כן לשחוק בעלמא ולצער וודאי לא אמרינן לצעורי ואין כאן אפילו שום ספק שנימא לצער חבירו עשה כן, והנה אי הו"א דתקרובת ע"א אינו אסיר בהנאה רק מדרבנן כמ"ש התוס' מס' ב"ק ע"ב בד"ה דאי ס"ד א"כ אפילו אי לא היה רק ספק אם לצעורי נמי לא היה אסור דספיקא דרבנן לקולא ולכך אשמעינן ר"ה דאפילו במעשה כל דהוא נמי לא אמרינן לצעורי כלל דאנן אזלינן רק בתר מה שהוציא בפיו לשם ע"א, אמנם אי ר"ה הוי מיירי במומר כמ"ש התוס' בד"ה לפני ע"א א"כ פשיטא דלא שייך כלל לצעורי ואין חילוק בזה בין מעשה גדול כל כך או מעשה קטן ומשו"ה כתבו בד"ה לפני ע"א תיכף לאחר שכתבו דר"ה מיירי במומר לא היה ניחא להו לפרש דר"ה אשמעינן דאפילו במעשה קל נאסרה דאין חילוק כיון דבמומר לא שייך כלל לצעורי, משו"ה כתבו שם והשתא מצינן לומר דאשמעינן דאע"ג דרביצה כבר מ"מ כיון דמומר הוא כוונתו לע"א ודו"ק, אמנם מה שהקשה המהרש"א דאי ר"ה מיירו במומר א"כ לפי המסקנא גם ר"נ לא פליג עליה כלל דבמומר גם ר"כ מודה דלא שייך לצעורי נ"ל דתוספת ס"ל דיש לפרש על ב' דרכים מה דאמרינן בסוף הסוגיא ור"נ אמר אפילו למאן דס"ל אדם אוסר ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קא מכוון היינו או דר"נ ס"ל באמת אפילו היכא דלא שייך לצעורי אין אדם אוסר רק אפילו מאן דס"ל אדם אוסר היינו ת"ק מ"מ בישראל אמרינן לצעורי וא"כ ר"ה כת"ק נמי לא מצי אתיא או די"ל דר"נ באמת ג"כ מודה דאדם אוסר דהיינו שיוכל לאסור רק דאמרינן שאין כוונתו לאסור (ועי' שו"ת בית יעקב סימן קנ"ו שהאריך בזה) ומשו"ה כתבו התוס' כאן ג"כ שני תירוצים דוודאי אי במומר גם ר"נ ס"ל דאדם אוסר דלא שייך לצעורי א"כ ר"ה לא מיירי במומר, וצ"ל דלפני ע"א אורחא דמילתא נקט, אמנם אי ר"נ גם לפי המסקנא ס"ל דאינו אוסר כלל א"כ ר"ה שפיר מצי מיירי במומר, ולפי"ז בסתם ישראל אפשר דגם ר"ה מודה דאמרינן לצעורי והנה בס"ד וודאי ל"ל כלל סברא דלצעורי אליבא דר"נ כקושיית הפלתי סימן ד' דא"כ מאי מקשה ר"נ לר"ה מבריתא דהשוחט בשבת הא גם לר"נ קשה דכיון דס"ל דכל היכא דלא שייך לצעורי אדם אוסר דשא"ש, והתם בשוגג וודאי לא שייך לצעורי כלל וע"כ בס"ד פשיטא דר"נ ס"ל אין אדם אוסר כלל אפילו היכא דלא שייך לצעורי וזהו פשוט, והנה יש לעיין במ"ש הפלתי דהך סברא לצעורי הוא ספיקא והלכך ר"נ אע"ג דס"ל אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ומשו"ה סמכינן על סברת לצעורי, ור"ה ס"ל אדם אוסר שא"ש מה"ת ולא סמכינן על סברת לצעורי עי"ש שהאריך בזה והנה א' ס"ל כמ"ש התוס' במס' ב"ק שהבאתי לעיל דתקרובת ע"א איסור הנאה אינו רק מדרבנן אכתי יקשה דהא ר"ה ס"ל דאסרת בהנאה ג"כ דמשו"ה פריך מחתך בעפר היא כמ"ש רש"י כיון דנאסרה משום ע"א פקע שם קדשים מיניה ואי לא הוי אסור לר"ה רק באכילה לא שייך לומר דפקע שם קדשים מיניה וא"כ אמאי יהא אסור בהנאה כיון דאיסור הנאה היא רק מדרבנן ולצעורי הוי ספיקא עכ"פ נימא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ דרב הונא ל"ל סברת לצעורי כלל או דבאמת ר"ה מיירי רק במומר דלא שייך לצעורי כמ"ש התוס' (ולקמן אות י"א ואות י"ב נבאר עוד בס"ד):