תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
חלק שני
כ
בגמרא נגחו שור יום של רבו וכו' אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה איסורא לא קאמרינן לכאורא נראה דהגמר' ס"ל בס"ד כיון שלמשנה ראשונה חלקנו מעשי ידיו שיהיו מחולקים בימים לגמרי א"כ הוי העבד ביום של רבו עבד גמור ואמאי אינו מותר בשפחה ? אמנם י"ל דהחלוקה היה רק שיהי' מותר לעבוד בו עבודת פרך ביום של רבו כמ"ש התחס"ו בחידושיו וא"כ לעניין איסורא כדקאי קאי, אמנם באמת מה ראו חכמים למשנה ראשונה שיהיו חלוקים בימים ולא אמרו שיהיה המעשי ידיו סתם לחצאין נראה די"ל כך דבאמת הו"א מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אין לו להעבד כלום אפילו בחצי מעשי ידיו, אמנם כיון שתקנו שחלוקים הם בימים אע"ג דאפילו במה שקנה העבד מקודם נמי אמרינן מה שקנה עבד וכו' (עי' לעיל בדברינו בריש הסוגי' מ"ש בשם הקצה"ח סימן רמ"ט ס"ק ב' ועי' שו"ת לחם רב סימן רכ"א הביא כמה ראיות לזה) מ"מ י"ל דהיינו דווקא בעבד גמור משא"כ כאן שהוא חצי ב"ח הו"ל כאילו הרב עצמו הקנה לו ע"מ שלא יהי' לו רשות ביום של עצמו והוי כאילו מקנה לו גופו על כל הימים שיהי' ב"ח ובכה"ג לא שייך מה שקנה עבד וכו' ואע"ג דא"כ אמאי לא אמרינן בחצי מעשי ידיו גרידא נמי הקנה לו ולמה צריך לחלוקת ימים י"ל דמעשי ידיו גרידא הוי דבר שלא בא לעולם רק באומר לו שמקנה לו הידים למעשי ידיו וזה לא שייך להתחלק לחצאין אמנם אי אמרינן דנתחלקו בימים שפיר שייך בו חלוקה דאז מקנה לו הגוף לחצאין לכל אלו הימים שיהיה של עצמו – ודו"ק – והנה בירושלמי ס"ל באמת דגם לעניין איסורא אמרינן דהוי חצי עבד וחצי ב"ח וביום של עצמו מותר בב"ח נ"ל דהנה הקצה"ח סימן קע"א כתב דע"כ אי אפש"ל שביום של עצמו יהי' ב"ח לגמרי וביום של רבו עבד לגמרי דחירות הוי קדושת הגוף ולא פקעה בכדי א"כ אי הוי ס"ל דקדושת הגוף נמי פקעה לגמרי שפיר הוי מצינן לומר דביום של רבו הוי עבד לגמרי וביום של עצמו ב"ח לגמרי והנה ראיתי באבני מלואים לאה"ע סימן מ' ס"ק ה' שהביא הר"נ בשם הירושלמי בשם ר' יוחנן האומר הר"ז עולה שלשים יום לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליו עי"ש א"כ ס"ל קדה"ג נמי פקעה בכדי וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ומשו"ה ס"ל דנתחלק נמי לאיסורא (ואע"ג דלעיל כתבנו דאי לא ס"ל ברירה לא נתחלק לאיסורא ור' יוחנן ס"ל אין ברירה היינו רק אי ס"ל דקדה"ג לא פקעה בכדי משא"כ אי ס"ל קדה"ג פקעה בכדי אין נ"מ אי יש ברירה או אין ברירה כיון דביום של עצמו הוא ב"ח גמור):
כא
בתוס' ד"ה נגחו כתבו דזהו רק למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה כיון שכל מעשי ידיו של עצמו אין שייך לרבו כלום אמנם הר"מ ס"ל דאפילו למשנה אחרונה נמי קודם כפיה עכ"פ חצי מעשי ידיו לרבו כמו למשנה ראשונה דלא דמי לגמרי למעוכב גט שחרור (ועי' בחידושי מהר"ם ברבי) והנה לכאורה יש לחלק מסברא בין מעוכב גט שחרור כגון מפקיר עבדו לחצי עבד דבשלמא במפקיר דנפקע זכית האדון לגמרי לעניין ממון שהרי לא נשאר' לו שום זכות בהעבד רק לעניין איסור גרידא שפיר אין לו כלום במעשי ידיו משא"כ בחצי עבד אפילו למשנה אחרונה עדיין נשאר לו קצת זכות לעניין ממון נמי שהרי העבד מחיייב ליתן לו שטר על חצי דמיו וכיון שיש לו עדיין קצת זכות לעניין ממון נמי שפיר אמרינן דגם במעשי ידיו יש לו (ועיי' בחידושי בית יהודה) והא דגמרא מדמי בסמוך חצי עבד למעוכב גט שחרור נבאר בס"ד, אמנם אי נימא דהך מה שהעבד מחוייב ליתן לו שטר ע"כ שיהיה חשיב כמו זכות ממון י"ל דתליא אי ס"ל שיעבודא דאוריתא שפיר י"ל דשטר נמי חשיב זכות ממון אי נמי י"ל דתליא אי אמרינ' שטר העומד לגבות כגבוי דמי דאי כגבוי דמי הו"ל שפיר זכות ממון ואע"ג דהתוס' במס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה וב"ה כתבו דדווקא היכא שהשעוביד עצמו עומד בספק אז אמרינן דלאו כגבוי דמי וא"כ הכא גבי עבד שהרי בוודאי חייב לו א"כ לכ"ע כגבוי דמי מ"מ י"ל דגבי עבד שמסתמא לעת עתה אין לו שום נכסים לא חשיב כגבוי וא"כ י"ל דהר"מ דס"ל גבי חצי עבד דיש לו קנס ובמעוכב גט שחרור דאין לו קנס הי' באחד משני פנים או משום כיון דס"ל שיעבודא דאוריתא בפרק י"א מהלכות מלוה הלכה ד' א"כ ממילא הך זכות שיש לו על העבד שנותן לו שטר על חצי דמיו חשיב ליה שפיר זכות ממון או דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ כיון דיש לו עליו זכות ממון עדיין שפיר ס"ל פי"א מהלכות נזקי ממון הלכה ב' דחצי עבד יש לו קנס לרבו דאכתי לא נפקע ממנו לגמרי זכות ממון אמנם גבי מעוכב גט שחרור פסק דאין לו קנס דשם כיון דנפקע ממנו לגמרי זכות הממון שא"צ ליתן לו אפילו שטר לא מקרי תו אדון כלל עי' ברמב"ם שם הלכה א' וסוגיא דהכא דמדמי חצי עבד למעוכב גט שחרור ס"ל שעובודא לאו דאורית' או דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי בכה"ג היכא שאין לו נכסים כלל כמו בעבר ומשו"ה דמי לגמרי למעוכב גט שחרור, ועי' בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סימן י"ז שם מחלק ומבאר היטב בין אלו ב' קניינים שיש לרבו בעבד קניין ממון וקניין לעניין איסור (ובסמוך נבאר עוד בס"ד) ועי' בשעה"מ פ"ב מהלכות חגיגה שרצינו לומר דמעוכב גט שחרור כיון דמותר בשפחה לדברי התוס' במס' גיטין מ' ע"א ד"ה אותו העבד וא"כ אין כופין את רבו וממילא שפיר מקרי אדון משא"כ בחצי עבד כיון דאסור בשפחה והוי הדין דכופין את רבו א"כ ממילא תו לא הוי אדון וא"כ לפי דבריו הוי הרב טפי אדון במעוכב ג"ש מבחצי עבד ובאמת הכי נמי משמע מדברי התוס' בסוגי' ד"ה מעוכב גט שחרור שכתבו דאיבעי' בגמרא לעניין אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה דקאי אפילו לת"ק דרשב"ג במס' כריתות כ"ד ע"ב דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה מיבעי' ליה הכא בחצי עבד ועי' מהרש"ל מה שתמה על דבריהם עכ"פ ס"ל להתוס' במעוכב גט שחרור מסתבר יותר שאוכל בתרומה מחצי עבד ואפשר באמת לומר דאזלי נמי בהך סברא דבמעוכב ג"ש כיון שמותר בשפחה אין כופין את רבו ומשו"ה אוכל נמי בתרומה אמנם הרמב"ם פ"ט מהלכות תרומות הלכה ה' ס"ל להדיא דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה וא"כ לא ס"ל הך סברא לומר דמבעוכב ג"ש הוי אדון טפי הגם דגם בחצי עבד ס"ל דאסור לאכול בתרומה היינו משום צד חירות שבו מ"מ לעניין קנס שפיר י"ל כמ"ש דבחצי עבד כיון שצריך לכתוב לו שטר עדיין נשאר לו זכות ממון ג"כ בעבד וממילא גם חצי מעשי ידיו של הרב כמ"ש במהר"ם ברבי אליבא דהר"מ ולכך יש לו קנס ודו"ק ובסמוך נבאר הכל בס"ד:
כב
נעתיק בכאן לשונות הרמב"ם בחצי עבד לעניין קנס פי"א מהלכות נזקי ממון כתב וז"ל וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדם שהרי יצא לחירות והקשה שם הה"מ אמאי לא נקט שאם תפס אין מוציאין מידו שהרי הכי ס"ל פ"ד מהלכות חובל ומזיק שאם תפס אין מוציאין מידו אמנם בחצי עבד כתב הר"מ שם בהלכות נזקי ממון דנותן חצי קנס לרבו, והנה כבר כתבנו לעיל דהר"מ וודאי ס"ל לחלק בין ח"ע דעדיין יש לרבו בו זכות ממון שפיר מקרי אדון גם לעניין קנס משא"כ במעוכב ג"ש כיון שאין לרבו בו שום זכות ממון אין לו קנס וראיה לדברינו שהרי בפ"ד מהלכות חובל ומזיק הלכה י"א כתב וז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גנו שחרור לידו אין לו קנס וכו' שהרי לא נשאר לו בו קניין הרי שנקט להדיא הטעם מפני שלא נשאר לו בו קניין וא"כ ממילא בחצי עבד שיש לו בו קניין עדיין שצריך ליתן לו שטר על חצי דמיו שפיר יש לו קנס ולכך פסק שפיר בהלכות נזקי ממון דבחצי עבד יש לו קנס אמנם מ"ש בפ"ד מחובל ומזיק לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סמא את עיני יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוצאין מידו ובפ"ה מהלכות עבדים הלכה י"ד כתב בסתמא דמפיל שינו וסמא עינו יוצא בשומו ונותן לו דמי עינו והשיג עליו הראב"ד שם שבהל' חובל ומזיק כ' דאין לו דמי עינו רק אם תפס ועי' בכ"מ שם שכתב שני תירוצים האחר דמיירי שנתן לו גט שחרור בין הפלת שינו לסמא עינו וזהו תימא דא"כ פשיטא כיון שהוא בן חורין גמור מאחר שכבר יש לו גט שחרור (עי' בט"ז ביו"ד סימן רס"ז ס"ק י"ד שהקשה כן) ועוד תירץ הכ"מ שם בהלכות עבדים דכוונת הר"מ כאן בהלכות עבדים נמי אינו שב"ד גוזרים שיתן לו דמי עינו רק שאם תפס העבד אין מוצאין מידו וסמך עצמו על מ"ש בפ"ד מחובל ומזיק דמיירי רק לעניין תפיסה והוא ג"כ דוחק דסתמא דלישנא לא משמע הכי, והנה במגדול עוז שם בהלכות עבדים כתב לחלק דאם הפיל שינו ואח"כ סמא עיני אין לו דמי עינו רק אם תפס אמנם בהלכות עבדים מיירו שבבת אחת הפיל שנו וסמא עינו אז נותן לו דמי עינו אפילו אם לא תפס וקלסיה הב"ח לתירוץ הזה אמנם בט"ז ביו"ד שם השיג עליו דאיזה סברא יש לחלק ביניהם ועי' בחידושי פנ"י בסוגי' דכתב דאדרבא הסברא אפכא דבזה אח"ז מסתבר טפי שחייב לו דמי עינו שהרי כבר נשתחרר ע"י שינוי, אמנם כשנדייק בלשון הרמב"ם משמע כמ"ש הבעל מגדול עוז דבהלכות חובל ומזיק שם נקט להדיא המפיל שן עבדו ואח"כ סמא את עיני וכו' אינו נותן לו דמי עיני ובהלכות עבדים המפיל שן עבדו סמא את עינו נותן לו דמי עיני הרי דכאן בהלכות עבדים כשפסק נותן לו דמי עיני לא נקנו "ואח"כ" כמו בהלכות חובל ומזיק משמע דיש לחלק דבבת אחת נותן לו דמי עינו ובזה אח"ז אינו נותן לו דמי עינו, מ"מ טעמא בעי מדוע הר"מ מחלק ביניהם:
כג
ונ"ל דהנה התוס' במס' חגיגה ד' ע"א כתוב דכל עבד העומד לשחרר הרי הוא כמשוחרר ומשו"ה חייב בראיה למשנה אחרונה אמנם הרמב"ם לית ליה הך סברא שהרי איהו ס"ל דחצי עבד פטור מראיה מ"מ יש לחלק דוודאי בחצי עבד כיון שעדיין אגוד ברבו מכח צד עבדות שבו לא הוי כמשוחרר ועי' בר"מ פ"ב מהלכות חגיגה שממעט ליה ממה שנאמר בבא כל ישראל וחצי עבד עכ"פ לא הוי כל ישראל כיון שיש לו עליו עדיין צד עבדות מ"מ במעוכב ג"ש כיון שאין לו עוד בו שום קניין שפיר הו"ל כמשוחרר גם להר"מ וא"כ שפיר צריך ליתן לו דמי עינו, אמנם לכאורא י"ל הא הרב מצי טען אין ברצוני ליתן לך שטר שחרור וממילא פטור אני מדמי עינו וצ"ל דאנן מוקמינן ליה להרב בחזקת כשרות ומסתמא יעשה כדין וחייו בדמי עינו אמנם כן היינו דווקא אם הפיל שינו ותיכף סמא עינו אמרינן שפיר דבשעת סמיית עינו מסתמא עומד להשתחרר כיון שמחוייב לשחררו וא"כ שפיר חייב ליתן לו דמי עינו משא"כ בהלכות חובל דנקט ואח"כ סמא עינו הרי חזינן עכ"פ שמתרשל בכתיבות הגט שחרור א"כ תו ליכא למימר שעומד להשתחרר דדלמא לא ירצה לשחררו ולא יהיה כח ב"ד יפה לכופו וא"כ תו לא הוי כמשוחרר ולכך פטור מדמי עינו רק אם תפס ועכ"פ זכינו שיש סברא לחלק בין הפיל שינו וסנא עיני בבת אחת או בזה אחר זה כסברת המגדול עוז והב"ח ודו"ק:
ומצאתי כדמות ראיה לדברינו מדברי רש"י בגמרא ד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה וז"ל לאחר שחזרו ב"ה להורות דכופין את רבו ואפ"ה שקיל קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט עכ"ל ולכאור' יל"ד מה קאמר כל זמן שלא נכתב הגט דמשמע דכל איבעי' הי' רק אי שקיל כל זמן שלא נכתב הגט הא אי אמרינן דיש לו קנס מגיע לרבו קנס אפילו אי נכתב הגט, אמנם לדברינו א"ש דבאמת כל איבעיא דגמרא אזיל רק אי אמרינן כיון דעומד להשתחרר הו"ל כמשוחרר וא"כ אין מגיע קנס לרבו או דהרב מצי טען אנא לא בעינא לקיים המצוה לשחרר וא"כ גם בחצי עבד שכופין אולי לא יהיה כח ב"ד יפה כל כך לכופו אמנם זה שייך רק אם לא התחיל כלל לעשות מעשה בנתינת הגט משא"כ אם כבר כתב הגט אע"ג שלא נתנו ליד העבד עדיין עכ"פ חזינן שרצה לשחררו וא"כ ממילא הו"ל כמשוחרר כבר ושפיר אין לו קנס וא"כ שפיר י"ל בשיטת הרמב"ם ג"כ אע"ג דלדידי' בחצי עבד לא ס"ל בשום אופן דליהוי כמשוחרר כבר משום שאגוד עדיין ברבו מצד עבדות שבו מ"מ במעוכב גט שחרור שאין לרבו עליו עוד שום קניין שפיר י"ל דלעניין אם כבר נפק לגמרי מרשות רבו שפיר י"ל דרב מצי טען אין רצונו לשחררו רק דאמרינן דאין זה טענה דמסתמא יקיים המוטל עליו ובוודאי ישחררו ומשו"ה עכ"פ היכא שמעיקרא הפיל שינו וחזינן שלא שחררו עדיין שפיר אמרינן דלמא לא ירצה לשחררו ולא יציית לד"ת וא"כ אינו מקרי עומד לשחרר ולכך שפיר פטור מדמי עינו:
כד
והנה ראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי ליור"ד סימן כ"ב וכ"ז שכתב דכל מעוכב גט שחרור אעפ"י שמותר בשפחה מ"מ כופין הרב משום מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר רק אי הו"א דיש לקנוס לרבו לא מקרי זה לא חסר כיון שמפסיד הקנס ע"י שחרור א"כ ממילא אין כופין ועי' בשעה"מ פ"ב מהלכות חגיגה שם משמע דבשום אופן אין כופין על השחרור במעוכב ג"ש כיון שמותר בשפחה (חוץ מיוצא בשן ועין שהתורה כתבה להדיא לחפשי ישלחנו) אמנם מ"ש בשו"ת הנ"ל דלא מקרי זה לא חסר כיון שמפסיד הקנס ע"י שחרור י"ל דזה רק אי ס"ל עבד שמכרו לקנס מכיר כאיבעיא דגמרא בסמוך דלא הוי דשלב"ל א"כ שפיר י"ל דמקרי זה חסר ולא היו כופין אותו אם יש לו קנס משא"כ אי אמרינן דהקנס הוי כדשלב"ל לגמרי אין סברא בדבר שאינו עדיין כלל בעולם דיהיה נקרא משו"ה זה חסר כיון שאינו בעולם עדיין כלל כנ"ל פשוט [ועי' בפנ"י דף מ' ע"א בתוס' בד"ה אותו העבד שנראה ג"כ מדבריו דאע"ג שיש לו קנס מ"מ מקרי עדיין זה נהנה וזה לא חסר ודו"ק:]
כה
והנה לענין כמה דברים מצינו דחצי עבד ועבד של שני שותפים שוים הם לעניין יציאת בראשי איברים פסק הר"מ פ"ה מהלכות עבדיו דעבד של שני שותפים הוי כמו חצי עבד שאינו יוצא בראשי איברים לפי שאינו מיוחד לרבו וכן לעניין יום או ימים שהרב פטור אם עמד יום או יומים נמי פסק פ"ב מהלכות רוצח הלכה ט"ז דחצי עבד ועבד של שני שותפים אינם בדין יום ויומים לפי שאינו לאחד מהם כספו המיוחד לו, אמנם לעניין תרומה יש חילוק בין חצי עבד לעבד של שני שותפים שבחצי עבד אינו אוכל בתרומה וכן אם ישראל וכהן שותפים בעבד אינו אוכל בתרומה משום רשות ישראל שיש עליו וכן איתא בירושלמי סוף מס' תרומות דאפילו אם אין לישראל רק אחד ממאה בעבד אינו אוכל בתרומה ועי' ברמב"ם פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז ובכ"מ שם רמז על הך דירושלמי וכן מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה (עי' בר"מ פ"ט מהלכות תרומות הלכה ה') משמע הא עבד של שותפים ששנים כהנים שפיר אוכל בתרומה כיון שעכ"פ אין בו צד זרות ועי' בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים לאה"ע סימן י"ז מ"מ טעמא בעי מ"ט לעניין יציאת בראשי איברים אינו יוצא אפילו לאחד מהם וכן אינם בדין יום או יומים לעניין שותפים אפילו אחד ולעניין אכילת תרומה אמרינן דעבד של שני שותפים אוכל כששניהם כהנים ולא אמרינן דלא הוי מיוחד לכהן (וראיתי בהשמטות בסוף ספר מנחת חינוך סימן ר"פ שעמד בזה והניח בצ"ע) אמנם אחר העיון קצת נראה דחילוק גדול יש בזה דוודאי בדבר שיש לדון מחמת העבד א"כ כל שהוא בכל צד עבד כהן וקניין כספו שפיר הוי כולו עבד ומה בכך שיש עליו שני אדונים כיון שאין אנו דנין על האדון רק על העבד עצמו ומצדו בכל צד הוא שייך לכהן ואין לזר אתו שפיר מקרי לעניין זה עבד גמור וא"כ בעבד של שותפים וכולם כהנים לעניין אכילת תרומה כיון שמצדו אנו דנין עליו והוא מקרי עבד כהן מכל צד ולכך אוכל בתרומה משא"כ בדבר שיש לדון מצד האדון שפיר אמרינן דכל שיש לו עוד שותף אחד תו לא הוי אדון כל כך וא"כ ניחא דבשלמא לעניין יציאה בראשי איברים דזהו אינו רק מצד האדון וכן לעניין יום ויומים דג"כ לא פטרה התורה רק האדון וא"כ כיון שיש לו עדיין שותף בעבד לא מקרי אדון גמור ולא חשיב שיצא על ידו בראשי איברים וגם אינו פטור ביום ויומים משא"כ לעניין אכילת תרומה דבזה אנו דנין מצד העבד ומצדו הרי הוא עבד כהן מכל צד אין נ"מ אפילו כמה שותפים כיון שכולם כהנים שפיר אוכל בתרומה זולת היכא שיש לישראל ג"כ חלק בו דאז מעורב בגופו של עבד צד זרות אינו אוכל בתרומה משום צד זרות שבו רק בדבר שתלוי מחמת האדון כגון ביציאת שן ועין ויום או יומים לזה בוודאי כיון שאינו אדון לגמרי מחמת שותפות האחר לא הוי אדון ואינו יוצא ע"י בשו"ע וגם אינו בדין יום ויומים ודו"ק היטב כי הוא נכון בסברא בס"ד:
וראיתי עוד שם בהשמטות שתמה ע"ד הפנ"י ריש פרק האומר במס' קידושין שהעלה שם במקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחד וקדשה בתוך שלשים יום דהוי ספק מקודשת לשניהם וכתב שם הפנ"י דאפילו אם שניהם כהנים לא תאכל בתרומה משום דלא הוי קניין כספו של אחד מהם ותמה בהשמטות הנ"ל ממה דאמרינן הכא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה אוכלין בתרומה ממנ"פ אם הוא כהן שפיר אוכל ואם לאו הוי עבד כהן ונמי אוכל בתרומ' וה"נ ממנ"פ הרי היא מקודשת לכהן אחד והוי מיוחדת לו רק שאין אנו יודעים, לאיזה מהם ואמאי לא תאכל עי"ש שהניח בצ"ע ולע"ד לא קשיא דבשלמא הכא בתערובות קודם שנתערבו היה מותר כל אחד לאכול מצד עצמו ועכשיו אע"ג שנתרעבו הרי עכ"פ לא נתערב בהם צד זרות שיעכב אותם מאכילת תרומה ולכך אוכלים ממנ"פ משא"כ הכא אשה זו לא היתה רשאי לאכול ורק דנימא שעכשיו ע"י קידושין אלו תהיה רשאי לאכול וכיון שאותם קידושין אינם מתירים אותה אפילו לאחד לא חל עליה שם קניין כסף להתירה בתרומה ודו"ק היטב:
מ"מ למשנה ראשונה לשיטת הירושלמי דנתחלק לאיסור ג"כ פשיטא שגם תרומה מותר לאכול ביום רבו אם הוא כהן ועי' ברש"י ד"ה כמשנה ראשונה שכתב דלית ליה כופין ואדון גמור הוא נ"ל דעכ"פ למשנה ראשונה הו"ל אדון גמור ויש לו בו גם קניין הגוף ולא כמ"ש בקצה"ח סימן קע"א דאפילו למשנת ראשונה נפקע קניין הגוף וממ"ש רש"י דהוי אדון גמור נ"ל דס"ל לרש"י דגם קניין הגוף יש לו עדיין בו ממש דהוי "אדון גמור" וכבר כתבתי לעיל באות ט"ו בס"ד דגם להתוס' ס"ל דיש לו עוד קניין הגוף ג"כ למשנה ראשונה ודו"ק:
כו
והנה לעיל באות י"ד כתבנו דמשו"ה ס"ל לרבי משחרר חצי עבדו בשטר קנה הוא משום דס"ל דכל משחרר חצי עבדו תו אין לו בו קניין הגוף כלל ומשו"ה שפיר מצי לקבל העבד השטר דלא מקרי אגוד ביה ושפיר יש לו יד לקבל השטר וא"כ ממילא כיון דלא קייל"ן כרבי הוא משום דבחצי עבד יש לו עדיין בו קניין הגוף ולא מצי לקבל השטר עיין ברמב"ם פ"ז מהלכות עבדים שכתב המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד חציו והר' הוא עבד כמו שהיה והיינו משום דעדיין אגוד ברבו כיון שיש לו בו עוד קניין הגוף וא"כ אין לו יד לקבל השטר עכ"פ מוכח לפי"ז דאפילו למשנה אחרונה דכופין מ"מ יש לו בו עוד קניין הגוף בחצי שנשאר לו בו וא"כ א"ש ג"כ פסקא דהרמב"ם מ"ש פ"ד מהלכות חובל נגחו שור יום של רבו לרבו וכתב עליו הראב"ד דלמשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים כיון דהני ממונא נינהו ולא קנסא ולפי דברינו א"ש דהר"מ ס"ל דאפילו למשנה אחרונה קודם כפיה יש לו לרבו בו קה"ג ולכך שפיר ביום של רבו לרבו דקודם כפיה הוי למשנה אחרונה כמו למשנה ראשונה, ועיין בהה"מ שם ומ"ש הראב"ד דהני ממונא נינהו ולא קנסא אפשר דכוונתו דאילו הוי קנסא שפיר י"ל דלעניין קנס הוי כמו לעניין איסור וכמו דלעניין איסור אגוד עדיין ברבו ה"נ לעניין קנס הוי כמו לעניין איסור ואפשר דזהו באמת כוונת האיבעיא בגמרא אי מחוסר גט שחרור יש לו קנס דכיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא ביה כלומר כיון דמחוסר ג"ש ואדוק ביה עדיין לעניין איסור רק דזכות הממון נפקע ממנו א"כ הה"ד לעניין זכות קנס ג"כ לא נפקע מן הרב ולכך כתב הראב"ד דהוי ממונא ולא קנסה אמנם הר"ט ס"ל דבחצי עבד לא נפקע ממנו זכות הממון לגמרי ולכך שפיר אמרינן ביום של רבו לרבו ודו"ק וי"ל עוד בכוונת הרמב"ם דמשו"ה ס"ל יום של רבו לרבו אפילו למשנה אחרונה דוודאי אי היה מה"ת אסור בשפחה א"כ אין לו תקנה מה"ת והוי אמרי' דכופין מה"ת הוי אמרי' דמכיון שהדין דכופין א"כ אפילו גם קודם כפיה אין לרבו בו כלום אמנם כיון דהר"מ ס"ל דאפילו לבן חורין גמור או אפילו בישראל ליכא בשפחה איסור מה"ת רק מדרבנן כמ"ש להדיא בפי"ב הלכות אישות הלכה י"א עיי"ש בהה"מ וא"כ כיון דמה"ת יש לו תקנה בשפחה לא שייך בו כפיה מה"ת רק מדרבנן ומשו"ה קודם שכפו הו"ל הצד עבדות עדיין עבד גמור ומשו"ה ס"ל יום של רבו לרבו וגרע ממעוכב גנו שחרור דשם אין לרבו עליו שום זכות ממון מה"ת וכן ממה דקייל"ן לעניין תקיעת שופר במס' ר"ה דבחצי עבד גם לעצמו אינו מוציא נמי משמע דצד עבדות שבו עדיין במקומו עומד והוי עבד גמור בחצי עבדות (עי' בטורי אבן במס' ר"ה שם) והיינו משום דהכפיה לא הוי רק מדרבנן כיון דמה"ת מותר בשפחה ואי הוי הכפיה מה"ת הו"א באמת דצד עבדות שיש בו אקלש ליה והוי בטל מד צד חירות ולא הי' מעכב על צד חירות שבו שלא יצא בתקיעת שופר מחמת צר עבדות שבו, עכ"פ כיון דצד עבדות עדיין נשאר כבראשונה שפיר פסק דיש לו קנס לחצי עבד וגם אם נגחו שור ביום של רבו הוי התשלומין לרבו דקודם כפיה הו"ל חצי עבד גמור ולכך מעשי ידיו ג"כ לרבו ולא כמ"ש התוס' דלמשנה אחרונה מעשי ידיו לעצמו ודו"ק:
כז
ובזה אתי נמי שפיר מה שפסק הר"מ בחצי עבד פטור מראיה ומקרבן פסח למשנה אחרונה והוא משום כיון דהוי מצד עבדות שלו עבד גמור קודם כפיה כיון דמה"ת לא הוי בר כפיה שפיר פטור מראיה וכן ראיתי בחידושי פנ"י בגמרא בד"ה איבעי' להו דבחצי עבד לא הוי בר כפיה רק מדרבנן ומשו"ה מחלק דבמעוכב ג"ש כיון דמה"ת צריך גט שחרור אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה אמנם לא ביאר יפה כיון דב"ש ס"ל מסברא דכופין אותו משום תיקון העולם אמאי לא נימא דמה"ת הוי בר כפיה גם בחצי עבד דסברא הוי דאוריתא כדמצינו בגמרא הא למ"ל קרא סברא הי' (עי' מס' כתובות כ"ב ע"א) אמנם לפימ"ש א"ש כיון דמה"ת מותר בשפחה לא הוי בר כפיה מה"ת ובכ"מ הלכות קרבן פסח משמע קצת דחצי עבד הוי ספק לעניין חיוב מצות קרבן עי"ש הלכה י"ג ובלח"מ פ"ב מהלכות חגיגה תמה עליו מאי ספק איכא וכתב דהספק הוא כיון דגמרא מספקא ליה אי מקרי אדון לעניין קנס עי"ש ואולי י"ל דהספק הוא כיון דהוי חצי עבד א"כ הוי האדון ג"כ רק חצי אדון וא"כ יש ספק אי חצי אדון נמי הוי בכלל אדון וכמו דאמרינן במס' חולין קל"ג ע"א בדרשא דשה ואפילו מקצת שה א"כ ה"נ יש ספק אי דרשינן אדון ואפילו מקצת אדון וכה"ג מצינו לעניין יו"ט גבי לכם אי מהני אפילו מקצת לכם נמי כגון בדבר שהוא לגבוה ולהדיוט (עי' בספר דברי ירמי' על הרמב"ם הלכות יו"ט פ"א הלכה י"ד ובחידושינו למס' ביצה כ"א ע"א הארכנו שם בס"ד) עכ"פ עלה בידינו להוכיח בדברי הרמב"ם דס"ל דחצי עבד הוי החצי עבדות שבו עבד גמור (ובסמוך נבאר עוד בס"ד לעניין אכילת תרומה בחצי עבד):
כח
ועפ"י מ"ש דהספק הוא אם עדיין מקרי אדון היכא שהוא רק חצי אדון כמו בחצי עבד א"כ י"ל נמי דאיבעי' הגמרא לעניין אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס אזיל נמי הכי א' נימא כיון דהוא עדיין אדון לעניין איסור שבעבד שהרי מחמתו אסור בבת חורין א"כ ג"כ אדוניו מקרי ויש לו קנס או דלמא כיון דלא הוי אדון לכל מילי כגון לעניין ממון דמעשי ידיו ממילא לא מקרי אדון ואין לו קנס והוי איבעי' דלא אפשטא אי מקצת אדון נמי קראתו התורה אדון או לא ודו"ק ויהי' מיושב בזה מה שהבאתי לעיל באות כ"ב בשם הה"מ פי"א מהלכות נזקי ממון להקשות כיון דהרמב"ם ס"ל בכל ספיקא דדינא ג"כ דתפיסת מהני א"כ למה פסק הכא בסתם דאין לו קנס ולא קאמר דאם תפס האדון לא מפקינן מיני' אמנם להנ"ל ניחא דטעמא דהרמב"ם דתפיסה מהני בספק ממון הי' משום דס"ל דספק גזל לא אסרה התורה עי' היטב בתומים בקיצור תקפו כהן אות כ"א כ"ב והיינו אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא דאלא"ה הו"ל ספק גזל דאסור מה"ת וחייב להחזיר (ועי' בספרי תבואות השדה ח"ב בסוגי' דבו"ש אות י"א ואות כ"ג) והנה אי אמרינ' ספיקא מה"ת לקולא היינו כסברת החוו"ד ביור"ד סימן ק"י דהתורה לא דברה רק מדבר מבורר ולכך אין הספק בכלל האיסור וא"כ הכא במעוכב ג"ש אם תפס אמרינן ליה דממנ"פ חייב להחזיר דאי אמרינן ספיקא מה"ת לקולא א"כ גם לענין שיהי' נקרא אדון אמרינן דלא הוי אדון רק מה שמבורר לאדון משא"כ הכא כיון שאינו אדון לכל דבר לא הוי אדון דהתורה לא דברה רק בדבר שהוא מבורר לגמרי ואי אמרינן ספיקא לחומרא א"כ הרי לא נפשטו עכ"פ האיבעי' אי לאדון כזה נמי מגיע קנס וא"כ אסור לתפוס מכח ספק גזל ולא מהני התפיסה משא"כ בחצי עבד כיון שלצד עבדות הוא אדון גמור עדיין שפיר יש לו קנס ובלח"מ שם ראיתי דמשו"ה לא מהני כאן תפיסה כיון דלא חסריה ממונא כלל כיון שאין לו כלום בעבד ויש לעיין בזה דהא אי הו"א דיש לו קנס ממילא יש לו עוד איזה זכות בעבד לעניין קנס עכ"פ ואולי י"ל כיון דקנס הוי דלשב"ל לא מקרי זכות כלל (ועי' מ"ש לעיל אות כ"ג והוא נכון בס"ד):
כט
בגמרא איבעי' להו מעוכב גט שחרור מהו לאכול בתרומה כלומר אם הי' עבד של כהן ובתוס' ד"ה מעוכב כתבו דקאי אחצי עבד והקשה המהרש"ל ומהר"ם איך ס"ד כלל דחצי עבד יאכל בתרומה והא יש בו צד חירות שהי' זר והאיך יאכל בתרומה והמהרש"א כתב דלא קשיא דהא לענין קידושין נמי אמרינן בסמוך דלא הוי קידושין אע"ג דהוי חצי ב"ח ועי' בשו"ת בספר אבני מלואים שכתב דלא דמי כלל לקידושין דהתם הטעם משום דלא חזיא לכולה והוי שיור וראיתי בחידושי חתס"ו בסוגי' דנ"מ אי מותר לאכול תרומה מצד עבדות שבו עכ"פ דאם אכל אינו משלם אלא פלגא כיון דצד עבדות מותר בתרומה ולפי"ז אין הפירוש בגמרא אם מותר לו לאכול באמת רק אם חייב בתשלומין מצד עבדות נמי ועד"ז י"ל עוד באופן אחר ג"כ עפ"י מ"ש בטורי אבן במס' ר"ה כ"ט גבי תק"ש דצד עבדות לא אקלוש ובמקומו עומד עי"ש, וא"כ י"ל כיון דמחוסר ג"ש אמרינן דצד חירות שבו קליש כיון דמותר עדיין בשפחה וכיון דצד חירות שבו קליש איקלש ליה איסורה דצד זרות שבו ואינו לוקה עכ"פ וכמו דמצינו במס' נדרים ס"ח ע"א לענין בעל שהפר אע"ג דאין לו כח להפר בלא האב דמ"מ אקלש לי' איסורא ואינ' חייבת מלקות וא"כ ה"נ אמרינן דצד חירות שבו אקלש לי' וא"כ האיסור זרות שבו אקלש ואינו חייב מלקות אם אכל תרומה, אמנם ביש"ש כאן בסימן ס' ראיתי שכתב וז"ל ויש רצו ליישב דמשו"ה אוכל בתרומה מאחר שגופו משעובד לאדוניו בחציו א"כ נקרא קניין כספו ואוכל שהרי אשתו נמי אוכלת משום דקניין כספו הי' וכו' וא"כ למשנה ראשונה פשיטא שאוכל אלא למשנה אחרונה דאינו משעובד למלאכתו אלא שמעוכב גנו שחרור מהו עכ"ל כוונתו לתרץ במ"ש שהרי אשתו נמי אוכלת כלומר דאכילת תרומה לא תלה כלל בזכות ממון שיש לו בו שהרי באשתו לא מצינו זכות ממון ובפרט בארוסה רק קניין מצד שנאסרה מחמתו ואפ"ה אוכלת וא"כ הך מעוכב ג"ש נמי או חצי עבד כיון דלעניין איסור אגוד ביה עדיין הו"ל קניין כספו ואוכל (יעי' בשו"ת באבני מלואים שם):
ל
ועפי"ז נ"ל להסביר כל שקלא וטריא דגמרא דהנה יל"ד דמעיקרא קאמר כיון דמחוסר ג"ש קניין כספו קרינא ביה ואח"כ כשבא לפשוט מר' משרשיא ודחי לי הכא לאו קניין כספו הוא כלל וקשת באיזה סברא נאיד עכשיו מסברא הראשונה דאמר דלאו קניין כספו הוא כלל ועוד יל"ד במה דקאמר הכא אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דעבד כהן הוא והא בכל חד מיניהו איכא לספוקי שמא הוא כהן או עבד כהן וא"כ אמאי לא קאמר ג"כ אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דכהן הוא אמנם להנ"ל ניחא הכל בס"ד דהגמרא היה מסופק ליה באמת במה שאמרה התורה לעניין אכילת תרומה קניין כספו אם הכוונה הי' שהבעלים הכהן יש לו עוד זכות ממון ג"כ בהך עבד וא"כ בהך דמעוכב ג"ש כיון שאין לו בו זכות ממון שוב אינו אוכל או הכונה הוא רק כמו לעניין אשה דקניין כסף היינו מה שנקנית לו בכסף. (ובשטר וביאה דאוכלת הי' משום דאתקשו הויות להדדי) אבל קניין ממון לא בעינן וא"כ ה"נ במעוכב ג"ש או בחצי עבד לפירוש התוס' אע"ג דאין לו בו קניין ממון מ"מ אוכל כיון שלעניין איסור אגוד ביה עדיין כמו עד עכשיו ורצה לפשוט מר' משרשיא דשם גבי אלו התערובות אין לאחד על חבירו שום קניין ממון שהרי כל אחד יוכל לומר אני האדון ואפ"ה כיון דאגודים זה בזה לענין איסור אוכלים בתרומה וא"כ ה"נ אין נ"מ בקניין ממון כלל לעניין תרומה רק בקניין איסור כמו באשה ודחי ליה הגמרא הכי השתא כלומר דוודאי היכא שנסתלקו זכות הבעלים מהעבד אפילו לענין ממון ממילא אקלש ליה כח הבעלים ואינו אוכל בתרומה מחמתו ולאשת לא דמי דהתם כיון שלא היה לו בה מעולם קניין ממון א"כ מעולם לא נגרע כחו של הבעל כלל ושפיר אוכלת משא"כ בעבד היכא שנפקע זכות הממון ממנו תו לא מקרי הבעלים אדון ואינו אוכל אמנם ע"כ לא אמרינן דכח הבעלים נגרע בהפקעת זכות הממון היינו רק היכא שזכותו נפקע במעשה שלו כגון ששחרר החצי או הפקירו משא"כ בנתערבו דלא ע"י מעשיו נפקע זכות הממון שלו רק ע"י שנתערבו א"כ עכ"פ כל מקום שהוא אילו ידעינן מי הוא העבד היה נשאר לו זכות ממון, כמו מעיקרא ושפיר אוכל ויש להסביר קצת יותר דבאמת י"ל כל שנפקע קצת זכותו הוי ספק אם הי' בכלל אדון עדיין וא"כ בשלמא לענין תערובות מוקמינן כל חד מיניהו בחזקת היתר אכילת תרומה כמה שהיו קודם שנתערבו כמ"ש התוס' ד"ה הרי אלו דמיירי שנתערבו לאחר שנולדו משא"כ הכא בהך עבד שכבר נעשה בו מעשה שחרור או הפקר להוציאו מחזקתו הראשונה ל"ש לאוקמא אחזקה, אמנם בלא"ה א"ש דהתם בתערובות לא נגרע כלל כחו וזכותו מן העבד רק שלא ידעינן מי הוא וזה שאמר בגמר' הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מיניהו דעבד הוא ונקט שפיר דעבד הוא ולא נקנו כהן דהגמרא רוצה לומר דשם לא מקרי כלל עדיין הפקעת זכות כלל וא"כ לא נגרע כח הבעלים כלל רק דלא ידעינן מי הוא משא"כ הכא דע"י מעשיו של שחרור החצי או הפקר לגרע זכותו ולא נשאר לו זכות הממון שהיה לו בו לאו קניין כספו הוא כלל כלומר עכשיו מפרש האיבעי' דהוא אם אנו מפרשים בקרא קניין כספו היינו כח וזכות הממון שהיה לו בו וכאן אין לו זכות ממון כלל וקאי שפיר האיבעי' דמעיקרא אי בעינן קניין כסף ממש כלומר שיהי' לו בו זכות ממון ולא דמי לאשה דשם לא נגרע כח הבעל מעולם כיון שמעולם לא היה לו בה זכות ממון מה"ת (דמעשי ידיו הוא רק מדרבנן) אבל גבי עבד כיון דעיקר קנין. שבו הי' הממון רק האיסור נמשך מכח קנין הממון א"כ מכיון שנפקע זכות הממון לא היי קניין כספו כלל (ועי' מ"ש לעיל באות י"ב לעניין שני מיני קניינים שיש לאדון בעבד) או דהוי לגמרי כאשה ולא חלי אכילת תרומה בקניין ממון כלל רק באיסור גרידא דומיא דאשה ומיושבים כל הדקדוקי' בס"ד וכל זהו כתבנו לפימ"ש ביש"ש דרצה בעל האיבעי' לדמות עבד לאשה אמנם באמת יש חילוק ביניהם דבעבד כיון דעיקר קניין הוא משום צד הממון שבו רק כח האיסור שיש לאדונו עליו הוא מסתעף ע"י קניין הממון וממילא מכיון שנפקע לו זכות הממון אינו אוכל בתרומה על ידו משא"כ באשה עיקר הקניין הי' הצד האיסור שבה ומשו"ה באמת פסק הר"מ פ"ט מהלכות תרומות הלכה ה' דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה, והא דחצי עבד ג"כ אינו אוכל ע"י בר"מ פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז אע"ג שכתבנו דהר"מ ס"ל בח"ע יש בו עדיין צד עבדות גמור מ"מ אינו אוכל משום צד חירות ודו"ק:
לא
ואולי י"ל לעניין אכילת תרומה אם נשאר לרבו עכ"פ זכות כל דהוא לעניין ממון ולעניין איסור אגיד ביה עדיין לגמרי היה ס"ל לגמרא דמותר לאכול והנה במעוכב ג"ש אם יש לו קנס א"כ יש לו עוד קצת זכות לעניין ממון ג"כ וא"כ כל הני תלתא איבעי' שייכי חדא באידך דאיבעי' לי' אם יש לו קנס וא"כ הרי נשאר לו עור קצת זכות ממון ואח"כ מיבעי' לי' אי מותר לאכול בתרומה משום הך זכות ממון לחודא מה שאין לו זכות ממון בגופו ממש רק הקנס ואח"כ מיבעי' ליה אם מכרו לקנס אי הוי דשלב"ל לגמרי די"ל דעד כאן נוכל לומר דמשום שיש לו זכות לענין קנס עדיין הו"ל כמו אדון ומותר לאכול בתרומה היינו רק אם מהני מכירה לקנס דהוי כדבר שבא לעולם קצת משא"כ אם לא מהני מכירה לקנס כלל א"כ אפילו אם יש לו קנם לא הוי משום הכי ארון כלל ואינו רשאי לאכול בתרומה על ידו וכל הני תלתא איבעיא שייכי חדא באידך ודו"ק:
לב
בגמר' ת"ש דאמר ר' משרשיא וכבר נכתב הקושי' בגליון הש"ס למה פשוט לי' מר' משרשיא והיא משנה מפורשת במס' יבמות צ"ט וקושיי זו הובאה ג"כ בשו"ת זכרון יוסף לאה"ע סימן י"ד ועי"ש שתירץ דמתניתי' הוי מצי לומר דמיירי בזמן שעבד עברי נוהג וא"כ מצי למכור עצמו בעבד עברי ואינם מחוייבי' לשחרר זה את זה ומשו"ה אוכלים בתרומה אמנם ר' משרשיא מיירי בזמן הזה שאין עבד עברי נוהג ומשו"ה תנו משחררים זה את זה עיי"ש והיינו דמחוייב לשחררו ואעפי"כ אוכלים ומשו"ה הקשה מר' משרשיא ועי' בחתס"ו דר' משרשיא במס' תמורה ח' ע"א הביא הבריתא דקתני להדיא משחררים זה את זה ולא כמה דאי' במס' יבמות שם הגדילו התערובות ושחררו זה את זה רק כמו דאוקמא רבא שם ק' ע"א בגמרא תני משחררים זה את זה ודו"ק אמנם בעיקר הקושי' (שהביא שם בשו"ת זכרון יוסף ובטורי אבן במס' חגיגה ובצל"ח מס' פסחים פ"ח) למה כופין לשחרר הא התוס' כאן בסוגי' הקשו שימכור עצמו בעבד עברי ויהי' מותר בשפחה ותירצו דגר ומשוחרר אינו נמכר בעבד עברי משום דבעינן ושב אל משפחתו וא"כ קשה הבא גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה שפיר יוכל לישא שפחה דימכור עצמו כל אחד לחבירו בעבד עברי ויהיו מותרים בשפחה דהא אפילו כהן שהוא עבד עברי מותר בשפחה כדאמרינן במס' קידושי', כ"א (כך הי' תוכן הקושי') ולע"ד נראת דלא קשה כלל דבשלמא גבי חצי עבד אילו היה לו תקנה רק באיזה צד לקיים מצוה דשבת לא היינו כופין הרב לשחררו דכי אנו צריכים להשתדל באיזה תועלת ביתר שאת להעבד רק שלא יפסיד הזכות שהיה לו מעיקרא שהיה יכול לקיים מצוות שבת ומשו"ה אילו היה אפשר לו לקיים באיזה אופן אחר מצוות שבת בלא כפיית האדון וודאי לא היו כופים ורק כיון דא"א לו באופן אחר משו"ה כופים משא"כ הכא גבי כהן שנתערב בעבד וכי אינו מפסיד במה שהוא עכשיו ספק עבד רק מ"ע דפ"ו או שבת הלא הוא מפסיד כמעט כל המצוות שהיה חייב בהם ועכשיו לא יוכל לקיימה דהיינו כל מ"ע שהז"ג ותפלה וברכת המזון וע"י שחרור הזה זוכה בכל המצוות שהיה חייב בהם מעיקרא א"כ מחוייבים לשחרר זא"ז משום כל הני מצוות והא דנקט הגמרא שם במס' יבמות רק משום דלישא שפחה אינו יכול אין כוונת הגמרא דאי היו יכולים לישא שפחה לא היו צריכים להשתחרר דזהו אינו דהרי צריכים ע"כ להשתחרר דבאמת אכא בכל הני ספיקא אי חייבים במצוות ועכשיו שהוא ספק עבד לא יוכל לקיים ויהי' נמנע מהרבה מצוות ע"י שהוא ספק עבד וכמה ברכות יפסיד עי"ז ובפרט ששום אחד אינו מפסיד כלל כיון שבלא"ה אינם יכולים להשתעבד זה עם זה א"כ בוודאי כופים אותם לשחרר אפילו אם יש איזה תקנה אחרת לקיים מצוה דשבת כופים משום מצוות אחרות כמה וכמה שיש נ"מ אם חייבים מספיקא או לא כמו דחשו חכמים לתקנת העבד שלא יפסיד זכות המצוה שהיה לו קודם שנשתחרר החצי דהיינו מצוות שבת ה"נ צריכים לחוש שלא יפסיד כל אחד זכות המצוה מה שהיה לו אם היה וודאי כהן ואע"ג דסוף סוף לא יהיה וודאי כהן מ"מ ע"י שחרור ובא עכ"פ לכלל חיוב מצוות בוודאי ושפיר כופין אפילו אם יכול לישא שפחה והגמר' במס' יבמות ק' ע"א דנקט הך דלישא שפחה אינו יכול הי' רק להביא ראיה כמו בעבד כופין שלא יפסיד המצווה מה שחיה יכול לקיים מקודם ה"נ למה לא נכפה אותם לשחרור כדי שלא יפסידו כל אחד המצוות מה שאפשר שחייב בהם ועכשיו ע"י שהוא ספק עבד דנפקע מהרבה מצוות וברכות ותפלה וק"ש וצירוף לעשרה וקדושה וכיוצא בהם ודו"ק והארכתי קצת משום שהוא קושי' שנתחבטו בה גדולי עולם ולע"ד לא קשה) ועי' בחידושי כתב סיפר בסוגיא זו דהכא כיון דליכא עש' דלעולם בהם תעבודו שאין יכולים להשתעבד אחר בחבירו כופין בלא"ה אפילו יוכל לקיים מצות שבת: