תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ג
בעזרת השי"ת אשר על פיו ורצונו נעשה כל דבר אכתוב ח"ת בסוגיא דעילאי ותתאי גבר מפי פסחים ע"ה ע"ב וע"ו ע"א:
א
במשנה נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקימו נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו, והטעם פרש"י משום דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן מבושל מן החרס כלומר והוי צלי מחמת דבר אחר והנה בהך בבא דנטף מרוטבו דצריך נטילה י"ל ב' טעמים, האחד כמ"ש רש"י דהאיסור הוא רק משום דכיון דהרוטב נאסר מחמימות דחרס, דהו"ל צלי מחמת דבר אחר והרוטב נבלע בפסח ואוסר כדי נטילה כמו בכל איסורים דצריך בצלי כדי נטילה כמ"ש התוס' במס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה קולף ואוכל, ואע"ג דאפשר דבעי ששים נמי כמ"ש הרשב"א בתוה"א סוף בית ד' מ"מ בעי כדי נטילה נמי והרשב"א שם הוכיח מהך מתניתין, דאע"ג דאיכא ס' מ"מ בעי כדי נטילה נמי דדלמא אינו מפעפע יותר, וא"כ לא מהני ששים לחודא, רק היש"ש במס' חולין פרק כל הבשר סימן ע' דחי ליה, דהכא אין הטעם משום בליעת איסור רק דהפסח נצלה כדי נטילה מחמת הרוטב והו"ל צלי מחמת דבר אחר עי"ש, וצ"ל דהרשב"א לא ס"ל שיהיה כח ברוטב שנצלה מן החרס שיצלה אח"כ גם הפסח רק דרוטב גופא שנגעה בחרס יוכל להצלות מן החרס, אבל הפסח לא נצלה מן הרוטב, ועי' בתוס' ד"ה בשלמא שכתבו דמה דקאמר בגמרא ומטוי פסח ארוטב קאי, וא"כ ליכא איסור בפסח רק ע"י בליעת רוטב שפיר הוכיח הרשב"א דבצלי אע"ג דאיכא ששים מ"מ בעי כדי נטילה נמי, והא דלא קתני במתניתין דבעי ששים נמי נבאר לקמן בס"ד, והנה כפי הנראה מדברי הפרמ"ג ביו"ד סימן ק"ה בשפ"ד ס"ק י"ד והפר"ח ביו"ד סימן צ"ד ס"ק כ"ה דבכחוש הוי הנטילה מדינא וששים הוא רק מחומרא בעלמא ובשומן דמסתמא מפעפע יותר הוי ששים מדינא והנטילה הוי חומרא בעלמא וא"כ אי מתניתן מיירי בכחוש מצינן לומר דבקדשים שלא יבאו לבית הפסול לא צריך רק כדי נטילה דבעי מדינא, משא"כ ששים דהוא חומרא בעלמא לא החמירו בקדשים לפוסלן שלא לצורך, ועי' פלתי סימן צ"א ס"ק ב' שכתב להוכיח ממ"ש התוס' בד"ה תנן דרישא נגע בחרסו של תנור אפילו בחרס צוננת צריך כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע והה"ד דמבשל כדי קליפה בפסח דע"כ הוא מדינא דאי הו"א דמה דאמרינן בתתאי גבר דמ"מ אדמיקר ליה בלע הוא רק מחומרא לא היו מחמירים חכמים להביא קדשים לבית הפסול, ועי' בספר שערי תורה ח"ג כלל כ"ב וא"כ י"ל דמשנה דלא נקטו רק נטילה ולא ששים ס"ל דששים הוא רק חומרא ולא החמירו בקדשים וי"ל עוד דבאמת הוי ספק אי מפעפע יותר מנטילה ומוקמינן הפסח בחזקת היתר, ואין לומר א"כ היכא דאיכא ששים לא ליבעי נטילה דאיכא נמי ספק דלמא פעפע יותר משיעור נטילה ולוקמי הנטילה בחזקת היתר דזהו אינו דמקום הנטילה שהרוטב נגע שם וודאי איתרע ליה, ומשו"ה לא מהני החזקה, וצריך נטילה עכ"פ משא"כ למעלה ממקום הנטילה כיון דהוי ספק אם בא פעפוע הרוטב עד לשם מוקמינן ליה בחזקת היתר רק בשאר איסורים י"ל דמחמרינן שלא לסמוך אחזקה ומדרבנן מחמרינן עכ"פ, משא"כ בקדשים מוקמינן אדינא והו"ל בחזקת היתר, ומשו"ה לא בעי רק נטילה כיון דבמקום הנטילה וודאי היה הרוטב לא מוקמינן אחזקה ודו"ק:
ב
בתוס' ד"ה יקלוף את מקומו, הקשו אמאי סגיא ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו קליפה נבלע בפסח עד כדי נטילה, ותירצו דאיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט אינו אוסר כל כך כמה דאמרינן כן בסמוך שאני סיכה דמשהו עבדי ליה, הנה מ"ש התוס' איכא לאוקמי כשאין רוטב כי אם מעט, לכאורא יל"ד דמנא ידעינן שאין שם רק מעט רוטב, אמנם ראיתי בספר אור חדש שכתב דמ"ש התוס' ואיכא לאוקמי הוא לאו דווקא דסתמא דמילתא הכי שאין שם רק מעט רוטב רק מה שיש להקשות על התוס' הוא כיון דמדמי ליה לסיכה, ובסיכה נמי אוסר כדי קליפה עכ"פ וא"כ ה"נ אמאי סגיא בקליפה גרידא עכ"פ יצטרך במקום הזה עוד קליפה אחרת מחמת הרוטב, וצ"ל דבאמת כך הוא כוונת המשנה מ"ש יקלוף את מקומו, ולא קאמר התם בעי קליפה, או"ד כוונת ש.ש המשנה היא כך דצריך לקלוף גם במקום הקליפה, ובזה א"ש מ"ש אח"כ בסיפא יקלוף את החיצון דבסיפא ליכא בהך קליפה איסור מחמת עצמו רק משום בליעת איסור שמן תרומה וכל שהקליפה אינו אסור רק מחמת בלוע אינו אוסר חוץ ממקום הקליפה כלל משו"ה נקט יקלוף את החיצון, כלומר הא מבפנים ממקום הקליפה אינו נאסר כלל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם כמ"ש התוס' מס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה שאני חלב, משא"כ ברישא בנגע בחרסו של תנור דהקליפה הוי איסור מחמת עצמו, אמרינן שפיר דאוסרת עוד כדי קליפה משום אותו הרוטב שיש באותו קליפה הראשונה כיון דהוי איסור מחמת עצמו, משו"ה נקט יקלוף את מקומו, ומדוייק מאוד לשון המשנה ומ"ט נקט ברישא יקלוף את מקומו ובסיפא יקלוף את החיצון ודו"ק, וראיתי בפלתי בסוף סימן ק"ה שהקשה כאן גבי נגע בחרסו של תנור אמאי סגיא ליה בקליפה גרידא כיון דאותו קליפה אסורה מחמת עצמו א"כ יצטרך עוד כדי קליפה דלא שייך אין הנאסר יכול לאסור, וכתב דדחוק לומר דמה דקתני יקלוף היינו מלבד קליפת הנגיעה דזהו דוחק וצ"ע עכ"ל, ולפימ"ש מוכרח היא מדברי התוס' ג"כ כיון דתירצו דהך רוטב שיש בקליפה הוי רק כסיכה דלא הוי רק משהו, והא בסיכה נמי צריך קליפה עב"פ, וע"כ דמשכה נמי הכי קתני יקלוף מקומו, כלומר דמקום הקליפה נמי צריך לקלוף רק כדי נטילה לא בעי, דאינו רק משהו וא"כ מה דנראה לו להפלתי לדוחק מבואר בדברי התוס' דהאמת הכי ועשינו סמוכים לדברי התוס' מלשון המשנה ג"כ ודו"ק היטב:
ג
כבר כתבנו לעיל בשיטת הרשב"א דמפרש המשנה בכנף מרוטבו על החרס דהטעם דבעי נטילה משום רוטב של איסור, אבל הפסח גופא לא מקרי נצלה מחמת דבר אחר, ע"י הרוטב והא דבאמת לא ניחא ליה להרשב"א לפרש דהפסח הוי צלי מחמת ד"א נ"ל דלהרשב"א היה קשה לו קושיית התוס' ד"ה בשלמא למ"ד עילאה גבר לינה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד ויהיה צריך ליטול מקומו סביב השפוד והנה המהרש"א הקשה למה לא הקשו התוס' ג"כ למ"ד תתאה גבר דהא השפוד נתחב באמצע הפסח, ונראה ליישב כוונת התוס' דבאמת נוכל לומר דזהו לא מקרי צלי מחמת דבר אחר כיון דהשפוד נתחמם רק מחמת הפסח, ולא מאיזה דגר אחר כה"ג לא מקרי צלי מחמת דבר אחר רק למ"ד עילאה גבר, אמרינן בפירוש בגמרא דאע"ג דהרוטב נצלה רק מחמת החרס מ"מ הו"ל צלי מחמת דבר אחר הקשו שפיר התוס' א"כ יהיה צריך נטילה סביב השפוד נמי, ושוב ראיתי בהוראת שעה שכתב ג"כ כוונת התוס' כמ"ש, עכ"פ מוכח מכח הקושי' דא"כ כל פסח יצטרך נטילה סביב השפוד דכה"ג כל שאותו הדבר לא נצלה באש כמו הרוטב שנתחמם רק מן החרס אין לו כח לעשות הפסח על ידו צלי מחמת דבר אחר, משו"ה מפרש הרשב"א דהכא גבי נטף מרוטב עיקר איסור בפסח הוא מחמת בליעת הרוטב, ואפשר דס"ל להרשב"א דלפי האמת גם לרב לא אמרינן דכה"ג הוי צלי מחמת ד"א רק לרב א"ש דהרוטב עכ"פ שפיר מקרי צלי מחמת דבר אחר אפילו בחרס צוננת כיון דעילאה גבר, משא"כ שהפסח יהיה מקרי צלי מחמת ד"א ע"י הרוטב זה לא אמרינן כלל, וא"כ גם בחרס רותח לא הוי הפסח צלי מחמת דבר אחר רק הרוטב והפסח נאסר רק מחמת בליעת הרוטב, ובאמת כתבו התוס' גופא אח"כ שם דמה דקאמר בגמרא ומטוי פסח קאי רק ארוטב ואיסור הפסח הי' משום רוטב איסור שנבלע בו ואפשר שהכריחו כן ג"כ מכח הקושי' שהקשו מקודם דאם כה"ג נמי הוי צלי מחמת דבר אחר א"כ יצטרך בכל פעם נטילה סביב השפוד, ותימא על היש"ש במס' חולין פרק כ"ה סימן ע' שכתב בפשיטות דהכא בנטף מרוטבו וכו' הטעם משום דהוי צלי מחמת דבר אחר והרי גם רש"י ותוס' לא מפרשי כן רק משום בליעת רוטב איסור בפסח, ובאמת בלא"ה יש להוכיח דאיסור הפסח היא רק משום בליעת הרוטב, דהנה במשנה קתני סתם, וחזר עליו ומשמע אפילו אם אינו חזר עליו תיכף רק ששהה עד כדי שנצלה לגמרי ג"כ אוסר ואי הטעם משום צלי מחמת דבר אחר הרי לאחר שנצלה לגמרי אינו נאסר משום צלי מחמת ד"א כמ"ש התוס' ד"ה אלא למ"ד, וע"כ האיסור הוא משום בליעת רוטב של איסור דרוטב נאסרה דאז לא היתה עוד נצלה לגמרי וא"כ כשחוזר אח"כ לפסח נאסר הפסח, אע"ג שכבר נצלה כל צורכו, ומשו"ה נקט סתם וחזר אליו אפילו אחר שנצלה כל צורכו ודו"ק:
ד
במשנה נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, לכאורא יל"ד הלשון יטול את מקומו, ולא קאמר צריך נטילה, אמנם י"ל עפ"י מה שנראה מדברי הרשב"א בתוה"א בית ד' שער ראשון דהא דצריך נטילה הוא רק כשידעינן לאיזה מקום נפל, ועי' בפר"ח סימן צ"ד ביו"ד ס"ק כ"ד וא"ש יטול את מקומו כלומר דווקא כשידעינן באיזה מקום נפל הא לא"ה א"צ נטילה, אמנם לפימ"ש בפרמ"ג סימן ק"ה בשפ"ד ס"ק ט"ו דבכחוש הוי הנטילה מדינא, א"כ קשה אמאי לא יצטרך נטילה גם בספק לאיזה מקום נפל כיון דהוי מדינא, הו"ל ספיקא דאוריתא, וי"ל דבאמת הרוטב יוכל להצלות תיכף, ועי' בחידושי חתס"ו על הסוגיא, ובספר פרי החג כלל מ"ט ראיתי שכתב שעכ"פ הוי ספק על הרוטב אולי נצלה כבר, וא"כ אינו נאסר משום צלי מחמת ד"א, וא"כ הכא כשאנו מסופקים באיזה מקום נפל הו"ל ספק ספיקא, ספק דלמא היה נצלה כבר וליכא שום איסור, ואת"ל שלא נצלה עדיין דלמא לא באותו מקום נפל, אמנם אי הו"א דמחזיקין מאיסור לאיסור והרוטב היה נא קודם שנצלה הו"ל לאוקמא בחזקת איסור, וגם הפסח דמיירי שהוא עדיין נא ואפילו אם נימא דמיירי שכבר נצלה כמ"ש לעיל באות ג' דמ"מ נאסר משום בליעת איסור דרוטב מ"מ ליכא חזקת היתר אי מחזיקין מאיסור לאיסור, וצ"ל דאזלינן הכא אי ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור, ועפי"ז היה מקום לתרץ דברי הרמב"ם פ"ח מהלכות קרבן פסח שהקשו עליו כל המפורשים מ"ט לא נקט דאינו אסור רק בחרס רותח לפי מסקנת הגמרא דקייל"ן תתאה גבר מיירי ברותח דווקא, אמנם להנ"ל יש ליישב, דהנה המהרש"א בתוס' ד"ה אלא למ"ד הקשה מאי קאמרי התוס' דלמ"ד תתאה גבר מה איסור יש ברוטב הא אדמיקר ליה בלע כדי קליפה, ונאסרה כדי קליפה מן הרוטב, ותירץ המהרש"א דברוטב שהיא לח לא שייך כדי קליפה כמה שכת' הר"ת בחלב, והקשה הפלתי בסימן צ"א ס"ק ב' דעכ"פ קשה לשיטת ריב"א דהרי הרוטב נאסרות כדי קליפה ובאמת קשה הך קושי' גם בגמרא מאיפריך לשמואל דתתאה גבר בחרס צוננת אקור' יקיר לרוטב הא עכ"פ כדי קליפה מן הרוטב נתבשלה והך כדי קליפה ג"כ נבלע בפסח ושפיר אוסר עד כדי נטילה, אמנם י"ל דכוונת התוס' היא כך דעד כאן לא שייך לומר שכד"ק נתבשל עכ"פ, היינו דווקא בדבר גוש, משא"כ בדבר צלול לא שייך כלל לומר שנתבשל כדי קליפה דכיון דהוא צליל אינו עומד במקומו אפילו שעה אחת ולא חל שם בישול כלל, אפילו על אותו הקליפה, וא"כ א"ש אפילו לשיטת הריב"א דאע"ג דגם בצלול נאסר כדי קליפה כמו בחלב היינו דווקא לפי שעכ"פ נבלע שם איסור, ומשו"ה צריך ששים נגד הקליפה, משא"כ ברוטב הכא שהאיסור הוא רק אם נתבשל מן החרס שפיר אמרינן דבדבר צלול לא שייך בישול אפילו כדי קליפה כמ"ש דדבר צלול כיון שאינו עומד במקומו אפילו רגע לא התחיל להתבשל כלל אפילו אם בולע מעט אבל מבשל אינו ועי' בר"נ מס' שבת מ"ב ע"א בסוגיא דנותן חם לתוך צונן, ובמג"א סימן שי"ח ס"ק ל"ה ודו"ק, וראיה לדבר דדבר צלול אינו עומד במקומו אפילו שעה אחת ממס' מנחות צ' ע"א ר' יוסי אומר שהלח נעקר כלומר משו"ה בירוציהן קודש דמה שהיה בתוך הכלי בא אח"כ לחוץ עי"ש ודו"ק (ועי' בתוס' מס' שבת מ"ב ע"א ד"ה נותן משמע דס"ל דאפילו צלול מבשל כדי קליפה):
ה
אמנם י"ל עד כאן לא אמרינן דדבר צלול לא שייך ביה בישול כלל אפילו חם לתוך צונן רק לר' יוסי שם במשנה דס"ל הך סברא, משא"כ לר"ע שם דס"ל טעם אחר משום דכלי הלח נמשח מבפנים ומבחוץ וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות מעשי הקרבנות הלכה ו' כר"ע עי"ש, שפיר י"ל דגם בדבר צלול שייך בישול כדי קליפה, ובאמת משמע הכי דהר"מ ס"ל להלכה, דאפילו בדבר צלול מבשל כדי קליפה ולפימ"ש הט"ז סימן שי"ח באו"ח ס"ק ח"י דהר"מ ס"ל דמכלי ראשון אסור לערות אפילו לתוך צונן משמע דס"ל דבצלול נמי שייך לומר דמבשל כדי קליפה ועכ"פ ספק הוי אי מבשל, וא"כ הכא ברוטב אפילו בחרס צוננת נמי אסור דכל שהרוטב נאסרה כדי קליפה משום צלי מחמת ד"א תו נבלע בפסח עד כדי נטילה, אמנם לכאורא י"ל כיון דהוי רק ספק אם בצלול נמי שייך כדי קליפה וא"כ אמאי יאסור הרוטב מספק, ול"ל דמוקמינן לרוטב בחזקת נא, דחזקת נא הוי חזקה העשויה להשתנות ובפרט דהא יש ספק על הרוטב גופא דלמא היתה כבר נצלה כל צרכו קודם שהגיע לחרס, אמנם להר"מ א"ש דהרי הרוטב בפני עצמו בלא"ה אסורה לשיטת הר"מ שאינו בכלל בשר צלי כמ"ש הר"מ בהלכות קרבן פסח, ואע"ג דבשעה שחוזר לתוך הבשר מותרת אם לא היתה צלי מחמת דבר אחר כמ"ש הצל"ח ולא כהחתס"ו בסוגיא שכתב דבקדשים אמרינן דחוי ונשאר באיסורו מ"מ כיון שעכשיו אנו מסופקים אולי כדי קליפה מן הרוטב נתבשלה ע"י החרס אמרינן שפיר אע"ג שחזר לפסח דמחזקינן מאיסור לאיסור דהר"מ ס"ל מחזיקין מאל"א כמ"ש המפורשים, דאלא"ה קשה האיך מוכח דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דלמא התם מותר משום דספיקא מה"ת לקולא, וצ"ל דאיכא חזקת איסור אמ"ה, ולא אמרינן ספיקא מה"ת לקולא וע"כ דאזלינן בתר רובא ועי' בספר בינת אדם אדם שער החזקות סימן כ"ו וא"כ כיון דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור שפיר נאסרה הרוטב אפילו בחרס צוננת דנתבשלה כדי קליפה ואוסר בפסח עד כדי נטילה, אמנם הסוגיא אזיל אי ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ לא אמרינן דרוטב כדי קליפה נתבשלה ופריך שפיר אמאי אסור בחרס צוננת או דסוגיא דהכא אזיל אליבא דר' יוסי במס' מנחות שם הסברא דלח נעקר וא"כ לא שייך בישול כדי קליפה בדבר צלול כלל כיין שתיכף נתערב בהשאר ולא חל שם בישול כלל, אמנם הר"מ שכתבנו דס"ל כר"ע שם פ"ב ממעה"ק וגם ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ונאסרה שפיר הרוטב כדי קליפה משום בישול מחמת דבר אחר אפילו בחרס צוננת דאפילו אי הוי רק ספק אי בדבר צלול שייך בישול מ"מ כיון שהרוטב עכ"פ קודם שחזרה לפסח היתה אסורה בפני עצמה דלא הו' בכלל בשר מוקמינן בחזקת איסור ואמרינן שנתבשלה כדי קליפה ואוסרת הפסח בכדי נטילה ומה מאוד מדוייק לשון הרמב"ם שם הלכה י"ב שכתב נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו אסורה וכתב הצל"ח שהוא טעות סופר, והך מ"ש הר"מ שכל המרק והליחה וכו' היה צריך לכתוב בהלכה י"ג גבי נטף על הסולת ולפימ"ש א"צ להגיה כלל רק משו"ה ס"ל להר"מ אפילו בחרס צוננת נאסר הפסח, דאע"ג דאין זה דבר ברור שדבר צלול יתבשל ג"כ כדי קליפה, מ"מ כיון שהרוטב אסורה בפני עצמה קודם שחזר לפסח מוקמינן בחזקת איסור ואוסר הפסח אפילו בחרס צוננת, וא"ש ומדויק לשן הר"מ בס"ד:
ו
עפימ"ש דאי ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור א"ל לאוקמא בחרס רותח דגם בצונן נאסרה הרוטב מספק דלמא נתבשלה כדי קליפה, א"ש ג"כ מה שהקשו המפורשים על ר' ירמיה אמר שמואל גופא, למה מתרץ רק בסולת רותח ולא מתרץ ג"כ בחרס רותח דשמואל ס"ל מס' חולין נ"ג חוששין לספק דרוסה ומאן דס"ל חוששין לספק דרוסה ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ג"כ וא"כ אפילו בחרס צונן נמי אוסר בפסח כדי נטילה כמ"ש ולכך אינו מתרץ בחרס רותח, והא דצריך לתרץ בסולת רותח י"ל דשמואל ס"ל דהרוטב לא הוי איסור בפני עצמו אפילו כשנטף מן הפסח רק האיסור היא משום צלי מחמת דבר אחר, וא"כ אם אנו מסופקים על הרוטב אם נתבשלה כדי קליפה מוקמינן לרוטב וגם הסולת בחזקת היתר ומשו"ה צריך לאוקמא ברותח דווקא, אמנם גבי פסח ס"ל לשמואל דלא שייך בחזקת היתר דמעיקרא היה בחזקת איסור נא ומחזיקין מאיסור לאיסור, ושפיר אסור אפילו בחרס צוננת דלמא נתבשלה מן הרוטב כדי קליפה דבצלול נמי איכא ספק עכ"פ אם יכול להתבשל כדי קליעה ומוקמינן לפסח בחזקת איסור רק גבי סולת דליכא חזקת איסור שפיר אינו נאסר רק בסולת רותח דווקא ודוק היטב, ומ"ש לשמואל דס"ל חוששין לספק דרוסה ס"ל נמי דמחזיקין מאיסור לאיסור, ראיתי בשו"ת אבני צדק ביו"ד סימן ל"ד שכתב ג"כ דשמואל ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור עי"ש ודו"ק, ובספרי ח"א שער החזקות שער ה' העליתי בס"ד דמאן דס"ל חזקה אינו מסברא רק גזה"כ ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור, וכפי הנראה מדברי הר"מ בפירוש המשנה ס"ל נמי חזקה הי' רק גזה"כ פ"ט ממס' נזיר וא"כ ס"ל מחזיקין מאל"א עי"ש בספרי שוב ראיתי בחוו"ד סימן צ"א ס"ק ה' שכתב ג"כ דבדבר המתערב כגון מים לא שייך לומר שנתבשל ממנו כדי קליפה ועי"ש בס"ק ח' שמיישב בזה קושיית המהרש"א שהבאתי לעיל באות ד' דהרוטב נאסר כדי קליפה, ובזה מיושב דבדבר לח המתערב לא שייך לומר שמבשל כדי קליפה ולפימ"ש לעיל א"ש הכל חדתליא בפלוגתא דר"ע ור' יוסי במס' מנחות שם אי אמרינן דלח נעקר ועכ"פ י"ל דגם לר"ע הוי ספק אי נתבשל מן הרוטב כדי קליפה, וא"ש הכל בס"ד ועי' שו"ת אבני צדק סימן ל"ד ועי' פרמ"ג יו"ד סימן ס"ח במשבצות ס"ק ט' ד"ה בדין השלישי שהאריך בזה אי דבר צלול מבשל ג"כ כדי קליפה ודו"ק:
ז
ברש"י ד"ה ושמואל אמר כתב דקייל"ן הלכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתניתי' כוותיה, והנה כבר עמדו בזה למה הקדים רש"י בראש הסוגיא הלכה כמאן, ועוד למה נקט רש"י דתניא תרתי מתניתין כוותיה וכי לא סגיא בחדא בריתא לסייע לשמואל, וכ"ל דהנה בש"ע יו"ד סימן צ"א הביא פלוגתת הפוסקים בהא דקייל"ן תתאה גבר דצריך קליפה עכ"פ אפילו אם התתאה צונן האיך הדין אם בשלו בלא קליפה והוא פלוגתת הר"ת והריב"א הכא בתוס' ד"ה תניא אידך דר"ת ס"ל דקליפה אינו מן הדין רק משום חומרא בעלמא, וא"כ אם עבר ובשל בלא קליפה מותר, וריב"א ס"ל דצריך ששים נגד הקליפה דמדינא בעי קליפה עי"ש בש"כ ס"ק ח', והנה מדרש"י נקט סתמא ד"ה ושמואל אמר הלכך חם לתוך צונן מותר, והנה אי הוי ס"ל דקליפה בעי מדינא לא הוי ליה לומר סתמא מותר דהא במילתא דשמואל לא נזכר מותר רק תתאה גבר ומשמע לכאורא דרק התחתון גובר על העליון ומ"מ גם העליון עושה פעולה קצת להבליע כדי קליפה עכ"פ אלא וודאי דרש"י ס"ל דהך כדי קליפה נמי אינו מדינא רק חומרא בעלמא כמ"ש המג"א סימן תס"ז ס"ק ל"ג ומשו"ה א"ש מ"ש רש"י מותר כיון דמדינא אפילו קליפה לא בעי, והנה זה דמדינא לא בעי אפילו קליפה מוכח מדנקט הבריתא הדין דצונן לתוך חם גם בבשר בחלב כמ"ש הר"ת באמת בתוס' ד"ה תניא אידך, והנה היה קשה לרש"י מאי פריך הגמרא לשמואל אפילו אי ס"ד בחרס צוננת הא מ"מ כדי קליפה נאסרה מן הרוטב ושפיר אוסר בפסח עד כדי נטילה (אי לא ס"ל כסברת החוו"ד שהבאתי לעיל דבדבר המתערב לא שייך, לומר שנתבשל בדי קליפה) וצ"ל דס"ל לגמרא כיון דהך קליפה אינו מדינא רק חומרא בעלמא לא שייך לאסור בפסח ולהביא קדשים לבית הפסול, והא דכתבו התוס' בד"ה תנן נטף דמרישא לא מקשי דאפילו בחרס צוננת עכ"פ מבשל בד"ק משו"ה יקלוף את מקומו אלמא דהך כדי קליפה אע"ג דהו' רק חומרא בעלמא שייך נמי בפסח, י"ל דתוס' קאי לשיטת ריב"א דקליפה מדינא או די"ל כמ"ש השערי תורה ח"ג כלל ב"ב דס"ל כדי קליפה הוי רק דבר מועט ובשאר איסורים לא אמרינן ח"ש אסור מה"ת ולית ביה איסורא דאין מבאין קדשים לבית הפסול, משא"כ מכדי נטילה דהוי מסתמא שיעור שלם פריך שפיר כיון דמה שהתחתון פועל כדי קליפה עכ"פ הוי רק חומרא בעלמא וא"כ אמאי צריך כדי נטילה ולהביא קדשים לבית הפסול עכ"פ ס"ל להגמרא דמה דצריך כד"ק אפילו אי תתאה גבר הוי רק חומרא בעלמא ופריך שפיר אמאי יטול את מקומו דאפילו אי נימא דאפילו אי רק מדרבנן אסור אמרינן דאסור בפסח נמי כמו בשמנו של גיד דאסור בפסח נמי אע"ג דאינו רק מדרבנן, עי' מס' פסחים דף פ"ג ע"ב מ"מ היכא דלא הוי רק חומרא בעלמא לא שייך בפסח להחמיר ולהביא קדשים לבית הפסול, והנה הגמרא ס"ל מבריתא שניה דבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן דע"כ הקליפה לא הוי רק חומרא בעלמא ומשו"ה החלב מותר דאלא"ה היה החלב אסור כולו משום אותו קליעה שנאסרה דמב"מ לא בטל, ואע"ג דשמואל ס"ל אפשר לסוחטו מותר במס' חולין ק"ח ע"א מ"מ להלכה ס"ל לרש"י דאפשל"ס אסור בסוגיא דטפת חלב שם וגם מב"מ לא בטל ע"י בספר ארוך מש"כ סימן צ"א בהג"ה שם ופריך הגמרא שפיר כיון דכד"ק הוי רק חומרא בעלמא אמאי יטול את מקומו בפסח, ומשו"ה כתב רש"י דקייל"ן כשמואל משום דתניא תרתי מתניתין כוותיה ומזה מוכח דהך קליפה הוי רק חומרא בעלמא וא"כ בחרס צוננת אע"ג דהרוטב צריך קליפה עכ"פ מ"מ כיון דלא הוי רק חומרא בעלמא לא היה מחמרינן בפסח ג"כ ופריך שפיר אמאי יטול את מקומו וזה כוונת רש"י במ"ש דהלכה כשמואל דתניא תרי מתניתין כוותיה וא"כ הקליפה אינו רק חומרא בעלמא כמ"ש ופריך הגמרא שפיר ודו"ק:
ח
בגמרא קא ס"ד בחרס צוננת ולכאורא יש לתמוה מאי ס"ד דגמרא לאוקמא בחרס צוננת ונ"ל דלהמקשן היה קשה קושיית התוס' במשנה ד"ה יטול את מקומו אמאי סגיא בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי נטילה דאכתי לא ידע מהך סברא דהיכא דלא הוי רק משהו אינו אוסר ומשו"ה ניחא ליה לאוקמא בחרס צוננת דאז אינו מבשל אפילו כד"ק רק משום חומרא בעלמא והוי ס"ל דכדי קליפה כיון דהוי רק דבר מועט לא שייך ביה אין מבאין קדשים לבית הפסול כמ"ש לעיל בשם ספר שערי תורה, ומשו"ה יקלוף את מקומו ונקט ג"כ מקימו להורות דלא נגע רק במקום אחד והוי דבר מועט ופריך שפיר אמאי קתני יטול דכל כך ליטול כדי נטילה לא מצינן להחמיר בפסח עכ"פ הוכיח שפיר דרישא מיירי בחרס צוננת וא"כ בבא דנטף מרוטבו על החרס נמי מיירי בצוננת, הכי אזלא קושיית הגמרא, אמנם לפי האמת דמסקינן סיכה משהו היא דעבדה ליה וא"כ לא נצטרך לדחוק דמיירי בחרס צוננת דווקא ומסתמא מיירי ברותח דסתם חרס הוי רותח כמ"ש התוס' ד"ה תנן נטף, וא"כ א"ש דהר"מ לא נקט חרס צוננת כיון דסתם חרסו של תנור הוי רותח ועי' בצל"ח שמיישב ג"כ כה"ג ודו"ק היטב:
ט
עוד יש ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר מ"ט לא נקט הרמב"ם בחרס וסולת רותחת דווקא, דהנה לכאורא קשה וכן הקשה הצל"ח לדעת הרמב"ם דרוטב שנפרש מן הבשר אסור דלא הוי בכלל בשר צלי א"כ מאי קשה לשמואל אמאי הפסח והסולת נאסרים הא הרוטב אסור בלא"ה מכיון שנפרש, אע"ג דלא הוי צלי מחמת דבר אחר, והנה הצל"ח כתב דמכיון שחזר הרוטב לתוך הפסח מותרת ג"כ הרוטב, אמנם בחתס"ו כתב דתיכף מכיון שנאסרה בשעה שנפרש מן הפסח כבר אדחי ליה דיש דחוי בקדשים. ועי' בספר שערי תורה ח"ג כלל כ"ב פרט י"ב באות נ"ה שכתב ג"כ דמכיון שהיה על הרוטב שם איסור איך יחזור להתירו, לפיכך נ"ל דהאי דינא אי הרוטב אסור דלא הוי בכלל בשר תליא בזה, דהנה במס' חולין קי"ב ע"ב מרבינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן, והקש התוס' שם אי טעכ"ע דאוריתא למה צריך קרא לאסור רוטב, אמנם יש לתרץ דקרא אתי דהוי כבשר ממש דאי לא הוי רק האיסור מחמת טעכ"ע לא היו לוקין עליו, אמנם אי ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא א"כ צריך קרא לרוטב לומר דאע"ג דאינו רק טעם בעלמא, מ"מ כיון שהיא בעינא ואינו בתערובות לוקין, ומ"מ לא מוכח דהוי כבשר ממש שיהי' בכלל בשר רק דאשמעינן דאע"ג דטעכ"ע לאו דאוריתא מ"מ טעם בעינא אסור אבל מ"מ כבשר ממש לא הוי, ועי' בספר תורת חיים מס' חולין ק"כ בסוגיא דהנפש לרבות השותה בד"ה הטמאים עי"ש וא"כ י"ל דמאן דס"ל טעכ"ע דאוריתא אתיא קרא דהטמאים לרבות רוטב שיהי' בכלל אכילה ממש, וא"כ א"ש דסוגיא דהכא אזיל אי ס"ל טעכ"ע דאוריתא א"כ הרוטב הוי שפיר בכלל אכילה וליכא ביה איסור רק משום צלי מחמת דבר אחר, ופריך שפיר למ"ד תתאה גבר אמאי הרוטב נאסרת בחרס צוננת, אמנם הר"מ דפסק טעכ"ע לאו דאוריתא וא"כ אצטריך קרא דהטמאים רק שהרוטב שהיא טעם בעינא אסור בשרצים, אבל מ"מ לא שמעינן שיהי' כבשר ממש, וא"כ הרוטב בלא"ה אסורה ולא קשה קושיית הגמרא ואסור שפיר אפילו בחרס צוננת דהרוטב אסור מכיון שנפרש מן הבשר ואין נ"מ בין חרס רותח לחרס צוננת, ומדוייק ג"כ הלשון מ"ש הר"מ שכל המרק והליחה שתפרש ממנו כשיצלה אסורה, כלומר דמשו"ה שפיר אסור בכל חרס אפילו בצונן אע"ג דקייל"ן תתאה גבר, ומדוייק נמי הלשון בגמרא כדאמר ר' ירמי' אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח, ומאי צריך להביא ראיה מר' ירמיה וכ' זה כל כך אקומתא רחוקה לאוקמא ברותח עד שצריך להביא ראיה על זה, אמנם לדרכנו הכי אזיל סוגיא דגמרא כלומר באמת הוי מצי לתרץ דרוטב הוי איסור בלא"ה אע"ג שאינו צלי מחמת דבר אחר כשיטת הרמב"ם וא"כ לא קשה כלל קושיית הגמרא רק כיון דחזינן דר' ירמיה מתרץ בסולת רותחת וע"כ לא ס"ל הך סברא דרוטב שנפרש אסור כמ"ש דס"ל טעכ"ע דאוריתא ומוכח מיתורא דטמאים דרוטב הוי בכלל בשר ממש מוכרח אנא נמי לתרץ בחרס רותח, אבל לפי האמת אי ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא ממילא לא הוי הרוטב בכלל בשר ואסור בלא"ה ולא צריך לתרץ בחרס רותח כלל, וא"ש שיטת הר"מ ולשון הגמרא בס"ד ובשערי תורה שם כתב לחלק בין רוטב ענה לרוטב רכה דרוטב עבה הוי בכלל בשר והוי ס"ל לגמרא דמיירי ברוטב עבה נמי, ופריך שפיר דליכא איסור אחר רק משום צלי מחמת ד"א והרמב"ם מיירי ברוטב רכה עי"ש ולפימ"ש א"ס דהגמרא קאי אי ס"ל טעכ"ע דאוריתא אז אמרינן דרוטב הוי בכלל בשר ממש והר"מ לשיטתו ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא והוא פירוש מרווח יותר מלומר דהר"מ מיירי ברוטב בגוונא אחרינא ממה דנקט בגמרא ודוק היטב, ובעיקר הדבר אמאי לא מתרץ שמואל ג"כ רק בסולת רותח ולא נקנו חרס רותח ג"כ כבר כתבנו לעיל באות ו' בס"ד ועי' בצל"ח שכתב דחרס פשיטא ליה, דמיירו ברותח ולא הוצרך לתרץ רק בסולת דנמי מיירי ברותח עי"ש, ולפי דרכו יש לתרץ בפשיטות דבאמת סתם סולת הוי צונן, ומשו"ה היה ס"ל למקשן דרישא בחרס נמי מיירו דומיא דסיפא בסולת דהוי מסתמא צונן ה"נ בחרס ושפיר קשה ליה ומשו"ה מתרץ כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותחת כלומר מכיון דנוכל לאוקמא בסולת רותחת תו לא קשה מרישא כלל דאע"ג די"ל דרישא דומיא דסיפא מ"מ כיון דסולת נמי מצינן לאוקמא ברותח א"כ פשיטא דחרס נמי ברותח מכ"ש כיון דסתם חרס בתנור הוי רותח, וא"ש הלשון כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל וכו' כלומר וא"כ ליכא שום ס"ד לאוקמא בצוננת וזהו ג"כ נכון בס"ד ודו"ק – שוב ראיתי בתוס' מס' בכורות ו' ע"ב ד"ה רוטב וקיפה שלה שכתבו להדיא למאן דס"ל טעכ"ע דאוריתא אצטריך הטמאים לומר דמחוי כממש דקמל"ן דהוי בכלל אכילה וא"כ ממילא ראיה נזירה לדברינו דמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאוריתא לא מוכח מקרא דרוטב הוי כבשר ממש, וא"ש דינו של הרמב"ם דרוטב שנפרש מן הפסח אסור דלא הוי בכלל בשר ממש, ונכונים מאוד דברינו דהכא אזיל הסוגיא להקשות למאן דס"ל טעכ"ע דאוריתא דאז הוי רוטב כבשר ממש עי"ש היטב ותמצא מבואר כדברינו בס"ד:
י
בגמרא בשלמא לרב וכו' קא מטוי פסח מחמת חמומיתיה דחרס ורחמנא אמר צלי אש, ולכאורא הוא יתור לשון קצת מה דאמר ורחמנא אמר וכו' ונ"ל דהגמרא רצה לתרץ מה דלכאורא קשה לרב נמי אע"ג דעילאה גבר ג"כ קשה כיון דכדי נטילה בפסח נצלה מחמת ד"א א"כ הך נטילה אסור מחמת עצמו ולמה לא יאסור עוד כדי נטילה כקושיית הפלתי סימן צ"א ס"ק ב' וסוף סימן ק"ה לעניין מה דאמר יקלוף את מקומו למה אינו אוסר עוד כדי קליפה כיון דהוי איסור מחמת עצמו עי"ש אמנם י"ל דבאמת אין זה דבר ברור שהפסח יהיה צלי מחמת דבר אחר ע"י הרוטב כיון דהרוטב גופא אינו צלי רק מחמת החרס וא"כ אולי אין לו כח לקבל חמימות כל כך שיוכל לצלות הפסח ג"כ שיהי' צלי מחמת ד"א ואולי בכה"ג אמרינן דכח האש נוצח חמימות הרוטב, והיינו אי ס"ל דמטוי פסח קאי באמת מפסח ולא ארוטב כמ"ש התוס' ד"ה בשלמא עי"ש רק די"ל כיון דמ"מ לעניין פסח הוי ספק אי בכה"ג הוי צלי מחמת ד"א אם יש לו כח כל כך לרוב שקבל החמימות מן החרס עכ"פ י"ל כיון דהוי ספיקא אסור הפסח עד כדי נטילה כיון דהתורה הקפידה צלי אש בעינן וודאי צלי אש ולא מה אפילו מה שהיא רק ספק אם אינו צלי מחמת ד"א כסברת החוו"ד בסימן ק"י דתורה לא דברה רק מוודאי וא"כ אפילו בספק נמי בעי כדי נטילה מפסח, אמנם כן היינו דווקא לעניין הנטילה גופא שיש לנו ספק שפיר אסור אפילו בספק צלי מחמת ד"א, משא"כ שאותו נטילה יאסור עוד כדי נטילה בזה שפיר אמרינן הואיל והוי ספק אם הוי כלל צלי מחמת דבר אחר אינו חוזר ואוסר דמוקמינן הפסח בחזקת היתר ואינו אוסר משא"כ לעניין הנטילה גופא לא שייך חזקת היתר כיון דנולד הספק בגופא ובפרט לעניין איסור משום כי אם צלי אש לא מהני החזקה דבעינן צלי אש וודאי וא"ש הלשון בגמרא "ורחמנא אמר" וכו' לתרץ החילוק מ"ט נאסור כדי נטילה ואינו אוסרת עוד כדי נטילה ודוק היטב, וכל זה א"ש אי מפרשינן הטעם בנטף מרוטבו דבעינן נטילה משום צלי מחמת ד"א כדעת היש"ש מס' חולין פרק כ"ה סימן ע' דאי הטעם משום איסור בלוע והך ומטוי פסח קאי ארוטב לא שייך כל זה דאז הנטילה לא הוי כלל איסור מחמת עצמו ודו"ק היטב:
יא
עוד י"ל דרך אחר בישוב דברי הר"מ מ"ט לא הביא בחרס רותח כאקומתא דגמרא, ונ"ל דהנה כבר הבאתי לעיל קושיית הצל"ח אי ס"ל דרוטב אינו בכלל בשר ואסור א"כ מאי פריך הגמרא למאן דאמר תתאת גבר כיון דבוננת היא אקורי מקיר ליה הא בלא"ה אסור אפילו אינו צלי מחמת ד"א וכתב הצל"ח דכשחזר הרוטב לתוך הבשר מותרת כמו שהיתה וא"כ אי לא הוי צלי מחמת דבר אחר היתה מותרת ופריך הגמרא שפיר, אמנם בחידושי אחס"ו לסוגיא זו ראיתי שכתב שלא כדברי הצל"ח וז"ל ונראה אפילו חזרה הטפה ונתדבק בבשר אוסר, דבקדשים כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה, והנה אם אמנם שאינו כדאי להכריע נ"ל דתליא בהא דבאמת י"ל דלא הוי דחוי כיון שבידו לסוך הרוטב על הבשר שתחוב לבשר וכל שבידו לא הוי דחוי, אמנם לפימ"ש התוס' מס' זבחים ל"ד ע"ב ד"ה כל שבידו דלא מקרי בידו רק היכא שיש מצוה לבטל הדחוי וא"כ הכא ברוטב שנטף כיון דפשיטא דכל טפת וטפה בפני עצמו ליכא כזית וא"כ אי ס"ל דבח"ש לעניין מצוה לא עשה ולא כלום כדעת המל"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה שהבאתי בספרי ח"ג בסוגיא דח"ש אות י"ז עי"ש א"כ ה"נ ליכא שום מצוה לדבק הטפה שתשוב לבשר וא"כ הוי"ל דחוי כסברת החחס"ו וא"כ נשארה הרוטב באיסורה ומעתה נחזי אנן דעת הר"מ האיך נוטה אם יש בח"ש עכ"פ קצה מצוה, והנה כבר האריכו בזה גדולי האחרונים ועיי' בספר שדי חמד במערכת ח"ש כלל י"ב שהביא בזה דעת הרבה גדולים, ועי' ספר ברכי יוסף לאו"ח סימן תפ"ב וגם אני בעניי הארכתי קצת בזה בספרי הנ"ל, ונ"ל להביא שתי ראיות דדעת הרמב"ם דבח"ש אפילו קצת מצוה ליכא:
יג
דהנה פקחתי עני וראיתי ברי"ט אלגאזי בהלכות חלה להרמב"ן דף נ"ה בד"ה והנה הפוסקים האחרונים שכתב די"ל דהיא פלוגתת ר"ע וחכמים במס' חלה פ"ד משנה ד' הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חל ורבנן ס"ל אינו חלה דר"ע ס"ל דבח"ש איכא קצת מצוה עכ"פ ומשו"ה חל שם חלה אפילו בקב אחד אע"ג דלכתחלה לא צריך להפריש חלה מקב ורבנן ס"ל דבח"ש ליכא שום צד מצוה ומשו"ה אינו חלה כלל, ועי' בירושלמי שם דלר"ע אפילו מה"ת חל, שם חלה בנוטל מקב אחד, והנה הרמב"ם דפסק פ"ו מהלכות בכורים הלכה ט"ז כרבנן דז"ל שם, המפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום א"כ ס"ל בח"ש ליכא אפילו קצת מצוה וא"כ א"ש דסוגיא דהכא בא להקשות אי ס"ל כר"ע במס' חלה דיש מצוה קצת בח"ש נמי וא"כ לא נאסרה הרוטב דלא הוי דחוי כיון שמצוה שיחזור וידבק הרוטב בבשר ולא הוי דיחוי וא"כ ליכא איסור ברוטב רק משום צלי מחמת ד"א ופריך שפיר למ"ד תתאה גבר, משא"כ הר"מ דס"ל בח"ש ליכא שום מצוה א"כ הרוטב נשארה באיסורה מכיון שנפרשה ולא קשה כלל קושיית הגמרא, ומשו"ה אסור אפילו בחרס צוננת דמכיון שנפרשה הרוטב הו"ל דחוי ואינו חוזר, ונראה כסברת החתס"ו וא"כ אפילו בחרס צוננת שפיר אסור וא"ש דעת הר"מ בס"ד:
יג
עוד יש לי להביא ראיה דהר"מ ס"ל דאפילו קצת מצוה ליכא בח"ש, דהנה במס' פסחים צ"ח ע"ב איתא במשנה אפילו חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם, ופרש"י שם ואין יכולין לאכול כזית בין כולם משמע הא אם כולם יכולין לאכול אע"ג שליכא אפילו אחד שיוכל לאכול כזית שלם מ"מ כיון שבין כולם נאכל כזית שוחטין עליהם משמע להדיא מדעת רש"י דאפילו בח"ש מצוה איכא עכ"פ, אמנם הר"מ פ"ב מהלכות קרבן פסח הלכה ג' כתב וז"ל אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם משמע דחולק על רש"י, וכן כתב שם הכ"מ דהר"מ אינו מפרש כפרש"י וא"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דבעינן שכל אחד יוכל לאכול כזית שלם דווקא ומוכח דס"ל דבח"ש אפילו קצת מצוה ליכא וא"כ ממילא לא הוי הך רוטב שנטף בכלל מצוה להחזיר לבשר והו"ל דחוי ואסור הפסח מחמת בליעת רוטב איסור אפילו בחרס צוננת דכיון דלא הוי מצוה כלל לא מקרי בידו כסברת תוס' הנ"ל ממס' זבחים שהבאתי, ולפי"ז אתי נמי שפיר מ"ש כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל, כלומר דבאמת לא מוכרח לאוקמא דווקא בחרס רותח דהא י"ל דרוטב אסורה אפילו אינו צלי מחמת ד"א ולא קשה קושיית הגמרא רק כיון דחזינן דר' ירמי' מתרץ בסולת רותחת וע"כ ל"ל הך סברא. לכך מתרץ נמי בחרס רותח מ"מ לפי האמת לא צריכין כלל דהרוטב אסורה בלא"ה אפילו אינו צלי מחמת ד"א הכל כמ"ש לעיל באות ט' עי"ש ודו"ק ועי' בספרי תבואות השדה חלק ג' בשער איסור והיתר שער ו' אות י"ז שם כתבתי כמה דרכים באיזה סברא תליא אי בח"ש נמי איכא קצת מצוה ושם הארכתי קצת בס"ד:
יד
בגמרא תנן סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו, אלא לשמואל כיון דחם היא מבלע בלע וכו' ניתסר לגמרי שאני סיכה דמשהו בעלמא והנה יל"ד למה הביא המקשן הך דאם חבורת כהנים יאכלו, וכן ראיתי בספר שערי תורה שמדקדק בזה, ועוד מצ"ל למקשן דמיירי בחם דלמא מיירי שהפסח היא ג"כ צונן דצלי אפילו צונן בעי קליפה כמ"ש התוס' במשנה בד"ה ואם צלי הוא, עוד יל"ד באיזה סברא פליגי המקשן והתרצן דמקשן היה ס"ל דסיכה הו' הרבה והתרצן ס"ל דסיכה לא הוי רק משהו וזהו דוחק דיפלגו במילתא בעלמא ולא בסברא, והנה הצל"ח כתב באמת דפליגי בהא אי סיכה הוי משהו או הרבה עי"ש, מ"מ תמוה מילתא לומר דלא פליגי באיזה סברא ונראה ליישב דהנה ראיתי בספר שערי תורה שהביא להקשות בשם שו"ת שבות יעקב לדעת פסקי תוספת במס' ע"א ל"ה ע"ב שכתבו דשמן זית הוי חריף ומפליט אפינו בצונן א"כ מאי קאמר במשנה אם חי הוא ידיחנו ומתוך כך העלה בספר באר יעקב ליו"ד סימן ק"ג דמשנה מיירי בשמן של שאר פירות ולא בשמן זית דלא הוי חריף, עי' בספר שערי תורה פרט ז' באות כ"ח שהאריך בזה, והנה החילוק אי מיירו בשמן זית דהוי תרומה דאוריתא או בשמן שאר פירות כמ"ש בספר באר יעקב דהו' רק תרומה דרבנן יש נ"מ לעניין מצוות מבטלות זו את זו דמצוה דרבנן מבטל לדאוריתא כמ"ש במס' פסחים קט"ו ומצוה דאוריתא אין מבטלות זו את זו אמנם הירושלמי פ"ק מסכת' חלה ס"ל להיפוך דמצוות דאוריתא מבטלות זא"ז ומצוה דרבנן אין מבטל לדאוריתא עי' בספרי תבואות השדה ח"א בסוגיא דמצוות אין מבטלות, באות כ"ד מ"ש בביאור דברי הירושלמי והנה לכאורא אי מתניתין מיירי בשמן של שאר פירות דהוי רק תרומה דרבנן ואכילת תרומה הוי מצוה, ומצוה דרבנן מבטל לדאוריתא, וא"כ קשה חבורת כהנים אמאי יאכלו ועי' בספר שערי תורה שם שהאריך בזה, וצ"ל דכיון דהפסח הוא חם ונבלע השמן בבשר הפסח נתבטל השמן במקום שנבלע דכיון דאין השמן בעין לא אמרינן ביה מצוות מבטלות זא"ז, אמנם כן היינו דווקא בפסח חם שהשמן לא נשאר בעין על הבשר כלל לא אמרינן ביה מצוות מבטלות זא"ז, משא"כ אם הפסח צונן א"כ מסמא יש הרבה שמן גם על הפסח בעין ומתניתין קתני יאכלו ומשמע כמה שהוא דא"צ להסיר אפילו מה שהיא בעין ובס"ד ס"ל דסיכה הוי הרבה וא"כ קשה אמאי יאכלו ומזה הוכיח המקשן דע"כ מיירי בחם דאז נבלע בו השמן בבשר ולא אמרינן מצוות מבטלות זא"ז כיון שאינו בעין וא"כ פריך שפיר הגמרא כיון דחם היא ניתסר לגמרי וא"ש נמי דהביא הבבא דחבורת כהנים יאכלו דמזה הוכיח דמיירו בחם דאי בצונן הוי אתי דרבנן ומבטל למצוות אכילת פסח דאוריתא כיון שהיא בעץ על הבשר נמי:
טז
אמנם לכאורא קשה אי נימא דמיירי רק בתרומה דרבנן מאי פריך הגמרא ניתסר לגמרי הא פשיטא דהמקשן וודאי הקשה רק אי ליכא ששים או מאה ואחד א' ס"ל גם במין בשאינו מיני בתרומה בעי מאה ואחד וא"כ קשה כיון דהא דבעי' בצלי ששים ונטילה הוא רק מספק א"כ מאי פריך ליתסר לגמרי דהיינו עד ששים כיון דהוי ספק, אם מפעפע למעלה ממקום נטילת הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, וצ"ל עפ"י מה שהבאתי לעיל בשם הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק ט"ו בסימן ק"ה דבשמן הוי ששים מדינא והנטילה הוי רק חומרא בעלמא פריך שפיר כיון דהוי שמן וא"כ ששים מדינא וניתסר לגמרי היינו אי ליכא ששים או מאה (הגם די"ל דמה דפריך וניתסר לגמרי הוא אפילו ביש ששים עפ"י שיטת הרא"ה בבדה"ב סוף בית ד' שער ראשון דבצלי שומן לא מהני אפילו ששים דבצלי אינו מתפשט בשוה ואסור בשומן אפילו יש ששים עי"ש מ"מ פשיטא דזה אם אינו מתפשט בשות הוי רק ספיקא וא' מיירי בתרומה דרבנן הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ דגם המקשן לא פריך וניתסר לגמרי רק כי ליכא ששים ובשומן הוי ששים מדינא כמ"ש הפרמ"ג ודו"ק) – ולפי"ז יש לפרש מה דגמרא משני שאני סיכה דמשהו, על שני דרכים, דרך האחד דכוונת הגמרא דלעולם מיירי המשנה בפסח צונן וא"כ לא קשיא לשמואל והא דכהנים יאכלו ולא אמרינן דבצונן כיון דנשאר בעין ג"כ על הפסח מבטל מצוות תרומה למצוות פסח דכיון דלא הוי רק משהו אינו יכול לבטל כלל וי"ל נמי כוונת הגמרא דמשהו אינו יכול להבלוע למעלה מקליפה אפילו בחם, ובזה נמי י"ל דהמקשן ותרצן בהא פליגי, דהנה הא דבצלי בעי' נטילה וששים י"ל ב' טעמים האחד דהוי ספק אם מפעפע רק במקום שנפל וסגיא בנטילה או שמפעפע למעלה ג"כ ובעי ששים, ומשו"ה בעינן ששים ונטילה, טעם השני דבמקום שנפל וודאי נשאר רושם קצת, ועי' בספר שערי דעה סימן ק"ה ס"ק ד' מ"ש הנ"מ בין אלו ב' טעמים, ונ"ל דהנ"מ היא לעניין היכא שהאיסור לא היה רק משהו דלטעם דמשו"ה בעי ששים ונטילה שיש ספק אי מפעפע למעלה וא"כ במשהו, נמי בעי ששים ונטילה, אמנם אי ס"ל דבמקום שנפל נשאר רושם בוודאי, א"כ במשהו לא בעי רק נטילה או קליפה דמכיון דאמרינן שבמקום הנפילה נשאר רושם בוודאי א"כ אין לו מה לפעפע למעלה וסגיא בקליפה, ובזה מחולקים המקשן והתרצן דהמקשן לא היה ס"ל דנשאר רושם במקום הנפילה בוודאי, וא"כ גם במשהו קשה ליה ניחסר לגמרי, אמנם התרצן ס"ל דבמקום הנפילה נשאר רושם בוודאי וא"כ משהו אין לו מה לפעפע למעלה וסגיא ליה בקליפה ודו"ק:
טז
והנה י"ל עוד בדרך אחר במה פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן היה ס"ל כשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמצוה דרבנן אין מבטל לדאוריתא וא"כ שפיר י"ל דמתניתין מיירי אפילו בסכו שמן הרבה ולא קשה א"כ אמאי כהנים יאכלו דמצוה דרבנן אין מבטל לדאוריתא ופריך שפיר לשמואל כיון דתתאה גבר ניתסר לגמרי, וגם לא ניחא ליה לתרץ דמיירי בפסח צונן דס"ל דא"כ מאי קמל"ן חבורת כהנים יאכלו, וע"כ דמיירו בחם וקמל"ן דלא נימא דע"י שהפסח חם יהיה ע"י השמן כמו מבושל, וא"כ גם לכהנים אסור משום צלאו ואח"כ בשלו, ופריך שפיר כיון דחם היא ניתסר לגמרי והתרצן השיב לו כפי האמת דמצוה דרבנן מבטל למצוה דאוריתא, והכא מיירי ע"כ בשמן תרומה דרבנן כמ"ש הבאר יעקב וא"כ ע"כ לא הוי רק משהו דהרבה שמן גם כהנים לא יאכלו משום דתרומה דרבנן מבטל מצוות אכילת פסח שהוא מדאוריתא, אי נמי י"ל עוד בכוונת המקשן והתרצן, דהתרצן לא ס"ל הך סברא דפסקי התוס' במס' ע"א ל"ה ע"ב דשמן זית הוי חריף וא"כ היה ס"ל דמשנה מיירי נמי בשמן זית דהו' תרומה דאוריתא ומצוות דאוריתא אין מבטלות זא"ז, וא"כ מל ומיירי נמי בסכו שמן הרבה וקשיא לשמואל, השיב לו התרצן דשמואל לשיטתו דס"ל במס' ע"א שם שזליפתן של כלים אוסרת ס"ל דשמן זית בצונן נמי מפליט ומבליע דפסקי התוס' שם במס' ע"א כתבו כן אליבא דשמואל וא"כ אי משנה מיירו בשמן זית היה קשה קושיית השו"ת שבות יעקב אמאי אם חי ידיחנו וע"כ דמיירי רק בתרומה דרבנן בשמן של שאר פירות כמ"ש הבאר יעקב, וא"כ קשה אמאי כהנים יאכלו הא דרבנן מבטל לדאוריתא וע"כ דלא הוי רק משהו, ומשהו אין יכול לבטל, וא"כ לא קשה לשמואל לשיטתו נחסר לגמרי דלשמואל ע"כ מיירי המשנה דסכו בשמן של תרומה כיון דלא מיירו רק בשמן של שאר פירות והוי רק דרבנן ומבטל לדאוריתא ואמאי כהנים יאכלו וע"כ דסיכה לא הוי רק משהו, ולא קשה ניתסר לגמרי כנ"ל נכון בכוונת הסוגיא בס"ד ודו"ק היטב:
יז
וי"ל עוד על זה הדרך דהמקשן היה ס"ל דמיירי בתרומה דאוריתא כסתם תרומה והיה קשה לו ניתסר לגמרי, כלומר ואפילו ששים ומאה לא מהני כסברת הרא"ה בבדה"ב שהבאתי לעיל באות ט"ו דבצלי כיון שאינו נבלל בשוה לא מהני אפילו ששים, ואע"ג דהוא רק ספק אם אינו נבלל לגמרי והו"ל על כל מקום ומקום ספק דלמא שם נתפשט יותר, מ"מ כיון דמיירי בתרומה דאוריתא הו"ל ספיקא דאוריתא ואסור ופריך שפיר ניתסר לגמרי, ומשני ליה התרצן דשמואל לשיטתו דשמן זית הוי חריף א"כ לא מיירי בשמן זית כמ"ש דא"כ אמאי מהני בחי הדחה וע"כ בתרומת שאר פירות והוי תרומה דרבנן וא"כ כהנים אמאי יאכלו דמצוה דרבנן מבטל לדאורייתא וע"כ דסכו בשמן של תרומה מיירו במשהו, דמשהו לא יכול לבטל וא"כ לא קשה גם לשמואל ניתסר לגמרי, וא"ש נמי הלשון אם חבורות כהנים יאכלו ולא קאמר מותר, דבאמת התירא לגבי כהנים לא אצטריך לאשמעינן רק דלא נימא דמצוות תרומה מבטל למצוות אכילת פסח, לכך אשמעינן יאכלו, כלומר שמקיימים אכילת פסח, וא"ש בין לסברת המקשן אשמעינן דדאוריתא אין מבטל דאוריתא, דהמקשן היה ס"ל דמיירי בתרומה דאוריתא ובין לסברת התרצן אשמעינן דמיירי במשהו ואינו יכול לבטל הא אי היה הרבה שמן לא היה סגיא בקליפה דתתאה גבר כשמואל וא"ש כל הסוגיא בס"ד:
יח
בתוס' ד"ה תניא אידך הקשו למ"ל להביא הבריתא שניה, והנה ר"ת מתרץ דקמל"ן דבדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר ומזה הוכיח המג"א סימן תס"ז ס"ק ל"ג דהקליפה אינה מדינא, ועי' בפלתי סימן צ"א ס"ק ב' שהקשה מתוס' ד"ה תנן שכתבו דמנגע בחרסו של תנור ליכא להקשות דכדי קליפה עכ"פ מבשל, ואי לא הוי מדינא לא היה צריך בפסח לקלוף ולהביא קרשים לבית הפסול, אמנם לפימ"ש בספר שערי תורה דקליפה ליכא כזית ל"ק דעל פחות מכזית ליכא איסור להביא קדשים לבית הפסול, והנה הריב"א חולק על ר"ת ומצריך ששים נגד הקליפה וקשה לשיטת הריב"א. מה יענה לקושיית התוס' למה צריך שני בריתות, ונראה דהנה הב"י ביו"ד סימן צ"א הביא דעת הרשב"א בתוה"א בית ד' שער ראשון בהאי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דאע"ג שהבר גוזלא שוקע לתוך הכמכא ונמצא הכמכא צף על הבר יונא, מ"מ אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו זה נקרא תתאה והוא גובר, והנה הך דינא יש להוכיח מבשר שנפל לתוך חלב דבכל עניין חשבינן חלב לתתאי, אע"ג שהחלב צף למעלה כיון שהוא במקומו גובר וצריך שפיר בריתא השנית, אמנם לכאורא קשה הא זה יש להוכיח מבריתא קמייתא ג"כ דהא קתני צונן שנתן לתוך חם ומדקתני לתוך חם משמע שהתחתון הוי צליל עי' בספר מנחת כהן שער התערובות ונחלק שני פרק ד' ואפ"ה נקרא תתאה אע"ג שצף למעלה דאחד בוודאי הוא גוש, דבשניהם צלולים לא שייך עילאה או תתאה גבר כיון ששניהם מתערבים זה בזה, אמנם י"ל דמבריתא קמייתא אכתי לא אשמעינן הך דינא די"ל דמה דקתני לתוך חם היינו לכלי חם אי אי אמרינן בכלי נמי תתאה גבר ע"י יו"ד סימן ק"ה ובש"כ שם ס"ק י' ופלתי שם ס"ק ז' וא"כ שפיר צריך בריתא השניה לאשמעינן דדבר צלול נמי מקרי תתאה, אע"ג שאח"כ צף למעלה בסברת הרשב"א בתוה"א הנ"ל, שוב ראיתי בשו"ת כתב סופר ליו"ד סימן נ"ו שהביא ג"כ לתרץ שיטת הריב"א בזה האופן עי"ש ועי' בתוס' רע"ק על משניות מ"ש בזה:
יט
אמנם בשיטת ר"ת י"ל דס"ל דבכלי לא שייך תתאה גבר כסברת המהרש"ל ביו"ד שם בש"כ וא"כ ליכא לפרש צונן שנתן לתוך חם בכלי חם כיון דבכלי לא שייך תתאה גבר וא"כ כבר מוכח הך דינא דדבר צלול נמי מקרי תתאה מבריתא הראשונה ג"כ מדקתני שנתן לתוך חם וע"כ דבריתא שניה אתי לאשמעינן דבמקום שאי אפשר לקלוף מותר וא"ש שיטת ר"ת ג"כ ואם כנים דברינו אלו בשיטת ר"ת דס"ל דבכלי לא שייך תתאה גבר מה מאוד יהיה מתורץ בזה קושיית השערי תורה ח"ג סוף כלל כ"ב הניח בצ"ע לשיטת ר"ת דהקליפה אינו מדינא מדס"ל דבמקום שאי אפשר לקלוף מותר א"כ האיך הוכיח ר"ת דערוי ככלי ראשון מבריתא מס' זבחים צ"ה ע"ב אחד שעירה לתוכו והיינו דמבשל כד"ק עכ"פ ואי הקליעה אינה מדינא, א"כ אמאי צריך שבירה בכלי חרס כיון דתתאה גבר, ואע"ג דכד"ק בולע ומבשל מ"מ כיון שמן הדין אינו בולע אפילו כד"ק לא היה הוצרכה התורה שבירה עיי"ש בתוס' ד"ה עירה לתוכו, והוא קושיא עצומה עי"ש בספר ש"ת, אמנם אי ר"ת, ס"ל דבכלי לא אמרינן תתאה גבר א"ש דשפיר צריך שבירה בעירה לתוכו דבכלי אינו מקרר העליון ושפיר נבלע לתוכו, וכן א"ש מה דמתיר הגעלה ע"י ערוי עי' בתוס' שם מסכת' זבחים דכיון בכלי לא שייך תתאה גבר שפיר מהני הגעלה ודו"ק:
כ
עוד יש ליישב שיטת הריב"א למה הוצרך בריתא שניה, דהנה י"ל דהך קליפה הוי רק ספק אי בולע כדי קליפה וא"כ קשה נוקמי בחזקת היתר, ועי' פלתי סימן צ"ח ס"ק ג' ותירצו בזה גדולי אחרונים דלאיסור נמי יש לו חזקת איסור עי' בשערי תורה ח"ג כלל כ"ב פרט ו' אות כ"א וא"כ בב"ח דשפיר יש לו חזקת היתר הו"א דלא בעי קליפה לכך אשמעינן הבריתא בב"ח נמי בעי קליפה כיון דהקליפה מדינא לשיטת הריב"א ושפיר צריך הבריתא השניה, ועוד י"ל ג"כ ע"ז הדרך, דהנה הפלה הקשה במאי פליגי אי עלאה או תתאה גבר הא נוכל לברר ע"י טעימה, עי' פלתי סימן צ"א ס"ק ב' ובנו"ב מהד"ק ליו"ד סימן כ"ח עי"ש עה שתירצו, והנה לפי"ז היה מקום לומר דהבלועה באחר צונן היא, רק טעם קלוש ולכך לא נוכל לעמוד עליו וא"כ לא היה אסור רק בשאר איסורים דטעם קלוש ג"כ אסור, משא"כ בבב"ח כמו דנטבנ"ט מותר בב"ח משום דעל טעם קלוש אין יכול לחול שם איסור כמ"ש הר"נ מס' חולין קי"א ע"ב א"כ הה"ד באחד צונן לא יוכל להבליע טעם גמור, אע"ג שהעליון או התחתון חם ויהי' מותר בב"ח קמל"ן הבריתא דהך תתאה גבר שייך בבב"ח ג"כ דהך תתאה גבר הוא נותן טעם יותר מנטבנ"ט והא דאי אפשר לעמוד עליו אם העליון גובר או התחתון לא משום דאינו נותן רק טעם קלוש רק שאי אפשר לעמוד על המבחן בעניינים כאלו כמ"ש הנו"ב שם ולא דהוי טעם קלוש, ועכ"פ הא וודאי הוי רבותא דאפילו בתחתון צונן דאינו אוסר רק כדי קליפה והו"א דהך כד"ק וודאי אינו טעם גמור ולא יאסור בב"ח כלל קמל"ן דבב"ח נמי בעי קליפה ולא קשה על הריב"א ודו"ק – והנה לכאורא יש לדחות דברינו מ"ש דבשאר איסורים ליכא חזקת היתר הא גם בשאר איסורים איכא חזקת היתר להיתר כיון שאנו מסופקים אם נבלע אפילו כדי קליפה אמאי לא נוקמא בחזקת היתר ולא דמי לאיסור שנפל להיתר ומסופקים אם יש ששים ונתבטל, דהתם וודאי איכא חזקת איסור על האיסור, משא"כ הכא כיון שיש ספק אם נבלע כדי קליפה נימא דמוקמינן ההיתר בחזקתו וי"ל דמ"מ יש לחלק, דהנה בשערי תורה שם הקשה לשיטת המג"א סימן תס"ז דקליפה הוא רק חומרא בעלמא הא אמרינן בגמרא אי אפשר דלא בלע פורתא ומשמע דכדי קליפה וודאי בלע, וכתב שם פרט ו' אות כ"א דהך אי אפשר הוא לאו דווקא, אמנם לע"ד י"ל כך דהגמרא לא קאמר אי אפשר רק דפורתא וודאי בלע מ"מ אין בהך פורתא בשום אופן כדי ליתן טעם עכ"פ כיון דפורתא וודאי בלע איתרע ליה חזקת היתר וממילא ניבעי קליפה מספק וא"כ הו"א היינו דווקא בשאר איסורים דאיסור יש לו שם איסור בפני עצמו שפיר איתרע חזקת היתר אפילו ע"י הך פורתא, משא"כ בב"ח דהיתר בפני עצמו לא מקרי ריעותא כלל לאסור כל שאינו ברור שבלע כדי קליפה עכ"פ משו"ה אשמעינן הבריתא דכדי קליפה נמי וודאי בולע וצריך קליפה גם בב"ח, וא"ש שיטת ריב"א ונכונים דברינו לחלק בין בב"ח לשאר איסורים בס"ד:
כא
אעתיק בכאן מה שראיתי בספר ישועות יעקב לאו"ח סימן תמ"ז סוף ס"ק ג' שהקשה לשיטת רש"י בנטף מרוטבו על החרס דהפסח נאסור משום הרוטב הבלוע בו, א"כ קשה קושית הגמרא מסכת' זבחים צ"ז ע"ב ניתי עשה ונדחו ל"ת דוודאי אי היה הפסח אסור משום צלי מחמת דבר אחר ליכא למימר עשה דוחה ל"ת כיון דהוי פסול מחמת עצמו ליכא ביה עשה דאכילת פסחים כלל, אמנם אם אינו אסור רק משום בלוע שפיר שייך לומר עדל"ת וכאן לא נאמר יקדש דנימא דהו"ל עשה ול"ת כתירוץ הגמרא מסכת זבחים שם וכתב דאי אמרינן בקדשים היתר נהפך לאיסור לא שייך עדל"ת עי"ש, והנה ממ"ש התוס' ד"ה בשלמא דלמה ליה לגמרא לומר דפסח נטוי מרוטב תיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח משמע נמי דלא ס"ל כלל לומר הכא עדל"ת דא"כ לק"מ דחילוק גדול יש, דאי משום בליעת רוטב איסור הו"א עדל"ת, משא"כ אי הפסח הוי צלי מחמת ד"א לא שייך עדל"ת וע"כ דתוס' נמי ס"ל דהכא לא אמרינן כלל עדל"ת ואפשר דאזלי אליבא דרבא שם מסכת' זבחים דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ועי' שו"ת רמ"ץ ליו"ד סימן מ"ט אות ח' ודו"ק:
כב
במסכת' פסחים ל"ז ע"ב תוס' ד"ה ותנא קמא הקשו אמאי לא משני הגמרא דפליגי אי עילאה גבר או תתאה גבר כלומר וא"כ במעיסה דהיא קמח על גבי מוגלשין אי ס"ל עלאה גבר חייב, ואי תתאה גבר פטור דהי"ל בישול ופטור מחלה, ותירצו התוס' דהכא מיירי אפילו ליכא אלא מצומצם לחלה נמי חייב ואפילו אי עלאה גבר או תתאה הו"ל לפטור בשניהם דכדי קליפה עכ"פ מבשל עי"ש היטב בתוס', והנה לכאורא יל"ד לשיטת ר"ת בסוגיא דהך כדי קליפה היכא שהתחתון צונן היא רק חומרא בעלמא א"כ בוודאי לא מצי לפטור מחלה וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא לוקמא דפליגי אי עלאה גבר או תתאה גבר, (הגם דלפימ"ש אפילו לר"ת דקליפה הוי רק חומרא, מ"מ פורתא מיהו מבשל בוודאי מדקאמר אי אפשר דלא בלע פורתא וא"כ נמי א"ש דאפילו אי רק פורתא מבשל חסר ליה משיעור חלה מ"מ יש לעיין בזה אי משום פורתא בעלמא יפקיע מחלה), ונ"ל דלשיטת ר"ת א"ש בלא"ה דבמסכת' שבת מ"ב ע"א בד"ה נותן ס"ל לר"ת בין ב"ש ובין ב"ה ס"ל תתאה גבר ומשו"ה לא רצה לאוקמא כאן דפליגי ב"ש וב"ה בזה ובלא"ה א"ש דאי נימא דפליגי אי עלאה גבר א"כ לב"ה דמחייבי במעיסה היינו קינח על גבי רותחין ס"ל עלאה גבר ולא הוי בישול ואנן קייל"ן תתאה גבר ויהיה ב"ה שלא אליבא דהלכתא ומשו"ה לא רצה הגמרא לאוקמא דפליגי בהכי, ועי' בחידושי הרי"ט אלגאזי הלכות חלה להרמב"ן שכתב ג"כ כה"ג, משיטות הר"מ פ"ו מהלכות בכורים הלכה י"ב נמי ס"ל דלא תליא כלל אי עלאה גבר או תתאה גבר דס"ל דחייב בחלה בין קמח ע"ג רותחין או רותחין ע"ג קמח משום כיון דהדר אפיה לא נפק מתורת לחם, אע"ג שהיה מבושל מעיקרא עי"ש בכ"מ והא דבפסח בישול מפיק מתורת צלי ולא מהני בשלו ואח"כ צלאו ואפילו צלאו ואח"כ בשלו נמי פסול, היינו משום דבפסח כתבה התורה כי אם צלי אש, משו"ה פסול בבשלו בכל גוונא, משא"כ לעניין חלה העיקר רק שיהי' קרוי לחם והלכך כל היכא דאפאו בכל גוונא הוי ליה לחם כצ"ל בשיטת הרמב"ם ודו"ק ועי' בפנ"י שכתב דהכא כיון שהאור מהלך תחתיו אף הצונן מרתיח ולא שייך כלל אי עילאה או תתאה גבר ועי' בר"נ מסכת' חולין שכתב ג"כ דכל היכא שהיא על האור לא שייך לא עילאה ולא תתאה, ואולי ס"ל להתוס' דהכא מיירי ברותחין שאינן על האש ועי' בראש יוסף שכתב דאדמוקר בלע כדי קליפה ולא מבשל וא"כ אמאי פטור מחלה ולפימ"ש מוכח דתוס' ס"ל כמו דבלע כדי קליפה ה"נ מבשל וזהו מוכח ג"כ מדברי התוס' דהכא ודו"ק היטב: