תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה
ח"ת בסוגיא דרבוצה מס' חולין (דף מ' ע"א) ובעניין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (שם) ובכמה מקומות בש"ס בס"ד.
אמר הכותב סוגיא זו עמוקה מאוד וגדולי האחרונים האריכו בה עד שכמעט לא הניחו מקום להתגדר ואנחנו בשם ה' נזכור לבאר איזה דברים התמוהין בסוגיא זאת ולאורם נסע ונלך, ומד' אשאלה עזר לבל נכשל ח"ו ויהי' ד' עמנו:
א
בסוגיא זו פליגי רב הונא ור"נ ושאר אמוראים דרב הונא ס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה כל דהוא, ור"נ ס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש, והנה בר"נ איכא תרי לישנו, ללישנא קמא משמע דס"ל אין אדם אוסר אפילו אם ידעינן בבירור שכוונתו לאסור, מ"מ אין לו כח להתפיס איסור על דבר שאינו שלו וכמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו, ועי' בתוס' ד"ה רביצה שנראה מלשונם קצת לדמות לאסור דבר שאינו שלו כמו שאין יכול להקדיש דבר שא"ש ובמס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם אוסר כתבו להדיא דדבר התלוי במחשבה אין אוסר אפילו ע"י מעשה כגון ששחטה, כלומר כיון דאין השחיטה גורם האיסור רק מה שחשב לע"א אין לו כח להתפיס איסור ע"א על חפץ חבירו, ועי' בר"ש פ"ו מסכת' כלאים משנה ה' והנה הא וודאי מילתא דמסתבר שלא יוכל לאסור שאינו שלו כמו שאין יוכל להקדיש אמנם ללישנא בתרא דאמרינן דלר"נ ולרב עמרם ולר' יצחק משו"ה אינו אוסר שא"ש משום דלצעורי קא מכוון משמע דבאמת יכול לאסור שא"ש רק דאנן אמרינן שלא הי' כוונתו לאסור ומילי בעלמא הוא לצער חבירו, והכה לפי"ז ר"ה דפליג וס"ל אדם אוסר לא ס"ל כלל סברת לצעורי ולפי"ז לא פליגי ר"ה ור"נ רק אי אמרינן לצעורי או לא, אמנם בעיקר הדין כ"ע מודי דמצי לאסור שא"ש וא"כ היכא שאינו שייך לצעורי כגון שהוא בנו או אוהבו עי' ביש"ש פרק השוחט סימן כ"ב ובשמ"ח סימן ד' לכ"ע ס"ל אדם אוסר, והנה טרם שנבאר מה שקשה לפי"ז בסוגיא, (ועי' פלתי סימן ד' שהקשה הרבה קושיות כמה שנבאר עוד בס"ד) צריכים להבין באמת החילוק מ"ט יוכל לאסור של חבירו ולהקדיש לא מצי את של חבירו, ונראה דיש לחלק דכל הקדש הוא ב' עניינים האחד להוציא הדבר מרשות הבעלים השני להכניסו לרשות הקדש וזה אין לו כח רק בדבר שהוא שלו ממש כדילפינן מוכי יקדיש את ביתו משא"כ לאסור שא"צ רק לאסור הדבר על הבעלים ולא להכניס לרשות ע"א דהא אין הקדש לע"א עי' מסכת' ע"א מ"ד ע"ב שפיר יש לו כח טפי ואפילו במעשה כל דהוא לר"ה וכן לר"נ כל היכא דלא שייך לצעורי ללישנא בתרא בגמרא וכן אפילו ללישנא קמא בגמרא לפירוש יש מפורשים ברש"י ד"ה אין אדם אוסר דבגמר מעשה אוסר עכ"פ אפילו לר"נ וע"כ דלא דמי איסור להקדש דלאסור דבר בקל יותר מלהקדיש שצריך להכניסו ג"כ לרשות הקדש וכן מצינו לעניין הפקר ב"ד ג"כ שיש סוברים דחז"ל רק הפקיעו מרשותו ולא להכניס לרשות אחת (ועי' בספר דברי אמת בעניין הפקר ב"ד דף קט"ז ודו"ק ועוד יש לחלק מסברא נמי דוודאי להקדיש לא מצי את שא"ש דאלא"ה לא שבקת חיי לכל העולם שמי שיכעוס על חבירו יקדיש את נכסיו וישאר גברא ארטילאי, משא"כ לאסור את של חבירו כיון שאפילו אם אינו נאסר, מ"מ העובדו חייב מיתה וא"כ ליכא חשש שכל מי שירצה לגרום רע לחבירו שיעשה מנכסי חבירו ע"א וכמה דאמרינן דכל היכא שעושה איסור ליכא חששא שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו היכא שיש איסור בלא"ה, (עי' בספרי חלק שני בסוגיא דהיזק שאינו ניכר) ה"נ לעניין לאסור של חבירו לא נטלה התורה הרשות שלא יוכל לאסור של חבירו דליכא חששא כל כך אפילו אי יוכל לאסור של חבירו דלא לעי להקדש דכל דרכיה דרכי נועם וכל זה אי ס"ל דאדם אוסר דשא"ש מה"ת עי' באחרונים ודו"ק:
ב
והנה לכאורא הוי מצינו לומר דהא דס"ל לר"ה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה לא דס"ל אדם אוסר שא"ש רק כיון דבאמת חייב מיתה על מעשה השחיטה לע"א וגם עושה בה שנוי בשחיטה א"כ השנוי בבהמה וגם מה שנתחייב מיתה על ידו דמיתה חייב לכ"ע אפילו אם אינו אוסר, וא"כ שניהם מה שנתחייב מיתה וגם השנוי אע"ג דהתוס' מס' ב"ק ע"א ע"ב כתבו בד"ה איסורי הנאה דטביחה לא חשיב שנוי מעשה לקנות, מ"מ כיון דמה שנתחייב מיתה הוי ג"כ קניין כמו דס"ל לרב במס' סנהדרין ע"ב גבי נטל כלים ויצא במחתרת פטור דבדמים קנינהו ואע"ג דכשהם בעין חייב להחזיר, היינו רק מדרבנן לשיטת בעל המאור שם מס' סנהדרין וא"כ קני ליה ע"י שנוי וחיוב מיתה וכה"ג מצינו ג"כ אפילו למאן דס"ל שנוי החוזר אינו קונה וגם יאוש לחודא אינו קונה, מ"מ יאוש עם שנוי החוזר קונה עי' בחו"מ סימן שס"א סעיף ב' וא"כ ה"נ נקנה לו הבהמה ע"י השנוי וחיוב מיתה, ומשו"ה מצי אסר לה לבהמה אמנם נ"ל עפ"י מ"ש בספרי חלק ראשון בסוגיא דר' נחוניא בה"ק (פ"ד באות כ"ט) דהא החיוב מיתה עושה לו קניין היינו רק אי ס"ל דגנב קונה החפץ ע"י הגניבה רק שמחוייב להחזיר מצד מ"ע דהשבת גזילה א"כ הכא כיון דיש עליו חיוב מיתה לא רמיא עליו המ"ע דהשבה משום דקלב"מ ושפיר קנה להחפץ. אמנם אי ס"ל דאין גנב קונה הגניבה כלל רק לעניין חיוב אונסין לא ס"ל כלל דע"י שנתחייב מיתה יהיה לו קניין בדבר הגנבה ולא ס"ל הא דרב דאמר בדמים קנינהו, ועי' היטב בשו"ת חתס"ו לחו"מ סימן קל"ב, והנה ע"כ מצינו לומר דגניבה גופא עושה קניין רק אי ס"ל משיכה קונה, הלכך מצינן לומר דגנבה נמי עושה קנין, משא"כ אי ס"ל מעות דווקא קונה א"כ אין הגנבה פועל קניין רק לעניין חיוב אחריות, ועי' בקצה"ח סימן שס"א הבאתי בספרי חלק ראשון שער יאוש ושנוי רשות דלמאן דס"ל משיכה מפורשת מה"ת, שפיר נקנה אפילו באיסור, אמנם מאן דס"ל מעות בעינן דווקא מה"ת לא מהני קניין באיסור, וא"כ אין גנבה עושה קניין ודו"ק היטב, והנה לפי"ז לא מצינו לומר בטעמא דר"ה דשחט בה סימן אחד אסרה משום דקנה לה ע"י חיוב מיתה ושנוי קצת דהא ר"ה ס"ל להדיא במס' ב"מ מע"ז ע"א כר' יוחנן דמעות קונות וא"כ גנבה לא הוי קניין כלל ולא ס"ל ג"כ הא דבדמים קנינהו וע"כ הא דמצי אוסר משום דאוסר אפילו דבר שאינו שלו לגמרי, ועי' באחרונים שהאריכו כאן בסוגיא בהא דס"ל בדמים קנינהו עי' בישועות יעקב בסוף הלכות שחיטה ובספר יריעות שלמה סימן ד', ולפימ"ש מאן דס"ל דאין גנבה עושה קניין לא שייך לומר בדמים קנינהו, ועי' היטב בשו"ת חתס"ו הנ"ל ודו"ק:
ג
ולפי"ז י"ל פרפרת אחת בדברי הגמרא דאמר רב פפא אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו לא הוי תיובתא מ"ט דידיה מצי אסר דחבריה לא מצי אסר, והנה כמעט לא מצינו בכל הש"ס לשון כזה היכא דהגמרא הקשה על איזה אמורא שיאמר אח"כ אי לאו דאמר הכי לא הוי קשה דזה וודאי פשיטא דאי לא הוי אמר הכי ואילו לא היה אמר כל הדין פשיטא ג"כ דלא היה קשה עליו, אמנם לפי הנ"ל י"ל עוד כוונה אחרת בדברי ר"פ אע"ג שבגמרא מפרש דברי ר"פ באופן אחר ג"כ מ"מ י"ל עוד כוונה אחרת בדבריו הקדושים, דהנה אי הו"א דטעמא דר"ה בשחט בה סימן אחד אסרה משום דקנו לה ע"י שנוי וחיוב מיתה והוי כשלו א"כ לא היה קשה כלל מבריתא דהשוחט חטאת בחוץ כיון דשחט בה פורתא מחתך בעפר הוא ולא לחייב אשחוטי חוץ כיון דבריתא מיירי בשוגג שלא ידע כלל שהוא בהמת קדשים, וא"כ לא שייך לומר שקנה הבהמה כיון שלא כוון כלל לקנות ומהגם שי"ל דהכא גבי הדיוט אמרינן מכיון שהבעלים רואים ששחטה, מתיאשים ממנה והוא וודאי ג"כ רוצה לקנות דניחא ליה לעבוד ע"א בשלו כמ"ש בספר שמ"ח סימן ד', ומשו"ה מצי אסר לו, (ועי' בספר ברוך טעם בעניין דאין אדם אוסר דשא"ש בסוף הסוגיא שם), משא"כ הכא לעניין הקדש לא שייך יאוש כלל ולא קני לה וגם חיוב מיתה ליכא כיון דהוי בשוגג ולא שייך קניין ולא נאסרה משום ע"א ושפיר חייב משום שחוטי חוץ ומאי פריך הגמרא מבריתא, אמנם לפי הנ"ל א"ש דר"ה דס"ל מעות קונות לא הוי גנבה שום קניין ואפ"ה ס"ל דאוסר וע"כ דס"ל אדם אוסר שא"ש לא מטעם דקנו לה רק דאוסר את שאיני שלו ממש ופריך שפיר משוחט בשבת בחוץ. אמנם אי לאו דאמר ר' הונא בהמת חבירו, כלומר ואחר היה אומר הך דינא הו"א דשפיר דמשו"ה מצי אסר משום דקנו לה כמ"ש, וא"כ בחטאת בבריתא דלא מצי קנו לה שפיר לא נאסרה לע"א ושפיר חייב משום שחוטי חוץ כיון דלא נאסרה משום ע"א וא"ש מאוד לישנא דרב פפא ודו"ק:
ד
ועפ"י הנ"ל יש לתרץ נמי מה שהקשה בספר תורת חיים כיון דרב הונא נקט ברישא בהמת חבירו ואח"כ סימן אחד א"כ מ"ט נקט רב פפא קודם אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד ואח"כ אי לאו דאמר בהמת חבירו, והוא דקדוק עצום, אמנם לפי דברינו א"ש דעד כאן לא מצינו לומר דטעמא דרב הונא הוא משום דקנו לה היינו אי ס"ל לחלק בין מעשה רבה למעשה זוטא שפיר מצינו לומר דבמעשה רבה הוי שנוי גמור וקנו לה ובמעשה זוטא לא הוי שנוי גמור ובפרט אי ס"ל שלא כדעת הט"ז ביו"ד סוף סימן ב' דמעשה זוטא היינו אפילו אי לא עשה בה מעשה טריפה כלל וא"כ הוי שנוי שחוזר לבריתו ולא קנו, וא"כ א"ש המשך לישנא דרב פפא דלאחר שאמר אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד הו"א מאי מעשה מעשה רבה, כלומר וטעמא דר"ה משום דקנו לה א"כ לא הוי קשה כלל מבריתא דהשוחט חטאת דשם בשוגג לא שייך קניין דהא לא ידע שהוא בהמת קדשים ולא היה כוונתו לקנות ואינו אוסר, אמנם כיון דלא בעינן מעשה רבה ע"כ אין הטעם דרב הונא משום שקנה לה רק דס"ל אדם אוסר אפילו שאינו שלו לגמרי, שפיר קשה מחטאת כך היה ס"ל לר"ה דלעניין קניין יש לחלק בין שנוי גמור לשנוי כל דהוא דהיינו מעשה זוטא, ומשו"ה אמר נמי אח"כ אי לאו דאמר ר' הונא בהמת חבירו הו"א דידיה מצי אסר, כלומר דקנו לה ע"י חיוב מיתה ואפילו בשנוי כל דהוא וג"כ לא קשה מבריתא דחטאת רק לרב הונא ל"ל הכי דהטעם משום דקנו לה כמ"ש, דלר"ה אין גנבה עושה קניין כלל כמ"ש לעיל, וא"ש סמיכות לישנא דרב פפא דמעיקרא אמר אי לאו דרב הונא היינו מצינו לחלק בין שנוי כל דהוא לשנוי גמור ואח"כ אמר דאפילו בשנוי כל דהוא מצינו לומר דהוי ג"כ קניין ולא היה קשה מחטאת רק אליבא דרב הונא ל"ל כלל מטעם קנין, ושפיר הוי חטאת תיובתיה, ומשו"ה הוצרך רב פפא לאוקמא בחצי קנה פגום דהך אקומתא בחצי קנה פגום מר זוטרא משמיה דרב פפא קאמר לה, ובא רב פפא אח"כ לפרש דבריו דרק לרב הונא ליכא לתרץ דאוסר משום דקני לה דלרב הונא לא משכחת קניין באיסור כמ"ש בספר קצה"ח סימן שס"א ס"ק א' דמאן דס"ל מעות קונות לא משכחת קניין באיסור, וע"כ דס"ל אוסר אפילו דבר שאיש לגמרי ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד, (שוב ראיתי בספר יריעות שלמה סימן ד' סעיף ד' שכתב ג"כ דמאן דס"ל משיכה קונה ס"ל בדמים קנינהו וא"ש דברינו בס"ד):
ה
ברש"י ד"ה רבוצה לא מיבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה, והקשו התוס' ד"ה רבוצה דהא הגבהה לא קנוי אלא להתחייב באונסין אבל לא לעניין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שא"ש דהרי גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, ועוד דאי נימא דקנו ליה ע"י הגבהה מאי פריך בגמרא לר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש מהמנסך והא מנסך מכי אגבהה קניא, והנה כבר כתבו כל המפורשים כמעט על דרך אחד דהכא כיון שהתחיל לשחוט וא"כ ממילא מפסיד עכ"פ הבהמה אם אינה עומדת לשחיטה וחייב לשלם לבעלים, וא"כ קנה להבהמה ע"י חיוב תשלומין משא"כ במנסך יין א' נימא דאין אדם אוסר לא הפסיד מידי ביין דהא היין שוה כמו שהיה מעיקרא, אמרינן דאין הבעלים מקנים לו היין ושפיר לא מצי לאסור ובפרט אי אמרינן דרש"י ס"ל כשיטת הרא"ה בבדה"ב דאפילו אי אין אדם אוסר, מ"מ באכילה נאסר וא"כ מקנים לו הבהמה וחייב לשלם וממילא כיון שנתחייב תשלומין במעשה ההוא קנוי לו למפרע וחל האיסור וקניין כאחד וכמה דאמרינן גבי גנב והקדיש אפילו אי אין יאוש קונה מ"מ חל ההקדש ע"י שנוי השם והקניין וההקדש באים כאחד, מכ"ש לעניין איסור כיון דנתחייב בתשלומין ממילא קנה ליה למפרע בשעת הגבהה וחל האיסור, ועוד י"ל על דרך זה דבאמת כיון שחייב בתשלומין לבעל הבהמה לא שייך לצעורי, דהאיך נימא שכוונתו לצער לבעלים והוא חייב לשלם, ומשו"ה ס"ל לר"ה דהבהמה נאסרה ולא אמרינן לצעורי, אמנם כן י"ל היינו דווקא אם הגביה מקודם דל"ל קלב"מ כיון דמשעת הגבהה נתחייב באונסין משו"ה לא אמרינן לצעורי, משא"כ ברביצה דלא הגביה א"כ אין חייב בתשלומין דהא קלב"מ דנתחייב מיתה א"כ שפיר הו"א דאמרינן דרק לצעורי קא מכוון ולא נאסרה הבהמה קמל"ן ר"ה דלא אמרינן כלל לצעורי קא מכוון (עי' בספר יריעות שלמה סימן ד' סעיף ד' ובשו"ת כתב סופר ליור"ד סימן ו') אמנם בחידושי הר"נ כתב בכוונת רש"י דס"ל ג"כ דרק לעניין אונסין קנה ליה ע"י הגבהה רק מ"מ יוכל לאוסרה אפילו אי לא קנה לה רק לאונסין ונראה להסביר עפ"י מ"ש תוס' במסכת' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה שותף דמה שהוא ברשותי לאונסין הוי בעלים יותר משותף וא"כ כיון דמסקינן דשותף מצי לאסור ה"נ אם לא קנה רק לאונסין נמי הוי כשלו לאסור, וא"כ א"ש דוודאי בס"ד שפיר פריך הגמרא ממנסך דאכתי לא ידע דשותף מצי לאסור, אמנם לפי מאי דמסקינן דשותף אוסר ס"ל לרש"י דהה"ד הגבהה בלא שותף נמי מצי אוסר כיון שקנה ליה לאונסין אמנם תוס' לשיטתו דס"ל בד"ה ת"ש דשותף נמי אינו אוסר רק חלק שלו וחלק חבירו לא נאסר רק משום שמעורב בשלו א"כ ס"ל שפיר דמה שקנה לאונסין כיון שאין לו בגוף החפץ כלום לא מצי לאסור כלל ושפיר הקשו על רש"י דבמה שקנאו לאונסין לא הוי כשלו שיוכל לאוסרו מ"מ מיושב שיטת רש"י, דרש"י הוכיח באמת ממסקנת הגמרא דשותף מצי אוסר דהה"ד אם קנאו לאונסין הוי כשלו לאסור ודו"ק:
ו
וראיתי בחידושי האחס"ו בסוגיא דרביצה שכתב ג"כ דרש"י ס"ל כמו לעניין חמץ הוי כשלו אפילו אם לא קנאו רק לאחריות ה"נ לעניין שיוכל לאסור משום תקרובת ע"א נמי הוי כשלו אפילו אם לא קנאו רק לאחריות, ועי' במג"א סימן תקט"ו ס"ק ה' שכתב להדיא דאפילו לא קנאו רק לאחריות הוי נמי כשלו שיהי' ע"א של ישראל ולא מהני ביטול עי"ש ויש להסביר יותר דכיון דמצינו דע"א של ישראל אין לה ביטול, (ועי' בהגהות יד שאול ביור"ד סימן קמ"ו דמה"ת אין לה ביטול,) והנה כל ע"א לא הוי ממון דהא אסור בהנאה ואפ"ה גלתה התורה דהוי כשלו דלא מהני לה ביטול ה"נ אמרינן דכל היכא שיש לו בו צד ממון אפילו רק גורם לממון נמי הוי כשלו כיוון דכל ע"א לא הוי שלו ממש דהא אסור בהנאת, ומ"מ מקרי ע"א של ישראל דלא מהני ביטול ה"נ אפילו אם אינו שלו רק לעניין אחריות נמי הוי כשלו ומצי לאוסרו ועפי"ז יש לדחות מה שראיתי בספר באר יצחק שהביא בשם הגאון ר' צבי חיות לדחות מ"ש לעיל בשם המפורשים דס"ל לרש"י דכיון דנתחייב מיתה אמרינן בדמים קנינהו ושפיר יוכל לאוסרו וההוא אמר דלא שייך לומר שקנה בדמים כיון דהוי אסורי הנאה אין לו בו קניין ולדברינו א"ש כיון דהתורה קראה ע"א של ישראל לעניין דלא מהני לה ביטול ממילא חזינן דנקרא עליה שם ישראל מה"ת שפיר שייך לומר לעניין ע"א נמי דבדמים קנינהו ושפיר מצי לאסור, עכ"פ זכינן לדעת רש"י דס"ל דקנה לה או ע"י שהבעלים מקנים לו כיון דבלא"ה אסור באכילה רוצים הבעלים להקנות לו והוא גם הוא רוצה לקנות דרוצה לעבור בשלו כמ"ש בשמ"ח סימן ד' או דס"ל לרש"י דבקבלת אחריות גרידא לאונסין הוי נמי כשלו שיכול לאוסרו וכמה שהסברנו דלאחר דמסקינן דשותף אוסר הה"ד היכא דהוי לאחריות ברשותו נמי מצי לאסור, וכמ"ש מסברא כיון דכל ע"א לא הוי שלו ממש ואפ"ה מקרי שלו לעניין דלא מהני ביטול ומיושב שיטת רש"י בס"ד ודו"ק ויהיה איך שיהיה עכ"פ אין כל כך קושיא על רש"י דעכ"פ נקט ר"ה רבוצה לרבותא דלא נטעה בכך לחלק דדווקא ע"י הגבהה מצי אוסר ואפשר דהתוס' הקשו על לשון רש"י שכתב קנאת בהגבהה ונעשית שלו דמשמע דבאמת הוא שלו ע"י הגבהה:
ז
והנה תוס' כתבי דמשו"ה נקנו רבוצה דאע"ג דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כל כך אסרה, ולכאורא יש לפרש בכוונת התוס' כך דבאמת קשה לר"ה ניהו דס"ל אדם אוסר דשא"ש מ"מ היינו רק אם באמת דעתו לאוסרה. משא"כ אם נוכל לומר שלא כוין כלל לאסור רק לצער חבירו פשיטא שאינו אוסר, וא"כ אמאי לא ס"ל לר"ה הך סברא ואנה היה מקום לומר דעד כאן היה הו"א עכ"פ לומר לצעורי, היינו דווקא אם אינו עושה מעשה גדול כל כך, משא"כ לעשות מעשה גדול אין דרך לצער חבירו ויש להסביר יותר עפ"י מה שהקשה בספר ברוך טעם אמאי נימא לצעורי קא מכוון ולא אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואזלינן בתר מת שפירוש ששוחט לע"א וראיתי בשו"ת רמ"ץ ליו"ד סימן י"ז שכתב לתרץ דהוי כאומדנא דמוכח דמסתמא לא ירצה ישראל לעבוד ע"א ועי' בשמ"ח סימן ד' שכתב ג"כ דגדולה חזקה שלא יעבוד ע"א, והנה א"כ י"ל דוודאי אם אינו עושה רק מעשה קל שפיר מסתבר דרק לצעורי כוון, משא"כ במעשה גדול שאין דרך בני אדם לעשות כן לשחוק בעלמא ולצער וודאי לא אמרינן לצעורי ואין כאן אפילו שום ספק שנימא לצער חבירו עשה כן, והנה אי הו"א דתקרובת ע"א אינו אסיר בהנאה רק מדרבנן כמ"ש התוס' מס' ב"ק ע"ב בד"ה דאי ס"ד א"כ אפילו אי לא היה רק ספק אם לצעורי נמי לא היה אסור דספיקא דרבנן לקולא ולכך אשמעינן ר"ה דאפילו במעשה כל דהוא נמי לא אמרינן לצעורי כלל דאנן אזלינן רק בתר מה שהוציא בפיו לשם ע"א, אמנם אי ר"ה הוי מיירי במומר כמ"ש התוס' בד"ה לפני ע"א א"כ פשיטא דלא שייך כלל לצעורי ואין חילוק בזה בין מעשה גדול כל כך או מעשה קטן ומשו"ה כתבו בד"ה לפני ע"א תיכף לאחר שכתבו דר"ה מיירי במומר לא היה ניחא להו לפרש דר"ה אשמעינן דאפילו במעשה קל נאסרה דאין חילוק כיון דבמומר לא שייך כלל לצעורי, משו"ה כתבו שם והשתא מצינן לומר דאשמעינן דאע"ג דרביצה כבר מ"מ כיון דמומר הוא כוונתו לע"א ודו"ק, אמנם מה שהקשה המהרש"א דאי ר"ה מיירו במומר א"כ לפי המסקנא גם ר"נ לא פליג עליה כלל דבמומר גם ר"כ מודה דלא שייך לצעורי נ"ל דתוספת ס"ל דיש לפרש על ב' דרכים מה דאמרינן בסוף הסוגיא ור"נ אמר אפילו למאן דס"ל אדם אוסר ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קא מכוון היינו או דר"נ ס"ל באמת אפילו היכא דלא שייך לצעורי אין אדם אוסר רק אפילו מאן דס"ל אדם אוסר היינו ת"ק מ"מ בישראל אמרינן לצעורי וא"כ ר"ה כת"ק נמי לא מצי אתיא או די"ל דר"נ באמת ג"כ מודה דאדם אוסר דהיינו שיוכל לאסור רק דאמרינן שאין כוונתו לאסור (ועי' שו"ת בית יעקב סימן קנ"ו שהאריך בזה) ומשו"ה כתבו התוס' כאן ג"כ שני תירוצים דוודאי אי במומר גם ר"נ ס"ל דאדם אוסר דלא שייך לצעורי א"כ ר"ה לא מיירי במומר, וצ"ל דלפני ע"א אורחא דמילתא נקט, אמנם אי ר"נ גם לפי המסקנא ס"ל דאינו אוסר כלל א"כ ר"ה שפיר מצי מיירי במומר, ולפי"ז בסתם ישראל אפשר דגם ר"ה מודה דאמרינן לצעורי והנה בס"ד וודאי ל"ל כלל סברא דלצעורי אליבא דר"נ כקושיית הפלתי סימן ד' דא"כ מאי מקשה ר"נ לר"ה מבריתא דהשוחט בשבת הא גם לר"נ קשה דכיון דס"ל דכל היכא דלא שייך לצעורי אדם אוסר דשא"ש, והתם בשוגג וודאי לא שייך לצעורי כלל וע"כ בס"ד פשיטא דר"נ ס"ל אין אדם אוסר כלל אפילו היכא דלא שייך לצעורי וזהו פשוט, והנה יש לעיין במ"ש הפלתי דהך סברא לצעורי הוא ספיקא והלכך ר"נ אע"ג דס"ל אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ומשו"ה סמכינן על סברת לצעורי, ור"ה ס"ל אדם אוסר שא"ש מה"ת ולא סמכינן על סברת לצעורי עי"ש שהאריך בזה והנה א' ס"ל כמ"ש התוס' במס' ב"ק שהבאתי לעיל דתקרובת ע"א איסור הנאה אינו רק מדרבנן אכתי יקשה דהא ר"ה ס"ל דאסרת בהנאה ג"כ דמשו"ה פריך מחתך בעפר היא כמ"ש רש"י כיון דנאסרה משום ע"א פקע שם קדשים מיניה ואי לא הוי אסור לר"ה רק באכילה לא שייך לומר דפקע שם קדשים מיניה וא"כ אמאי יהא אסור בהנאה כיון דאיסור הנאה היא רק מדרבנן ולצעורי הוי ספיקא עכ"פ נימא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ דרב הונא ל"ל סברת לצעורי כלל או דבאמת ר"ה מיירי רק במומר דלא שייך לצעורי כמ"ש התוס' (ולקמן אות י"א ואות י"ב נבאר עוד בס"ד):
ח
ברש"י ד"ה שלש חטאות משום שבת ושוחט קדשים בחוץ וע"א וכו' ומשום מקלקל לא מפטר שמתקן אצל בן נח וכן אמרינן במס' פסחים (דף ע"ג ע"א) דהוי' מתקן אצל בן נח ובתוס' ד"ה חייב כתבו באמת דזהו הוי החידוש לעניין שבת שאפילו לא הוי רק תיקון קצת לעניין ב"נ מ"מ חשוב מתקן, והנה לפי"ז לר"נ דס"ל מסכת' כריתות י"ט ע"ב דמקלקל בחבורה חייב א"כ לא הוי שבת שום חידוש דהא שפיר חייב אע"ג שאינו מתקן כלום וא"כ למאי צורך נקט שבת, ולפי"ז צ"ל לר"נ באמת דהחידוש הוא דאע"ג שנשחט בשבת, מ"מ מקרי ראוי לבא לפנים כמ"ש התוס' ד"ה חייב כיון דאם זרק הורצה וחייב משום שחוטי חוץ וא"כ עיקר הרבותא דחייב משום שחוטי חוץ אע"ג ששחט בשבת, והנה יל"ד לרש"י מנ"ל דהבריתא ס"ל דהוי מתקן משום בן נח דלמא ס"ל לבריתא באמת מקלקל בחבורה חייב וא"צ שום תיקון לעניין שבת, ונ"ל דהנה דעת רש"י מס' שבת ק"ו ע"א דמאן דס"ל מקלקל בחבורה חייב ס"ל מלאכה שאצל"ג פטור, והנה הי' קשה לרש"י מ"ט חייב משום שחוטי חוץ הא אינו ראוי לבא בפנים משום שבת, ול"ל כמ"ש התוס' כיון דאם זרק הורצה הוי ראוי לפנים דמ"מ קשה דנימא לא הורצה כיון דעבר אמימרא דרחמנא ואי עבד לא מהני (היינו אי ס"ל אפילו בשנג ג"כ אעל"מ, עי' בספר שושנת העמקים כלל י"ט) וצ"ל עפ"י סברת מהרי"ט כיון דהאיסור בין כך וב"כ לא מיתקן, ל"א אעל"מ, אמנם אכתי קשה דהא אי נימא דמהני ואם זרק הורצה יחייב שתים למפרע משום נטילת נשמה ומשום מפרק דהא צריך לדם לזריקה, משא"כ אי לא מהני לא מחייב משום מפרק דהא כיון דזריקה לא מהני, הו"ל מלאכה שאצל"ג וא"כ נימא דלא מהני שלא יתחייב שתים משום נטילת נשמה ומשום מפרק וכיון דלא מהני אמאי מחייב משום ש"ח, וצ"ל דאפילו אי לא מהני, ג"כ חייב משום מפרק דס"ל משאצל"ג חייב וא"כ לא מיתקן כלום אפילו אי לא מהני וממילא אמרינן אע"מ כסברת מהרי"ט סימן ס"ו שכל שלא מיתקן האיסור לא אמרינן דלא מהני, (ועיין היטב בספרי ח"ג שער בית המועד שער הי אות ט"ו ודו"ק) וא"כ לפי"ז מדמחייב משום ש"ח ס"ל ע"כ להאי תנא מלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ לרש"י לשיטתו ס"ל מקלקל בחבורה פטור וקשה שפיר מאי תקן ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש דהוי מתקן אצל ב"נ ודו"ק:
ט
והנה לפי"ז יקשה לר"נ דס"ל מקלקל בחבורה חייב א"כ ס"ל מלאכה שאצל"ג פטור לדעת רש"י מסכת' שבת ק"ו וא"כ אמאי יחייב משום ש"ח נימא אעל"מ דהא מיתקן האיסור שלא יתחייב משום מפרק וא"כ אם זרק לא הורצה ואמאי יתחייב משום ש"ח לר"כ וצ"ל דר"נ ס"ל או בשוגג אמרינן אע"מ או דס"ל בכל מקים אמרינן אי עבד מהני, ולפי"ז יצא לנו דבר חדש דמאן דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור וא"כ קשה לימא דלא מהני השחיטה בשבת ואינו ראוי לבא לפנים, וא"כ אמאי חייב משום שחוטי חוץ וע"כ דס"ל אע"מ ועפי"ז יש לפרש כוונת רש"י בד"ה מאי אריא חטאת וז"ל דכי נמי מדלית ר"ה מהכא ותימא אין אדם אוסר דשא"ש אלא בגמר מעשה איכא למפרך נמי ע"ש חטאת דנקט עכ"ל ולכאורא נראה מדברי רש"י דאפילו ר"נ דמקשה לר"ה מ"מ לא פליג לומר דאין אוסר כלל רק דס"ל דאין אוסר במעשה כל דהוא אבל בגמר מעשה אוסר, ומנ"ל לרש"י כן בדברי ר"נ ואדרבא הא בסמוך ס"ל לרש"י בפירוש אליבא דר"נ דאפילו בגמר מעשה אינו אוסר, אמנם לפימ"ש א"ש דעכשיו קיימינן דר"נ ס"ל ע"כ אע"מ דאלא"ה לא לחייב משום ש"ח כיון ששחט בשבת וכיון דס"ל אע"מ ממילא ס"ל ג"כ שנוי קונה לדעת רש"י במס' תמורה ה' ע"ב וס"ל לרש"י דכיון דשנוי קונה לא שייך כלל למימר אין אדם אוסר דשא"ש בגמר מעשה דכיון דגמר כל השחיטה וודאי הו"ל שנוי גמור וקנייני ואיסורו באים כאחד וע"כ דבגמר מעשה ר"נ ג"כ מודה דאוסר ולא קשיא מבריתא אמאי חייב ג' חטאות דאיסור תקרובת ע"א אינו חל עד גמר שחיטה ואז כבר נתחייב משום ש"ח רק הא קשיא גם לר"נ מאי אריא חטאת והא דס"ל לרש"י בתר הכי אליבא דר"נ דאינו אוסר אפילו בגמר מעשה זה הוכיח משקלא וטריא דגמרא מדפריך ליה מהמנסך ולפי"ז צריך באמת לומר דר"נ מודה דאעל"מ דשנוי אינו קונה כלל והא דמחייב משום שחוטי חוץ ול"א אעל"מ וממילא אינו ראוי לבא לפנים צ"ל באמת דס"ל לחלק בין שוגג ומזיד דבשוגג לא אמרינן אעל"מ וממילא הוי ראוי לבא לפנים כנ"ל בכוונת רש"י ע"ד הפלפול, אמנם בפשיטות י"ל כוונת רש"י כיון דהמקשן פריך מעיקרא ועולא מעשה כל דהוא קאמר ועל זה משני באומר בגמר זביחה ופריך אי הכי מאי אריא חטאת משמע דעיקר הקושיא הוא על מה דס"ל דאוסר אפילו במעשה כל דהוא ע"ז כתב רש"י דאפילו תימא שאינו אוסר אלא בגמר מעשה נמי איכא למפרך מאי אריא חטאת ודו"ק:
ו
בהא דר"ה דס"ל אדם אוסר דשא"ש כתבו הרבה פוסקים דרק מדרבנן אוסר כך כתב התב"ש בשם הלבוש, ועי' פרמ"ג יו"ד סימן ד' וכן משמע מרש"י כיון דעיקרא מילתא ילפינן מכלים דאחז כמ"ש רש"י ד"ה עשה בה מעשה ובכלים דאחז כתב רש"י מסכת' ע"א דרק מדרבנן נאסרו, אמנם דעת הרמב"ן במס' ע"א דאדם אוסר דשא"ש מה"ת דהא פריך על מה דאמרינן במס' ע"א דפלחי לעגל גלי אדעתיהו דניחא להו (עי"ש נ"ג ע"ב) והקשה הרמב"ן דלמא ע"י מעשה נאסרו עכ"פ מוכח דס"ל להרמב"ן דאוסר דשא"ש ע"י מעשה מה"ת עי' בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב בד"ה ודע עוד והנה אי ס"ל דגם לר"ה רק מדרבנן אוסר שא"ש צ"ל הא דפריך בגמרא אשחוטי חוץ לא לחייב אע"ג דרק מדרבנן נאסר משום תקרובת ע"א ושפיר הוי מה"ת ראוי לפנים מ"מ כיון שאסור בהנאה עכ"פ אע"ג דרק מדרבנן אסור מ"מ פקע שם קדשים מיניה וכן כתבו התוס' מס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דאפילו אם רק מדרבנן אסור בהנאה נמי לאו דידיה מקרי, (ועי' בספרי תבואות השדה ח"א בסוגיא דגנב וטבח ביוהכ"פ באות א' ובאות כ' מ"ש בזה בדעת רש"י שם ד"ה כיון דשחט ודו"ק) והנה לפי"ז אי אמרינן דרק מדרבנן אוסר שא"ש צ"ל דר"ה ס"ל דלצעורי ליכא שום ספק דאי הוי אפילו רק ספק שמא כוון לצעורי לא היה לו לאסור דהא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ דס"ל לר"ה כיון שלפנינו הוא שוחט לע"א לא אזלינן כלל בתר מחשבתו דהוי דברים שבלב, ול"ל דאנן סהדי שלא כוון לע"א מכח חזקת כשרות שלו זהו אינו דחזקת כשרותו איתרע ליה, ואע"ג דחזקה דאיתרע עכ"פ ספיקא הוי מ"מ תו לא הוי בגדר אנן סהדי שלא כוון לע"א וא"כ אפילו באמת היה כוונתו לצעורי נמי לא מהני דהוי דברים שבלב כמ"ש האחרונים, (ועי' בספר ברוך טעם ובספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שאינו ניכר ודו"ק.) אמנם לכאורא היה אפש"ל דמוקמינן הבהמה בחזקת כשרות ואמרינן לצעורי קא מכוון ואע"ג דלעניין אכילה איכא חזקת איסור, מ"מ לעניין היתר הנאה איכא חזקת היתר שהיתה מותרת בהנאה, ועי' פלתי סימן ד' ס"ק ב' שכתב באמת לחלק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה, דלעניין הנאה איכא חזקת היתר, אמנם בספר ישועות יעקב סוף הלכות שחיטה הביא להקשות על זה ממסכת' חולין ט' ע"א דאמרינן שם בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וא"כ ה"נ חזינן אע"ג דבחיה לא היתה מטמא מ"מ מטמא משום חזקת איסור וה"נ היה לאסור בהנאה ג"כ כמו באכילה הגם שיש לחלק ולומר דוודאי לעניין טומאה אע"ג שהיתה בחזקת אינה טמאה, מ"מ אי איפשר לומר שלא נשחטה כראוי ולא תהיה מטמאה, משו"ה ס"ל כיון דלא בדק בסימנים ואסורה מכח חזקת איסור דאמרינן שלא נשחטה כראוי וא"כ מטמאה ג"כ משא"כ לעניין איסור הנאה, שפיר כתב הפלתי דאע"ג דאסור באכילה מכח חזקת איסור, מ"מ לעניין הנאה יש לה חזקת היתר הנאה כיון דמשכחת שפיר שאסורה באכילה משום שלא נשחטה, ובהנאה מותר, והלכך ה"נ אע"ג דדיינינן דאסור באכילה משום תקרובת ע"א מ"מ לעניין הנאה שיש לו חזקת היתר הנאה והוי ספק אם כוון לע"א, שפיר מותרת בהנאה והנה א"כ קשה לר"ה דאוסר בהנאה ולא נימא דהוי עכ"פ ספק אם כוון לצעורי ותהיה מותרת בהנאה וצ"ל דר"ה ל"ל סברת לצעורי כלל ואפילו ספק אינו ולא כמ"ש הפלתי דספק הוי עכ"פ גם לר"ה או די"ל דס"ל לר"ה מחזיקין מאיסור לאיסור וכיון דלעניין אכילה מחזיקין הבהמה מכח חזקת איסור שכוון לע"א וא"כ ממילא אסורה בהנאה ג"כ דהא אם אסורה באכילה מכח תקרובת אי אפשר לחלק העניין ולומר שבאכילה אסורה, ובהנאה מותרת דלא מצינו תקרובת ע"א שיהי' מותר בהנאה ואסור באכילה
יא
או די"ל דהך סברא אי נוכל לחלק בין הנאה לאכילה תליא בהא דאי אמרינן כיון דמוקמינן הבהמה בחזקת איסור לעניין אכילה אע"ג שספק דלמא לצעורי מ"מ נשארה הבהמה בחזקת איסור מכח חזקה דחזקה הוי כוודאי וכיון דמחזקינן הבהמה מכח חזקת בתורת וודאי שאסור באכילה משום תקרובות תו לא מצינן לומר לעניין הנאה שתהא בחזקת היתר הנאה כיון שכבר החלטנו מכח חזקת איסור אכילה שהוא וודאי תקרובת ע"א א"כ לא אפשר תו להתיר בהנאה, משא"כ אי אמרינן דחזקה הי' רק בתורת ספק א"כ מה שאמרנו דאסור באכילה לא בתורת וודאי החלטנו שהיא תקרובת רק מכח ספק דחזקת איסור הוי רק בתורת ספק שפיר מצינו לומר דבהנאה מותרת כיון דלעניין הנאה איכא חזקת היתר וספק אחד יוכל להכריע ספק האחר משא"כ אם החזקה הוא בתורת וודאי אין הוודאי מכריע את הוודאי וכה"ג מצינו לעניין ספק טומאה ברה"ר מי שהיה מסוכן ברה"י והוציאהו לרה"ר מס' טהרות פרק ו' משנה א' עי"ש בספר ש"ש שמעת' ד' פרק ד' הובא במס' טהרות שם דאין הוודאי מכריע את הוודאי וא"כ ה"נ דכוותיה דאי ס"ל דמה שאסור באכילה מכח חזקת איסור הוי כוודאי ממילא אי אפשר תו להיות מותרת בהנאה כיון דהחלטנו מכח חזקת איסור דהוא כודאי תקרובות אי אפשר להיות מותרת בהנאה ודו"ק היטב וא"כ יצא לנו דבר חדש בס"ד דמאן דס"ל חזקה הוא בתורת וודאי לא מהני סברת לצעורי כלל אפילו להיתר הנאה, ומאן דס"ל חזקה היא רק בתורת ספק, שפיר מהני סברת לצעורי להיתר הנאה עכ"פ כיון דקיימא בחזקת היתר הנאה אע"ג דלעניין אכילה הוי בחזקת איסור ודו"ק:
יב
ועפי"ז יהי' מיושב נמי מה שהקשתי לעיל באות ז' אי תקרובת ע"א אינו אסור בהנאה רק מדרבנן א"כ אמאי ס"ל לר"ה לאסור בהנאה ג"כ הא הו"ל ספיקא דרבנן דלמא לצעורי כוון ולהנ"ל א"ש כיון דבאכילה אסרינן עכ"פ ממילא אסורה בהנאה כמי דהא לעניין אכילה מלבד שהוא ספק דאוריתא איכא חזקת איסור וכיון דחזקה היא בתורת וודאי ממילא מהני החזקה לעניין איסור הכאה נמי ותו לא נוכל לומר לעניין איסור הנאה ספיקא דרבנן לקולא דהוי כמו ספק דרבנן באתחזק איסורא דלא אמרינן לקולא, ובפרט למאן דס"ל דחזקה הוא בתורת וודאי ודו"ק היטב, אמנם לפימ"ש לעיל באות י' דאי ס"ל חזקה דאיתרע לא שמה חזקה איתרע לה חזקת כשרותו וליכא אנן סהדי דכוון לצעורי כיון דכבר עשה איסור בלא"ה שמזכיר שם ע"א וממילא כיון דליכא אנן סהדי שכיון לצעורי לא מהני אפילו אם באמת היה כוונתו לצעורי דהוי דברים שבלב א"ש בלא"ה וכל מ"ש לחלק אי מוקמינן אחזקה הוא רק לסברת הפלתי דס"ל דסברת לצעורי הוא עכ"פ ספק (עי' פלתי סימן ד' ס"ק ג' בד"ה לכן נראה ודוק,) ובעיקר הדין אם תקרובת ע"א אסור בהנאה מה"ת או רק מדרבנן עי' בספר דברי אמת בקונטרס דברי סופרים סימן ה' שהאריך בזה, והנה בגוף הדין דהא דאוסר שא"ש היא ג"כ רק מדרבנן יש לעיין מ"ט גזרו חז"ל בזה לאסור את שא"ש ג"כ ואפשר דלפעמים יוכל להיות שקונה החפץ והוי שלו מה"ת והוא לא ידע שכבר נקנה לו ואז אוסר מה"ת משו"ה גזרו שיוכל לאסור את שאינו שלו ג"כ ויש לעיין בזה ויבואר עוד בס"ד ודו"ק:
יג
ידוע שיטת הרא"ה דאפילו למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ מודה דאסור באכילה דניהו דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה והוי כמתה מאליה, ועי' בטו"ז סימן ד' מה שכתב בזה, והנה הרשב"א במשה"ב הקשה עליו א"כ מאי פריך ר"נ לר"ה מחתך בעפר הוא הא גם לר"נ קשה כיון דנאסר באכילה עכ"פ אינו ראוי לבא לפנים ואמאי חייב משום שחוטי חוץ והנה התב"ש כתב דרק מדרבנן אסור באכילה לשיטת הרא"ה עי"ש, ונ"ל ליישב קושית המשה"ב באופן אחר עפ"י מ"ש לעיל באות ח' דמאן דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור א"כ בשוחט בשבת אי נימא דלא מהני הרי מיתקן האיסור שלא יתחייב משום מפרק וא"כ היה ראוי להיות דלא מהני, ואמאי אמרינן דחייב משום ש"ח משום דאם זורק הורצה כמ"ש התוס' ד"ה חייב וע"כ צ"ל דאיהו ס"ל באמת דמהני, והנה טעמו של הרא"ה דס"ל דאסיר באכילה היא ג"כ משום דאעל"מ כן כתב בספר חוו"ד (עי' שו"ת חחס"ו ליו"ד סימן ו' וכן כתב בספר צרור החיים) והנה כבר כתבנו לעיל דר"נ ס"ל מקלקל בחבורה חייב וממילא ס"ל משאצל"ג פטור, וע"כ מדמחייב משום ש"ח אע"ג דשחט בשבת ס"ל אע"מ, וא"כ א"ש דר"נ לשיטתו וודאי ס"ל דגם באכילה מותר אי אין אוסר דשא"ש, ולא קשה מחתך בעפר הוא, והרא"ה לא כתב דאסור באכילה רק למאן דס"ל אעל"מ, וכן ראיתי בספר צרור החיים שמיישב ג"כ באופן הזה, דר"נ לא ס"ל האי סברא דבאכילה אסור מ"מ אפילו אי אין אוסר דשא"ש אבל לר"ה קשיא בפשיטות דאי אסור אפילו בהנאה וודאי אין ראוי לפנים ואמאי חייב משום ש"ח, וראיתי בפרמ"ג פתיחה כוללת מהלכות שבת שהקשה אמאי לא קתני במשנה חייב ד' משום מפרק ג"כ כיון דשחט לע"א וודאי היה כוונתו שיזרוק הדם וראיתי בספר מנחת חינוך במוסך השבת שכתב דבריתא מיירי בכל גוונא אפילו לא יצא דם כלל ואני מסתפק בזה דאפשר אם לא מצא דם כלל אינו חייב משום ש"ח ג"כ דאין לך אין ראוי לבא לפנים יותר מזה כיון דליכא דם לזריקה ויש לעיין בזה:
כבר הבאתי לעיל באות י' דיש הרבה פוסקים דאפילו מאן דס"ל אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן, והנה הפלתי סימן ד' ס"ק ג' הקשה אי ר"ה ג"כ ס"ל דאוסר דשא"ש הי' רק מדרבנן א"כ מאי פריך בגמרא ש"ח לא לחייב מחתך בעפר הוא הא מה"ת שפיר ראוי לבא לפנים וכן העיר בזה בתב"ש סימן ד' ס"ק י' והנה מכלים דאחז לא מוכח דאסור מה"ת רק מדרבנן עיין רש"י מסכת' ע"א נ"ב ע"ב ד"ה ואמר רב ששת ובתוס' ד"ה ברוך אתה, ונראה דיש להוכיח ממקום אחר דאוסר דשא"ש מה"ת דהנה במס' ע"א כ"ג ע"ב יליף הגמרא דישראל שזקף לבנה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה וכו' מדפלחו לעגל גלו אדעתיהו, אלמא דשלחותיהו קעבדי, ופריך שם הגמרא הני דבהדי עגל נתסרי, מכאן ואילך לתשרי ומשני מאן מוכח כלומר דמשו"ה כלהו אשירות אסורים משום דלא ידעינן איזהו היו בשעת העגל, והנה בספרי חלקת השדה בהגהות לספר ארעא דרבנן באות קכ"ג הבאתי שם מה שהקשה המחבר הנ"ל אי ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא א"כ אמאי אסרה תורה כל האשירות משום ספק דלמא הנהו משעת העגל, ותירץ דהו"ל קבוע והקשה שם דהא הו"ל קבוע שאינו ניכר עי"ש, והנה לפי"ז י"ל דבר חדש דמאן דס"ל דאמרינן קבוע אפילו שאינו ניכר לא מוכח מקרא דואשריהם תשרפון באש דאדם אוסר דשא"ש דמצינו לומר מדפלחו לעגל גלי אדעתיהו ול"ל דמכאן ואילך לתשרי דהו"ל קבוע אעפ"י שאינו ניכר וא"כ באמת אין אוסר דשא"ש מה"ת, אמנם מאן דס"ל דלא אמרינן קבוע שאינו ניכר א"כ ל"ל דכלהו אשירות אסורי משום הנהו דהיו בשעת עשיית העגל דהא מספק לא היו אסורים אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא, ול"ל כמ"ש בספר ארעא דרבנן שהבאתי לעיל משום קבוע דהא הו"ל קבוע שאינו ניכר וע"כ מאן דס"ל דלא אמרינן קביע שאינו ניכר מוכח מקרא דואשריהם תשרפון דאוסר דשא"ש מה"ת, והנה י"ל דהא אי אמרינן קבוע אפילו שאינו ניכר תליא בהא דאי רוב הוי מסברא א"כ הו"ל קבוע חידוש ולא אמרינן רק קבוע הניכר, אמנם אי רוב לא הוי רק בתורת ספק ולא מסברא ולא הוי קבוע חידוש אמרינן קבוע אפילו שאינו ניכר (עי' בספרי ח"א בסוגיא דקבוע שהבאתי כמ"פ זו הסברא בשם האחרונים) ולא קשיא לפי הך סברא דמאן דס"ל רוב הוי בתורת סברא לא אמרינן קבוע שאינו ניכר והרי רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ס"ל ג"כ רוב היא מסברא כמ"ש הפלתי סימן ס"ג אע"ג דרב ס"ל מב"מ לא בטל ובספרי ח"א בסוגיא דקבוע הבאתי דברי שושנת העמקים כלל י"ד דמאן דס"ל מב"מ לא בטל ס"ל קבוע שאינו ניכר ג"כ י"ל דרב ס"ל רק מדרבנן מב"מ לא בטל כמ"ש הריטב"א במס' ע"א ע"ג וא"כ שפיר מצינן לומר דרב ס"ל דקבוע שאינו ניכר לא אמרינן כיון דקבוע הוי חידוש לא אמרינן רק קבוע הניכר גם הש"כ ביו"ד סימן ק"י השתמש כמ"פ בהך סברא משום דקבוע חידוש לעניין כנה דברים דלא אמרינן קבוע (עי"ש ס"ק ל"ב ועוד בכמה מקומות שם) ודו"ק:
טו
ואם כנים דברינו אלו יש לתרץ קושיית הפלתי סימן כ"א לרב אדא בר אהבה דס"ל ג"כ במס' ע"א נ"ד ע"א דאוסר דשא"ש בנסך לה בין קרנה אע"ג דלא הוי רק מעשה זוטא א"כ קשה מבריתא דחטאת אליבא ליכא לאוקמא בחצי קנה פגום דהא איהו ס"ל במס' חילין כ"ט וושט ולא קנה וא"כ קשה כיון דשחט בה פורתא אתסרא ולא לחייב משום ש"ח (וקושי' זו ראיתי גם בספר צל"ח הנדפס מחרש על מס' חולין) ועי' בספר ברוך טעם שכתב דתרי רב אדא בר אהבה היו עי"ש שהאריך, אמנם להנ"ל א"ש, דהנה ראיתי בספר יעב"ץ למס' חולין, שכתב דמשו"ה ס"ל לרב אדא ב"א וושט ולא קנה דס"ל דאילו היה סגיא בקנה לחוד היה אסור לשחוט הוושט בעוף משום דלמא במקום נקב שחיט רק בבהמה מותר משום דלא אפשר, ואילו היה סגיא בעוף בקנה לחוד ממילא היה אסור לשחוט הוושט משום דלמא במקום נקב קא שחוט, והנה לפי"ז אפש"ל דרב אב"א ס"ל רוב היא רק בתורת ספק והיכא דאפשר לא סמכינן ארובא רק היכא דלא אפשר, אמנם ר"ה דהוא תלמודי דרב ס"ל מסתמא ג"כ רוב הוי בתורת וודאי (ובלא"ה ס"ל הכי דהוא ס"ל מס' כתובות י"ב ע"ב בו"ש בריא עדיף והפנ"י שם כתב דמאן דס"ל בו"ש בריא עדיף ס"ל נמי הולכין בממון אחה"ר) וממילא ס"ל רוב הוי בתורת וודאי וא"כ לא אמרינן קבוע שאינו ניכר ומוכח אליביה מקרא דואשריהם תשרפון באש דאוסר שא"ש מה"ת, ופריך שפיר אש"ח לא לחייב דהא אינו ראוי לפנים כיון דאסור מה"ת, אמנם רב אב"א דס"ל רוב היא רק בתורת ספק מדס"ל וושט ולא קנה כמ"ש, וא"כ לא הוי קבוע חידוש וס"ל קבוע שאינו ניכר ג"כ לא מוכח מקרא דואשריהם תשרפון דאוסר דשא"ש דהתם משום הני אשירות שהיו בשעת העגל ולא קשה הא עכ"פ הני דבתר הכי לשתרי דהא ספיקא מה"ת לקולא די"ל שפיר דהטעם משום קבוע דאמרינן קבוע אעפ"י שאינו ניכר כיון דרוב לא הוי מסברא לא הוי קבוע חידוש וא"כ אינו מוכח כלל מקרא דאוסר דשא"ש, וע"כ הא דס"ל לרב אב"א אדם אוסר דשא"ש היא רק מדרבנן, וא"כ לא קשה אליביה מחתך בעפר היא כיון דמה"ת אין אוסר דשא"ש, שפיר הוי ראוי לבא לפנים כמ"ש הפלתי והתב"ש דאי אינו אסור רק מדרבנן שפיר מקרי ראוי לבא לפנים ומתורץ שפיר קושיית הפלתי בס"ד ודו"ק היטב:
טז
בגמרא אמר ר"פ הכא בחטאת העוף עסקינן, וראיתי בפלתי סימן ס"ב שהקשה לדעת הר"מ דבעוף אין נוהג אמה"ח א"כ קשה אי בעוף מיירי מאי תקן לעניין שבת, ובמס' פסחים ע"ג ע"א אמרינן דתקן להוציא מידי אמה"ח ואי מיירי בעוף לא אקן מידי וזה רבות בשנים אשר אמרתי, דהנה באמת י"ל דתקן להוציא מידי נבלה אי אמרינן תקרובת ע"א אינו מטמא מה"ת רק הגמרא במס' פסחים שם קאי אי ס"ל תקרובת ע"א מה"ת מטמא צ"ל להוציא מידי אמה"ח עי' שם בתוס' ומדברי התוס' מס' חולין י"ג ע"ב נראה דמאן דס"ל תקרובת ע"א אינו מטמא באהל ס"ל דטומאת תקרובת ע"א לא הוי מה"ת, וא"כ הרמב"ם לשיטתו דס"ל הלכות אבות הטומאות פרק ו' הלכה ז' דתקרובת ע"א אינו מה"ת שהרי ס"ל דאינו מטמא באהל א"כ שפיר תקן גם בעוף להוציא מידי טומאה נבלה, וכעת נ"ל להוסיף, דהנה הראש יוסף כתב דבנבלת עוף בבית הבליעה משכחת דלא שייך מגע ומשא כגון שתחב לו חבירו ובית הבליעה רחב דליכא טומאת מגע ומשא רק בבית הבליעה מטמא אם היא נבלת עוף, וא"כ שפיר תקן בעוף אפילו אי נימא דס"ל תקרובת ע"א מטמא מה"ת במגע ומשא, מ"מ הכא בתקרובת ע"א אם תחב לו חבירו שפיר תקן להוציא מידי טומאת בית הבלועה אם תחב לו חבירו לסוף בית הבליעה ומדוייק הלשון אמר רב פפא הכא בחטאת העוף עסקינן ואמאי לא קאמר הכא "במאי" עסקינן והלשון הכא עסקינן משמע דעל כרחך רק בעוף מתוקמא, ולדברינו א"ש דר"פ ס"ל דדחוק היא לומר שתקן להוציא מידי אמה"ח דזה לא הוי תיקון מעליא כיון דאינו רק לב"נ ובתוס' ד"ה חייב כתבו באמת דזהו הוי חידוש דבהכי נמי הוי תיקון ומשו"ה קאמר ר"פ הכא בחטאת העוף עסקינן כלומר דע"כ רק בעוף עסקינן והוי שפיר תיקון גם לישראל שאינו מטמא בבית הבליעה, משא"כ בבהמה לא הוי תקון כלל לישראל דהא תקרובת ע"א ג"כ מטמא במגע ובמשא והסוגיא במס' פסחים קאי אי לא מוקמינן הבריתא בעוף רק בבהמה כר"נ ולא משכחת תיקון אחר רק להוציא מידי אמה"ח לב"נ דלישראל לא תקן מידי דהא אסור בלא"ה משום תקרובת ע"א וא"ש דברי הרמב"ם, (שוב ראיתי בישועות יעקב ליו"ד סימן ס"ב שכתב ג"כ כה"ג וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה בס"ד):
יז
בגמרא הכא במאי עסקינן כגון שהיה חצי קנה פגום, וראיתי בספר המקנה ליד"נ הגאון ר' זוסמאן סופר נ"י כלל ה' שהביא קושיא מושכלת בשם הגאון ר' הירש חריף ז"ל (שהיה אב"ד פה קהלתינו) לפימ"ש התוס' חולין כ"ח ע"ב דקייל"ן א"א לצמצם רק משו"ה כשר בחצי קנה פגום משום דאיכא תרי צדדין להכשיר דלמא הוא פחות ממחצה ודלמא הוא מחצה אע"ג דהא אפשר דאיכא רוב והיה אסור מ"מ להתיר איכא תרי צדדים והוי כמו ס"ס להתיר וא"כ קשה הכא אמאי חייב משום ש"ח דהא איכא תרי צדדים שיפטור האחד דלמא אינו המחצה רק פחות, וא"כ נאסר תיכף משום תקרובת ע"א ולא חל עלה שם שחיט' חץ ואת"ל שהוא יותר ממחצה א"כ הו"ל טריפה מעיקרא ואינו ראוי לפנים ולא יחייב משום ש"ח וליכא חיובא דשחוטי חוץ רק במחצה מצומצם והרי קייל"ן א"א לצמצם, ונ"ל דכאן נמי איכא תרי צדדים לחייב משום ש"ח האחד דלמא היא מצומצם המחצה, ואת"ל שהרוב פגום ל"ל דפטור משום דאינו ראוי לפנים כיון דמ"מ העוף קודם שהתחיל לשחוט היה ראוי לפנים משום דהיה תרי צדדים להתיר הרי שחט בחוץ קרבן שהיא ראוי לפנים ושפיר חייב משום ש"ח דלא איכפת לן לעניין ש"ח רק שיהי' ראוי לפנים והרי היה ראוי לבא לפנים אפילו אם אפשר שהרוב היה פגום שהרי לפנינו היו שני צדדים להתיר ושפיר חייב משום ש"ח ויש ליישב עד"ז מ"ש הט"ז ביו"ד סימן ב' ס"ק י"ד דאפילו לר"ה דאוסר במעשה כל דהוא לע"א מ"מ מעשה טריפה בעינן ותקשה הקנה"כ ופר"ח שם דא"כ למה הוצרך לאוקמא בחצי' קנה פגום הרי אפילו אי לא היה פגום כלל נמי לא נאסר משום ע"א רק אחר ששחט החצי והו"ל תקרובת ע"א וש"ח בבת אחת, אמנם להנ"ל א"ש דלעניין ע"א נאסר תיכף כשהגיע לחצי דלמא היא הרוב, ואע"ג דאיכא תרי צדדים להתיר, מ"מ לא עדיף מספק ספיקא וס"ל לסוגיא כאן כמו במס' זבחים ע"ד ע"א דלעניין ע"א לא מהני ס"ס וא"כ תיכף בחצי קנה נאסר משום ע"א ולעניין ש"ח לא מחייב עד שישחוט הרוב ופקע שם קדשים מיניה קודם שמחייב משום ש"ח משו"ה הוצרך לאוקמא בחצי קנה פגום דווקא ויש לעיין בזה אי הכי נמי שייך לומר דלע"ח לא מהני ספק ספיקא ודו"ק (ועי' עוד לקמן באות כ"ב:)
חי
בגמרא אמר רב פפא אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד, והנה כאן כתבי רש"י שני פירושים ותוכן הפירושים הי' כך דלפירוש הראשון מקשינן מאי אריא חטאת לאשמעינן זבח אפילו כי מדלית ר"ה דמ"מ קשה למה לא נקט הבריתא זבח דעכשיו לא ניחא ליה לומר דר"נ ס"ל כריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים אמנם ללשון השני פירש דלר"נ לא קשה לאשמעינן זבח דקדשים קלים כיון דממון בעלים הוא אסר לה תיכף ולא מחייב משום ש"ח ומשו"ה נקט חטאת דאינו שלו ולא נאסר משום ע"א וחייב משום ש"ח והא דלא נקט עולה זה אינו קושי' כל כך כיון דלא מצי למנקט סתם זבח אין קושי' אי לא נקט עולה ולכאורא י"ל דחטאת הוי רבותא טפי אע"ג דקניא ליה לכפרה לא נאסר ולא אמרינן דהוי כדידיה משא"כ עולה אע"ג דעולה נמי מכפר מ"מ לא אתיא לכפרה כל כך כמו חטאת דהא עיקר הקרבן עולה לא לכפרה גמורה רק לדורן (כדאיתא מס' זבחים ז' ע"ב ועי' רש"י שם ד"ה עולה דורן) ואשמעינן הבריתא דאפילו חטאת דעיקרו לכפרה מ"מ לא הוי כשלו לאסור משום ע"א וחייב משום ש"ח וא"כ אי ס"ל דקדשים קלים לאו ממון בעלים הוא וכל קרבן לאו שלו הוא יהי' ראיה מבריתא לר"ה דאוסר דשא"ש מדלא נקנו רק חטאת דנוכל לאוקמא בחצי קנה פגום, אמנם אי ס"ל ק"ק ממון בעלים כריה"ג א"כ ליכא ראיה לר"ה דמצינן למימר דדווקא חטאת שאינו שלו דלא נאסר משום ע"א חייב משום ש"ח, משא"כ זבח דהוי נמי נמי קדשים קלים ושלו היא ונאסר תיכף משום ע"א ואינו חייב משום ש"ח והא דלא נקט עולה זה אינו קושיא כל כך כיון דלא מצי למנקט זבח עי' מהרש"א ואע"ג דהמקשן פריך אח"כ לר"נ גם מדלא נקט עולה כמ"ש רש"י ד"ה ואוקומנא היינו אי כבר ידעינן מאקומתא דחצי קנה פגום ניחא לית טפי לומר דדווקא חטאת ועי' בחידושי הר"נ ומהרש"א שהאריכו בפירוש הסוגיא, אמנם מה שיש לעיין בזה מ"ט מעיקרא לא ניחא ליה ללישנא קמא לרש"י לומר דר"נ ס"ל כריה"ג דק"ק ממון בעלים היא ולשון שני ס"ל לר"נ דק"ק ממון בעלים כריה"ג וגם בתר הכי דמשני לר"נ דס"ל באמת חטאת דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא והוא תמוה מאוד דמעיקרא הקשה לר"ה מבריתא דחטאת וא"כ כל הקושיא הי' רק אי ס"ל דחטאת לאו שלו היא כמ"ש רש"י ד"ה שלש חטאות ואח"כ הדר ביה משמעתיה עד שהוכרח גם הוא לאוקמא בעוף ובחצי קנה פגום וצריך להגין מאי סלקא דעתי' מעיקרא:
יט
ונ"ל דהך סברא אי מצי לאסיר היכא דקניא ליה לכפרה תליא בהא, דהנה כפי הנראה במס' יומא נ' ע"ב ס"ל להגמרא כל היכא דמתכפר בו הו"ל כשותף עי"ש ברש"י ד"ה מאי קמיבעי' ליה ואע"ג דיש לחלק דהכא כיון דחטאת עומד לאכילת כהנים ובעלים אין להם באכילה כלל לא הוי אפילו כשותף מ"מ מצינו לומר דלעניין לאסור כל היכא שיש לו בו רק קניין קצת אפילו נמי מצי לאסור כמו בחמץ לעניין קבלת אחריות דהוי כשלו כמ"ש האחרונים בכוונת רש"י במ"ש דקנאה ע"י הגבהה עי' באתס"ו בחידושיו לסוגיות, אמנם עד כאן נוכל לדמות כל שיש לו קצת קניין לשותף רק אי ס"ל דשוטף מצי לאסור אפילו חלק של חבירו אלמא דכל שיש לו קצת קניין מתפשט כחו על כל החפץ שיוכל להתפיס עליו איסור, ולא דמי איסור להקדש דהא בהקדש אין כח לשותף להתפיס קדושת גוף בכל החפץ רק קדושת דמים בעלמא דהא בהמה של שני שותפין הקדיש חציה אינה קרבה (עי' מסכת' קידושין ז' ע"א) אמנם אי ס"ל דאפילו שותף לא מצי לאסור רק חלקו ולא חלק חבירו כדמשמע מתוס' ד"ה ת"ש המטמא דחלק חבירו אינו נאסר רק משום שמעורב בשלו א"כ לא מהני מידי מה דקני ליה לכפרה כיון דמ"מ אין יכול לאסור רק חלק שלו וא"כ שותף שפיר מצי לאסור שהרי יש לו חלק בגוף הדבר ממש משא"כ הא דקנו ליה לכפרת או אפילו בקדשים קלים אפילו הוא ממון בעלים מ"מ כל זמן שלא היתה זריקה והקטרה אין לו חלק בגוף הקרבן ממש (ועי' היטב מס' ב"ק י"ב ע"ב תוס' ד"ה מחיים ודוק) אין יכול כלל לאסור אפילו חלק שלו דהא עדיין אין לו חלק בגוף הדבר עכשיו וא"כ כל הני תרי לשונות דרש"י אי א"ש לר"נ אי ס"ל כריה"ג דק"ק ממון בעלים תליא בהא אי שותף מצי לאסור כל החפץ או רק שלו דאי אינו אוסר רק שלו לא מהני ליה כלל מה דקנו ליה לכפרה כיון דאכתי אין לו חלק בגוף הדבר, משא"כ אי ס"ל דשותף אוסר גם חלק חבירו א"כ שפיר מהני מה דקנו ליה לכפרה שיהיה יכול לאסור כל הקרבן ודו"ק היטב בהך סברא, והנה ר"נ מעיקרא כשהקשה לר"ה מבריתא דהשוחט חטאת היה ס"ל דשותף לא מצי לאסור רק שלו וא"כ הוי חטאת אינו שלו דלא מהני מה דקנו ליה לכפרה שיוכל לאסור, והי' ס"ל דמשו"ה נקט חטאת דבחטאת אינו נאסר משום תקרובת ע"א ושפיר חייב משום ש"ח אמנם שלמים היה ס"ל דהוי טפי שלו מחטאת ונאסר משום ע"א ואינו חייב משום שחוטי חוץ אי נמי י"ל נמי אפכא דשלמים לא הוי שלו כלל דק"ק לאו ממון בעלים ואשמעינן הבריתא רבותא דאפילו חטאת אינו שלו ואינו נאסר וקשיא לר"ה אמנם לבתר הכי דמשני ליה לפי האמת דחטאת כיון דקני ליה לכפרה הוי כשלו ס"ל דשותף מצי לאסור אפילו חלק חבירו ג"כ, וא"כ חזינן דטפי יכול לאסור מלהקדיש של חבירו דהא שותף לא מצי להקדיש חלק חבירו, וא"כ שפיר ס"ל לפי האמת דמה דקנו ליה לכפרה הוי כשלו ולא משכחת בחטאת רק בעוף ובחצי קנה פגום וזכינו לתרץ קושי' התוס' ר"ה ת"ש דמנסך היינו מדמע ולפימ"ש א"ש דאי ס"ל דקנו ליה לכפרה הו"ל כדידיה והא דקנו ליה לכפרה לא הוי יותר משותף עכ"פ מוכח ממילא דהא דשותף אוסר הוא אפילו חלק חבירו דאי לא הוי מצי אסר רק חלק שלו לא היה מהני כלל הא דקנו ליה לכפרה לאסור כלל כיון דאין לו חלק בגוף הדבר ממש כמ"ש וע"כ דשותף אוסר לגמרי כל החלק וא"כ מנסך לאו היינו מדמע, וראיתי להרבה אחרונים שתירצו על זה האופן דכיון דאוסר שלו. ממילא חלק חבירו נאסר ג"כ או שכיון שנאסר ע"י מגע ביין שלו ממילא מקנה לו כל היין ונאסר מצד עצמו עי' בספר ישועות יעקב בסוף הלכות שחיטה ולפימ"ש פשוט הדבר דשותף כיון שיש לו קצת קניין עכ"פ יוכל להתפיס האיסור בכל החפץ ודו"ק:
כ
ובעיקר הסברא אי שותף מצי לאסור כל החפץ נ"ל דתליא בהא, דהנה התוס' במס' ר"ה י"ג ד"ה קצורכם ולא קציר נכרי הקשו הא ארץ ישראל ירושה הוא לאבותיהם, ותירצו דעכ"פ יש לו במה שזרע ונטע והא דפריך הגמרא מואשריהם תשרפון, היינו אותם שהיו מכבר ועי' בספר טורי אבן שם שכתב דקושיית הגמרא היה שלא יאסר רק חלק אשרה של העכו"ם ולא חלק של ישראל אי ס"ל יש ברירה והנה כבר כתבנו לעיל באות י"ד דלפי האמת אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא יהי' מוכח מאשריהם תשרפון דאדם אוסר דשא"ש אמנם יש לדחות דבאמת רק חלק של עכו"ם נאסר והא דהוצרכו לשרוף כל האשירות היינו משום דאין ברירה וא"כ אי ס"ל יש ברירה ואפ"ה הוצרכה התורה לשרוף כל האשירות מוכח דשותף אוסר עכ"פ כל החלק, אמנם אי ס"ל אין ברירה שפיר י"ל דגם שותף לא מצי לאסור רק חלק שלו והא דשרפו כל האשירות משום דאין ברירה, והנה לפי"ז יש לדחות לכאורא מ"ש דר"נ ס"ל שותף יוכל לאסור אפילו חלק חבירו דהא לר"נ דס"ל אין ברירה אינו מוכח מאשרה דיכול לאסור כל החלק דלמא אין אוסר רק שלו והא דשרפו כל האשירות ולא נטלו חלק שלהם משום דאין ברירה, אמנם יש לתרץ דוודאי אי הוי ס"ל לר"נ אין ברירה כלל אפילו בדרבנן דאפילו ספיקא לא הוי, שפיר אינו מוכח דשותף יכול לאסור כל החלק, אמנם כיון דגם לר"נ ס"ל בדרבנן יש ברירה רק בדאוריתא אין ברירה דהוי ספיקא עי' היטב במלא הרעים דיני ברירה אות י' ואות כ' ובדינו ספיקא אות יו"ד דר"נ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ היה להיות מותר חלקם של ישראל דאע"ג דאין ברירה הוא רק משום דהוי ספיקא, (ועי' בספרי ח"ג בסוגיא דברירה שהארכתי בזה בס"ד,) ואמאי אסרו ושרפו כל האשירות וע"כ דס"ל לר"נ דשותף יכול לאסור כל החפץ אפילו של חבירו ולפי"ז אפשר דתוס' דס"ל דגם שותף לא מצי לאסור רק חלקו ס"ל אליבא דר"נ אפילו בדרבנן אין ברירה וא"כ אינו מוכח מאשירה דשותף אוסר אפילו חלק חבירו, דהתם רק משו"ה הוצרכו לשרוף כל האשירות משום דאין ברירה כמ"ש בטורי אבן הנ"ל ודו"ק היטב:
כא
בגמרא באומר בגמר זביחה היא עובדה הקשה בספר לב אריה לר' יוחנן דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה א"כ מכ"ש בתחלת עבודה זו כשיש לו מחשבה על סוף עבודה נאסר תיכף א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתא מחתך בעפר היא וקושי' זו הובאה, ג"כ בספר עטרת חכמים ליו"ד סימן י"ג ובספר טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק במהדורא תליתאי סימן נ"ד, ותירץ דלא אמרינן רק מחשבין מעבודה לעבודה, משא"כ אם אינו מחשב רק במקצת עבודה לא מהני ממקצת עבודה, למקצת עבודה, ומשו"ה אינו נאסר רק בסוף, והא דלא משני הגמרא באמת שהתחיל לחשוב רק בסוף עבודה ולא נאסרה בתחלת השחיטה כלל משום ע"א ומחייב משום שחוטי חוץ היינו משום דאי הו"א הוכיח סופו על תחלתו היה נאסרה תיכף ולא בעי לנחות נפשיה לפלוגתא אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו עי"ש וכן כתב בספר עטרת חכמים שם דמשו"ה פרש"י שמפרש בשעת תחלת השחיטה. ואולי יש לומר דמשו"ה לא נאסרה תיכף בתחלת שחיטה כשאמר בגמר זביחה הוא עובדה לפימ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דלכ"ע ס"ל דבעינן כוונת קניין א"כ כשאינו רוצה לעבוד עד גמר זביחה אינו קונה אותה תיכף רק בשעת גמר זביחה ולא נאסרה מקודם (ולזה עוררנו אחד מן התלמודים, הי"ו) אמנם יש לדחות דהכא כיון דמיירו בשוגג א"כ בלא"ה לא היתה כוונתו לקנות וע"כ דהשתא ס"ל לר"ה דאוסר שא"ש אפילו בלא קניין כלל כמ"ש בראש הסוגיא אם לא שנאמר כמ"ש בספר מראה יחזקאל למס' חולין דהך בריתא מצי מיירי אפילו במזיד והא דחייב חטאת היינו ששגג בכרת והזיד בלאו למאן דס"ל דשגגת כרת נמי שמה שגגה בשבת פרק כלל גדול עי"ש א"כ שפיר מצינן לומר דהכא גבי שוחט בשבת נמי מכוון שיהי' לו בו קנין אמנם זה אינו דהא מהקדש לא מצי לקנות ע"י שנוי, והנה אי ס"ל דבריתא מיירי במזיד בלאו רק ששגג בכרת א"כ יהי' מתורץ קושיית הפלתי סימן ד' שהקשה למסקנא לר"נ דמודה דאדם אוסר דשא"ש רק בישראל אינו אוסר משום לצעורי והכא כיון דבשוגג לא שייך לצעורי וקשיא לר"נ נמי, אמנם להנ"ל א"ש דלר"נ א"ש דהכא נמי אינו אוסר לר"נ דאפשר שכוונתו לצער לכהנים שלא יוכלו לאכול הקרבן דהא לעניין האיסור הוא מזיד ורק לעניין כרת הוא שוגג עי' בספר מראה יחזקאל שם אולם המחוור הוא דעכשיו ס"ל לר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש כלל אפילו היכא דלא שייך לצעורי כלל ואפילו שותף נמי היה ס"ל דלא יכול לאסור כל החפץ כמ"ש ודו"ק:
כב
על דבר הקושיא שהבאתי לעיל באות י"ז מאי משני הגמרא בחצי קנה פגום הא אי אפשר לצמצם, ראיתי בשו"ת בית אפרים לאו"ח סימן כ"ג שהקשה ג"כ הך קושיא, ותירץ ג"כ דכיון שנראה לפנינו שהוא מחצה א"כ כשר לבא לפנים ושפיר חייב משום שחוטי חוץ דליכא רק צד אחד לפטור דהיינו דלמא הוא פחות ממחצה והוא ג"כ על הדרך שכתבנו לעיל דמכיון שהוא כשר, שפיר מקרי ראוי לפנים, והנה בשו"ת בית אפרים שם הביא דאע"ג דאין תמות וזכרות בעופות מ"מ חצי קנה פגום הוי מום מגונה עי"ש, אמנם י"ל דלא הוי מום רק אם עכשיו עושה כן משא"כ אם כבר היה פגום מאליו לא הוי מום כל כך כיון דכשר להדיוט וכיון שחתיכה זו בקנה הי' מדרך הכשר שחיטה לא מקרי מום, והנה בשו"ת הנ"ל ובספר ברוך טעם הביא קושי' משם ספר יראים למאן דס"ל אינו לשחיטה אלא בסיף האיך משכחת לה משום שחוטי חוץ לחייב הא תיכף בתחלת שחיטה נעשה בע"מ ואינו ראוי לפנים ותירץ דכיון דהכשר שחיטה הוא אהכי חייבה רחמנא, (ועי' מס' ב"ק ע"ב ע"א בתוס' ד"ה דאי ישנה ודו"ק, והנה) לפי"ז י"ל עד כאן חייב משום שחוטי חוץ רק אם אותו השחיטה ששחט לא היה עליו שם פסול אחר רק שחוטי חוץ שפיר חייב דאע"ג שנעשה תיכף בע"מ מ"מ הו"ל כדרך שחיטה וחייב, משא"כ אם מתחיל לשחוט לע"א אפילו אי לא נאסר עדיין משום תקרובת, ע"מ כיון דאיהו חייב מיתה על הך שחוטי תו לא הו"ל כדרך שחיטה והוי בעל מום וליכא תו לחייב משום שחוטי חוץ, ומתורץ קושית הנקה"כ על הט"ז ביו"ד סימן ב' ס"ק י"ד שכתב דאינו נאסר משום ע"א רק בעשה מעשה טריפה, והקשה הנקה"כ א"כ מאי צריך לאוקמא בחצי קנה פגום הא בלא"ה לא נאסר משום ע"א עד שישחוט הרוב, ולהנ"ל א"ש דאם לא היה חצי קנה פגום והוא שחט לע"א לא הוי כדרך שחיטה ונעשה בע"מ ומום מגונה כל כך פסול אפילו בעוף רק כשהיה פגום מאליו הו"ל הכל בכלל שחיטה כיון שכשר כה"ג, ושפיר חייב משום ש"ח ויש, להביא קצת ראיה לזה, דהנה התוס' בד"ה כיון דקניא ליה לכפרה כתבו הא דהוצרך לאוקמא במס' זבחים קי"ד בקדשים קלים היינו לרב הונא, והקשה המהרש"א הא ר"ה ס"ל אדם אוסר שא"ש, וא"כ. בלא"ה משכחת לה מוקצה ונעבד בקדשים, ותירץ המהרש"א דמ"מ בדבור אינו אוסר רק במעשה כל דהוא ומשו"ה מוקמי לה כריה"ג דקדשים קלים הוי שלו והנה לכאורא עדיין קשה לאוקמא אליבא דר"ה כשעשה בה מעשה כל דהוא, אמנם להנ"ל א"ש דמעשה כל דהוא היה משמע נמי שהתחיל לשחוט קצת ובכה"ג היכא דשחט לע"א נעשה תיכף בע"מ ואינו חייב משום ש"ח בלא"ה ולא אצטרך קרא למעוטי, ומשו"ה מוקי לה כריה"ג דהוי שלו ויכול לאסור אפילו בלא מעשה ודו"ק, ולא נעלם ממני שיש לדחות זה דא"כ גם בלא דר"ה לא משכחת לחייב על ש"ח רק בחצי קנה פגום דאלא"ה מכיון שמתחיל לשחוט נעשה בע"מ מ"מ לא קשה כל כך על הט"ז דע"כ הוצרך לאוקמא בחק"פ כמ"ש ודו"ק:
כג
והנה לפימ"ש לעיל דעד כאן לא מהני הא דקניא לכפרה שיהי' כדידיה ושיוכל לאסור רק אי ס"ל דשותף מצי לאסור חלק של חבירו נמי, משא"כ אם אין יכול לאסור רק חלקו לא מהני הא דקנו לכפרה וגם אי אפילו קדשים קלים ממון בעלים שיוכל משו"ה לאסור כיון שאין לו חלק מבורר (עי' לעיל אות י"ט) יש ליישב מה שהקשה המל"מ פ"ד מהלכות מעילה על הר"מ שם הלכה ח' שפסק דהמוכר שלמיו לא עשה כלום משמע דלא ס"ל כריה"ג דלא אמרינן ק"ק ממון בעלים, וכן פ"ד מהלכות אסורי מזבח הלכה ה' פסק דלא שייך מוקצה לאחר שהקדישו שאין אדם מקצה דבר שא"ש ואילו בפ"ח מהלכות נזקי ממון משמע דס"ל דקדשים קלים שייך בהם דין ניזקין משמע דפסק כריה"ג דק"ק הו"ל ממון בעלים וקרינן ביה שפיר רעהו לחייב בנזקין עי"ש במל"מ בפ"ד מהלכות מעילה, אמנם לפי הנ"ל א"ש דוודאי שיוכל לאסור לא יוכל לאחר שהקדיש דהא אין לו בו חלק מבורר שאין לו חלק בגוף הבהמה קודם זריקה והקטרה ומשו"ה אינו ברשותו למכור וגם לא יכול להתפיס עליו שם מוקצה לע"א, משא"כ לעניין נזקין שעכ"פ עשה לו היזק דהא יכול להניח ממנו לאחר זריקה והקטרה ועשה לו היזק ממש שפיר חייב בנזקין רק בחטאת דלא אזקיה ממון ממש רק הא דאין לו כפרה אינו חייב בנזקין ודו"ק:
כד
אמנם מה שיש לעיין בזה הוא שהר"מ כתב פ"ד מאיסורי מזבח שאין מקצה דבר שאינו שלו והוא מטעם שאין אדם אוסר דשא"ש והרי פ"ב מהלכות שחיטה הלכה כ"א פסק הר"מ דמשו"ה אינו אוסר שא"ש שאין כוונתו אלא לצערו משמע הא היכא שלא שייך לומר לצערי שפיר יוכל לאסור שא"ש, וא"כ הכא גבי הקדש שמקצה את שלו לע"א לא שייך לצעורי, ואמאי לא הקדש לאסור כיון דבאמת כפי הנראה מדברי הר"מ ס"ל דיוכל לאסור היכא דלא שייך לצעורי לפיכך נ"ל דיהי' מכאן ג"כ ראיה לדברינו למ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דהר"מ נמי ס"ל דאינו יכול לאסור שא"ש רק היכא שנוכל לומר שקנה אותה או ע"י שנוי או שהבעלים רוצים להקנות לו וכן משמע מדברי הריטב"א במסכת' ע"א נ"ג ע"ב ד"ה מכדי ירושה עי"ש שכתב וז"ל, אבל לעניין האוסר דשא"ש ע"י מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם ע"א כההוא דשוחט לע"א וגם שיהי' מעשה ניכר בשנוי שאינו חוזר דדמי כמאן דקני ליה בשנוי עכ"ל, ועי' בחידושי חתס"ו על סוגיות בסוגי' דרבוצה וא"כ היכא שלא שייך קניין כלל כגון בהקדש שלו שמקצה לע"א לא מצי לאסור שאינו שלו אפילו היכא דלא שייך לצעורי (עי"ש בספרי באות י"ד ובאות י' ואות י"א) וראיה לדברינו דכל היכא דלא שייך לומר שרצה לקנות או שהבעלים הקנהו לו לא מצי לאסור אפילו היכא דלא שייך לצעורי ממה שפסק בש"ע יור"ד סימן שע"ט סעיף ג' גבי כלים שזרקו על המטה של מת שנאסרים דדווקא אם הם של אותו שזורקן עליו וכתב שם הש"כ ס"ק ז' לאפוקי של אחרים דאינם נאסרים דאין אדם אוסר דשא"ש עיי"ש התם משמע דלא שייך כלל לצעורי, וא"כ קשה הא אפילו לר"נ ורב עמרם ור"י משמע דרק היכא דשייך לצעורי אין אוסר דשא"ש אלא וודאי באמת בכ"מ אין אוסר שא"ש רק היכא שנוכל לומר שקנה אותו דבר, וגם בכה"ג, היכא שיש לומר לצעורי וממילא לא היה כוונתו כלל לקנות אינו אוסר וא"כ היכא שלא נוכל לומר שקנה כמו התם בזורק כלים על המטה דאין דרך הגבהה בכה"ג לזרוק ולא קנה אמרינן אין איסור דשא"ש אפילו היכא דלא שייך לצעורי (ועי"ש היטב בספרי אות י"ג ואות י"ד מ"ש בישוב דברי הר"מ מפ"ח בהלכות עכו"ם שלא יסתרו דבריו לפ"ב בהלכות שחיטה ואין רצינו לכפול הדברים פה.) ועפי"ז א"ש ג"כ מה שיל"ד דמעיקרא קאמרו ר"נ ור"ע ור"י אין אדם אוסר דשא"ש, ואח"כ כי מסקינן דבישראל אמרינן לצעורי קא מכוון וא"כ לפי"ז משמע דהדר ביה לגמרי דבאמת יוכל לאסור שא"ש רק דאמרינן דאין רצונו לאסור משום דכוונתו רק לצעורו וא"כ היה לו לגמרא לומר עכ"פ "אלא" כדרך הגמרא בכל מקים בש"ס היכא דאיזה אמורא חוזר מדבריו הראשונים אמרינן "אלא" אלא וודאי דגם למסקנא ס"ל אין אוסר דשא"ש רק היכא דלא שייך לצעורי אמרינן דקנה ליה וממילא לא הוי דבר שאינו שלו ומצי לאסור אבל מה שאינו שלו באמת אינו יוכל לאסור:
כה
ועפי"ז יש ליישב נמי מ"ש רש"י כי פריך הגמרא לר"נ ממשנה דהמטמא והדמע ומנסך בד"ה פטור דס"ל היזק שא"נ לא שמיה היזק, ולכאורה קשה הא גם אי ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק נמי יש להקשות אמאי נאסר היין כלל, אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת קשה לפי מה שפרש"י בריש הסוגיא דע"י הגבהה קנה א"כ ה"נ קנה היין ע"י הגבהה הגם שכבר כתבו דהתם כיון שמפסיד הבהמה ע"י השחיטה שפיר גם הבעלים רוצים להקנות לו שיצטרך לשלם, משא"כ הכא אם לא יוכל לאסור לא מפסיד מידי ואין הבעלים מקנים לו (ועי' בספר תורת יקותיאל סימן ד' שכתב ג"כ כה"ג) מ"מ קשה כיון דלעניין ע"א הוי מזיד כמ"ש רש"י וא"כ בלא"ה נאסר בשתיה וא"כ שפיר קנה היין ע"י מה שאסרו בשתיה והו"ל ומאי פריך הגמרא, אמנם א"ש לפימ"ש התוס' מס' גיטין כ"ג ע"ב ד"ה גזלן דרק אי ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק הו"ל שנוי עי"ש וא"כ הכא אי ס"ל החק שאינו ניכר שמיה היזק קנאו תיכף בנגיעה מכיון שנגע בו ונאסר בשתיה דהא הו"ל מגע מומר כיון דהו"ל מזיד לע"א וא"כ הו"ל שלו ומאי פריך הגמרא, וע"כ ס"ל לרש"י דהכא אזיל לר"ב ור"נ בר יצחק ס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק שם בגמרא וסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק לשיטת רש"י, עי' מסכת' גיטין ל"א ע"ב תוס' ד"ה אנא וכיון דלא שמיה היזק לא הו"ל שנוי לקנות בהכי ואפ"ה נאסר ושפיר פריך הגמרא לר"כ דס"ל אין אוסר דשא"ש ממנסך, אמנם גבי שחיטה דהו"ל שנוי ממש ס"ל לרש"י, שפיר, דקנו ליה ע"י הגבהה מתחלה ונעשה אח"כ שנוי, אמנם הכא לא הו"ל שנוי לקנות אי ס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק ופריך הגמרא שפיר, וא"ש דברי רש"י ובספרי שם בסוגיא דהיזק שאינו ניכר אות ו' כתבתי, דמשו"ה לא היה ס"ל להמקשן תיכף דמצינו לאוקמא מנסך ג"כ באית ליה שותפות בגוה דהיה ס"ל כיון דהזשא"נ ל"ש היזק והא דחייב לשלם הוא רק משום שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ואי הוי ליה שותפות בגוה לא שייך שלא יהיה כאו"א הולך דהא לא ירצה להפסיד עצמו כמ"ש התוס' מס' ב"ק ק' ע"ב ד"ח חייב באחריותן וקושיא זו הקשה באמת בשו"ת בית עקב סימן קנ"ו עי"ש, וא"ש דמשו"ה פרש"י דס"ל למקשן דהיזק שא"נ ל"ש היזק, ומשו"ה לא היה ניחא למקשן לאוקמא באות ליה שותפות דל"ש שלא יהי' כל אחד ואחד הולך, אמנם מ"מ מתרץ ליה שפיר ה"נ באית ליה שותפות, כלומר ולא קשה א"כ אמאי חייב הא לא שייך שלא יהי' כל אחד ואחד הולך כיון דאיהי נמי מפסיד דזהו אינו דאם ירצה לנסך לא יהי' לו פסידא כלל דאם עובד ע"א ישתה ג"כ יינ"ס ולית ליה לדידה פסידה, משא"כ במסכך גפני ע"ג תבואתו לא חשוד לאכול כלאי הכרם וכתבו שם שפיר בתוס' דלא שייך שלא יהי' כל אחד ואחד הילך דלא ירצה להפסיד לעצמו עי"ש היטב ודו"ק, ושם כתבתי ג"כ למה קנסו במנסך ג"כ הא במנסך לא שייך שלא יהי' כל אחד ואחד הולך דאטו ירצה לעבוד ע"א ולהתחייב מיתה עי"ש במהר"ם שיף בתוס' ד"ה מנסך קלב"מ ובביאור שם באות ב' שעמד בזה והארכתי בספרי דמכיון שכבר קנסו על היזק שאינו ניכר היכא שאינו עושה איסור אחר רק מה שמזיק לחבירו דזהו קיל להו לאינשי לא רצו לפוטרו ג"כ היכא שעושה עוד איסור עי"ש היטב שהארכתי ליישב בזה כמה קושיות ודקדוקים בדברי הר"מ פ"ז מהלכות חובל ומזיק עי"ש בספרי מאות כ"א ואילך מ"ש שם בס"ד:
כו
כבר הארכתי לעיל באות י"ט בהא דס"ל דשותף מצי לאסור אם יכול לאסור גם חלק חבירו נ"ל דתליא בהאי דהנה הא וודאי פשיטא דאם שותף שחט בהמה של שותפות או שנסך יין של שותפות הו"ל תיכף באחריותו, והנה מצינו בש"ע או"ח סימן רמ"ו גבי ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה דאם היא לגמרי באחריות העכו"ם לא מקרי תו בהמת הישראל לעניין שביתה אלמא דקבלת אחריות אע"ג דלגבי שואל לא מהני מה שהיא באחריותו שיקנה אותה לגמרי מ"מ לגבי שותף מהני הקבלת אחריות מה שהוא לגמרי באחריותו שיקנה לגמרי וא"כ ה"נ כל שותף כיון שבא לאסור הדבר ההוא הרי היא באחריותו עכ"פ לגמרי וממילא קנה הדבר להיות כשלו לגמרי ושפיר מצי לאסור אפילו חלק חבירו כנ"ל ברור לשיטת המחבר בש"ע שם בס"ד, ואע"ג דשם בעינן ג"כ שיכתוב בערכאותיהם מ"מ לא שאם לא נכתב בערכאותיהם שמעכב הקניין דכתיבת ערכאות לא בעינן רק לפרסומי מילתא כמ"ש המג"א שם ס"ק ט"ו (ועי' שם במחה"ש) ודו"ק:
נז
בגמרא ר"י בן בתירא ור"י ב"ב מתירין מפני שני דברים, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"א ואחד שיכול לומר לא כל המינך שתאסר ייני לאנסי הנה יל"ד אמאי לא קאמר בקיצור שאין אוסר דשא"ש ומהו אריכות הלשון שיוכל לומר לו ומה אכפת לנו באמירתו ונראה עפי' מ"ש לעיל דאם יש סברא לומר שבעל היין הקנו לו וודאי יוכל לאסור, והנה לפי"ז יש סברא לומר דבנכרי כיון שעכ"פ נאסר היין בשתיה ע"י נגיעה ממילא לא אכפת ליה להקנות לו לגמרי, אמנם לפעמים שיודע שלא יוכל לגבות מן הנכרי עדיף ליה טפי שלא יקנה לו ולא יוכל לאסור ויהי' מותר למכור לנכרי אחר וזהו הכוונה שיכול לומר לא כל המינך, כלומר, משא"כ אם באמת רוצה להקנות לו ולהעמידו ברשותו והנכרי גם הוא מסתמא חפץ לקנותו דרוצה לעבוד ע"א בשלו כמ"ש התב"ש באמת אסור היין בהנאה, ועפי"ז יש ליישב מה דהביא רב אשי ראיה במס' ע"א נ"ט ע"ב דלמשקל דמי מההוא נכרי דנסכיה שרי דמיקלא קליא מהאי בריתא וכבר כתבו שם רש"י ותוס' איך מביא ראי' מהאי ברייתא עיי"ש ברש"י ותוס' וכאן בתוס' בד"ה לאו כל כמינך. אמנם להנ"ל א"ש דשפיר מביא ראיה מדחזינן דתלוי בדעת הישראל אם רוצה להקנות לו או לא ואי נימא דאסור למשקל דמי מהנכרי הזה דנסכו פשיטא שלא הקנה לו דלמה יקנה לו שיפסיד כל היין וע"כ דשרי למשקל דמי וא"כ שפיר י"ל שהקנה לו היין ואפילו ת"ק נמי אינו אוסר ס"ל לרב אשי דק משום דס"ל דוודאי הקנה לו היין ומסתמא ניחא ליה שיקנה כיון דבלא"ה אסור בשתיה ור"י בן בתירא ור"י ב"ב ס"ל דיוכל לומר אין רצוני שתקנה היין, עכ"פ מוכח דשרי למשקל דמי מההוא נכרי דנסכיה כן יש לפרש בכוונת דברי רב אשי שם במס' ע"א לולא שרש"י ותוס' לא פרשו כן, והנה ע"ז מתרץ ר"נ למסקנא דת"ק ג"כ ס"ל אין אוסר דשא"ש רק בנכרי אמרינן מסתמא מקנה לו היין, ומשו"ה אוסרו אבל בישראל שאם לא יהיה ברשותו לא יאסור אפילו במגע ואע"ג דהוי מומר לע"א ובלא"ה נאסר במגע וא"כ נימא דניחא ליה לבעל היין שיקנהו לגמרי זהו אינו דהא אנן אמרינן דאינו עובד ע"א כלל כמ"ש רש"י בסוף ד"ה ורב נחמן ואין דעתו לע"א וא"כ לא נאסר אפילו בשתיה ואינו מקנה לו היין משא"כ לנכרי מקנה היין כיון דבלא"ה נאסר בשתיה א"כ לא אכפת ליה להקנות לו היין כנ"ל בכוונת הגמרא דאפילו לבתר דמסקינן דלצעורי מכוון לא הדרינן ממה דס"ל אין אוסר דשא"ש דבאמת קייל"ן אין אוסר דשא"ש רק דאמרינן דאם בא לאסור הו"ל שלו שהבעלים מקנים לו היכא דבלא"ה יש לו הפסד כגון הכא ביין שבלא"ה נאסר ע"י מגע נכרי בשתיה ובישראל דלצעורי מכוון ואינו נאסר כלל דהא לא נעשה מומר לע"א כיון שאין דעתו לע"א ממילא אין מקנה לו בעל היין ואין נאסר דאין אוסר דשא"ש וא"ש הכל עפ"י מה שהבאתי לעיל אות כ"ד דברי הריטב"א מס' ע"א דאינו יוכל לאסור רק אם יש לו בו קניין ודו"ק ולפי"ז אפשר דראית רב אשי במס' ע"א נ"ט ע"ב היא למסקנא דגמרו דכאן דאינו אוסר שא"ש לכ"ע אפילו לת"ק רק אם הבעל היין מקנה לו וממילא מוכח דשרי למשקל דמי מההוא נכרי דנסכיה כמ"ש לעיל:
כח
בפלוגתא רש"י ותוס' דרש"י ס"ל באית ליה שותפות לא אמרינן לצעורי ותוס' ס"ל באית ליה שותפות נמי אמרינן לצעורי, הנה בספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שא"נ באות י' י"א כתבתי טעם נכון עי"ש, ואין רצוני כאן לכפול הדברים וחיי ראשי שהרבה שנים אחר שנדפס שם מצאתי כדברים האלו ממש בחידושי החתס"ו בסוגיא כאן עכ"פ הרי לך בפירוש שגם החתס"ו ס"ל בפירוש הגמרא כמ"ש דאפילו למאי דמסקינן בטעמא דר"נ דאי לאו סברת לצעורי אוסר דשא"ש מ"מ בעינן שיהי' לו בו קניין ודו"ק היטב, והנה יש להסביר עוד באופן אחר פלוגתת רש"י ותוס' אי בשותפות נמי אמרינן סברת לצעורי דבאמת הך לצעורי הוי ספק כמ"ש בישועות יעקב ליו"ד סימן ד' לתרץ מ"ט ס"ל להרא"ה דאפילו אי אין אוסר דשא"ש אסור באכילה משום דהוי ספק אי לצעורי מכוון ולעניין אכילה מוקמינן הבהמה בחזקת איסור ובהנאה מותר דיש לו חזקת היתר הנאה (ועי' מ"ש לעיל באות י"א) והנה א"כ י"ל הא דר"נ ס"ל אפילו לת"ק דבישראל אמרינן לצעורי מכוון היינו ג"כ משום דהיין יש לו חזקת היתר, משא"כ בנכרי כבר יצא מחזקת היתר כיון דנאסר עכ"פ בשתיה, ומעתה ס"ל לרש"י כיון דביש לו שותפות חלק שלו נאסר עכ"פ דאדם נאמן על שלו א"כ ממילא נאסר כל היין דשיטת רש"י הוא דבשותפות יוכל לאסור אפילו חלק חבירו, ועי' בישועות יעקב בסוף הלכות שחיטה מהגאון בן המחבר שהאריך בזה בהך דנאמן על שלו, אמנם תוספ' ס"ל דאפילו בשותפות לא נאסר רק חלקו, וחלק חבירו לא נאסר רק משום דמעורב ואין ברירה, ועי' באחרונים שכתבו דאי הו"ל ס"ל יש ברירה היה יכול לחלוק היין רק מטעם אין ברירה אסור, (ועי' שו"ת בית יצחק ליו"ד סימן י"א) והנה י"ל דבשנים אוחזין בסכין ושוחטין אי מיירי שכל אחד שחט כשיעור כמ"ש בספר ראש יוסף ועי' בט"ז ביו"ד סימן ד' ס"ק ד' שכתב ג"כ דאפילו אם מסלקינן מעשה השוחט ששחט לע"א. מ"מ נשאר מעשה השני ששחט לשם דבר כשר וצ"ל ע"כ שאותו ששחט בכשרות ששחט ג"כ כל השיעור וא"כ לא נאסר רק חלקו משום שחשב לע"א וא"כ שפיר ס"ל לתוס' דבאית ליה שותפות ג"כ נוכל לומר לצעורי מכוון ומותר חלק חבירו עכ"פ מטעם ספק ספיקא, ספק דלמא לצעורי ולא נאסר כלל ואת"ל שלא כוון לצעורי וא"כ הא דאסור חלקו ולא אמרינן שיחלקו ויהי' חלקו מותר היא רק מטעם דאין ברירה והא דאין ברירה הוא רק מטעם ספק וא"כ הו"ל ספק ספיקא להתיר ומשו"ה ס"ל להתוס' דבשותפות נמי אמרינן לצעורי ומשו"ה הוצרך הגמרא לתרץ במומר, אמנם לרש"י לשיטתו דס"ל דשותף יכול לאסור כל החלק אפילו של חבירו כמ"ש לעיל באות י"ט ס"ל שפיר דבשותפות לא שייך לצעורי דכיון דלצעורי הוי רק ספק ולעניין חלק שלו לא שייך חזקת היתר כיון דנאמן על שלו וכיון דשותף יש לו כח לאסור כל החמץ אי לאו לצעורי וא"כ ממילא נאסר הכל דלא שייך חזקת היתר כיון דעל שלו נאמן וממילא נאסר הכל וגם ברירה לא שייך כיון דהכל נאסר וא"ש רש"י לשיטתו דבשותפות לא שייך סברת לצעורי דשותף מצי לאסור הכל ולא שייך חזקת היתר ודו"ק היטב:
כט
אמנם מה שהקשו התוס' על רש"י דאי בשותפות לא שייך לצעורי א"כ למה חזר והקשה קושיות שכבר תירץ והוא דקדוק עצום על רש"י ועי' ביש"ש חולין פ"ב סימן כ"ב, ונ"ל דהנה יל"ד בגמרא אמ"ל רב אחי בריה דרבא לרב אשי אתרי ביה וקבל התראה מאי אמ"ל אין לך מומר גדול מזה ולכאורא צריך להבין מאי בעי בזה, ומה נ"מ לו לדעת באיזה אופן נעשה מומר ומאי עניין לסוגיא דהכא אמנם י"ל כך דבאמת נוכל לומר כדעת רש"י דבשותפות לא שייך לצעורי, והא דמקשה מהני מתניתין דשנים אוחזין י"ל דרש"י ס"ל דגם בשנים אוחזין הו"ל היזק שאינו נוכל ואפילו לדעת הרמב"ן בדיני גרמי שלו דשחיטה הו"ל היזק ניכר, היינו רק כששוחט בהמת בעה"ב הו"ל היזק ניכר, משא"כ אם גם בעה"ב שוחט ג"כ רק דאיהו פסלה במחשבתו הו"ל וודאי היזק שא"נ וכן במנסך פשיטא דהו"ל היזק שא"נ והנה משו"ה לא ניחא ליה כ"כ לאוקמא בשותפות כיון דרוצה לאוקמא המשנה גם למאן דס"ל היזשא"נ ל"ש היזק והטעם דחייב לשלם הוא משום שלא יהא כל אחד הולך היה ס"ל כקושית הבית יעקב שהבאתי לעיל באות כ"ה דהיכא שיש לו שותפות לא שיייך למקנסיה שלא יהא כ"א ואחד הולך כיון שגם הוא מפסיד ואע"ג שכתבנו לעיל דבמנסך לא שייך שלא יפסיד לעצמו משום שישתה יינ"ס ג"כ מ"מ ניחא ליה לתרץ באקומתא רויחא טפי דמיירי במומר וכמ"ש כיון דאז נאסר בשתיה משום מגע ממילא מקנה לו היין ושפיר מצי לאסור וא"כ כתב רש"י שפיר דבאמת הוי מצי לתרץ באות ליה שותפות רק שרוצה לתרץ גם למאן דס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק וחייב לשלם רק משום שלא יהיה כל אחד ואחד הולך וזהו לא א"ש כל כך באית ליה שותפות כקושיות בית יעקב הנ"ל, אמנם אי ס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וחייב לשלם מדינא ואפ"ה לא אוקמי באית ליה שותפות ע"כ דהיה ס"ל דבשותפות נמי שייך לצעורי כסברת התוס' דאל"כ אמאי חזר והקשה מה שכבר תירץ אי נימא דבשותפות לא שייך לצעורי וזה שרצה רב אחא בריה דרבא לדעת דהיה קשה לו על רב אשי דהוא סתם גמרא למה הקשה עוד פ"א מהני מתניתין אמנם היה נ"ל משום דאי היזק שא"נ ל"ש היזק דוחק קצת לאוקמא בשותפות דא"כ לא שייך שלא יהי' כל אחד הולך כקושיית הבית יעקב, אמנם אי היזק שא"נ שמיה היזק ע"כ דבשותפות נמי שייך לצעורי דאלא"ה למה חזר והקשה מה שכבר תירץ ומשו"ה בעי מיניה רב אחא אתרו בו מהו כלומר אי מצי לאוקמא מתניתין גם כה"ג שאתרו בו עכשיו וקבל התראת ואמ"ל אין לך מומר גדול מזה כלומר וא"כ מצינן לאוקמא מתניתין גם במומר רה"ג שעכשיו התרו בו והנה אי הוי ס"ל לרב אשי היזק שא"נ שמיה היזק קשה האיך מצי מיירי באתרו בו עכשיו דא"כ אמאי בשוגג פטור כיון דלמאן דס"ל היזק שא"נ שמיה היזק הא דפטור בשוגג משום כדי שיודיעו ואי איירי באתרו בו ואיכא עדי התראת מאי כדי שיודיעו שייך וע"כ הוכיח מרב אשי דס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק וא"ש מתניתין אפילו באתרו בו ואיכא עי' התראה בשוגג פטור כיון דהשא"נ ל"ש היזק וא"כ שפיר י"ל דבשותפות לא שייך לצעורי כשיטת רש"י והא דמוקמי במומר, היינו משום דלא ניחא לי' מ"מ כל כך לאוקמא בשותפות כיון דהיזק שא"נ ל"ש היזק לא שייך בשותפות כל כדי שלא יהיה כל אחד הולך כסברת התוס' מס' ב"ק ק' ע"ב (שהבאתי לעיל באות כ"ה) וא"כ נ"מ גדול לרב אחא בריה דרבא לדעת אי מוקמינן מתניתין גם באתרו בו וע"כ היזק שא"נ לא ל"ש היזק דאי שמיה היזק אמאי בשוגג פטור כיון דאיכא עדי התראה, וע"כ דל"ש היזק וא"כ שפיר י"ל דבשותפות ל"ש לצעורי ואפ"ה הקשה עוד הפעם, ומשני בישראל מומר משום דבשותפות לא ניחא כל כך דבשותפות לא היה מתקנים שיחייב משום שלא יהי' כל אחד הולך כקושיית הבית יעקב הנ"ל משא"כ במומר שפיר חייב אפילו אי ל"ש היזק אע"ג דמשום מומר לחודא אפשר שלא היו מתקנים תקנה דלא שכיח כל כך במומר מ"מ מכיון שכבר תקנו לחייב בהיזק שא"נ כגון באינך במטמא ומדמע בישראל לא רצו לפטור את המומר וחייב מומר ג"כ ומשו"ה מוקי לה במומר אבל לפי האמת בשותף לא שייך לצעורי כשיטת רש"י ויש לו ראיה מגמרא משקלא וטריא דרב אחא בריה דרבא ולא קשה קושיית התוס' על רש"י ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד: