תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער א · יט
במס' ע"א ע"ו ע"א גבי שפוד ואסכלה מסיים רש"י ונותר הוי איסור כרת ולכאורא יל"ד מה בעי רש"י בזה דהוי איסור כרת עי"ש ד"ה גבי קדשים, ונ"ל דיש לומר לכאורא דדבר שנבלע ע"י אור אם מוצא הטעם ע"י הגעלה ג"כ הוי באמת ספיקא, ועי' תוס' מס' חולין ח' ע"א ד"ה שלבנה באור וא"כ קשה מאי פריך הגמרא דבשלמא גבי איסור לא מהני הגעלה כיון דהוי ספק אם יוצא הבלוע ע"י הגעלה מוקמינן בחזקת איסור, משא"כ גבי נותר דמגעיל השפוד קודם שנעשה הבלוע נותר ומוקמינן בחזקת היתר, ואע"ג דרב ששת משני הכי באמת לחלק בין התירא בלע לאיסורא בלע, מ"מ אמאי לא ס"ל הכי הני אמוראי אביי ורבא דדחי ליה אמנם י"ל דרש"י ס"ל כהך גירסא ברמב"ם סוף פ"ט מהלכות טומאת מת דבאיסור כרת לכ"ע ספיקא מה"ת לחומרא, וא"כ כתב רש"י שפיר ונותר איסור כרת היא וא"כ אפילו אי הוי ספק אם יוצא ע"י הגעלה היה לנו לאסור דספיקא לחומרא מה"ת ודו"ק (שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סימן נ"א שכתב ג"כ לפרש הכי בכוונת רש"י במ"ש ונותר איסור כרת וברוך שכוונתי לדעת הגדול עי"ש) ועל דרך זה י"ל ג"כ בכוונת דברי התוס' שם ד"ה מכאן ואילך שכתבו לחלק מה ראו לאסור הקדירה ולהתיר המאכל לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם די"ל דבאמת היא ספק אם הבליעה נפגמה לגמרי או לא ועי' בשו"ת חתס"ו ליו"ד סימן צ"ח, וא"כ בשלמא הקדירה מוקמינן בחזקת איסור שהרי פעם אחת היה שם איסור מושגח בוודאי, משא"כ במאכל, שאנו מסופקים אם נכנס בו כלל טעם איסור מושבח מוקמינן בחזקת היתר ומותר המאכל כנ"ל בכוונת דברי התוס' בס"ד: