תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער בליעת איסור שער א · ח
ומעתה נבא אל הביאור בס"ד דוודאי אי ס"ל הא דנטבנ"ט שרי הוא משום דכח הכלי מקליש הטעם מדחזינן שלאחר מעל"ע נתקלקל כל כך עד שאינו ראוי לגמרי וממילא הה"ד דתיכף בתחלת הבליעה הוקלש, א"כ שפיר יש לנו סברא לחלק דדווקא בכלי הוקלש הטעם משא"כ טעם הנבלע תיכף באוכל לא הוקלש כלל והוי הכל כממש, ולא שייך כלל נטבנ"ט באוכל משא"כ אי ס"ל דכלי אין לו כח להפגים הטעם לגמרי אפילו אחר מעל"ע וא"כ הה"ד דאין לו כח להקליש יותר הטעם שנבלע בכלי ממה שבלוע באוכל, וע"כ הא דנטבנ"ט שרי הוא רק משום דכל שלא בא מן הממש אין לו שוב טעם חזק כל כך וא"כ הה"ד בנבלע באוכל נמי שייך בטובנ"ט דכל שהוא טעם שני אינו חשיב לאסור וזהו ספיקו של בעל ספר התרומות אי באוכל נמי חשוב נטבנ"ט או לא אי ס"ל דכלי מקליש הטעם ביותר או לא רק דכל טעם שני אינו חשוב, והנה ברש"י ד"ה נותן טעם כתב וז"ל אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא ע"י נו"ט ואינו כבשר, ולכאורא אינו מובן מה בעי רש"י בזה במה שמסיים "ואינה כבשר" והוא יתיר לשון אמנם לדברינו א"ש דרש"י אשמעינן בזה דבאמת באוכל לא שייך כלל נטבנ"ט ואפילו טעם שני או שלישי ג"כ אסיר רק בכלי נקלש הטעם וזה שמסיים ואינו כבשר ודו"ק, אמנם במס' חולין קט"ז ע"ב כתב רש"י דחלב הנמצא בקיבה אוסר הגבינה ולא אמרינן דהוי נטבנ"ט מקיבה לחלב ומחלב לגבינה משום דחלב נעשה תיכף גוף איסור מכיון שקבל טעם מן הקיבה משמע הא לאו הכי אי לא הו"א דחלב נעשת נבלה הוי שייך בנ"ט באוכל ג"כ ועי' בספר בית אל ח"ב חדר מ' שעמד בזה, אמנם לפימ"ש א"ש כיון דזהו תליא אי אמרינן דבליעה בכלי נפגמה לגמרי אז אמרינן דכח הכלי הוא חזק כל כך להקליש הטעם, וא"כ יש חילוק בין כלי לאוכל אמנם אי אמרינן דכלי אין כחו חזק לפגום לגמרי רק משו"ה שרי נטבנ"ט דכל טעם שני הוא קלוש מעצמותו אפילו שלא ע"י הכלי א"כ גם באוכל שרי נטבנ"ט וכיון דנראה דרש"י עצמו מסופק בזה א"כ לא מצי שם לדחות דעת המתירין משום דבאוכל ל"ש נטבנ"ט דלמא ס"ל דכלי אין מקליש הטעם יותר מאוכל וא"כ אין חילוק בין כלי לאוכל ובכל עניין שרי נטבנ"ט, ומשו"ה הוצרך רש"י שם לדחות דברי המתירין דלא שייך נטבנ"ט כיון דחלב נעשה נבלה ודו"ק היטב: