תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
חלק שני · ל
ועפי"ז נ"ל להסביר כל שקלא וטריא דגמרא דהנה יל"ד דמעיקרא קאמר כיון דמחוסר ג"ש קניין כספו קרינא ביה ואח"כ כשבא לפשוט מר' משרשיא ודחי לי הכא לאו קניין כספו הוא כלל וקשת באיזה סברא נאיד עכשיו מסברא הראשונה דאמר דלאו קניין כספו הוא כלל ועוד יל"ד במה דקאמר הכא אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דעבד כהן הוא והא בכל חד מיניהו איכא לספוקי שמא הוא כהן או עבד כהן וא"כ אמאי לא קאמר ג"כ אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דכהן הוא אמנם להנ"ל ניחא הכל בס"ד דהגמרא היה מסופק ליה באמת במה שאמרה התורה לעניין אכילת תרומה קניין כספו אם הכוונה הי' שהבעלים הכהן יש לו עוד זכות ממון ג"כ בהך עבד וא"כ בהך דמעוכב ג"ש כיון שאין לו בו זכות ממון שוב אינו אוכל או הכונה הוא רק כמו לעניין אשה דקניין כסף היינו מה שנקנית לו בכסף. (ובשטר וביאה דאוכלת הי' משום דאתקשו הויות להדדי) אבל קניין ממון לא בעינן וא"כ ה"נ במעוכב ג"ש או בחצי עבד לפירוש התוס' אע"ג דאין לו בו קניין ממון מ"מ אוכל כיון שלעניין איסור אגוד ביה עדיין כמו עד עכשיו ורצה לפשוט מר' משרשיא דשם גבי אלו התערובות אין לאחד על חבירו שום קניין ממון שהרי כל אחד יוכל לומר אני האדון ואפ"ה כיון דאגודים זה בזה לענין איסור אוכלים בתרומה וא"כ ה"נ אין נ"מ בקניין ממון כלל לעניין תרומה רק בקניין איסור כמו באשה ודחי ליה הגמרא הכי השתא כלומר דוודאי היכא שנסתלקו זכות הבעלים מהעבד אפילו לענין ממון ממילא אקלש ליה כח הבעלים ואינו אוכל בתרומה מחמתו ולאשת לא דמי דהתם כיון שלא היה לו בה מעולם קניין ממון א"כ מעולם לא נגרע כחו של הבעל כלל ושפיר אוכלת משא"כ בעבד היכא שנפקע זכות הממון ממנו תו לא מקרי הבעלים אדון ואינו אוכל אמנם ע"כ לא אמרינן דכח הבעלים נגרע בהפקעת זכות הממון היינו רק היכא שזכותו נפקע במעשה שלו כגון ששחרר החצי או הפקירו משא"כ בנתערבו דלא ע"י מעשיו נפקע זכות הממון שלו רק ע"י שנתערבו א"כ עכ"פ כל מקום שהוא אילו ידעינן מי הוא העבד היה נשאר לו זכות ממון, כמו מעיקרא ושפיר אוכל ויש להסביר קצת יותר דבאמת י"ל כל שנפקע קצת זכותו הוי ספק אם הי' בכלל אדון עדיין וא"כ בשלמא לענין תערובות מוקמינן כל חד מיניהו בחזקת היתר אכילת תרומה כמה שהיו קודם שנתערבו כמ"ש התוס' ד"ה הרי אלו דמיירי שנתערבו לאחר שנולדו משא"כ הכא בהך עבד שכבר נעשה בו מעשה שחרור או הפקר להוציאו מחזקתו הראשונה ל"ש לאוקמא אחזקה, אמנם בלא"ה א"ש דהתם בתערובות לא נגרע כלל כחו וזכותו מן העבד רק שלא ידעינן מי הוא וזה שאמר בגמר' הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דעבד הוא ונקט שפיר דעבד הוא ולא נקנו כהן דהגמרא רוצה לומר דשם לא מקרי כלל עדיין הפקעת זכות כלל וא"כ לא נגרע כח הבעלים כלל רק דלא ידעינן מי הוא משא"כ הכא דע"י מעשיו של שחרור החצי או הפקר לגרע זכותו ולא נשאר לו זכות הממון שהיה לו בו לאו קניין כספו הוא כלל כלומר עכשיו מפרש האיבעי' דהוא אם אנו מפרשים בקרא קניין כספו היינו כח וזכות הממון שהיה לו בו וכאן אין לו זכות ממון כלל וקאי שפיר האיבעי' דמעיקרא אי בעינן קניין כסף ממש כלומר שיהי' לו בו זכות ממון ולא דמי לאשה דשם לא נגרע כח הבעל מעולם כיון שמעולם לא היה לו בה זכות ממון מה"ת (דמעשי ידיו הוא רק מדרבנן) אבל גבי עבד כיון דעיקר קנין. שבו הי' הממון רק האיסור נמשך מכח קנין הממון א"כ מכיון שנפקע זכות הממון לא היי קניין כספו כלל (ועי' מ"ש לעיל באות י"ב לעניין שני מיני קניינים שיש לאדון בעבד) או דהוי לגמרי כאשה ולא חלי אכילת תרומה בקניין ממון כלל רק באיסור גרידא דומיא דאשה ומיושבים כל הדקדוקי' בס"ד וכל זהו כתבנו לפימ"ש ביש"ש דרצה בעל האיבעי' לדמות עבד לאשה אמנם באמת יש חילוק ביניהם דבעבד כיון דעיקר קניין הוא משום צד הממון שבו רק כח האיסור שיש לאדונו עליו הוא מסתעף ע"י קניין הממון וממילא מכיון שנפקע לו זכות הממון אינו אוכל בתרומה על ידו משא"כ באשה עיקר הקניין הי' הצד האיסור שבה ומשו"ה באמת פסק הר"מ פ"ט מהלכות תרומות הלכה ה' דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה, והא דחצי עבד ג"כ אינו אוכל ע"י בר"מ פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז אע"ג שכתבנו דהר"מ ס"ל בח"ע יש בו עדיין צד עבדות גמור מ"מ אינו אוכל משום צד חירות ודו"ק: