תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ב
בסוגי' דמריקה ושטיפה מס' זבחים צ"ה ע"ב וסוף מס' ע"א בס"ד.
א
כתיב בתוה"ק פרשת צו וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים מכאן למדו חז"ל במס' פסחים ל' ע"ב מדסגיא לכלי נחשת במריקה ושטיפה דהיינו הגעלה להפליט הבלוע נותר וכלי חרס בעינן שבירה, דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם, והנה א' הא דהוצרכה התורה בכלי חרס שבירה ובכלי מתכות הגעלה אם הוא משום להפליט הנותר כדי שלא יתן טעם בקדשים המתבשלים אחריו או אם אפילו אם אינו רוצה לבשל כלל אחריו, מ"מ בעינן הגעלה ושבירה לקיים מצוות ביעור נותר מן העולם, עי' בר"נ סוף מס' ע"א נבאר לקמן בס"ד, והנה כל המפורשים הקשו על הרמב"ם פ"ח מהלכות מעש' הקרבנות דפסק דשבירה בכלי חרס הוא רק בחטאת אבל בשאר קדשים גם לכלי חרס סגיא מריקה ושטיפה, א"כ מנ"ל להוכיח בכל איסורין דלא מהני הגעלה לכלי חרס, ואמאי לא מהני הגעלה בשאר איסורין כמו בשאר קדשים חוץ מחטאת ונאמרו בזה הרבה תירוצים ונעתיק אות מאחת לאחת א' בספר טהרת הקדש תירץ דבקדשים סגיא בהגעלה לכל הכלים אפילו כלי חרס כיון דקדשים כל שעה מבשלים בהם לא נתקשה הבליעה בתוכן וסגיא אפילו לכלי חרס בהגעלה רק בחטאת החמירה התורה, דאע"ג דהבליעה לא נתקשה מ"מ בעינן שבירה דווקא, וא"כ בשאר איסורים כיון דאין מבשלים בכל שעה נתקשה הבליעה בתוכו, ולא דמי לשאר קדשים משו"ה בעינין שבירה דווקא ולא מהני הגעלה (ויש לבאר דבריו יותר דבכלי שלמים בשלו יותר מבכלי חטאת דחטאת אסור לזרים, ואע"ג דמדינא בטל הבלוע ברוב כמ"ש התוס' מס' חולין קי"א ע"ב ד"ה הלכתא, וכאן במס' זבחים ד"ה ואם נושא מ"מ לא היו נוהגין לבשל שלמים בכלי שבשלו חטאת דהיו מרחיקים עצמן מחמת איסור זרות ושלמים דאתיא בנדבה שכיחי טפי מחטאת, וא"כ בכלי של שלמים וודאי לא בעי שבירה מדינא, משא"כ חטאת דלא שכיחא כל כך לא בשלו הרבה וא"כ נתקשה הבליעה ביותר ומשו"ה צריך שבירה מדינא בחטאת ודו"ק, וי"ל דגם שאר קדשי קדשים שכיח' טפי מחטאת דאשם היה בא אשם נזיר ואשם מצורע היה שכיח יותר מחטאת שאינו בא רק על חטאו וכיון דחטאת לא שכיח כל כך אם כן אם יבשלו בכלים המיוחדים לחטאת יתקשה בהם הבליעה ביותר ולכך הוצרכה התורה שבירה בחטאת דווקא כנ"ל עפ"י דברי ספר טה"ק הנ"ל) ב' תירץ בספר צאן קדשים דכלי חרס שאינו יוצא מדפיו, מ"מ לא נשאר רק משהו, ובחטאת אסור גם משהו, משו"ה בעי שבירה מדינא וילפינן שאר איסורים שאסורים ג"כ במשהו כגון חמץ בפסח ויינ"ס דבעי שבירה עי"ש, ולפי"ז באיסורי' שאינן אסור במשהו רק בנו"ט באמת סגיא בהגעלה גם לכלי חרס ג' עוד תירץ בספר צ"ק שם דשבירה בחטאת הי' רק מגזירת הכתוב והא דאמרינן דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו באמת רק רבנן גזרו מדמצינו הכי בחטאת אבל מה"ת גם לכלי חרס סגיא הגעלה עי"ש ד' בספר חוו"ד ביו"ד סימן צ"ג כתב דכל עניין שבירה ומריקה ושטיפה בכלי קדשים לא היה כלל משום שהנותר לא יתן טעם בהמתבשל אחריו רק משום מצוות ביעור נותר מן העולם, דהבלוע באמת אים אוסרת דאע"ג דבקדשים אמרינן טעכ"ע היינו רק בטעם הבא מן הממש ולא הבלוע בכלי וא"כ עיקר ההגעלה או שבירה היתה רק לבער הנותר מן העולם רק מכוין שמצינו שהתורה אמרה דבלוע בכלי מתכות נתבער הבלוע ע"י הגעלה ובכלי חרס אינו נתבער רק ע"י שבירה מוכח דמכלי חרס אין יוצא ע"י הגעלה (וזה לא אתיא שפיר לתירץ השני בתוס' ד"ה אלא קדירות שכתבו דחידוש היא שהתיר הכתוב בשבירה דאע"ג דאין הטעם נתבטל מן העולם כמו בכלי נחשת ע"י מריקה ושטיפה ובאמת קשה לי, ע"ד התוס' הנ"ל דא"כ מנ"ל דאין יוצא מכ"ח ע"י הגעלה כמו מכלי מתכות, כיון דהוי רבותא דאפילו שבירה מהני, ושוב ראיתי בספר צ"ק שהניח זה בצ"ע ע"ד התוס' ויבואר לקמן בס"ד) עי' לקמן אות י"ד ואות כ"ב:
ב
והנה בהגהו' אמרי ברוך בספר חוו"ד הקשה לדבריו האיך אפש"ל דאפילו אי בקדשים טעכ"ע דאוריתא מ"מ בלוע בכלי לא שמעינן דהוי אסור מה"ת והרי הר"מ פסק דטעכ"ע לאו דאוריתא ואמ"ה ס"ל דכלי איסור צריך הגעלה מה"ת, עיין ברמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות והוא תמיה רבתא על החוו"ד, ונ"ל ליישב דבריו דבאמת אע"ג דבגעולי מדין אסור הבלוע מה"ת, והיינו דחידוש שחדשה תורה, אע"ג דטעם כעיקר לאו דאוריתא מ"מ טעם הנבלע בכלי אסור מה"ת, ועי' נו"ב מהד"ת ליו"ד סימן כ"ח מ"מ היינו דווקא היכא שתיכף בשעה שנבלע הטעם בכלי היה בא מן האיסור, משא"כ בקדשים כשהגיע הבלוע בכלי היה עדיין היתר ובפירוש אמרינן סוף מס' מ"א דקדשים מקרי התירא בלע, וא"כ לא חל שם איסור רק בשעה שכבר היה נבלע בכלי בכה"ג שפיר נוכל לומר דטעם כזה מה שבתחלת הוייתו לא היה עליו שם איסור לא יוכל לאסור תערובתו ואינו דומה לגיעולי מדין, דשם תיכף בשעת בליעתו בכלי בא מן האיסור, וא"ש נמי מה שנראה מדברי הר"מ פט"ו מהלכות תרומות, דכלי שבשל בה תרומת א"צ אפילו הגעלה דגבי תרומה נמי י"ל דלא חל עליו שם איסור כלל רק בשעה שנתערב עם החולין וכיון דבשעת תערובתו לא היתה רק בלוע גרידא אינו אוסר התערובות, ועי"ש בכ"מ פט"ו מהלכות תרומות, ולא דמי לחמץ דלא מקרי התירא בלע, ואע"ג דבשעת בליעתו לא היה אסור עדיין התם שאני דמשהגיע פסח נאסר ממילא, משא"כ תרומה אין שם איסור עליו כלל רק בתערובות החולין, ואז נמי עדיין מותר לכהנים שפיר י"ל דאין כח להבלוע בעלמא לאסור התערובות, א"כ קדשים דנמי התירא בלע אין הבלוע אוסרת, וא"ש דברי החוו"ד ודו"ק:
ג
והנה אי אמרינן דעיקר הגעלה ומו"ש אינו כדי שלא יתן טעם רק לקיים מצוות ביעור נותר, יש להקשות למה לא יבשל אחריו תיכף שלמים או שאר קרבנות וג"כ נתבער הנותר מן העולם, וכה"ג מצינו גבי חמץ לשיטת הרז"ה במס' פסחים פ"ב בסוגיא דחמץ של נכר' לר"ש דמותר לפני זמנו קודם הלילה מקיים ג"כ באכילה מצוות תשביתו וא"כ לא היה צריך הגעלה כלל משום מצוות ביעור נותר ושוב ראיתי בספר נטע שורק בחידושי הסוגיות לפרשת צו שעמד ג"כ בזה, ונ"ל ליישב כך דוודאי אם היינו יכולין לקיים מצוות ביעור נותר בבישול כמו בהגעלה היה מותר לו לאכול ג"כ הקרבן שנבלע בו הנותר כיון שכבר נתבער ע"י ביטול, כמו במי הגעלה, אמנם דהנה ידוע החילוק בין ביטול במינו לשאינו מינו דבמין בשא"מ הוי נתבטל לגמרי והאיסור כמאן דליתא דהוי כנאבד בשאינו מינו, אמנם במב"מ אע"ג דנתבטל מ"מ לא חשוב כנאבד מן העולם לגמרי, ועי' פנ"י מס' ביצה בסוגיא דמים ומלח, וא"כ ניחא דבשלמא במי הגעלה חשיב שפיר הנותר כמבוער מן העולם דבליעת בשר נותר עם המים הוי אינו מינו והוי כנאבד מן העולם אם יש ששים או אפילו כי ליכא ששים רק שאין הטעם נרגש, משא"כ אם יבשל אח"כ ממין הקרבן שנעשה הבלוע נותר אע"ג שאינו אוסר מ"מ כנאבד לא הוי ולא מקיים מצוות ביעור נותר בבישול גרידא מה תאמר עכ"פ יקיים מצוות ביעור כשיאכלנו, וכיון דשפיר מותר באכילה דבמינו בטל ברוב הרי יקיים בהרי אכילה מצוות ביעור נותר ג"כ זה אינו דאם נצטרך לומר שע"י אכילתו מקיים מצוות ביעור אמרינן דמצוות ביעור נותר אחשבה לאכילתו והוי כאילו ניכר האיסור, כלומר אם נימא דבאכילה זו מקיים ג"כ מצוות ביעור נותר, א"כ ע"כ אמרינן דאוכל האיסור, וא"כ אסור מה"ת דמצוות ביעור אחשבה לאכילתו כמו דמצינו לעניין שריפת קדשים ביו"ט משום דהוי מצוה אסור ביו"ט דאחשבה רחמנא לשריפת קדשים, ועי' ברש"י מס' ביצה כ"ז ע"ב במשנה שם ד"ה ועל החלה, ודו"ק ולא דמי לחמץ לפני זמנו דמקיים מ"ע דתשביתו דחמץ אינו אסור כלל בשעה ההוא, משא"כ הכא מה שהנותר אינו אוסר המתבשל אחריו היא רק משום ביטול דאפילו אי הוי נוטל"פ מ"מ אינו מותר רק משום דטעם כזה שאינו נהנה ממנו נתבטל ברוב כמש"כ הרשב"א בתוה"א וא"כ כיון דע"י אכילה זאת מקיים מצוות ביעור חשיב שפיר אכילה ולא נתבטל ובבישול גרידא לא נתבטל דלא הוי כנאבד רק באינו מינו, ומשו"ה בעינן מי הגעלה דווקא דמים עם בליעת נותר הוי ליה אינו מינו וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד:
ד
והנה לפימ"ש יש שני דרכים במה שהוצרכה התורה שבירה ומריקה ושטיפה, או משום שלא יאסור המתבשל אחריו כגון אם מבשל חודם שנפגמה הבליעה או למאן דס"ל נוטל"פ אסור, ועיין היטב בתוס' ורא"ש סוף מסי ע"א ובמזרחי פרשת צו, או דעיקר הטעם לקיים מצוות ביעור נותר ואפילו אין רוצה לבשל כלל בכלי נמי צריך שבירת או מו"ש במתכת, והנה לכאורא למאן דס"ל מב"מ בטל, ומסתמא אכא רוב נגד הבליעה דרק ששים אפשר דליכא אבל רוב אכא בכל פעם ואז בוודאי ע"כ צ"ל דרק משום מצוות ביעור צריך שבירה או מו"ש והנה רמב"ח איבעי' ליה אי קפיד רחמנא אפילו בבישול בלא בלוע ואז בוודאי היא רק גזה"כ וא"כ לפי"ז וודאי לא מצי להוכיח כלל דכ"ח לא מהני הגעלה כיון דהיא רק גזה"כ, ובתוס' בד"ה אלא קדירת עמדו בזה וכתבו לתרץ וז"ל, ונראה לפרש דמאחר שהתירה הכתוב כלי נחשת במרו"ש ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא משום בלוע היא דזהו יוצא מידי דפיו וזה אינו יוצא מידי דפיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה, בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחשבו כבלוע וכו' עכ"ל עיי"ש נראה כוונתם דס"ל באיבעיא דרמב"ח דאפילו אי אבישול גרידא נמי קפיד רחמנא הי' רק דהתורה גזרה בישול אטו בלוע, וא"ש הלשון מ"ש התוס' "שהחמיר" בו הכתוב. דלכאורא איך שייך לשון החמיר' מה"ת, אמנם אי ס"ל לתוס' דהתורה גזרה בישול גרידא אטו בלוע א"ש הלשון שהחמיר בו הכתוב, ופלא בעני על הפליתי סימן ק"ג ס"ק ו' שכתב דבישול בלא בלוע היא רק גזירה מדרבנן אטו בלוע ותוס' כתבו כאן להדיא דהיא מה"ת רק כמ"ש א"ש דהתורה גזרה אטו בלוע, וי"ל דדוקא בכלי חרס החמיר הכתוב אטו בלוע לפי שאין הבלוע יוצא בקל כל כך רק ע"י החזרת כבשונות, משא"כ במתכות דהבלוע יוצא בקל, ואפשר להפריד משם הבלוע בקל לא גזרה התורה בישול אטו בליע, וא"ש לפי"ז דנראה דאיבעיא דרמב"ח קאי רק בכלי חרס ולא איבעי' נמי במתכות אי בעי מרו"ש בבישול גרידא, אמנם לפימ"ש א"ש דכל שבקל להפריד הבלוע וודאי לא גזרה התורה בישול אטו בלוע, וא"ש לישנא דרש"י ור"מ פ"ח ממעה"ק דס"ל דאיבעי' קאי רק בכ"ח עי"ש בלח"מ ודו"ק:
ה
אמנם י"ל דרמב"ח באמת מיבעי' ליה אי הך שבירה גבי כ"ח הי' מטעם בלוע, וא"כ מוכח שפיר לכל איסורין נמי דכ"ח אין להם תקנה רק שבירה או דהכא היא גזה"כ דבישול לחודא נמי אסור, וא"כ לא מוכח כלל לשאר איסורין דגבי קדשים הוי גזה"כ דאפילו בישול לחודא צריך שבירה, ולפי"ז יש לתרץ נמי מ"ש שם הר"מ הלכה י"ד צלה הבשר באויר תנור יש בדבר ספק אם ישבר, ותמה שם הכ"מ לאיזה צורך אשמעינן דהוי ספק, הא בלא"ה ספיקא לחומרא, אמנם לפימ"ש א"ש דאשמעינן דהוי ספק, וא"כ כל עניין שבירת בחרס הוי רק גזה"כ ולא מוכח לעניין איסור כלל דכ"ח טעון שבירה כיון דהוי רק ספק אי הטעם משום בלוע בקדשים ועפי"ז מתורץ נמי מה שיל"ד דרבא פשט ליה מאחד שבשל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ודחי ליה בלוע בלא בישול לא קא מיבעי' לי, וקשה מאי ס"ד דרבא לפשוט בישול בלא בלוע מבלוע בלא בישול הא חילוק גדול יש בין בישול גרידא לבלוע גרידא, אמנם אי אמרינן דעיקר איבעי' דרמב"ח הוי אי שבירה בכ"ח היא רק גזה"כ ופשט ליה רבא שפיר דרבא ס"ל אפילו אי נימא לדבר ברור דכ"ח אינו יוצא מדפיו בהגעלה, היינו רק אם נבלע בו לגמרי עד כל עובי הדופן, משא"כ אם לא נבלע בו רק כדי קליפה גם כ"ח ניתר בהגעלה כיון דהבליעה לא נכנס כל כך בעובי הדופן שפיר יצא אפילו בכ"ח ע"י הגעלה, וא"כ שפיר הוכיח רבא מדקתני אחד שעירה לתוכו דנמי טעון שבירה דאיבעי' דרמב"ח קאי אחרס והך שעירה לתוכו קאי נמי אחרס וטעון שבירה, וקשה הא עירוי אינו מבשל רק כדי קליפה (כך ס"ל לרבא) ולסגיא כ"ח נמי בהגעלה וע"כ דהוי גזה"כ אפילו בלא בלוע כלל נמי צריך שבירה, וא"כ שפיר מצינן למפשט מינה דבישול גרידא נמי טעון שבירה כיון דאין הטעם משום בלוע כלל, אמנם רמב"ח י"ל דס"ל דערוי מבשל ומבליע יותר מכדי קליפה וא"כ הא דעל ידי ערוי נמי טעון שבירה הוא ג"כ רק משום דהבליעה אינה יכולה לצאת ע"י הגעלה כמו בבישול ממש ושפיר דחי ליה לסברת רבא, וא"כ י"ל דהר"מ ג"כ מסופק בהא אם ערוי מבשל רק כדי קליפה או יותר ומשו"ה כתב שהי' דבר ספק ודו"ק:
ו
עוד יש לתרץ באופן אחר למה נקט הר"מ שהדבר ספק, דהנה לכאורא קשה כיון דקייל"ן בכלי מתכות בשל במקצת כלי טעון מרו"ש כל הכלי, וכן פסק שם הרמב"ם הלכה י"ג אלמא דאין הטעם משום הבלוע דהא לא נבלע בכל הכלי, וא"כ אמאי לא נימא הכא גבי כלי חרס ג"כ דאין הקפידה משום הבלוע וא"כ בישול גרידא נמי טעון שבירה ונ"ל לחלק דהנה התוס' בד"ה בשל במקצת כלי הקשו אי מיבעיא ליה אי מפעפע בכל הכלי א"כ אמאי לא מיבעי' ליה בשאר איסורים, ונראה לתרץ, דהנה עוד יל"ד דר' יצחק בר יהודה השיב לו נוי דמי דם אינו מפעפע בישול מפעפע וקשה אי פשיטה ליה דבישול מפעפע א"כ מאי קא מיבעי' ליה פשיטא דטעון מרו"ש כל הכלי, אשר ע"כ נ"ל כך דוודאי ידע אם מבשל במקצת כלי שמפעפע גם למעלה, מ"מ לא הוי טעם חזק כמו בבישול גופא רק טעם קלוש נבלע למעלה ממקום הבישול ג"כ והנה בשאר איסורין לא קא מיבעיא ליה דוודאי צריך הגעלה כל הכלי, דאע"ג דלא נבלע שם רק טעם קלוש מ"מ באיסורא גם טעם קלוש אסור כמ"ש לעיל בסוגיא דנטבנ"ט, רק בקדשים מיבעי' ליה אי אמרינן דקדשים הוי ג"כ כהתירא בלע וא"כ לא חל שם איסור נותר על הבלוע נועם קלוש במה שלמעלה ממקום הבישול או דלמא דרחמנא החמיר גבי קדשים לחשבו כאיסורא בלע, לאסור אפילו בטעם קלוש כמו בחטאת דאסור אפילו במשהו, כמ"ש בספר צ"ק דחטאת אסור במשהו ועי' בהגהת טעם המלך פ"ה מחמץ ומצה ופשט ליה מקרא דכל הכלי טעון מריקה ושטיפה ועפי"ז הסברתי דברי הש"כ ביו"ד סימן קכ"א ס"ק ט"ז שכתב בשם הרשב"א לחלק דבהתירא בלע א"צ הכשר רק מקום הבישול, והיינו כמ"ש דלמעלה ממקום הבישול לא הוי רק טעם קלוש וממילא בהתירא בלע אין חל שם איסור בטעם קלוש עי"ש והנה אי הו"א דבישול במקצת כלי ממקום הבישול ולמעלה אין מפעפע כלל ואפ"ה ילפינן מקרא דכל הכלי טעון מרו"ש א"כ שפיר הוי מצינן למפשט נמי דאפילו בישול גרידא הקפידה התורה דמה לי למעלה ממקום הבישול או בישול גרידא, רק אי אמרינן שמפעפע קצת עכ"פ למעלה ממקום הבישול ג"כ, שפיר אין להוכיח בישול גרידא מבישול במקצת כלי, וא"כ א"ש דברי הר"מ דבכיון נקט לעניין בישול גרידא דהדבר ספק דקודם לזה הביא הדין דבשל במקצת כלי טעון מרו"ש כל הכלי וא"כ אם אח"כ יביא הדין דבישול גרידא טעון שבירה, נוכל לטעות דזהו מטעמא כיון דבישול במקצת כלי טעון מרו"ש, אלמא דאין קפידא על הבלוע דווקא, משו"ה טעון שבירה בישול גרידא נמי ולא יהיה מוכח כלל דס"ל להר"מ דאפילו במקצת כלי מפעפע עכ"פ טעם קלוש למעלה ממקום הבישול נמי, משו"ה נשמר הר"מ במתק לשונו, וכתב גבי הדין דצלאו באויר תנור כלומר בישול גרידא דהוי רק ספק, וא"כ יקשה אמאי בישל במקצת כלי טעון מרו"ש כל הכלי בוודאי, וע"כ נדע דבישול גרידא ליכא שום בלוע משא"כ בישול במקצת כלי איכא עכ"פ טעם קלוש גם למעלה ממקום הבישול, משא"כ אם הרמב"ם ינקוט סתם דטעון שבירה ולא יכתוב להדיא שהדבר ספק נוכל לטעות. שמשו"ה טעון שבירה כמו בישל במקצת כלי, שג"כ ליכא בלמעלה ממקום הבישול בלוע רק בישול גרידא ולא נדע דבישל במקצת כלי איכא עכ"פ טעם קלוש גם למעלה ממקום הבישול ואשמעינן הר"מ הך דינא מדנקט כאן לבישול גרידא הוי רק ספק וע"כ דלמעלה ממקום הבישול הוי טפי מבישול גרידא דשם עכ"פ מפעפע בטעם קלוש וא"ש לשון הר"מ ויש לנו ראיה ברורה לזה מהחילוק שהביא הש"כ בין התירא בלע לאיסורא בלע כמ"ש ודו"ק היטב, שוב ראיתי בפלתי סימן צ"ב ס"ק י"א שכתב בדעת הר"מ דקשיא ליה אי ס"ד דבישול בלא בלוע נמי צריך או שבירה או מרוש"ט א"כ למ"ל קרא לבשל במקצת כלי הא לא גרע מבישול גרידא ומתוך כך ס"ל להר"מ דתך איבעי' באויר תנור היא בכלי חרס והך דבשל במקצת כלי הוא בכלי נחשת עי"ש אמנם לפי מ"ש י"ל דרמב"ח באמת היה מסופק אם במקצת כלי מפעפע קצת בכל הכלי, וא"כ אין ללמוד בישול גרידא מבישל במקצת כלי או דאינו מפעפע כלל למעלה ממקום הבישול וא"כ גם בישול גרידא צריך שבירה ודו"ק:
ז
מה שהבאתי לעיל דעיקר מצוות שבירה או מרוש"ט לקיים מצות ביעור נותר אע"ג שאין הבלוע אוסרת כקושית התוס' והראשונים דהוי נוטל"פ אי ס"ל לינת לילה פוגמת, הנה הר"נ כתב הכי באמת בסוף מס' ע"א משמע מזה דגם בבלוע בעלמא נמי שייך מצות שריפת נותר, אמנם הרא"ש סוף מס' ע"א לא תירץ דמשום מצוות ביעור נותר הוצרך מרוש"ט רק דהוי גזה"כ משמע דלא ס"ל כלל דבבלוע יהי' שייך מצוות שריפת נותר והנה לכאורא י"ל דתליא בהא, דוודאי אי ס"ל דבלוע בעצמה נפגמת עד שאינה ראויה לגר כשיטת הרא"ה שהבאתי לעיל בסוגיא דנטבנ"ט א"כ לא שייך כלל מצוות ביעור נותר על הבלוע משא"כ אי אמרינן דהבלוע אינה פגומת רק שאינה נהנה בתערובות כמ"ש הר"נ בסוגיא דנוטל"פ והרשב"א בתוה"א שפיר צריך לקיים מצוות ביעור נותר גם בבלוע, וכן משמע מלשון הר"נ סוף מס' ע"א דאי הוי' הבלוע פגומה לגמרי לא שייך ביה מצוות ביעור כלל, ומ"מ יש לעיין להני פוסקים דס"ל דהבלוע אינה פגומה בעצמותה א"כ למ"ל לתרץ משום ביעור נותר דהא התוס' במס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל והביאו יש מפורשים דבמקום דבמשהו אסור הה"ד מטל"פ ולכאורא י"ל דתליא בהא דאי אמרינן דהבלוע אינה פגומה בעצמותה רק שאינו אוסר התערובות א"כ במקום דאסור במשהו ג"כ הה"ד נוטל"פ, אמנם אי ס"ל דהבלוע נפגמה לגמרי א"כ נוטל"פ גרע ממשהו ואפילו אי משהו אסור מ"מ נוטל"פ מותר דהוי כאילו אין האיסור בעולם כלל, ועי' שו"ת דברי חיים ליו"ד ח"א סימן כ"ז וא"כ לפימ"ש הצ"ק שהבאתי לעיל דחטאת אוסר במשהו א"כ הה"ד נוטל"פו ולא קשיא קושיית הראשונים למה הוצרך שבירה, ומרוש"ט צ"ל ע"כ דקושיית הראשונים היא בשאר קדשים למה הוצרך שבירה ומרוש"ט ובאמת לא ידעתי מנ"ל החילוק בין חטאת לשאר קדשים דחטאת במשהו ושאר קדשים בנו"ט הא כל אשר יגע בבשרה יקדש דילפינן מיניה טעכ"ע בחטאת כתיב ומשמע דעכ"פ טעם בעינן ועי' בהגה' טעם המלך בפ"ה הלכות חמץ ומצה:
ח
ובאמת בלא"ה לא זכיתי להבין דברי הצ"ק שכתב דבחטאת משו"ה בעינן שבירה דאינו יוצא מידי דפיו, ונשאר משהו, א"כ במס' ע"א דמשני הגמרא לחלק בין שפוד של איסור דבעי' ליבון ובקדשים סגיא בהגעלה משום דבקדשים התירא בלע ואין חל איסור על משהו הנשאר לאחר הגעלה, משא"כ בשפוד של איסור לא מהני, הגעלה דמשהו ג"כ אסור, וא"כ לסברת הצ"ק דבחטאת אסור משהו א"כ יהיה שפוד של חטאת צריך ליבון, כמו כלי חרס שבירה דמה לי דמשהו הנשאר בכ"ח לאחר הגעלה דאסור בחטאת, למשהו הנשאר בשפוד אחר הגעלה דאינו אסור גם בחטאת, דהא סתמא קתני במשנה השפוד והאסכלה מגעילן בחמין, ומשמע אפילו בשל חטאת וצ"ע, ואולי יש לחלק עפ"י מ"ש הריטב"א דאיסור נותר אין חל רק על הבלוע שיוצא אפילו ע"י הגעלה, משא"כ בבלוע שנשארת כל כך נתקשה בכלי שאינו יוצא ע"י הגעלה רק ע"י ליבון אין חל איסור נותר, וא"כ י"ל דהיינו דווקא בבלוע שנתקשה בכלי מתכות דכלי מתכות הוא קשה בטבעו הוי כמבוער שם ואינו בעולם, משא"כ הבלוע בכלי חרס שאינו קשה כל כך אמרינן דאפילו מה שאין יכול לצאת ע"י הגעלה, מ"מ כל מקום שהיא, חל עליו נותר בבלוע בכ"ח, ומ"מ צ"ע מנ"ל זה החילוק, ובעיקר הדבר אם י"ל דגם בבלוע איכא מצוות ביעור נותר י"ל דתליא בהספק שנסתפק בספר מצל מאש סימן כ"א אם שיעור נותר הי' ג"כ בכזית או אפילו בכל שהיא, ואם נימא דנותר היא בכל שהיא, י"ל דעל הבלוע ג"כ חל שם נותר ועי' בהגהות שם בספר מצל מאש, ובספרי ח"ג בסוגיא דח"ש כתבתי בזה לעניין מצוות אכילת קדשים אם מקיים בכ"ש ג"כ, ועי' בזה בספר מנחת חינוך סימן ח', ומ"מ יש לצדד בזה לומר דבלוע הוי טפי מכ"ש כיון שיש ליתן טעם וי"ל נמי אפכא כיון שאינו בעין ובפני עצמו לא יוכל לבא לידי אכילה לעולם, לא חשיב אפילו כל שהיא וי"ל דתליא אי טעם הוי כעיקר ממש דאז י"ל דנותר שייך בבלוע נמי אמנם אי אמרינן דטעם לא הוי כעיקר אפילו אי הוי דאוריתא היינו רק שאסרה התורה טעם ג"כ, אבל לא שיהיה כעיקר ממש ורק בעשה דתעבורו באש מגיעולי מדין כמ"ש התוס' מס' חולין צ"ט ע"א א"כ י"ל דנותר לא שייך בטעם כלל ובספרי ח"ג בסוגיא דקדירות בפסח הבאתי דברי האחרונים שחקרו אמאי אינו עובר בבלוע חמץ בבל יראה כמו שעובר בנותר על הבלוע, ועי' באור חדש שם ובחידושי הרי"מ שם ואולי יש לחלק דבחמץ לא שייך ב"י רק בדבר שיוכל לבא לאכלו בעין משא"כ בלוע לעולם לא יבא לאכול בעינא משא"כ ביעור נותר חל על כל מה שנשאר מקדשים אפילו עצמות מחמת שימוש נותר כדאיתא מס' פסחים פ"ג משו"ה בבלוע נמי איכא מצוות ביעור, וצ"ע, ועי' בחידושי תתס"ו לסוגיא דהכשר כלים שכתב נמי בדברי התוס' דלא ס"ל כתר"ב וס"ל דבבלוע ליכא מצוות ביעור נותר דהוי כמבוער ועומד כיון שאינו יכול להוציאו משם ליתן טעם באוכל שהרי פוגם בתבשיל הבא אחריו ואע"ג דבדבר חריף אינו פוגם אפשר שזהו אינו מה"ת עי"ש, עכ"פ זכינו לדין דלאו כולי עלמא ס"ל כסברת הר"נ דבבלוע איכא מצוות ביעור נותר שהרי התוס' והרא"ש לא ס"ל הכי ודו"ק:
ט
ראיתי בחידושי פנים מאירות למס' זבחים שכתב כיון דהוי ספק אם קפיד רחמנא גם אבישול בלא בלוע ואז ע"כ הוי גזה"כ שבירת כ"ח בקדשים וכיון דהוי ספק א"כ אי ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא הו"ל ספיקא דרבנן ומהני הגעלה לכ"ח, ומתוך כך מיושב דברי העיטור שהביא בטור וש"ע יו"ד סימן צ"ג דאם בשלן בשר ואח"כ חלב הוי החלב כמו הגעלה אם היה ששים, ותמה הטור הא בכ"ח לא מהני הגעלה ולפי הנ"ל א"ש דהעיטור ס"ל טעכ"ע לאו דאוריתא וא"כ מהני הגעלה עי"ש אמנם לפי דברי התוס' ד"ה אלא קדירות שכתבו דהתורה עשאו לבישול כבלוע, ולפימ"ש לעיל היינו דהתורה גזרה בישול אטו בלוע, עי' לעיל אות ד' א"כ מוכח שפיר דעיקר האיסור מ"מ היא משום בלוע וא"כ מוכח דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו אפילו אי קפיד רחמנא אבישול גרידא לפיכך נ"ל באופן אחר קצת, דהנה הרשב"א בתוה"א בית ד' פסק דלכל איסור דרבנן מהני הגעלה ג"כ ופנכא דרב אמי דתברא שלא רצה להטריח להגעיל ג"כ עי"ש ובספר שדי חמד בדיני הגעלה אות י"ט האריך בזה, והנה אי הו"א דזהו דבר ברור דמכלי חרס אין יוצא הבלוע בשום אופן לא היו מקילין רבנן אפילו באיסור דרבנן כמו שאין מקילין בכלי שאב"י אפילו באיסור דרבנן עי' בנו"ב מהד"ת ליו"ד סימן נ"א ועי' פרמ"ג סימן ק"ג בשפ"ד ס"ק י"ז, וע"כ צ"ל דאין זה דבר מוחלט שאין הבלוע יוצא מכ"ח לגמרי רק לפעמים יוצא ולפעמים אינו יוצא וא"כ י"ל בקדשים דאם נשאר שם בלועת נותר ונותן טעם בקדשים המתבשלים אחריו מלבד שיש שם ספק איסור נותר, מ"מ איכא נמי ספיקא אי קיים מצות אכילת קדשים דאם נבלע שם איסור ונאסרו הקדשים לא קיים המצוה, ובספק עשה לא אמרינן ספיקא מה"ת לקולא ועי' בספר שדי חמד מערכת חמץ סימן י' אות ה' בד"ה וראיתי בספר הבהיר ודו"ק, משו"ה הוצרך הכתוב שבירה דהתורה גלתה לנו דבספק בליעת איסור לא קיים מצוות אכילת קדשים, משא"כ בגיעולי מדין לא כתבה התורה באמת שבירה בכ"ח דהוי' רק ספיקא אם נשאר שם הבלוע לאחר הגעלה וספיקא מה"ת לקולא, ולפי"ז אי כ"ח מה"ת צריך שבירה או רק מדרבנן תליא אי ספיקא מה"ת לקולא או לחומרא והנה אי שבירה הוי רק מדרבנן דהוי ספיקא אמאי לא מוקמינן הקדירה בחזקת היתר, וצ"ל דהבלוע יש לה חזקת איסור, וחזקת היתר דקדירה איתרע לה, וא"כ היינו דווקא בבלועת איסור משא"כ בבלע התירא כמו בדינו של בעל העיטור שבשל בשר דמעולם לא יצא הקדירה מחזקת היתר שפיר אמרינן דבשול חלב אם היה ששים הו"ל הגעלה רק בבלע איסורא אכא לקדירה חזקת היתר ודו"ק, והנה הטו"ז סימן צ"ג שם רוצה לומר דחולין מקדשים לא גמרינן ודבריו תמוהין, לפימ"ש דבישול בלא בלוע הוי כבלוע וא"כ עיקר האיסור מ"מ היא משום הבלוע כמ"ש ולעניין בלוע לא שייך לחלק בין חולין לקדשים וכבר עמד על זה הפמ"א בתוס' שם מסכת' זבחים ד"ה אלא קדירות, אמנם לפימ"ש א"ש דבקדשים בלועת ספק נמי אסרה התורה כמ"ש דבספק לא קיים מ"ע דאכילת קדשים כמ"ש ובחולין אינו אסור מספק מה"ת ובהתירא בלע מוקמינן בחזקת היתר וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:
י
במס' ע"א משני רבא דמשו"ה מהני בקדשים הגעלה לשפוד דכל יום נעשה גיעול לחבירו ופריך הגמרא אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי' קשי', ותמה הריטב"א מאוד איך אפשר דרבא בא לתרץ הלשון מגעילן ולא תירץ כלום, ונ"ל ליישב דהנה הריטב"א הקשה עוד איך נוכל לומר דבישול דאח"כ הוי כהגעלה הא כל הכלי צריך ליבון או הגעלה ואי אפשר שעולה אח"כ בשר על כל השפוד, ותירץ דמ"מ לא נשאר רק משהו ולעניין זה שפיר סמכינן ואהא דהתירא בלע, והנה לפי"ז י"ל כך דמשהו ג"כ אסור לבטל לכתחילא דהא אח"כ נפלט משהו נותר שנשאר שם בקדשים דע"י הגעלה לא יצא כל הבלוע וצ"ל דמשהו אינו נרגש ומותר מטעם דבר שאין מתכוין כמ"ש הר"ן במס' ע"א פרק אין מעמידין לענין עיקר הגעלה דלא הוי מבטל איסר דאין מכוין, ולפי"ז י"ל ע"כ שרינן מטעם דשא"מ רק אם עכ"פ ניכר מתוך מעשיו דלא ניחא ליה באיסר ובעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, והנה במה שמבשל אח"כ בשפוד אע"ג שאין שם אלא משהו מ"מ לא ניכר אולי ניחא לי' גם במשהו הזאת ואסור, אמנם אם מגעיל מקודם הרי מגלה דעתו דלא ניחא ליה בבליעת הכלי ולפיכך אע"ג שנשאר שם משהו לא איכפת לן כיון שהתירא בלע, וא"ש דבעינן הגעלה שיהי' ניכר דלא ניחא ליה בבליעות המשהו שנשאר שם, וחיי ראשי שאח"כ ראיתי כעין סברא זו בשו"ת השיב משה סימן ל"ח ועפ"ז א"ש נמי מה שהקשה הרשב"א בתוה"א בית ד' כיון דאין ששים בנוי הגעלה ובולע הכלי ואינו מותר רק משום שנטל"פ דמגעיל באינו בת יומו א"כ אי חילק בין קידם הגעלה לאחר הגעלה ותירץ דקודם הגעלה מעיקרא בשעת בליעה הי' האיסור מושבח ומשו"ה אסור, ולפימ"ש א"ש דהגעלה פועלת להראות דלא ניחא ליה בהאיסר שנשאר שם כיון שמכוין להוציא משם דנוטל"פ אם ניחא לי' באיסר נמי אסור ומשו"ה צריך הגעלה ודו"ק:
יא
עוד נ"ל לתרץ קושיות הגמרא א"ה הגעלה נמי לא ליבעי' דהנה באמת יל"ד דרבא משני כל יום נעשה גיעול לחברו והנה הך סברא איתא במס' זבחים ל"ז ע"א רק אליבא דר' טרפון וזהו דוחק לומר דסיפא דמשנה השפוד ואסכלה מגעילין דרק כר"ט אתיא - ונ"ל דבאמת הבישול לא מהני בתורת הגעלת כקושיות הריטב"א דבישל אינו מוצא הבליע מכל הכלי רק דבישל פועל עכ"פ שעי"ז לא נתקשה הבלוע מעולם בכלי כיון שמבשלין בכל פעם ושפיר יוכל לצאת ע"י הגעלה נמי וא"כ נמי לא קשה קושיא הראשונה דגמרא תינח שלמים וכו' אלא חטאת דאין כוונת רבא כלל דהבישל יהי' במקום הגעלה דזהו וודאי אי אפשר רק כוונתו כיון דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחברו מסתמא מבשלין הרבה כל יום ובפרט שפוד שע"י צלי כך הי' דרכן לאכול צלי ולא נתקשה הבליעה בכלי ומהני הגעלה אפי' לשפוד וא"כ ר' פפא דמשני האי קריד והאי לא קריד אין כוונתו לתרץ סתירת המשניות רק לישב דברי רבא דמשום דמבשלין בכל יום וע"ז לא נחלקו חכמים על ר' טרפון רק דלא ס"ל דיהיה מהני הב"של במקום הגעלה וא"כ א"ש דגם חכמים מודי דעכ"פ מועיל מה שבשלו תדיר בכלים אלו דהבלוע יוצא ע"י הגעלה ג"כ, וא"כ לא קשה כלל על תירוצו של רבא דרבא הביא רק ראיה מדאמרינן כל יום נעשה גיעול לחברו דהדרך הי' לבשל הרבה ועי' בחידושי חתס"ו דצלי היו משתמשין הרבה כל השנה אפילו שלא בשעת הרגל, וא"כ לא נתקשה הבליעה מעולם ושפיר מהני הגעלה, ובא רב פפא לתרץ דברי רבא דלא יקשה עליו לא קושיא הראשונה ולא קושיא השניה דכוונת רבא היה כיון דמבשלין הרבה מהני הגעלה, דהבלוע לא נתקשה ועכ"פ הגעלה הי' צריך דהבישל גרידא לא מהני במקום הגעלה, וא"ש הכל בס"ד ועי' בספר טהרת הקדש שמביא ג"כ הך חילוקא לעניין כ"ח דגבי קדשים גם לכ"ח היה מהני הגעלה אי לאו גזה"כ דלא נתקשה הבליעה, ולפי דברינו הוא נכון דלאו ר"פ לחודא ס"ל האי חילוקא דהאי קריד דרבא ג"כ הכי ס"ל דרב פפא מיישב דברי רבא וא"ש הכל בס"ד:
יב
בתוס' ד"ה ואם טש הקשו ותימא אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מרוש"ט לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזה"כ הי' בדבר שמותר גמור ואפי' מדרבנן בחולין. והנה דברי התוס' קשים להבין דהא אי אפילו הו"א דמדרבנן אסור בחולין, מ"מ כיון דמה"ת מותר גמור ע"כ צ"ל דבקדשים הוי רק גזה"כ וכי הוא סברא לומר כיון דאסור מדרבנן בחולין אסרה התורה גם בקדשים, ועוד וכי לא מצינו שאסרה התורה בקדשים מה דמותר גמור בחולין אפילו מדרבנן כמו ניתז מדם החטאת על הבגד דטעון כיבוס מה"ת ובחולין לא מצינו כלל כזה, ונראה דסברות התוס' היא כך דוודאי אם נוכל ליתן איזה טעם מפני מה אסרה התורה בקדשים מסתבר טפי לומר שהיא מפני איזה טעם מלומר דהוא גזה"כ בעלמא, וא"כ י"ל כך דמאן דס"ל בנתבשלו לא הוי נטבנ"ט היא דכיון שיצא הטעם ע"י בישול מוצא טעם טפי והוי אפילו בטעם שני משהו עכ"פ, ושפיר י"ל דאסור מדרבנן בחולין ג"כ דמשהו אסור לכתחילה עכ"פ וא"כ מכיון דאמרינן דע"י בישל הוי עכ"פ טעם משהו ולא הוי כמו נטבנ"ט דמותר אפילו מדרבנן, דנטבנ"ט לא הוי אפילו משהו שלא ע"י בישל לכך אינו אסור אפילו מדרבנן משא"כ ע"י בישול הוי משהו עכ"פ וא"כ כיון דהוי משהו עכ"פ שפיר י"ל דבקדשים חשיב הבליע ואפילו אי לא הוי רק משהו הבלוע דשלמים דאתמול בשלמים דהאידנא מ"מ כיון שאכילת קדשים הוי אליה ובפרט עכשיו בשעה שנבלע בשלמים לא הוי נותר עדיין, ושפיר הוי מצוה וחשוב אכילתו במשהו ג"כ ומצינו כה"ג שיטת התוס' סוף מס' מעילה דדבר חשוב מה"ת אינו בטל גבי מטבע, ה"נ בקדשים חשוב אפי' משהו ומשו"ה צריך מרוש"ט, אמנם אי נתבשלו מותר גם מדרבנן וע"כ דאפילו ע"י בישל לא הוי אפילו משהו א"כ גם בקדשים לא היה צריך מרוש"ו כנ"ל בכוונת התוספ' בס"ד, ועי' בס' טה"ק שמתרץ דבקדשים דמבשלים בכל שעה לא נתקשה הבליע בכלי ויוצא ע"י בישל טעם גמור, ומשו"ה טעין מרוש"ט אמנם בחולין נתקשה הבלוע ואין יוצא אפילו ע"י בישל שום טעם עי"ש:
יג
ידוע קושיות העולם דהגמרא במס' ע"א ס"ז נסתפק אי רב ס"ל נוטל"פ אסור והקשו דהא מאן דס"ל נוטל"פ אסור הי' משום דיליף מג"מ והנה לרב דס"ל מב"מ לא בטל אין מוכח מגעולי מדין כלל דדילמא משו"ה צריך להגעיל דלמא יבשל בה ממין שבשל העכו"ם וכל היכא דמשהו אסור גם נוטלפ"נ אסור לפי דעת היש מפורשים שהובא בתוס' מס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל, ובספר ישועות יעקב ליו"ד סי' קכ"א תירץ דאי נוטל"פ מותר ע"כ דלא הוי רק טעם קלוש ובטעם קלוש לא אמרינן מב"מ לא בטל וא"כ אי אפשר לומר דהגעילו משום מב"מ, ולענ"ד נראה בפשיטת דהא וודאי לא שכיח כלל שהעכו"ם בשל בה רק מין אחד והישראל יבשל מאותו המין ג"כ דהא טפי שכיח הרבה מינים, וא"כ ליכא חששא רק שמא יזדמן שהישראל יבשל מין היתר שעכו"ם בישל ג"כ מאותו המין וא"כ עכ"פ יש שם מסתמא בלוע ג"כ ממינים אחרים, וא"כ אי נימא דנוטל"פ מותר ורק משום מב"מ חששה התורה הרי הבליעה מאותו מין נתערב ג"כ עם בלוע ממין אחר ג"כ ותו לא הוי מב"מ שכל שהבליע נתערב עם איזה מין אחר ג"כ הו"ל כח אחר מעורב בו ותו לא מקרי מב"מ כמ"ש הנקה"כ בסימן צ"ב ביו"ד בכוונת דברי הר"ן בסוגיא דחתענ"נ ועי' בספרי בסוגיא דחתיכא עצמה נעשה נבילה בח"ג שער טהרות חולין שם העליתי בס"ד דבליע בעלמא עם ממשו של דבר לא הוי מב"מ דרק היכא שיש בלוע כל כך שתוכל ליתן טעם בממש הוי הבליע ג"כ כממש והו"ל הבליע עם הממש מב"מ משא"כ אם אין בבלוע ליתן טעם הו"ל כאינו מינו לגבי משהו וא"כ אי נוטל"פ מותר הרי אין בבליע ליתן טעם מאי אמרת הרי מב"מ אוסר במשהו זה אינו דבלוע שאינו אלא משהו לא הוי מב"מ עם ממשו של דבר עי"ש היטב בספרי שער הנ"ל שער ט' אות ה', וא"כ לא שייך כלל לומר דהוצרכו להגעיל רק משום מב"מ דהא אי נוטל"פ בעלמא מותר לא הוי הבלוע מב"מ כלל משני טעמים חדא דהא מסתמא נתערב עוד בליעת איסר אחר משא"מ ג"כ ועוד דבלוע שאין בה כדי ליתן טעם לא הוי מב"מ ואי נוטל"פ מותר ממילא אין בבלוע כדי ליתן טעם ולא מקרי מב"מ עם הממש, ומתורץ קושיות העולם בס"ד, ועיין פליתי סי' צ"ב ס"ק י' בד"ה ואמת כי לבי נוקפי ובסימן ק"ג ס"ק ל' דאפילו אי נוטל"פ אסור מ"מ כיון דאין טעמו שוה הו"ל מבשא"מ א"כ בלא"ה ל"ק דבנוטל"פ לא שייך מב"מ ודו"ק:
יד
בתוס' ד"ה אלא קדירות הקשו אמאי הוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס כיון דיוצא גם ע"י חזרת כבשונות, ותירצו וז"ל דחידש היא שהתירו הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון דעדיין טעם חטאת בחרס דצריך שיהי' הטעם בטל מן העולם כמו בכלי נחושת שעשו בו מריקה ושטיפה עכ"ל, הנה מלשונם נראה דע"י מרוש"ט נאבד טפי הטעם מן העולם מע"י שבירה, והנה א"כ קשה מנ"ל דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם דלמא באמת שפיר יוצא הבליע ע"י הגעלה ג"כ כמו במתכות רק דהתורה הקילה דאפילו בשבירה שעדיין הטעם בחרס מ"מ יוצא ידי מצוות ביעור, שיב ראיתי בספר צאן קדשים שהניח הך קושיא בצ"ע על דברי התוס' אלו – ונראה ליישב דמ"מ מדסגיא לבער הנותר ע"י שבירה ע"כ שאיני יוצא לעולם מידי דפיו דאי הוי יכול לצאת משם ע"י הגעלה לא הוי כמבוער בכלי חרס כיון דעדיין יכול לצאת משם ועי' בחדושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא דקדירות בפסח שהאריך כה"ג לענין בלוע בקדירה לענין ב"י אי הוי כמבואר שיב ראיתי בשו"ת בית יצחק ליו"ד ח"א סי' קי"ד שכתב ג"כ הכי דאי היה סופו לצאת משם לא היה נחשב כמבוער, וע"כ דאינו יוצא מידי דפיו, ומ"מ צ"ע דהא מ"מ בחרס כיון שנשבר וודאי אין סופו להוציאו משם מ"מ מנ"ל דמכלי שלם לא יוכל לצאת הבליע דלמא באמת יוצא הבליע ע"י הגעלה רק עד כאן לא חשיב כמבוער רק בשברי כלי חרס דאין הדרך להוציא הבליע משברים, אע"ג שיוכל לצאת מ"מ גלתה התורה דכה"ג נמי חשיב כמבוער כיון שמ"מ אין דרכו להוציא הבלוע משברים. יצא שפיר ידי ביעור, אמנם מכלי שלם באמת יוצא הבליע ולא חשיב כמבוער, וצ"ע ועי' לקמן אות כ"ב:
טו
בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה, והא תניא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט, אמר אביי וכו' הא תרומה לא צריך אלא מקום בישול, רבא אמר וכו' הא אפילו ביין ואפילו במזוג וברש"י בד"ה אמר אביי מודינן דהגעלה בעי, והנה מהך סוגיא הקשה הראב"ד פט"ו הלכות תרומות הלכה י"ט על הר"מ דפסק דתרומה סגיא בשטיפת מים צוננים שלא יהיה נדבק בעין על הכלי, ועי' בכ"מ שם בשם הרמב"ם שכתב ח"ל שזהו הנבלע בחרסות אין בו ממש, ולא הוי עין התרומה אלא המים שנתבשלו הם התרומה הם הנבלעים בקדירה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם, לפיכך אנו אומרים שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד עכ"ל, ועי' פר"ח יו"ד סימן קכ"ב ס"ק ג' שהקשה על הר"מ דאין ראיה מהרכינה ומיצה, דהתם ליכא אלא משהו, משא"כ הכא הבליעה נותנת טעם בחולין, והראב"ד הקשה מהך סוגיא דמשמע דתרומה נמי בעי הגעלה מבליעת איסור, ובאמת קשה מהי תיתי לומר דתרומה לא יאסור בליעתה, ולע"ד נראה בכוונת הר"מ דוודאי אם מרגישין טעם תרומה גם הרמב"ם מודה דאסור שהרי להדיא כתב שם, ואם בשל בנותן טעם רק שהר"מ מיירי שם במינו שאין הטעם נרגש רק אם היה שם ממש נדבק היה צריך ששים כנגד הנדבק כמו בכל מב"מ בנו"ט, דהיינו ששים רק בבליעה בעלמא ס"ל להר"מ דבתרומה אינו אסור כל שאין נרגש הטעם, ואפשר דס"ל כיון דתרומה לא הוי כשאר איסורין שאסור לכל אדם אינו אסור הבליע, אמנם מ"מ קשה מנ"ל להר"מ הך סברה דמגמרא מוכח מ"מ דתרומה צריך הגעלה אפילו מבליעת איסור כקושיית הראב"ד:
טז
ונ"ל דהר"מ ס"ל בפירוש הגמרא כך דהנה הפלתי סימן ק"ג ס"ק ו' הקשה קושי' עצומה לפימ"ש הרא"ש סוף מס' ע"א דמרוש"ט היא גזה"כ, אע"ג דהוי נוטל"פ דלינת לילה פוגמת, וכן נראה דהר"מ ס"ל ג"כ לינת לילה פוגמת עי' פי"ז מהלכות מאכלות אסורות ובלח"מ שם א"כ מאי פריך הגמרא ותרומה לא בעי מרוש"ט דלמא הא דמעט הכתוב תרומה ממרוש"ט, היינו היכא דהוי נוטל"פ, דאע"ג דבקדשים מ"מ בעי מרוש"ט, בחולין לא בעי, ובריתא דאם בשל בנו"ט מיירי היכא דלא הוי נוטל"פ, ומתוך הך קושי' ס"ל להר"מ דהגמרא עיקר קושייתו היא מדלא בעי שטיפה ג"כ, ושטיפה היא בצונן להסיר הנדבק בעין דהר"מ הכי ס"ל פ"ח ממעה"ק דמריקה בחמין ושטיפה בצונן ופריך הגמרא דשטיפה עכ"פ בעי מהנדבק בעין ובבעין לא שייך נוטל"פ. ועל זה משני אביי דאפילו משטיפה ממעטינן בלא בשל רק במקצת כלי דתרומה לא צריך רק מקום בישול, וכיון דעיקר הקושי' היה רק משטיפה, דממריקה לא קשה כקושיית הפלתי, דהתורה מיעטה רק היכא שנוטל"פ דלא בעי מרוש"ט בתרומה, וא"כ כיון דכל הקושי' היא משטיפה ממילא אינו מוכח מהסוגיא דתרומה בעי הגעלה מבליעת איסור רק שטיפה בעלמא בצונן מהנדבק בעין וא"כ זכינו עכ"פ דמהסוגיא לא קשיא על הרמב"ם, ומעתה נבאר עוד דיש ראיה להר"מ דתרומה לא בעי הגעלה מבליעה בעלמא רק רחיצה דהנה הגמרא משני דבשל במקצת כלי א"צ אלא מקום בישול, וס"ל להר"מ דבאמת מפעפע בכל הכלי, וא"כ קשה אמאי גבי תרומה א"צ רק במקום שבשל וע"כ דתרומה אינו אסור משום בליעה רק משום הנדבק בעין, וא"כ שפיר סגיא שטיפה במקום שבשל, ומשו"ה הביא הר"מ שם בהלכות תרומות הך דינא דבשל במקצת כלי א"צ לשטוף כל הכלי דמזה מוכח דא"צ להסיר הבליעה, ועוד לרבא דאמר שם דתרומה לא בעי מים וס"ל להר"מ דכל היכא דבעי הגעלה לא סגיא רק במים ולא בשאר משקין ועי' בריטב"א חולין ק"ח ע"ב שכתב בשם הרמב"ן דטבע המים להפליט ולא להבליע. ולכך אין הכלי נאסר ממי הגעלה עי"ש, ועי' רמ"א או"ח סוף סימן תנ"ב דאין מגעילין בשאר משקין, ועי' שו"ת פמ"א ח"א סימן פ"ג הביא ג"כ דעת הר"נ בשם הרמב"ם דאין להגעיל בשאר משקין ורק במים, וא"כ ממה דאמרינן הכא דתרומה סגיא אפילו ביין, מוכח דאין צריך להסיר הבלוע רק מה שנדבק בעין, ומשו"ה אין חילוק בין מים לשאר משקין וא"כ אדרבא מהך סוגיא יש ראיה להר"מ דתרומה א"צ הגעלה משום הבלוע ודו"ק:
יז
ועוד יש ליישב באופן אחר דמהך סוגיא לא קשה להר"מ, דוודאי אי ס"ל מב"מ לא בטל י"ל דגם הבליע אוסר, משא"כ אי מב"מ בטל אין הבליע אוסר כלל, והר"מ ע"כ מיירי רק באופן שאין נרגש טעם תרומה, שהרי ביש טעם כתב הר"מ גופא ואם בשל בנו"ט וא"כ א"ש, דהגמרא אזיל אליבא דר"י דדריש אותה פרט לתרומה, ואיהו ס"ל מב"מ לא בטל, וא"כ גם הבליע אוסר במשהו ג"כ וע"כ הא דקתני בנו"ט מיירי במין בשא"מ, ושפיר מסקינן דצריך הגעלה, אמנם לדידן דמב"מ בטל, א"כ כל זמן שאין הטעם נרגש א"צ הגעלה משום בלוע בעלמא, והנה ראיתי בהגהות שו"ת בית יצחק ח"א סימן קל"ז שהביא משם הרמב"ן במס' ע"א דתרומה לר"י נמי בטל במאה ולא אמרינן מב"מ לא בטל בתרומה גם לר"י, מ"מ הא דקתני ואם בשל בנו"ט ליכא לאוקמא במב"מ דעכ"פ מאה בעי וע"כ בשא"מ. ומיירי בנתינת טעם ממש, אמנם הר"מ מיירי היכא דליכא טעמא כמ"ש, ואז שפיר ס"ל דמשום בלוע בעלמא א"צ הגעלה בתרומה כמ"ש, וא"ש דברי הרמב"ם בס"ד, שוב ראיתי בשו"ת פמ"א ח"א סימן פ"ג שתמה אמאי א"צ בתרומה מרוש"ט בכל הכלי כיון דמפעפע בכולו, וא"כ א"ש דברינו בשיטת הר"מ דמכאן הוכיח דתרומה אין הבלוע אוסר רק משום מה שנדבק בעין ומשו"ה סגיא במקצת כלי וסגיא בשטיפה בעלמא ודו"ק, ובמ"ש לעיל באות ט"ו דתרומה קיל ואין הבליע אוסר יש לי קצת ראיה, מדברי הרשב"א במשה"ב בית ד' שער ד' שכתב לעניין אי סגיא להגעיל הכלי במקצת כתב דאפשר דדווקא בב"ח ובתרומה דהתירא בלע, אלמא דס"ל דתרומה נמי התירא בלע מקרי כיון שאין אסור לכל אדם, ואע"ג שהביא שם עוד טעם אחר משום שבתרומה הקילו אפילו בעינא לבטלה לכתחלה עיי"ש, מ"מ הא נמי אפשר מה"ט דדבר שאינו אסור לכל אין הבליע אוסר כל כך דלא מקרי איסור ממש רק מה שאסור לכל, ובאמת דעת הרשב"א דגם חטאת מקרי התירא בלע ולא כדעת התוס' במס' חולין קי"א ע"ב ד"ה הלכתא דחטאת מקרי איסורא בלע, ואפש"ל אפילו לדעת התוס' דחטאת מקרי איסורא בלע, היינו דווקא חטאת שעכ"פ קודם זריקה היה אסור גם לכהנים וא"כ אע"ג שהזריקה מתיר לכהנים מ"מ לזרים מקרי איסורא בלע, משא"כ תרומה דמעולם לא היה אסור שפיר מקרי התירא בלע ועי"ש היטב במשה"ב ודו"ק:
חי
הרמב"ם פ"ח מהלכות ממעה"ק הלכה י"ד פסק כל הכלים שמשתמשים בהם בקדשים בחמין צריכים מריקה ושטיפה עקב אכילה, והיינו שעושה מרוש"ט קודם הזמן שיעשה נותר, והראב"ד שם השיג עליו דאמרינן ממתין כל זמן אכילה והדר עבד ליה מרוש"ט עי"ש בכ"מ, והנה המרכבת המשנה שם כתב דדעת הר"מ שם דליכא הגעלה בכלי שנתבשל בהם קדשים אלא מרוש"ט למה שהיא בעין אבל הבלוע אינו נעשה נותר כיון דבעידנא דקא פליט ליתא לאיסורא בעינא, ולפי"ז הא דקאמר רבה בר אבוהי כל יום נעשה גיעול לחבירו היינו אבלוע אבל מה שהיא בעין נדבק בכלי ואסור לבשל בו עד שימרקנו וישטפני, וצריך מרוש"ט כל יום מימי הרגל, והא דקאמר נעשה גיעול לחבירו היינו דאין הבלוע נעשה נותר, והה"ד בכל ימי השנה רק בכל ימות השנה צריך מריקה כמ"פ ביום בין תבשיל לתבשיל וברגל סגיא במריקה בסוף היום מיהו בסוף היום גם ברגל צריך מרוש"ט משום דמה שהיא בעין נעשה נותר ועבר על בל תותירו וכן כתב הר"מ בפירוש המשנה דגם לר' טרפון צריך מריקה בסוף היום אפילו ברגל משום מה שנדבק בעין עי"ש היטב במרכבת המשנה, והנה למדנו מדבריו דהר"מ ס"ל דמרוש"ט קידם הזמן שנעשה נותר כדי שלא יעבור על בל תותירו וגם למדני מדבריו דהר"מ ס"ל דהבלוע בקדירה אין אוסר התבשיל רק השומן שנדבק בעין אוסר התבשיל וי"ל דהבלוע אינו אסור אם מבשלים קודם שנעשה נותר דהוי נטבנ"ט כמ"ש התוס' מס' חולין קי"א ע"ב ד"ה הלכתא, משא"כ במה שנדבק בעין בכלי אם יבלע בהמתבשל אחריו לא הוי נטבנ"ט דבדבר בעין לא שייך נטבנ"ט ודו"ק היטב:
והנה בתוס' דד"ה ממתין עד זמן אכילה הקשו אם נימא דהוצרכה התורה שבורה או מרוש"ט קודם שיעשה נותר, א"כ האיך אמר ר' טרפון כל יום נעשה גיעול לחבירו דכיון שהוזקק למרוש"ט אי בשל ביה האידנא שלמים קודם מרוש"ט לחסר, אלא וודאי לא חייב הכתוב מרוש"ט עד אחר שנעשה נותר, נר' היטב בתוס' שם, ונ"ל בכוונת התוס' במ"ש אם הוצרך הכתיב מרוש"ט קודם שנעשה נותר אם בשל קודם מרוש"ט נאסרו השלמים, ולא ס"ל דאע"ג דבטל מציות מרוש"ט. מ"מ התבשיל לא נאסר כמו אם בשל בכלי הצריך טבילה קודם טבילה דהמאכל לא נאסר כמה שהקשה באמת הפנים מאירות בחידושיו למס' זבחים למה יאסר התבשיל ע"י שלא עשה מרוש"ט, וצ"ל דהתוס' ס"ל דמכיון שחל מצוות מרוש"ט על מה שנדבק בכלי ולא מרקו ושטפו חל שם איסור על הבליע או על מה שנדבק בעין, ולא דמי לכלי קודם טבילה שרק נבלע בו שום איסור, עכ"פ י"ל דהר"מ ס"ל דר' טרפון ורבנן פליגי באמת בהא, דר"ט ס"ל דמצוות מרוש"ט היא רק לאחר שנעשה נותר משום שלא יאסור המתבשל אחריו, וא"כ כיון דנעשה גיעול לחבירו א"צ מרוש"ט רק מ"מ למה שנדבק בעין צריך למרק בסוף היום אמנם רבנן ס"ל דהתורה הוצרכת שבירה או מרוש"ט אפילו קודם שנעשה נותר ולא משום הבלוע דווקא וא"כ לא מהני מה דנעשה גיעול לחבירו, כיון דאין האיסור משום הבלוע, שוב ראיתי בספר גינת וורדים כלל ס"ו בד"ה ודע שהתוס' בזבחים כתב ג"כ דלר"ט המרוש"ט הי' לאחר שנעשה נותר, ומשו"ה מהני מה דבכל יום נעשה גיעול לחבירו ולרבנן הי' קודם שנעשה נותר והוי גזה"כ ואין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה עי"ש:
יט
ונ"ל להסביר פלוגתתם בס"ד דבאמת צריך טעם למה נימא דהוצרך הכתוב מרוש"ט קודם שנעשה נותר, ואדרבה אמאי לא נימא דכל זמן שלא נפסל דיין, אסור למרקן ולהוציא לחוץ הבלוע ולשפוך אותו, וכן ראיתי בחתס"ו בחידושי' הסוגיות עי"ש, אמנם י"ל כמ"ש המרכבת המשנה דכדי שלא יעבור על בל תותירו צריך מרוש"ט, וא"כ עדיף טפי שיעשה קודם שנעשה נותר שלא יבא לידי איסור כלל ועדיף טפי להוציא הבלוע או מה שנדבק בעין כל זמן שמותר עדיין, דהא בלא"ה לא יאכלם עוד ולא הוי בזיון קדשים בכך ממה שימתין עד שיעשה נותר, ויעבור על לאו דבל תותירו, אמנם אי אמרינן בכל לאו הניתק לעשה אם דעתו לקיים העשה, לא עשה שום איסור כמו במשהה חמץ ע"מ לבערו עי' בספר גינת וורדים סוף כלל כ"ג שרוצה לומר כן, א"כ שפיר מוטב להמתין עד שיעשה נותר, דהא לא עבד שום איסור, ונ"ל דהא תליא בהך שברא, דאי אמרינן בכל לאו הנל"ע בטלו ולא בטלו, היינו שאין האיסור מתחיל כלל עד ביטול העשה, שפיר י"ל דאם בדעתו לקיים העשה לא עשה שום איסור, משא"כ אי קייל"ן קיימו ולא קיימו ואין העשה רק תיקון הלאו א"כ עכ"פ כל זיון שלא קיים העשה עושה איסור, ושפיר מסתבר טפי לומר דהתורה הוצרכה מרוש"ט קודם שיעשה נותר, ועיין בספר הגיאות השדה ח"א שער עשדל"ת שער ה' אות י"ג, וא"כ י"ל דר"ע ס"ל בטלו ולא בטלו, ומשו"ה ס"ל דהתורה הוצרכה מרוש"ט לאחר שנעשה נותר, וחכמים ס"ל קיימו ולא קיימו, וא"כ מסתבר טפי דהתורה הוצרכה מרוש"ט קודם שנעשה נותר כיון דבלא"ה לא יבא לידי אכילה, מוטב טפי שלא יבא לידי בל תותירו, וא"כ א"ש דעת הר"מ דס"ל מרוש"ט עקב אכילה, היינו קודם שנעשה נותר, כיון דאיהו ס"ל פי"ח מהלכות סנהדרין קימו ולא קיימו. וא"כ אפילו אי מקיים לאחר שנעשה נותר מציות ביעור דהיינו מריקה ושטיפה מכל מקום איסורא עביד וודאי טפי מסתבר לומר שצריך מרוש"ט עוד קודם שנעשה נותר מ"מ עיקר מרוש"ט היא רק משום מה שנדבק בעין דהבלוע אין נעשה נותר כמ"ש המרכבת המשנה שם ודו"ק היטב:
כ
והנה מ"ש המרכבת המשנה שם בדעת הר"מ, דבלוע אין אוסרת כלל משום דבעידנא דקא פליט ליתא לאיסורא בעינא, לכאורה קשה א"כ מהו צריך כלל הא דכל יום נעשה גיעול לחבירו, הא אפילו אם יבשל לאחר שנעשה נותר, מ"מ כיון דבעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעינא, אינה אוסרת, דבשלמא אי אמרינן דמשו"ה אינו אוסרת משום דהוי נטבנ"ט צריך הא דכל יום כעשה גיעול, שלא יבא ידי נותר כלל, משא"כ אם מבשל לאחר שנעשה נותר הו"ל כנובנ"ט דאיסורא, משא"כ אי הטעם משום דליתא לאיסורא בעינא א"כ מה צריך הך דכל יום נעשה גיעול, ועי' ברש"י סוף מס' ע"א שכתב ג"כ בהך דרב אשי מה דקאמר שם דליתא לאיסורא בעינא, דמעולם לא הוכר איסורו דבשעה שנבלע בכלי היה היתר עכ"פ והיא עפ"י דעת המרדכי שהובא בש"ע או"ח סימן ש"כ גבי ענבים בגיגית דדבר שלא היה ניכר מעולם קיל טפי, וכן כתב החחס"ו בכוונת רש"י, ונראה לפרש דבאמת כתב הריטב"א מס' ע"א מה מהני הא דנעשה גיעול לחבירו, הא הגעלה צריך להיות בכל הכלי, ושמא לא יבשל אח"כ רק במקצת כלי' וכתב דלעניין זה מהני עכ"פ התירא בלע, ונראה עפ"י מ"ש לעיל באות ו' דהא דמפעפע בכל הכלי היא רק נועם קלוש, וא"כ שפיר מהני סברת התירא בלע, דהבישול הוי במקום הגעלה, ואע"ג דצריך הגעלה בכל הכלי הך בלוע שלמעלה ממקום הבישול היא רק טעם קלוש ואינו אוסר בהתירא בלע, ולחוש דלמא בשל מעיקרא יותר ועכשיו אינו מבשל רק עד למטה ממקום שהיה מבשל מעיקרא זה לא חיישינן דמסתמא היו מבשלים בשוה, וא"כ א"ש דעכ"פ הגעלה בעינן דאלא"ה יהי' אסור המתבשל אחריו רק הבישול ג"כ במקום הגעלה ומה שנבלע בכלי למעלה ממקום הבישול בזה שפיר אמרינן כיון דבשעה שנפלט האיסור ליתא לאיסורא בעינא ומעולם לא הוכר, הו"ל טעם קלוש ואינו אוסר, ועי' שו"ת פמ"א ח"א סימן פ"ג שהאריך בהא דבשל במקצת כלי, ובדברי הרמ"א ביו"ד סימן קכ"א ונבאר עוד בס"ד
והנה אי הו"א דכל עניין מרוש"ט לא הוי משום בלוע כלל רק משום מה שנדבק בעין א"כ וודאי קשה מה חילוק יש בין ב"ח לכלי נחשת דמה שנדבק בעין גם מכלי חרס יכול להסיר, והגם דלהר"מ באמת הי' רק גזה"כ שבירה בכ"ח ולפי"ז וודאי אין מוכח כלל מקרא דאין יוצא מידי דפיו, וצ"ל דהיא רק מדרבנן כמ"ש בספר צ"ק בחד תירוצא מ"מ י"ל גם לדעת הר"מ יש ליתן טעם. וחילוק בין כ"ח למתכות עפ"י מ"ש הב"י ביו"ד סוף סימן קכ"ב דכ"ח אין מבאיש מתוכו, וכתב הבית יצחק ביו"ד שו"ת קי"ג דהיינו דאין הבליעה נפגמה כל כך עד שלא תהיה ראויה לגר, ולפי"ז י"ל דגם להר"מ אע"ג דאין הבלוע אוסרת משום דליתא לאיסורא בעינא, מ"מ צריך ביעור משום שריפת נותר רק בכלי מתכות דהבליעה נפגמה לגמרי, אמרינן דתיכף כשנבלע בכלי הו"ל כמבוער ועומד כיון דסופו לפגום לגמרי, משא"כ בכ"ח דלעולם לא תפגום לגמרי הוצרך שבירה משום ביעור נותר, וס"ל להר"מ דהך מצוה שצריך לקיים ביעיר נותר אפילו בבלוע, אע"ג שאינו בעין היתה דעת התורה רק בחטאת ולא בשאר קדשים:
כא
והנה י"ל בדברי הרמב"ם עפ"י מ"ש המרכבת המשנה דכל עניין מרוש"ט אינו כלל משום הבלוע, י"ל דס"ל להר"מ דבלוע מקדשים אינו אוסרת כלל, דהנה באמת ס"ל להר"מ טעכ"ע לאו דאוריתא ורק טעם הבלוע בכלי ילפינן מג"ע, וע"כ חידוש הי' דאע"ג דטעכ"ע לאו דאוריתא מ"מ טעם הבלוע בכלי אוסר, וא"כ שפיר י"ל דדווקא היכא שנבלע בכלי מן האיסור, משא"כ היכא שבשעת בליעה היה היתר רק אח"כ נעשה איסור אין האיסור חל על הבליעה ואע"ג דבקדשים לכ"ע טעכ"ע דאוריתא היינו רק בנבלע מן הממש כמו חתיכה שנגע בחתיכה כמ"ש החוו"ד בסימן צ"ג, אמנם מה שיש לעיין אי נימא דהטעם מרוש"ט היא רק משום מה שנדבק בעין א"כ אמאי קייל"ן בשל במקצת כלי טעון מרוש"ט כל הכלי ולא סגיא למרוק ולשטוף רק במקום שבשל, ול"ל דהוי גזה"כ מ"מ, מנ"ל להר"מ לומר דהוי גזה"כ ולומר דאין הטעם משום הבלוע ונ"ל דבאמת מזה הוכיח הר"מ דעיקר הטעם רק משום מה שנדבק בעין דהר"מ י"ל דס"ל דמפעפע בכל הכלי, וגם קשה ליה קושיית התוס' ד"ה בישל במקצת כלי אמאי לא קא מיבעי' ליה בשאר איסורים ג"כ, ומשו"ה ס"ל להר"מ בשאר איסורים דהבלועה אוסרת וודאי צריך הגעלה בכל הכלי דמפעפע בכולו ולא אמרינן דמ"מ לסגיא הגעלה במקצת משום כבולעו כך פלטו דזהו אין דבר ברור דהא הבישול היה יותר זמן מהגעלה, דהגעלה אינו שוהה כל כך כמו הבישול, וא"כ אפשר דהבישול הבליע בכל הכלי, והגעלה אינו מוציא מכל, הכלי ועי' היטב בשו"ת פמ"א ח"א סימן פ"ג ולכך לא מיבעי' ליה רק בקדשים כיון דאין הבלוע אוסרת אי מ"מ צריך מרוש"ט בכל הכלי משום גזה"כ או כיון דקדשים צריך לאכול כדרך שהמלכים אוכלים מדכתיב למשחה לגדולה ומשו"ה צריך מרוש"ט כל הכלי מחמת זיעת האוכל שעולה למעלה ואמר לו דצריך כל הכלי, ופריך הגמרא וטעמא מאי וס"ל להר"מ דאי היה אסור משום בלוע לא היה פריך וטעמא מאי דפשיטא דצריך הגעלה כל הכלי וע"כ דאין האיסור משום בלוע כלל ומשו"ה אצטריך קרא דמ"מ טעון מרוש"ט כל הכלי ועי' היטב מ"ש לעיל באות ו' ודו"ק, ולפי"ז צ"ל באמת הא דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו היא רק דמה"ט לא אסרו מדרבנן ג"כ, דאי הוי צריך מרוש"ט משים הבלוע מה"ת לא היה חשבינן הבישול במקום הגעלה דהא יש לחוש דלמא לא יבשל בכל הכלי ואין עולה במקום הגעלה כקושיית הריטב"א בסוף מס' ע"א שהבאתי לעיל, וע"כ דהבלוע אינה אוסרת כלל בקדשים רק מדרבנן ושפיר חשבינן לבישול במקום הגעלה וא"ש נמי דעת הרשב"א בטור יו"ד סימן צ"ג דבשל בשר מהני אח"כ בישול ירקות במקום הגעלה דבכל מקום דלא בלע איסורא חשבינן לבישול במקום הגעלה, אמנם להרשב"א ל"ל הך טעמא דהרשב"א ס"ל טעכ"ע דאוריתא, ולפימ"ש דכיון דטעכ"ע לאו דאוריתא ובלוע בכלי שאוסרת היא חידוש אינו אוסר רק דומיא דגיעולי מדין שבלע איסורא א"ש דתוס' ס"ל דמרוש"ט הוי משום בלוע דתוס' ס"ל טעכ"ע דאוריתא, ומשו"ה שפיר אוסרת הבלוע גם בקדשים, ועי' מ"ש לעיל אות ט"ז בישוב דברי הרמב"ם פט"ו מהלכות תרומות ודו"ק היטב:
כב
לעיל אות י"ד הבאתי קושיית הצ"ק בתוס' ד"ה אלא קדורות, שהקשה דלמא הגעלה ג"כ מהני בכ"ח והא דכתבה התורה שבירה לרבותא דאפילו בשבירה אע"ג שהטעם נשאר בחרסין מקיים מצוות ביעור נותר. אמנם לכאורא יש ליישב דא"כ לכתוב רחמנא שבירה בכלי מתכות ומרוש"ט בכלי חרס, וע"כ מדכתבה התורה הך רבותא רק בכלי חרס ש"מ דכ"ח לא מהני הגעלה, ועי' ברש"י מסכת' פסחים ל' ע"ב ד"ה דמודיית, אמנם אכתי קשה לפימ"ש לעיל באות כ' דהבלוע בכלי מתכות א"צ ביעור דהוי כמבוער ועומד כיון שסופי לפגום לגמרי רק בכלי חרס שאין הבלוע נפגמת בעצמותה צריך הבלוע ביעור א"כ ע"כ לא יכלה התורה לכתוב הך רבותא רק בכ"ח, והדרא קושיית הצ"ק לדוכתא וצ"ל דהתוס' לא ס"ל הך חילוק בין כ"ח לכלי מתכות לומר דבמתכות נפגמת הבלוע בעצמותה, וא"כ צריך ביעור גם בלוע בכלי מתכות, וא"ש דאי רק לרבותא דבשבירה נמי מקיים מצוות ביעור היה לכתוב הך רבותא בכלי מתכות, וע"כ דכ"ח איני יוצא מידי דפיו וא"ש, אמנם לדעת הר"מ וודאי צ"ל דהא דכ"ח לא מהני הגעלה, היא רק מדרבנן כמ"ש בספר צ"ק דמקדשים אין ללמוד כלל, כיון דכל עניין מרוש"ט לא הוי רק משום הנדבק בעין, ולא משום הבלוע כמ"ש במרכבת המשנה, דהנה לפימ"ש לעיל באות ט' דהא דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו הוא רק ספק, וא"כ קשה לכאורא אמאי לא מוקמינן הקדירה בחזקת הותר, ויהי' מותר לבשל בה, וצ"ל דכאן לא שייך חזקת היתר, כיון שאין אנו אוסרים הקדירה רק משום הבלוע, ואנן מסופקים אם הבלוע יצאה משם או כשאר עדיין והבלוע יש לה חזקת איסור, ועי' בספר ישועות יעקב ליו"ד סימן צ"ו שכתב ג"כ, דמשו"ה הוצרכה התורה הגעלה ולא אמרינן דלמא כבר הקדירה אינו בן יומא דמוקמינן הקדירה בחזקת איסור, וה"נ מוקמינן הבלוע בחזקת איסור, ועי' בספר ברוך טעם שער התערובות פ"ג שכתב ג"כ דכל היכא שאנו אוסרים ההיתר רק מחמת האיסור שיש שם, לא שייך לאוקמא בחזקת היתר דאין אנו מוציאין ההיתר מחזקתו רק האיסור, אמרינן דנשאר בחזקתו וממילא אסור ההיתר ג"כ, ועי' עוד בישועות יעקב סימן קכ"ב ס"ק ג', אמנם עד כאן נוכל לומר דהבלוע יש לה חזקת איסור רק אם אין סופה לפגום לגמרי דאז עכ"פ כל זמן שהוא בכלי לא נפקע האיסור ממנה, ושפיר איכא לבלוע חזקת איסור, משא"כ אם הבלוע סופה לפגום בעצמותה לגמרי ונפקע האיסור א"כ לא שייך חזקת איסור כלל, כיון דחזקת איסור יפקע ממילא, והנה לכאורא קשה איך מהני הגעלה כלל דהא אין זה ברור שבכל פעם נפלט האיסור, ועי' בחידושי הרי"מ למס' פסחים ל' ע"ב שכתב כן להדיא דפעמים פולט, ולפעמים אין פולט ודלמא לא נפלט עכשיו בהגעלה, ול"ל דמוקמינן הקדירה בחזקת היתר, ולבלוע ליכא חזקת איסור כיון דגוף הבלוע לא תשאר לעולם באיסורא כיון דסופה לפגום לגמרי, אמנם כן היינו דווקא בכלי מתכות דהבלוע נפגמת לגמרי, משא"כ בכ"ח לא תפגם הבלוע לגמרי, ושפיר איכא חזקת איסור ומשו"ה לא מהני הגעלה בכ"ח, וא"ש מאוד לשיטת הר"מ דמקדשים אין מוכח כלל דכ"ח אין יוצא מידי דפיו כיון דאין הטעם משום הבלוע א"כ מנ"ל לרבנן הך מילתא דכ"ח לא מהני הגעלה, ולפי דברינו א"ש דמסברא יש חילוק בין ב"ח לכלי מתנות, דבכ"ח מוקמינן הבלוע בחזקת איסור, וכיון דאיכא ספק אי יוצא מידי דפיו וגם בכל הגעלות אי נפלט ע"י הגעלה ומשו"ה בכ"ח איכא חזקת איסור ובכלי מתכות מוקמינן בחזקת היתר כיון דסוף הבלוע לפגום לגמרי מוקמינן הכלי בחזקת היתר ודו"ק היטב ועי' בתוס' מס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות שכתבו דליכא למימר אוקי חילין אחזקתיהו כיון דמה שנפל לתוכו אין לו חזקת היתר, וא"כ ה"נ בכלי חרס כיון דהבלוע בכל מקים שהיא יש עליה שם איסור כיון שאינו נפגמת לעולם בעצמותה כמ"ש לא מוקמינן הקדירה בחזקת היתר, ומשו"ה לא מהני הגעלה, אע"ג דהוי רק ספק אם אינו יוצא ע"י הגעלה ועי' בחידושי הרי"מ מס' פסחים ל' ע"ב כתב ג"כ דהוי ספק בכ"ח אם אינו יוצא ע"י הגעלה, ועולים שפיר דברינו בס"ד:
כג
כבר הבאתי לעיל קושיית התוס' והרא"ש סוף מס' ע"א אמאי צריך מרוש"ט הא הוי נוטל"פ אי ס"ל לינת לילה פוגמת (והיינו דס"ל דמצוות מורוש"ט הי' משום הבלוע שלא יתן טעם במה שנתבשל אחריו ולא כשיטת הר"מ), והנה לכאורא יל"ד לפי דעת הגהת אשרי מס' ע"א ע"ד דבאיסור הנאה אין חילוק בין בת יומא לשאב"י, כלומר דנוטל"פ אסור באיסורי הנאת, א"כ מאי קשיא להו תא נותר אסור בהנאה דהוי מן הנשרפין, וא"כ גם נוטל"פ אסור, אמנם ראיתי בשו"ת אמרי אש ליו"ד סימן מ' שכתב דהג"א ס"ל רק דבעינן הולכת הנאת הקדירה לים המלח משום שהבלוע אינה פגומה בעצמו וכל הקדירה נעשה נבלה מ"מ התבשיל אינו נאסר גם באסה"נ רק דמי הנאת הקדירה צריך להוליך לים המלח וא"כ הקשו שפיר דהא המתבשל אחריו לא יהי' נאסר מטעם נותר כיון דהוי נוטל"פ, ול"ל דהא מ"מ צריך מרוש"ט שלא יצטרך להוליך הנאת הקדירה לים המלח י"ל כיון דהא דחענ"נ הי' רק מדרבנן א"כ מה"ת א"צ להוליך דמי הקדירה לים המלח וא"כ הקשו שפיר אמאי צריך מרוש"ט מה"ת כיון דמה"ת לא נעשה הקדירה נבלה, ולפי"ז מוכח דגם בקדשים לא אמרינן חענ"נ ולא כמו שראיתי באחרונים דבקדשים אי אמרינן היתר מצטרף לאיסור אמרינן גם חענ"נ מה"ת וזהו אינו דא"כ מאי מקשו התוס' והרא"ש למה הוצרך מרוש"ט הא בעינן מרוש"ט או שבירת שלא יצטרך להוליך דמי הנאת הקדירה לים המלח, ואע"ג דבכלי מתכות לא אמרינן בלא"ה נעשה נבלה כיון דאפשר להוציא האיסור משם מ"מ קושייתם היה גם אשבירת בכלי חרס והתם וודאי קשה דמוכרח לשבור ושלא יבשל משום הקדירה דאסורה בהנאה כיון דנעשה נבלה, וע"כ דגם בקדשים מה"ת לא אמרינן דנעשה נבלה ומשו"ה תקשו שפיר למה צריך שבירה ומרוש"ט, ועי' היטב בשו"ת אמרי אש שם ודו"ק – והנה באמת י"ל דאם הבלוע אינה פגומה בעצמותה א"כ באיסור הנאה אסור אפילו נוטל"פ וא"כ לדעת הר"נ דס"ל להדיא דהבלוע אינה פגומה לגמרי, קשה מאי פריך הא נותר אסור בהנאה, ונימא דגם נוטל"פ אסור, ונראה דעד כאן לא קאמר הג"א שם דבאיסורי הנאה גם נוטל"פ אסור רק במין בשא"מ שהטעם נרגש עכ"פ, ומשו"ה אמרינן כיון דאסור בהנאה ולא נפגם לגמרי אסור אפילו באינו ב"י משא"כ הכא קדשים דמסתמא מבשלים מב"מ א"כ אינו מרגיש שום טעם ואע"ג דאסור בהנאה מ"מ כיון שאינו נרגש כלל לא מקרי הנאה כלל, ופריך שפיר אמאי צריך שבירה ומרוש"ט ודו"ק:
כד
והנה לכאורא י"ל דכאן גבי נותר לא שייך שיהיה נוטל"פ אסור משום דאסיר בהנאה דהא נעשה פגום קודם שנעשה נותר, וא"כ לא חל איסור נותר כלל, דהו"ל כמו סרוחה מעיקרא, ולזה עוררני אחד מהתלמודים, אמנם אחר העיון קצת יש חילוק רב, דכאן כיון דאין הבליע נפגמה בעצמותה שפיר חל איסור נותר על הבלוע ג"כ ורק לעניין לאסור התערובות אמרינן דכיון דאין נהנת בטעמו מותר וא"כ באיסורי הנאה עכ"פ אסור ומוכרח ע"כ דבפגם פורתא לא הוי סרוחא מעיקרא מכח קושיית הגאון מקיר חיים בהלכות פסח סימן תמ"ז ס"ק י"ב דהקשה דמאי מסופק הגמרא מסכת' ע"א אי רב ס"ל נוטל"פ אסור הא אי ס"ל אסור ע"כ דיליף מגיעולי מדין כר"מ ואין חילוק בין פגם פורתא לפגם רבה, וא"כ איך אמר קדירות בפסח ישברו הא תיכף כשנכנס הבלוע לקדירה נפגמת מעט ולא חל איסור חמץ על הבלוע דהו"ל סרוחה מעיקרא ובסרוחה מעיקרא לכ"ע ס"ל נוטל"פ מותר, וע"כ צ"ל דכל שלא נפגם לגמרי לא הוי סרוחה מעיקרא, וא"כ הכא כיון דאין הבלוע בקדירה נפגמה בעצמותה לא הוי בכלל סרוחה מעיקרא ושפיר חל איסור נותר רק שלא יכול לאסור התערובות כמו שאר נוטל"פ משום שאין נהנה מזהו הטעם היינו דלא חשיב אכילה כיון שאינו מושבח, וא"כ באיסור הנאה יוכל לאסור התערובות ג"כ לדעת הגהת אשר"י הנ"ל וע"כ צ"ל כמ"ש כיון דהוי מב"מ ואינו מרגיש שום טעם כלל גם בכלל הנאה לא הוי ועי' שו"ת בית יצחק ח"א ליו"ד סימן קי"ג באות י' שם שהביא ג"כ קושיית בעל מקור חיים הנ"ל וכתב ג"כ כיון דלא נפגמה הבלוע בעודנו בקדירה רק לאחר שיצא לתבשיל לא הוי סרוחה מעיקרא, הרי כמ"ש דמשום פגם פורתא וודאי סרוחה מעיקרא לא הוי עכ"פ ודו"ק:
כה
במ"ש לעיל באות כ' דלהר"מ לא ס"ל כלל מרוש"ט משום בליעת נותר רק משום ביעור נותר, אבל הטעם אינו אוסר כלל כמ"ש, כיון דטעכ"ע לאו דאוריתא, ואע"ג דטעם הנבלע בכלי אוסר מגיעולי מדין, היינו רק בבלע איסורא עי' בספר שו"ת מאהבה ליו"ד ח"ג סימן של"ט וסימן ש"מ שכתב ג"כ בדברי הר"מ דאין הבלוע אוסרת כלל עי"ש שהאריך קצת:
כו
נ"ל עוד דבר חדש לתרץ שיטת הפוסקים שהבאתי לעיל באות ט' דבאיסור דרבנן מהני הגעלה אפילו לכלי חרס עפ"י מ"ש לעיל באות כ"א, דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דמשום בליעת נותר א"צ כלל מרוש"ט כיון דטעכ"ע לאו דאוריתא, ורק מגיעולי מדין ילפינן דטעם איסור הנבלע בכלי אסור, ואמרינן דווקא היכא שבלע איסורא משא"כ בנותר דהתירא בלע דבשעת הבלוע לא היה נותר אין הטעם אוסר כלל, והנה לפי"ז י"ל דבר חדש דכל איסור דרבנן לא מקרי כלל איסורא בלע עפ"י מה שהבאתי בספרי ח"ד שער לקט השדה שער ב' אות י"ט דכל איסור דרבנן לא הוי איסור חפצא כלל, וא"כ לא מקרי איסורא בלע כלל כיון דלא הוי איסור חפצא, וא"כ כה"ג אפילו באיסור דאוריתא אין הטעם אוסר וא"כ י"ל דגם מדרבנן לא היה הטעם אוסר באיסור דרבנן כלל, רק מ"מ צריך הגעלה עכ"פ שלא יהיה דעתו על הבלוע שיש שם שירצה לאכול הבלוע, וא"כ בלא הגעלה כלל, שפיר אסור משא"כ כי עביד הגעלה דאז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין רוצה להנות מן האיסור כיון שמפליט האיסור, ואע"ג שאין כל האיסור נפלט מכלי חרס, מ"מ כיון שכל זמן שהבלוע בכלי אין חל עליו שם איסור כיון דלא הוי איסור חפצא ולא בעינן הגעלה רק שלא יהיה דעתו להנות מן האיסור וא"כ כיון שהגעיל דגלי דעתו שאין מחשבתו על הבלועה, שפיר מותר אע"ג שלא יצא כל הבלוע, ומשו"ה באיסור דרבנן מהני הגעלה אפילו לכלי חרס לשיטת אלו הפוסקים ודו"ק היטב: