אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער בליעת איסור שער א

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער בליעת איסור שער א

שער ספיקא דממונא שער ג

בסוגיא דנ"ט בר נ"ט מס' חולין כי"א ע"ב ועוד שם בגמרא בס"ד.

א

בגמרא יתיב רב כהנא וכו' קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין (כלומר של בשר) מותר לאכול בכותח מ"ט אמר אביי האי התירא בלע והאי איסורא בלע, אמ"ל רבא כי בלע התירא מאי הוי סוף סוף האי התירא דאתי לידי איסורה היא אלא אמר רבא האי אפשר למטעמיה האי לא לא אפשר למטעמיה אמ"ל רב פפא לרבא ולטעמיה קפילא ארמאה, ומסקינן דליכא קפילא, והנה יש כאן לדקדק כמה דקדוקים א' קשה מאי ס"ד דאביי לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, הא איהו גופיה בסוף מס' ע"א דנמי משני הגמרא חילוק בין שפוד של איסור לשפוד של קדשים משום דהאי התירא והאי איסורא לא ס"ל החילוק ואמאי ניחא ליה הכא החילוק בין התירא בלע לאיסורא, ב' מאי קמל"ן רב כתנא דאסור לאכול רותח בקערת שמלח בה בשר, ובפרט לרבא דמוקי לה בליכא קפילא דווקא פשיטא דאסור דלמא יש בו טעם דם ג' קשה מ"ט לא משני הגמרא לחלק משום דגבי צנון איכא נטבנ"ט כלומר הבשר בסכין והסכין בצנון ועדיין הי' היתר משא"כ בקערה דליכא נטבנ"ט דהא הקערה נאסרה תיכף מן הדם, ואע"ג דרש"י פירוש גבי צנון דבולע מן השמנינית הקרוש עליו וא"כ ליכא נטבנ"ט כיון דהבשר היא בעין. מ"מ דלמא מיירו רב כהנא בסכין מקונח דומיא דקערה דסתם קערה נקיה כמ"ש הש"כ ביו"ד ריש סימן צ"ה, והנה התוס' ד"ה אמר אביי תירצו דאביי לא רצה לתרץ לרב כהנא משום נטבנ"ט כיון דאיהו גופא ס"ל בסמוך דגבי צנון לא מהני נטבנ"ט משום חורפא דצנון עי"ש, מ"מ קשה לרבא דלא מצינו ליה דס"ל דגבי צנון לא מהני נטבנ"ט א"כ מ"ט לא מתרץ לרב כהנא דגבי צנון מותר, משום נטבנ"ט אמנם לזה יש לתרץ לכאורא דס"ל מדנקוט ר"כ הני ב' דינים קערה וצנון בהדדי ע"כ כמו דגבי קערה לא הוי נטבנ"ט הכי נמי דכוותיה גבי סכין מיירי בעניין דלא הוי נטבנ"ט וכמ"ש רש"י דאיכא שמנונית קרוש בעין, אמנם יתר הקושיות עדיין אינם מתורצים עוד יש להקשות מ"ט באמת מהני טעימה בין בקערה, בין בצנון הא הך רותח לכאורא מיירי בדבור גוש ג"כ דומיא דצנון וא"כ כיון דכאן לא הוי ע"י בישול בין בקערה בין בצנון וא"כ אין הטעם מתפשט בשוה, וא"כ איך מהני טעימה דלא דמי לקדירה שבשל בה בשר ואח"כ חלב דמהני טעימה דהטעם מתפשט בשוה. משא"כ הכא אי מיירי בדבר גוש ובפרט דצנון הוי דבר גוש ולא בלע ע"י בישול. אין הטעם מתפשט בשוה אמאי מהני טעימה:

ב

והנה לקושיא הראשונה מאי ס"ד דאביי לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, נ"ל בכוונת אביי כדי דהנה גבי איסור קייל"ן אין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ אם נתן רותח בקערה של איסור שפיר י"ל דאע"ג דאין נרגש טעם איסור בהיתר רותח מ"מ משהו איכא עכ"פ ואסור עכ"פ לאותו שנתן הרותח בקערה כדין מבטל איסור לכתחילה דאסור למי שנתבטל בשבילו, ומדוייק הלשון "אסור לאכול" ולא קאמר אסור ליתן לתוכו רותח רק דרב כהנא קמל"ן דהוא אסור לאכול בכל גוונא אפילו אין בו טעם איסור משום מבטל איסור לכתחלה, משא"כ בסמוך בקדירה שבשל בשר דאמר אם בשל בנו"ט מיירו לעניין איסור חלב מדינא אפילו לאחרים ולא משום קנס למי שבשל לכך נקט אם בשל בנו"ט אמנם עד כאן שייך מבטל איסור לכתחילה רק במידי דאיסורא דומיא דקערה, משא"כ בצנון שחתך בסכין דעדיין היתר היא ובפרט אם בשעה שחתך לא היה דעתו לאכול בכותח כמ"ש הפוסקים גבי דגים שעלו בקערה דלכתחלה לא יתנם בקערה של בשר ע"מ לאכול הדגים בכותח עי' בש"ע יו"ד סימן צ"ה ודו"ק א"כ לא שייך גבי צנון אין מבטלין איסורא לכתחלה כיון דהיה היתר באותו שעת שחתך בסכין ושפיר אמרינן אם אין נרגש טעם בשר בצנון מותר בכותח ואע"ג דמשהו איכא עכ"פ לא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דעדיין היתר הוא, וזה כוונת אביי לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, אמנם רבא הבין מילתא דאביי כפשוטו דאפילו אם נרגש הטעם ג"כ מחלק בין התירא בלע לאיסורא, ופריך ליה שפיר התירא דאת' לידי איסורא, ומשו"ה מתרץ רבא דבאמת גבי צנון נמי אינו מותר רק היכא שאין נרגש בו טעם בשר, אמנם לפי האמת אביי נמי מיירי רק בליכא טעם בשר בצנון כמ"ש רק דלא יהיה אסור משום מבטל איסור לכתחלה קאמר אביי דגבי צנון לא שייך א"מ איסור לכתחלה כיון דהתירא היא עכשיו לא דמי לקערה:

ג

אמנם לתרץ כל הקושיות נ"ל עוד כוונה אחרת בחילוקא דאביי בין התירא בלע לאיסורא אפילו לפי האמת, דהנה לכאורא י"ל עפ"י מ"ש לעיל אמאי מהני טעימה כיון שאין הטעם מתפשט בשוה, דמ"מ מותר דמוקמינן ההיתר בחזקת היתר כמו שהיה מעיקרא וודאי היכא דליכא קפילא לא שייך להתיר משום חזקת היתר דכיון שיש מציאות לברר הדבר לא מוקמינן בחזקת היתר משא"כ לעניין החשש שמא לא נתפשט הטעם בשוה דאין זה מציאות לברר וא"כ נצטרך לאסור כל ההיתר, בכה"ג שפיר מוקמינן בחזקת היתר וכבר דברו מזה האחרונים ועי' בשו"ת מהר"ם שיק ליו"ד סימן קט"ו ובשו"ת בית אפרים סימן ל"א ליו"ד, אמנם לכאורא י"ל דכאן לא שייך חזקת היתר דתיכף מכיון שנתן הרותח לתוך קערה של איסור איתרע ליה החזקת היתר, וא"כ אשמעינן רב כהנא חידוש דין דאפילו אם טעמו הרותח ע"י קפילא ולית ביה טעמא נמי אסור דכה"ג אין מתפשט הטעם בשוה, ולא מהני טעימה, ומתרוץ קושיית הר"נ דמאי קמל"ן ר"כ פשיטא ולפימ"ש א"ש דקמל"ן באמת דאפילו טעימא לא מהני' אמנם עד כאן נוכל לומר דלא מהני טעימה רק גבי קערה דהוי איסור ואיתרע ליה תיכף הך חזקת היתר של הרותח שנתן לחוך הקערה, אמנם גבי צנון שחתך בסכין של בשר דאע"ג דלעניין לומר שלא יצטרך טעימה כלל אם יש בו טעם בשר לאכלו בכותח לא מוקמינן ליה על חזקתו הראשונה ולומר דכמו שמעיקרא היה מותר לאכול בכותח גם עכשיו מותר כיון דאפשר לברר ע"י טעימה מ"מ הך חששא שנימא דלא יהני טעימה דלמא לא נתפשט בשו"ה הטעם שפיר מוקמינן ליה אחזקתו הראשונה שעדיין מותר לאכלו בכותח וכאן לא שייך לומר דאיתרע ליה חזקת היתר דהא מעולם לא יצא מחזקת היתר כלל שפיר מהני ליה חזקתו הראשונה לגמרי גם לעניין זה שמותר לאכול בכותח וא"כ א"ש חילוקא דאביי דגבי קערה לא מהני טעימה כיון דאין הטעם מתפשט בשוה וחזקת היתר ליכא דאיתרע ע"י שנתנו בקערה של איסור אמנם גבי צנון שפיר איכא חזקת היתר, וזהו כוונת אביי לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע דכיון דהתירא בלע שפיר לא איתרע ל"ה חזקת היתר מעולם ולא אמרינן חזקה דאיתרע לא הוי חזקה רק היכא דחזקת היתר שלו איתרע ודוק) אמנם כל זהו הי' רק אי ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה, משא"כ אי ס"ל חזקה דאיתרע הוי חזקה א"כ גם לעניין איסור אע"ג דבעי טעימה עכ"פ דלעניין זה לא מוקמינן אחזקת היתר כיון שיש מציאות לברר מ"מ אם כבר טעמו ואין בו טעם איסור רק החשש דלמא לא נתפשט הטעם בשוה שפיר מוקמינן בחזקת היתר שלא יהיה אסור לעולם והנה כבר הבאתי כמ"פ בספרי דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקת ומאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ס"ל חזקא דאיתרע שמה חזקה ולא גמרינן מספק טומאה ברה"ר דטהור דהתם משום חזקת טהרה אע"ג דאיתרע הוי חזקה והך סברא היא מספר דברי אמת והנה השב שמעת' שמעת' א' פ"ד האריך להוכיח דאביי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא ורבא ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל לאבי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ורבא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה, וא"כ א"ש הכל בס"ד דאביי דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה שפיר מחלק בין איסורא בלע דהכא כיון דהוי איסורא לא מהני אפילו טעימה דאכתי יש לחוש דלמא יש בו טעם איסור כיון שאין הטעם מתפשט בשוה אמנם רבא דס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה, א"כ גם גבי איסור נמי מהני טעימה כמו גבי צנון ולא חיישינן למה שאין הטעם מתפשט בשוה דכיון דעל זה אי אפשר למיקם עלה דמילתא שפיר מוקמינן ליה בחזקת היתר רק בלא טעימה כלל אי אפשר להתיר משום חזקת היתר דבדבר שיש מציאות עכ"פ לברר לא סמכינן על החזקה וא"כ טובא אשמעינן רב כהנא בין לאביי בין לרבא לאביי אשמעינן דגבי קערה אפילו טעימה לא מהני כיון שלא נבלע ע"י בישול אין הטעם מתפשט בשוה, ולרבא קמל"ן אפכא דווקא בלא טעימה אסור, משא"כ ע"י טעימה לזה דלמא לא נתפשט הטעם בשוה לא חיישינן דמוקמינן אחזקת היתר, ומשו"ה ניחא להו לאביי ורבא לאוקמא מילתא דרב כהנא בהכי דכה"ג איכא שפיר רבותא בין לאביי לשיטתו בין לרבא לשיטתו, משא"כ אי הוי מוקמי מילתא דרב כהנא משום נטבנ"ט לא היה שום רבותא במילתא דרב כהנא דהא כבר ידעינן מפלוגתא דרב ושמואל וא"כ לא הו"ל לרב כהנא לומר רק אי הלכתא כרב או כשמואל דהך דקערה שמלח בה דלא הוי נטבנ"ט פשיטא דהא הוי טעם ראשון, אמנם לאקומתא דאביי ורבא טובא אשמעינן גם בהא דקערה דלאביי אשמעינן דלא מהני אפילו טעימה, ולרבא אדרבא אשמעינן דמ"מ טעימה מהני כמו גבי צנון דמהני טעימה אע"ג שלא נתפשט הטעם בשוה דגבי קערה נמי מוקמינן בחזקת היתר כמ"ש ודוק ולדבר הזה עוררני בני ה"ב החריף וכו' מו"ה משה נ"י:

ד

הרמב"ן במלחמות במס' פסחים פרק כיצד צולין הקשה לדעת הרי"ף דס"ל גבי פת שאפאה עם הצלי אסור לאכול בכותח דהו"ל דשיל"מ לאכול בלא כותח, הקשה מדגים שעלו בקערה אמאי מותר לאכול בכותח וכן מצנון שחתך בסכין אמאי מותר בכותח ולא נימא דהו"ל דשיל"מ, והנה מדגים שעלו בקערה תירץ שם דנטבנ"ט אפילו משהו לא הוי אמנם מצנון שחתך בסכין דאיכא עכ"פ משהו שמנינות קרוש הניח בצ"ע, עכ"פ י"ל דרב כהנא אשמעינן רבותא גם לעניין צנון דלא נאסר במשהו דכה"ג לא הוי דשיל"מ עי' בבעל המאור שם, אמנם לעיקר קושיית הרמב"ן י"ל דרי"ף ס"ל דווקא גבי פת שאפאה עם הצלי דשם אילו היה טעם גמור היה הבלוע בדרך שאסור מה"ת דצלי הוי כבישול לעניין בב"ח עי' פלתי סימן פ"ז מ"ש בזה, ומשו"ה גזרו נמי בריחא דלא לבטל משום דשיל"מ, משא"כ בצנון שחתך בסכין דליכא כאן שום בליעה באופן דלתסר בב"ח מה"ת ואין כאן שום סרך איסור מה"ת אפילו היה בו טעם משו"ה כי ליכא טעם רק משהו לא גזרו ביה משום דשיל"מ ואע"ג דלגבי פת שאפאה עם הצלי נמי אפילו היה בו טעם גמור בפת לא היה אסור מה"ת לאכול בכותח דהא אכילתו בכותח אינו דרך בישול ומ"מ גזרו משום דשיל"מ התם מ"מ עיקר הבליעה באה באופן שבב"ח יש לאסור מה"ת שפיר גזרו כה"ג נמי, משא"כ הכא גבי צנון גם עיקר הבליעה הראשונה לא היתה בגוונא שיהי' בו סרך איסור בב"ח מה"ת משו"ה לא גזרו במשהו כלל, כך יש לחלק לשיטת הרי"ף, אמנם הרמב"ן י"ל דס"ל דצלי נמי אינו אסור מה"ת בב"ח עי' פלתי שם סימן פ"ז, ומשו"ה לא ניחא ליה בהאי חילוקא אמנם מ"ש הרמב"ן שם דנבטנ"ט אפילו כמשהו לא הוי, וגרע מריחא, יש לעיין א"כ מ"ט לא התירו רק בנטבנ"ט דהתירא, ולא דאיסורא, כמ"ש הר"נ דשם בב"ח אין יוכל לחול על טעם קלוש ומשו"ה באיסורא לא שייך נטבנ"ט, וא' נימא דנטבנ"ט אפילו משהו לא הוי א"כ גם באיסורא, אי לא ס"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה, הוי לן להתיר נטבנ"ט. ואולי אפש"ל דגבי איסורא באמת ג"כ רק מדרבנן אסור, ואולי משום גזירה אטו טעם ראשון ועי' פרמ"ג בשפתי דעת ביו"ד סימן צ"ד ס"ק כ"ב שחקר בזה אי נטבנ"ט דאיסורא מה"ת אסור או רק מדרבנן, ואי נימא כדעת המלחמות דנטבנ"ט לא הוי אפילו משהו פשיטא דליכא איסור דאוריתא בנטבנ"ט אפילו דאיסורא ואפילו אי חתיכה נעשה נבלה דלא שייך נטבנ"ט, מ"מ הא דחחענ"נ בשאר איסורין וודאי כמעט לכל הפוסקים היא רק מדרבנן, עי' בש"ע יו"ד סימן צ"ב א"כ מה"ת מותר נטבנ"ט, אפילו באיסורא רק מדרבנן גזרו בנטבנ"ט דאיסורא:

ה

ועפי"ז היה מקום לומר דבר חדש בפלוגתא דרב ושמואל גבי דגים שעלו בקערה דבאמת גם רב מודה דנטבנ"ט דהתירא מותר מה"ת רק רב דס"ל בשאר איסורים חענ"נ מה"ת עי' מס' חולין ק' ע"א, ועי' בספרי ח"ד בסוגיא דטפת חלב באות ט"ז כתבתי להוכיח דרב ס"ל מה"ת חענ"נ בשאר איסורים וא"כ וודאי בשאר איסורים נטבנ"ט אסור מה"ת כיון דחנ"נ לא שייך נטבנ"ט כמ"ש הפוסקים ומשו"ה ס"ל גם בב"ח לאסור נטבנ"ט אטו שאר איסורים, דאם יתירו בב"ח נטבנ"ט יטעו להתיר גם בשאר איסורים אמנם שמואל ס"ל אפשל"ס מותר ולא ס"ל אחנ"נ וא"כ גם בשאר איסורים רק מדרבנן אסור נטבנ"ט, ומשו"ה בב"ח מותר לגמרי ואפילו מדרבנן, אמנם מה"ת גם רב מודה דבב"ח מותר נטבנ"ט דטעם שני אין לו כח לאסור ויבואר עוד בס"ד:

ו

והנה אי אמרינן דנטבנ"ט הוי טעם קלוש עכ"פ, וכן צ"ל ע"כ לדעת הפר"ח סימן צ"ה שכתב דנטבנ"ט מותר אפילו אם יש טעם בשר בדגים, וע"כ צ"ל משום דלא הוי רק טעם קלוש א"כ בפשיטות יש לחלק בין נטבנ"ט דאיסורא לנטבנ"ט דהתירא דבהתירא לא יכול שם איסור לחול על טעם קלוש כמו דאמרינן בסרוחה מעיקרא, דמותר נו"ט לפגם אפילו מאן דאוסר נוטל"פ בעלמא, מ"מ בסרוחה מעיקרא לא חל שם איסור, משא"כ בנטבנ"ט דאיסורא אע"ג שהוקלש האיסור בטעם שני לא פקע האיסור, וכן כתב הר"ן בסוגיא לחלק כה"ג, ועפ"י זה יהיה מתורץ מ"ט קייל"ן בכטובנ"ו דהתירא דשרי כשמואל לגבי רב כיון דבכל מקום קייל"ן כרב באיסורי, אמנם עפ"י החילוק הנ"ל א"ש דהנה בסוף מס' ע"א פריך הגמרא דגבי קדשים תניא דשפוד ג"כ סגיא ליה בהגעלה, וגבי איסור תניא דבעינן ליבון דווקא, ומחלק רב ששת בין התירא בלע לאיסורא בלע ושקיל וטרי הגמרא שם, ואח"כ מסיק רב אשי לעולם החילוק בין התירא בלע לאיסורא בלע, ואע"ג דסוף סוף איסורא פליט מ"מ ליתא לאיסורא בעינא כי נעשה נותר, וכתב שם הריטב"א דמ"מ גבי שפוד שבלע חמץ אע"ג דהתירא בלע לא מהני הגעלה דע"י הגעלה בדבר שצריך ליבון נשאר משהו עכ"פ וחמץ בפסח אוסר במשהו ג"כ וכיון שזכינו לדין דהגעלה פועלת שאינו נשאר רק משהו, א"כ צריך להבין החילוק בין שפוד של קדשים דסגיא בהגעלה ובשפוד של איסור לא מהני הגעלה, וצריך ע"כ לומר דגבי איסור כיון דנשאר משהו עכ"פ ע"י הגעלה א"כ גם המשהו אוסר דמשהו נמי בכלל איסור משא"כ בשפוד של קדשים אם הגעילו קודם שנעשה נותר לא נשאר רק משהו מן הבליעה, ועל משהו גרידא לא מצי לחול שם איסור נותר ומיירי באמת דהגעילו קודם שנעשה הבליעה בשפוד נותר וע"כ דאע"ג דמשהו נשאר, על המשהו לא חל שם איסור, וא"כ ה"נ גבי נטבכ"ט דלא הוי רק טעם קלוש לא עדיף ממשהו, ולא מצי לחול שם איסור, וכיון דחזינן במס' ע"א דרב ששת וגם רב אשי דהוא בתרא מסיק הכי בגמרא אלמא דהכי קייל"ן דעל משהו אין חל שם איסור חדש ומשו"ה פסקו הפוסקים כשמואל לגבי רב ואפילו לרבא דלית ליה שם שנויא דרב אשי נמי ע"כ צ"ל דס"ל דעל משהו לא מצי חל איסור דהנה הריטב"א שם הקשה על מה דמשני רבא כל יום נעשה גיעול לחבירו, הא כל מקום דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות וכתב שם לתרץ וז"ל וי"ל דהשתא ס"ל לרבא דכיון שנפלוט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מה דבלע התירא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס"ד עכ"ל ודו"ק שם הרי דגם לרבא לא חל שם נותר על משהו בעלמא וה"נ לא חל שם איסור על נטבכ"ט וכיון דרבא ורב אשי הכי ס"ל שפיר פסקו הפוסקים כשמואל ודו"ק:

ז

הא דנטבנ"ט שרי ראיתי בריטב"א שכתב להדיא דאפילו אם יש טעם בשר בדגים מותר, דהך טעמא לא חשוב כיון דאיקלש, וכן כתב הפר"ח ביו"ד סימן צ"ה ס"ק ג' ולא כמ"ש היש"ש בפרק כל הבשר סימן ס"א דגם לשמואל אסור כשיש טעם בשר בדגים רק דאנן אמרינן דהך טעמא לא חשיב כלל דאיקלש מן הבשר לקערה ומן הקערה לדגים, וי"ל הסברא עפ"י מ"ש התוס' סוף מס' ע"א ע"ו ע"א ד"ה מכאן ואילך דטפי מתקלקל הטעם בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים עי"ש עכ"פ חזינן כיון דבכלי קל יותר להתקלקל הטעם משו"ה שפיר אמרינן דאע"ג דהטעם ראשון מכלי למאכל אסור וראיה מקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, עי' בתוס' מס' זבחים צ"ז ע"א ד"ה ואם טש, מ"מ הטעם שבא אח"כ מהמאכל למאכל שני אינו חשוב דאיקלש טפי ולפי"ז היכא שהטעם הראשון היה באוכל ולא בכלי, באמת לא אמרינן נטבנ"ט דמכיון שנבלע באוכל לא הוקלש והוי כממש וכן כתב בספר התרומות סימן ס"א וז"ל ואין להתיר מטעם דתו' נטבנ"ט, חד בעיסה של פשטידא ומשם לעוגה דשמא היינו דדוקא פליטת טעם של כלי אבל מאוכל לאוכל הכל חשיב טעם אחד עכ"ל, הרי דס"ל גם כן דבאוכל לא הוי נטבנ"ט ועי' ספר גינת וורדים כלל ס"ה ובפרמ"ג סימן צ"ה, אמנם לפי שנראה מלשון ספר התרומות שנסתפק בזה שהרי כתב רק בלשון דשמא וכו' נ"ל דזהו תלוי בהך סברא דהנה הראשונים נחלקו אם נטבנ"ט לא שרי רק בעלו אבל נתבשלו הוי טעם גמור או אפילו בנתבשלו נמי מותר, עי' הפלוגתא בירד סימן צ"ה וברמ"א שם, ונ"ל דהך פלוגתא אי נתבשלו לא חשיב נטבנ"ט או לא תליא בהא, דהנה הרטב"א בתוה"א והבדה"ב נחלקו שם אי הבליעה בכלי לאחר מעל"ע נפסלה מאכילת אדם לגמרי או שעדיין ראוי קצת, דהרשב"א ס"ל דהפגימה לא נפסלה לגמרי רק כיון שעכ"פ אינו נהנה בתערובות, אמרינן דנתבטל, והבדה"ב ס"ל דהבליעה בקדירה נפסלה לגמרי עי' בתוה"א דף ע' ובר"נ סוף מס' ע"א, משמע דאינה נפסלה לגמרי, וברש"י מס' ע"א ס"ז ע"ב ד"ה, ואידך ס"ל נמי כהרשב"א דאינו נפגם לגמרי רק בתבשיל הבא אחריו, אמנם במס' פסחים מ"ד ע"ב ס"ל לרש"י מטעם הכלי נפגמה הבליעה, משמע דס"ל כדעת הבדה"ב דהבליעה פגימה בעצמותה, ועי' שו"ת תתס"ו ליו"ד סימן צ"ח שעמד כבר בדברי רש"י האלו, והנה לכאורה י"ל טעם הפוסקים דס"ל בנתבשלו לא הוי נטבנ"ט משום דע"י בישול נבלע הטעם מן הבשר בכלי בכח גדול כל כך עד שנחשב כממש, וא"כ הוי טעם ראשון כממשו של האיסור אמנם אי הו"א דבליעה נפגם בכלי לגמרי והרי חזינן שאוכל ממש אינו נפגם לגמרי במעל"ע א"כ מוכח דהבליעה אפילו ע"י בישול לא חשיב כממש שאילו היתה כטעמו של איסור לא היתה נפגמה כל כך וא"כ מכיון שחזינן שאפילו בליעה ע"י בישול נפגם כל כך, אלמא דאינו כממש שפיר י"ל דבליעה, ע"י בישול בכלי נמי הוקלש הטעם דדרכו של כלי להקליש תיכף כח הבליעה, ואחר מעל"ע נפגם לגמרי אמנם אי ס"ל דבליעה בכלי אפילו אחר מעל"ע אינו נפגם לגמרי א"כ שפיר י"ל דאין דרכו של כלי כלל להקליש הטעם וא"כ אע"ג דבטלו מותר, היינו משום דבטלו אין לו כח לקבל טעם חזק כל כך, ומשו"ה מותר משא"כ נתבשלו הו"ל טעם חזק אפילו בכלי ואסור דהוי כממש וע' ברשב"א שכתב ג"כ וז"ל דכח האש מפליט ממשו של הרוטב הנבלע בקערה והו"ל כטעם ראשון ואע"ג דהרשב"א גופא פסק להלכה דאפילו בנתבשלו מותר אע"ג דאיהו גופא ס"ל דהבליעה לא נפגמה לגמרי מ"מ י"ל בשיטות הפוסקים דנתבשלו אסור, מודי דאי הוי הבליעה נפגמה לגמרי היה מותר בנתבשלו ג"כ דכיון דע"י כח הכלי נפגמה הבליעה לאחר מעל"ע הה"ד דאמרינן דפועל להקליש הטעם מכיון שנבלע בכלי והיו מודים דנתבשלו נמי מותר רק דס"ל דאין כח הכלי פיעל כל כך על הבליעה להקליש ולפגום לגמרי ומשו"ה ס"ל דנתבשלו הו"ל כממש וטעם ראשון ודו"ק:

ח

ומעתה נבא אל הביאור בס"ד דוודאי אי ס"ל הא דנטבנ"ט שרי הוא משום דכח הכלי מקליש הטעם מדחזינן שלאחר מעל"ע נתקלקל כל כך עד שאינו ראוי לגמרי וממילא הה"ד דתיכף בתחלת הבליעה הוקלש, א"כ שפיר יש לנו סברא לחלק דדווקא בכלי הוקלש הטעם משא"כ טעם הנבלע תיכף באוכל לא הוקלש כלל והוי הכל כממש, ולא שייך כלל נטבנ"ט באוכל משא"כ אי ס"ל דכלי אין לו כח להפגים הטעם לגמרי אפילו אחר מעל"ע וא"כ הה"ד דאין לו כח להקליש יותר הטעם שנבלע בכלי ממה שבלוע באוכל, וע"כ הא דנטבנ"ט שרי הוא רק משום דכל שלא בא מן הממש אין לו שוב טעם חזק כל כך וא"כ הה"ד בנבלע באוכל נמי שייך בטובנ"ט דכל שהוא טעם שני אינו חשיב לאסור וזהו ספיקו של בעל ספר התרומות אי באוכל נמי חשוב נטבנ"ט או לא אי ס"ל דכלי מקליש הטעם ביותר או לא רק דכל טעם שני אינו חשוב, והנה ברש"י ד"ה נותן טעם כתב וז"ל אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא ע"י נו"ט ואינו כבשר, ולכאורא אינו מובן מה בעי רש"י בזה במה שמסיים "ואינה כבשר" והוא יתיר לשון אמנם לדברינו א"ש דרש"י אשמעינן בזה דבאמת באוכל לא שייך כלל נטבנ"ט ואפילו טעם שני או שלישי ג"כ אסיר רק בכלי נקלש הטעם וזה שמסיים ואינו כבשר ודו"ק, אמנם במס' חולין קט"ז ע"ב כתב רש"י דחלב הנמצא בקיבה אוסר הגבינה ולא אמרינן דהוי נטבנ"ט מקיבה לחלב ומחלב לגבינה משום דחלב נעשה תיכף גוף איסור מכיון שקבל טעם מן הקיבה משמע הא לאו הכי אי לא הו"א דחלב נעשת נבלה הוי שייך בנ"ט באוכל ג"כ ועי' בספר בית אל ח"ב חדר מ' שעמד בזה, אמנם לפימ"ש א"ש כיון דזהו תליא אי אמרינן דבליעה בכלי נפגמה לגמרי אז אמרינן דכח הכלי הוא חזק כל כך להקליש הטעם, וא"כ יש חילוק בין כלי לאוכל אמנם אי אמרינן דכלי אין כחו חזק לפגום לגמרי רק משו"ה שרי נטבנ"ט דכל טעם שני הוא קלוש מעצמותו אפילו שלא ע"י הכלי א"כ גם באוכל שרי נטבנ"ט וכיון דנראה דרש"י עצמו מסופק בזה א"כ לא מצי שם לדחות דעת המתירין משום דבאוכל ל"ש נטבנ"ט דלמא ס"ל דכלי אין מקליש הטעם יותר מאוכל וא"כ אין חילוק בין כלי לאוכל ובכל עניין שרי נטבנ"ט, ומשו"ה הוצרך רש"י שם לדחות דברי המתירין דלא שייך נטבנ"ט כיון דחלב נעשה נבלה ודו"ק היטב:

ט

והנה אי ס"ל גבי נטבנ"ט שרי אפילו נרגש הטעם ועי' בספר העיטור חלק שני דף ז' ע"ב שהיה לו הגירסא כך בגמרא דגים שעלו בקערה ואעפ"י שיש בהן טעם בשר' מותר לאכלן בכותח י"ל דרב נמי לא אסור רק היכא שיש טעם דס"ל דטעם קלוש נמי חשוב, אמנם היכא דליכא טעם כלל רב נמי מודה דמותר, דאין להפליג כל כך פלוגתתם ולומר דשמואל מתיר אפילו בנרגש הטעם ורב אוסר אפילו בליכא טעמא וניחא לן טפי למימר דבליכא טעמא רב נמי מודה דמותר והנה המפורשים עמדו כאן במ"ש רב חס ליה לזרעא דאבא וכו' דליספו לי מידו דאיסורא וכי ח"ו שמואל היה משקר במ"ש לר"א לרבך יתיבי ליה, ועי' בריטב"א שכוונת שמואל על רבו אחר, ובחידושי הרי"מ למס' פסחים ל' ע"ב ראיתי שכתב דלרב אינו אסור, רק דאע"ג דליכא רק משהו אוסר משום שיש לו מתירין לאכול בלא כותח כמ"ש הרי"ף גבי פת שאפאה עם הצלי, וא"כ אם כבר ערבו עם הכותח אסור כדין מבטל איסור לכתחלה דאסור רק למי שנתבטל בשבילו ושם כשנתן שמואל לרב לאכול דגים בכותח לא היה כוונתו בשביל רב רק בשביל עצמו עשה כן דאיהו סובר דמותר לכתחלה, וא"כ כיון שלא עשה כן בשביל רב היה מותר לרב לאכול ממנו שהרי לא נתבטל, בשבילו, וז"ש חס ליה לזרעא דאבא בראבא וכו' דליספי לי כלומר שלא עירב בשבילי עי"ש, ובחידושי יעב"ץ ראיתי ששם היה המעשה שהדגים צוננים והקערה רותחת, וא"כ לרב מותר מטעם עלאה גבר, ולשמואל מותר מטעם נטבנ"ט עי"ש ובספר באר יצחק למס' חולין כתב ג"כ כה"ג עי"ש אמנם לדברינו א"ש דבאמת יל"ד לאיזה צורך ספר לנו הגמרא דשמואל אכל ואי מעשה רב אתא לאשמעינן הלא נודע זאת ממה שרצה ליתן לר"א, אמנם י"ל כך דשמואל אע"ג דמתיר נטבנ"ט, מ"מ למי שמחמיר על עצמו לא היה נותן רק כיון שאכל הוא תחלה וראה שאין בו טעם וכה"ג שום אדם לא מחמיר אפילו רב, ולכך אכל הוא תחלה וראה שאין בו טעם והיה סבור דאפילו אם ר"א ס"ל כרב רבו לאסור נטבנ"ט, מ"מ כיון שהוא אכל תחלה יבין ר"א מעצמו אם נותן לו לאכול מסתמא אין בו טעם דהא אסור ליתן לחבירו דבר שמחמיר על עצמו אפילו, וכ"ש אי ס"ל דאסור מדינא עי' בש"ע יו"ד סימן קי"ט, אמנם ר"א סבור דרב אוסר אפילו באין בו טעם, ולכך לא רצה לאכול ושאל אח"כ לרב, ואמר חס ליה לזרעא דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס"ל דהאמת שנתן לו דגים שעלו בקערה בכותח ואכל רק שסמך רב על שמואל דאם היו בדגים טעם בשר לא היה נותן לו וא"כ גם אתה היה מותר לך לאכול דמסתמא כיון שנתן לך ג"כ לאכול לא היה בהם נועם בשר ודוק שוב ראיתי בחידושי חתס"ו למס' חולין שכתב ג"כ בה"ג עי"ש ודו"ק (ועי' בספר ערך שי ליו"ד סימן צ"ה ג"כ בזה האופן ועי' בספר באר שבע שהאריך בזה):

י

בהא דנטבנ"ט שרי י"ל ב' דרכים א' דטעם שני אין לו כח לאסור בשלישי כמו דגים בכותח אמנם טעם שני בפני עצמו אסור והראיה מקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בת חלב אע"ג דבחלב כבר איכא טעם שני, ב' י"ל דטעם שני אין חשוב כלל מה"ת ותא דקדירה שבשל בשר לא יבשל חלב אפשר באמת דהיא רק מדרבנן והא דצריך הגעלה, אפשר דבאמת רק לכתחלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת ואי בשל בלא הגעלה מותר מה"ת עי' בפרמ"ג בשפתי דעת סימן צ"ג ס"ק ג' ודו"ק ועי' בכל זה בספר גינת וורדים כלל ס"ה מ"ש בזה, והנה אי ס"ל דרק טעם שני לשלישי מותר אבל טעם שני בפני עצמו אסור א"ש דשומן שהתוכו קודם פסח בכלי חמץ לא חשוב נטבנ"ט שיהי' מותר בפסח אע"ג דהוי טעם שני מחמץ לכלי ומכלי לשומן מ"מ הטעם שני נשאר בפני עצמו ואסור עי' מג"א סימן תמ"ז ס"ק כ"ד, אמנם בשלמים שיהיו נאסרים משלמים דאתמול משום בליעת נותר, כתבו התוס' שפיר כאן ובמס' זבחים צ"ז ע"א ד"ה ואם טש דשפיר חשוב נטבנ"ט אע"ג דשם איכא בנותר טעם שני כלומר משלמים לקדירה ומקדירה לשלמים דהשתא מ"מ כיון דבשעת בליעה בקדירה לא היה עדיין שם נותר עליו וצריך השתא לחול שם נותר על הבליעה שבשלמים אמרינן שפיר דעל טעם שני לא חל שם איסור מחדש, משא"כ בחמץ בשעה שנבלע בכלי היה ג"כ חמץ רק שלא היה אסור קודם הפסח ועכשיו שהגיע זמן איסור אסור טעם שני ג"כ, ועי' היטב במג"א ס"ק הנ"ל וא"כ הקשו תוס' שפיר מחטאת דאסור לזרים והוי שם איסור תיכף כשנבלע בקדירה ולא שייך נטבנ"ט דנטבנ"ט לא שייך רק היכא שאם נאסור יצטרך לחול עליו מחדש שם איסור כמו הכא דטעם בשר הנבלע בדגים עדיין היתר אמרינן דלא חל עליו שם בב"ח על טעם קלוש כזה וכן לעניין בליעת נותר כיון דבשעה שהגיע לכלל טעם שני היה עדיין היתר דהיינו בשעה שנבלע בכלי ומכלי לשלמים שלא היה עוד נותר רק כשכבר נבלע בשלמים דהאידנא נעשה נותר למפרע אמרינן שפיר דבטעם שני לא יוכל להעשות איסור דאין הטעם חשוב כל כך שיוכל לחול עליו שם נותר, משא"כ בחטאת הרי שם חטאת עליו תיכף בשעה שנבלע בקדירה כתבו התוס' שפיר דלא הוי נטבנ"ט כלל זה נקוט בידך דכמו דאמרינן דטעם שני אינו אוסר לשלישי משום דטעם שני הוי קלוש ואין לו כח לאסור השלישי ה"נ אין יוכל איסור לחול על טעם שני, משא"כ כשכבר נאסר גם טעם שני אסור, והנה כפי הנראה מדברי התוס' שכתבו דבמקדש אוקמיהו רבנן אדאוריתא ומב"מ מה"ת בטול ברוב ולא כתבו דאע"ג דנטבנ"ט אסור בנתבשלו מ"מ במקדש אוקמיהו אדאוריתא משמע דס"ל דמאן דאוסר נטבנ"ט בנתבשלו ס"ל דאסור מה"ת דהוי טעם ממש דבליעה ע"י בישול נבלע בחוזק והוי כממשו של איסור ואסור מה"ת ומשו"ה הוצרכו לומר משום דמב"מ בטל ברוב אוקמיהו אדאוריתא ועי' היטב בספר גינוו"ר שם ודו"ק:

יא

נראה לי דהך מילתא אי נטבנ"ט דאיסורא אסור מה"ת או רק מדרבנן הי' כך, דאי אמרינן דטעם שני אין מתפשט כלל לשלישי, א"כ גם באיסורא מותר מה"ת אי לא ס"ל חענ"נ דרק אי חתיכה נעשה נבלה לא מקרי כלל טעם שני דהוי ממשו של איסור, אמנם אי ס"ל דנטבנ"ט מותר אע"ג שיש בו טעם דלא הוי רק טעם קלוש א"כ י"ל היינו דווקא בהתירא דאין שם איסור חדש יוכל לחול על טעם קלוש משא"כ באיסורא כיון דאיכא טעמא עכ"פ אע"ג דהוי רק טעם קלוש מ"מ לא נפקע איסורא ועי' רשב"א תוה"א בית ד' שער ד' שכתב ג"כ כה"ג לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, דאיסור מחדש לא יוכל לחול על טעם קלוש, משא"כ היכא שכבר נאסר לא נפקע איסורו אפילו בטעם קלוש עי"ש היטב דף פ"ב, וא"כ אי נטבנ"ט הוי אפילו טעם קלוש ספיר י"ל דבאיסורא אסור מה"ת והרי כל כלי איסור שהוצרכה התורה הגעלה, והא כשיבא הטעם לתבשיל יהי' רק טעם שני, וע"כ כיון דהיה אסור מעיקרא נשאר באיסורו, אע"ג שהוקלש האיסור לכלי ומן הכלי לתבשיל, אמנם אם בשלו בקדירת בשר ואח"כ ירקות דאז הוקלש הטעם בשר בירקות מתיר הרשב"א שם לבשל אח"כ חלב, ועי' היטב בט"ז יו"ד סימן צ"ג ס"ק ב', וא"כ י"ל הא דנטבנ"ט דאיסורא אסור מה"ת היינו דווקא בשנרגש הטעם דאמרינן אע"ג דהא קלוש מ"מ לא נפקע איסורו, משא"כ כשאין נרגש, דאז י"ל דלא נכנס משני לשלישי כלל אפילו באיסורא מותר דלא גרע מטעם ראשון דאינו אסור אם אינו נרגש, מ"מ במב"מ דליכא למיקם אטעמא י"ל דגם משני לשלישי נכנס וא"כ אסור אם אינו נרגש ג"כ כיון דליכא למיקם אטעמא, מ"מ לא משכחת לה איסור מה"ת בנטבנ"ט דאיסורא אם אין נרגש, הטעם דבמין בשא"מ לא גרע מטעם הראשון דאינו אסור אם אינו נרגש ובמב"מ מה"ת בטל ברוב וא"כ לא משכחת לה שיהי' אסור מה"ת רק במין בשא"מ ונרגש דבהתירא אמרינן דהוי ליה טעם קלוש ואין חל עליו האיסור ובאיסורא לא נפקע האיסור אפילו בטעם קלוש ואסור מה"ת ולדעת הפוסקים כר"י דמב"מ במשהו וודאי י"ל דנטבנ"ט אסור מה"ת דאע"ג דכבר הוקלש טעמו מ"מ לא גרע ממשהו והיכא דלא שייך ביטול גם נטבנ"ט אסור דמשהו מיהו הוי, אמנם בישועות יעקב ליו"ד סימן צ"ה ראיתי שכתב דאפילו לרב דאוסר נטבנ"ט מ"מ לא הוי רק משהו רק דגים שעלו בקערה אסור לאכול בכותח דלא שייך ביטול משום דשיל"מ כיון שיכול לאכלו בלא כותח עי"ש, ס"ק ב' וא"כ לפי"ז לדידן דס"ל נטבנ"ט מותר אפשר דאפילו משהו לא הוי, ועי' מ"ש לעיל באות ד', וכן משמע מדעת הר"מ פ"ט ממאכ"א הלכה כ"ג דנטבנ"ט גרע מריחא, ומשמע דאפילו משהו לא הוי מ"מ אליבא דרב י"ל דס"ל דנטבנ"ט הוי יותר ממשהו מדאמר בגמרא רב אמר אסור נותן טעם היא, ואמאי לא קאמר רב אמר נטבנ"ט אסור ועי' בספר שערי דעה ליו"ד סימן צ"ה סוף ס"ק א' שעמד בזה, אמנם להנ"ל א"ש דרב קמל"ן דלא תימא דלא הוי רק משהו רק הכא אינו בטל משום דהו"ל דשיל"מ לכך אשמעינן דאפילו בעלמא אסור דהו"ל כטעם ממש ודו"ק – והנה לכאורא י"ל דהך אי נטבנט לרב נמי לא הוי רק משהו או דהוי יותר ממשהו יש לפשוט מהא, דהנה בתוס' מס' ע"א ס"ו ע"א ד"ה מכלל כתבו דנו"ט לפגם הוי משהו עכ"פ ועי' בש"ע או"ח סימן תמ"ז במחבר ורמ"א שני דעות בזה, והנה אי אמרינן דנוטל"פ הוי משהו א"כ מאי מסופק הגמרא מס' ע"א ס"ח ע"ב אליבא דרב אי ס"ל נוטל"פ אסור או מותר הא ע"כ ס"ל דאסור מדאוסר בנטבנ"ט ונטבנ"ט נמי לא הוי יותר ממשהו א"כ גם נוטל"פ כיון דהוי משהו אסיר, וע"כ צ"ל דהני פוסקים דס"ל דנוטל"פ הוי משהו עכ"פ ס"ל דנטבנ"ט הוי יותר ממשהו, ומשו"ה שפיר מסופק שם אי רב ס"ל נוטל"פ אסור, דאע"ג דנטבנ"ט אסור, היינו משום דהוי יותר ממשהו, אמנם אי ס"ל דנטל"פ אפילו משהו לא הוי שפיר י"ל אפילו לרב דאוסר נטבנ"ט לא הוי יותר ממשהו והא דמסופק להגמרא אי ס"ל נוטל"פ מותר משום דנוטל"פ אפילו משהו לא הוי ודו"ק:

יב

הנה בנטבנ"ט ראיתי בספר מנחת כהן בספר התערובות חלק ראשון פרק י"א שמסדר בארבעה חילוקים ואילו הן א' דגים שעלו בקערה של בשר דלא בלעי רק ע"י רותח שהאחד היה רותח או הקערה או הדגים ולא בבישול, ב' אם נתבשלו, דדעת הריב"ן בתוס' ד"ה והלכתא לאסור בנתבשלו דנתבשלו חמיר טפי שמוציא טעם ע"י האור והוי כטעם ראשון, אמנם יש עוד צד להתיר גם בנתבשלו דאיכא עכ"פ ג' נותני טעמים מבשר לקערה ומקערה למים וממים לדגים כמ"ש התוס' לעניין שלמים דאיכא ג' נותני טעמים, ועי' במהר"ם שי"ף שהקשה אמאי לא הוי ארבעה נותני טעמים הבשר הראשון במים וממים לקדירה ומקדירה למים וממים לבשר, והנה לכאורא י"ל אי לא הוי נטבנ"ט רק אם הטעם הראשון נכנס לכלי א"כ לא נוכל לחשוב מבשר הראשון למים דמה שנכנס במים הו"ל כטעם הראשון ממש, ושוב ראיתי בספר לב ארי' שעמד בזה על דברי המהר"ש, אמנם י"ל דס"ל להמהר"ש דכיון שמחלקינן בין טעם שני לטעם שלישי אלמא דס"ל דזהו אין לו מעלה כלל מה שהיה מתחלה בכלי דע"י בישול מוציא הטעם דהוי כממש, והחילוק רק בין שני לשלישי, וכיון דמן הקדירה חשוב ליה עדיין כטעם הראשון רק משם למים וממים לדגים א"כ לא ס"ל להני שיטות לחלק בין אם הטעם הראשון בכלי או באוכל כיון דבכלי נמי חשוב ליה כממש, ומשו"ה כתב שפיר דאיכא נמי טעם רבעי כנ"ל בכוונת המהר"ש ודו"ק היטב ג' בנצלו חמיר מנתבשלו, דנצלו נמי מוציא הטעם כמו בבישול וגרע מבישול דבבישול איכא ג' טעמים משום דאיכא מים ובנצלו ליכא רק שני טעמים, ומשו"ה יש פוסקים דבנצלו אפילו בדיעבד אסיר עי' ש"כ סימן צ"ה ס"ק די, ד' קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בן יומא גרע אפילו מנצלו שמלבד שהוי כבישול ואין שם אלא טעם שני של היתר נתערבו הטעמים של בשר ושל חלב בכלי אחד ובפעם אחד, משא"כ בדגים שנצלו עמד הטעם השני בדגים זמן מה בלא תערובות כלל עי"ש היטב:

יג

והנה באמת צריך להבין מ"ט יהיו אסור קערות של בשר ושל חלב שניהם בני יומן שהודחו בבת אחת מכלי ראשון נ"ט יהיה יותר גרע מדגים שנצלו מכלי בשר דהטעם שני שבהם מותר לאכול עם חלב ממש דהיינו כותח וכאן הטעם שני של חלב שיש במים דהיינו מחלב לכלי ומכלי למים לא נתערב עם בשר ממש רק עם טעם שני של בשר שיש במים, ולמה יאסור, וכבר עמד בזה בספר מנחת כהן שם, והנה י"ל שזהו באמת דעת הפוסקים שמתירין גם בקערות של בשר ושל חלב שהודחו, והוא דעת המחבר בש"ע סימן צ"ה סעיף ג', אמנם הר"נ הסביר שיטת האוסרים בקערות שהודחו וז"ל דמאן נימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב שלא באמצעות המים וכו' הלכך דווקא כשטעם שני עמד בהיתר בלא תערובות חלב אבל כאן שטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תיכף כשבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא וודאי דאסור עכ"ל הר"נ ועי' בדברי חמודות פרק כל הבשר אות קנ"ו שהאריך בזה, והנה המעיין היטב בלשון הר"נ שם יראה שדעתו דעיקר נטבנ"ט דשרי אע"ג שהטעם הולך גם מן השני לשלישי, מ"מ הך טעמא הוי קלוש ואין איסור יכול לחול עליו והלכך אם נתערבו בבת אחת לא היה עליו מעולם שם טעם שני בפני עצמו שנוכל לומר שלא חל עליו שם בב"ח שהרי מים אלו שיש בהם טעם שני נתהוה בהם טעם שני בתערובות בב"ח, ומשו"ה אסור והלכך הך דינא דקערות שהיא מבעל ספר התרומות סימן ס"א עי"ש, תלוי בזה, דאי ס"ל דנטבנ"ט מותר משום שלטעם שני אין כח כלל ליכנס לשלישי א"כ ה"נ מותר דמכיון שבאותו המים בין הטעם של בשר בין הטעם של חלב הוא רק טעם אין לו כח לאסור כלל, משא"כ אי ס"ל רק דטעם שני הוי קלוש, וא"כ בקערות שהאיסור התערובות בא כאחד אסור גם בטעם שני, וא"כ לפימ"ש לעיל אות י"א דמאן דס"ל דנטבנ"ט אין טעם שני מתפשט כלל לשלישי גם נטבנ"ט דאיסורא וודאי מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור משום דמדרבנן חענ"נ ולא שייך נטבנ"ט, וא"כ המחבר דלא ס"ל בשאר איסורים חענ"נ אפילו מדרבנן וס"ל ג"כ להתיר בקערות שהודחו וא"כ ס"ל בנטבנ"ט וע"כ דאין הטעם מתפשט כלל משיני לשלישי וקשה לפי"ז אמאי ס"ל נטבנ"ט דאיסורא אסור דכפי הנראה אין שום חולק על זה, וכ"ע ס"ל באיסורא לא אמרינן נטבנ"ט, וצ"ל דבאיסורא החמירו טפי לגזור אטו טעם ראשון ועי' היטב בספר גינת וורדים כלל ס"ה, והנה י"ל לדעת המחבר דמתיר ג"כ בנתבשלו אע"ג שע"י בישול מוציא טעם חזק לא ס"ל ג"כ דטעם שני הוקלש, דבאמת י"ל דבישול אין מקליש הטעם רק משני לשלישי אין לו כח להבליע כלל, ומשו"ה מתיר ג"כ בקערות שהודחו ועי' מ"ש לעיל דאי אין הטעם משום דהוקלש רק דמשני לשלישי אין לו כח ליכנס או משלישי לרביעי אי מחלקינן בין נתבשלו לנצלו א"כ אפילו אין הטעם הראשון בכלי נמי הו"ל נטבנ"ט דכל משלישי לרבעי או משני לשלישי אין לו כח כלל ודו"ק ובעניין הדחות קערות עי' שו"ת משאת בנימין סימן כ' שג"כ מקיל:

יד

והנה המדריגות בקיצור, בנטבנ"נט היא כך א' עלו, ב' נתבשלו, ג' נצלו, ד' הדחת כלי בשר וכלי חלב ביחד במים רותחין, והנה ראיתי בספר שערי דעה ליו"ד סימן צ"ו ס"ק א' שכתב בדעת הפוסקים דנצלי לא גרע מנתבשלו דס"ל דע"י צלי אינו מוצא טעם חזק כל כך כמו בבישול וא"כ כל חדא איכא צד למעליותא דבישול איכא ג' נותני טעם כיון דמים מפסיק בין הכלי למאכל, אמנם הכלי מוצא טעם חזק וצלי אע"ג דליכא רק ב' נותני טעם מ"מ אינו מוצא טעם חזק כמו בבישול והלכך שניהם שוין, וא"כ בצנון אפילו בגוונא דליכא משום שמנינות בעין והו"ל נטבנ"ט, מ"מ י"ל דגרע מנצלו דגם בצנון ליכא רק ב' נותני טעם וחורפיה דצנון י"ל דמוצא טעם יותר מע"י צלי דמוצא טעם כמו בישול, וא"כ י"ל אפילו מאן דמתיר בנצלו אוסר בצנון דחורפיה דצנון מוצא טעם חזק כמו בישול וגרע מבישול דבישול איכא ג' נותני טעם וצנון ליכא רק ב' נותני טעם עי"ש היטב וא"כ יש לנו חמשה מדריגות בנטבנ"ט היינו החמישי היא צנון דיש לו חומרת בישול דמוצא טעם חזק וחומרת צלי דליכא רק ב' נותני טעם עי"ש היטב, והנה מ"ש דצלי אינו מוצא טעם חזק כמו בישול אע"ג דלענין להבליע בכלי מבליע צלי טפי מבישול דהר' כלי שנשתמשו ע"י בישול סגיא בהגעלה וע"י צלי צריך ליבון וע"כ דע"י בישול אין הבלוע חזק כל כך בכלי כמו ע"י צלי ולכך יוצא גם ע"י הגעלה ועי' שו"ת הרמ"ע מפאני סימן צ"ו מ"ש בזה מ"מ לעניין להפליט מכלי מוצא בבישול טעם יותר מצלי רק ליבון דהיא באור ממש מוצא יותר הטעם והבליעה מן הכלי שהרי חזינן דאפילו במקום דלא סגיא הגעלה מ"מ ליבון מהני וע"כ דבאור ממש מוצא הטעם יותר מ"מ צלי שפיר י"ל דאינו מוצא טעם חזק כל כך כמו בישול ודו"ק היטב בכל זה:

טו

בפלוגתא דרב ושמואל י"ל דרב סובר דכל טעם הוי כממשו של איסור וכמאן דס"ל במב"מ גם בבלוע בעלמא לא בטל עי' ברשב"א בסוגיא דזרוע בשלה ובנו"ב מהד"ת ליו"ד סימן ל"ה וא"כ לך שייך כלל נטבנ"ט כיון דכל טעם הוי כממש וזה שאמר רב נותן נועם הי' וא"כ אם באמת טעמו מן הדגים וליכא שם שום טעם מותר ואין לחוש דלמא יש שם טעם רק שאינו נרגש ע"י קלישותו וא"כ לא מהני טעימה דרב אינו אוסר רק משום דס"ל טעם הוי כממש אמנם שמואל ס"ל דטעם אע"ג שאסור מה"ת אינו חשוב כממש וא"כ בטעם שני הוקלש לגמרי או דאינו מתפשט משני לשלישי כלל כמה שנסתפק בזה בספר גינת וורדים כלל ס"ה והנה כבר כתבנו דאי ס"ל דנתבשלו ג"כ מותר אע"ג שבישול וודאי מוציא טעם חזק מ"מ מותר משום דמשני לשלישי אין לו טעם כלל דכך היא מה"ת דעד טעם הראשון הו"ל כממש וטעם השני לא אסרה התורה וא"כ נטבנ"ט באיסורא ג"כ מותר מה"ת ועפי"ז א"ש מ"ש התוס' דאין ראיה דנתבשלו שרי מהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו דהא אפילו בחטאת שרי ושם הוי טעם שני באיסורא, ולכאורא קשיא אמאי לא תירצו התוס' דגם בחטאת הטעם משום נטבנ"ט ואע"ג דהוי איסורא מ"מ גם נטבנ"ט דאיסורא אינו אסור רק מדרבנן ובמקדש אוקמוה' אדאוריתא אמנם להנ"ל א"ש דהשתא קיימו התוס' אי נימא דנתבשלו אסור וצ"ל משום דבישול הוי עדיין טעם חזק רק אח"כ כשהולך לשני ומשני לשלישי נקלש הטעם ואין חל עליו תו שם איסור כמ"ש הר"נ ורשב"א בתוה"א וא"כ באיסורא אסור מה"ת דבאיסורא נשאר באיסורו אפילו בטעם קלוש ומשו"ה הוצרכו לתרץ משום דמב"מ בטל מה"ת ברוב ובמקדש אוקמה אדאוריתא ולרב דס"ל מב"מ לא בטל אי ס"ל דלא בטל מה"ת צריך לומר ע"כ דלא ס"ל הא דכל יום נעשה גיעול לחבירו והצרכו באמת בכל יום מריקה ושטיפה:

נז

והנה אח"כ הביאו התוס' הך דינא דקערות שהודחו ומביא ג' טעמים לאיסור, א' משום שמנונית בעין, ב' משום שהקערות נוגעות במחבת והו"ל טעם שני ג' דכאן לא שייך נטבנ"ט כיון שתיכף כשבא למים יש שם גם טעם שני של בשר, וא"כ לטעם הראשון מותר כי ליכא שמנינית נדבק בקערה ולטעם השלישי אסור כיון דלא שייך נטבנ"ט וא"ש דתליא באמת בהא שכתבו מקודם אי נתבשלו אסור או מותר דאי נתבשלו ג"כ מותר ע"כ מוכרח דלאו משום קלישות הטעם אסור רק דמשני לשלישי אין לו כח, וא"כ גם בקערות שהודחו מותר, אמנם אי נתבשלו אסור וצ"ל דכל דהוי נועם חזק אסור רק אח"כ הוקלש ולא חל עליו שם איסור, וא"כ בקערות שהודחו דתיכף בטעם השני יש ג"כ טעם שני של בשר ג"כ ואסור כמ"ש לעיל באות י"ג ודו"ק:

יז

והנה יש לומר בדרך אחר ג"כ בעיקר פלוגתא דנטבנ"ט דמאן דס"ל טעם שאסרה התורה דהוי כממש הא לא"ה באמת לא היה אסרה התורה א"כ נטבנ"ט דעכ"פ לא יכול להיות כממש כיון שכבר בא מן השני לשלישי מותר אמנם מאן דס"ל דכל טעכ"ע לא הוי כממש רק שאסרה התורה מ"מ אעפ"י שלא הוי כממשו, וא"כ כל טעם נגד ממש הוי כאיקלש קצת ממשו ומהותו ואפ"ה אסרה התורה אמרינן דהה"ד לטעם שני אע"ג שאיקלש טפי פורתא מ"מ אסור דמה לי איקלש פורתא או טובא והנה באמת יש לעיין מ"ט אסר הריב"ן בבצים שנתבשלו דאע"ג דבישול מוציא טעם גמור מ"מ איכא ג' נותני טעמים לקדירה ולמים ולבצים כמ"ש התוס' באמת דמטעם זה יהיו מותרים הבצים נמי, וצ"ל דהריב"ן ס"ל כיון דטעם הראשון שבא מקדירה הו"ל כממשו של איסור א"כ טעם השני למים ולבצים לא חשיב נטבנ"ט דנטבנ"ט לא הוי רק אם טעם ראשון בכלי כמ"ש הפרמ"ג ועי' לעיל אות י"ב מ"ש בדברי המהר"ש:

חי

ובדעת רש"י אי ס"ל נתבשלו ג"כ מותר או עלו דווקא הביאו התוס' ראיה דגם נתבשלו מותר מדכתב בד"ה נותן טעם דאם נתבשלו עם בשר אסור משמע הא בכלי של בשל אפילו נתבשלו מותר והנה גבי צנון כתב רש"י ב' טעמים דאסור טעם אחד משום שאנינית קרוש על פני הסכין משמע הא משום חורפיה דצנון, אע"ג דהוי כמו בישול מותר וטעם שני משום חורפיה דצנון אסור וא"כ הה"ד נתבשלו אסור דלא גרע מצנון כמ"ש התוס' ונ"ל דרש"י ס"ל דהא אי בישול מוציא טעם גמור והוי כממש הוא ספק דאין כל הדברים שוים לעניין זה וכמ"ש הנו"ב מהד"ק ליו"ד סימן כ"ו לעניין כבוש דאין כל הדברים שוים להוציא טעם גמור על ידי כבושה עי"ש וא"כ היה צריך להיות מותר בנתבשלו דמוקמינן לה בחזקת היתר כיון דעדיין היא היתר ומשו"ה נקט רש"י גם הטעם משום שמנינית, אמנם גם זה אין וודאי שהיה שמנינית קרוש שהרי רש"י כתב פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר אלמא דהוי ספק וא"כ בצנון איכא ספק ספיקא לאיסורא, חדא דלמא היה שמנונית קרוש והוי טעם הבא מן הממש ולא הוי נטבנ"ט ואת"ל שלא היה קרוש עליו דלמא חורפיה דצנון דהוי כבישול מוציא טעם גמור דהוי כממש ולא הוי נטבנ"ט ואסור ומשו"ת כתב רש"י שני טעמים לאסור בצנון ודו"ק:

יט

במס' ע"א ע"ו ע"א גבי שפוד ואסכלה מסיים רש"י ונותר הוי איסור כרת ולכאורא יל"ד מה בעי רש"י בזה דהוי איסור כרת עי"ש ד"ה גבי קדשים, ונ"ל דיש לומר לכאורא דדבר שנבלע ע"י אור אם מוצא הטעם ע"י הגעלה ג"כ הוי באמת ספיקא, ועי' תוס' מס' חולין ח' ע"א ד"ה שלבנה באור וא"כ קשה מאי פריך הגמרא דבשלמא גבי איסור לא מהני הגעלה כיון דהוי ספק אם יוצא הבלוע ע"י הגעלה מוקמינן בחזקת איסור, משא"כ גבי נותר דמגעיל השפוד קודם שנעשה הבלוע נותר ומוקמינן בחזקת היתר, ואע"ג דרב ששת משני הכי באמת לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, מ"מ אמאי לא ס"ל הכי הני אמוראי אביי ורבא דדחי ליה אמנם י"ל דרש"י ס"ל כהך גירסא ברמב"ם סוף פ"ט מהלכות טומאת מת דבאיסור כרת לכ"ע ספיקא מה"ת לחומרא, וא"כ כתב רש"י שפיר ונותר איסור כרת היא וא"כ אפילו אי הוי ספק אם יוצא ע"י הגעלה היה לנו לאסור דספיקא לחומרא מה"ת ודו"ק (שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סימן נ"א שכתב ג"כ לפרש הכי בכוונת רש"י במ"ש ונותר איסור כרת וברוך שכוונתי לדעת הגדול עי"ש) ועל דרך זה י"ל ג"כ בכוונת דברי התוס' שם ד"ה מכאן ואילך שכתבו לחלק מה ראו לאסור הקדירה ולהתיר המאכל לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם די"ל דבאמת היא ספק אם הבליעה נפגמה לגמרי או לא ועי' בשו"ת חתס"ו ליו"ד סימן צ"ח, וא"כ בשלמא הקדירה מוקמינן בחזקת איסור שהרי פעם אחת היה שם איסור מושגח בוודאי, משא"כ במאכל, שאנו מסופקים אם נכנס בו כלל טעם איסור מושבח מוקמינן בחזקת היתר ומותר המאכל כנ"ל בכוונת דברי התוס' בס"ד:

כ

נראה לי דאפילו לפימ"ש לעיל באות י"ב דמאן דס"ל נתבשלו אוסר א"כ הוי טעם ראשון מן הכלי אל המים כממשו וליכא ב' נו"ט רק דממים לשלמים הו"ל טעם שני ומוכח דבאוכל נמי חשיב נטבנ"ט, מ"מ לא יתכן זה אי ס"ל כשיטת הר"ת דבכל טעכ"ע נהפך היתר לאיסור, ואע"ג דכאן הוי כולו היתר, מ"מ הרי חזינן שהטעם מהפך הדבר להיות כיוצא בו לגמרי, א"כ לשיטת ר"ת פשיטא דלא אמרינן באוכל ננובנ"ט למשל חלב שנפל לירקות ומן הירקות נפלו לתבשיל אחר, שאינו לא חלב ולא בשר, ואח"כ מתבשיל זה לבשר. לא אמרינן דהוי נטבנ"ט מחלב לירקות ומירקות לתבשיל דהא כיון דבאיסור אמרינן היתר נהפך לאיסור, א"כ ה"נ אלו הירקות נחשבים כחלב ממש ולא משכחת בשום אופן נטבנ"ט וע"כ דלר"ת לא משכחת נטבנ"ט רק ע"י כלי, וצ"ל דאע"ג דבטעכ"ע אמרינן היתר נהפך לאיסור מ"מ ע"י בליעת כלי כגון שבשלו בקדירה של איסור גם ר"ת מודה דלא אמרינן דכל התבשיל נעשה כאיסור ממש, דא"כ לא משכחת לה נטבנ"ט לעולם דהכי נמי הוי אמרינן דכל הדגים הוי כבשר דהא הנועם מהפך להיות כיוצא בו וא"כ איך מותר לאכול בכותח וע"כ דלא אמרינן דע"י הטעם נהפך להיות כמו הדבר שקבל ממנו טעם רק בממשו של איסור משא"כ בבלוע מן הכלי לא הוי כממשו של איסור וא"כ טעם ראשון באוכל באמת לשיטת ר"ת וודאי לא חשוב נטבנ"ט רק ע"י בליעת כלי שייך נטבנ"ט משום דבליעת כלי אינו אוסר המאכל, לגמרי כמו איסור שנפל להיתר גם לשיטת ר"ת ודו"ק:

כא

ולפי"ז י"ל לשיטת ר"ת דנטבנ"ט לא שייך רק בבשר לכלי שלא נבלע הממש רק הפליטה משא"כ בחלב צלול שהממש נבלע בכלי דכה"ג באוכל מהפך התערובות להיות כיוצא בו לגמרי, א"כ גם טעם ראשון הוי ממש ולא שייך נטבנ"ט, וראיתי להפרמ"ג סימן צ"ה במשבצות ס"ק א' שנסתפק בזה אי גם בחלב צלול שייך נטבנ"ט והנה מדברי המחבר ש"ע סימן צ"ה דגבי דגים נקט שנתבשלו בקדירה של בשר, וגבי ביצה בסעיף ב' נקט בקדירה חולבת, ולכאורא למה שנה הסדר, דבשלמא גבי דגים הוכרח דווקא לנקוט בקדירה של בשר דלאכול אח"כ עם בשר אסור מפני הסכנה, לכך נקט כלישנא דגמרא, ואגב אורחא אשמעינן דמה שנתבשלו בקדירה של בשר לא הוי סכנה, עי' בטו"ז ס"ק ג', אמנם גבי בצים אמאי לא נקט שנתבשלו בקדירה של בשר ואמאי נקט קדירה חולבת וע"כ לאשמעינן אתא דאפילו אם נבלע חלב צלול בקדירה נמי הוי נטבנ"ט אמנם אפשר דהיינו דווקא לדידן דלא ס"ל היתר נהפך לאיסור, משא"כ לשיטת ר"ת דע"י הטעם מהפך התערובות כיוצא בו לגמרי, שפיר י"ל דדווקא בכלי של בשר שייך נטבנ"ט, משא"כ בחלב שהממש נבלע בו לא שייך נטבנ"ט ויש לעיין בזה ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה