תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ברכת המועדים שער א · ח
בגמרא אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין ליה וכו', ופריך הגמרא מרבי דס"ל גבי כרישין א"צ לעשר, ומשמע דרבי לא ס"ל כרבה, עי' בגמרא, והקשה המהרש"א דלמא היכא דאפשר, כלומר שיהי' די לו בחולין הנותרים גם רבי מודה ומעשרין אפילו בשבת והכא פליגי בלא אפשר וס"ל לרבי כת"ק דתרומה חמורה ומשו"ה ס"ל א"צ לעשר אבל באפשר מעשרין אפילו בשבת כרבה ולא צריך לחלק בין מעשר ירק לעציץ שאינו נקוב, ונראה ליישב דהנה לכאורא יל"ד בלישנא דרבי דאמר א"צ לעשר ואמאי לא אמר דאסור לעשר וא"צ משמע דמ"מ אם מעשר ליכא איסורא, ונראה דלכאורא יש עוד לדקדק דבכל הבריתא נקטו הלשון דקאי על אחרים קורין לו רופא וכו' ולמה לעניין מעשר, נקיט הלשון דא"צ דמשמע דקאי על החולה והיה לו לומר ואין צריכין לעשר, אמנם אי מיירי אפילו באפשר רק שרבי האוסר לתקן בשבת (ועי' הה"מ פ"ד מהלכות יו"ט דהא דאמרינן דהיכא דאינו אסור רק מדרבנן לא חשיב מתקן היינו רק לעניין טבילת כלים דראוי עכ"פ להשתמש בו מקודם טבילה ג"כ למי שאינו אוכל חולין בטהרה אבל שאר איסור דרבנן שפיר חשוב מתקן אפילו בדרבנן עי"ש הלכה י"ח, וזה דלא כמהר"ם ברבי שכתב בסוגיין כאן דבמעשר ירק דרבנן לא חשיב מתקן עיי"ש) והנה לכאורא קשה כמו דמותר לשחוט לחולה בשבת מכ"ש דיהי' מותר להפריש מעשר עבורו בשבת דאינו רק שבות אמנם יש לחלק דבוודאי בדבר שיש עכ"פ נדנוד איסור על החולה במו נבלה אמרינן שפיר כדי להצילו מאיסור נגלה כיון דהחולה עצמו אם יכול להציל עצמו שלא לאכול נבלה צריך להדר אהתירא, וא"כ כיון דשבת הותרה אמרינן דשוחטין שלא יצטרך לאכול נבלה, משא"כ הך מעשר ירק כיון דהוא רק דרבנן ואיכא למימר דרבנן לא גזרו כלל בחולה וכל דאיכא למימר דרבנן לא גזרו כלל ליכא אפילו נדנוד איסור וא"כ למה לו לעבור על שבות דאיסור הפרשה בשבת כיון שמותר לחולה בלא שום נדנוד איסור כלל, וא"כ וא"ש הפירוש בבריתא וגוזזין לו כרישין ומאכילין אותו, כלומר שאחרים מאכילין אותו תיכף ומשום מה דלפי וא"צ לעשר, כלומר שהחולה אין מוטל עליו כלל לעשר ולכך מאכילין אותו בלא מעשר ואין לעבור על שבות דהפרשה כיון שא"צ לעשרו כלומר החולה, ומחלק הגמרא דעד כאן ליבא לומר דאין שום איסור על החולה רק ומעשר ירק דליכא גזירה אטו דאוריתא, משא"כ במעשר דגן דאיכא למגזר אטו עציץ נקוב וכל דאסור משום גזירה דאוריתא שפיר איכא סרך איסור גם גבי חולה, והלכך היכא דאפשר לעשר לכ"ע צריך לעשר אפילו בשבת כיון שיש נדנוד איסור על החולה עכ"פ אטו דאוריתא שפיר מותר לעבור על שבות דהפרשה עכ"פ ס"ל לגמרא מדנקט וא"צ לעשר דהוא נתינת טעם משום מת אין מעשרין לו כמ"ש, וא"כ הא תינח אי מיירי באפשר שפיר נקנו וא"צ לעשר, משא"כ אי מיירי בלא אפשר ומשום דרבי ס"ל כת"ק דתרומה חמורה א"כ מאי קאמר ואין צריך לעשר והא איסור גמור איכא לעשר כיון דתרומה חמורה וע"כ דמיירי באפשר, ומשו"ה נקט ואין צריך לעשר כמ"ש דמשו"ה לא יעשרו אחרים בשבילו כיון דהחולה א"צ לעשר כלל ומיושב קושיית המהרש"א דגמרא הוכיח שפיר מלישנא דבריתא דמיירי באפשר כמ"ש ודו"ק: