תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער ב · יב
בתוס' ד"ה ואם טש הקשו ותימא אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מרוש"ט לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזה"כ הי' בדבר שמותר גמור ואפי' מדרבנן בחולין. והנה דברי התוס' קשים להבין דהא אי אפילו הו"א דמדרבנן אסור בחולין, מ"מ כיון דמה"ת מותר גמור ע"כ צ"ל דבקדשים הוי רק גזה"כ וכי הוא סברא לומר כיון דאסור מדרבנן בחולין אסרה התורה גם בקדשים, ועוד וכי לא מצינו שאסרה התורה בקדשים מה דמותר גמור בחולין אפילו מדרבנן כמו ניתז מדם החטאת על הבגד דטעון כיבוס מה"ת ובחולין לא מצינו כלל כזה, ונראה דסברות התוס' היא כך דוודאי אם נוכל ליתן איזה טעם מפני מה אסרה התורה בקדשים מסתבר טפי לומר שהיא מפני איזה טעם מלומר דהוא גזה"כ בעלמא, וא"כ י"ל כך דמאן דס"ל בנתבשלו לא הוי נטבנ"ט היא דכיון שיצא הטעם ע"י בישול מוצא טעם טפי והוי אפילו בטעם שני משהו עכ"פ, ושפיר י"ל דאסור מדרבנן בחולין ג"כ דמשהו אסור לכתחילה עכ"פ וא"כ מכיון דאמרינן דע"י בישל הוי עכ"פ טעם משהו ולא הוי כמו נטבנ"ט דמותר אפילו מדרבנן, דנטבנ"ט לא הוי אפילו משהו שלא ע"י בישל לכך אינו אסור אפילו מדרבנן משא"כ ע"י בישול הוי משהו עכ"פ וא"כ כיון דהוי משהו עכ"פ שפיר י"ל דבקדשים חשיב הבליע ואפילו אי לא הוי רק משהו הבלוע דשלמים דאתמול בשלמים דהאידנא מ"מ כיון שאכילת קדשים הוי אליה ובפרט עכשיו בשעה שנבלע בשלמים לא הוי נותר עדיין, ושפיר הוי מצוה וחשוב אכילתו במשהו ג"כ ומצינו כה"ג שיטת התוס' סוף מס' מעילה דדבר חשוב מה"ת אינו בטל גבי מטבע, ה"נ בקדשים חשוב אפי' משהו ומשו"ה צריך מרוש"ט, אמנם אי נתבשלו מותר גם מדרבנן וע"כ דאפילו ע"י בישל לא הוי אפילו משהו א"כ גם בקדשים לא היה צריך מרוש"ו כנ"ל בכוונת התוספ' בס"ד, ועי' בס' טה"ק שמתרץ דבקדשים דמבשלים בכל שעה לא נתקשה הבליע בכלי ויוצא ע"י בישל טעם גמור, ומשו"ה טעין מרוש"ט אמנם בחולין נתקשה הבלוע ואין יוצא אפילו ע"י בישל שום טעם עי"ש: