תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ברכת המועדים שער א
בעזר האל נורא עלילה, ושומע תפלה אכתוב ח"ת בסוגיא דמאכילין דכל הכל תחלה מסכת' יומא פ"ג ע"א וע"ב בס"ד:
א
ברא"ש ובר"נ הביאו מה שנשאל להראב"ד למה שוחטין לחולה בשבת, הלא שבת היא איסור סקילה, וא"כ כשיש נבלה מוכנת היה עדיף שיאכל החולה נבלה שאינו אלא איסור לאו, ממה שיחללו שבת עבורו שהוא איסור סקילה, ותירץ כיון שבלא"ה צריך לחלל שבת עבורו לחמם לו חמין, א"כ כבר ניתן שבת לדחות ומשו"ה שוחטין ג"כ, עי' ברא"ש וזהו התירוץ דומה למה דאמרינן מס' מנחות ע"ב ע"ב דמשו"ה מותר להקטיר אימורין של קרבנות בשבת, שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת, אע"ג דהקטרה כשר בלילה נמי, אמנם לאו לכ"ע ס"ל הך סברא שמשום שכבר דחתה שחיטה שבת מותר עוד לחלל שבתו ואיתא שם טעם אחר משום חביבה מצוה בשעתה, וא"כ אזל ליה הך תירוצא, והנה הרא"ש הביא עוד תירוץ אחד, שאי אפשר שלא יהי' קטן אחד בסוף העולם, והך תירוץ אינו מובן כלל לכאורא, ועי' בקרבן נתנאל דמשמע שמפרש וע"כ צריך לשחוט בשביל הקטן וזהו ג"כ אינו מובן דהא להקטן נמי יכולין ליתן נבלה, ועי' בחתס"ו לאו"ח סימן ע"ט, שכתב לפרש דעכ"פ אי אפשר שלא יהי' קטן אחד בסוף העולם שזמן מילתו היום בשבת, וא"כ כיון שכבר ניתן לדחות שבת משום מילה דחובל בשבת והוא נטילת נשמה ה"נ מותר לשחוט דהוא ג"כ חיובו רק משום נטילת נשמה עי"ש בחתס"ו מ"מ אינו מובן היטב דמה בכך משום שיש באיזהו מקים קטן שהוצרכו למולו ה"נ מותר לשחוט, אע"ג שאפשר ליתן לו נבלה ולא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה:
ב
ונ"ל הפירוק הי' כך דהנה הרשב"א בשו"ת סימן תרפ"ט כתב דזהו אם מותר לשחוט לחולה בשבת אע"ג שאפשר לו בנבלה תליא אי הותרה לגבי חולה או רק הודחה, דאי הותרה א"כ אין כאן שום נדנוד איסור מה שאנו עושין עבור החולה ומותר לשחוט עבורו, משא"כ אי רק הודחה א"כ אם אפשר שלא לשחוט אין שוחטין ועי"ש שכתב דתליא בפלוגתא אי טומאה הותרה בצבור או הודחה פלוגתא דר"נ ורב ששת יומא ו' ע"ב ועי' בכ"מ ריש פ"ב מהלכות שבת שכתב בדעת הר"מ דס"ל דשבת רק הודחה ולא הותרה עכ"פ העולה מדברי הרשב"א הנ"ל הוא כך דנבלה לחולה או שאר מאכלות אסורות הוא רק הודחה ולא הותרה ושבת הותרה, דאי נבלה ג"כ הותרה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי מחללינן עליו טפי שבת מליתן לו נבלה, וע"כ דנבלה רק הודחה ושבת הותרה, ומשו"ה טפי עדיף לחלל עליו שבת שהותרה מליתן לו נבלה דרק הודחה, והנה מעתה נחזי אנן איזה סברא יש לומר דנבלה רק הודחה ושבת הותרה, והנה בפשיטות י"ל דנבלה דהוי איסור חפצא נמי וא"כ אע"ג שהותר לחולה, מ"מ איסור נבלה לא יוכל להיות נפקע לגמרי שהרי כל מה שנשאר עדיין שם נבלה עליו משו"ה לא הוי רק הודחה, משא"כ שבת לא נוכל לומר דהוי איסור חפצא דהא מכיון שעשה המלאכה תו לא נשאר שם איסור על החפץ (ועי' במ"ש הר"נ בסוגיא דמעשי שבת מותר, ואפשר שלזה נתכוין גם הר"נ, ונבאר לקמן באות ה' בס"ד,) וא"כ לא הוי רק איסור גברא ומכיון שלגבי החולה ליכא איסור שבת, לכך הותר לגמרי דהא לא נשאר שום רושם איסור עוד, ושייך לומר הותרה, ועי' שעה"מ פי"ד מהלכות מאכלות אסורות ובהגהת טעם המלך שם ויבואר בדברינו לקמן אות ה' ואות ו' בס"ד:
ג
אמנם יש עוד טעם לחלק ולומר דנבלה רק הודחה לגבי חולה ושבת הותרה, עפ"י מה שראיתי בספר דברי ירמי' על הר"מ פ"ב מהלכות שבת שהביא בשם עטרת חכמים דכל דבר שבא רק במקרה על צד הזדמן לדחות, בזה י"ל דרק הודחה, משא"כ כל דבר שאי אפשר שלא יזדמן שידחה, כה"ג אמרינן דהותרה לגמרי כיון שהתורה ידעה שאי אפשר להיות באופן אחר רק שידחה לאיזה צורך, וא"כ מכיון שהתורה התירה לדחות הך ציווי ואי אפשר בלעדו, א"כ הותרה לגמרי עי"ש, ומעתה נחזי אנן הנה התורה מנעה ממני כל מאכלות אסורות, אמנם במקום שיהי' סכנה ח"ו התירה התורה, מ"מ א"צ לומר שתיכף כשנאמר איסור נבלה לא התחיל כלל האיסור לגבי חולה דהא אפשר שלא יזדמן בשום אופן חולה כזה שיצטרך נבלה דווקא לרפואתו וא"כ א"צ לומר דאיסור נבלה הותר לגבי חולה כיון שאפשר שלא יצטרכו בשום פעם לעבור על איסור נבלה משום חולה רק התורה התירה דאם יזדמן חולה שיהיו צריך לנבלה שמותר ליתן לו נבלה ובכה"ג נדחה איסור נבלה נגד עשה דפקוח נפש, ולא תות"ה דהא אין זה דבר ברור שיצטרך בהכרח שיהי' נדחה האיסור נבלה דהא אין זה מוכרח שיזדמן על כרחך שיצטרך לנבלה והוא רק במקרה בהזדמן ואז אמרה התורה שידחה, משא"כ בדבר שאי אפשר שלא יזדמן פ"א שיהי' נדחה כגון מילה בשבת שא אפשר לא יהי' בכל העולם עכ"פ תינוק חבורה בשבת במקום מצוה כלל וכיון דע"כ תיכף כשצותה אחד שיצטרך למולו, וא"כ תיכף כשאמרה התורה שלא לעשות חבורה בשבת משום נטילת נשמה לא ניתן איסור התורה על איסור חבורה ידעה בבירור שלא בכ"מ אסור חבורה, דהא במקום מילה על כרחך יצטרך לעשות חבורה ולא ניתנה כלל אזהרה על חבורה בשבת במקום מצוה, א"כ הה"ד אם מזדמן חילה שצריך לחלל שבת עבורו כיון דהך אזהרה לא נאמרה על כל פנים, והוי כמה דאמרינן במכלתא זכור את יום השבת לקדשו וביום השבת שני כבשים וכו' בדבור אחד נאמרו (עי' במכלתא פרשת יתרו פרשה ז' ד"ה זכור ושמור) כלומר שבמקום מצוה לא נאמרה כלל איסור חילול שבת, וכיון שמצינו מקום שאיסור חילול שבת לא נאמרה כלל אמרינן ג"כ דהה"ד לגבי פקוח נפש אע"ג דיש באפשרות שלא יזדמן כלל פקוח נפש לעניין שבת שיצטרכו לחלל שבת מ"מ הך אזהרה כיון דתיכף בשעת צווי על השבת יצא מן הכלל דבמקום מציות לא נאמרה, אמרינן דכל שיש מצוה שעומד נגד חילול שבת לא נאמרה כלל כיון שכבר יצא מן הכלל, משא"כ נבלה כיון שאין מן ההכרח שיבא לידי כך שיהי' מוכרח לאכול נבלה עכ"פ שפיר אמרינן דאע"ג דילפינן מקרא דנבלה ג"כ הותר במקום פקוח נפש, מ"מ תיכף בשעת אזהרה על הנבלה לא יצא מכלל, דהא אם לא יזדמן שיהי' פקוח נפש לאכול נבלה לא יצטרך לעבור על איסור נבלה, וא"כ אע"ג דבהזדמן נדחה נבלה ג"כ נגד פקוח נפש, מ"מ לא הוי הותרה רק הודחה, וזה החילוק והסברא דנבלה לגבי פקוח נפש הוי רק הודחה ושבת הותרה ודו"ק היטב - ומעתה יובן היטב כוונת דברי הראב"ד שהשיב כפי מ"ש הרא"ש וז"ל אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם, כלומר וע"כ תיכף כשבאה הצווי שלא לחלל שבת יצא מן הכלל במקום מצוה דמותר, וא"כ ה"נ הותרה לעניין פקוח נפש, משא"כ נבלה דלא היה מוכרח עכ"פ שיזדמן חולה שיצטרך לנבלה דווקא, וא"כ הוי רק הודחה, וא"כ עדיף טפי לחלל שבת דהותרה במקום פקוח נפש ולא להאכילו נבלה דהוי רק הודחה ודו"ק ובספרי תבואות השדה חלק א' שער עשה דוחה ל"ת הארכתי אי בכל עשה דוחה ל"ת הוי הותרה או רק הודחה עי"ש מ"ש באות י' שם בס"ד:
ד
והנה הר"נ תירץ דנבלה חמורה דעובר על כל כזית, משא"כ שבת אינו עושה האיסור רק פ"א דמעשי שבת הותר עי"ש, וא"כ מוכח דס"ל להר"נ דלא אזלינן לעניין איסור בתר איכות האיסור רק בתר כמות האיסור ונבלה כיון דבכמות האיסור הי' יותר משבת אע"ג דבאיכות האיסור שבת חמור דהוי בסקילה, מ"מ כיון דבכמות הוי נגלה טפי לאוין, משו"ה מוטב לחלל שבת, מלהאכילו נבלה, והנה סבר ידוע מה שהקשה עליו בספר פר"ד דרוש י"ט דא"כ האיך ס"ל לת"ק דמאכילין אותו טבל ולא תרומה, הא אם יפריש ממנו תרומה יהיה איסור תרומה פחות בכמות מטבל, ותירץ הפר"ד דהר"נ מפרש מה דקאמר הגמרא כי פליגי בדלא אפשר לא כמו שפירוש רש"י שלא יהיה די לו בחולין הנותרים רק לא אפשר היינו שאין הבעלים כאן, אמנם החתס"ו בחלק יו"ד סימן שי"ט תמה על זה, דכמו שיכולין להאכילו הטבל בלא רשות בעלים משום פקוח נפש, וכיון שרשות בידו לאכול, ה"נ יש לא רשות להפריש עבור החולה, ועוד הקשה בפר"ד לפרש"י דלא אפשר בחולין היינו שלא יהיה די בחולין הנותרים הא יכול להפריש ולחזור ולערבו בחולין, דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו אם נימא דהוא מה"ת מ"מ לא הוי רק איסורא בעלמא ולא חמיר כל כך כמו תרומה בעינא או טבל, וקושי' זו הובא ג"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן קל"ה בשם אביו הגאון הח"צ ז"ל ושם תירץ דתרומה שחזרה למקומה נעשה טבל גמור, והנה לרש"י י"ל בפשיטות דלא אתני לן במה שיחזיר לתוך הנפרש ממנה דהא רש"י ס"ל מב"מ לא בטל, ואע"ג דעכ"פ לא יהי' שם שם איסור רק תרומה והוי טבל יותר בכמות אפשר באמת לומר דרש"י לא ס"ל סברת הר"נ דאזלינן בתר כמות האיסור, רק בתר איכות האיסור וא"כ כיון דתרומה חמירא לת"ק משו"ה ס"ל טבל, ולא תרומה, ואם כנים דברינו אלו בדברי רש"י א"ש מה שיל"ד בלישנא דת"ק דנקט מאכילין אותו טבל, ואין מאכילין אותו תרומה, והך לישנא אין מאכילין אותו תרומה היא לכאורא יתור לשון, והא בבריתא קתני מאכילין אותו נבלה, ולא קתני נבלה ולא טבל, וע"כ דלא מצי למתני ולא טבל, דהא באמת אם יצטרך עוד לאכול גם טבל פשיטא דמאכילין אותו טבל ג"כ רק קודם אין מאכילין אותו טבל אולי יספיק לו נבלה לחודא ונותנים לו הקל קידם וא"כ אמאי נקט הת"ק ואין מאכילין אותו תרומה, אמנם לפי מ"ש בפרש"י א"ש דשמעינן דלא תימא אם יש טבל טוב יותר להפריש תרומה, אע"ג דתרומה חמירא, מ"מ בכמות הוא קל מטבל וא"כ עדיף טפי להפריש שלא יצטרך לאכול טבל הרבה, משו"ה אשמעינן הת"ק דאע"ג דבכמות טבל היא יותר מתרומה, מ"מ מאכילין טבל ואין מאכילין אותו תרומה, כלומר אע"ג שיכולין להפריש ויהי' התרומה פחות בכמות מהטבל מ"מ אנן לא אזלינן בתר הכמות רק בתר איכות האיסור וכיון דבאיכות האיסור תרומה חמורה משו"ה מאכילין טבל ואין מאכילין אותו תרומה, משא"כ גבי טבל ונבלה לא צריך הבריתא לאשמעינן נבלה ולא טבל ומדוייק הלשון לשיטת רש"י דס"ל דת"ק אשמעינן דלא אזלינן בתר כמות האיסור רק בתר איכות האיסור ודו"ק:
ה
אמנם לפי"ז הדרא קושיית הפר"ד לדוכתא על הר"נ דס"ל לעניין שבת ונבלה דאזלינן בתר כמות האיסור והוי נבלה חמיר והא מטבל ותרומה מוכח דלא אזלינן בתר כמות האיסור כמ"ש, לפיכך נ"ל דכוונת הר"נ הי' כך, דמשו"ה נבלה חמירא משבת משום דבנבלה כיון דלא אפשר לומר מאחר שהתרנו האיסור לחולה יהי' נפקע האיסור לגמרי דהרי פשיטא דלא חותר לו רק מה שצריך להציל נפשו ותיכף כשיבריא חזר האיסור עליו, וזהו כוונת הר"ב במ"ש והאוכלה עובר בלאו על כל כזית ותית' דפשיטא דלא קאי על החולה דהא וודאי פשיטא אפילו אם הדין דשוחטין לו בשבת, מ"מ אם עבר ואכל נבלה אין החולה עובר כלל רק כוונתו דרושם האיסור נשאר עדיין דהא האיסור מוטל על החפץ, משו"ה הוי נבלה חמיר, משא"כ שבת דלאחר שכבר עשה המלאכה לא נשאר שום רושם איסור ואפילו אם הבריא תיכף נמי מותר לו כמ"ש הר"נ שם דמעשי שבת מותר, ומשו"ה ס"ל להר"נ, דאע"ג דאיסור שבת נמי רק הודחה דכן ס"ל להר"נ להדיא במס' ביצה י"ז גבי ממלאה אשה קדירה בשר דשבת הוי רק הודחה ולא הותרה, מ"מ כיון דשבת לא נשאר שום רושם איסור, דגבי נבלה עדיין האיסור לפנינו עדיף טפי לחלל שבת מליתן לו נבלה כיון דנבלה הוי איסור חפצא, א"כ נשאר עוד האיסור לפנינו, משא"כ איסור שבת לאחר שכבר ניתן לדחות לא נשאר עוד שום רושם איסור הוי נבלה חמיר, וא"כ לא דמי לטבל ותרומה, דהתם ג"כ נשאר האיסור קיים בין על הטובל בין על התרומה וכיון דתרומה חמורה לת"ק, משו"ה מאכילין אותו טבל ולא אזלינן בתר כמות האיסור רק לענין נבלה ושבת, משום דבשבת לא נשאר שום רושם איסור לאחר שניתן לדחות, ובנבלה נשאר עדיין רושם האיסור, דהאיסור לא נפקע והנבלה כמ"ש, ושו"ת נבלה חמורה ועיין בישועות יעקב לאו"ח סימן שכ"ח ס"ק ז' שכתב ג"כ דהא דכתב הר"נ דעובר על כל זית היינו היכא שיש איסור באכילתה ורק משום פקוח נפש הותרה לו וא"כ כיון דמשום פק"נ קא אתינן עלה ליכא איסור שבת ג"כ, ולפימ"ש מבואר יותר בס"ד דנבלה חמיר משום דהאיסור נבלה לא פקע, משא"כ בשבת נפקע האיסור תיכף מן המאכל לאחר שכבר ניתן לדחות, והיינו שכתב הר"נ דמעשי שבת מותר ודו"ק, ויש עוד להסביר יותר דנבלה הוי איסור חפצא, משו"ה נשאר רושם האיסור קיים ולא נפקע האיסור משא"כ שבת הוי רק איסור גברא ומכיון שהיה מותר לו לחלל שבת משום פקוח נפש לא נשאר תו שום איסור והוי נבלה חמיר ודו"ק:
ו
ומצאתי ראיה לחילוק זה בהגהת נועם המלך פי"ד מהלכות מאכלות אסורות, שכתב שם לתרץ קושיית השעה"מ על הר"נ דס"ל דרבוי לאוין חמור משבת, אע"ג דהוא בסקילה, והקשה א"כ אמאי ס"ל להר"מ בהלכות נזירות פ"ו דנזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא הנזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא הכהן שקדושתו קדושת עילם, והא גבי נזיר שמטמא עצמו איכא ד' לאוין וגבי כהן רק חד לאו, וא"כ עדיף שהכהן יטמא עצמו, ולפום ריהטא הייתי רוצה לחלק דהכא חמורה גבי נבלה משום דרבוי לאוין הוי ע"י רבוי פעולות וחמיר מנזיר דרבוי לאוין הוי בפעולה אחת, ויש להביא ראיה דרבוי לאוין בשתי פעולות חמיר מרבוי לאוין בפעולה אחת ממסכת' סנהדרין פ"א ע"ב מי שלקה ושנה, ב"ד מכניסין אותו לכיפה, ופרש"י שם שלקה ושנה על שתי עבירות משמע הא בעבירה אחת שתי מלקיות אין מכניסין אותו לכיפה עי"ש, הרי דרבוי לאוין בפעולה אחת אינו חמיר כמו רבוי לאוי בשני פעולת וא"כ משו"ה נבלה לא דמי לנזיר, דשם הוי רבוי לאוין בפעולה אחת, ואע"ג דהתם במס' סנהדרין מוקי לה הגמרא הא דמכניסין אותו לכיפה במלקיות של כריתות דווקא, מ"מ חזינן דרבוי לאוי ברבוי פעולות חמיר מרבוי לאוין בפעולה אחת, וא"כ לא קשה מנזיר דשם הוי רבוי לאוין בפעולה אחת, אמנם ראיתי שהשעה"מ עצמו הרגיש בזה, וכתב שזהו החילוק אין בו כדי שביעה (ואפשר אילו היה שם נגד עיניו הסוגיא הנ"ל דמס' סנהדרין ששם מבואר החילוק לא היה כותב זה) אמנם בטעם המלך שם מחלק דגבי כהן ונזיר כיון דאע"ג דהותר לשניהם לטמאות למת מצוה מ"מ אטו אמרינן דלא יהיו טמאין כיון שטמאו עצמן בהיתר, וא"כ אע"ג שהותר להם לטמאות, מ"מ נשאר רושם האיסור קיים ומשו"ה עדיף לן שלא ישאר הטומאה על הכהן ויטמא עצמו הנזיר שאין קדושתו חמורה כל כך, משא"כ שבת מכיון שהותר, לא נשאר שום רושם איסור עי"ש, וא"כ ממילא מתורץ נמי מטבל ותרומה דהתם בין בטבל בין בתרומה לא נפקע האיסור לגמרי, ומשו"ה עדיף טפי להאכילו טבל אע"ג שהוא יותר בכמות כיון דתרומה חמורה לת"ק דס"ל הכי ודו"ק ולפי"ז א"צ לומר כלל לדעת הר"נ דאם באמת אמדו אותו רק על כזית אחד נבלה כיון דלא יצטרך לעבור רק פ"א אסור לשחוט לו דתו לא הוי נבלה חמורה דאי אפשר לומר כן דא"כ האיך פסיק ותני טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, והא היכא דאמדוהי שיצטרך מנבלה שני זתים ומטבל רק זית אחד הוי נבלה חמורה ובריתא קתני בכל גוונא דמאכילין אותו רק נבלה אע"ג שמנבלה יצטרך יותר, ועי' בספר כפ"ת שעמד בזה, וע"כ דכוונת הר"נ הי' רק לחלק דבנבילה לא פקע האיסור לגמרי דהאיסור נשאר קיים ובשבת נפקע האיסור לגמרי כמ"ש וא"ש הכל בס"ד:
ז
ראיתי בט"ז באו"ח סימן שכ"ח ס"ק ו' שכתב דלדידן דס"ל כהר"נ דשוחטין ואין נותנין לו נבלה כדי שלא יעבור על כל כזית, ה"נ מוטב שיחם הישראל היין ולא הנכרי שלא ינסך ויעבור על כל טפה וטפה ששותה עי"ש, ולכאורא לא דמי כלל, דהכא גבי נבלה יעצור החולה על איסור דאוריתא, משא"כ הכא גבי נסך היק' רק סתם יינם דרבנן ומנ"ל דלא עדיף טפי שיעבור החולה על איסור דרבנן סתם יינם שהישראל יחלל שבת באיסור בישול דאוריתא, שוב ראיתי בפרמ"ג שם שעמד בזה דהכא איסור דרבנן לא דמי לנבלה עי"ש, אמנם אי אמרינן בהסבר דברי הר"נ כמ"ש דמשו"ה שבת קיל מנבלה משום דבשבת לא נשאר שום רושם חיסור א"ש נמי דברי הט"ז דמוטב שיחלל הישראל שבת בחימום היין משישתה החולה נסך, דהתם עכ"ת לא נפקע האיסור לגמרי, ודמי ג"כ לנבלה בזה דלא נפקע האיסור מכל וכל, אע"ג דנסך הוא רק דרבנן ונבלה הוי דאוריתא ודו"ק, ועיי' פרמ"ג שם שחקר אם יש לפנינו וודאי איסור דרבנן וספק איסור דאוריתא איזה נקרא חמור וכתב דאפילו למאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא, מ"מ חמיר הספק דאוריתא כיון דיש בו לתא דאוריתא עי"ש, ולכאורא י"ל בפשיטות לפימ"ש האחרונים דאיסור דרבנן הוי רק איסור גברא וספק דאוריתא הוי ספק איסור חפצא ג"כ א"כ וודאי חמור ספק דאוריתא מוודאי דרבנן:
ח
בגמרא אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנין ליה וכו', ופריך הגמרא מרבי דס"ל גבי כרישין א"צ לעשר, ומשמע דרבי לא ס"ל כרבה, עי' בגמרא, והקשה המהרש"א דלמא היכא דאפשר, כלומר שיהי' די לו בחולין הנותרים גם רבי מודה ומעשרין אפילו בשבת והכא פליגי בלא אפשר וס"ל לרבי כת"ק דתרומה חמורה ומשו"ה ס"ל א"צ לעשר אבל באפשר מעשרין אפילו בשבת כרבה ולא צריך לחלק בין מעשר ירק לעציץ שאינו נקוב, ונראה ליישב דהנה לכאורא יל"ד בלישנא דרבי דאמר א"צ לעשר ואמאי לא אמר דאסור לעשר וא"צ משמע דמ"מ אם מעשר ליכא איסורא, ונראה דלכאורא יש עוד לדקדק דבכל הבריתא נקטו הלשון דקאי על אחרים קורין לו רופא וכו' ולמה לעניין מעשר, נקיט הלשון דא"צ דמשמע דקאי על החולה והיה לו לומר ואין צריכין לעשר, אמנם אי מיירי אפילו באפשר רק שרבי האוסר לתקן בשבת (ועי' הה"מ פ"ד מהלכות יו"ט דהא דאמרינן דהיכא דאינו אסור רק מדרבנן לא חשיב מתקן היינו רק לעניין טבילת כלים דראוי עכ"פ להשתמש בו מקודם טבילה ג"כ למי שאינו אוכל חולין בטהרה אבל שאר איסור דרבנן שפיר חשוב מתקן אפילו בדרבנן עי"ש הלכה י"ח, וזה דלא כמהר"ם ברבי שכתב בסוגיין כאן דבמעשר ירק דרבנן לא חשיב מתקן עיי"ש) והנה לכאורא קשה כמו דמותר לשחוט לחולה בשבת מכ"ש דיהי' מותר להפריש מעשר עבורו בשבת דאינו רק שבות אמנם יש לחלק דבוודאי בדבר שיש עכ"פ נדנוד איסור על החולה במו נבלה אמרינן שפיר כדי להצילו מאיסור נגלה כיון דהחולה עצמו אם יכול להציל עצמו שלא לאכול נבלה צריך להדר אהתירא, וא"כ כיון דשבת הותרה אמרינן דשוחטין שלא יצטרך לאכול נבלה, משא"כ הך מעשר ירק כיון דהוא רק דרבנן ואיכא למימר דרבנן לא גזרו כלל בחולה וכל דאיכא למימר דרבנן לא גזרו כלל ליכא אפילו נדנוד איסור וא"כ למה לו לעבור על שבות דאיסור הפרשה בשבת כיון שמותר לחולה בלא שום נדנוד איסור כלל, וא"כ וא"ש הפירוש בבריתא וגוזזין לו כרישין ומאכילין אותו, כלומר שאחרים מאכילין אותו תיכף ומשום מה דלפי וא"צ לעשר, כלומר שהחולה אין מוטל עליו כלל לעשר ולכך מאכילין אותו בלא מעשר ואין לעבור על שבות דהפרשה כיון שא"צ לעשרו כלומר החולה, ומחלק הגמרא דעד כאן ליבא לומר דאין שום איסור על החולה רק ומעשר ירק דליכא גזירה אטו דאוריתא, משא"כ במעשר דגן דאיכא למגזר אטו עציץ נקוב וכל דאסור משום גזירה דאוריתא שפיר איכא סרך איסור גם גבי חולה, והלכך היכא דאפשר לעשר לכ"ע צריך לעשר אפילו בשבת כיון שיש נדנוד איסור על החולה עכ"פ אטו דאוריתא שפיר מותר לעבור על שבות דהפרשה עכ"פ ס"ל לגמרא מדנקט וא"צ לעשר דהוא נתינת טעם משום מת אין מעשרין לו כמ"ש, וא"כ הא תינח אי מיירי באפשר שפיר נקנו וא"צ לעשר, משא"כ אי מיירי בלא אפשר ומשום דרבי ס"ל כת"ק דתרומה חמורה א"כ מאי קאמר ואין צריך לעשר והא איסור גמור איכא לעשר כיון דתרומה חמורה וע"כ דמיירי באפשר, ומשו"ה נקט ואין צריך לעשר כמ"ש דמשו"ה לא יעשרו אחרים בשבילו כיון דהחולה א"צ לעשר כלל ומיושב קושיית המהרש"א דגמרא הוכיח שפיר מלישנא דבריתא דמיירי באפשר כמ"ש ודו"ק:
ט
ראיתי בספר קול סופר שמדקדק אמאי נקט מאכלין אותו הקל הקל ולא נקט בחולה גופא שאוכל הקל הקל, ונראה דהנה בספר סוסי יוה"כ הקשה מאי קמל"ן דאוכל הקל פשיטא ע"ש מה שתירץ, ונ"ל ליישב דוודאי בחולה גופא פשיטא דצריך לאכול הקל דאפילו אי נימא דכל האיסורים היתרו לגבי חולה ולא רק הודחה ובטומאה דהותרה אמרינן מס' יומא לחד לישנא דלא צריך כלל לאהדורי אטהורים, מ"מ באכילת איסור כיון דהוי גנאי יותר כמ"ש התוס' מסכתי גיטין ז' ע"א ד"ה השתא ובכמה מקומות בש"ס צריך לאכול הקל יותר כל היכא דאפשר לו רק הכא מיירי בחולה כל כך ר"ל שאינו יודע להבחין בין קל לחומר ורק אחרים מאכילין אותו, והנה באחרים מאכילין כיון דבמקום איסור היינו להאכיל לבריא דבר איסור לכאורא ליכא חילוק בין איסור קל לחמור כיון דכל האיסור להאכיל דבר איסור לאחר, הוא רק משום לפ"ע לא תתן מכשול, ולפני עוור ש"ך אפילו באיסור דרבנן כמ"ש התוס' מס' ע"א כ"ב ע"א ד"ה ותיפוק ליה, ועי' בספר מנחת חינוך בקומץ מנחה סימן רל"ב וא"כ הו"א כיון דמה שאחרים מאכילין אותו אפילו במקום שהיה אסור אין חילוק בין קל לחמור, דכמו שעובר על לפני עוור באיסור חמור עובר נמי באיסור קל ואפילו באיסור דרבנן וא"כ הה"ד נמי במקום חולה שאחרים מותרים להאכילו דבר איסור ג"כ אין חילוק בין קל לחמור ואשמעינן שפיר רבותא דאפילו באחרים המאכילין אותו ג"כ איכא חילוק בין קל לחמור, וא"ש הכל בס"ד:
י
ועוד י"ל דנקט הלשין באחרים המאכילין אותו דהנה ראיתי בספר המקנה כלל נ"ד שהביא משם שו"ת שואל ומשיב להסתפק היכא שצריך לאכול איסור קל ואכל איסור חמור אם חייב מלקות כיון דחמור לא ניתן לדחות עבורו, או דלמא כיון דאם אין לו קל מותר לאכול החמור ג"כ אינו לוקה כלל, והנה פשיטא דאחר המאכיל לחבירו אפילו במקום איסור לא שייך מלקות כמ"ש להדיא בספר החינוך סימן רל"ב, וא"כ מכ"ש אם האכיל אותו איסור חמור במקום שהיה יכול להאכילו איסור קל פשיטא דלא שייך גביה מלקות ומשו"ה נקט התנא הך דינא דקל הקל גבי אחרים דאשמעינן דכה"ג ליכא מלקות כלל אפילו על החולה בעצמו כמו דליכא מלקות באחרים המאכילין דכיון דמשכחת לו היתר בחמור נמי היכא דלית ליה איסור קל ממילא לא שייך גביה מלקות, ויש לעיין אם נוכל לדמות הך מילתא היכא דאכל איסור חמור והיה יכול לאכול קל, להא דאמרינן גבי עשה דוחה ל"ה אם יכול לקיים שניהם אין דוחה ל"ת וא"כ אי ס"ל דמה"ת צריך לקיים שניהם ה"נ אסור מה"ת לאכול החמיר דהוי כמו אפשר לקיים שניהם, ולפי"ז היה מקום לחלק דוודאי היכא דהוה מצי לאכול היתר ואכל איסור אע"ג דהוי לצורך פקח נפש, שפיר לוקה דהוי כמו יכול לקיים את שניהם, אי הוי מה"ת הא דצריך לקיים את שניהם, אמנם אם בין כך ובין כך צריך לאכול איסור רק דהיה סגיא ליה באיסור קל ואכל חמור כיון דהיכא דצריך עכ"פ לעשות איסור לא אמרינן דחייב לקיים את שניהם כמ"ש התוס' מס' פסחים פ"ה ע"א ד"ה כשהוא אומר עי"ש, דמשמע דס"ל דכל שיצטרך לעשות איזה איסור עכ"פ ואי אפשר לו בלא שום איסור כלל מותר לו לקיים העשה ולדחות הל"ת אפילו באיסור חמור טפי במקום דאמרינן עשה דוחה ל"ת עי"ש, וא"כ ה"נ אם בין כך ובין כך צריך לאכול איסור קל עכ"פ תי אינו לוקה גם אם עבר ואכל איסור חמור, ועי' היטב שו"ת שו"מ מהדורא תלתאי ח"ב סימן קצ"ב בד"ה תה אשר כתבתי, ובספרי תנואות השרה ח"א שער עדל"ת הארכתי ג"כ בהא דבעינן יכול לקיים את שניהם אם היא מה"ת, ובתוס' מסכת' מנחות מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר במינן, לכאורא משמע דרק מדרבנן בעינן יכול לקיים את שניהם, ושם משמע דתליא אי הל"ת הותרה לגבי עשה או הודחה וא"כ ה"נ לעניין אי צריך שיאכל הקל דווקא נמי י"ל דתליא אי כל האיסורים הותרו לגבי חילה או רק הודחו ודו"ק היטב:
יא
בנו"ב מהד"'ק לאו"ח סימן ל"ו הקשה קושי' עצומה לשיטת הרמב"ם סוף פ"א הלכות תרומות דתרומה דאוריתא אינו רק בזמן שכל ישראל בארץ ישראל, ובזמן בית שני שאין כל ישראל עליה לא הוי נוהג תרומה רק מדרבנן, א"כ אמאי טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, הא נבלה הוי דאוריתא וטבל בזמן בית שני לא הוי רק דרבנן. וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סימן תל"ג שכתב דבר חדש דבאמת כל איסור דרבנן לדעת הר"מ איכא עשה ול"ת והא דספק דרבנן לקולא היא, דרבנן מחלו על כבודם, וא"כ ה"נ לגבי איסור דאוריתא היה להם לרבנן למחול על כבודם, אמנם היינו דווקא בזמן שיש טבל דאוריתא עשו חכמים הבדל בין דאוריתא לדרבנן, אבל היכא דליכא תרומה דאוריתא כלל, שוב הוי לגמרי כשל תורה ,דדרבנן הוי דבר תורה ממש ומשו"ה טבל אע"ג דהוא דרבנן חמיר מנבלה, וכדברים האלה כתב עוד שם ח"ב סימן קצ"ב בתוס' ביאור דאפילו אי נימא דלעניין מיתה לא אלמוהו חז"ל לתקנתם, מ"מ הוי עשה ול"ת עי"ש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר על דרך זה דבר חדש דלעניין חולה עדיף טפי להאכילו איסור דאוריתא מאיסור דרבנן, דבאמת כל איסור דאוריתא נפשו של אדם קצה בו רק מי שאוכל במזיד הרי רוצה באכילת איסור, ומשו"ה חייב, משא"כ חולה דהוא אנוס לאכול משום פקוח נפש, (דהא אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ושיסתכן אסור, עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ד) וא"כ לא מקרי אכילה כלל ואינו עושה איסור, וא"כ היינו דווקא באיסור דאוריתא נוכל לומר שאינו עושה איסור כלל, משא"כ באיסור דרבנן שאינה חותה בו עיי' ש"ע יו"ד סימן קי"ט סעיף י"ג ובש"כ שם ס"ק כ"ז מ"ש בשם הסמ"ע ודו"ק היטב, וא"כ כיון שאין לו צער באכילת איסור דרבנן ובאיסור דאוריתא מצער באכילתו עדיף טפי להאכילו איסור דאוריתא מאיסור דרבנן ומשו"ה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה דאית ליה צער באכילתו ולא טבל, דבזמה"ז לא היי רק דרבנן ואין לו צער, וא"ש נמי דלא קשה קושיית התוס' יוהכ"פ מאי אשמעינן דמאכילין אותו הקל פשיטא, לפימ"ש טובא אשמעינן דגבי חולה הוי איסור דאוריתא קל מאיסור דרבנן, עפ"י הסברא שכתבנו ודו"ק (י"ב) ואם כנים דברינו אלו לא קשה נמי מה שהקשה בספר תוספת יוהכ"פ דלדעת הר"מ דדווקא נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית לא נבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, ובאמת משמע כן גם מסוגיא דידן דקתני טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, ואי הוי ס"ל דנבלה ושביעית מאכילין אותו ג"כ א"כ לאשמעינן נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית, ומכ"ש טבל ושביעית דטבל חמור מנבלה וודאי מאכילין אותו שביעית, וע"כ דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, והקשה בספר הנ"ל הא נבלה הוי ל"ת ושביעית לא הו' רק איסור עשה, וא"כ אמאי מאכילין אותו נבלה, ומתוך כך נדחק בדברי הר"מ דס"ל איסור עשה חמור מל"ת, ועי' בספר דברי אמת בקונטרס הלאוין דף פ"ו ע"א מ"ש בזה, אמנם לפי דברינו א"ש, דמשו"ה נבלה ושביעית מאכילין איתו נבלה, משום דלגבי חולה שמצער עצמו ע"י אכילתו חמור איסור דרבנן שאינו מצטער כל כך, והא דנבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית, אע"ג דספיחי שביעית כ"ש שהיא דרבנן ולעניין חולה חמיר איסור דרבנן מאיסור דאוריתא לפי הסברא שכתבנו, י"ל דעד כאן לא אמרינן דאיסור דרבנן חמור טפי לגבי חולה מאיסור דאוריתא דווקא באיסור דרבנן שאסרו משום גוף הדבר כמו שביעית בזמן הזה או טבל בזמן הזה, משא"כ איסורי דרבנן כמו ספיחי שביעית שלא גזרו משום גוף הדבר רק משום מראית עין וחשדא שלא יזרע בשביעית כמ"ש הר"מ להדיא פ"ד הלכות שמיטה הלכה כ"ט ועי"ש, בכ"מ איסור דרבנן כ' האי וודאי קיל לגמרי ולא מאכילין אותו נבלה, וכה"ג כתב הר"נ במס' שבת פרק במה מדליקין לעניין דרבנן במקום שלא גזרו רק משום חשדא או משום מראית העין גבי חצר שיש לה שני פתחים לעניין נר חנוכה דא"צ לברך (עי' פר"ח יו"ד סימן י"ג ס"ק ה') אלמא דבדרבנן יש חילוק בין היכא שגזרו על גופו או רק משום דבר אחר' וא"כ ה"נ לעניין חולה כל דבר שאסרו חז"ל גוף הדבר חמור מאיסור דאוריתא לעניין חולה דבאיסור דאוריתא מצער עצמו, ובאיסור דרבנן אין לו צער רק בספיחי שביעית וכה"ג שחז"ל לא אסרו גוף הדבר רק משום חשדא דעוברי עבירה איסור דרבנן כי האי וודאי קיל טפי, ומשו"ה מאכילין אותו ספיחי שביעית, אמנם שאר איסור דרבנן חמור לגבי חולה מאיסור דאוריתא כמ"ש ודו"ק היטב, והנה אע"ג שכתבנו דלגבי חולה חמיר איסור דרבנן מאיסור דאוריתא, מ"מ בשני איסורי דאוריתא מאכילין אותו הקל שבהם:
דאע"ג דמצער עצמו באכילת איסור, מ"מ היכא שמצי לאכול הקל ואוכל החמור, הוי החמיר כאילו אכל מרצונו וממילא יש לו איסור באכילה, וא"כ א"ש דבריתא נקט טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה מיירי בין בזמן בית ראשון ובין בזמה"ז, ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן ל"ו שחקר בזה אימת מיירי תנא דבריתא, ולפי מ"ש מיירי בכל זמן, דבזמן בית ראשון הוי נובל חמור, דבאיסור מיתה, וממילא מאכילין אותו נבלה ובזמה"ז דטבל הוי רק מדרבנן הוי דרבנן חמור מנבלה דהוי דאוריתא לגבי חולה כמ"ש, וא"כ מאכילין אותו נבלה בכל זמן וכן טבל ושביעית אי בזמן בית ראשון דהוי שניהם דאוריתא הוי טבל חמור, ואי בזמה"ז כיון דהוי שניהם דרבנן, מ"מ כיון דבזמן בית ראשון הוי טבל חמור א"כ בזמה"ז דהוי שניהם דרבנן נמי מקרי גובל חמור כמו היכא דהוי שניהם דאוריתא אבל באחד דרבנן ואחד דאוריתא היי לגבי חולה איסור דרבנן חמור כמ"ש ודו"ק היטב בהך סברא, אע"ג דהוא דבר חרש מ"מ הוא נכון בס"ד, וכה"ג ראיתי בספר גורן דוד סימן נ"ה שכתב דלגבי חולה הו' כל איסורים כמו שלא כדרך אכילתן כיון שאינו נהנה, אמנם לא נחית להך סברא שמצער עצמו באכילת איסור, ולפימ"ש א"ש דלא הוי אכילה לגביה כיון שמצער עצמו באכילת איסור דאוריתא:
יג
והנה לכאורא יש להביא ראיה היפוך סברא דידן דהרי בש"ע או"ח סימן תרי"ח סעיף י' משמע דחולה שאכל ביוהכ"פ חייב בבהמ"ז ואפילו יעלה ויבא צריך להזכיר רק שהט"ז שם ס"ק י' חולק לעניין יעלה ויבא משמע דהו"ל אכילה, יש לחלק דוודאי לעניין יוהכ"פ שהמאכל אינו אסור מצד עצמו הו"ל שפיר אכילה, ומשו"ה חייב בבהמ"ז אם נתיישב דעתו, משא"כ בדבר איסור דאסור מצד עצמו לא הוי אכילה כלל וכמה שמחלקו התוס' מס' גיטין ז' ע"א ד"ה השתא בין שהמאכל אסור מצד עצמו רק מצד היום שגורם איסור, ואע"ג דבש"ע או"ח סימן קל"ו משמע דבאכילת איסור במקום סכנה נמי חייב בבהמ"ז עי"ש היטב מ"מ יש לחלק דוודאי ברהמ"ז כיון שמחייב על הנאה שתיה לו וה"נ כ"ש כיון שאכל לרפואה וודאי נהנה וחייב בהמ"ז על ההנאה שהמציא לו הקב"ה מזון לרפואתו משא"כ לעניין שיהי' נקרא שם איסור וודאי י"ל כיון דמצד עצם המאכל אין לו הנאה בדבר איסור כלל לא נקרא עליו שם איסור ובדרבנן שאינו מצער כל כך חשיב איסור טפי ואדרבא משם גופא יש להוכיח דאכילת איסור לא הוי הנאה דהרי באנסוהו לאכול איסור שלא במקום חולה א"צ לברך הרי דאמרינן דאכילת איסור לא חשיב הנאה ועי"ש היטב בש"ע או"ח וא"כ א"ש דברינו דלעניין חולה איסור דאוריתא קיל מאיסור דרבנן עפ"י הסברא שכתבנו בס"ד ועי' במג"א סימן ר"ד ס"ק כ' ובס"ק כ"א שם הביא דעת הב"ח לחלק בין אכילת יוהכ"פ לאכילת איסור במקום סכנה, וכתב ג"כ החילוק מ"ש לחלק בין היכא שאסור מצד עצמו להיכא שאסור רק מצד היום שגורם עי' מחה"ש שם והגם שמג"א שם חולק לעניין בהמ"ז היינו כמ"ש משום דרפואתו זהו הנאתו וצריך עכ"פ להודות להשי"ת למי שהמציא לו, משא"כ לעניין איסור שיהי' נקרא עליו וודאי י"ל דאין שם איסור עליו כלל מה"ט כיון דנפשו של אדם קוצה באכילת איסור א"כ לגבי חולה שאנוס על הדבר לא הוי אכילה כלל כמ"ש:
יד
ובעיקר פלוגתת המג"א והב"ח שם, אם חייב לברך כשאכל דבר איסור במקום סכנה, י"ל דתליא ג"כ בהא דאי ס"ל דכל איסורים הותרו לחולה א"כ פשיטא דמברך כדעת המג"א, משא"כ אי ס"ל דרק הודחו. שפיר י"ל דאינו מברך כסברת הב"ח שם ולפי"ז ג"כ יש לחלק לעניין ברכה בין יוהכ"פ לאכילת איסור, דהנה לפימ"ש לעיל באות ב' דמה דהוי איסור חפצא הוא רק הודחה לחולה, ומה שהוא איסור גברא הוי הותרה (שוב ראיתי בשו"ת בית יצחק לאו"ח סימן צ"ד שכתב ג"כ כדברינו) וא"כ מבואר החילוק דיוהכ"פ דהוי רק איסור גברא והותרה לגמרי לחולה שפיר צריך לברך, משא"כ שאר איסורים דהו"ל איסור חפצא ורק הודחה לחולה אינו מברך כסברת הב"ח, ואפש"ל לעניין סברתינו ג"כ במ"ש דאכילת איסור גבי חולה לא חשוב אכילה משום שמצער עצמו דתליא נמי אי הודחו כל איסורים או הותרו דאי ס"ל הודחו א"כ הוי מצער עצמו באכילת איסור ובאיסור דאוריתא הוי מצער ולא הוי אכילה כלל וא"כ קיל איסור דאוריתא מאיסור דרבנן כמ"ש, אמנם אי הותרו לגמרי לא מצער עצמו כלום ואז חמיר איסור דאוריתא מאיסור דרבנן, ועולים שפיר דברינו אי ס"ל כל האיסורים הודחו ודו"ק:
נו
התוס' יו"ט פ"ג מסכת' גיטין משנה ח' כתב דהרמב"ם ס"ל דאפילו לאחר שאכל יוכל להפריש תרומת ומעשרות עי"ש והקשה עליו בספר שעה"מ פ"ה הלכות תרומות א"כ האיך משכחת מלקות באוכל טבל הא הו"ל התראת ספק שמא יתקן אח"כ על מה שאכל, ועוד הקשה בשם ספר בני דוד אמאי ס"ל לבן תימא דמאכילין אותו תרומה ולא טבל הא טבל יוכל לתקן גם אחר אכילה, וכתב שם לתרץ די"ל דמיירי בהלכו הבעלים למדה"ו ולא אפשר לתקן עוד וכה"ג כתב בספר פר"ד ג"כ, והנה לקושי' ראשונה דהו"ל כל טבל התראת ספק, ראיתי בספר גורן דוד לאו"ח סימן נ"ה שמתרץ דמוקמינן ליה בחזקתו שלא יתקן כמ"ש התוס' מסכת' גיטין ל"ג ד"ה אפקעונהי ובפרט מכיון דקבל עליו התראה הרי גלה בדעתו שלא יתקן עי"ש בתוס' הנ"ל ובמהרש"א ודו"ק אמנם לקושי' השניה נ"ל לתרץ דהנה לכאורא יש להקשות גם מבריתא דמאכילין אותו טבל ולא נבלה ואמאי לא יאכילו אותו טבל דאפשר לתקן (ובאמת היה מלי טפי להקשות מהך בריתא דמבן תימא לא קשה כל כך כיון דמוקמינן בלא אפשר לתקוני כמה דאמר רבה שם א"כ אפשר דמיירי באמת שאין הבעלים כאן שהלכו למדה"י כמ"ש בשעה"מ שם, אמנם בבריתא דקתני סתמא מאכילין אותו נבלה משמע בכל גוונא, וקשה טובא טפי יאכילו אותו טבל דיש לו תקנה להפריש אח"כ מנבלה שאין לו תקנה) ונ"ל לתרץ דוודאי בכל טבל אע"ג שיש לו תקנה להפריש אח"כ, מ"מ עושה איסור. בשעת אכילה דדלמא לא יוכל להפריש אח"כ וס"ל לת"ק דמוטב שיעבור החולה על וודאי איסור לאו גרידא משיעבור על ספק איסור מיתה, וכה"ג ראיתי בהגהת מהרש"ק הנקרא חכמת שלמה באו"ח סימן תרי"ח שהביא ראיה ממס' סוכה ט"ז ע"ב דס"ל לר' יוסי שם דאיסור עירוב חמור מסוכה משום דשבת הוי איסור סקילה עי"ש ברש"י ד"ה אבל שבת, ואע"ג דלעניין עירוב לא הוי בסקילה וה"נ חמיר לן טבל שהוא ספק איסור מיתה מנבלה, אע"ג שהוא וודאי איסור כיון דהוי רק לאו גרידא, ומתורץ בזה ג"כ קושיית תוספ' יוהכ"פ מאי קמל"ן דמאכילין אותו הקל פשיטא, ולפימ"ש א"ש דקמל"ן דעדיף להאכיל אותו וודאי איסור קל מספק איסור חמור, ולפי"ז יש לתרץ נמי מה שתמה בעל המאור על הרי"ף שלא הביא כלל הך דמאכילין אותו הקל דיש לומר דעד כאן לא ס"ל דספק איסור חמור מקרי חמור נגד וודאי איסור קל דווקא למאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא, אמנם אי ס"ל ספיקא לקולא מה"ת עדיף לן להאכילו ספק איסור חמור דמותר מה"ת לגמרי מלהאכילו וודאי איסור קל, דאסור מה"ת, וא"כ י"ל דרי"ף ס"ל דתנא בא רק לאשמעינן דספיקא מה"ת לחומרא ועדיף להאכילו וודאי איסור קל מספק איסור חמור, ומשו"ה מאכילין אותו נבלה דקל מטבל, אע"ג שהוא ספק דלמא יוכל לתקן אח"כ, אמנם הרי"ף ס"ל ספיקא מה"ת לקולא, וא"כ פשיטא דנבלה וטבל נותנין לו טבל דהוי רק ספק שמא יוכל לתקן ועיקר דינא דמאכילין הקל לא אצטריך להביא דזהו פשיטא כקושיית התוס' יוהכ"פ רק ת"ק אצטריך ליה לאשמעינן דמאכילין אותו נבלה ולא טבל, ורי"ף לא ס"ל הך כמ"ש ומשו"ה השמיטו הרי"ף לגמרי, ומתורץ שפיר מ"ט לא הביא הרי"ף הך בריתא ודו"ק:
טז
ועל דרך זה יש ליישב מה שהקשה הפר"ד דרוש י"ט על הר"נ דס"ל דאזלינן בתר כמות האיסור, ומשו"ה שוחטין לו ולא מאכילין אותו נבלה, ותקשה בר קושיית, אחד מ"ט ס"ל לת"ק דבן תימא מאכילין טבל ולא תרומה הא אם יפרוש תרומה לא יהי' רק חלק אחד מחמשים מן הטבל, וא"כ אע"ג דתרומה חמורה, מ"מ הטבל חמיר משום שהוא יותר בכמותו ב' הקשה הא מצי להפריש התרומה ולחזור לערבה בטבל, ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו אי מדאוריתא אסור מ"מ קיל מאיסור טבל שהוא במיתה עי"ש, לפימ"ש א"ש דת"ק ס"ל משו"ת טבל ולא תרומה, דטבל קיל דאפשר לתקונה, כלומר ולא הוי רק ספק איסור, דהא אפשר שיהי' יוכל לתקן אח"כ, וס"ל לת"ק ג"כ ספיקא מה"ת לקולא וא"כ קיל ליה איסור ספק טבל מוודאי תרומה, וא"כ ל"ק קושיית הפר"ד הנ"ל דוודאי נבלה חמיר מאיסור שחיטה בשבת דנבלה עובר על כל כזית בוודאי והו' חמור בכמות האיסור, משא"כ טבל כיון דלא הו' רק ספק איסור עדיף טפי שיאכל טבל שהוא רק ספק איסור משיפריש ויאכל תרומה שהוא איסור וודאי, וכן לא קשה למה לא יפריש ויחזיר ויערבה עם החולין שהפריש מהם דכיון דבין כך וב"כ אינו עושה רק איסור דרבנן כיון דספיקא מה"ת לקולא עדיף טפי שיאכל נובל משיעבור על איסור וודאי לבטל לכתחלה, ובן תימא אפשר דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ועדיף לאכול תרומה מטבל שהוא יותר בכונות האיסור ודו"ק ובדעת הר"מ דס"ל ג"ה מאכילין נבלה אע"ג דס"ל ספיקא מה"ת לקולא צריך לומר דס"ל אפילו איסור דרבנן באיסור מיתה חמור מאיסור לאו כמה שהבאתי ממס' סוכה ט"ז ע"ב ולא ס"ל כהר"י בזה ודו"ק:
יז
ובהא דאפשר לתקנה י"ל עוד בכוונת הת"ק עפ"י מ"ש לעיל דאיסור חפצא חמור מאיסור גברא, ובפרט לגבי חולה שייך טפי איסור חפצא מאיסור גברא, וא"כ ס"ל לת"ק דכל דבר שהאיסור יכול להעשות היתר לא שייך עליו שם איסור חפצא וא"כ טבל דחוזר להיתר ע"י הפרשה וז"ש דאפשר לתקונה ולא הוי רק איסור גברא, ומשו"ה קיל מתרומה שנשארה באיסורה לעולם, ובן תימא ס"ל דאדרבא מה שהוא גם עכשיו כבר מותר לשום אדם כגון תרומה זה לא נקרא איסור חפצא והוי תרומה איסור גברא ולא איסור חפצא, ומשו"ה תרומה ולא טבל, ולפימ"ש דטבל הוי רק ספק, י"ל דמשו"ה נקט רבי וא"צ לעשר דבכרושין דלא הוי רק טבל דרבנן א"כ א"צ לעשר תיכף דמותר לכתחלה לאכול על סמך שיפריש אח"כ כמו חלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ופריך שפיר לרבה כל כמה דלא ידע לחלק בין עציץ שאינו נקוב למעשר ירק דס"ל דצריך להפריש אפילו בשבת ומתורץ ג"כ קושיית מהרש"א דלמא מיירי בלא אפשר, ופליגי בפלוגתא דת"ק ובן תימא, דא"כ היה לרבי לומר אסור לעשר כדי שלא יצטרך לאכול תרומה, וע"כ דבדרבנן מותר לאכול לכתחלה על סמך שיפריש אח"כ, ומשו"ה נקט א"צ ופריך שפיר לרבה, (ועי' מ"ש כה"ג לעיל אות ח') ודו"ק:
חי
במג"א סימן תרי"ח ס"ק ט' הקשה על הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הלכה י"ז טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה, דמשמע הא אם אפשר לתקן צריך לעשור, ואמאי לא נקט דגבי מעשר ירק בשבת לא יעשר במסקנת הגמרה, ותירץ דהר"מ מיירי בחול והקשה בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן ל"ו דמ"מ לא היה להרמב"ם להשמיט הך דינא דבשבת לא יעשר כמ"ש בגמרא ועי' בספר תוס' יוהכ"פ, שכ' דמשו"ה השמיטו הר"מ מדאמר רבי' א"צ לעשר משמע דאם רוצה יוכל להפריש עי"ש, והנה כבר כתבנו לעיל דגם לרבי אסור להפריש דמשו"ה נקט א"צ לעשר, כלומר כיון דא"צ לעשר בירק דהוי רק ספק דרבנן דיוכל להפריש אח"כ לא התירו אצלו שבות דהפרשת מעשרות, וא"כ עדיין קשה על הר"מ מ"ט לא נקט דבשבת אסור להפריש מעשר ירק, וזה רבות בשנים כתבתי דדווקא אי אסור הפרשת מעשרות משום טלטול וודאי אסור בשבת במעשר ירק, אמנם הר"מ דס"ל פכ"ג הלכות שבת הלכה ט"ו דטעמא דאסור משום שהוא מתקן א"כ מוטב לעשר ממנ"פ, דאי עדיף לדחות שבות דהפרשת מעשר, שפיר קעביד, ואי אמרינן דטפי עדיף לדחות איסור דטבל דרבנן א"כ עשה איסור במה שהפריש, ואי ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ, (ואפילו באיסור דרבנן אעל"מ כמ"ש האחרונים) א"כ לא מהני המעשר כלל ולא תקן מידי וא"כ יוכל לעשר ממנ"פ ודו"ק היטב:
יט
אמנם כעת נ"ל באופן יותר מרווח בס"ד, דהנה הר"מ שם פכ"ג הלכות שבת נתן שני טעמים לאיסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת האחד משום מתקן, ב' משום דנראה כמקדיש עי"ש, הלכה ט' והלכה י"ד, והנה במס' ביצה ט' ע"א אמרינן בחלת חו"ל כיון דאוכל בלא הפרשה ואח"כ מפריש לא הוי מתקן אפילו אם מפריש קודם עי"ש היטב ברש"י ד"ה אוכל והולך, שכתב אלמא הפרשה שלא לצורך, כלומר ולא מחזי כמתקן וא"כ ה"נ כיון דמעשר ירק דרבנן ומותר לו לאכול על סמך שיפריש אח"כ א"כ אפילו אם מפריש מקודם לא הוי כמתקן, רק מ"מ מסקינן שם דאסור להפריש כדאמרינן שם מי לא מודה שמואל שאם קרא עליהם שם שאסור ותו"ל בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות עי"ש ברש"י כלומר ונראה מ"מ כמקדיש, ולפי"ז י"ל סברא חדשה, דעד כאן נראה כמקדיש, רק במקום שאותו תרומה ומעשר יוצא מרשות בעלים לרשות כהן לגמרי, שפיר הו"ל כמקדיש משא"כ הכא גבי חולה שאם יצטרך לאכול גם המעשר יהי' מותר לו לאכול א"כ לא נפיק אכתי מרשותו ואינו נראה כמקדיש כלל, (ודוק היטב בהך סברא) וא"כ א"ש דוודאי בגמרא דס"ל דאיסור הפרשה בשבת משום טלטול וודאי אסור במעשר ירק כיון דמצי לאכול בלא הפרשה, משא"כ להר"מ דאיסור הוא רק משום מתקן ומשום מקדיש, וכאן לא שייך מתקן ולא מקדיש כמ"ש כיון דיכול לאכול גם התרומה לא הוי כמקדיש וא"כ מותר לעשר בשבת אפילו במעשר ירק ודו"ק:
כ
בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן ל"ו הקשה מ"ט לא נקט הר"מ הך דינא דמאכילין הקל גם בהלכות שביתות עשור לעניין יוכ"פ, ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סימן קצ"ב כתב דביוכ"פ י"ל הואיל והותר איסור יוכ"פ ה"נ הותרו כל האיסורים כמ"ש במסכת' יבמות ז' ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עיי"ש, ונ"ל כשנדקדק בלשון הר"מ נקנו לעניין יוכ"פ נמי דמאכילין הקל דז"ל שם פ"ב הלכה ט' וכן מי שאחזו בולמס מאכילין אותו עד שיאירו עניו ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין עכ"ל ומדנקט אין משהין עד שימצאו דברים המותרין משמע להדיא דדווקא אם צריך להמתין עד שימצאו דברים המותרים א"צ הא אם יש לפנינו דברים המותרים אסור לאכול דבר איסור וממילא הה"ד לעניין הקל וודאי ג"כ צריך ליתן הקל, ובגמרא ג"כ נקט הדין דמאכילין הקל ג"כ רק לעניין מאכלים אסורים ולעניין יוהכ"פ נקט רק ברמז מדקבע ההלכה במסכת' יומא, ומ"מ מדנקט אין משהין' משמע הא אם יש לפנינו איסור והיתר צריך לאכול ההיתר דווקא ודו"ק:
כא
בספר תוס' יוהכ"פ הקשה על הבריתא בדף פ"ב ע"א גבי עוברה שהריחה נותנין לה רוטב ואח"כ שומן דלמ"ד טעם כעיקר דאוריתא, היינו דהיתר נהפך ג"כ לאיסור א"כ מאי חילוק בין הרוטב שיש בה טעם איסור ובין השומן עצמו אידי ואידי איסורא דאוריתא ללקות עליו בכזית והניח בצ"ע, ונ"ל ליישב בס"ד דהנה הא וודאי אם יש לפנינו ב' מיני איסורים האחד הותרה לגבי חולה ואחד רק הודחה עדיף טפי ליתן מה שהותרה כמ"ש הרא"ש בשם הרבינו מאיר דמשו"ה שוחטין לחולה בשבת, דשבת הותרה ונבלה הודחה כמ"ש המפורשים בשמו. ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סימן צ"ד ודו"ק, והנה נ"ל דכל איסור שנשתנה מבריתו כמו הרוטב מן הבשר, אע"ג דהתורה אסרתו, מ"מ אינו אסור רק משום כיון דהוא אוכל הכי אחשביה, וז"ל הרשב"א מס' חולין ק"ב ע"ב ד"ה הא דתניא ודם דאמרינן הקפה את הדם ואכלו, היינו טעמא נמי משום דדרכו לאכול דרך שתיה, וזה שהקפה אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לא"ה הו"א דווקא כשאכלו כברייתו וכו' שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן עכ"ל, הרי להדיא דכל שהאיסור נשתנה וכמו שהיה אינו חייב רק משום דאחשביה, ועי' היטב בספר מקור חיים להלכות פסח סימן תס"ז ס"ק ד' מ"ש ממס' כריתות דף ה' מגמרא דצריך קרא ללחם וקלוי וכרמל, ומעתה י"ל סברא חדשה דאע"ג דכל איסורים שבתורה הוי איסור חפצא, היינו רק מה שאסור מעצמו משא"כ בדבר שהאיסור הוא רק ע"י אחשביה כיון שכבר נשתנה א"כ אין חלות האיסור רק בשעה שאוכל וא"כ כגון לחולה שאינו עושה איסור באכילתו מלבד שיש לומר דכל שהוא אנוס באכילה לא שייך אחשביה (כמ"ש לעיל באות י"א) י"ל נמי בפשיטות דוודאי בל איסור חפצא שהשם איסור חל עליו מעיקרא א"כ לגבי חולה נמי איכא עליו שם איסור רק דלגבי חולה הודחה משא"כ אי אינו אסור רק מטעם אחשביה א"כ אין חלות האיסור מעיקרא רק בשעה שאוכל, ואז כיון דעכ"פ מותר הוא לו, א"כ לגבי חולה אין שום חלות איסור כלל והותר לו לגמרי דאימתי יתחיל האיסור על החפץ כיון דהוא רק מטעם אחשביה בשעה שמתחיל לאכול וכיון שבאמת אינו עושה איסור בזה, א"כ ליכא שום שעה שיוכל לחול איזה שם איסור על החפץ והוי היתר לגמרי, וא"כ מתורץ שפיר קושי' הנ"ל דהפרש גדול יש בין הרוטב ובין הבשר עצמו דעל הבשר עצמו שלא נשתנה, היה עליו שם איסור מעיקרא, רק דלגבי חולה הודחה, משא"כ במרק כיון דאין עליו שם איסור רק מטעם אחשביה, וזה אינו שם איסור על גוף החפץ רק להאדם האוכלו וכיון שאינו עושה איסור באכילתו אין שום מקום לחול עליו האיסור והוי הרוטב לגבי חולה היתר גמור ודו"ק היטב כי הוא סברה עמוקה בס"ד, ומתורץ קושיית הספר תוספ' יוהכ"פ ודו"ק:
כב
ביו"ד סימן ס"ד הקשה הב"י על הטור למה נקיט דבהמה טמאה אינו אסור משום חלב, הלא בלא"ה אסור משום טמאה, ועי' בט"ז שם שתירץ דנ"מ לנודר הנאה מחלב, ועי' שם בפרמ"ג, ונ"ל פשוט דנ"מ לעניין מאכילין הקל, דאם יש לפנינו חלב בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה, דאי חלב נוהג בטמאה ג"כ מאכילין אותו חלב טהורה דליכא רק חד איסור, משא"כ אי חלב אינו נוהג בטומאה ג"כ מאכילין אותו חלב טמאה דלא הוי איסור כרת ולא חלב טהורה דהוי איסור כרת (וכן יש לתרץ, שם לעניין אמה"ח בסימן ס"ב ביו"ד עי"ש) ודו"ק, ועיין פלתי סימן ס"ד ובסימן ס"ב שכתב דנ"מ לעניין אם יש למומר חלב טמאה דאי נוהג חלב בטמאה א"כ הרי כבר יש לו חלב וליכא משום לפני עוור דלא הוי כמו תרי עברי דנהרא כיון דיש לו חלב אמנם אי אין חלב נוהג בטמאה א"כ כשמוכר לו חלב טהורה עובר משום לפ"ע דהא חלב אין לו עי"ש סימן ס"ד בכרתי ס"ק ב', אמנם הפרמ"ג סימן ס"ד ביו"ד חולק עליו וס"ל דבכה"ג שייך נמי לפ"ע אפילו אם יש לו כבר מאיסור זה, מ"מ מוסיף עליו איסור, ותימא לי שלא נחת לזה דנ"מ לעניין מאכילין הקל כמ"ש ועי' בספר שערי דעה ליו"ד סימן ס"ד ס"ק א' ודו"ק (שוב ראיתי בהגהות הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל ליו"ד סימן ס"ד שכתב ג"כ הנ"מ דחלב אינו נוהג בטמאה לעניין הקל הקל תחלה כמ"ש ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול בס"ד:
כג
בספר שנות חיים להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל ראיתי שם בסימן ס' שחקר דלכאורא יש להוכיח אי ס"ל דכל האיסורים הותרו לגבי חולה או רק הודחו ממה דאמרינן דמאכילין אותו הקל תחלה, ואי נימא דהותרו למה מאכילין אותו הקל דווקא לאביי דס"ל במס' זבחים ל"ב ע"ב דבכל מידי דהותרה אמרינן הואיל והותרה הותרה וע"כ דלאביי אמרינן דהודחה ולרבא דס"ל שם דבמידי דהודחה אמרינן מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות יש להוכיח אפכא דהכא הותרה לגבי חולה דאי רק הודחה לזה מאכילין אותו הקל דווקא דנה לי אי או חמור כמו דס"ל תתם מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות וכתב דשאני הכא לענין פקוח נפש כל היכא דיש כאן איסור קל הוי לגבי איסור חמור כאילו לא היה פקוח נפש כלל וא"כ לא הותרה ולא הודחה לגבי איסור חמור עי"ש, אמנם בלא"ה לא דמ' כאן כלל להך דמס' זבחים, דהתם במס' זבחים מיירי הגמרא לעניין שהיו טמאי מתים ונעשו זבים והנה אי נימא דמחמת טומאת זיבה לא יעשו קרבן צבור א"כ לא יעשו כלל ולא יהא נדחה שום טומאה גם טומאת מת, שפיר ס"ל לרבא דכיון דטומאת מת אשתראי הה"ד טומאת זיבת, דאי נימא דטומאת זיבה לא נדחה או לא הותרה א"כ לא יעשו פסח כלל והתורה אמרה שטמא, מת יעשו פסח, משא"כ הכא דמיירי שיש לפנינו שני איסורין קל וחמור ואפילו אי נימא דלגבי חמור לא נדחה, מ"מ לגבי קל עכ"פ נדחה, ושפיר איכא למימר דהקל נדחה, ולא. חמור דהא אין החמור גורם שגם הקל לא ידחה, משא"כ התם ע"י טומאת זיבה גם טומאת מת לא ידחה שפיר אמרינן דכיון דכבר הותר לו מחמת טומאת מת לעשות פסח לא אתיא טומאת זיבה דאתיא בתר הכי וידחה אותו מפסח לגמרי (עי' שם מס' זבחים:)
כד
ועפ"י הך סברא מתרץ שם בספר שנות חיים קושיא אחרת מה שהקשה על הי"ר מס' ביצה י"ז דמחלק בין שבת ויו"ט לעניין רבוי בשיעור דיו"ט כיון דהותרה לגבי אוכל נפש לכך מותר מה"ת להרבות בשיעור נמי משא"כ שבת לגבי חולה דרק הודחה משו"ה אסור מה"ת רבוי בשיעורין במסכת' מנחות ס"ד ע"א לעניין שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד עי"ש, והקשה שם בספר הנ"ל דאדרבא הא לרבא ס"ל כיון דאדחי אדחי וא"כ אמאי יהי' רבוי שיעורין בשבת אסור מה"ת לרבא, דאדרבא אי שבת רק הודחה אמאי לא נימא הואיל ואדחי אדחה, ותירץ ג"כ עפ"י הך סברא דוודאי לעניין טומאת מת ונעשה זב אי נימא דטומאת זיבה מעכבתו מלעשות פסח, ואי אפשר לו עכשיו שטומאת מת ידחה ולא זיבה, שפיר אמרינן כיון דאדחי אדחי, משא"כ הכא לעניין רבוי שיעורין כיון דאפילו אם נימא דלא הודחה שבת להרבות בשיעור מה שאין צריך לו, מ"מ לעניין מה שצריך לו שפיר נדחה מצינן שפיר לומר דעכ"פ לעניין להרבות בשיעור לא נדחה כלל, וא"כ ה"נ יש לתרץ דלעניין מאכילין הקל לא שייך לומר כיון דאדחה אדחה דהא הקל והחמור אינם בגוף אחד ואמרינן שפיר הקל נדחה ולא החמור, משא"כ טמאי מתים ונעשו זבים דהם בגוף אחד, שפיר אמרינן הואיל והודחה הודחה או הואיל והותרה הותרה ודו"ק היטב:
כה
ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סימן קצ"ב שכתב בהא דהרמב"ם לא הביא הדין דמאכילין אותו הקל לעניין יוכ"פ משום כיון דביוכ"פ אסורים כל המאכלים בכרת והואיל וכבר הותר איסור כרת דיוכ"פ הותרו כל האיסורים, וכה"ג כתב ג"כ בספר שנות חיים סימן ס"ט עי"ש, והנה מה שהביא ראיה בשו"מ שם ממסכת' יבמות ז' ע"ב דאמרינן הואיל והותר לצרעתי הותר לקריו, יש לדחות לכאורא עפ"י סברא מ"ש לעיל באות כ"ד דהתם הוי גוף אחד מצורע ובעל קרי דאמרינן הואיל דהך טומאה הותרה לו ה"נ טומאת קרי, משא"כ יוכ"פ וגוף החפץ של איסור אינם בגוף אחד, ועי"ש שדחה ג"כ הראיה ממס' יבמות באופן אחר, אמנם כבר כתבנו לעיל באות כ' מלשון הר"מ דרמז גם לעניין יוהכ"פ דאם יש לפנינו שני איסורים דמאכילין אותו הקל (עי' מ"ש לעיל בס"ד:)
כו
על דבר קושיית הפר"ד אמאי ס"ל לת"ק טבל ולא תרומה, הא עדיף שיפרישו תרומה ואם לא יספיק לו חולין הנותרים יערב התרומה לתוך החולין ולא יעבור על איסור מיתה, והנה האבני מלואים סוף הספר בשו"ת סימן ח"י כתב דתרומה לבטל בחולין וודאי איכא איסור דאוריתא דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידה, דכתיב ושמרתם את משמרת תרומתי ואם מבטלה בחולין הו"ל כמאבד בידים, ועי' שם בהגהות, ובספר קול סופר כתב לתרץ דוודאי כל האיסורין הותרו לחולה, והיינו דווקא אילו איסורים שהם כאן לפנינו מותרים לו אם אין לו היתר, אמנם כל זמן שאין האיסור לפנינו ולעשות דבר שיבא עי"ז איסור מה שלא היה לפנינו מעיקרא אין זה נכון ומשו"ה כיון שכל זמן שלא הפריש התרומה לא היה לפנינו איסור תרומה, וע"י הפרשה אנו עושין שיהי' לפניו איסור תרומה מוטב, שיתנו לו האיסור שמכבר היה לפניו עי"ש, אמנם זה לא יתכן אליבא דבן תימא דס"ל תרומה ולא נובל והיינו לפרש"י שיפרישו עכשיו התרומה מהטבל עי' רש"י ד"ה כי פליגי, אלמא דס"ל לבן תימא דאפילו כה"ג שאנו מבאין האיסור ע"י מעשה הפרשה ג"כ מותר כיון דהוי איסור קל ות"ק נמי לא פליג רק משום דס"ל תרומת חמורה, אלמא דלית ליה הך סברא, ובעיקר קושיית הפר"ד י"ל דכיון דיודע שתיכף לאחר הפרשה יחזור ויערבה לתוך החולין לא מקרי הפרשה ולא חל שם תרומה כלל וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר ג"כ הך סברא (ועי' מ"ש לעיל אות ד' בשם השאילת יעבץ ודו"ק:)
כז
ראיתי בספר מנחת חינוך במוסך השגת אות ל"ט שהקשה לדעת הר"נ שהבאתי לעיל דרבוי בשיעורין אסור מה"ת א"כ אמאי אמרינן מס' חולין ט"ו ע"א דשוחט לחולה בשבת מותר לבריא דלא שייך גזירה שמא ירבה בשבילו הא בשחיטה ג"כ שייך שמא ירבה אי ס"ל דרביי בשיעורין אסיר מה"ת עי"ש שהניח בצ"ע, ולע"ד נראה דעד כאן ס"ל להר"נ דרבוי בשיעורין אסור רק במלאכה ששייך בגוף הדבר כמו בישול או קוצר גבי גרוגרת במס' מנחות, א"כ כי קצר ג' גרוגרת והוא לא היה צריך רק ב' הו"ל שפיר רבוי בשיעורין וכן לעניין בישול, משא"כ לעניין שוחט דהמלאכה הוא נטילת נשמה דנטל חיות הבהמה בזה אין שייך לחלק בין שיעור גדול או שיעור קטן דזהו דבר שאין נתפס בחוש, ועיקר חיובו הי' משום דשקל החיות ואין חילוק בין קטן לגדול, ומשו"ה לא שייך לעניין שחיטה רבוי בשיעורין כלל ודו"ק:
כח
נסתפקתי האיך הדין אם להחולה יש לו דבר איסור חמור ולאחר יש לו היתר או איסור קל אם מחוייב ליתן מהיתר או מאיסור קל שלו לחולה, או דלמא כיון דלחולה מותרים כל האיסורים היכא שאין לו היתר, א"כ אע"ג שיש לאחרים היתר אין מחוייבים ליתן לו דהא מכיון שיש לו איזה דבר לאכול תו לא הוי פקוח נפש, והנה ברש"י ד"ה מאכילין כתב וז"ל אם אין לנו דברים מותרים וכו' ויש לפנינו מיני איסורים מדנקטו הכל רק על אחרים משמע דזהו מיירי בגוונא שהחולה אין לו שום דבר, וא"כ ע"כ מוטל על אחרים ליתן לו משום פקוח נפש אז יש לדון איזהו קל ואיזהו חמור, משא"כ אם יש להחולה איזה דבר אפילו איסור אין אחרים מחוייבים ליתן לו משלהם כלום כיון דיש לו איזהו דבר עכ"פ תו לא הוי פקוח נפש, ועי' בתוס' מסכת' ב"ק ס"א ע"ב ד"ה מהו להציל עצמו דמיבעי' ליה אי מחוייב לשלם כשהציל עצמו בממון חבירו כיון שהיה פקוח נפש, עכ"פ יהיה איך שיהי' מכיון שיש להחולה איזה דבר אפילו איסור תו לא הוי פקוח נפש לגביה, ואין האחרים מחוייבים ליתן לו כלום, ומשו"ה נקט רש"י, דבריתא מאכילין אותו הקל מיירי רק באופן שהכל נותנים לו אחרים שאין לו משלו כלום, דאז וודאי מחוייבים ליתן לו להצילו משום פקוח נפש ובכה"ג ס"ל דמחוייבים ליתן לו הקל ודוק (ועיי' וילקט יוסף ח"ג סימן ו'):
אנא ד' אלקי ישעי ומגיני עזרני להבין דעת קדושים בסוגיא דשמא יעבירנו במס' ר"ה כ"ט ע"ב ובמס' סוכה ריש פרק לולב וערבה ובמס' מגילה ד' ע"ב:
אמר הכותב אם אמנם כבר האריכו בעלי תריסין גדולי אחרונים בזו הסוגיא מ"מ אין בית המדרש בלא חידוש קצת ואפילו אם רק אסדר הדברים כמה שיצאו מפי גדולים ג"כ יועיל לתלמודים, לזאת אמרתי אעלה נא בשדי החכמה ללקט אמרים בשבילים נפזרים מעט אשיחה וירוח לי:
א
ידוע הטעם דאסור לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת הוא משום גזירה דשמא יעבירנו, וזה ג"כ הטעם בלולב ובמגלה לפום תירוצא דרבה אמנם לר' לוי צ"ל דס"ל דתקיעה הוי באמת בכלל מלאכה וילפינן מדכתיב זכרון תרועה דבשבת אסרה התורה לתקוע, והנה רבא פריך על ר' לוי חדא א"כ במקדש אמאי היו תוקעין, ועוד הא לאו מלאכה הא דאצטריך קרא למעוטי ועי' בספר כפ"ת דרש"י גרס מלאכה הי' בתמיה ותוס' גרסי לאו מלאכה היא ופשיטא דליכא לאסור רק אי הוי מלאכה היה צריך קרא לאסור דאי לאו קרא הו"א דמ"מ שרי משום דכתיב יום תרועה ואפילו בשבת וא"כ קשה הלשון מ"ש דאצטריך קרא, ונ"ל ליישב דאע"ג דר' לוי ס"ל דתקיעה בעצמה הוי מלאכה כמ"ש בירושלמי אליביה, והנה הא וודאי פשיטא דתקיעה לא הוי אב מלאכה ולא תולדה דלא מצינו כלל תקיעת בין האבות מלאכות, וע"כ צ"ל דהוי כשאר מלאכות שאעפ"י דלא הוי בגדר מלאכה מ"מ אסור מה"ת כמ"ש הרמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת עי"ש, וא"כ י"ל בתקיעה ג"כ דאע"ג דלא הוי מלאכת ממש מ"מ הרי אינו שובת והוי בכלל שבות מה"ת, (ועי' בהה"מ ריש פרק כ"א מהלכות שבת) ועכ"פ י"ל דכיון דלא הוי מלאכה ממש לא הוי מלאכה רק בצירוף המצוה דכיון שציותה התורה לתקוע המצוה מחשביה למלאכה כדמצינו כה"ג לעניין שריפת קדשים דרחמנא אחשביה לה להבערתן בכל מה שמבער (עיין רש"י מסכת' ביצה כ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת) וא"כ כוונת רבא היא כך, הא לאו מלאכה היא, כלומר בעצם לא הוי מלאכה ורק משום חשיבות המצוה הו"ל מלאכה וא"כ מה אכפת ליה להתורה אם יתקע בשבת דמכיון דבשבת לא הוי התקיעה מצוה ממילא לא הוי מלאכה ג"כ, וא"כ שפיר הקשה לו רבא דאם לא היה רצון התורה שיתקעו לא צריך קרא ג"כ לאסור דמכיון דליכא מצוה לתקוע לא הוי איסור ג"כ וכל האזהרה שלא לתקוע הוי שלא לצורך, וא"ש הלשון דאיצטריך קרא למעוטי, כלומר דאין לנו שום תועלת יוצא מהך אזהרה כיון דבלא המצוה ליכא איסור ג"כ, אמנם לוי אפשר דס"ל דתקיעת הוי מלאכה בעצם גם לולא חשיבות המצוה (ועי' חידושי מהר"ם ברבי סוף מס' סוכה) ואפשר ג"כ דגם לוי מודה דבלא המצוה לא הוי מלאכה כלל והא דאצטריך להזהיר שלא לתקוע כלומר מה אכפת לנו אם יתקעו כיון דלא הוי מצוה י"ל דלוי ס"ל דצריכין לדעת דלא הוי מצוה כדי שלא לעבור על איזה לאו אחר לקיים מצוות שופר אם לא ידעו דבשבת ליכא מצוות תק"ש ורבא ס"ל דבלא"ה לא משכחת לעבור על לאו משום שופר דעשה אינו דוחה ל"ת רק היכא דהוי בעידנא ובעידן תק"ש ליכא שום לאו לעבור עליו רק לאו דאיסור תקיעת גופא, וא"כ אי לא הוי מצוה ליכא איסור ג"כ, ונבאר עוד בס"ד אם יש איזה נפקותא מת"ת לדעת דמצוות תק"ש לא הוי בשבת, עכ"פ מיושב שפיר הלשון דאצטריך קרא (שוב ראיתי בשו"ת בית יצחק או"ח סוף סימן ל"ג שכתב ג"כ די"ל דתקיעה הוי מלאכה מחמת חשיבות המצוה עי"ש ויבואר עוד בס"ד ועי' לקמן אות ח':)
ב
המג"א בסימן תקפ"ח ס"ק ד' הביא דעת המהר"ם פאדווא דמשו"ה לא אמרינן דאסור לתקוע בשבת משום שמא יתקן כלי שיר דא"כ גם ביו"ט יהי' אסור לתקוע וזה וודאי אי אפשר לתקן שבשבת יהי' אסור, וביו"ט מותר כיון דגם ביו"ט שייך גזירה שמא יתקן כלי שיר ומחזי גזירה דרבנן כחוכא ח"ו, ומשו"ה נקט טעמא דשמא יעבירנו דשייך רק בשבת ולא ביו"ט, (ועי' פר"ח שם באו"ח,) והקשה בטורי אבן וכן בהרבה אחרונים דלפי"ז לב"ש דס"ל מס' ביצה י"ב עירוב והוצאה ליו"ט גם ביו"ט שייך שמא יעבירנו וזה אי אפשר לעקור מצוות תק"ש לגמרי א"כ למה גזרו בשבת על התקיעה משום שמא יעבירנו, ועי' בטורי אבן שרוצה לחלק בשבת דאיסור סקילה גזרו משא"כ ביו"ט דהוי לאו בעלמא לא גזרו, אמנם לפי"ז הדרא קושיית המהרמ"פ לדוכתא לגזרו בשבת משום שמא יתקן כלי שיר ומ"מ ביו"ט יהי' מותר דעל איסור לאו בעלמא לא גזרו, ונ"ל דעד כאן שייך לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת או סקילה רק היכא דחשש היא שמא ע"י בהילות המצוה ישכח ויעביר השופר ברה"ר, שפיר יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו דבכרת כיון דשוגג ג"כ חייב חטאת ממילא בשוגג נמי הוי איסור וצריך לעשות הקנה, שלא יבא לידי איסור, משא"כ בלאו דבשוגג לא הוי איסור כלל א"צ לעשות תקנה, (ועי' חידושי הר"נ מס' סנהדרין פ"ד ע"ב ד"ה רב לא שבק לבריה, ועי' ישועות יעקב או"ח ריש סימן תקפ"ח.) משא"כ אי נימא דתקנת שמא יעבירנו הוא שיטעה בדין ויסגור שמותר להוציא השופר, ואע"ג שידע שהוא שבת ג"כ יוציאנו ועי' פנ"י במס' ביצה י"ח ע"א בתוס' ד"ה שמא יעבירנו שהביא אלו שני דרכים בחששא דשמא יעבירנו עי"ש היטב א"כ שפיר י"ל דלחשש שלא יעבור בטעות על איסור העברת ד' אמות ברה"ר צריך לעשות תקנה שלא יטעה באיסור לאו ג"כ כמו שצריך לעשות תקנה שלא יטעה באיסור כרת או סקילה, ובכה"ג אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת לכ"ע (עי' מסכת' יבמות קי"ט ע"א ודו"ק) והנה לכאורא נחזי אנן ע"י מה יוכל לבא לידי טעות ולהוציא השופר לרה"ר אם לא ישכח שהוא שבת, וצ"ל שיטעה שיסבור דעשה דתק"ש דוחה ל"ת, ובאמת אינו דוחה או משום דלא הו"ל בעידנא או משום דהו"ל עשה ול"ת וא"כ היינו דווקא אי ס"ל בעלמא עשה דוחה ל"ת, משא"כ לב"ש דלא ס"ל בשום מקום עדל"ת דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית עי' רש"י מסכת' מנחות מ' ע"א) *(הגה"ה:
מ"ש דב"ש לא ס"ל עדל"ת כן ראיתי בהרבה אחרונים אולם בחידושי מהר"ם ברבי ריש מס' יבמות העלה דגם ב"ש ס"ל עדל"ת אע"ג דלא דריש סמוכין עי"ש, וא"ש דברינו עכ"פ להמפרשים דב"ש ל"ל עדל"ת וכן הפנ"י מס' ביצה ז' כתב דב"ש ל"ל עדל"ת עי"ש,)* א"כ ל"ל דיטעה שמותר להוציא השופר לרה"ר דמהי תיתי יטעה להתיר כיון דבשום מקום אין עדל"ת, וצ"ל ע"כ שישכח שהוא שבת או מחמת בהילות המצוה ישכח שמוציא השופר לרה"ר ויעבור בשוגג וכיון דעכ"פ לא יהיה רק שוגג שפיר יש מקום לחלק בין שבת ליו"ט דביו"ט דליכא רק לאו גרידא ושגגת לאו לא הוי איסור א"צ לעשות תקנה ומשו"ה א"ש לב"ש דלא גזרו שמא יעבירנו רק בשבת ולא ביו"ט משא"כ לדידן דחשש היא ג"כ שמא יטעה לומר דלעניין להוציא השופר לרה"ר נמי עדל"ת וא"כ אי יגזרו משום שמא יתקן כלי שיר היינו ג"כ שיטעה שמותר לתקן השופר משום עדל"ת, וא"כ היה צריך לתקן שלא לתקוע ביו"ט ג"כ דלהצילו מן הטעות פשיטא שחז"ל צריכים לעשות תקנה לאיסור לאו כמו לאיסור כרת, וזה לא אפשר לעקור מצוות תק"ש לגמרי, משו"ה גזרו רק שמא יעבירנו דשייך רק בשבת ולא ביו"ט לדידן, ועי' בט"ז באו"ח סימן תקצ"ו דמתיר לתקוע ביו"ט של ר"ה אפילו לאחר שכבר יצא ידי המצוה לגמרי, והיינו דביו"ט של ר"ה לא גזרו כלל משום שמא יתקן כלי שיר, ועי' בשערי תשובה שם וא"ש הכל בס"ד ודו"ק, (ועי' עוד לקמן אות כ"ה מ"ש מ"ט לא גזרו רק משום ש"י)
ג
ועפי"ז יש ליישב מה דנקט רבה כאן במס' ר"ת הלשון הכל חייבין בתק"ש, ובמס' סוכה, לא נקט הלשון הכל חייבין וראיתי בשו"ת כתב סופר לאו"ח סימן ק"ד שהעיר מזה, ולהנ"ל א"ש, דהנה לפימ"ש לב"ש אין החשש שמא יעבירנו שיטעה שמותר להוציא השופר ברה"ר דמהי תיתי יטעה בזה כיון דבשום מקום אין עדל"ת רק משום בהילות המצוה ישכח ויוציאנו לרה"ר, והנה טרדה, המצוה לא שייך רק משום שהכל חייבים והכל טרודים ואין מי שיזכירנו כמ"ש הר"נ דמשו"ה לא גזרו במילה שמא יעבירנו לפי שאין אחרים טרודים רק האב לבדו ואחרים יזכירו אותו ולא יבא לידי איסור הוצאה, (ועי' בלבוש או"ח סימן תקפ"ח סעיף ה') והנה עד כאן צריכין לטעמא דטרודים היכא דאין לחוש לטעות בדין, משא"כ היכא שיש לחוש לטעות בדין אפילו אינו טרוד נמי שייך לגזור שמא יעבירנו וא"כ לדידן דיש חשש שיטעה בדין לא צריך לטעמא דהכל חייבין לומר שהוא טרוד דבלא טרדה נמי יוכל לטעות, והנה מתניתין דמס' ר"ה דנקט הלשון יו"ט של ר"ה לא היו תוקעין, ולא נקט אסור לתקוע, ולמה נקט התנא בלשון סיפור מעשה מה שהיו נוהגים במקדש, וראיתי שעמד בזה בסוף ספר תיקון שלמה בחידושי הסוגיות שם, וע"כ צ"ל, דמשו"ה נקט התנא האיך היו נוהגים בתק"ש לומר דשום תנא אין חולק ע"ז אפילו ב"ש דמסתמא לא יחלוק שום אדם על מה שהיה מפורס' שכך היו נוהגין במקדש וא"כ צריך לאוקמא מתניתין גם אליבא דב"ש ולדידי' לא שייך שיטעה רק שישכח, ומשו"ה נקט הלשון הכל חייבין, כלומר והוי טרוד וישכח ויוציא השופר לרה"ר מחמת טרדות ובהילות המצוה וכן במגילה שום אדם לא יטעה לומר דעשה דמגילה שהי' רק מדרבנן דוחה הל"ת דהוצאה בשבת ועיקר החשש הוא משום שישכח מחמת טרדות המצוה, ומשו"ה נקט גם במס' מגילה הלשון הכל חייבין, (ועי' שם ד' ע"ב), אמנם לעניין לולב דאיתא במשנה, לולב ששה ושבעה דמשמע דתנא דמשנה נקט דינא, ולא המעשה שהיה ומה דנקט אח"כ כיצד נוהגים כשחל יום ראשון בשבת, היינו רק בשבת אסיר להביא בידו הלולב וזה פשיטא דכ"ע מודים משא"כ על הא דשאר הימים שחל בשבת אסור ליטול לולב על זה לא הביא שום מעשה וא"כ אינו מוכרח עכ"פ דאתיא כב"ש נמי משו"ה אשמעינן רבה דאפילו בלא חשש טרדה יש לחוש לטעות בדין שיסבור שעשה דלולב דוחה הל"ת דהוצאה ומשו"ה לא נקט הלשון הכל חייבין כלומר דאפילו בלא טעמא דטרדה גזרינן נמי שמא יעבירנו משום שמא יטעה בדין שיסבור שמותר להוציא, וא"ש רבה לשיטתו דס"ל דאפילו היכא דליכא חשש טעות בדין, נמי גזרינן שמא יעבירנו גבי טבילת כלים במס' בילה ח"י ע"א דהתם וודאי לא שייך טעות שיסבור דטבילת כלים דוחה ל"ת דהוצאה דטבילת כלים לא הוי מצוה כל כך ועי' בשאג"א סימן כ"ו ודו"ק:
ד
ועפי"ז מ"ש דשמא יעבירנו הוא ג"כ משום חשש שיטעה בדין כמ"ש בשם הפנ"י במס' ביצה ועי' בחתס"ו בחידושיו למס' סוכה מ"א ד"ה יו"ט הראשון יש לתרץ מה שהקשו הרבה אחרונים והוא ג"כ בתוס' חדשים במס' סוכה למה גזרו שמא יעבירנו הא אפילו ישכח ויעביר הו"ל טועה בדבר מצוה ויפטור, אמנם להנ"ל א"ש כיון דאיכא חשש שיטעה בדין א"כ צריכין חז"ל עכ"פ לעשות תקנה שלא יטעה בדין, וזהו וודאי כח ביד חז"ל לעשות תקנה להציל אנשים מטעות ודו"ק ובלא"ה י"ל לפימ"ש הראשונים דהתקנה הי' שמא אינו היום יו"ט דלא בקיאין בקבוע דירחא עי' מג"א סימן תקפ"ח ס"ק ד' א"כ לא קשיא דהו"ל טעה בדבר מצוה דהא להך צד שאינו היום יו"ט יהי' טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב, (וכן כתב בהגהת נועם המלך פ"ב מהלכות שופר) ועי' בחידושי חתן סופר בסוגיא מ"ש לתרץ הך קושיא מטעה בדבר מצוה, עכ"פ לפי דעת הרבה גדולים לא היו גזרו שמא יעבירנו לולא הטעם דלא בקאין בקביע דירחא ושמא היום אינו יו"ט כלל יש לתרץ מה שהבאתי לעיל באות ב' קושיית הטורי אבן איך שייך לב"ש גזירה שמא יעבירנו הא ביו"ט נמי אסור הוצאה וא"כ אי נחוש לשמא יעבירנו יעקר מצוות תק"ש לגמרי, אמנם לדברינו א"ש דב"ש ס"ל דמשום גזירת שמא יעבירנו אין לבטל מצוה שהיא וודאי רק משום דלא בקיאין בקבוע דירחא, וא"כ א"ש דרק בשבת שייך גזירה שמא יעבירנו דלמא אינו יו"ט היום משא"כ ביו"ט ליכא חשש שמא יעבירנו דאם אינו יו"ט ליכא גם איסור הוצאה, ושפיר שייך גזירת שמא יעבירנו רק בשבת ולא ביו"ט גם אליבא דב"ש, וחיי ראשי שאחר שעלה בדעתי לתרץ כן מצאתי כדברים האלו בשו"ת הריב"א (להגאון ז"ל מפאקש) בסימן מ"ד שכתב ג"כ כמ"ש:
ה
והנה לפי"ז אי ס"ל דעיקר גזירת שמא יעבירנו הוא דלמא אינו היום יו"ט י"ל דבמקדש שהיו תוקעין היו תוקעין אפילו קודם שבאו העדים אע"ג דיש ספק דלמא לא יבאר העדים ואינו ר"ה היום מ"מ תקעו במקדש, דבמקדש לא גזרו כלל על התקיעה, ובזה יש ליישב הלשון יו"ט של ר"ה ולא נקט בקיצור ר"ה שחל בשבת [ועפ"י דרך אגדה יש ליישב הלשון יו"ט של ר"ה עפ"י מ"ש בצל"ח במס' ר"ה דכשחל ר"ה בשבת אסור לב"ד של מעלה לדון בשבת משום דאין דנין בשבת שמא יכתוב רק הקב"ה כביכול בעצמו מותר לדון ובוודאי טוב יותר אם הקב"ה בעצמו ידון אותנו משנדון בב"ד של מעלה, וא"כ טוב מאוד כשחל ר"ה בשבת שהקב"ה בעצמו דן אותנו כמה שהתפלל דהע"ה ולפניך משפטי יצא, ומשו"ה נקט התנא יום טוב של ר"ה כלומר שהוא יום טוב אם ר"ה חל בשבת לפי שהקב"ה בעצמו דן אותנו והוא יוציא משפטינו לצדק עיין היטב בצלח מ"ש בזה ודו"ק] אמנם עפ"י דרך הלכה אתי נמי שפיר מ"ש יו"ט של ר"ה, דהנה ידוע שנהגו קדש מבערב של יום שלשים לאלול דלמא יבאו העדים ביום שלשים, ואם לא באו מ"מ נוהגים כל היום קדש אעפ"י שרק ולמחר יהי' ר"ה, וא"כ משכחת לה יו"ט של ר"ה אעפ"י שאינו ר"ה באמת כלומר שלא באו עדים כל היום, ומ"מ היה יו"ט, עי' היטב ברש"י במשנה מס' ר"ה ל' ע"ב ד"ה נוהגים ודו"ק, והנה אי הוי נקט ר"ה שחל בשבת הו"א דגם במקדש לא היו תוקעים רק לאחר שבאו עדים דהוא ר"ה באמת, ומשו"ה אשמעינן התנא רבותא יו"ט של ר"ה כלומר אע"ג שהעדים לא באו עדיין ואינו ר"ה בבירור רק כיון שמ"מ נוהגים בקדושה ובאיסור עשיית מלאכה והו"ל יו"ט של ר"ה כלומר שמחזיקים אותו ליו"ט, משום ר"ה מ"מ היו תוקעים במקדש, ותדע לך שבמקדש היו תוקעים אפילו קודם ביאת העדים שהרי קודם תקנת ריב"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום כדאיתא במשנה ל' ע"ב, וא"כ מה עשו אם היו העדים באו סמוך לחשיכה ממש ולא יהי' עוד שהות לתקוע וע"כ דהיו תוקעים אפילו קודם שבאו העדים כמ"ש (ואי הטעם בזה משום דאזלינן בתר רוב, דרוב פעמים באו ביום שלשים נדבר מזה לקמן בס"ד באות י"ב, ועי' בחתן סופר בסוגיא דשמא יעברנו) עכ"פ א"ש הלשון יו"ט של ר"ה, כלומר אעפ"י שאינו ר"ה בבירור דהעדים לא באו עדיין מ"מ היו תוקעין דבמקדש לא גזרו כלל שמא יעבירנו ודוק ועי' בר"נ ריש פרק לולב וערבה ובמס' מגילה ד' ע"ב שכתב להדיא בשיטת הרי"ף דבמקדש היו תוקעין אפילו קודם שבאו העדים, וא"ש דברינו עפ"י שיטת הרי"ף כפי מ"ש הר"נ בשיטתו
ו
והנה י"ל דהרמב"ם ורש"י פליגי בהא, דרש"י דק"ל אבל לא במדינה היינו ירושלים ג"כ, דבירושלים נמי לא היו תוקעין ס"ל דהא דהיו תוקעין במקדש לא היה מטעמא דשם היו בקיאין בוודאי דהא במקדש היו תוקעין אפילו קודם שבאו עדים, וע"כ דלא תלוי בהכי כלל רק במקדש כיון שהיו הב"ד שם לא גזרו כלל, אמנם הר"מ ס"ל דהחילוק בין מקדש למדינה הוא משום דבמקדש היו בקיאין בקבוע דירחא שבאמת היו ממתינים עד שבאו העדים וא"כ היה מותר לתקוע בירושלים ג"כ שמכיון שבאו עדים למקדש היו יכולין לידע בכל העיר ירושלים, ומשו"ה מפרש אבל לא במדינה היינו חוץ לירשלים דווקא, וא"כ לפימ"ש התוס' בתירוץ השני ד"ה אבל לא במדינה לתרץ קושי' הראשונה דמשו"ה היה דוחה לולב יותר בגבולין משופר שבר"ה לא היו יודעין קביעות החדש רק בירושלים היינו נמי דס"ל כשיטת הרמב"ם שבכל ירשלים היו תוקעין, וכן כתב הכפ"ת דתוס' לתירוץ השני ס"ל כשיטת הרמב"ם דבירושלים נמי היו תוקעין, וא"ש שסמכו תירוץ זה למה שתירצו מקודם דשופר לא רצו לבטל לגמרי משום שמכניס זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים וס"ל להתוס' דזהו לא שייך רק אי ידעינן בבירור שהיום ר"ה, דהיינו לאחר שבאו העדים ומשו"ה תירצו אח"כ שפיר לחלק דמשו"ה דחי שופר רק במקדש משום דשם היו יודעין קציעות החדש, והיינו דבמקדש נמי לא היו תוקעין רק אחר שבאו העדים:
ז
והנה מ"ש התוס' בתירוץ הראשון לחלק דמשו"ה החמירו טפי בשופר מלולב דאפילו בזמן המקדש לא היו תוקעין בגבולין, משא"כ בלולב היו נוטל אפילו בגבולין ביום הראשון בזמן המקדש והיינו משום דשופר הוי מעשי חכמה עכ"פ י"ל כוונתם הכי דהנה בהא דשמא יעבירנו כבר כתבנו לעיל בשם הפנ"י דיש שני דרכים, או שיטעה בדין שיאמר שמותר לחלל שבת, באיסור הוצאה משום המצוה או שישכח משום בהילות המצוה, והנה בשופר יש תרי חששות שישכח ע"י בהילות המצוה וגם יוכל לבא לידי טעות דהוא יסבור דתקיעה הוי ג"כ מלאכה (כמו דס"ל לר' לוי באמת) וא"כ יטעה כמו דמותר לחלל שבת בהתקיעה גופא ה"נ מותר לחלל שבת בהוצאת או העברה ד' אמות וכיון דהוי חשש קרוב החמירו טפי, משא"כ לולב לא יוכל לבא לידי טעות כלל דבזה וודאי לא יטעה דטלטול לולב יהי' ג"כ בגדר איזה מלאכה וליכא רק חשש שישכח ע"י בהילות המצוה וכיון דלא הוי חשש קרוב כל כך לא החמירו לבטל מצוה דאוריתא ביום ראשון בגבולין ג"כ, ולפי"ז א"ש מ"ט לא ס"ל ללוי הטעם שמא יעבירנו כיון דבלולב ובמגלה ע"כ צריך להאי טעמא א"כ אמאי לא ניחא ליה גם גבי שופר לומר הטעם שמא יעבירנו, אמנם אי ס"ל דלוי ס"ל דבאמת הוי התקיעה מלאכה א"ש, דהנה הריטב"א במס' סוכה ריש פרק לולב וערבה כתב בחד תירוצא לתרץ מ"ט לא גזרו במילה ג"כ שמא יעברנו, וכתב דכיון דהמילה גופא הוי מלאכה, ומ"מ ציותה התורה לדחות שבת א"כ מכ"ש גזירה שמא יבא לידי מלאכה אחרת לא יוכל לדחות המילה, וא"כ ס"ל ללוי כיון דתקיעה גופא דחיא שבת א"כ לא נוכל לומר משום שמא יעבירנו ויבא לידי חשש הוצאה שתדחה התקיעה, ומשו"ה צ"ל דהתורה גלתה לנו באמת דשבת אסור לתקוע, משא"כ משום שמא יעבירנו לא היינו יכולין לבטל מצוות תק"ש כיון דהתורה אמרה להדיא דתקיעה גופא דג"כ הוי מלאכה ודוחה שבת מ"מ משא"כ בלולב ומגילה דליכא בעשייתן שום מלאכה מודה לוי לטעמא דשמא יעבירנו ודוק, ועפי"ז מדוייק מאוד לשון הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דגזרו שמא יעבירנו לפי שתק"ש אינו מלאכה, ומה בעי בזה לומר שאינו מלאכה, אמנם להנ"ל א"ש דהרמב"ם נמי ס"ל כפירוש הריטב"א שכתבנו דאי הוי תק"ש מלאכה לא היו יכולין לגזור שמא יעבירנו דכמו דמותר לעבור על מלאכת התקיעה אי הוי מלאכה, ה"כ לא צריכין לחוש לחשש איסור הוצאה, אע"ג דתקיעה הוי בעידנא והוצאה לא הוי בעידנא מ"מ אין יכולין לדחות מצוה כזו שהתורה אמרה בפירוש שלא להקפיד על איסור מלאכה שבה משום חשש שיבא לידי מלאכה, ואפשר שזהו ג"כ בכלל דבר שהתורה התירה בפירוש, אין לחכמים לגזור בזה, ועי' שו"ת נחלת בנימין סימן קט"ו שכתב ג"כ בכוונת הרמב"ם בפירוש המשנה כמ"ש ודו"ק ועיי' וילקט יוסף ח"א סימן קמ"ב:
ח
עי' בטורי אבן שהקשה כמה קושיות אי ס"ל ללוי דתק"ש גופא הוי מלאכה א"כ איך מותר לטומטום לתקוע דלמא אינו איש ומחלל יו"ט שלא לצורך מצוה, אמנם אי ס"ל דללוי ג"כ רק חשיבות המצוה משויא ליה למלאכה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא, ועי' כה"ג בהגהת מרדכי פ"ק דמס' חולין לעניין קשר של תפלין דאי הוי מצוה לקשור תפלין בכל יום הו"ל ע"י חשיבות המצוה לעשותה כקשר של קיימא דרחמנא אחשביה, וה"נ י"ל גבי שופר כיון דקצת מעשה הוי עכ"פ לכ"ע, שהרי תקיעה עצמה הוי שבות עכ"פ לכ"ע, וא"כ המצוה גופא מחשיב לה למלאכה, ולא דמי ללולב דליכא שום מעשה בנטילתה, וודאי ל"ל דהמצוה מחשבה למלאכה, מתורץ שפיר קושיות הטורי אבן הנ"ל דטמטום שפיר מותר לתקוע דאי לא הוי איש ליכא גביה מצוה ולא הוי מלאכה, ואע"ג דא"כ הדרא קושית רבא על לוי לדוכתא אצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה הוא רק ע"י המצוה א"כ לא לכתוב רחמנא שום מיעוט בשבת דאפילו אם יתקעו הרי לא יעברו על שום איסור כיון דליכא מצוה יש לתרץ דהתורה רק זאת בא להודיענו דבשבת דליכא תק"ש צריך להזכיר הפסוקים מה"ת, משו"ה כתבה התורה זכרון תרועה דבשבת מצוה מה"ת להזכיר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, (יעי' בכפ"ת שכתב ג"כ כה"ג אליבא דר' לוי) ודו"ק:
ט
והנה אפילו לדידן דקיי"לן דלא כר' לוי וס"ל תק"ש לא הוי מלאכה, מ"מ הוי התקיעה גופא מלבד גזירה שמא יעבירנו ג"כ שבות כיון דיש בו קצת מעשה הוי מדרבנן כמו מלאכה כמ"ש התוס' הכא במס' ר"ה דמהאי טעמא גזרו בשופר טפי מבלולב משים דהוי מעשי חכמה וכמ"ש לעיל באות ז' והכי מבואר להדיא בדברי התוס' מס' חולין פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת שופר דמ"ש ספיקא דוחה יו"ט היינו מה שהתקיעה עצמה הוי מלאכה דרבנן ועי"ש במהרש"א שכתב דלפי"ז לא צריכין כלל בשופר לאסור בשבת משים שמא יעבירנו רק משום דבלולב ומגילה צריך לטעמא דשמא יעבירנו משו"ה נקט בשופר ג"כ האי טעמא, ובאמת היה מדוייק הלשון מה שרבה מסיים כאן במס' ר"ה וה"ט דלולב וכו' כלומר דרק משום לולב ומגילה נקט גבי שופר ג"כ טעמא דש"י מ"מ יש להקשות אי נימא דמצד התקיעה עצמה יש לאסור לתקוע בשבת א"כ מאי ס"ד דגמרא כלל להקשות למה לא תוקעין שופר בשבת, (וראיתי בספר לב ארי' שם מס' חולין שתמה ג"כ בזה על דברי המהרש"א,) ונ"ל דהנה הא וודאי אע"ג דתקיעה הוי מלאכה מדרבנן מ"מ לא יהי' עדיף וחמור ממלאכה דאוריתא, והנה הא וודאי כיון דחזינן דהתורה התירה מלאכת התקיעה ביו"ט לא מצינן לאסור בשבת ג"כ ואמרינן הואיל ואשתרי מלאכת תקיעה ביו"ט אשתרי לשבת ג"כ וכמה דאמרינן מסכת' יבמות ז' ע"ב הואיל ואשתרי איסור אשת אח במקום יבום ה"נ איסור אחות אשה אי לאו דגלי קרא דעליה לאסור וה"נ הואיל והותר איסור יו"ט הותר נמי איסור שבת וא"כ כיון דאי הוי תקיעה מלאכה דאוריתא לא היה אסור בשבת, הה"ד נמי דאין יכולין לאסור בשבת משום דהוי מלאכה דרבנן, דרבנן אין יכולין להחמיר בזה יותר מאילו הוי מלאכה דאוריתא, וכה"ג כתבו התוס' מס' ברכות כ' ע"ב ד"ה ובתפלה דבמצוה דרבנן נמי מ"ע שהז"ג פטור, כלומר כיון דמה"ת פטור מ"ע שהז"ג, הה"ד במצוה דרבנן [ועי' מ"ש בזה בספרי ח"א בסוגיא דחדש אות כ"א] ודו"ק וא"כ הה"ד הכא גבי תק"ש ע"י שהוא מלאכה דרבנן אין לאסור כלל בשבת כיון דאילו היה מלאכה דאוריתא ג"כ לא היה אסור בשבת אי ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי וא"כ שפיר צריך לטעמא דש"י: