אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער ליקוטי שושנים שער ד

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער ליקוטי שושנים שער ד

שער ליקוטי שושנים שער ג

בעזר יושב המרומים ומשגיח התחתונים אשר במאמרו פותח שערים אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין (במס' גיטין מ"א ע"א - ונחלק לשלשה חלקים – (וזהו חלק הראשון בפ"ד)

א

במתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה, וב"ש אומרים תקנתם את רבו וכו' לישא שפחה אינו יכול, וכו' וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, והנה אם קודם המשנה אחרונה לדברי ב"ת אם היה רשאי לעבוד עבודת פרך ביום של רבו עם העבד ראיתי בחידושי חתס"ו למס' גיטין שחקר בזה, ולכאורא תליא אם אמרינן דהצד עבדות וצד חירות מעורבים זה בזה א"כ אין רשאי לעבוד עמו עבודת פרך משום צד חירות שבו משא"כ אי אמרינן דצד עבדות עומד בפנ"ע א"כ ביום של רבו הו"ל כעבד גמור ומותר לעבוד עמו אפילו עבודת פרך, (ועי' בספר קצה"ח סימן קע"א), וא"כ אפש"ל דזהו היה התקנה אליבא דב"ה למשנה ראשונה דמן הדין איו מעשי ידיו של שניהם רק אז הוי אמרינן דצד עבודת וצד חירות מעורבים זה בזה ולא היה רשאי לעבוד עמו עבודת פרך כלום ועשו תקנה לחלק הצד עבדות והצד חירות שיהי' ביום של רבו כעבד גמור וא"ש הלשון "תקנתם" את רבו כלומר דגם לב"ה למשנה ראשונה היה איזה תקנה כלומר שמותר לעבוד עמו עבודת פרך ג"כ וא"ש לשון רש"י ד"ה תקנתם את רבו שכתב ח"ל שאינו חסר כלום, כלומר שמותר לעבוד עמו גם עבודת פרך ודו"ק – אמנם י"ל עוד באופן אחר דאדרבא אי הו"א דמעשי ידיו של שניהם ואינם מחולקים בימים א"כ לא היה לעבד כלום ממעשי ידיו דמה שקנה עבד קנה רבו ולכך חלקו עפ"י התקנה שיהיו מחולקים בימים וא"כ ביום של עצמו הו"ל בן חורין לגמרי והו"ל אח"כ ביום של רבו המעשה ידיו שעשה ביום של עצמו כמו מה שקנה קודם שנעשה עבד ובכה"ג לא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו הגם שראיתי בחידושי חתס"ו למסכת' שבת (ד' ע"א] דקודם התקנה שהיו מחולקים לא היה הרב רשאי לשעבד עמו עבודת פרך משום צד חירות שבו עי"ש, מ"מ י"ל נמי איפכא דאדרבא מה שחלקו אותם בימים היא לטובת העבד דלא נימא מה שקנה עבד קנה רבו ויהיו כל מעשי ידיו לרבו, ויתפרש בזה גירסת רבינו משלם בתוס' מסכת' חגיגה (ב' ע"ב) ד"ה תקנתם שגרס תקנתם את עצמו עי"ש, כלומר שע"י שחלקו אותם בימים לא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו דהו"ל כמו מה שקנה קודם שנעשה עבד, הגם דבספר קצה"ח סימן רמ"ט ס"ק ב' הביא בשם שו"ת לחם רב דאפילו במה שקנה קודם לכן נמי אמרינן מה שקנה עבד וכו', מ"מ י"ל דרבינו משולם ס"ל דבמה שקנה מקודם לא אמרינן מה שקנה עבד, וא"כ הועיל לנו התקנה שחלקו אותם לימים שיהי' עכ"פ החצי מעשי ידיו לעצמו, וא"ש הגירסא תקנתם את עצמו לגירסת רבינו משולם, ועי"ש בקצה"ח שכתב דמסוגיא דגמרא דידן נמי משמע דבמה שקנה קודם לכן לא אמרינן מה שקנה עבד וכו' ויתפרש עוד בס"ד:

ב

ולפימ"ש דלב"ה למשנה ראשונה הוי מחולקים לגמרי והנה כפי הנראה מירושלמי מהני החלוקה גם לאיסור דביום של רבו מותר בשפחה וגיום של עצמו בבת חורין (ועי' בירושלמי פ"ח ממס' פסחים) ולא כסוגיא דידן דלעניין איסור לא נתחלק (ועי' בקצה"ח סימן רמ"ט ס"ק ב' שכתב נמי דלדעת הירושלמי נתחלק לאיסור ג"כ), יש לתרץ איזה קושיות ודקדוקים כמה שנציע בס"ד, [א'] הרמב"ם פ"ב מהלכות קרבן פסח הלכה י"ג פסק דחצי' עבד וחלי ב"ח אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו והקשה הראב"ד דהא מסוגיא מס' פסחים פ"ח ע"א נראה דלמשנה אחרונה הרי הי' כבן חורין ואוכל משל עצמו עי"ש בפרש"י [ב'] הרמב"ם הלכות חגיגה פ"ב הלכה א' פסק דחצי' עבד וחציו ב"ח פטור מן הראיה קשה נמי עליו דכפי הנראה בריש מס' חגיגה למשנה אחרונה כיון שכופין הרב לשחרר הו"ל כמשוחרר וחייב בראית (עי"ש בהשגת הראב"ד) וא"כ יהיה הרמב"ם באלו שני פסקים דלא כמשנה אחרונה, ועי"ש בלח"מ שהאריך בזה, [ג'] יל"ד למשנה ראשונה האיך ס"ד דב"ה דלא חשו לתקנת עבד שיוכל לישא אשה ולא עלה כלל על לבם לעשות תקנה לעבד לקיים מ"ע דפריה ורביה ושבת הגם די"ל בזה דב"ה ס"ל למשנה ראשונה באמת כקושית התוס' מס' גיטין ד"ה לישא שהקשו דישא ממזרת שמותר הצד עבדות וגם לד החירות ומה שתירצו התוס' בשם ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים לא ס"ל לב"ה כיון דהוא רק מדרבנן (כמ"ש בטורי אבן) וא"כ יוכל לישא ממזרת וא"ש הלשון דב"ש במשנה מ"ש אלא מפני תיקון העולם, דפתח בתיקון עבדו את עצמו לא תקנתם וסיים בתיקון העולם ולפימ"ש ניחא דמשום תקנת עבד לחודא הוי סגיא ליה שישא ממזרת רק משום תיקון העולם שלא להרבות ממזרים תקנו דכופין את הרב [וחיי ראשי שאחר שהעליתי כך מסברא ראיתי בחידושי כתב סופר למס' גיטין שכתב נמי בהך דמפני תיקון העולם כמ"ש] וא"כ לא פליגי ב"ה על ב"ש רק שלא חשו לתיקון העולם אבל לתיקון העבד חשו ב"ה נמי אפילו למשנה ראשונה שנושא ממזרת, מ"מ זהו דוחק שיפלגו בהכי אפילו בס"ד, [ד'[ יל"ד מ"ש וחזרו ב"ה וכו', הו"ל לומר והודו ב"ה לב"ש מהו הלשון "וחזרו" ?:

ג

ולתרץ כל זה נ"ל דהך פלוגתא דירושלמי וגמרא דידן אם למשנה ראשונה נתחלק לאיסור ג"כ יהיה תלוי אי אמרינן ברירה או לא דאי ס"ל יש ברירה שפיר י"ל דחזינן, צד חירות שבו כאילו נתחלק לגמרי וא"כ ביום של עצמו הו"ל כבן חורין לגמרי ובפרט אי מיירי בעבד של ב' שותפין א"כ בשחרר האחד לא שייר כלום ונפק מיניה לגמרי (עי' בקצה"ח שם סימן רמ"ט ס"ק ב') אמנם אי אין ברירה א"כ לעניין איסור לא יוכל להתחלק והנה ראיתי בכ"מ פ"ב מהלכות ק"פ שם שכתב וז"ל ואפשר לומר שרבינו מפרש דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד צד עבדות נגרר אחריו ואוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נמשך אחריו ולא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו עי"ש, ודבריו אינם מובנים לכאורא במ"ש דלמשנה ראשונה הצד חירות ניכר אמנם לפי דברינו א"ש דכיון דאמרינן יש ברירה הרי הוא ביום של עצמו כבן חורין גמור ושפיר אוכל משל עצמו, אמנם משנה אחרונה ס"ל אין ברירה והו"ל צד עבדות וצד חירות מעורבים זה בזה ולכך אינו אוכל כלום והרמב"ם לא ס"ל הך סברא מ"ש רש"י במס' פסחים מס' חגיגה דכיון דכופין לשחרר הו"ל כאילו משוחרר כבר זה לא ס"ל להרמב"ם ומעתה א"ש הכל בס"ד דבאמת למשנה ראשונה אליבא דב"ה לא הפסיד העבד כלום דהא יוכל לישא ב"ח ביום עצמו וביום של רבו ישא שפחה כיון דס"ל דמחולקים לעניין איסור ג"כ, או דיוכל לישא חציה שפחה וחציה ב"ח כקושית התוס' ד"ה לישא שפחה ומה שתירצו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות זה אינו רק לפי האמת דקיי"ל דאין ברירה וא"כ הצד עבדות וצד חירות מעורבים זה בזה, אמנם אי יש ברירה הו"ל ממש כמו פרידה דהו"ל חד מינא ועי' ברמב"ם פ"ב מהלכות שופר שכתב דאנרוגנס מוצא בתק"ש את מינו והקשה שם הראב"ד דהא הו"ל החצי' עבד דגם עצמו אינו מוצא וכתב שם הה"מ לחלק דאנדרוגנס הו"ל בא מאיליו (וזה רבות בשנים אשר הסברתי סברת הה"מ דבאמת במס' ר"ה כ"ט ע"א מחולקים ר"ה ור"נ אי חציו עבד מוציא עצמו ונראה דר"ה ס"ל כרב רבו דאות לי' ברירה במס' ביצה ל"ז ע"ב וא"כ שפיר מוצא עצמו דלא אמרינן אין צד עבדות מוצא את צד חירות דצד חירות עומד בפ"ע וצד עבדות עומד בפני עצמו, אמנם ר"נ ס"ל אין ברירה במס' ביצה ל"ו ע"ב גבי חלקו גדיים כנגד גדיים עי"ש וא"כ צד חירות ועבדות מעורבים זה בזה ומשו"ה גם לעצמו אינו מוצא וא"כ גבי אנדרוגנוס אע"ג שחצי זכר וחצי נקבה מ"מ כיון שהוא בידי שמים כך אמרינן שפיר דהזכרות הוי בפ"ע וצד נקבות הוי בפ"ע ושפיר מוצא את עצמו וגם את מינו כנ"ל בכוונת הה"מ) וא"כ גם בחציו עבר למשנה ראשונה דס"ל יש ברירה שפיר הו"ל צד עבדות וחירות כל אחד בפ"ע ונתחלק לגמרי לאיסור ג"כ כסברת הירושלמי או שיוכל עכ"פ לישא חציה שפחה וחציה ב"ח כקושית התוס' דלא שייך לומר דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות כיון שאינם מעורבים, אמנם למשנה אחרונה ס"ל לב"ה ג"כ אין ברירה וא"כ לא נוכל להתחלק לעניין איסור וג"כ לא יוכל לישא חציה שפחה וחציה ב"ח דצד עבדות יהיה משתמש בבת חורין כתירוץ התוס' שם ולכך הודו ב"ה אח"כ לב"ש דכופין הרב משום תקנת העבד ודו"ק:

ד

והנה במשנה מס' אהלות הובא כמ"פ בש"ס (עי' מס' ביצה ל"ז ע"ב ובמס' עירובין ס"ח ע"א ובתוס' שם גבי המת בבית) דס"ל לב"ה דמהני חשב עליו להוציאו אפילו משימות המת אי מהני גם לטהר למפרע או רק מכאן ולהבא תליא ג"כ אי יש ברירה או אין ברירה עי"ש בש"ס וא"כ י"ל דלמשנה ראשונה שפיר היו ס"ל לב"ה דיש ברירה וא"כ לא הפסיד העבד כלום ג"כ ע"י התקנה דעובד את רבו יום אחד כיון דנתחלק לאיסור ג"כ כמ"ש אמנם אח"כ חזרו מהך סברא דיש ברירה וא"כ לא יוכל להתחלק לאיסור ג"כ רק לעניין מעשי ידיו וצריכים לחוש לתקנת העבד שלא יבטל ממ"ע דפ"ו או שבת ולכך הוצרכו להורות כב"ש דכופין הרב וא"ש הלשון "וחזרו" ב"ה כלומר דחזרו ממה דהו' ס"ל מעיקרא יש ברירה וא"כ ממילא הוצרכו להורות כב"ש דכופין הרב דבאופן אחר אין תקנה להעבד, וא"כ שפיר י"ל דסוגיא במס' פסחים פ"ח ע"א וריש מס' חגיגה הכי קאמר לא קשיא כאן כמשנה ראשונה דע"כ ס"ל דצד חירות עומד בפני עצמו מדלא הוצרכו לעשות תקנה לעבד וע"כ בנתחלק לגמרי לעניין איסור ג"כ אמרינן שפיר דאוכל משל עצמו וכן חייב בראיה ג"כ אמנם למשנה אחרונה כיון דלא נתחלק לעניין איסור א"כ ס"ל ע"כ דחירות וצד עבדות מעורבים זה בזה א"כ כל כמה דלא כפו את הרב לשחררו לגמרי הו"ל עבדות וחירות מעורבים זה בזה ופטור מראיה וגם אינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו, וא"ש פסקא דהרמב"ם למשנה אחרונה כמה דקיי"ל אליבא דהלכתא ונתבארו דברי הכ"מ בפ"ב מהלכ' ק"פ ודו"ק היטב:

ה

ידוע סברת הרשב"א במס' שבת [ד' ע"א] דבחציו בן חורין תו לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו וכבר מפורסמת הקושיא ממס' גיטין ל"ח ע"א דפריך הגמרא על אביי מהא דכפו בחציה שפחה וחציה ב"ח ומאי פריך הא בחציה ב"ח לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו וכבר ראיתי להרבה מפורשים לחלק דסברת הרשב"א לא שייך רק גבי עבד כיון דכופין את רבו לשחרר והפקיעו ממנו מעשי ידיו לגמרי (עי' בתוס' מס' גיטין מ"ב ע"א ד"ה יום של רבו) א"כ ממילא לא שייך העש' דלב"ת משא"כ בשפחה דאין כופין שפיר שייך אפי' בחצי שפחה העשה דלב"ת [עי' בחידושי חתס"ו למס' שבת ד' ע"א ובספר אמרי בינה מס' גיטין להגאון מהר"ם א"ש ז"ל]:

עוד יש לחלק דוודאי בעבד שהיה רק של אחד ושחרר חציו אמרינן דגם בחצי השני עושה איסור משא"כ בעבד של שני שותפין כיון דרק האחד דהיינו הראשון ששחררו גרם לו שחציו ב"ח שוב אין השני עושה איסור, ובזה שייך סברת הרשב"א (עי' שו"ת פרי תבואה ח"ב סימן כ"ה) והנה מדברי התוס' שהקשו בד"ה כופין והא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך משמע וודאי דלא ס"ל כסברת הרשב"א דבחצי ב"ח לא שייך העשה לב"ת דא"כ לא הוי מקשי מידי ויבואר עוד בס"ד (ועי' מ"ש בסמוך באות יו"ד בס"ד בדברי הגמרא):

אמנם בעיקר קושי' הנ"ל על הרשב"א ממס' גיטין ל"ח ע"א דפריך לאביי מחציה שפחה, נ"ל ליישב כך. דבאמת יש לעיין בסברת הרשב"א שכתב דבחצי עבד לא שייך העשה דלב"ת ואמאי הא עכ"פ אכתי הוא חצי עבד הגם דיש לומר דזהו תליא אי אמרינן דאכתי העבד קנוי ליה לגמרי לגופו ג"כ שפיר אמרינן דשייך העשה דלב"ת ג"כ משא"כ אי אמרינן דמכיון שנשתחרר החצי אין לו עליו רק שעיבוד בעלמא למעשי ידיו שפיר י"ל סברת הרשב"א דממילא כיון שכבר אין קנוי לו קניין הגוף כלל לא שייך תו העשה דלב"ת, ונבאר עוד בזה בס"ד, (ועי' בקצה"ח סימן קע"א,):

אמנם י"ל עוד דעיקר סברת הרשב"א תליא בהא דאי אמרינן דבעינן קרא כדכתיב א"כ בחציו עבד כיון דעכ"פ ליכא לקיים בי' "לעולם" בהם תעבודו כיון שחציו משוחרר לא שייך העשה כלל משא"כ אי אמרינן לא בעינן קרא כדכתיב שפיר צריך לקיים לעולם תעבודו עכ"פ על החצי והנה במס' סנהדרין מ"ה ע"ב ס"ל לשמואל נקטעה יד העדים פטור משום דבעינן קרא כדכתיב ואמרינן שם בסוגיא אליבא דשמואל ברוצח וגואל הדם הו"ל שני כתובים הבכ"א וא"כ בעלמא ס"ל לשמואל לא בעינן קרא כדכתיב והנה אביי שם במס' גיטין אמר אי לאו דר' יהודה אמר שמואל הוי כייפינן ליה למארי' וא"כ כיון דקאי אליבא דשמואל ולא בעינן קרא כדכתיב וא"כ פריך שפיר מחציה שפחה דע"כ רק משום מילתא דאיסורא כפו את רבה לשחררה דליכא למימר משום דלא היתה רק חציה שפחה לא שייך העש' דלב"ת דאיהו ס"ל לא בעינן קרא כדכתיב וא"כ גם בחצי שפחה נמי צריך לקיים העש' דלב"ת אמנם הרשב"א י"ל דאיהו ס"ל בעינן קרא כדכתיב (ועי' במס' נגעים פי"ד משנה ט' בתוס' יו"ט שהאריך שם בזה בהך דאי בעינן קרא כדכתיב והביא כמה סוגיות) עכ"פ נוכל לומר דהרשב"א ס"ל דגמרא במס' גיטין אזל אי ס"ל דשמואל ס"ל מס' סנהדרין שם כתירוץ הגמרא דרוצח וגואל הדם הו"ל שני כתובים הבכ"א ולא בעינן קרא כדכתיב וא"כ בח"ע נמי שייך לב"ת ופריך שפיר לאביי והרשב"א ס"ל דקייל"ן באמת בעינן קרא כדכתיב וא"כ בח"ע לא שייך לב"ת מכיון דלא נוכל לקיים לגמרי כדכתיב (ועי' בשו"ת שאילת שלום ח"א סימן ק"כ מ"ש לחלק באופן אחר בין חצי עבד לחצי שפחה דעבד כיון דמצוה על פ"ו אסור לשעבד בו כדי שיוכל לקיים פ"ו משא"כ בשפחה עי"ש) ודו"ק:

ו

בתוס' ד"ה לישא שפחה הקשו אמאי וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהי' קדש (עי' בחידושי מהר"ם שפירש כוונת התוס' על ב' דרכים או דישא בת חורין וכוונת התוס' לאו דלא תהיה קדשה או דישא שפחה וקאי על לאו דלא יהי' קדש) ותירצו דיכול לקיים שניהם ע"י כפיה, ע"י מהרש"א שהקשה הא איכא עשה דלעולם ב"ת וא"כ מאי יכול לקיים שניהם מקרי (ועי' בחידושי חתס"ו למס' גיטין שמפרש בכוונתו כיון דעל זה אנו דנין אם צריך לכוף שלא יבטל ממצוה דפ"ו ושבת או יש לו תקנה באופן אחר וא"כ כיון דיש לו תקנה בדחית העשה לל"ת דלא יהיה קדש למה נכוף הרב לעבור על עש' דלב"ת):

וראיתי בספר קדושת ישראל שתמה על המהרש"א הא הל"ת דלא יהי' קדש יעבור כמ"פ והעש' דלב"ת אינו עובר רק פ"א ? ולדעתי לא הקשה כלום דעד כאן יכולין לדון איזה עדיף אם יעבור פ"א או יצטרך לעבור כמ"פ היינו דווקא אם העשה והל"ת הם באיש אחד אז יש לשקול בפלס המאזנים איזה איסור עדיף לעבור משא"כ הכא דהאדון אינו מקיים שום מצוה רק העבד והוא יצטרך לעבור על העשה דלב"ת שפיר הקשה המהרש"א האיך יהיה זה בכלל שיכול לקיים את שניהם:

ואולי י"ל ליישב קושית מהרש"א דהתוס' אזלו הכא אי ס"ל כסברת הרשב"א שהבאתי לעיל דבחצי עבד לא שייך לב"ת או כסברת הר"נ במס' ברכות מ"ז גבי ר"א ששחרר עבדו דכל שהאדון משחררו לאיזה תועלת לא הוי בכלל דלב"ת וא"כ ה"נ שפיר מקרי אפשר לקיים ע"י כפיה דהאדון לא יעבור בזה כלל על לב"ת (עי' בטורי אבן ריש מס' חגיגה שהאריך בהך סברת הר"נ) אמנם בתירוצים האחרים שתירצו דלא הוי בעידנא ס"ל באמת להתוס' דלא כהר"נ ולא כהרשב"א וא"כ הכא נמי שייך לב"ת וא"כ לא מקרי אפשר לקיים שניהם דכן ס"ל גם בסמוך ד"ה כופין מדקשיא להו אין אומרים לאדם חטא ע"כ דס"ל דבאמת איכא כאן עשה דלב"ת ולכך הוצרכו לתרץ דכאן לא הוי יכול לקיים את שניהם דלא הוי בעידנא דהלאו עיבר משעת העראה ועש' לא מקיים רק בגמר ביאה:

ז

וראיתי בטורי אבן שם שהאריך להקשות על סברת התוס' דלא הוי בעידנא ואמאי לא הא אי אפשר לקיים באופן אחר וא"כ גם העראה הוי מן המצוה והביא מדברי התוס' מס' זבחים צ"ז ע"ב גבי שבירת עצמות בפסח לעניין עצמות שיש בהם מוח וגם מדברי הרנב"ר שהביא בנמ"י מס' ב"מ כ"ט ע"ב גבי השבת אבידה בביה"ק והוא כהן אי הוי בעידנא (ועי' בשו"ת נוב"י מהד"ת לאה"ע סימן קמ"א שהאריך בזה אי כה"ג נמי חשיב בעידנא עי"ש) ונ"ל ליישב דברי התוס' דהכא כתבו שפיר דלא הוי בעידנא כה"ג ולא אמרינ' אתי עש' ודחי לל"ת דעד כאן לא אמרינן דכל מה ששייך להמצוה חשיב כמצוה עצמה ודחי לל"ת היינו דווקא בגוונא שעכ"פ המצוה נגמרת על ידו לגמרי כמו השבת אבידה או אכילת פסח משא"כ במצות פ"ו אטו כגמרת המצוה אפילו בגמר ביאה הא עיקר המצוה אינו נתקיים רק כשיש לו בן ובת (ועי' בספר מנחת חינוך מצוה א' שכתב כה"ג לעניין מצות פ"ו דלא שייך לומר דהוי מהב"ע אי הוליד ממזר דבשעת ביאה אכתי גמר המצוה לא נתקיים עדיין) וא"כ אפילו אי הוי אמרינן בגמר ביאה דחי לל"ת היינו משום שעליו עכ"פ אין מוטל לעשות יותר משא"כ תחלת ביאה דאכתי לא הוי אפילו התחלה לגמר המצוה כה"ג לא דחי ושפיר כתבו דלא הוי בעידנא כה"ג ודו"ק היטב, ובעיקר הסברא אי חשוב בעידנא יש לנו אריכות דברים בקונטרס הלאוין (עדיין הוא בכתובים) בס"ד:

אמנם בעיקר קושית התוס' שהקשו דליתי עשה רפ"ו ולדחי הלאו דלא יהיה קדש לא זכיתי להבין רכיון דבאמת מה"ת היה יכול לישא ממזרת כמ"ש בסמוך רק שאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל ופשיטא שאין זה איסור דאוריתא וא"כ עכ"פ מה"ת לא יוכל לדחות הל"ת כיון שיכול לישא מה"ת ממזרת (ועי' בטורי אבן ריש מס' חגיגה שהעיר ג"כ בזה) ואולי י"ל דס"ל להתוס' דכיון דרבנן עכ"פ כבר אסרו ליה לישא ממזרת שלא להרבות ממזרים מועיל התקנה דרבנן גם לעניין דאוריתא לומר שלא יכול לקיים שניהם ולדחות הל"ת (ויהי' מוכח מהך דברי התוס' דס"ל דדרבנן מועיל לדאוריתא נמי מה שמסופק בזה המל"מ פ"ז מהלכות תרומות הלכה א' לעניין מי שאכל תרומה טמאה מדרבנן בטומאת הגוף אי מחייב כרת או בנתמעט מומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת עי"ש וה"נ דכוותיה כיון שרבנן אסרו לו לישא ממזרת מצד התקנה תו הו"ל אינו יכול לקיים שניהם והקשו שפיר דלדחי הל"ת):

ח

וי"ל באופן אחר דבאמת זה מה שיוכל לישא ממזרת לא הוי יכול לקיים את שניהם דהא אפשר דלא מתרמי ליה ממזרת או חציה שפחה או נתינה ומה שהקשו בסמוך מממזרת או חציה שפחה אין כוונתם דמשו"ה לא ידחה העשה הלאו דלא יהיה קדש דזהו אינו דהא עכ"פ אפשר דלא מתרמי ליה רק בת חורין לגמרי או שפחה לגמרי רק כוונת קושייתם על לישנא דמתניתין דמשמע דאם לא ישחררו אותו אין לו תקנה כלל בשום אופן דכך משמע מלישנא דביש במה שאמרו יבטל וכו' שנאמר לא תהו בראה דמשמע דאם לא יהיה משוחרר לגמרי יבטל בע"כ ע"ז הקשו שפיר הא אפשר שלא יבטל דאפשר שישא ממזרת או חציה שפחה, אמנם דנימא דמשו"ה אין עשה דוחה ל"ת לישא בת חורין לגמרי או שפחה לגמרי דיכול לקיים את שניהם זה לא אמרינן דהא אפשר דלא מתרמי ליה כה"ג ולכך הקשו תוס' שפיר דעכ"פ למה הוצרכו לכוף את הרב הא אפשר לו לישא בת חורין לגמרי או שפחה לגמרי מטעם עשה דוחה ל"ת ותירצו שפיר דאפשר ע"י כפיה או דלא הוי בעידנא, ועי' בשאג"א סימן צ"ו שחקר בזה אי אמרינן דכל היכא דלא אפשר לדידיה לקיים רק ע"י דחיית הל"ת אי נמי מקרי יכול לקיים את שניהם כיון דלדידיה עכ"פ לא אפשר באופן אחר או דכיון דיש אפשר המציאות לקיים את שניהם תו לא דחי העשה לל"ת וא"כ שפיר י"ל דהכא ס"ל להתוס' דעכ"פ אם לדידיה אי אפשר לקיים רק בדחיית הל"ת כגון דלא מתרמי ליה ממזרת שוב לא הוי בגדר אפשר לקיים שניהם כיון דלדידיה אי אפשר וא"כ הקשו שפיר לית עשה דפ"ו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש דל"ל הא אפשר לו בממזרת דהא זמנין דלא מתרמי ליה ובעיקר סברת השאג"א אי האי נמי מקרי לא אפשר לקיים את שניהם י"ל דתליא אי אמרינ' עשה עדיפא מל"ת או ל"ת חמירא אמנם אי אמרינן עשה עדיפא א"כ אזל ליה גם תירוץ התוס' מ"ש דלא הוי בעידנא דהא אי עשה עדיפא מל"ת לא בעינן בעידנא (עי' בספר ברוך טעם בשער עדל"ת, ועי' בהגה' אמרי ברוך ריש מס' חגיגה ובספרי חלק א' בשער עדל"ת הארכנו בזה בס"ד) אמנם י"ל לפימ"ש לעיל באות ז' דהכא גבי פ"ו לא נגמרה המצוה לגמרי עכ"פ שפיר י"ל דלכ"ע לא אמרינן עשה עדיפא וא"כ שפיר בעינן בעודנא ומ"מ ס"ל להתוס' דלא הוי יכול לקיים את שניהם ע"י שישא ממזרת כמ"ש דאפשר דלא מתרמי ליה ואע"ג דיש אפשרות בעולם לקיים באופן אחר בלא דחיית הל"ת אי מתרמי ליה ממזרת משו"ה לא מקרי יכול לקיים שניהם (ויבאר עוד בס"ד לקמן באות ח"י) ודו"ק:

ט

עוד יש ליישב באופן אחר מה שהקשו על הרשב"א ממס' גיטין ל"ח דמשמע דאפילו בחצי שפחה נמי שייך העש' דלב"ת דזהו תליא אי אמרינן דאע"ג ששחרר חצי מ"מ יש לו להרב עדיין קניין הגוף בעבד אז שייך נמי העש' דלב"ת משא"כ אי אמרינן דמכיון ששחרר החצי תו אין לו בו קניין הגוף כלל רק שעוביד למעשי ידיו ממילא לא שייך העש' דלב"ת ועי' בקצה"ח סימן קע"א שכתב דע"כ בחצי עבד אין לו בו קה"ג כלל דאי הוי לו בו קניין הגוף כיון דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ איך יש לומר דביום של רבו קנוי ליה לרב לקניין הגוף דא"כ תו לא הו' פקע, והנה אביי ס"ל במס' נדרים כ"ט ע"א דגם קדושת הגוף פקעה בכדי וא"כ לאביי לעולם יש לו לרב קניין הגוף אע"ג דביום של עצמו לעצמו מ"מ ביום של רבו הוא משעובד לגוף לרבו וא"כ אליבא דאביי וודאי עובר על לב"ת אפילו בחצי עבד ופריך הגמרא שפיר במס' גיטין ל"ח "ואביי משום איסורא לא כלומר דאליבא דאביי כיון דהרב יש לו בו כה"ג נמי כיון דס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי א"כ בחצי עבד נמי שייך העש' דלב"ת וע"כ דרק משום מילתא דאיסורא כפאו את רבה (כמדומה לי ששמעת' זאת מכבוד הרה"ג מו"ה זכריה שפירא זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק ווארנוב יצ"ו והוא נכון ודו"ק):

י

בגמרא אלא לר' יוסף לימא רבי הי' ולא רבנן אמר רבינא בעבד של שני שותפין ודברי הכל ויל"ד אמאי המקשן לא אסיק אדעתיה דנוכל לאוקמי בעבד של שני שותפין ועוד מאי קאמר של שני שותפין וד"ה הא לרבי א"צ לאוקמי בשל שני שותפין, ונראה דהנה התוס' במס' עירובין ל"ב ע"ב ד"ה ולא ליעבוד כתבו דהיכא שהוא גורם לו האיסור לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך והלכך ס"ד דמקשן דבשלמא אי לא מיירי בשני שותפין והוא שחרר החצי והוא גרם לו האיסור שפיר אמרינן דכופין דלא שייך לומר אין אומרים לאדם חטא וכו' כיון דהוא גרם לו האיסור אמנם אי הוי מיירי בשל שני שותפין דלא הוא גרם לו האיסור לא הוי אמרינן דכופין כקושית התוס' אין אומרים לאדם חטא וכו' אמנם התרצן ס"ל דלא שייך כלל העשה דלב"ת בחצי עבר כסברת הרשב"א במס' שבת ד' ע"א וא"כ י"ל דעד כאן לא אמרינן הבח"ע ל"ש העש' דלב"ת רק בשני שותפין משא"כ בשחרר אחד חצי הראשון ואח"כ חצי השני שפיר עובר בעש' דלב"ת אע"ג דשחררו לחצאין מ"מ כל האיסור איתעביד על ידו וא"כ שייך לומר אין אומרים לאדם חטא וכו' וע"כ דמיירי בשל שני שותפין דתו אינו עובר כלל בעש' דלב"ת וא"כ גם לרבי צריך לאוקמי בשני שותפין דווקא דאלא"ה אפילו משחררו לחצאין ג"כ עובר בעש' דלב"ת כיון דעכ"פ הוא משחררו כולו וא"כ קאמר שפיר בעבד של שני שותפין ודברי הכל כלומר דגם לרבי מתניתי' דכופין ליכא לאוקמא רק בשני שותפין דאלא"ה אין כופין שאין אומרים לאדם חטא וכו' (ועי' בספר מנחת חינוך סימן שמ"ז מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ל והוא גם הוא מחלק בין חצי עבד לחצי שפחה ודו"ק) שוב ראיתי בחידושי מהר"ם ברבי שכתב ג"כ כדברינו הנ"ל:

יא

הנה מ"ש דסברת הרשב"א דבחצי עבד לא שייך העש' דלב"ת הי' רק בשני שותפין משא"כ בעבד של אחד אפילו שחררו לחצאין עובר הנה אע"ג דהיא מסברא נ"ל להביא ראיה לזה דהנה במס' ברכות (מ"ז ע"ב) הביא הגמר' מעש' בר"א שנכנס לביהכנ"ס ולא מצא עשרה עשרה ושחרר עבדו וכו' ופריך הגמרא והא הו"ל מצהב"ע ומשני מצוה דרבים, וראיתי בספר מחנה לוי שם שהקשה מאי פריך הגמר' והא הו"ל מצהב"ע דלמא מיירי שהיה חצי עבד וא"כ אינו עובר בעש' דלב"ת, וליישב קושי' זאת נ"ל בפשיטות דחצי עבד וחצי ב"ח מצטרף לעשרה אפילו בלא שחררו לגמרי ושם משמע דבלא שחרור לא היה יכול להצטרף וע"כ דלא מיירי בחצי עבד הגם דמדברי הצל"ח מס' ברכות שם משמע נמי קצת דגם חצי עבד צריך שחרור מ"מ מסברא וודאי נראה כיון דחצי עבד וחצי ב"ח חייב בכל המצוות כמו ישראל גמור (עיי' פרמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת ח"ב סי' כ"ב), חוץ לעניין קידושין דהוי ספק (עיי' בשו"ע אהע"ז סימן מ"ד) וא"כ פשיטא דנוכל לצרפו לעשרה **(א"ה אם אמנם בפרמ"ג או"ח סימן נ"ה באשל ס"ק ה' כתב בפשיטות דחצי עבד אינו מצטרף וא"כ לכאורה נסתרים דברים הנ"ל, אמנם בלבוש סימן נ"ה משמע להדיא דח"ע מצטרף, שהרי כתב שם משו"ה עבדים אינם מצטרפים שאינם חייבים במצוות משמע הא חצי עבד דחייב במצות מצטרף, ועכ"פ י"ל דהרשב"א ס"ל הכי דח"ע מצטרף, וא"כ ל"ק עליו דלמא בר"א הי' ח"ע ומאי פריך, דס"ל דח"ע א"צ שחרור דבלאו"ה מצטרף ועולים שפיר דברי הנ"ל – (ועיי' וילקט יוסף מחברת שלישית סימן קע"ג), ואיידי דאיירי בהא אי חצי עבד מצטרף למניין אכתוב עוד מה שנראה לי להביא ראי' לזה מדברי הריב"ש סימן קע"ב שכ' שם דנשים נמי הי' יכולים לצרף אי לא משום פריצותא, וא"כ בח"ע דלא שייך זה וודאי מצטרף, ועיי' במג"א סימן קפ"ט שכ' דעבדים הוי נמי בכלל בני ברית, וא"כ אע"ג דעבד אינו מצטרף משום דהוקש לאמה מ"מ חצי עבד מצטרף שפיר, – והנה נ"ל אפילו אי נימא כמ"ש הפרמ"ג באו"ח סי' נ"ה דח"ע אין מצטרף מ"מ א"ש דברינו בהאי סוגיא דמס' ברכות מ"ז ע"ב, דשם קאי הגמרא אליבא דריב"ל דס"ל תשעה ועבד מצטרפין ופריך מברייתא דר"א למה לו לשחרר, ומשני תרי אצטריכו, עכ"פ חזינן לר' יהושע ב"ל דס"ל שיש חשיבות לעבד, א"כ ממילא בחצי עבד הוי כישראל גמור ופריך שפיר הגמ' בתר הכי על ר"א והא הו"ל מצהב"ע דל"ל כקושי' המחנה לוי, דלמא הי' חצי עבד ולא שייך העשה דלב"ת דחצי עבד מצטרף וודאי אפילו בלא שחרור לריב"ל כיון דחזינן אליבי' דס"ל שיש מעלה לעבד כיון דס"ל תשעה ועבד מצטרפין, ומה מאוד נמלץ בזה ליישב מ"ט לא פריך הגמ' במס' גיטין ל"ח ע"ב ג"כ והא הו"ל מצהב"ע, ולפי דברינו א"ש דבמס' ברכות דקאי אליבא דריב"ל דלעבדים יש להם מעלה וחשיבות וא"כ חצי עבד מצטרף בלא שחרור ג"כ, וע"כ דמעשה דר"א הי' בעבד גמור לכך פריך שפיר והא הו"ל מצהב"ע, אמנם במס' גיטין שם דלא קאי אריב"ל וא"כ שפיר י"ל דמעשה דר"א הי' בחצי עבד כקושית המחנה לוי, וא"כ לא הוי מצהב"ע, הגם דא"כ לא הוי מקשי מידי על הא דר"י אמר שמואל כיון דמצינן לאוקמא בחצי עבד, מ"מ י"ל דלא ידע בס"ד דמיירי בחצי עבד רק מ"מ לא יכול להקשות אח"כ בכח והא הו"ל מצהב"ע כיון דנוכל לאוקמ' בחצי עבד ג"כ וא"כ יהי' תליא הא מילתא א"י ח"ע מצטרף למניין בהך דריב"ל אי עבד גמור יש לו מעלה קצת שמצטרף עם תשעה א"כ ח"ע מסקינן דרגא חדא ומצטרף לגמרי ועיי' ברא"ש מס' ברכות שם שהביא בזה שיטת הפוסקים אי הלכה כריב"ל עי"ש, – וזה רבות בשנים אשר אמרתי מ"ט פריך בגמ' מס' ברכות והא הו"ל מצהב"ע ובמס' גיטין לא פריך, עפ"י סברת הר"נ שהביא כאן במס' גיטין בשם הרמב"ן דכל שאינו משחררו לטובת העבד רק לצורך עצמו לא שייך לא תחנם וממילא אינו עובר ג"כ על העשה דלב"ת (עיי' בס' לחם יהודא על הר"ם פ"ט מהל' תרומות שהאריך בזה), והנה המג"א בסימן צ' ס"ק ל' הקשה א"כ מאי פריך הגמ' והא הו"ל מצהב"ע כיון שאינו עושה איסור כלל, ונ"ל כיון דשם אצרוכי תרי עבדים, וא"כ כיון שאחד מצרף בלא שחרור והאחד משחררו הו"ל עכ"פ חנינה לזה שמשחררו שלא צרף אותו בלא שחרור כמו שצרף חבירו ובכל איזה מהם שמבחרנו יראה לו חנינה ויתר שאת נגד חבירו ופריך שפיר דכה"ג הו"ל מצהב"ע דעכ"פ חנן אותו במה שלא צרפו בלא שחרור כמו חבירו, ודו"ק היטב, אמנם כאן במס' גיטין דלא מוקי לה שהי' צריך שניים א"כ אמרינן לפי האמת כסברת הר"ן דבמקום מצוה לא שייך העשה דלב"ת ומשו"ה לא פריך והא הו"ל מצהב"ע, ודו"ק [שוב ראיתי בעט סופר חלק שני כלל ל' פרט ה' שכתב ג"כ כדברינו] ובספר לחם יהודא (שם) כתב דר"נ ס"ל דסוגיות חלוקים באמת בזה אי במקום מצוה נמי עובר בעשה דלב"ת וא"כ הלכתא כהך סוגי' דמס' גיטין דכאן מיירי בדיני שחרור וסוגי' דדוכתי' עדיפא – ואין להאריך עוד בזה:)** וזה פשוט וע"כ דמעשה דר"א הי' בעבד גמור, והנה א"כ מעתה קשה כיון דבגמ' משמע דבאמת הו"ל מצהב"ע רק משום מצוה דרבים הי' משחררו א"כ קשה למה לו לר"א לשחרר כל העבד הי' לו לשחרר רק החצי אי ס"ל כרבי דמשחרר חצי עבדו בשטר נמי קנה (דבכסף י"ל דלמא לא הי' כסף לעבד ואפי' בכסף נמי הי' יכול שיתן לאחרים כסף שיתנו לו לשחררו) ועכ"פ יותר טוב הי' שלא לשחרר רק החצי ואע"ג דאח"כ יצטרך לשחרר החצי האחרת מ"מ ירויח שלא יעבור על העשה דלב"ת, וע"כ כמ"ש דכה"ג בעבד דחד כל היכא שמשחררו אפילו לחצאין נמי עובר בעשה דלב"ת כיון שעכ"פ כל השחרור נעשה על ידו, וא"כ לא ירויח כלום אפילו אם לא ישחרר רק החצי ולכך שחררו בבת אחת משום מצוה דרבים עכ"פ מוכח כמ"ש לעיל דבחד עובר בעשה דלב"ת אפילו בחצי עבד ודו"ק:

יב

בגמרא ת"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה ורבנן אומרים לא קנה ופליגי רבי ס"ל מקשינן שטר לכסף ורבנן ס"ל דילפי' בגז"ש לה לה מאשה, אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה כך הי' לרבה, ור' יוסף ס"ל דמחלוקת רק בכסף אבל בשטר ד"ה לא קנה דשטר אינו מועיל לחצאין ואח"כ פריך אלא מתניתי' דקתני מי שחצי עבד וחצי' בן חורין לר' יוסף לימא רבי הו' ולא רבנן אמר רבינא בעבד של ב' שותפין ס"ל למקשן דאפילו בשני שותפין נמי לא משכחת לרבנן חצי עבד והיינו אי ס"ל דהגז"ש לה לה מאשה הי' לגמרי וכמו דבאשה לא משכחת גירושין לחצאין בשום אופן דהא לא משכחת באשה שני שותפין ה"נ בעבד אע"ג דמשכחת בשני שותפין לא מהני גירושין לחצאין, ונראה להסביר טעם פלוגתתן דהנה כמו שבעבד יש לו ב' מיני קניינים האחד לענין ממון דהייינו למעשי ידיו ולקנס, השני לענין איסור כל החילוקים שיש לענין איסור בין עבד ובין בן חורין כמו כן גבי אשה נמי מצינו ב' מיני קניינים האחד לעניין ממון למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא השני לעניין איסור מה שנאסרה ע"י הבעל לעלמא, רק דמ"מ יש לחלק ביניהם דבאשה עיקר האישות הוא הצד האיסור רק עי"ז מסתעף צד הממון שבה אמנם בעבד הוי איפכא דעיקר הקנין בעבד הוא חלק הממון שבו רק ע"י חלק הממון יש לו בו ג"כ קניין לעניין איסור, וא"כ ניחא דאשה אינה מתגרשת בכסף כיון שכל עיקר האישות הוא הצד האיסור שבה וזה לא נפקע ע"י כסף משא"כ בעבד דעיקר הקניין הוא הצד ממון שבו ולכך גם האיסור נפקע בכסף ובזה יש לפרש כוונת הגמרא ב"כ מה שאמר מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף וכו' כלומר דשם עיקר הקניין הי' רק הצד האיסור ואיסור אינו נתחלק לחצאין תאמר בעבד שיוצא בכסף והיינו משום דעיקר קניין שיש לרבו בעבד הי' צד הממון שבו ולכך נפקע ג"כ בכסף וכיון דחזינן שלעניין יציאה בכסף אמרינן דגם צד האיסור נגרר בתר צד הממון שגם האיסור יהי' נפקע ע"י כסף משום דצד הממון הוא העיקר וזה יכול להפקע ע"י כסף א"כ כמו שלעניין יציאה בכסף אמרינן דצד האיסור נגרר בתר צד הממון שהוא העיקר כח וזכות שיש להרב בהעבד הה"ד נמי דאמרינן שגם האיסור יוכל להתחלק שישתחרר לחצאין כמו דלעניין ממון שייך קניין לחצאין ה"נ מועיל לעניין האיסור שבו שחרור לחצאין וד"ה כך הי' שקלא וטרי' דגמרא, והנה לפי הנראה הוי כיון דעיקר הקניין בהעבד הוא הצד הממון שבו ואמרינן דנגרר דנגרר צד האיסור בתר צד הממון כך הוא סברת רבה אליבא דרבי, ודו"ק.:

יג

אמנם אליבא דרבנן דס"ל לר' יוסף דבשום אופן אינו משתחרר לחצאין הוי ס"ל לגמרא דס"ל דשחרר עבד דמי לגמרי לאשה וי"ל לכאורא דסברתו הי' דס"ל דרבנן ס"ל דון מינה ומינה וא"כ צריך להיות דומה לגמרי לאשה שאינה לחצאין והך פרכא דמה לאשה שאינ' יוצאה בכסף לא ס"ל ורבי ס"ל דון מינה ואוקי באתרה וא"כ אע"ג דעיקר שחרור דמהני בעבד בשטר רק מאשה ילפינן מ"מ אוקי באתרא דמהני לחצאין כמו בכסף כיון דסברא היא דבעבד יועיל לחצאין כיון שעיקר הקניין הוא הצד הממון ועי' מסכת' זבחים צ"א ע"ב ומס' מנחות ק"ז ע"א דרבי באמת הכי ס"ל דון מינה ואוקי באתרא וא"כ אפילו בשני שותפין נמי לא משכחת לרבנן שיהיה לחצאין כיון דבאשה נמי לא משכחת לחצאין אע"ג דבאשה לא משכחת של שותפין מ"מ עושים ילפותא שיהי' דמי לגמרי אע"ג דלא שייך כמו במס' ב"ק פ"ח ע"א דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אע"ג דלא שייך בה כלל ועי' שם בתוס' ד"ה שכן אין במילה דעבדינן פרכא אע"ג דלא שייך צה כלל אמנם התרצן השיב לו דמ"מ בשני שותפין מהני בשחרור לחצאין דבזה לא נוכל למילף מאשה כיון דבאשה לא שייך של שני שותפין ואע"ג דפרכא עבדינן אפילו ממה שאינו שייך היינו התם לעניין אי רוצין ללמוד דבר אחד מחבירו אמרינן שפיר כיון דיש בזה מה שאין בזה אע"ג דבזה לא שייך כלל מ"מ אזיל לי' הילפותא כיון שאינם דומי' עכ"פ משא"כ ללמוד דבר מחבירו ולהקיש לגמרי לומר כמו דלא מצינו בזה ה"נ לא יועיל בזה לעניין זה שפיר אמרינן כיון דמה שלא מצינו התם כה"ג כלומר באשה שתתגרש לחצאין הוא משום דלא שייך בה שני שותפין וא"כ בעבד דשייך שני שותפין מהני לחצאין כה"ג דזה לא נוכל ללמוד מאשה כיון דבאשה לא משכחת כלל כה"ג, ודו"ק, ונמצאו למדין בזה כלל חדש בס"ד דאע"ג דעבדינן פירכא אפילו ממה דלא שייך כלל מ"מ לענין ילפותא מדבר לדמות לגמרי אם לא שייך ביה כלל כמו הכא באשה דלא שייך שני שותפין לא אמרינן דגם בדבר שנלמד לא יהי' מהני כיון דמה דלא מהני באשה לחצאין כלל אפילו בשני שותפין היא משום דלא שייך בה שותפות כלל, ודו"ק היטב (ועי' שו"ת חלקת השדה סימן כ"ג) ודו"ק:

יד

ומעתה נבא לביאור הסוגיא בס"ד, הנה הפנ"י הקשה האיך אפשר לשחרר החצי בשטר דמי מקבל השחרור הא אחרים כא מצי מקבל עבורו כיון דאיכא צד חוב שיהי' חצי משוחרר דאסור בשפחה ובבת חורין ולא מצי אחרים לזכות בשבילו במידי דאיכא צד חוב והוא עצמו לא מצי לקבל כיון דחצי גופו עדיין קנוי לרבו א"כ עדיין אגיד ביה ולכאורא י"ל כיון דלמשנה אחרונה באמת כופין אח"כ לרבו לשחררו כולו א"כ לא הוי חוב אצלו ושפיר מצי אחרים לזכות בשבילו או לפימ"ש הקצה"ח בסימן קע"א דגם למשנה ראשונה אין לרבו בו קניין הגוף א"כ לא הוי אגוד ביה וא"כ שפיר אמרינן גיטו וידו באין כאחד כיון דתו אין לרבו בו קה"ג ואין אנו דנין רק על הממון שבו ומכח חלק הממון שיש לרבו עדיין החצי בו לא מקרי אגוד בו שלא יהיה לו יד לקבל, אמנם עיקר קושית הפנ"י היא כעין קושית התוס' מסכת' גיטין כ"ג ע"ב ד"ה ונעשה שהקשו שם להדיא וז"ל:

ואפילו שחרר כולו חוץ מידה לא הוי ליה לזכות לו וכ' עי"ש וראיתי בחידושי כתב סופר לסוגיא הזאת שכתב דבמס' תמורה כ"ה ע"ב בהרי את שפחה וולדך בן חורין דבחצי עבד נמי אמרינן גיטו וידו באין כאחד (וכן בטוב גיטין כאן בסוגיא נמי הביא הך דמס' תמורה דבא"ע נמי אמרינן גיטו וידו באים כאחת) ובאמת י"ל דס"ל דתו אין לו בו קניין הגוף ומשום הממון שבו לא מקרי אגוד בי' ושפיר יש לו יד לקבל השטר שחרור ובאמת יש לומר דרבי ורבנן פליגי לתך סברא דרבי ס"ל כסברת הקצה"ח דבחצי עבד תו אין לרבו בו קניין הגוף וממילא מצי לקבל השחרור ורבנן ס"ל דיש לו עדיין בו קניין הגוף ג"כ לחצי עכ"פ וממילא לא יכול לקבל השחרור כיון דאגוד עדיין ברבו כקושית הפנ"י ודו"ק [ועיין לקמן באות כ"ו בס"ד]:

טו

ובעיקר סברת קצה"ח שכתב דגם למשנה ראשונה אין לרבו בו קניין הגוף נ"ל להוכיח מדברי התוס' ד"ה בעבד של שני שותפין היפך מזה שכתבו שם וז"ל וי"ל דשותפין דהתם (כלומר מה שאינו יוצא בראשי איברים אפילו לאחד) היינו לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשני שלשים יום והוי דומיא דאיש ואשה אבל כשיש לו גוף ופירות יכול לשחרר חציו והא דקאמר התם חצי עבד היינו למשנה אחרונה עכ"ל, וא"כ משמע להדיא דלמשנה ראשונה שפיר יוצא גם בראשי איברים והיינו משום דלמשנה ראשונה יש לו לרבו בו גם קניין הגוף בחצי, וא"ש לפימ"ש דרבנן דפליגי עליה דרבי ס"ל הכי באמת דרבו יש לו בו קניין הגוף ג"כ בחצי וא"כ ממילא לא מועיל השחרור כלל, ותימא על בעל קצה"ח דמדברי התוס' אלו מוכח להדיא היפוך סברתו ודו"ק, רק למשנה אחרונה לפי מאי דמוקמינן לה בעבד של ב' שותפין וע"כ משוחרר החצי הפקיעו חכמים כח רבו שלא יהיה לו בו קניין הגוף עוד – (ועיין לקמן באות כ"ה:)

טז

בספר טוב גיטין (במס' גיטין כ"ג ע"ב) הקשה קושי' עצומה איך יוכל לרבי לשחרר החצי ואמאי לא אמרינן דפשטה קדושה בכולו הא שחרור הוי כמו קדושת הגוף ונפשוט בכולא כמה דאמרינן במס' קידושי' ז' ע"א רק באשה לא נפשוט בכולא משום דהוי דעת אחרת והכא דכל העבד הוא שלו א"כ נפשוט הקדושה בכולו ואמאי יהיה משוחרר רק החצי, אמנם לפימ"ש לעיל (באות י"ב) דכל טעמא דרבי דס"ל דמהני שחרור לחצאין הוא משום דבעבד עיקר הזכות היא כח הממון ובפרט לפימ"ש לעיל באות י"ד דלרבי הקניין הגוף באמת נפקע לגמרי דלכך לא הוי תו אגיד בי' וא"כ ממילא לא קשה דלענין ממון לא שייך לומר שיהי' נפקע כל הזכות ממון שלו ע"י החצי, ועי' בטוב גיטין שם שכתב באמת ג"כ לתרץ דזכות הממון שלו לא יוכל להפקע לגמרי (עי"ש שהאריך) ולפי דברינו א"ש בפשיטות דבאמת אין לו בו קניין הגוף עוד לרבי דס"ל שמהני השחרור לחצאין ודו"ק, אמנם בעיקר קושית הטוב גיטין נ"ל במחכת"ה שנעלם ממנו לפי שעת דברי התוס' מס' קידושין ז' ע"א ד"ה, ונפשטו שהקשו הא במס' תמורה ילפינן מקרא דפשטה קדושה בכולא וא"כ הכא גבי אמה דלית קרא מנ"ל דתפשוט בכולא (וכוונת קושייתם דאין לומר דילפינן מהקדש כיון דחולין מקדשים לא ילפינן) ותירצו דהגמרא פריך רק אם אמר הרי את מקודשת דהוי נמי לשון הקדש אבל אם היה אומר בלשון אחר כגון הרי את מאורסת גם בס"ד לא הוי פריך מידי וא"כ הכא בלשון שחרור דלא שייך לשון הקדש ממילא לא אמרינן דנפשוט בכולא עי"ש בתוס' וא"כ לא קשה קושית הט"ג, ודו"ק (שוב ראיתי בספר טוב גיטין שהרגיש בעצמו בזה עי"ש בד"ה ולפי"ז לרבנן:)

יז

בתוס' ד"ה בעבד של שני שותפין הקשו והא אמימר גופא א"ת ליה המפקיד עבדי יש לו תקנה בשטר וי"ל דשטר וודאי מפקיע האיסור עכ"ל, נראה להסביר דבריהם הקדושים עפ"י מ"ש לעיל באות י"ב דרבנן ס"ל דעבד דמי לאשה דהתם איכא צד ממון וצד איסור ובעבד נמי והנה גבי אשה מצינו ג"כ אפילו היכא דכבר נפקע לגמרי הצד ממון וגם מה שהיתה מותרת לבעלה ולא נשאר רק צד האיסור מה שאסורה על ידו לעלמא מהני הגט כמו באמרו לה מת בעליך ונשאת לאחר דאע"ג דכבר נפקע כל צד הממון (עיי' מס' יבמות ריש פרק האשה רבה) ומ"מ מהני הגט להפקיע האיסור וא"כ ה"נ גבי מפקיר עבדו אע"ג דכבר נפקע צד הממון ע"י הפקר מהני השטר להפקיע האיסור, ועי' בספרי תבואות השדה ח"ב (בשער קניינים שער ה' אות כ"ג) שהבאתי בשם הגה"ה באבני מלואים סימן קל"ז דבכל עניין אישות יש שני חלקים האחד מה שמותרת לבעלה השני מה שנאסרה על ידו לעלמא עי"ש, (ועי' עוד בספרי ח"ד שער הלכות גדולות שער א' אות כ"ז) עכ"פ אפילו אם לא נשאר רק צד האיסור מה שנאסרה ע"י מהני הגט וא"כ הה"ד בשחרור אע"ג שהפקירו ולא נשאר רק צד האיסור מהני השחרור לאיסור גרידא ג"כ כמו באשה כנ"ל ברור בכוונת דברי התוס' בס"ד:

חי

לפימ"ש לעיל באות ח' דהא דהקשו התוס' בד"ה לישא שפחה שישא ממזרת או חצי שפחה וחצי ב"ח אין כוונתם להקשות דמשום הכי הוי אפשר לקיים שניהם דבאמת זה אינו דהא אפשר דלא מתרמי ליה רק כוונתם מה דמשמע מדברי ב"ש דבלא כפיה אי אפשר כלל בשום אופן מדקאמרי יבטל והא אפשר בהני גווני עי"ש ממילא יש לתרץ מה שהקשה הפנ"י אי ס"ל דאשה נמי מצוה על שבת א"כ ליתא עש' ולדחי ל"ת דהא בצד עבדות דידה נמי איכא עשה ותירץ דאיהי אפשר להנשא לעבד עברי בלא איסור כלל ולפימ"ש אין כל כך קושי' על התוס' דבאמת אי לאו הני טעמי אחרינא דלא שייך הכא עדל"ת משום דאפשר בחצי שפחה או ממזרת אכתי הו"א עדל"ת אי לא מתרמי ליה כה"ג ורק התוס' היה קשה להו על מה דאמר במשנה יבטל וא"כ כיון דאפילו באם יש חצי שפחה נמי ע"כ רק משום דחיית עשה לל"ת קאתינן עלה ממילא לא תקני כה"ג וטפי ניחא להם לתקן כפיה דהא זימנין אפשר דלא מתרמי ליה רק אי הוי מותר בשפחה לגמרי או בבת חורין לגמרי דזה שכיח שפיר היה קשה להם דלא היה להם לתקן כפיה כלל כיון דעש' דוחה ל"ת משא"כ מכיון דאמרינן דבשפחה או בבת חורין לא שייך עדל"ת משום דאיהי לא מפקדא א"כ אע"ג דבחצי שפחה היו מותרים שניהם מ"מ כיון דלא שכיחא כל כך שפיר תקנו כפיה, הגם שמ"מ יל"ד על תירוץ התוס' במ"ש דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ומה בכך כיון דבשניהם איכא מצוה א"כ עדל"ת מ"מ י"ל בכוונת דבריהם דכיון דמ"מ רק ע"י דחית העש' לל"ת יהיה מותר בה וזימנין דלא מתרמי ליה שפיר תקנו כפיה, אמנם אי היה מותר לגמרי בלא דחית העש' לל"ת לא היו תקנו כפיה ודו"ק:

יט

בגמרא הא דאמר חצי חצי ופרש"י דדלמא חד פלגא כתיב לתרויהי ואיכא שיור ועי' בתוס' ד"ה הא דאמר שהקשו על פרש"י דהא כל נכסי משמע שכל נכסיו נתן לשניהם ועי' ברמב"ן שמפרש שמי שאמר כל נכסי אינו נוטל החצי בכל כלי וכלי ועיי' ברשב"א שהביא ג"כ דברי הרמב"ן וצריך להתיישב בדבר ונ"ל כוונת הרמב"ן הי' כך עפ"י מה שכתבת זה רבות בשנים במס' גיטין ט' ע"א גבי הא דאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם דהיינו כיון דשייר במקצת אמרינן מסתמא בעין יפה משייר וממילא אמרינן דעבד שייר לעצמו דאם זוכה בעבד זוכה בכל הנכסים וא"כ ה"נ כשאמר חצי חצי אמרינן דלא נתן ומכל דבר החצי רק איזה שירצה יברור אח"כ לעצמו וכן לשני ג"כ וא"כ בכל פעם אמרינן דמסתמא שייר העבד דמשייר בעין יפה משייר וכיון שמשייר העבד ממילא זוכה בכל הנכסים והוי זה שיור יפה (וחיי ראשי שאח"כ ראיתי בחידושי חתס"ו למס' גיטין שפירש ג"כ על זה האופן וב"ה שכוונתי לדעת הגדול:)

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה