אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער בליעת איסור שער ד

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער בליעת איסור שער ד

שער בליעת איסור שער ג

אנא ד' הטוב אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבושה עזרני וחנני דעה בינה והשכל בסוגיא דחמץ נוקשה במס' פסחים ריש פרק אלו עוברין:

א

במשנה אלו עוברין בפסח, וקא חשיב ד' מיני מדינה שהם חמץ גמור ע"י תערובות וג' מיני אומניות שהם חמץ נוקשה, והנה רש"י פירש עוברין בבל יראה, ור"ת בתוס' ד"ה ואלו עוברין פירוש מן השלחן דרק באכילה אסור והריב"א ג"כ פירש לכאורא כרש"י שהרי פירש אלו עוברין מן העולם, מ"מ אינו מוכרח דס"ל כרש"י דמה"ת חייב לבער דאפשר דס"ל כיון דאסור באכילה מה"ת או אפילו רק מדרבנן ג"כ אסור לשהותו, אמנם שיטת ר"ת היא דמותר לשהותו אפילו אי אסור מה"ת באכילה כיון דאינו עובר בב"י מה"ת לא גזרו חכמים לשהותו וזהו שלא כדעת התוס' ריש מסכת' פסחים דשם משמע דס"ל דאפילו אי נוקשה או תערובות אינו אסור רק מדרבנן, מ"מ אסור לשהותו עי' בחידושי פנ"י בתוס' בד"ה ואלו עוברין שכתב להדיא דר"ת לא ס"ל כהתוס' דריש מסכת' פסחים, וכן כתב להדיא בד"ה ר"א אומר דשיטת ר"ת דאפילו אי נוקשה או תערובות אסור מה"ת, מ"מ אין אסור לשהותו אפילו מדרבנן וא"כ ר"ת מקיל לעניין ב"י יותר משיטת הטור, דהטור באו"ח סימן תמ"ב ס"ל דאם אסור מה"ת באכילה אסור לשהותו, רק אי אינו אסור באכילה רק מדרבנן אז מותר לשהותו אפילו מדרבנן, ולר"ת אפילו אי אסור באכילה מה"ת, מ"מ כל שאינו עובר בב"י מה"ת מותר לשהותו אפילו מדרבנן וא"כ לפי"ז ס"ל לר"ת דרבנן לא גזרו כלל לעניין שהיה דכל שאינו עובר בב"י מה"ת לא גזרו אפילו מדרבנן שיהי' אסור לשהותו, ובאמת צריך להבין דעת ר"ת למה לא ניחא ליה לפרש אלו עוברין מן העולם, דאע"ג דס"ל דעל תערובות חמץ אינו עובר בב"י, מ"מ כיון דאסור מה"ת באכילה גזרו רבנן שלא לשהותו דלמא אתי למיכל מיניה כיון דבאכילה אסור מה"ת:

ב

ונ"ל ליישב ומקודם נקדים לשיטת ר"ת מ"ט אינו עובר בב"י מה"ת ג"כ כיון דאסור באכילה ואמאי לא מקשינן בזה ב"י לאיסור אכילה כמ"ש הפנ"י באמת הכי לדעת רש"י ורמב"ם דמשו"ה ס"ל דעוברין בב"י כלומר מה"ת משום דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואע"ג דס"ל דלא אתקש רק לאכילת חמץ שיש בו כרת מ"מ טעמא בעי למה לא ניחא ליה דאפילו לעניין איסור לאו נמי אתקש ב"י לאכילת חמץ ונ"ל דר"ת ס"ל דהטעם דגזרה תורה בחמץ ב"י הי' משום דלמא אתי למיכל מיניה ובחמץ דאיכא תרתי כרת וגם לא בדילי מיניה גזרה התורה טפי מבשאר איסורי כרת, ועי' פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת להלכות פסח בדין חמץ נוקשה שהביא כן להדיא בשם הרשב"ץ, דמשו"ה אסרה תורה בב"י משום דלמא אתי למיכל מיניה (ויהי' מקצת ראיה למ"ש בספר שדי חמד בקונטרס הכללים מערכת א' אות קכ"א דבתורה נמי מצינן שהתורה אסרה משום גזירה, ועי' בספרי סוף ח"ב בסוגיא דתוספת יוה"כ מ"ש בזה), והנה הא וודאי ל"ל דהתורה גזרה דלמא אתי למיכל במזיד רק בשוגג והנה משו"ה ס"ל דדווקא בחמץ שיש בו כרת גזרה התורה דבשוגג נמי איכא איסור, שהרי חייב חטאת, שפיר גזרה התורה שלא יאכל בשוגג עכ"פ, משא"כ בתערובות או נוקשה דליכא רק איסור לאו, לא חשיב בשוגג איסור כלל ועי' במס' סנהדרין פ"ד ע"ב דגמרא מחלק להדיא בין שגגת לאו לשגגת חנק ועי' שם בחידושי הר"נ, וא"כ הה"ד דיש לחלק בין שגגת לאו גרידא לשגגת כרת, ומשו"ה היכא דליכא כרת לא גזרה התורה בב"י משום דלמא אתי למיכל, וחיי ראשי שאח"כ מצאתי כדברי אלו בספר ישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ב בס"ק ה' עי"ש ודו"ק, וא"כ זכינו עכ"פ להבין סברת ר"ת מ"ט לא ניחא ליה לומר דבתערובות דליכא אלא לאו נמי עובר מה"ת בב"י כדעת רש"י ורמב"ם וס"ל לר"ת דהיכא דאיכא סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה, ועי' תוס' מס' זבחים מ"ח ע"א ד"ה דכ"ע, ועי' מס' יבמות צ"ט ע"א תוס' ד"ה מני דהיכא שיש סברא שלא לעשות ההיקש לגמרי לא אמרינן אין היקש למחצה וא"ש סברת ר"ת, ועי' שו"ת נהרי אפרסמון סימן ב' לאו"ח:

ג

ומעתה נחקורה לדעת נ"ט לא ניחא ליה לומר דעוברין מן העולם מדרבנן עכ"פ דאסרו לשהותו מדרבנן דלמא אתי למיכל כיון דאסור מה"ת באכילה עכ"פ ויותר מזה מצינו דגזרו מדרבנן העלאת בב"ח אפילו בעוף וגבינה, אעפ"י שאינו אסור רק מדרבנן גזרו העלאה אטו אכילה, עי' ביו"ד סימן פ"ח, ואע"ג דבנוקשה היה מקים לתרץ כיון שאינו ראוי לאכילה לא גזרו דלמא אתי למיכל, מ"מ בתערובות הו"ל לגזור, ועוד דהא מצינו נוקשה ג"כ שראוי לאכילה כגון מי פירות, עיין פרמ"ג פתיחה כוללת להלכות פסח דג' מיני נוקשה יש, וכ"ל בזה דבר חרש בס"ד, דהנה הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות ממרים הקשה כיון דכתבה התורה בל תוסיף א"כ אמאי מצינו שכמ"פ גזרו חז"ל ואסרו כמה דברים, והא איכא בל תוסיף, ותירץ דמשום גדר וסייג יכולין חכמים לגזור, רק שלא יאמרו שאסור מה"ת עי"ש היטב ודו"ק – ומעתה נ"ל בזה דבר חדש בס"ד, דעד כאן יכולין חכמים לגזור איזה דבר אעפ"י שאסור מה"ת, היינו רק בדבר שהתורה לא נחתה לגזירה ורק משום עצמו אסרו זה יכולין חכמים משום גדר וסייג לגזור עוד דבר אחר ואסמכיה אקרא, ושמרתם את משמרתי עי' מס' יבמות כ"א ע"א, משא"כ בדבר שגזרה התורה משום איזה דבר כונו ב"י לעניין חמץ דלא אתי למיכל מיניה וחזינן שגם התורה לא גזרה רק בחמץ שיש בו כרת ולא במה שיש בו לאו גרידא א"כ אם חכמים יוסיפו ויגזרו יותר ממה שגזרה התורה לגזור אפילו באיסור לאו, שפיר נקרא בל תוסיף דמכיון שחזינן שהתורה כבר נחתה לגזירה ולא רצה התורה לגזור רק בחמץ שיש בו כרת, א"כ אם החכמים יוסיפו לגזור גם בחמץ שאין בו כרת רק לאו בעלמא הוי שפיר בל תוסיף כקושיית הרמב"ם, ומשו"ה לא גזרו חכמים בכה"ג כלל, וא"ש שיטת ר"ת דגם מדרבנן מותר לשהותו בחמץ שאין בו כרת וזהו כלל חדש בס"ד ודו"ק, ועי' ישועות יעקב או"ח סימן ח"י ס"ק ב' שכתב ג"כ כה"ג – ומעתה יצא לנו דבר חדש דאי הוי ס"ל דחמץ נוקשה רק מדרבנן, וכן תערובות, א"כ לא מצינו שהתורה לא גזרה באיזה חמץ, דהא דנוקשה אינו עובר בב"י היא רק משום דמותר לגמרי מה"ת בכה"ג וודאי י"ל דאם עכ"פ מדרבנן אסור באכילה, הה"ד נמי דאסור לשהותו דכיון דלא מצינו שום מקום לומר שהתורה לא רצה לגזור, שפיר יש כח לחכמים לגזור וזהו דעת התוס' ריש מס' פסחים דאפילו בנוקשה שאינו אסור רק מדרבנן אסור לשהותו וכן דעת המג"א ריש סימן תמ"ב בדעת התוס' והמחבר עי"ש דכה"ג שלא מצינו שהתורה לא רצה לגזור שפיר יכולין חכמים לגזור ולא הוי בל תוסיף ודו"ק ועי' שו"ת בית אפרים או"ח סימן ל' שרוצה לומר לתוס' נוקשה אסור מה"ת:

ד

ולפימ"ש בדעת ר"ת לחלק בין חמץ שיש בו כרת לחמץ שאינו רק לאו דבאיסור לאו לא חיישינן בשוגג, א"ש ומדוייק הלשון במשנה ואין בהם משום כרת, ולכאורא אינו מדוייק מה דנקט הלשון משום כרת, אמנם לפימ"ש א"ש, דהצל"ח כתב דר"ת הוכיח ממשנה דלא מיירי כלל מאיסור ב"י דא"כ למה אשמעינן דאין בו כרת הא אפילו בחמץ גמור ג"כ ליכא כרת בב"י עי"ש, וא"כ מדוייק הלשון דהתנא רוצה לפרש דלא נטעה עוברין מן העולם, כלומר לעניין ב"י, משו"ה נקט ואין בהם "משום" כרת כלומר דב"י לא שייך רק היכא שיש לגזור משום איסור כרת דשגגת כרת נמי הוי איסור, משא"כ בהני שאין בהם רק לאו לא שייך ב"י כלל, אמנם רש"י דס"ל דמשנה מיירי לעניין ב"י א"כ צ"ל ע"כ דהא דקתני סיפא הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת לא קאי ארישא כלל, וסיפא מיירי לעניין אכילה כמ"ש רש"י להדיא שם וכיון דאין לו שייכות כלל לרישא דמיירי לעניין ב"י משו"ה לא גרס רש"י באמת ואין בהם "משום" כרת דמזה הוי משמע דרוצה לפרש איזה טעם מ"ט אינו עובר בב"י בחמץ שאין בו רק לאו כמ"ש וזה לא ס"ל לרש"י דהא ס"ל דבכל חמץ עוברין בב"י, ומשו"ה לא גרס רש"י תיבת "משום" רק ואין בהם כרת ודו"ק כי הוא נכון מאוד בפרש"י ובפירוש ר"ת בס"ד ועי' עוד מ"ש לקמן באות כ"ה בס"ד:

ה

בגמרא מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות הוקשה בעינא בלאו, הנה לכאורא יש לדייק אמאי לא אמרינן דמשנה אתיא כר"ש דכ"ש למכות, ומיירו בתערובות שאין בו כזית בכדי אכילת פרס וא"כ לעולם לא יכול לאכול רק חצי שיעור כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס ומ"מ חייב מלקות דלר"ש לוקה בכ"ש ומ"מ כרת אין בו דלא מחייב בכ"ש רק מלקות ולא כרת ובנוקשה נמי חייב מלקות דהא דנוקשה פטור מכרת הי' משום דהוי שלא כדרך אכילה עי' בפנ"י ולר"ש דס"ל דלוקה בכ"ש הה"ד ושלא כדרך אכילה לסברת המהרש"ל מס' שבועות כ"ג ע"ב ועי' בספרי תבואות השדה ח"ג בשער האיסורין שער ח' בסוגיא דשלא כדרך אכילתן שהארכתי בזה, וצ"ל דס"ל לגמרא כסברת הרבני יקיר במס' ע"א ס"ז דגם ר"ש מודה בתערובות לא אמרינן כ"ש למכות, ועי' בירושלמי בסוגין דלענין רובד חמץ רוצה לאוקמא כר"ש ושם בהגה' ציון וירושלים הקשה מדברי רבני יקיר הנ"ל דהא בתערובות לא ס"ל לר"ש כ"ש למכות, ולע"ד לא קשה דהא דלא ס"ל לר"ש באמת כיש למכות בתערובות היא משום דס"ל דכ"ש למכות היא מטעם אחשביה, ובתערובות מנ"ל דמחשבתו על האיסור דלמא רק משום ההיתר היא אוכל, ועי' בישועות יעקב באו"ח סימן תמ"ב שכתב ג"כ כה"ג וא"כ היינו דווקא בתערובות כי האי שאין בו רוב מן האיסור שפיר אמרינן דבתערובות לא שייך אחשביה דכוונתו משום ההיתר, משא"כ בירושלמי דמיירי שהתערובות הוא רוב מן החמץ א"כ אמרינן דמחשבתו הוא על הרוב דמחשבתו מסתמא נגרר אחר הרוב ושפיר ס"ל לירושלמי דברוב חמץ גם בתערובות ס"ל לר"ש כ"ש למכות וזהו ברור בסברא בס"ד עכ"פ בגמרא י"ל דס"ל דלא מיירי בתערובות שיש בו חב חמץ וא"כ לא ס"ל גם לר"ש כ"ש למכות ומשו"ה לא רלה לאוקמא כר"ש ודו"ק שוב ראיתי בספר ברוך טעם שער התערובות דין ב' שכתב ג"כ דברוב איסור לכ"ע ס"ל לר"ש כ"ש למכות אפילו בתערובות, וא"ש עפ"י הסברא שכתבנו ודו"ק, אמנם אכתי קשה מנ"ל להגמרא אליבא דר"ש הך סברא דבתערובות לא ס"ל כ"ש למכות דהטעם משום אחשביה דלמא ס"ל לר"ש כל שהוא למכות מהלכה, וא"כ גם בתערובות לוקה בכ"ש ונוקמא כר"ש או דלמא גם בתערובות נמי אמרינן אחשביה וכי הוי הך סברת רבינו יקיר סברא ברורה כל כך דבתערובות ל"ש אחשבה ונ"ל דהגמרא באמת לא היה מקשה מתערובות חמץ לחודא דבאמת הוי מצי לאוקמא כר"ש כמו בירושלמי דאוקמא כר"ש ברוב חמץ רק כיון דנקט גם נוקשה בעינא, וקשה אמאי לא מחייב גם נוקשה ע"י תערובות ג"כ ואיזה סברא יש לחלק בין נוקשה בעינא לנוקשה עי"ת, וצ"ל ע"כ דס"ל דבמקשה ליבא לחיובא רק משום אחשביה דהא הוי שלא בדרך אכילה דהכא מיירו בנוקשה רע שאינו ראוי לאכילה כמ"ש הר"נ, וא"כ לא אמרינן אחשביה רק בעינא אבל ע"י תערובות לא שייך אחשביה, וא"כ תו ליכא לאוקמא תערובות חמץ כר"ש ומשום כ"ש למכות דבתערובות דלא שייך אחשביה אין לוקה בכ"ש, וא"ש לשון הגמרא מאן תנא דחמץ גמור ע"י תערובות דל"ל כר"ש משום אחשביה דהא כיון דהא דמחייב בנוקשה הוא רק בעיניה ולא עי"ת וע"כ דבתערובות לא שייך סברת אחשביה, וא"כ גם בתערובות ליכא לאוקמא כר"ש דכיון דמשנה לא ס"ל לחייב בנוקשה רק בעינא ולא עי"ת משום דעי"ת לא שייך סברת אחשביה א"כ ליכא לאוקמא כר"ש ואזיל קושיית הגמרא רק מתרויהי מחמץ ע"י תערובות ומנוקשה בעינא ודו"ק היטב:

ו

הא דס"ל לרב חמץ עי"ת חמיר מנוקשה נ"ל בפשיטות דהנה הך חמץ ע"כ מיירי באופן שנרגש טעם החמץ דאי ליכא טעמא כלל הרי לכ"ע בטל מה"ת בס' דמשנה לא מיירי מתערובות חמץ מב"מ דהני כלהו במשנה, הוי מין בשא"מ וא"כ כיון שנרגש טעם חמץ למאן דס"ל היתר נהפך לאיסור היה מה"ד אפילו לחייבו כרת וצ"ל ע"כ דהכא גבי חמץ גלתה התורה מכל אוכל חמץ דאתי למעט דווקא כל האוכל בכרת ואין כל הנאכלין בכרת ועי' בבעהמא"ו ובתוס' יו"ט נמי הביא דגבי חמץ הקילה התורה דאפילו בכזית בכא"פ ליכא כרת עי"ש עכ"פ מאן דס"ל היתר נהפך לאיסור וודאי יש להחמיר טפי בתערובות מבנוקשה, והנה רב ס"ל מס' חולין ק' ע"א בכל האיסורים חתיכה נעשה נבלה, וא"כ ע"כ ס"ל ג"כ היתר נהפך לאיסור ושפיר מסתבר לומר דתערובות חמיר מנוקשה ודו"ק, עוד י"ל דרך אחד בהא אי תערובות חמיר או נוקשה, דהנה נוקשה כבר כתבנו דהוי שלא כדרך אכילה, ועי' פנ"י, והנה הא דנוכל לחייבי אע"ג דהוי שלא כדרך אכילה היא רק מטעם אחשביה וכמ"ש המהרש"ל במס' שבועות כ"ג ע"ב דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות הה"ד בשלא כד"א, אמנם י"ל עד כאן נוכל לומר דשייך סברת אחשביה רק במה שהטילה התורה האיסור על האדם דהוי איסור גברא, אז שפיר אמרינן כיון דמ"מ לגבי האדם האוכלו הוא חשיב אכילה ורוצה לאכלו, שפיר חייב דלדידיה חשיב אכילה עכ"פ, משא"כ בדבר שהאיסור היא על החפץ דווקא (אע"ג דכל איסור חפצא היא ג"כ איסור גברא מ"מ עיקר האיסור על האדם היא רק מצד החפץ וממילא נמשך האיסור על האדם ג"כ) ל"ש לומר אחשביה דמכיון דנוכל לומר שבכה"ג לא אסרה התירה החפץ הו"ל כחפץ של היתר לגמרי ולא שייך לומר אחשביה ועי' בספרי ח"ג בסוגיא דסלכד"א באות ו' ודו"ק, והנה אי חמץ הוי איסור חפצא או איסור גברא כתבנו בספרי ח"א בסוגיא דהיתר מצטרף לאיסור דאי ס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת שפיר נוכל לומר דהוי איסור חפצא, משא"כ אי מה"ת מותר לאחר הפסח לא הוי רק איסור גברא ודו"ק, והנה כבר כתבנו דבתערובות לא שייך אחשביה, וא"כ א"ש דר"נ מצי סובר דחמץ שעבר עליו הפסח מותר, וא"כ הו"ל חמץ איסור גברא, ושפיר שייך לומר דנוקשה אסור טפי, דבנוקשה אע"ג דהוי שלא כד"א מ"מ אחשביה משא"כ בתערובות לא שייך אחשביה, וא"כ ממילא ס"ל שפיר כיון דתערובות חייב אע"ג דלא שייך אחשביה מכ"ש נוקשה, אמנם ר' יהודה אמר רב דרב דס"ל כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת וא"כ לא הוי חמץ רק איסור חפצא ולא שייך סברת אחשביה א"כ ל"ל הא דחייבה התורה בנוקשה היא מצד אחשביה כמ"ש דכיון דהחפץ מותר מה"ת ל"ש לומר אחשביה ולא דמי לכ"ש אליבא דר"ש דס"ל סברת אחשביה דבכ"ש עכ"פ לא נפקע האיסור מן החפץ ושייך שפיר אחשביה, משא"כ הכא אם היא שלא כד"א ולא חל עליו האיסור מה"ת בדרך הזה כלל כמה שהיא, ליכא שום סברא לחייבו מטעם אחשביה וע"כ הא דנוקשה חייב הוא לא מטעם אחשביה, רק דהתורה חייבתו מלקות אפילו על חימוץ כזה שאינו חמץ ברור, אע"ג שאינו ראוי לאכילה כל כך א"כ מכ"ש תערובות אע"ג שאינו ג"כ חימוץ ברור עי' בירושלמי מ"מ כיון שעכ"פ יש לו מעלה נוספת על מוקשה דראוי לאכילה לכל אדם וודאי חייב בתערובות טפי מנוקשה וזהו סברת ר' יהודה ודו"ק היטב ועי' עוד מ"ש לקמן באות י"א י"ב בס"ד:

ד

ועפ"י הסברא הנ"ל שכתבנו, למאן דמחייב בנוקשה דהטעם משום אחשביה ולא דנימא דהתורה גלתה דאפילו בחימוץ כזה שאינו ברור ג"כ חייב, י"ל דבזה פליגי רש"י ותוס' מס' חולין כ"ג ע"ב דרש"י שם ד"ה חמץ הוא ס"ל בקושיית הגמרא שם דמכיון דחזינן דחייב מלקות על נוקשה, אע"ג שאינו חייב כרת מ"מ הוי נמי חמץ לעניין קרבן שיוצא ידי חובתו היכא שנדר להביא מן החמץ, אמנם תוס' שם ד"ה ואי דר"מ ס"ל דאי לאו דאית לן קרא מיותר לרבות גם למנחות חמץ נוקשה הו"א דלעניין תודה בעינן דווקא חמץ גמור שחייב כרת ג"כ, ולכאורא אינו מובן במה פליגי רש"י ותוס', ולסברא הנ"ל א"ש, דהנה שיאור היא ג"כ אינו ראוי לאכילה כמ"ש רש"י כאן בסוגיא וס"ל להתוס' דהטעם דחייב מלקות בנוקשה הוא רק מטעם אחשביה, ומשו"ה אינו חייב כרת דלעניין כרת לא שייך אחשביה דכיון דבשוגג אינו חייב חטאת משום דבשוגג לא שייך אחשביה ה"נ במזיד אינו חייב כרת דכרת דמזיד תליא בחיוב חטאת דשוגג, עי' רי"ט אלגאזי בהלכות חלה להרמב"ן דף מ"ג בדפי הספר שהביא דגם לעניין כרת לא חייב לר"ש דכל שהוא עי' ברמב"ם פ"א מהלכות שגגות הלכה ב', וא"כ ס"ל להתוס' דלעניין שיצא ידי חובת מצוה נמי לא מהני סברת אחשביה דע"י שהוא אחשביה אכתי אינו יוצא ידי חובת מצוה, ועי' במל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה מה שנסתפק לעניין אי יוצא בשלא כד"א לעניין מצוה, ועי' בספרי ח"ג בסוגיא דשלא כד"א ומשו"ה ס"ל לתוס' דלעניין תודה אינו יוצא רק בחמץ גמור שחייבין עליו כרת לולא הקרא שיש לנו איזה יתור בתודה ג"כ לרבות נוקשה, אמנם רש"י לא ס"ל כלל סברת אחשביה לעניין נוקשה, וע"כ הא דהתורה חייבה בנוקשה היא משום דגלתה התורה דחימוץ כזה נמי חמץ מקרי וא"כ שפיר יוצא לעניין תודה ג"כ אע"ג שאינו חייב כרת בחימוץ כזה בפסח ולא צריך לדחוק ולומר דיש איזה יתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה נמי הוי חמץ ובאמת כבר כתב הצל"ח בסוגיא דהוא דוחק לומר שהמקשן סמך על זה להקשות לומר מדלקי עליו חמץ גמור הוא משום שיש איזה יתור בקרא על זה, וא"ש סברת רש"י דלא ס"ל סברת אחשביה כלל לעניין נוקשה ובספרי בסוגיא דשלא כד"א כבר כתבתי בזה דלכאורא י"ל לעניין שלא כד"א לא שייך כלל אחשביה, דאדרבא אמרינן משו"ה אוכלו כה"ג לפי שאיני רוצה לעשות איסור ועי' במנחת חינוך סימן רפ"א ושם הארכתי בספרי בס"ד ודו"ק:

ח

עוד י"ל סברא אחרת בהא דרב יהודה מסתבר ליה טפי לרבות תערובות חמץ מנוקשה אפילו אי ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא, דהנה לכאורא יש לעיין כיון דטעם איסור בעינא ע"כ אסור מהטמאים לכ"ע א"כ אמאי יהי' מותר בתערובות הא הטעם נרגש עכ"פ, ועיין רשב"א חולין צ"ח, וצ"ל עפ"י סברת הפלתי סימן צ"ח ס"ק ד' בד"ה ועכ"פ תבנא לדינא שתיכף שהאיסור נפל לתוך ההיתר אין מבליע הטעם רק אח"כ, וא"כ כיון שבשעת נפילת האיסור נתבטל עכ"פ גוף האיסור, א"כ הטעם שנרגש אח"כ היא נועם דהתירא כיון שגוף האיסור נתבטל, ועי' בספר ברוך טעם שער התערובות, ובספר צרור החיים בסוגיא דחמץ נוקשה (ויתכן זה אי ס"ל דכל איסור שנתבטל הוי לגמרי כמאן דליתא ואיסור נהפך להיתר, משא"כ אי הוי ס"ל דאע"ג דנתבטל, מ"מ כמאן דאיתא דמיא, עי' מס' בכורות כ"ג לא לא נוכל לומר שהטעם שבא מן האיסור שנתבטל כבר יהי' טעמא דהתירא ודו"ק) וא"כ י"ל דעד כאן נוכל לומר טעם כעיקר לאו דאוריתא רק בכה"ג שנוכל לומר שגוף האיסור נתבטל תיכף בנפילתו להיתר א"כ אין איסור מחמת הטעם כיון שכבר נתבטל האיסור, משא"כ אם בשעת נפילת האיסור לא היה יכול להתבטל כגון חמץ שנתערב קודם הפסח, דאז הוי הכל היתר, והיתר בהיתר לא בטל א"כ ל"ש לומר טעם כעיקר לאו דאוריתא כיון שמרגישין הטעם ולא שייך לומר דגוף האיסור נתבטל בשעת נפילה תיכף דאז בשעת נפילה אי מיירי שנתערב קודם פסח לא היה שייך ביטול אי ס"ל היתר בהיתר לא בטל, והנה הא דהיתר בהיתר לא בטל י"ל דתליא אי ס"ל במ"מ לא בטל אמרינן דגם היתר בהיתר לא בטל, משא"כ למאן דס"ל מב"מ בטל ס"ל נמי היתר בהיתר בטל, ועי' שו"ת חתס"ו ליו"ד סימן צ"ו מ"ש ומעניין ביטול היתר בהיתר לא ידעתי לו מציאותו וכו' עי"ש, ולפימ"ש משכחת לה בחמץ קודם פסח אי נוכל לומר שגוף החמץ נתבטל והוי הטעם שנותן אח"כ טעמא דהתירא, וא"כ א"ש דר' יהודה אמר רב דס"ל מב"מ לא בטל א"כ היתר בהיתר ג"כ לא בטל שפיר יש סברא לומר דתערובות חמיר דהא מרגישין הטעם ומיירי המשנה שנעשה קודם פסח ולא נתבטל, אמנם ר"נ ס"ל דהיתר בהיתר בטל ג"כ וא"כ אי טעכ"ע לאו דאוריתא חמיר נוקשה מתערובות אמנם אחר העיון קצת לא יתכן זהו אליבא דר"מ, דר"מ ס"ל מב"מ בטל עיין ספר מלא הרועים ערך מב"מ אות כ"ג וא"כ גם היתר בהיתר בטל, אמנם לר"מ בלא"ה א"ש סברת ר"י דר"מ ע"כ ס"ל טעכ"ע דאורמיתא מדס"ל נו"ט לפגם אסור עי' חתס"ו ליו"ד סימן צ' וא"כ בלא"ה תערובות חמיר ומ"ם כאן הי' רק אפילו אי ס"ל טעכ"ע ל"ד מ"מ תערובות חמיר ודו"ק, אמנם בעיקר סברת מלא הרעים שכתב דלר"מ דס"ל נוטל"פ אסור ע"כ ס"ל מב"מ בטל דאלא"ה לא מוכח מגיעולי מדין, דדלמא הוצרכו להגעיל משום מב"מ זהו לא א"ש רק אי ס"ל דנוטל"פ משהו עכ"פ הוי, משא"כ אי ס"ל דנוטל"פ אפילו כמשהו לא חשיב ואעפי"כ אסרה התורה לא מוכח זהו כלל דלעולם גם ר"מ מצי סובר מב"מ לא בטל, ומ"מ מוכח מג"מ נוטל"פ אסיר דל"ל משום מב"מ הוצרכו להגעיל דהא אי הוי אמרינן נוטל"פ מותר אפילו משהו לא הוי ואין רציני להאריך כעת בזהו הכלל אי נוטל"פ הוי משהו עכ"פ או לא שכבר הארכתי בזה בס"ד בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער ו' אות י"ב עי"ש ועוד בכמה מקומות ודו"ק:

ט

אמנם בזה יש ליישב מה שהקשה הצל"ח וכן שאר מפורשים ג"כ מ"ט כי הגמרא משני על ר"נ מ"ט לא אמר כרב יהודה אומר, דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעינא ומשמע מלשון "דלמא" דר"נ באמת מסופק אליבא דר"מ אי נוקשה חמיר או תערובות, ומהו הספק, ועי' באבן העוזר על או"ח סימן תמ"ב שעמד ג"כ בלשון "דלמא" אמנם לדברינו א"ש דבאמת גם ר"כ מודה דאי ס"ל לר"מ מב"מ ל"ב א"כ גם היתר בהיתר לא בטל ואז בוודאי תערובות חמיר מנוקשה, אמנם אי ר"מ ס"ל נוטל"פ הוי משהו עכ"פ ע"כ ס"ל דמב"מ בטל דאל"כ האיך מוכח נוטל"פ מג"מ דלמא משום מב"מ הגעילו וא"כ כיון דע"כ ס"ל מב"מ בטל גם היתר בהיתר בטל ואז נוקשה שפיר חמור מתערובות אמנם אי ר"מ ס"ל נוטול"פ אפילו משהו לא הוי א"כ שפיר מצינן גם אליבא דר"מ לומר מב"מ לא בטל ואז ר"מ ג"כ ס"ל היתר בהיתר לא בטל וא"כ תערובות חמיר מנוקשה כמ"ש לעיל וכיון דר"כ באמת מסופק אי נוטלפ"ג חשיב משהו או דמשהו ג"כ לא הוי והנ"מ אי מב"מ בטל או לא דנימא דס"ל ג"כ היתר בהיתר לא בטל ואי היתר בהיתר לא בטל לר"מ אז גם ר"כ מודה דתערובות חמיר ומשו"ה אמר רק בלשון דלמא דבאמת ר"נ מסופק ג"כ אי לר"מ תערובות חמיר מנוקשה רק מ"מ לא מוקי כר"מ כיון שהוא מסופק ומיושב הלשון "דלמא" ודו"ק, ובעניין היתר בהיתר אי בטל או לא, עי' בנו"ב מהד"ת ליו"ד סימן קפ"ו ובספר ברוך טעם ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סימן קמ"ט שהאריכו בזה הרבה עיי"ש ועי' עוד בפר"ח או"ח סימן תמ"ז ס"ק ד' שכתב ג"כ לעניין חמץ בפסח כיין שהיה קודם הפסח עדיין היתר לא שייך ביטול, ומשו"ה ס"ל להני פוסקים שם דחוזר וניעור שאז בפסח מתחיל זמן האיסור ומקודם פסח לא היה שייך ביטול כלל כיון שאז היה עדיין היתר לגמרי ודו"ק, והנה עיקר הפלוגתא אי נוטלפ"ג הוי משהו עכ"פ, וא"כ ממילא במב"מ אפילו נוטלפ"ג אסור או דנוטלפ"ג אפילו משהו לא הוי הוא בתוס' מס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל, ובהאי סברא היה ר"נ מסופק אי ר"מ ע"כ סובר דמב"מ בטל או דבמב"מ הוי הטעם לעולם נרגש וא"כ גם ר"מ סובר מב"מ לא בטל והיתר בהיתר ג"כ לא בטל וא"כ תערובות חמץ חמור ומשו"ה קאמר ר"נ "דלמא" כיון שהיה מסופק בהאי סברא ועי' בספרי תבואות השדה חלק רביעי שער לקט השדה שער ב' אות ז' ואות י' שם הארכתי בס"ד, אי גם במב"מ חשיב הטעם ומשום טעמא אסור כיון שהטעם לעולם נרגש וא"ש בס"ד עי"ש, ועי' עוד בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער ח' אות י"ב מ"ש שם בס"ד ואין להאריך יותר בזה ודו"ק, אמנם מה שיש לעיין עוד בזה הוא דאיך היה ס"ד כלל לר"נ לומר דר"מ לא ס"ל תערובות חמץ הא כיין דס"ל נוטלפ"ג אסור ע"כ ס"ל טעכ"ע דאוריתא (ועיין בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער ו' באות כ') וא"כ ע"כ ר"מ אית ליה תערובות חמץ נמי עי' חתס"ו ליו"ד סימן צ' שהקשה כן באמת, ותירץ דעכ"פ מלקות אינו חייב לר"מ אליבא דר"נ אפילו אי ס"ל טעכ"ע דאוריתא עי"ש, ולפי"ז י"ל נמי דר"נ מסופק באמת אי חייב מלקות ג"כ בטעכ"ע לר"מ, ומשו"ה קאמר "דלמא":

י

עוד יש דרך אחד לומר דבחמץ לא מהני ביטול אפילו אי טעכ"ע לא דאוריתא אי אמרינן דמשנה מיירי שנתערב קודם הפסח ואז לא שייך ביטול כמ"ש לעיל דהוי היתר בהיתר וא"כ אימתי חל האיסור רק בפסח ואז הוי כמו שהיה בא לעולם בתערובות כיון דתחלת עיקר ביאתו לעולם היינו חלות איסורו הוי בתערובות לא מהני ביטול עפ"י סברת המרדכי סוף מס' חולין גבי יבמה שרקקה דם דכל שבא לעולם בתערובות לא מהני ביטול, דביטול לא שייך רק כשנפל איסור לתוך ההיתר ולא כשנתהוה באיסור וא"כ ה"נ זה החמץ אע"ג שהיה ניכר קודם שנתערבו מ"מ כיון שבשעת חלות האיסור כבר היה מעורב לא מהני ביטול, ועי' מל"מ פ"א מהלכות משכב ומושב הלכה י"ד ודו"ק, ועי' בספר ברוך טעם שער התערובות פרק ד' שהעלה דכשיש ששים לבטל לא אמרינן האי סברא דהמרדכי עכ"פ הכא במשנה דמיירי דליכא ששים שפיר י"ל דאפילו אי טעכ"ע לאו דאוריתא מ"מ אינו בטל כיון שתחלת ביאתו לעולם, כלומר שעת חלות איסורו כגר היה מעורב לא מהני ביה ביטול ודבר זהו כלומר מ"ש דאפילו אם היה ניכר מעיקרא בפני עצמו כמו חמץ שהיה ניכר קודם הפסח רק אם בשעת חלות האיסור כבר היה מעורב דנקרא נמי כמו שביאתו לעולם עי"ת ולא בטול למדנו מתורתו של הגאון בספר ברוך טעם שכן כתב להדיא שער התערובות פרק ד' והוא מדברי המל"מ פ"א ממשכב ומושב הלכה י"ד שכתב שם וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחלת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול עכ"ל, הרי דעיקר הדבר תלוי אם בשעת שחל האיסור כבר היה מעורב לא מהני ביטול, ועפי"ז היה מקים ליישב דקדוק אחד במשנה מה שכבר עמד הצל"ח בזה מ"ש ואלו עוברין "בפסח" ולמה נקט התנא לשון בפסח פשיטא דבפסח מיירי, רק להנ"ל י"ל דאשמעינן רבותא דלא מיבעי' אם נתערב קודם הפסח דאז בשעת חלות האיסור כבר היה מעורב פשיטא דלא מהני ביטול רק אפילו אם נתערב בפסח דלא שייך האי טעמא מ"מ אינו בטל או דס"ל טעכ"ע דאוריתא בכל איסורים שבתורה או משום דבחמץ מרבינן מכל, או משום כיון דעיקרו נעשה כך לא מהני ביטול כמ"ש המג"א סימן תמ"ב סוף ס"ק א' בשם הב"י ביו"ד סימן קל"ד שהביא כן בשם הרשב"א ואע"ג דהתם רק מדרבנן לא בטל, מ"מ אפשר היכא דליכא ששים לכ"ע מה"ת אסור בדבר שעיקרו נעשה כך אפילו אי טעכ"ע לאו דאוריתא, וא"כ תנא דמתניתין רבותא קמל"ן אפילו אם נתערב בפסח דלא שייך סברת המרדכי הנ"ל נמי עובר עליו ודו"ק:

יא

אמנם בעיקר האי סברא דכל שבשעת חלות האיסור כבר היה מעורב לא שייך ביטול הגם דגם בפר"ח לאו"ח סימן תמ"ז ס"ק ד' משמע קצת הכי מ"מ לא זכיתי להבין, דא"כ לא שייך כלל הפלוגתא שהביא בש"ע או"ח סימן תמ"ז סעיף ד' אם חמץ בפסח חוזר וניער או לא הא קודם פסח לא שייך ביטול כלל, (הגם שיש לתרץ דזהו לא שייך רק אי מב"מ לא בטל ואז היתר בהיתר ג"כ לא בטל כמ"ש לעיל מ"מ קשה דהא לא פליגי כלל בזה אי היתר בהיתר בטל או לא רק אם אמרינן חוזר וניעור ולסברא הנ"ל לא שייך כלל חוזר וניעור, ועי' פר"ח שם שכתב באמת דלא שייך חוזר וניעור כיון שמעולם לא נתבטל) ונצטערתי על זה עד שמצאתי ברי"ט אלגאזי למס' בכורות כ"ב ע"א גבי בהמה ששפעה חררת דם שכתב שם בדף הספר כ"ג ע"א בד"ה אשר ע"כ נלע"ד להוכיח מהאי פלוגתת הפוסקים אי חמץ חוזר וניעור בפסח דאע"ג שהיה מעורב בשעת חלות האיסור, מ"מ כיון שרק פ"א היה ניכר בפני עצמו אפילו קודם זמן חלות האיסור לא מקרי ביאתו לעולם בתערובות, עי' שם היטב ודו"ק אמנם כדי שלא לשויא אלו הגאונים בעל מל"מ והברוך טעם כטועים ח"ו, נ"ל דבר חדש לחלק דבאמת י"ל דאנו דנין רק על זמן הביטול, דהיינו בשעה שצריכין לבטל האיסור וכל שאז כבר היה מעורב אז נחשב כחתיכת איסור ולא שייך ביטול דלא שייך ביטול רק כשנופל איסור לתוך היתר ובפרט אי עיקר הביטול ילפינן מאחרי רבים א"כ בעינן כי התם דווקא שאינן מעורבין תיכף (רק היכא שיש ששים, שפיר י"ל כמ"ש הברוך טעם דאז הוי האיסור כמאן דליתא לגמרי דנתבטל מחמת עוצם מיעוטו ובטל בכל גוונא עי"ש ודו"ק) אמנם זהו לא שייך רק בדבר שנוכל לומר שהוי איסור חפצא וישנו חלות האיסור על החפץ בזה שפיר י"ל דמכיון שחל האיסור בשעה שהוא כבר מעורב בתוך ההיתר לא חל עליו שם ביטול, משא"כ אם האיסור לא הוי איסור חפצא רק איסור גברא דאז לא שייך לומר שחל האיסור על החפץ ולא יתבטל כשהוא מעורב דהא אין כאן רק איסורי גברא. שפיר י"ל דאדרבא עדיף אם בשעה שהגיע זמן האיסור כבר הוא מעורב דאז לא שייך כלל איסור גברא, דהתורה לא אסרה עליו כלל בהאי גוונא ושפיר בטל ויהי' מתורץ ג"כ סתירת המרדכי מיין שבגיגית דבטל אע"ג שבא לעולם בתערובות עיין במג"א סימן ש"כ ס"ק ה' ובנו"ב מהד"ת ליו"ד סימן נ"ד, ולהנ"ל א"ש, דהתם בדבר שיש לו מתירין ע"כ לא הוי איסור חפצא רק איסור גברא וממילא כל שאינו ניכר מעולם בפני עצמו לא חל האיסור כלל ודו"ק היטב ועי' לקמן באות כ"ד מ"ש עוד בתוס' ביאור בס"ד להסביר העניין:

יב

וא"כ א"ש, דהנה כבר כתבנו בספרי ח"א בסוגיא דהיתר מצטרף לאיסור דאי חמץ. שעבר עליו הפסח אסור מה"ת, אז י"ל דהוי איסור חפצא, משא"כ אי מותר מה"ת לאחה"פ אז לא הוי רק איסור גברא, וא"כ א"ש מאוד פלוגתא דרב יהודה אמר רב ור"נ, דרב דס"ל כר"י חמץ לאחה"פ אסור מה"ת, וא"כ הוי איסור חפצא מוקי מתניתין באמת דמיירי שנתערב עוד קודם הפסח, ולא כמ"ש לעיל דמיירי בפסח עצמו, וא"כ כיון שכבר היה מעורב בשעת חלות האיסור מסתבר דלא בטל והא דאינו חייב כרת הוא באמת רק ממיעוט הכתוב כמ"ש הר"נ ובעל המאור וא"כ תערובות מסברא חמור מנוקשה, אמנם ר"נ ס"ל דחמץ לאחה"פ מותר מה"ת וא"כ לא הוי רק איסור גברא, וכבר כתבנו לעיל דאי חמץ הוי איסור, גברא אמרינן טפי סברת אחשביה וא"כ לעניין תערובות ליכא סברא להחמיר דהא לא שייך שמעורב בשעת חלות האיסור כיון דלא הוי רק איסור גברא ואז שייך סברת אחשביה כמ"ש לעיל באות ו' וא"כ טפי יש לחייב בנוקשה, אע"ג דאינו ראוי לאכילה דהא אחשביה מתערובות, ומשו"ה ס"ל שפיר לר"נ דנוקשה חמיר מתערובות ולא קשה מה שהקשו כל המפורשים דר"נ ור"י פליגי בסברת הפוכות, דלר"י תערובות חמיר, ולר"נ נוקשה חמיר, ולהנ"ל א"ש מאוד דהכל תלוי רק אם חמץ הוי איסור גברא או איסור חפצא, דאי הוי איסור חפצא מסתבר טפי להחמיר בתערובות כמ"ש משום דבשעת חלות האיסור מעורב היה ולא חל עליו שם ביטול, משא"כ בנוקשה לא שייך אחשביה דבאיסור חפצא לא שייך אחשביה כמ"ש לעיל באות ו' ואי ס"ל חמץ איסור גברא א"כ מסתבר להחמיר בנוקשה דאז שייך שפיר אחשביה וחייב בנוקשה, אע"ג שאינו ראוי לאכילה כל כך משא"כ בתערובות ליכא סברא להחמיר כל כך ומשו"ה ס"ל שפיר דנוקשה חמיר מתערובות והכל תלוי אי חמץ הוי איסור חפצא או רק איסור גברא ודו"ק היטב בכל זה ועי' מ"ש עוד לקמן באות כ"ו בס"ד:

יג

ועפי"ז יש ליישב נמי דעת הטור שכתב דלר"א עוברין בתערובות ונוקשה בלאו, והקשה עליו הב"י בסימן תמ"ג דהא תניא כוותיה דר"י דרק עירובו בלאו ואילו נוקשה בעינא לא קתני והב"י תירץ דהבריתא שהגמרא מביא מינה ראיה לר"י היא רק לסברת ר"י דתערובות חמיר מנוקשה אבל לדידן באמת י"ל דהא דלא קתני נוקשה משום דכ"ש היא כמ"ש התוס' ד"ה ואילו נוקשה בעינא וכבר כתבו המפורשים שזהו דוחק שהגמרא מביא ראיה לר"י רק לסברתו, ועי' בצל"ח, ולפימ"ש א"ש דבאמת לר"י אמר רב לשיטתו דס"ל כר' יהודה דחמץ לאחה"פ אסור וא"כ הוי איסור חפצא ומסברא חמיר תערובות מנוקשה שפיר איכא ראיה מדלא הביא נוקשה דלית ליה נוקשה, אמנם לדידן דס"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר וא"כ הוי חמץ איסור גברא ואז מסתבר טפי לאסור בנוקשה דהא עיקר גריעותא דנוקשה הי' רק משום שאינו ראוי לאכילה וכיון דהוי איסור גברא ממילא איכא סברא להחמיר בנוקשה טפי מתערובות כמ"ש לעיל וא"כ י"ל דרק על תערובות צריך קרא דכיון דלא הוי רק איסור גברא לא שייך לומר דהוי מעורב מתחלת חלות האיסור כיון דלא הוי רק איסור גברא, ומשו"ה צריך שפיר קראי משא"כ על נוקשה פשיטא דלוקין כיון דהוי איסור גברא ממילא אמרינן אחשביה רק כרת לא חייב כמו דבשוגג אינו חייב חטאת כמ"ש לעיל באות ז', ומשו"ה לא קתני נוקשה לדידן דהוי כ"ש, וא"ש רעת הטור דר"א אית ליה נמי נוקשה, וא"ש נמי מה דהתנא מסמיך אלו שני דינים נוקשה ותערובות משום דהכל סובב והולך על הך סברא אי חמץ הוי איסור גברא או איסור חפצא דבזה תלוי אי נוקשה חמור או תערובות ואי תערובות חמיר מוקמינן קרא אנוקשה ותערובות לא צריך קרא ואי נוקשה חמור צריך קרא לנוקשה ודו"ק ועכ"פ א"ש שמ"ש הב"י דהראיה שהביא הגמרא הי' רק לסברת ר"י והוא דוחק כמ"ש דהאיך יביא ראיה לר"י מסברתו ממש מ"ש בכאן דתערובות חמור מנוקשה, רק לפימ"ש נכון, דהראיה לסברת ר"י הוא ממה שפסק בעלמא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור ואז הוי חמץ איסור חפצא, וממילא תערובות חמיר. וא"ש מדלא קתני נוקשה דנוקשה לית ליה, וא"ש הכל בס"ד, וממילא א"ש נמי מה דקשה לכאורא מנ"ל לרבות תערובות ונוקשה דהא מסתמא מוקמינן הקרא על מה דמסתבר טפי, וא"כ אי נוקשה חמיר מסתבר לאוקמא על נוקשה, ואי תערובות חמיר מסתבר לאוקמי על תערובות, ועי' במל"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ו' שכתב דכל מרבי הכל בין נוקשה בין תערובות, אמנם להנ"ל א"ש בפשיטות דמאן דס"ל חמץ הוי איסור גברא לא אצטריך קרא לנוקשה דאחשביה, ואתי קרא לתערובות והוא סברת ר"נ אליבא דר"א באמת ומאן דס"ל חמץ הוי איסור חפצא באמת י"ל דקרא אתי לנוקשה דלתערובות לא אצטריך קרא, אמנם בנוקשה בלא"ה י"ל דילפינן מחמץ שבתודה דאית לן קרא מיותר לנוקשה כמ"ש התוס' כאן בד"ה מאן תנא ובמס' חולין כ"ג ע"ב ויבואר עוד בס"ד:

יד

ועפ"י הנ"ל א"ש נמי מה שמדקדק בספר אבן העוזר לאו"ח סימן תמ"ב מ"ט כי אשני הגמרא אינו ר"י לא אמר כר"נ אמר עד כאן לא אמר ר"א אלא תערובות אבל נוקשה לא אמר ומ"ט הוסיף תיבת "אמר", אמנם י"ל כך דהנה ר"נ כבר כתבנו לעיל באות ט' דמשו"ה קאמר דלמא משום דבאמת גם הוא מסופק אליבא דר"מ אי אית ליה גם תערובות או לא עיין לעיל אות ט' מ"ש שם בס"ד, אמנם ר"י באמת הוי ידע דאי ס"ל לר"א דחמץ הוי איסור גברא הוי נוקשה כ"ש מתערובות, אמנם כיון דלא שמענו לר"א שיסבור בשום מקום דחמץ לאחה"פ מותר וא"כ נא שמעיניה דס"ל חמץ הוי איסור גברא ס"ל לר"י דאי הוי ס"ל לר"א חמץ הוי רק איסור גברא וממילא נוקשה חמור, הוי ליה לאשמעינן בהדיא, ומדלא שמעינן ליה ע"כ ס"ל גם הוא כסברת ר"י דחמץ הוי איסור חפצא, וממילא אית לן סברא טפי לרבות תערובות מנוקשה, ומשו"ה קאמר אבל נוקשה לא אמר כלומר משו"ה לא מוקמינן כר"א משום דלא שמענו לר"א שיהי' מוכח מדבריו דנוקשה חמיר, אע"ג די"ל דנוקשה הוי כ"ש, מ"מ הו"ל לאשמעינן, אמנם ר"נ דס"ל להלכה דחמץ לאחה"פ מותר ס"ל לר"א דמסתמא איהו נמי הכי ס"ל וממילא לא אצטריך לאשמעינן נוקשה דהוי כ"ש אי ס"ל חמץ איסור גברא ומוק' שפיר כר"א ודו"ק:

טו

עוד י"ל דרך אחר מ"ט ס"ל לר"נ אליבא דר"מ אע"ג דמחייב בנוקשה, מ"מ תערובות לית ליה עפ"י מ"ש בפלתי סימן פ"ז ס"ק ט"ו דמאן דמחייב בנוטלפ"ג ס"ל נמי שלא כדרך אכילתן אסור דנוטלפ"ג ושלא כדרך אכילה דמו להדדי עי"ש, והנה ר"מ ס"ל נוטלפ"ג אסור במס' ע"א ס"ו ע"ב וס"ל לר"נ דר"מ לטעמא דס"ל נוטלפ"ג אסור, שפיר מחייב בנוקשה דלא גרע בנוטלפ"ג, משא"כ בתערובות דמיירי דליכא טעם גמור רק קיוהא היא פחות מנתינת טעם אפילו לפגם, ומשו"ה אפשר דבתערובות לא מחייב ר"מ רק כיון דמ"מ יש ג"כ סברא לומר דקיוהא לא גרע עכ"פ מטעם פגום, (עיין שו"ת שערי צדק לאו"ח בסימני הסוגיות סימן י"ז בסוגיא דחמץ נוקשה שרוצה ג"כ לומר כן דקיוהא לא גרע מנוטלפ"ג עכ"פ) ומשו"ה קאמר ר"נ דלמא דבאמת ר"נ מסופק בזה אי קיוהא לא גרע עכ"פ מנוטלפ"ג וא"כ שפיר מצי לאוקמא מתניתי' כר"מ או אפשר דקיוהא גרע אפילו מנוטלפ"ג משום דטעם פגום בקדירה עכ"פ מעיקרא היה מושבח, משא"כ קיוהא מעולם לא היה טעם גמור, משו"ה ניחא ליה טפי לאוקמא מתניתי' כר"א דמרבה בפירוש תערובות ודו"ק ועי' שו"ת בית יצחק לאו"ח סימן פ' שמדמה נמי נוקשה לנוטלפ"ג, והנה המהרש"א הקשה מ"ט לא הביא הגמרא ראיה לר"י מהבריתא ראשונה שכתב לר"א על עירובו בלאו, ולא קתני נוקשה דנמי משמע דר"א נוקשה לית ליה, ומאי אולמא דבריתא שניה מבריתא ראשונה, ותירץ דבריתא ראשונה מצינו לתרץ דלא קתני נוקשה משום דנוקשה הוי כ"ש כקושיית התוס' ד"ה ואלו נוקשה, אמנם בריתא שניה דנקט נמי שאין חייב כרת ואילו ס"ל לר"א נוקשה ג"כ היה צריך לאשמעינן עכ"פ דלית בו כרת עי"ש, ועפ"י דרכו נ"ל ליישב בפשיטות דוודאי עד כאן נוכל לומר דנוקשה חמיר מתערובות דווקא אי אמרינן בתערובות אע"ג דאסור מ"מ אין נהפך היתר לאיסור וא"כ שפיר י"ל דנוקשה חמיר משא"כ אי ס"ל בתערובות, היתר נהפך לאיסור פשיטא דתערובות חמיר דהוי ממש כחמץ גמור בעינא, והנה לכאורא קשה מאי קאמר הבריתא יכול יהא ענוש כרת, ומאי ס"ד לחייב כרת בתערובות, ובפרט לפימ"ש המנחת כהן שער תערובות חלק א' פרק ו' דאפילו בשאר איסורים ליכא כרת אפילו בתערובות כזית בכא"פ, עי' רמב"ם פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' א"כ מהי תיתי נימא בתערובות חמץ דחייב כרת דאצטריך קרא למעוטי, וצ"ל דבריתא ס"ל כסוגיא דלקמן דר"א אית ליה נמי היתר מצטרף לאיסור, ומאן דס"ל היתר מצל"א ס"ל נמי היתר נהפך לאיסור, עי' רשב"א מס' חולין צ"ט ע"ב ד"ה אמר רבא ובישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ב ס"ק ד' וכיון דמרבינן עירובו לומר ג"כ היתר נהפך לאיסור פריך הבריתא שפיר, יכול יהא ענוש כרת דכיון דנהפך לאיסור לגמרי מסתבר דכרת נמי חייב, ומשו"ה אצטריך קרא למעוטי, אמנם בריתא ראשונה דקתני על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו י"ל דאינו חייב רק אם אוכלי כזית חמץ ממש בתוך התערובות בכא"פ, ומשו"ה נקט על חמץ דגן גמור וכו', כלומר כמו בחמץ גמור אוכל כזית חמץ גרידא, ה"נ בתערובות בעינן שיאכל כל כרך מן התערובות שיהי' בין כולו כזית חמץ, וא"כ לא מוכח מבריתא ראשונה, היתר נהפך לאיסור, ושפיר י"ל דמשו"ה לא נקנו נוקשה משום דנוקשה הוי כ"ש משא"כ בבריתא שניה דצריך קרא למעוטי מכרת לדעת הר"נ ולדעת בעל המאור ס"ל לגמרא דע"כ ס"ל בתערובות היתר נהפך לאיסור וא"כ ל"ל דנוקשה הוי כ"ש, ומייתי שפיר סיעתא לר"י מדלא נקט נוקשה דר"א נוקשה לית ליה ודו"ק והנה לפי"ז אי ס"ל אליבא דר"א היתר נהפך לאיסור צ"ל הא דנקט על חמץ דגן גמור עניש כרת היא לאשמעינן כמו בחמץ גמור חייב בכזית גרידא הה"ד בתערובות חייב אפילו בכזית גרידא כיון דהיתר מצל"א ודו"ק:

טז

ולפי"ז י"ל לתרץ דעת הטור מ"ט ס"ל אליבא דר"א גם נוקשה ובגמרא מייתי סיעתא לר"י, ולהנ"ל א"ש דגמרא דמייתי ראיה לר"י, קאי אי ס"ל לר"א היתר מצל"א ואז וודאי תערובות חמיר מנוקשה, אמנם הטור ס"ל דלפי האמת גם ר"א לית ליה היתר מצל"א ועי' ברמב"ם הביא המנחת כהן שער תערובות שם' דלית ליה בשום במקום היתר מצל"א ואי לא ס"ל המל"א, אז שפיר אמרינן דנוקשה חמיר מתערובות, ויש לדייק מסוגיא דגמרא אליבא דאמת דר"א לית ליה גם בתערובות חמץ המל"א, דהנה הגמרא מסיק בקושיא כיון דר"א דריש כי כל גבי שאור בל תקטירו לעניין תערובות אמאי לא דריש נמי מכי כל, לרבות עירובו לכרת ומסיק בקושיא והנה בכל מקום דהגמרא אסיק בקושיא יש לה תירוץ, וי"ל כך דקושיית הגמרא היה אי ס"ל היתר נהפך לאיסור א"כ יש לנו קצת סברא לרבות, גם לעניין כרת והיה לדרוש כי כל לשתי דרשות כלומר כל לרבות נשים וכי כל לרבות עירובו לכרת ג"כ, והנה באמת יל"ד מה ס"ד לגמרא לומר וכ"ת כי כל ר"א לא דריש, הא אפילו כל דרבנן לא דרשי ור"א דריש מע"ש כי כל דרבנן דרשי וודאי ר"א נמי דריש, וע"כ צ"ל, דקושיית הגמרא כך, דאע"ג דר"א דריש כל אפילו למילי דלא מסתבר מ"מ שני דרשות לא דריש רק למילתא דמסתבר, עי' תוס' ד"ה מאן שמעת ליה, ומשו"ה הקשה הגמרא דלר"א דס"ל היתר נהפך לאיסור א"כ הוי לעניין כרת בתערובות נמי סברא לרבות, והיה לו לדרוש אפילו שתי דרשות, נשים ועירובו בכרת, ומשו"ה מסיק הגמרא בקושיא וא"כ מוכרחים לומר מכח הך קושיא דר"א גם כן ל"ל היתר נהפך לאיסור, וא"כ לא מסתבר לדרוש כרת לתערובות, משא"כ בשאור בל תקטירו שפיר דריש לחייב אפילו בתערובות, דלעניין הקטרה לא שייך ביטול דהו"ל כטומאת משא כמ"ש הפרמ"ג באו"ח סימן תמ"ב לעניין בל יראה דלא שייך ביטול דהוי כטומאת משא עי' מסכת' בכורות כ"ג וכיון דמוכח מכח קושיא הגמרא דר"א נמי לא ס"ל היתר נהפך לאיסור, שפיר נוכל לומר לפי האמת דנוקשה חמור מתערובות, וא"ש דעת הטור דס"ל דגם נוקשה ס"ל לר"א דעובר בלאו כיון דלמסקנא שפיר מוכח דנוקשה חמיר ודו"ק:

יז

ועוד י"ל דהטור הוכיח גם מדברי הרי"ף דנוקשה חמיר, דהנה הרא"ש כתב דמשו"ה פסק הרי"ף כרבנן, ולא בר"א, אע"ג דסתמא דהכא ס"ל כר"א, מ"מ איכא סתמא אחרינא לקמן מ"ח ע"ב שיאור ישרף והאוכלו פטור דליכא מלקות בנוקשה, משו"ה פסק כסתמא בתרא, והנה קשה ניהו דאיכא סתמא אחרינא לעניין נוקשה, מ"מ תערובות ליכא סתמא אחרינא ואמאי פסק ג"כ בתערובות דלא כר"א, עיין ברא"ש ובקרבן נתנאל אות י"ז, אמנם אי אמרינן דנוקשה חמיר א"ש דהרי"ף שפיר הוכיח דלית הלכתא כר"א בתערובות כיון דנוקשה חמיר ואינו לוקה מכ"ש בתערובות וי"ל עוד על דרך הנ"ל ג"כ, דהנה הא דליכא כרת בנוקשה שפיר יש להוכיח מדאצטריך יתור קרא לרבות חמץ נוקשה בתודה מוכח דליכא כרת עכ"פ בנוקשה, דאל"כ לא היה צריך קרא לרבות לחמץ שבתודה, וא"כ מתורץ קושיית הגמר' למה לא מחייב כרת אליבא דר"א בתערובות דכיון דנוקשה ע"כ אינו חייב כרת מכ"ש בתערובות ומוכח דע"כ נוקשה חמיר שלא יקשה קושיית הגמרא למה לא חייב כרת בתערובות וכיון דע"כ נוקשה חמיר שפיר פסק הטור דר"א גם נוקשה ס"ל, ולזה נתעוררתי ע"י אחד מהתלמודים המופלגים ודו"ק:

חי

ואיידי דאיירי לעיל בהא אי אמרינן לר"א היתר מצל"א או לא אעתיק בכאן מה שראיתי בספר ישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ב ס"ק ד' שכתב לתרץ קושיא המפורסמת דכאן במס' פסחים אמרינן דמשו"ה לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור מחטאת משום דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובים הבאין כאחד, וקשה דהא במס' זבחים צ"ז פריך הגמרא וניתי עשה דאכילת קדשים, וידחה ל"ת דאכילת קדשים פסולין ומשני הגמרא משום דיקדש הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ מאי קאמר הגמרא דהוי שני כתובים הבאים כאחד הא אצטריך יקדש להיות עשה ול"ת ותירץ בספר ישועות יעקב דהא לכאורא בקדשים שנפסלו ליכא עשה דאכילת קדשים וצ"ל ע"כ, דקושית הגמרא היא דעכ"פ אי לא אמרינן היתר נהפך לאיסור א"כ בהך חלק קדשים שלא נפסל איכא עשה, ופריך הגמרא שפיר וא"כ י"ל דקושיית הגמרא במס' זבחים אזיל אי לא ס"ל היתר נהפך לאיסור ופריך שפיר דהא איכא עשה דאכילת קדשים משא"כ הכא במס' פסחים אזיל אי ס"ל היתר נהפך לאיסור, וא"כ ליכא עשה דאכילת קדשים ולא צריך יקדש לעשה, משו"ה מתרץ ספיר דהו"ל שני כתובים הבכ"א עי"ש, והנה אם אמנם שסברתו נכונה מאוד דכל שנפסל לגמרי תו לא שייך לומר עדל"ת מ"מ מ"ש דבמס' זבחים קאי אי לא ס"ל דהיתר מצל"א היא לכאורא עד דברי רש"י שם ד"ה עד שיבלע שכתב להדיא ח"ל ומכאן אנו למדים היתר מצל"א ואין ללמוד מכאן טעכ"ע שאין זה טעם אלא ממש עכ"ל רש"י הרי להדיא שגם הסוגי' בזבחים קאי אי ס"ל דהיתר מצל"א, ואפ"ה פריך וניתי עשה ולידחי ל"ת וא"כ אים עולה תירוצו יפה לפרש"י שם ובעיקר הקושי' עי' מ"ש בספרי תבואות השדה ח"א שער התערובות שער ב' אות ד' ושם הארכתי בס"ד עי"ש ודו"ק:

יט

ברש"י ד"ה מ"ט לא אמר כר"י ופרש"י דמוקי מתניתן כר"מ, נ"ל כוונת רש"י דקשה לו כיון דהזכיר ר"י בראשונה מ"ט לא פריך הגמרא מעיקרא ור"י מ"ט לא אמר כר"נ ומשו"ה פרש"י כיון דסתם משנה ר"מ משו"ה קשה ליה קודם על ר"נ מ"ט לא אמר כר"י דמוקי מתניתין כר"מ ודו"ק עוד פרש"י ר"נ ס"ל נוקשה בעינא חמור מתערובות, נ"ל דכוונתו דאע"ג דתניא כוותיה דר"י, מ"מ לא קשה מזה על ר"נ משום דר"נ ס"ל נוקשה חמיר ומשו"ה לא קתני בבריתא דר"א נוקשה משום דנוקשה הוי כ"ש כקושיית התוס' ד"ה ואלו נוקשה בעינא, ומתורץ נמי מה דקשה לכאורא האיך ס"ד דר"נ כלל לאוקמי כר"א הא אדרבא גם מבריתא ראשונה מוכח דלא כר"נ מדלא נקט נוקשה כקושיות המהרש"א, ומשו"ה כתב רש"י דר"נ ס"ל נוקשה חמור ולא הוצרך לאתויי נוקשה ודו"ק – ועוד י"ל בישוב דברי הטור מ"ש דר"א אית ליה נוקשה ג"כ, וכתבנו לעיל משום דס"ל נוקשה חמור וממילא נסתר הת"כ דר"י דשפיר מוכח דנוקשה חמיר, דהנה במס' פסחים כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה מאי ביניהו הקשו דלימא א"ב נוקשה ותערובות דלר' אבהו אסור בהנאה ולחזקיה מותר, וכ"ת כיון דמרבינן לאכילה, הה"ד להנאה א"כ כרת נמי לחייב כלומר בתערובות ונוקשה ונשארו בקושיא, וס"ל להטור מכח הך קושיא דלעולם אמרינן כיון דאתרבי לאכילה, הה"ד להלאה, והא דלא מחייב כרת, היינו משום דנוקשה ע"כ ליכא כרת, דאי הוי כרת בנוקשה לא צריך קרא לרבות חמץ נוקשה לחמץ שבתודה וע"כ דכרת לא חייב בנוקשה, אמנם אכתי קשה עכ"פ, בתערובות לחייב כרת (וצ"ל דס"ל להתוס' דליכא קרא מיותר למעט תערובות מכרת ולא כהר"נ ובעהמ"א עי' במהרש"א שחולק על הר"נ) וצ"ל דנוקשה חמיר. וא"כ כיון דמוכח מקרא דנוקשה לא חייב כרת כ"ש בתערובות לא חייב כרת וא"כ מוכח מסוגיא דלעיל מכח קושית התוס' הנ"ל דנוקשה חמיר, וא"ש דברי הטור דר"א כיון דס"ל תערובות א"כ הה"ד ומכ"ש נוקשה דחמיר שוב ראיתי בצל"ח בד"ה מאן תנא שכתב ג"כ קצת באופן הזה ודו"ק:

כ

אעתיק בכאן לשון הר"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' וז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי וכו' לוקה ואין בו כרת, שנאמר כל מחמצת לא תאכלו (מזה הוכיחו דהר"מ פסק כר"א מדהביא קרא דכל מחמצת) בד"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש בצים (דהיינו אכ"פ לשיטת הרמב"ם) אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש בצים אם אכל אינו לוקה וכו' עכ"ל, והנה כבר נתקשו בדברי הר"מ דאי יש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס כרת נמי לחייב, ועי' בספר מקור חיים בפתיחה לסימן תמ"ב דהכא מיירי דליכא טעמא רק קיוהא ובשאר איסורים לא היה חייב כלל רק גבי חמץ מרבינן מכל מחמצת, ומ"מ כרת אינו חייב דלא רבתה התורה רק למלקות, ובספר מנחת כהן שער התערובות חלק ראשון פ"ו כתב דהר"מ ס"ל אפילו בכל איסורין אינו חייב כרת רק מלקות כל שהוא מעורב אפילו בכא"פ, ובאמת בהלכות מאכ"א פט"ו הלכה ג' לא נקנו הרמב"ם כרת בשאר איסורין כגון חלב ג"כ בתערובות רק מלקות אפילו בכא"פ עיין שם, עוד הקשה הכ"מ אי נימא דהר"מ פסק כאן כר"א ולר"א ס"ל היתר מצל"א בחמץ, א"כ אמאי אינו חייב אפילו בכזית גרידא מן הכותח דהיתר שבו יצטרף לאיסור, ועיי' בכ"מ שהאריך מאוד בדברי הרמב"ם אי פסק כר"א או כרבנן סוף דבר דהקושי' על הר"מ היא ממנ"פ דאי מיירי בכזית בכא"פ כרת נמי לחייב, ועוד למה צריך קרא כל מחמצת, הא לא גרע משאר איסורים ואי ליכא כזית בכא"פ גם הר"מ ס"ל דאינו לוקה אפילו בחמץ וא"כ מאי רבותא דחמץ נגד שאר איסורים ועוד קשה למה מנה הר"מ לל"ת דתערובות חמץ ללאו בפני עצמו כיון שאין חילוק כלל בין תערובות חמץ לשאר תערובות איסור, והנה הכ"מ רוצה לומר דגבי חמץ חייב אפילו בכותח, אע"ג שאין בו בכא"פ רק אי אכלו בעינא ובזה ס"ל לרבנן דבטלה דעתו משום שאין דרך אכילה בכך, מ"מ ס"ל להר"מ כר"א דאפילו בכה"ג נמי חייב מלקות רק כרת אינו חייב דלית לן קרא לרבויי לכרת ג"כ היכא שאכילתו בכא"פ הוי שלא כדרך אכילה עי' בכ"מ ובלח"מ:

כא

ואשר אנכי אחזה גרבר' הר"מ נראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר"מ ומקודם נעתיק לשונו בהלכות מאכ"א ואחר שנדקדק שנוי הלשון משם לכאן בהלכות חמץ נבא לכוונת דבריו הקדושים בס"ד וז"ל בהלכות מאכ"א שם הלכה ג' כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובות אם אכל מן הגריסין כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים, וכן אם לא היה בתערובות כזית בכל שלש ביצים אעפ"י שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה עכ"ל, הנה לכאורא הוא הדין ממש מ"ש כאן גבי חמץ דאם יש כזית בכא"פ לוקה ובאין כזית בכא"פ אינו לוקה, אמנם מ"מ להמעיין היטב בלשונו הזהב יראה שיש שנוי לשון קצת א' כאן גבי חמץ לא ביאר להדיא שיאכל כל הפרס רק שאכל כזית חמץ בתוך התערובות ושם בהלכות מאכ"א פירש להדיא שאכל כשלש ביצים דהיינו כל הפרס, ב' דשם במאכ"א בחלוקה שאין בו כבא"פ דפטור כתב להדיא ואכל כל הקדירה אינו לוקה וכאן כתב סתם דאם אין בו כבא"פ אם אכל אינו לוקה, ולא נקט להדיא כל הקדירה, אע"ג דה"נ גבי חמץ הוי דינא הכי דאפילו אכל כמה מ"מ כיון דליכא כבא"פ אינו לוקה מ"מ ידוע דלשון הר"מ הוא בדקדוק גדול, וצריך להבין שנוי הלשון מכאן להלכות מאכ"א:

כב

לפיכך נ"ל דהר"מ פסק באמת כר"א, ומשו"ה הביא דרשא דכל מחמצת וס"ל דאם אוכל כל הפרס לא אצטריך קרא בחמץ דהה"ד בכל איסורים דאע"ג דהר"מ פסק טעכ"ע לאו דאוריתא מ"מ כל שיש שם כזית בכא"פ ואוכל כל הפרס לא נפקע האיסור וחייב מלקות או אפילו כרת לדעת קצת מפורשים בדברי הר"מ דאע"ג דלא כתב שם רק לוקה, מ"מ כרת נמי חייב כשאוכל כל הפרס עי' בכ"מ שכתב להדיא דהה"מ מפרש כן בדברי הר"מ אע"ג דבמאכ"א לא נקנו רק לוקה, מ"מ כרת נמי חייב, דאל"כ הול"ל ואין בו כרת כמ"ש כאן בחמץ להדיא דאינו חייב כרת רק הכא גבי חמץ ס"ל להר"מ מכח דרשא דכל מחמצת דהתורה גלתה לנו דין אחר מבשאר איסורים, דאע"ג בכל האיסורים אפילו אם יש כל כך מן האיסור עד שיש כזית בכא"פ צריך לאכול כל הפרס מ"מ הכא גבי חמץ וודאי אם ליכא בתערובות כזית בכא"פ נפקע כל האיסור וליכא חיובא כלל, משא"כ אם יש בתערובות כזית בכא"פ דלא נפקע האיסור לגמרי ממילא אמרינן גם היתר מצטרף לאיסור ולוקה אפילו בכזית מכל הכותח, וזהו כוונת הר"מ במ"ש כשאוכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי שלש ביצים אין כוונתו שיאכל כל השלש ביצים רק שיאכל כזית חמץ מן התערובות כזה שהוא בשלש ביצים, ומשו"ה לא ביאר להדיא שיאכל כל השלש ביצים כמו שמבאר בהלכות מאכ"א, וגם בחלוקה דפטור אינו מפרש להדיא אעפ"י שאכל כל הפרס כמו שמבאר שם בהלכות מאכ"א דאז היה משמע דבחלוקה דחיוב אינו חייב רק באכל כל הפרס וזהו אינו גבי חמץ, דגבי חמץ לא קפדינן רק שיהי' נתערב כל כך שיהי' כזית בכא"פ שלא יפקע שם האיסור ממנו לכך לא נקט בחלוקה דפטור רק אם אין בתערובות כזית בכא"פ, משא"כ אם יש בכא"פ לא בעינן שיאכל בל הפרס משו"ה לא נקט בחלוקה דפטור אפילו אם אכל כל הפרס דאז היה משמע דבחלוקה דחיוב נמי בעינן שיאכל כל הפרס, וזהו אינו דכאן גבי חמץ מרבינן מדרשא דכל מחמצת דהיתר מצלא, רק מ"מ שיהי' עכ"פ בתערובות כזית בכא"פ דכל שאין אפילו בתערובות כזית בכא"פ נפקע לגמרי האיסור ולא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דליכא איסור כלל, ומשו"ה נקט "אבל אם אין בתערובות כזית" וכו' כלומר דעיקר קפידא הוא רק שיהי' שם בתערובות הזה כזית בכא"פ שלא יהי' נפקע האיסור לגמרי ואז לוקה אפילו בכזית גרידא דבחמץ אמרינן היתר מצל"א מדרשא דכל ומיושבים שפיר השנוי לשונות מכאן להלכות מאכ"א ומתורצים כל הקושיות על הר"מ בס"ד ואע"ג שהוא דרך חדש בדברי הר"מ מ"מ המעיין היטב יראה שמדוייק מאוד כל לשון הר"מ בס"ד ודו"ק:

נג

והנה לפימ"ש לעיל באות ט"ו דאי ס"ל בתערובות היתר נהפך לאיסור אזי תערובות חמור מנוקשה יהי' שפיר ג"כ דברי הר"מ לפימ"ש דגבי חמץ ס"ל להר"מ היתר נהפך לאיסור כשיש כזית בכא"פ כשיטת הרבינו חיים שהובא בטור יו"ד וב"י סימן צ"ח בשאר איסורים וא"כ גם להר"מ יש להחמיר בתערובות טפי מנוקשה, וכן דעת הרמב"ם באמת שהרי בתערובות חמץ כתב להדיא פ"ד מהלכות חמץ הלכה ח' דעוברין בב"י ובנוקשה לא כתב דעוברין בב"י וכן לעניין מלקות באכילה לא הביא כלל נוקשה רק תערובות, משמע דס"ל באמת דתערובות חמיר משום דבתערובות גבי חמץ ס"ל היתר נהפך לאיסור, וא"כ תערובות חמיר מנוקשה ולעניין אם נוקשה אסור מדרבנן עכ"פ אפילו בערב פסח, עי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן כ"א ובמהד"ת שם סימן כ"ד ובשו"ת כתב סופר לאו"ח סימן פ"ה הביא פלפול שם בדברי המג"א סימן תמ"ז ס"ק ה' אי נוקשה בטל בששים אפילו בפסח עי"ש היטב:

כד

במ"ש לעיל אות י"א דלא אמרינן סברת המרדכי דכל שמעורב מתחלת ביאתו לעולם לא בטל, רק באיסור חפצא, ולא באיסור גברא, אסביר הדבר בתוספת קצת ביאור בס"ד דסברתו היא כך דאין כח בהיתר לבטל האיסור רק כשההיתר היא בפני עצמו, משא"כ כשהיתר כבר היא מעורב עם האיסור אז כל חלק וחלק מההיתר יש בו ג"כ קצת חלק איסור ואין בו כח לבטל האיסור רק כשהוא בפני עצמו אז תיכף בנפילת האיסור לתוכו מתגבר עליו חלק ההיתר ושפיר בטל, וא"כ היינו דווקא באיסור חפצא כיון דהאיסור הוא על גוף החפץ שפיר י"ל דכיון שאין ההיתר עומד בפני עצמו מעולם בלא שום תערובות איסור בתוכו אין לו כח לבטל האיסור, משא"כ באיסור גברא דאין שם האיסור על החפץ כלל רק שהתורה הטילה איסור על האדם שלא לאכול מזה, א"כ שפיר י"ל דליכא איסור רק אם האיסור בפני עצמוף משא"כ אם כבר נתערב לא אסרה התורה, וצריך קרא דאפילו בתערובות נמי אסרה התורה, וא"ש החילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא ודו"ק, ועי' בהגהות לספר ברוך טעם פרק ד' משער תערובות בהגהו' אות ד' שכתב ג"כ קצת באופן זה:

כ

במ"ש למעלה בראש הסוגיא באות ב', דמשו"ה ס"ל לר"ת דעל נוקשה ותערובות איכו עובר בב"י משום דס"ל דמה שאסרה התורה בב"י הי' רק משום דלמא אתי למיכל מיניה, ולא שייך רק היכא שיש חיוב כרת, י"ל דרש"י משו"ה פליג על הך סברא, דרש"י לשיטתו ע"כ לא מצי סובר בטעמא דב"י משום דלמא אתי למיכל מיניה, וא"כ לא שייך רק בחמץ שחייבין עליו כרת דהא רש"י ס"ל דאפילו בערב פסח משש ולמעלה עוברין בב"י במס' ב"ק כ"ט ע"ב ד"ה משש ולמעלה ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן כ' שהאריך בזה, וא"כ ע"כ ל"ל שיהי' הטעם דב"י משום איסור אכילה, דלא שייך לגזור רק היכא שיש חיוב כרת ג"כ כמ"ש לעיל דהא בע"פ משש ולמעלה וודאי ליכא כרת, ואפ"ה עוברין בב"י, א"כ ה"נ י"ל דכמו דעוברין בב"י בזמן שאין בו כרת רק לאו בעלמא, ה"נ עוברין בב"י על חמץ שאין בו כרת רק לאו כגון נקשה ותערובות, אמנם ר"ת ס"ל דאינו עובר בב"י רק בפסח עצמו ולא בערב פסח כלל א"כ שפיר י"ל כמ"ש לעיל דב"י הוא רק משום גזירה דלמא אתי למיכל, ולא שייך לגזור רק בחמץ שחייבין עליו כרת כמ"ש לעיל, והנה הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' כפי מה שהבין הראב"ד בדבריו ס"ל ג"כ דעובר בב"י משש ולמעלה אע"ג שהה"מ לא ס"ל כן בדברי הרמב"ם, ועי' בשו"ת נו"ב הנ"ל, וא"כ אם גם הר"מ ס"ל כמ"ש הראב"ד בדבריו אתי נמי שפיר, דמשו"ה ס"ל להר"מ ג"כ דעל תערובות חמץ עוברין בב"י דכיון דעוברין בב"י, בע"פ ג"כ ממילא מוכח דאיסור ב"י שייך אפילו היכא דליכא כרת ג"כ וא"ש שיטות הפוסקים כל אחד לשיטתם ודו"ק:

כז

במ"ש לעיל באות ו' דאי חמץ הוי איסור חפצא לא שייך לומר לעניין נוקשה סברת אחשביה כיון די"ל דהתורה לא אסרה כלל כה"ג, אין לדחות דברינו הא לר"ש אית ליה סברת אחשביה לעניין כ"ש למכות אפילו באיסור חפצא דשאני כל שהוא מנוקשה, ושלא כד"א, דבשלמא לעניין כל שהוא אפילו באיסור חפצא הרי האיסור חל ושם איסור על כל החפץ אפילו בכ"ש ושפיר שייך אחשביה, משא"כ בשלא כד"א אי הוי איסור חפצא א"כ בשלא כד"א ליכא שם איסור כלל, ולא שייך אחשביה וא"כ לפי"ז י"ל באמת דבאיסור חפצא לא ס"ל סברת המהרש"ל במס' שבועות דלר"ש חייב בשלא כד"א דלפימ"ש יש חילוק גדול בין כ"ש לשלא כד"א, ובספרי ח"ג בסוגיא דשלא כד"ח הבאתי ראיה דלאו כ"ע ס"ל סברת המהרש"ל והמריב"ל במס' שבועות כ"ג דשלא כד"א וכ"ש שוים הם לר"ש עיי"ש:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה