תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ה · ו
בהא דר"ה דס"ל אדם אוסר דשא"ש כתבו הרבה פוסקים דרק מדרבנן אוסר כך כתב התב"ש בשם הלבוש, ועי' פרמ"ג יו"ד סימן ד' וכן משמע מרש"י כיון דעיקרא מילתא ילפינן מכלים דאחז כמ"ש רש"י ד"ה עשה בה מעשה ובכלים דאחז כתב רש"י מסכת' ע"א דרק מדרבנן נאסרו, אמנם דעת הרמב"ן במס' ע"א דאדם אוסר דשא"ש מה"ת דהא פריך על מה דאמרינן במס' ע"א דפלחי לעגל גלי אדעתיהו דניחא להו (עי"ש נ"ג ע"ב) והקשה הרמב"ן דלמא ע"י מעשה נאסרו עכ"פ מוכח דס"ל להרמב"ן דאוסר דשא"ש ע"י מעשה מה"ת עי' בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב בד"ה ודע עוד והנה אי ס"ל דגם לר"ה רק מדרבנן אוסר שא"ש צ"ל הא דפריך בגמרא אשחוטי חוץ לא לחייב אע"ג דרק מדרבנן נאסר משום תקרובת ע"א ושפיר הוי מה"ת ראוי לפנים מ"מ כיון שאסור בהנאה עכ"פ אע"ג דרק מדרבנן אסור מ"מ פקע שם קדשים מיניה וכן כתבו התוס' מס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דאפילו אם רק מדרבנן אסור בהנאה נמי לאו דידיה מקרי, (ועי' בספרי תבואות השדה ח"א בסוגיא דגנב וטבח ביוהכ"פ באות א' ובאות כ' מ"ש בזה בדעת רש"י שם ד"ה כיון דשחט ודו"ק) והנה לפי"ז אי אמרינן דרק מדרבנן אוסר שא"ש צ"ל דר"ה ס"ל דלצעורי ליכא שום ספק דאי הוי אפילו רק ספק שמא כוון לצעורי לא היה לו לאסור דהא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ דס"ל לר"ה כיון שלפנינו הוא שוחט לע"א לא אזלינן כלל בתר מחשבתו דהוי דברים שבלב, ול"ל דאנן סהדי שלא כוון לע"א מכח חזקת כשרות שלו זהו אינו דחזקת כשרותו איתרע ליה, ואע"ג דחזקה דאיתרע עכ"פ ספיקא הוי מ"מ תו לא הוי בגדר אנן סהדי שלא כוון לע"א וא"כ אפילו באמת היה כוונתו לצעורי נמי לא מהני דהוי דברים שבלב כמ"ש האחרונים, (ועי' בספר ברוך טעם ובספרי ח"ב בסוגיא דהיזק שאינו ניכר ודו"ק.) אמנם לכאורא היה אפש"ל דמוקמינן הבהמה בחזקת כשרות ואמרינן לצעורי קא מכוון ואע"ג דלעניין אכילה איכא חזקת איסור, מ"מ לעניין היתר הנאה איכא חזקת היתר שהיתה מותרת בהנאה, ועי' פלתי סימן ד' ס"ק ב' שכתב באמת לחלק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה, דלעניין הנאה איכא חזקת היתר, אמנם בספר ישועות יעקב סוף הלכות שחיטה הביא להקשות על זה ממסכת' חולין ט' ע"א דאמרינן שם בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וא"כ ה"נ חזינן אע"ג דבחיה לא היתה מטמא מ"מ מטמא משום חזקת איסור וה"נ היה לאסור בהנאה ג"כ כמו באכילה הגם שיש לחלק ולומר דוודאי לעניין טומאה אע"ג שהיתה בחזקת אינה טמאה, מ"מ אי איפשר לומר שלא נשחטה כראוי ולא תהיה מטמאה, משו"ה ס"ל כיון דלא בדק בסימנים ואסורה מכח חזקת איסור דאמרינן שלא נשחטה כראוי וא"כ מטמאה ג"כ משא"כ לעניין איסור הנאה, שפיר כתב הפלתי דאע"ג דאסור באכילה מכח חזקת איסור, מ"מ לעניין הנאה יש לה חזקת היתר הנאה כיון דמשכחת שפיר שאסורה באכילה משום שלא נשחטה, ובהנאה מותר, והלכך ה"נ אע"ג דדיינינן דאסור באכילה משום תקרובת ע"א מ"מ לעניין הנאה שיש לו חזקת היתר הנאה והוי ספק אם כוון לע"א, שפיר מותרת בהנאה והנה א"כ קשה לר"ה דאוסר בהנאה ולא נימא דהוי עכ"פ ספק אם כוון לצעורי ותהיה מותרת בהנאה וצ"ל דר"ה ל"ל סברת לצעורי כלל ואפילו ספק אינו ולא כמ"ש הפלתי דספק הוי עכ"פ גם לר"ה או די"ל דס"ל לר"ה מחזיקין מאיסור לאיסור וכיון דלעניין אכילה מחזיקין הבהמה מכח חזקת איסור שכוון לע"א וא"כ ממילא אסורה בהנאה ג"כ דהא אם אסורה באכילה מכח תקרובת אי אפשר לחלק העניין ולומר שבאכילה אסורה, ובהנאה מותרת דלא מצינו תקרובת ע"א שיהי' מותר בהנאה ואסור באכילה