תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ג
ח"ח בסוגיא דקדשה על תנאי מם כתובות דף ע"ג וע"ד.
א
בגמרא אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאי, אלא טעמא דרב לעי' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ופרש"י בד"ה לא תימא וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה, והקשו התוס' א"כ מאי קאמר אביי לא תימא פשיטא דלא מצינן למימר הכי דהא תנן בהדיא במתניתי' כנסה סתם תצא שלא בכתובה, (כלומר ומסתמא לא בא רב לחלוק על המשנה) ונראה ליישב פרש"י דהנה באמת צריך להבין מ"ט אמרינן לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלעניין כתובה, מ"מ בתנאיה קאי, הגם דפשיטא דאפילו אם נדרה לאחר נשואין יוכל להוציאה בלא כתובה למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה במס' כתובות ע"א ע"א אע"ג דגיטא בעי מ"מ מנא תיתי לומר דלכתחלה מקדשה אדעתא דהכי שיוציאנה בלא כתובה ולא אמרינן כיון דנחית לספיקא לכנסה מחול לגמרי, ונראה דהנה הא וודאי פשיטא דאפילו אם ימצא עליה נדרים דביאת זנות גמור לא הוי דהא עכ"פ אפשר שסומך עליה שמסתמא אין עליה מומין ונדרים בפרט כיון דאתנו עמה, וא"כ עכ"פ בשעת ביאה היה ספק וליכא ביאת זנות בוודאי, אמנם העניין הוא כך דגנאי הוא לו לאדם שהאשה שנבעלה לו תצא ממנו בלא גט לגמרי ומחזי בעיני האנשים כביאת זנות אע"ג דבאמת לא עבד איסורא כל כך כיון דבשעת ביאה היה בספק קידושין עכ"פ וברט אי ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא) מ"מ לגנאי יחשב לו שתצא ממנו בלא גט דמחזי כביאת זנות ומשו"ה מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין שתצטרך גנו ולא יהיה לו גנאי, [ועי' שו"ת כתב סופר לאה"ע סימן ע"ה שהביא כן בשם שו"ת מעיל צדקה דאינו ביאת זנות ממש רק שהוא גנאי לו עי"ש בד"ה ונבא ליתר דברי המעיל צדקה], ומדוייק לשון רש"י ד"ה דאיכא תנאה שכתב ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין כלומר כיון דאיסור ממש ליכא רק משום גנאי לפעמים י"ל דאינו מעלה בדעתו כל כך לפי שסומך על התנאי. משא"כ אי היה ביאת זנות ממש וודאי גם שמואל לא היה חולק ולא שייך לומר דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דמסתמא כל אדם מישראל רוצה להנצל מביאת זנות, וא"כ כיון דליכא איסור עכ"פ רק משום גנאי די לו שתצטרך ממנו גט ולא ליתן כתובה ג"כ, אמנם אי הוי ס"ל דמסתמא מחל התנאי הוי אמרינן דלגמרי מחל ומגיע לה כתובה ג"כ וגמר בדעתו גם ליתן לה כתובה רק כיון שאינו עושה להנצל מביאת זנות ממש רק שלא יהיה לו גנאי, שפיר אמרינן דלעניין כתובה בתנאיה קאי, והנה לרש"י היה קשה על אביי מ"ט באמת לא ניחא ליה אליבא דרב הטעם משום דמחל לתנאי ולכך פרש"י דאביי ס"ל דאי אמרינן דמחל מגיע לה כתובה ג"כ ובאמת מסתמא לא יחלוק רב על המשנה דאין לה כתובה, ומשו"ה ס"ל לאביי אליבא דרב דטעמיה רק משום בעילת זנות וא"כ שפיר דאין לה כתובה כמ"ש, ודו"ק, וזהו כוונת רש"י במ"ש וכתובת בעי למיתב לה, כלומר דאי הוי ס"ל לרב דמחל התנאי היה מגיע לה כתובה ג"כ כך ס"ל לאביי, ומשו"ה באמת לא ניחא ליה לאביי אליבא דרב בטעמא דאחוליה אחליה רק משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ לא קשה קושיית תוס', דרש"י פירש כן לאביי דמשו"ה לא ס"ל אליבא דרב דטעמא דמחל התנאי משום דא"כ היה מגיע לה כתובה ג"כ ובאמת במשנה איתא דאין להכתובה משו"ה פירש אביי אליבא דרב טעמא אחרינא, ודו"ק:
ב
עוד יש ליישב באופן אחר, דהנה התוס' והר"נ הקשו דמאי מועיל מחילה דהא תיכף כשיש עליה נדרים או מומין נתבטלו הקידושין, ותירץ הר"נ דהוי כאילו התנה בשעת התנאי דאם לא יקפיד אח"כ יהיו חלים הקידושין למפרע ורק אם יקפיד אז יהי' הקידושין בטלין ועי' במקנה בקו"א לאהע"ז סימן ל"ח סעיף ל"ה דזה תלוי בברירת דאי ס"ל אין ברירה לא מהני הקידושין אפי' אם לא יקפיד כיון דאין ברירה, אמנם לאביי דס"ל במס' גיטין כ"ה ע"א בתולה בדעתי עצמו לכ"ע אין ברירה וא"כ לא מהני מחילת התנאי בשום אופן וזהו כוונת אביי במ"ש לא תימא דהטעם משום אחולי אחליה, וע"כ יהי' מוכח דאפילו בתולה בדעת עצמו נמי ס"ל ברירה, דבאמת אינו כן ורק משו"ה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילת זנות, והנה לפי"ז י"ל דבאמת אי הוי ס"ל הטעם משום מחילה שפיר י"ל דיש לה כתובה נמי, והנה רב לשיטתו במס' ביצה ל"ז ע"ב ס"ל ברירה (וי"ל דאפילו בדאוריתא נמי) ומשו"ה ס"ל צריכה גט ויש לה כתובה נמי ותנא דמתניתין ס"ל אין ברירה ולא מהני מחילת התנאי, משו"ה אין לה כתובה וגט צריכה משום דאין עושה בעילת זנות, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' איך ס"ד דלרב יש לה כתובה כיון דבמשנה קתני להדיא אין לה כתובה דלא קשה כיון דהאי דינא אי מחילה מהני או לא תליא אי ס"ל ברירה וידוע דפליגי תנאי בזה, וא"כ לא קשה לרב ממתניתי' דמתניתי' ס"ל כמאן דס"ל אין ברירה ורב ס"ל כהאי תנא דאית ליה ברירה, רק משום דאביי ס"ל בתולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה הלכך לא ניחא ליה לאוקמא טעמא דרב משום מחילה כלל דכה"ג בתולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה ס"ל לאביי ומשו"ה ניחה ליה לאוקמא משום דאין עושה בעילת זנות אבל אי הוי שייך ברירה גם בכה"ג הוי שפיר מצינו לאוקמא דלרב כתובת נמי יש לה משום דיש ברירה ומהני מחילת התנאי ותנא דמשנה ס"ל אין ברירה ולא מתני מחילה ומשו"ה אין לה כתובה ורב ס"ל כתנא דס"ל יש ברירה ולא קשה קושיית התוס' ודו"ק:
ג
ועפ"י הנ"ל יש ליישב עוד באופן אחר בס"ד דהנה זה רבות בשנים אשר כתבתי עפ"י מ"ש בשו"ת אמרי אש לאה"ע סימן ל"ה דבכל תנאי איך יוכל לחול המעשה כיון דאין ברירה, וכתבתי דאי נימא משום דאין ברירה לא חל המעשה כלל א"כ בא התנאי לעקור המעשה לגמרי וכיון דכל תנאי שיכול לבטל המעשה הוא חידוש כמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה א"כ כל שע"י תנאי יתבטל המעשה לגמרי משום דאין ברירה ממילא אין כח בתנאי לבטל המעשה לגמרי ומשו"ה חל המעשה, והיינו אם נימא דאם אין ברירה לא חל המעשה כלל, דאין ברירה בוודאי ולא חל אפילו מספק, אז אמרינן דאין כח בתנאי לבטל המעשה, והנה הא דמהני מחילת התנאי כתב הרא"ש בשו"ת שם הוא משום דכל תנאי דמהני הוי חידוש, ומשו"ה מועיל ביטול התנאי, והנה בספר בני אהובה על הר"מ פ"ז מהלכות אישות הלכה כ"ג כתב לפי"ז שיש לחלק בין תנאי דעלמא לתנאי דמומין ונדרים דבתנאי דמומין ונדרים לא הוי התנאי חידוש דהא אפילו בלא תנאי כלל ג"כ י"ל דאין המעשה מצד עצמותו ראוי להתקיים דהא אפילו אם לא התנה כלל ג"כ י"ל דמסתמא אינו חפץ באשה נדרנית וביש עליה מומין, וא"כ אין התנאי חידוש ולא מהני ביטול התנאי על למפרע, משא"כ בתנאי דעלמא שהמעשה ראוי להתקיים מצד עצמותו בלא שום תנאי כלל הוי התנאי חידוש, ומהני ביטול התנאי גם על למפרע שיחולו הקידושין (עי"ש היטב. בספר בני אהובה,) ובהכי א"ש דברי הטור באה"ע דבסימן ל"ח ס"ל דמהני ביטול התנאי אפילו אם לא נתיחד עמה בפני עדים, ובסימן ל"ט כתב דבעינן דווקא שנתיחד עמה בפני עדים, ולהנ"ל א"ש דבסימן ל"ח דלא מיירו הטור מתנאי דמומין ונדרים א"כ הוי התנאי חידוש ומהני ביטול התנאי וחלים הקידושין למפרע ומשו"ה לא בעינן שנתיחד עמה בפני עדים כיון דע"י מחילת התנאי חלים הקידושין למפרע, משא"כ בסימן ל"ט דמיירי הטור בתנאי דמומין ונדרים, ולא הוי התנאי חידוש ולא מהני מחילת למפרע, ואמרינן דרק עכשיו מוחל התנאי וחלים הקידושין רק מכאן ולהבא ומשו"ה בעינן דוקא עמה שמייחד עמה לפני עדים כיון דאין הקידושין חלים למפרע, ומשו"ה בעינן נמי דווקא בעל ולא מהני כנס גרידא כמו בסימן ל"ח ודו"ק (ועי' בספר אבן פנה לאה"ע סימן ל"ח ס"ק ט' שכתב נמי הכי בדברי הטור) והנה רב נקט סתמא קדשה על תנאי והוי מצינן לומר דרב מיירי נמי בתנאי דעלמא וא"כ מהני מחילה, ושפיר יש לה כתובה ולא קשיא ממתניתן דקתני אין לה כתובה, דמשנה מיירי להדיא מתנאי דמומין ונדרים ולא מהני מחילה ואין חלים הקידושין רק מכאן ולהבא, ולכך אין לה כתובה, משא"כ רב מיירי מתנאי דעלמא ומהני מחילה, ושפיר יש לה כתובה, ומשו"ה קאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום אחולי אחליה כלומר וע"כ מיירו בתנאי דעלמא ושפיר יש להו כתובה ג"כ רק רב נמי מיירו בתנאי דמומין ונדרים וממילא לא מהני מחילה ושפיר אין להו כתובה, ומתורץ קושיית התוס' ודו"ק:
ד
ברש"י ד"ה קדשה על תנאי שאין עליה נדרים וראיתי למפורשים שדקדקו למה נקט רש"י נדרים והשמיט מומין, ובמס' יבמות ק"י ע"א פרש"י להדיא נדרים ומומין, ולכאורא יש לומר דכוונת רש"י הוא לומר דלא מיירו רק בתנאים דעלמא דלא שייך לומר חזקה אין אדם מפייס או אי אפשי ואשה נדרנית אבל בתנאי דנדרים דמסתמא אי אפשי באשה נדונית לא אמרינן דמהני כנסה סתם, לכך נקט רש"י נדרים דאפילו בתנאי דנדרים נמי אמרינן כנסה סתם צריכה גט ותה"ד למומין כך י"ל בפשיטות, אמנם י"ל באופן אחר, דהנה רש"י דפירוש בגמרא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דהיינו שקדשה על תנאי וגרשה וחזר וקדשת וכנסה סתם דהוי כעין שתי נשים כיון שגרשה פעם אחת ולא חזר והתנה אח"כ ועי' ברי"ף שהביא הרבה פירושים, ולכאורא יל"ד מ"ט לא ניחא להו להפוסקים לפרש ג"כ כפרש"י ונראה דקשי' להו על פרש"י דאין סברא לומר כיון שגרשה מקידושין הראשונים חזר בו מתנאי הראשון דאדרבא איכא סברא אפכא דמכיון שראה שקבלה ממנו גט נתברר לו שמסתמא לא היו עליה כבר נדרים דאי הוי עליה נדרים לא היתה צריכת גנו כיון שהתנה עמה ולמה לה לקבל גט ולפסול עצמה מן הכהונה בחנם וע"כ שלא היו עלית נדרים ומכיון שכבר נתברר לו שעכ"פ לא היו עליה נדרים מכבר דאלא"ה לא היתה מקבלת גט וודאי כשקדשה פעם שנית על סמך זה קדשה שאינה אשה נדרנית וא"כ מהי תיתי לומר שעכשיו חזר בו ומסתבר יותר לומר באשה אחת גרידתא שחזר בו מתנאי הראשון ממה שנימא באשה שכבר התנה עמה וגרשה שכבר נתברר לו שאין עליה נדרים לומר שחזר בו מתנאי הראשון ולכך מיאנו הרי"ף ובעל המאור לפרש כפרש"י וא"כ קשה על פרש"י מ"ט ס"ל באשה שגרשה כבר לומר שצריכה גנו ולומר שחזר בו מתנאי הראשון כיון דאפכא מסתברא, ונראה לתרץ דרש"י ס"ל כדעת הירושלמי (הובא באהע"ז סימן ל"ט סעיף א') דאפילו בהתנה שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שצריכה גט שמא תלך אצל חכם להתיר לה דמהני התרת חכם אפילו לאחר ידיעת הבעל, וא"כ לא נתברר לו ע"י מה שקבלה גט שאינה אשה נדרנית דאפשר שבאמת יש עליה נדר רק שקבלה גט דלמא תרצה להתיר הנדר ע"ז חכם וא"כ שפיר אמרינן דמכיון שבפעם שנית לא התנה כלל מסתמא חזר בו מתנאי הראשון, ומשו"ה צריכה גט ודו"ק, אמנם זהו לא שייך רק בנדרים, משא"כ בתנאי דמומין שאפילו אם נתרפאה אינה מקודשת (עי' באה"ע סימן ל"ט סעיף ו') ליכא לפרש טעות אשה אחת כעין שתי נשים שקדשה על תנאי וגרשה, דאז ליכא למימר שחזר בו מתנאי הראשון דאדרבא ע"י שקבלה גט ופסלה עצמה מן הכהונה נתברר לו שמסתמא אין עליה מומין ואדעתא דהכי קדשה, וא"צ גט וא"כ כיון דרבה מפרש מילתא דרב בטעות אשה אחת כעין ב' נשים לפרש"י ע"כ ס"ל דרב לא מיירו מתנאי דמומין רק מתנאי דנדרים ודו"ק היטב וא"כ א"ש פרש"י דהכא במס' כתובות דרבה נמי שקיל וטרי אליבא דרב ומוקי מילתא דרב לחלק בין טעות אשה אחת גרידתא לטעות אשה אחת כעין שתי נשים, ורש"י לשיטתו דפירוש שקדשה, וגרשה, וא"כ אי אפשר לפרש בתנאי דמומין ג"כ דאז וודאי א"צ גט לרבה אליבא דרב, דאדרבא כיון שקבלה גנו נתברר לו שאין בה מומין ורק אדעתא דהכי קדשה, ומשו"ה מפרש רש"י רק בתנאי דנדרים דיהיה אתי שפיר נמי לרבה אליבא דרב, אמנם במסכת' יבמות שם דלא מיירו רבה כלל ואין חילוק כלל בין טעות אשה אחת לטעות אשה אחת כעין ב' נשים וא"כ מיפרשה מילתא דרב בתנאי דמומין ג"כ משו"ה מפרש רש"י שם בין בתנאי דנדרים בין בתנאי דמומין, ודו"ק:
ה
ושיטות הראשונים בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דעת הרי"ף היא דטעות אשה אחת גרידא היינו קדש ובעל לאלתר דאז וודאי אתנאי הראשון קא סמך וטעות אשה אחת כעין ב' נשים קדש עכשיו וכנס או בעל' לאחר זמן דאז אמרינן כיון דלא אתני פעם שנית חזר בו מתנאי הראשון ודעת בעל המאור הוא דטעות אשה אחת היינו רק או כנס סתם או בעל סתם וטעות אשה א' כעין ב' נשים, היינו כנס סתם ובעל סתם כיון דהיה תרי סתמא, אמרינן דכבר חזר מתנאי הראשון עי"ש, עכ"פ לא ניחא להו כפרש"י דמיירו שגרשה וחזר וקדשה דס"ל דאדרבה כיון שגרשה וראה שקבלה הגט נתברר לו שמסתמא אין עליה נדרים ומומין ואדעתא דהכי קדשה שנית וא"צ גט בכה"ג ולא ס"ל דאפילו אם יש עליה נדרים צריכה גט דדלמא תתיר נדרה על פי חכם דס"ל כדעה הראשונה באה"ע סימן ל"ט דאחר ידיעת הבעל לא מהני התרת חכם והרי"ף לא הביא כלל הך דהתירה חכם מקודשת וע"כ דס"ל דלא מהני התרת חכם לאחר שנודע לבעל מהנדרים דתיכף נתבטלו הקידושין, ועי' בר"נ שכתב נמי לחלק בין התרת חכם קודם ידיעת הבעל או לאחר ידיעת הבעל וא"ש דלא ניחא ליה לרי"ף כפרש"י וכן בבעל המאור לא הביא כלל מהך דהתיר לה חכם דמקודשת וע"כ דנמי ס"ל דלא מהני התרה לאחר ידיעת הבעל, והא דלא הביאו עכ"פ שאם התירה חכם קודם ידיעת הבעל, דמקודשת, אפשר דזהו מילתא דפשיטא, וגם מלשון המשנה מוכיח כן דקתני ונמצאו עליה נדרים דמשמע רק אם נמצאו הא התירה קודם דמהני ואע"ג דבמומין נמי נקט ונמצאו ושם לא מהני אפילו אם נתרפאה אפשר דנקט גבי מומין ונמצאו אטו נדרים, (וכן ראיתי בספר תקון משה ח"א) עכ"פ נראה מרי"ף ובעהמא"ו דס"ל דלא מהני התרת חכם לאחר ידיעת הבעל כמ"ש הר"נ, וא"ש מ"ט בא ס"ל כפרש"י בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כמ"ש בס"ד, והנה יש להביא ראיה לדעת הרי"ף דכעין שתי נשים היינו כנס או בעל לאחר זמן, דהנה בתוס' בד"ה והא הכא דבטעות אשה אחת דמי הקשו למאי דס"ד השתא שאין חילוק בין קידושי קטן לקידושי תנאי תקשי ליה דרב אדרב דאמר לעיל גבי קטנה שלא מיאנה דבעל לשם קידושין אע"ג דהוי כטעות אשה אחת, ותירצו דלא שמיע ליה ההוא דרב בקטנה שלא מיאנה וזה היה נראה דוחק לרי"ף, ומשו"ה פירש דכעין שתי נשים, היינו בבעל לאחר זמן וא"כ שפיר לא היה יכול להקשות מהך דקטנה שלא מיאנה דהתם נמי כיון דבעל לאחר זמן הו"ל כעין שתי נשים:
ו
בגמרא אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ה"נ דלא בעי גיטא, אדהנו המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכו' לתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, והנה יל"ד ביתור לשון דגמרא דלמה לו להאריך כל כך והוי ליה להקשות בקיצור אדתנו קדשה על תנאי ליתנו קדשה על תנאי וכנסה סתם ונראה דהנה כל סברת המקשן דמוקי לה בקדשה ע"ת וכנסה סתם הוא משום דס"ל דאי מיירו בקדשה על תנאי גרידא הוי הרישא שלא לצורך לגמרי דפשיטא דבכל תנאי אם לא נתקיים לא מהני, ומשו"ה פריך ליה מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם, אמנם לכאורא י"ל דלעולם מיירו בקדשה ע"ת גרידא וסיפא לא קאי ארישא והא דאצטריך לאשמעינן בקדשה ע"ת גרידא דאשמעינן דווקא ונמצאו הא התירה, קודם ידיעת הבעל מהני התרה דחכם עוקר הנדר מעיקרא אבל באמת סיפא לא קאי ארישא ולכך פריך דאי ס"ד דתנא דמשנה הא אתי לאשמעינן דדווקא נמצאו לא הוי קידושין דהתרת חכם מהני אדתנו המקדש את האשה וכו' ונמצאו עליה נדרים לתנו כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, כלומר דאפילו אם לא יכתוב רק חדא בבא בקדשה ע"ת וכנסה סתם נמי מצי לאשמעינן הך דינא דדווקא ונמצאו אינה מקודשת הא התרת חכם מהני, ומשני ה"נ קאמר כלומר דאדרבא מדרישא בקדשה ע"ת גרידא מיותר לגמרי ממילא נדע דהך קדשה על תנאי היינו אפילו בכנסה סתם אח"כ דכיון דקדשה ע"ת תו לא בעי גיטא אפילו כנסה סתם וסיפא דכנסה סתם מירו בקדשה נמי סתם, וא"ש דקאמר ה"נ קאמר ואין כוונתו לומר בדרך חסירי מחסרא תנן ה"נ קאמר דלשון ונמצאו משמע לאחר נשואין דאפילו בכנסה סתם נמי לא בעי גיטא וכמ"ש רש"י בד"ה הכי נמי קאמר ודו"ק:
ז
בעיקר פלוגתא דרב ושמואל לאביי דס"ל לרב אין אדם עושה בעילת זנית ושמואל לא ס"ל, נ"ל דהא וודאי לכ"ע אין אדם עושה ב"ז רק שמואל ס"ל דאפילו נמצאו נדרים ולא בעל לשם קידושין לא הוי ב"ז כיון דסמך בשעת ביאה אתנאי ורב ס"ל כיון דהיה יכול לברר קודם ביאה א"כ הך סמך דסמך עלה דאם לא שתנאה קיים לא היתה ניסת לו לא עדיף עכ"פ מרוב ואין סומכין על הרוב במקום שיכול לברר ומשו"ה אי לא בעל עכשיו לשם קידושין הו"ל ביאת זנית דרב ס"ל דאין סומכין על הרוב כלל במקום שיכולין לבררו ויש להביא סמך לזה דרב ס"ל דלא מהני רוב במקום שיכול לברר, דהנה במס' כתובות מ"ח ע"ב ס"ל לרב דמהני מסירתה לכל, חוץ מתרומה, ולכאורא קשה אמאי לא ניזול בשר רובא ורוב אין להם סמפון, וע"כ כיון דיוכל להתברר אח"כ אם יש לה סמפון לא אזלינן בתר רובא, (ועי' שו"ת נהרי אפרסמון לאה"ע סימן נ"ג) ויש להסביר הדבר עפ"י סברת הפלתי סימן ס"ג דרב ס"ל דרוב הוא בתורת וודאי, ושמואל ס"ל דהוא בתורת ספק דספק כזה התירה התורה, וא"כ במקום שהרוב יוכל להתברר ואח"כ ימצא שלא היה מן הרוב וודאי אי ס"ל דאע"ג דרוב הוי ספק התירה התורה א"כ שפיר י"ל דלא אכפת לן אפילו אם אח"כ יתברר ההיפוך כיון דמ"מ בשעה שסמך על הרוב היה ספק עכ"פ ומידי ספיקא לא נפקי בשעת מעשה ולא עבד איסורא, וא"כ לא אכפת לן במה שיתברר אח"כ היפוך הרוב, אמנם אי ס"ל דמספק לא התירה התורה ובפרט לרב לשיטתו דהוכיח בספר שב שמעתא שמעתא א' פ"ג מרב במס' יבמות פ' ע"א גבי אכל חלב ונמצא סרים דרב ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא וא"כ הא דאזלינן בתר רובא משום דהו"ל בתורת וודאי א"כ אם יתברר ההיפוך מן הרוב הרי החזקנו בטעות שהיה מן הרוב שפיר אמרינן דהיכא שיש במציאות לגרר ההיפוך לא אזלינן בתר רוב (ודו"ק היטב בהך סברא) וא"כ כי בעל ונמצאו עליה נדרים אם לא בעל לשם קידושין הו"ל ביאת זנות למפרע דלא היה רשאי לסמוך אתנאי – והנה ראיתי בהה"מ ע"א מהלכות אישות הלכה ד' שכתב להוכיח דביאת פנוי' אסור מה"ת דאי לא היה רק איסור דרבנן לא הוי אמרינן חזקה אין עושה ביאת זנית עי"ש, וא"כ א"ש לרב שכתבנו דס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא משו"ה לרב אליבא דאביי אין אדם עושה בעילת זנית, אמנם שמואל י"ל דס"ל דביאת פנוי' היא רק מדרבנן וכאן הו' ספיקא דהא סמך אתנאי וא"כ הו"ל רק ספיקא דרבנן. וודאי לא שייך אין אדם עושה בב"ז דוודאי ביאת זנות גם שמואל ס"ל אין אדם עושה בעילת זנות ועי' מס' גיטין פ"א ע"ב בתוס' ד"ה בית שמאי שכתבו דכל היכא שהיה דרך קידושין לא לא חשוב ליה בעילת זנות והנה לרבה דמחלק בין טעות אשה אחת גרידתא לבין טעות כעין שתי נשים וע"כ נמי לא ס"ל הטעם משום בעילת זנית וכן כתב הר"נ להדיא דרבה לא ס"ל דהוי בעילת זנית והיינו משום דהוי דרך קידושין:
ח
ועפי"ז נ"ל לישב קושיית המהר"ם שיף שהקשה על הא דפריך אביי לרבא מהרינו בעליך ע"מ שירצה אבא דס"ל לת"ק אעפ"י שלא רצה האב מקודשת ומשמע ליה משום דבעל מסתמא לשם קידושין אע"ג דהוי רק טעות אשה אחת, והקשה המהר"ש דמאי פריך דבשלמא גבי תנאי איכא למימר דסמך אתנאי משא"כ בע"מ שירצה אבא לא מצי סמך עליה כלום, אמנם להנ"ל א"ש דהא עיקר הטעם דלא ס"ל לרבה דחייש משום בעילת זנות הוא משום דלא הוי ביאת זנות גמורה כיון דהוי רק ספק אם יש עליה מומין או לא, וא"כ אפשר דסמך אתנאי, וא"כ אפילו בע"מ שירצה אבא, נמי לא הוי ביאות זנות גמורה דהא אפשר שירצה אבא, ובפרט דאפש"ל שבתנאי על להבא לא הוי ביאת זנות טפי דהא אפשר שיתקיים התנאי, משא"כ בתנאי דלשעבר אם אינה כפי התנאי תו לא מצי לקיים עוד התנאי דהא כבר עבר, ואפ"ה ס"ל לרבא דלא חייש לבעילת זנות וא"כ הה"ד בע"מ שירצה אבא כיון דיש עכ"פ ספק שיתקיים התנאי וודאי לא הוי בעילת זנית וא"כ אמאי ס"ל לת"ק דמקודשת משום דבעל לשם קידושין מ"מ אלמא דס"ל דאין רצונו שיהיה בעילת זנות אפילו על הספק ופריך שפיר, ועי' בב"ח באה"ע סימן קנ"ז לעניין קידושין במתנה שלא תהא זקוקה ליבם מומר דלא הוי ביאת זנית גמור, (ועי' בשו"ת נוב"י מהד"ק לאה"ע סימן נ"ד, ובשו"ת בית שלמה לאה"ע סימן קמ"ז שהאריך בזה) ודו"ק:
ט
בהא דפריך אביי מהרני בעליך ע"מ שירצה אבא יל"ד דהנה לכאורא יש לומר דכל תנאי לא מהני כיון דתלוי בברירה וא"כ אי ס"ל אין ברירה הרי נתבטל המעשה בהחלט ומשו"ה לא מהני תנאי (ועי' שו"ת אמרי אש אה"ע סימן ל"ה) וא"כ י"ל דת"ק ס"ל אין ברירה וא"כ בע"מ שירצה אבא אי נימא דצריך שיתקיים התנאי לא יהיו קידושין בשום אופן משום דאין ברירה, ומשו"ה אמרינן אפילו לא רצה מקודשת משום דאין כח בתנאי לבטל המעשה אמנם ר"ש ס"ל יש ברירה וא"כ לא בא התנאי לבטל המעשה בהחלט ומשו"ה ס"ל כי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת, ומדוייק הלשון רצה האב מקודשת והקשה בשטמ"ק דהוא יתור לשון ולא הו"ל לומר רק לא רצה האב אינה מקודשת אמנם להנ"ל א"ש דמשום דר"ש ס"ל יש ברירה כדאיתא במס' גיטין כ"ה ע"ב וא"כ אם רצה האב מקודשת דיש ברירה ולא בא התנאי לבטל המעשה בהחלט ומשו"ה לא רצה אינו מקודשת דשפיר חל התנאי משא"כ בתנאי דמומין ונדרים דאין המעשה ראוי להתקיים עצמותי אפילו בלא התנה בפירוש כמ"ש בספר בני אהובה פ"ו מהלכות אישית הלכת כ"ג אמרינן שפיר דהתנאי חל בכל גוונא, ומשו"ה בטעות אשה אחת לכ"ע ס"ל דא"צ גט ומאי פריך אביי לרבה, וצ"ל דהגמרא לא נחות הכא להך סברא דמשום דאין ברירה נימא דלא יוכל התנאי לחיל כלל לבטל המעשה בהחלט דס"ל להגמרא דאע"ג דאין ברירה היינו רק דהוי ספק אי יש ברירה או אין ברירה כמה שהארכנו בזה בסוגיא דברירה בס"ד, (עי' בספרי ח"ג) וכיון דהא דאין ברירה הוא רק מספק וא"כ לא נתבטל המעשה בהחלט, ושפיר חל התנאי, ומשו"ה לא מחלקינן בין תנאי דע"מ שירצה אבא ובין תנאי דמומין ודו"ק:
י
והנה לעניין קדש סתם יש חילוק בין תנאי דעלמא לתנאי דנדרים ומומין דבמומין ונדרים אפילו בסתם לא הוי רק קידושי ספק כמ"ש הר"מ להדיא (פ"ז מהלכים אישות הלכה ח') וא"כ נ"ל אפילו אם בטל אח"כ התנאי בפירוש, מ"מ לא הוי כאילו התנה בפירוש שמקדשה אפילו במומין ונדרים רק דהוי כאילו לא התנה כלל, וממילא לא הוי רק קידושי ספק כמו קדשת סתם דהנה באמת כבר הקשה התוס' והר"נ מאי מהני ביטול התנאי הא תיכף כשיש עליה מומין נתבטלו הקידושין ותירץ הר"נ דהוי כאילו התנה רק אם יקפיד, והנה בספר בית מאיר לאה"ע (סימן ל"ח סעיף ל"ה) כתב דמשו"ה מהני ביטול תנאי משום דאתי דבור דביטול ומבטל דבור התנאי, ונשאר המעשה קיים ומשו"ה א"צ הביטול בפני עדים דווקא לשיטת הר"מ פ"ז מה"א הלכה כ"ג דחלים קידושין הראשונים וא"כ כיון דע"י ביטול התנאי לא אתינן עלה רק משום קידושין ראשונים א"כ לא סגיא הביטול יותר רק שנחשוב כאילו לא התנה כלל ולא הוי יותר רק כמקדש סתם, וא"כ במומין לא הוי רק קידושי ספק דאפילו אם נימא דע"י ביטול התנאי נחשב כאילו אומר בפירוש שמקדשה אעפ"י שיש בה מומין מ"מ אין כח ע"י הך ביטול שיחילו הקידושין על למפרע דע"י הביטול של עכשיו אין לומר יותר רק דהתנאי דמעיקרא נתבטל והוי כאילו לא התנה כלל ע"י ביטול התנאי ומה שמגלה דעתו עכשיו שאין מקפיד במומין זה לא מהני על למפרע וא"כ לא עדיף עכ"פ ע"י ביטול התנאי מקדשה סתם, וא"ש לשון הר"מ שם הלכה כ"ג שכתב וז"ל המקדש על תנאי ובטל התנאי אפילו שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם, ועי' במגדול עוז שם שמדקדק על הלשון "סתם" (ועי' בספר אבן פנה סימן ל"ח ס"ק ח') ולהנ"ל א"ש דאם מבטל שלא בפני עדים צריך ע"כ לומר דחלו קידושין הראשונים וא"כ אעפ"י שעכשיו מגלה דעתו שאינו מקפיד על המומין, מ"מ על למפרע לא יוכל להועיל יותר רק כאילו לא התנה כלל ונשאר הדין כקדש סתם וא"כ בשאר תנאים וודאי הוי מקודשת גמורה, משא"כ במומין דהר"מ מיירי שם מתנאי דמומין ג"כ הוי מקודשת סתם וחלו הקידושין למפרע רק מספק וא"ש הלשון "סתם" ודו"ק:
יא
בתוס' ד"ה על מנת שאין עליה נדרים הקשו מאי אריא בעל מנת אפילו בסתם נמי דהא אמרינן שארוסה לא תאכל בתרומה גזירה משום סמפון ותירצו דלרב דס"ל קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט נקט קדשה על תנאי לרבותא דאפ"ה בעי גט ולשמואל נקט על מנת למימרא דבכל עניין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם, והנה יל"ד דבשלמא לרב מפורש החידוש במשנה דקדשה ע"ת וכנסה סתם צריכה גט דסיפא קאי ארישא, משא"כ לשמואל דכנסה סתם הוי מילתא באפי נפשיה, וברישא לא קתני כלל מכנסה סתם, וא"כ עיקר החידוש דאפילו כנסה סתם לא בעי גט אינו מפורש כלל במשנה ונ"ל דהנה י"ל הא דבעי גט לרב בקדשה ע"ת וכנסה סתם אפילו לאביי דמפרש הטעם משום אין אדם עושה בעילת זנית היינו ג"כ רק באשה שכבר יש לו שייכות עמה, והיינו אי הו"א דאפילו קדשה ע"ת, מ"מ מתלא תליא אם יקפיד או לא יקפיד כמ"ש הר"נ א"כ שפיר אמרינן דאם בעל אח"כ אמרינן דאין עושה בעילת זנית דאפילו אם מקפיד לעניין כתובה מ"מ לעניין הקידושין גרידא רוצה שיהיו קיימים, משא"כ אי הו"א דקדשה ע"ת וכיון שיש עליה נדרים או מומין תיכף נתבטלו הקידושין ואין לו שוב שום שייכות עמה הו"ל כפנויה דעלמא ולא שייך אין עושה בעילתו ב"ז דאטו אמרינן שמי שבעל איזה פנויה בפני עדים דמסתמא בעלה לשם קידושין אם לא התנה בפירוש ולפי"ז י"ל דרב ושמואל בהכי פליגי דשמואל ס"ל אין ברירה, וא"כ לא נוכל לומר דתנאו היה אם יקפיד, דהא אין ברירה (כמ"ש המקנה בקו"א הלכות קידושין סימן ל"ח) וא"כ תיכף נתבטלו הקידושין והו"ל תו כמו פנויה דעלמא ולא אמרינן דבעל לשם קידושין ואע"ג דהוא לא ידע עדיין שיש עליה מימין מ"מ כיון דבאמת נתבטלו הקידושין תיכף לגמרי לא אמרינן דבעל לשם קידושין ועי' באבני מלואים לאה"ע סימן ל"ח ס"ק ט"ז שכתב נמי דכל שכבר נתבטלו הקידושין לא אמרינן דבעל לשם קידושין ובפרט דבמשנה כתב ונמצאו עליה נדרים דיש לפרש שכבר ידע שיש עליה מומין ונדרים וא"כ לא בעל לשם קידושין, משא"כ לרב דס"ל יש ברירה ועכ"פ ספק הוי אם לא יקפיד אמרינן שפיר דע"י בעילה וודאי בעל לשם קידושין – והנה לכאורה יל"ד לרב דקתני אינה מקודשת הא אכתי יש ספק דלמא לא יקפיד, אמנם לרב לא קשה כיון דרישא לא הוי בבא בפני עצמה מפרש הכי במשנה המקדש ע"מ וכו' אינה מקודשת מ"מ כנסה סתם בעי גט, והא דאינה מקודשת ע"כ רק בשהקפיד בפירוש אמנם לשמואל דהרישא הוי בבא בפני עצמה ואי הוי תלוי עדיין בקפידתו לא שייך לומר אינה מקודשת דמשמע לגמרי, וע"כ דבאמת תיכף נתבטלו הקידושין לגמרי, וא"כ ממילא מוכח דאפי' כנסה סתם לא מהני כיון דהקידושין נתבטלו לגמרי וא"כ מוכח הכל מרישא דקתני אינה מקודשת לגמרי וממילא לא מהני אפילו כנסה סתם אח"כ:
יב
ועפי"ז יש לפרש כוונת רש"י בגמרא לא תימא קסבר רב אחליה לתנאי וכתובה בעי למיתב לה והקשו התוס' פשיטא דאין לה כתובה דבהדיא איתא במשנה דאין לה כתיבה, אמנם להנ"ל ניחא דלרש"י היה קשה כיון דאביי לית ליה כלל סברא דאחולי אחליה א"כ לאיזה צורך נקט כלל הך לא תימא וכו' ואמאי לא אמר בקיצור דטעמא דרב משום דאין עושה בעולת זנות לכך פרש"י דאביי באמת ג"כ ס"ל לרב דאי לא הוי מהני כלל מחילת התנאי בפירוש א"כ תיכף נתבטלו הקידושין לגמרי ותו לא שייך אין אדם עושה בעילת זנות דהוי כמו פנויה דעלמא רק משום דלרב ס"ל דעכ"פ אם מוחל בפירוש התנאי מהני משום דהוי כהתנה רק אם יקפיד מ"מ כיון דלא מחל בפירוש רק ע"י שבעל מסתמא יש לספק אם דעתו אתנאי או לשם קידושין משו"ה אמרינן דמסתמא בעל לשם קידושין וזה שהשמיענו אביי בדבריו במה דקאמר לא תימא קסבר אחליה לתנאי כלומר כיון דלרב ע"כ מהני מחילה בפירוש דאל"ה לא שייך אין עושה בעילת זנית כיון שאין לו שייכות עמה כלל, וא"כ אם נימא דע"י בעילה הוי כאילו מחל להדיא וא"כ ממילא כתובה נמי יש לה, וזהו ע"כ לא נוכל לומר דרב נמי צריכה גט קאמר ולא כתובה רק משום דאין עושה בעילת זנית והוי ספק דלמא מחל וכיון דרק ספיקא הוי, ממילא אין לה כתובה, אבל באמת אם מחל בפירוש נמי מהני לאביי אפילו לעניין כתובה רק משום דאין עושה בעילת זנות לא הוי וודאי מחילה, ומשו"ה לא הוי רק ספק עכ"פ מדנחית אביי לטעמא דמחילה מוכח דס"ל דמחילה בפירוש מהני וא"כ היכא דמחל בפירוש וודאי יש לה כתובה ג"כ רק אביי בא לאשמעינן דע"י אין אדם עושה ב"ז מ"מ לא הוי כמחילה בפירוש וכוונת רש"י במה דאמר וכתובה בעי למיתב היינו אי הוי ס"ל דבעילה הוי כמחילה בפירוש וא"כ אפשר דמשנה דקתני דאין לה כתובה מיירו שלא נודע לו עדיין מהמומין כלל אז אמרינן דלא הוי כמחילה בפירוש, משא"כ רב מיירי שכבר נודע לו מהמומין ובעל סתם ונימא דע"י בעילה הוי כמחל בפירוש ויש לה כתובה ג"כ לכך אשמעינן אביי דע"י בעילה סתם לא הוי כמחל בפירוש ואין לה כתובה, וא"כ לפי"ז יש להבין פלוגתא דרב ושמואל בפשיטות דבאמת י"ל כיון דהך חזקה אין עושה בעילת זנות לא עדיף עכ"פ מחזקה דעלמא ונגד זהו איכא חזקה אין אדם מתפייס במומין א"כ נוקי חזקה נגד חזקה ונוקמי בחזקת פנויה ואמאי צריכה גט וצ"ל דס"ל לרב כיון דתיכף בשעת קידושין הוי כאילו התנה אם יקפיד או לא יקפיד והקידושין תלוים ועומדים תיכף יצאה מחזקת פנויה וצריכה גט אמנם שמואל ס"ל דהקידושין נתבטלו תיכף כשיש עליה מומין א"כ לא מהני חזקה אין אדם עושה בעילת זנית דנגד זה איכא חזקת פנויה מעליתא ועי' שו"ת בית אפרים לאה"ע סימן מ"ב (בשם הגאון שאגת אריה) דהך אין עושה בעילתו זנית וודאי עכ"פ לא הוי, עכ"פ מדנחית אביי לטעמא דמחילה י"ל שפיר דרק משו"ה ס"ל לאביי אין עושה בעילת זכית משום כיון דמחילה בפירוש עכ"פ מהני ממילא יצאה מחזקת פנויה דלמא לא יקפיד ושפיר צריכה גט לרב ודו"ק עכ"פ אי לא הוי ס"ל לרב דמחילת התנאי מהני א"כ נתבטלו הקידושין תיכף והו"ל בחזקת פנויה וא"כ תו לא הוי אמרינן דע"י חזקה אין אדם עושה ב"ז תהיה צריכה גט דהא איכא נגד זה חזקה אין מתפייס במומין ומוקמינן בחזקת פנויה רק כיון דמחילה בפירוש עכ"פ מהני שיחילו הקידושין מעיקרא דהוי כהתנה אם יקפיד ויצאה תיכף מחזקת פנויה דלמא לא יקפיד ואע"ג דאיכא חזקה אין מתפייס במומין איכא נגד חזקה אין עושה בעילת זנית, ומשו"ה צריכה גט מספק וא"כ עכ"פ מוכח מדנקט אביי נמי להך דינא דאחילה אחלי' דבעי' להשמעי' דמחילה בפירוש עכ"פ מהני, אמנם שמואל ס"ל דאפילו בפירוש לא מהני מחילה, ומשו"ה א"צ גט דנגד חזקה אין עושה בעילת זנות איכא חזקת פנויה וחזקה אין מתפייס במומין ולא בעל לשם קידושין, וא"ש נמי מה דס"ל להר"מ פ"ז מה"א הלכה כ"ג דמחילת התנאי מהני וכתבו שם מפורשי הר"מ דיצא לו זה ממה דאמר אביי לא תימא וכו', ולכאורא יל"ד הא אדרבא ממילתא דאביי מוכח דס"ל דלא אמרינן הכי וא"כ מהיכא מוכח דס"ל דמחילה מהני אמנם לפימ"ש א"ש דעכ"פ מדנחות אביי לומר הך סברא ס"ל דמחילה בפירוש וודאי מהני רק אם לא מחל בפירוש לא אמרינן משום אין עושה בעילת זנית דלהוי חזקה אלימתא כל כך כאילו מחל וודאי ודו"ק (ועי' בסמוך באות ט"ו):
יג
ויש לפרש עוד בדברי אביי במ"ש לא תימא, דהנה בהא דמהני מחילת התנאי יש לפרש על ב' דרכים הדרך האחד כמ"ש הר"נ ותוס' דהוי כהתנה אם יקפיד, דרך השני דבכל עניין מהני מחילת התנאי דכל תנאי הוי חידוש ומהני רק מגזירת הכתוב מתנאי ב"ג וב"ר הלכך היכא דמבטל התנאי אתי דבור דבטול ומבטל דבור התנאי ונתקיים המעשה כך כתב הרא"ש בשו"ת כלל ל"ה וא"כ היכא שכבר נודע לבעל מעניין הנדרים דאז נתבטלה המעשה לגמרי תו לא מהני ביטול התנאי להרא"ש (עי' בית מאיר אה"ע סימן ל"ח ובאב"מ שם ס"ק י"ד) וזהו דקאמר אביי לא תימא משום אחולי אחליה, וא"כ אם כבר נודעו לבעל מנדרים תו לא מהני כניסה סתם דאז לא מהני המחילה רק משום אין עושה בעילת זנית ואינו חל רק מכאן ולהבא ומהני אפילו אם נודעו לו מהמומין ונדרים:
יד
עוד בתוס' ד"ה על מנת תירצו דלרב אתי לאשמעינן דאפילו קדשה ע"ת וכנסה סתם בעי גט אבל באמת קדשה סתם וכנסה סתם לית ליה כתובה אפילו לרב וכן כתב המהרש"א ג"כ דאפילו לרב בקדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתיבה רק אשמעינן קדשה ע"ת דאפ"ה בעי גט בכנסה סתם ולשמואל כיון דקדשה סתם נמי בעי גט א"כ למה אשמעינן בסיפא קדשה סתם וכנסה סתם הא קדשה סתם גרידא נמי בעי' גט ונקט כנסה סתם משום רבותא דכתובה דאפילו קדשה וכנסה סתם אין לה כתובה וא"כ עיקר החידוש לרב הסיפא מה דבעי גט ולשמואל עיקר החידוש מה דאין לה כתובה אפילו בקדשה סתם וכנסה סתם והנה בגמרא אמרינן הכא כתובות אצטריכא ליה, והנה לרב באמת לא אשמעינן שום רבותא לעניין כתובה כיון דסיפא קאי נמי בקדשה על תנאי הוי עיקר רבותא דבעי גט רק לשמואל הוי רבותא דאפילו קדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתובה דסיפא קאי באפי נפשיה ולא ארישא וא"כ הך שקלא וטריא דגמרא דהכא כתובות אצטריכה ליה א"ש רק לשמואל וא"ש לשון רש"י ד"ה שלא וכו' כדקתני סיפא תצא שלא בכתובה והוא יתור לשון ברש"י רק רש"י אתי לאשמעינן דבאמת הך רבותא דסיפא תצא שלא בכתובה ולא לעניין גט הוי רבותא וממילא קא השקלא וטריא אליבא דשמואל דווקא ומביא הגמרא בתר הכי מילתא דר' יוחנן דרק באלו ג' נדרים אמרי וקאי נמי רק אסיפא בכנסה סתם וע"כ דס"ל דסיפא הוי בבא בפני עצמו ומיירי בקדשה סתם וכנסה סתם כמ"ש התוס' ד"ה אלא אסיפא דסבר ר"פ כשמואל, וא"ש סידור הלשון בגמרא דהכל קאי אליבא דשמואל דסיפא לא קאי ארישא ודו"ק ועי' בשטמ"ק שכתב דלרב נמי מצינן לומר דסיפא הוי בבא באפי נפשיה דכנסה סתם פירושו בין אי קדשה על תנאי וכנסה סתם או קדשה סתם וכנסה סתם דבכולן בעי גט וכתובה אין לה (עי"ש בד"ה אילימא ארישא:)
טו
לפימ"ש לעיל דאי ס"ל דמהני מחילת התנאי שהקידושין יחילו למפרע א"כ ליכא חזקת פנויה דהא תיכף כשנתקדשה יש מקום שתהיה מקודשת מעכשיו אם לא יקפיד, אמנם אי ס"ל דמחילה לא מהני א"ש איכא חזקת פנויה, ואפש"ל דלפי"ז לא אמרינן כלל אין אדם עושה בב"ז דנגד הך חזקה אכא חזקה אין אדם מתפייס, (ול"ל אדרבא אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון דאתנו עמה נחשב זה אצלו לבדיקה) ומוקמינן בחזקת פנויה, ולפי"ז יש לפרש מילתא דאביי דאמר לא תימא וכו' בפשיטות דלא תימא דרב ע"כ ס"ל מחילה מהני ומדייק רש"י קסבר רב אחליה לתנאי וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה ודייק רש"י אם מגרשה כלומר שמחל התנאי בפירוש ומגרשה מעצמו דמגיע לה אפילו כתובה כיון דמחילה מהני וחלו הקידושין למפרע וממילא נעשית נשואה ממש ע"י בעילה זו ויש לה כתובה (ועי' בנו"ב מהד"ת לאה"ע סימן כ"ג שכתב נמי כעין כוונה זו ברש"י במ"ש "אם מגרשה") וא"כ כיון דמחילה מהני בפירוש ה"כ בכנסה סתם אמרינן דתו לית לה חזקת פנויה, ומשו"ה מצריך רב גט אבל כתובה פשיטא גם לס"ד דלית לה גם לרב כדאיתא במשנה בפירוש כנסה סתם תצא שלא בכתובה ומתורץ קושיית התוס' על רש"י דגם רש"י לא קאמר אפילו לס"ד דיש לה כתובה רק כשמחל בפירוש ובא אביי לאפוקי מזה וס"ל דאפילו מחילת התנאי בפירוש לא מהני דלית ליה הך סברא דהתנאי היה מעיקרא אם לא יקפיד (כמה שנבאר עוד לקמן בס"ד) ורק משו"ה ס"ל לרב דבעי גט משום אין עושה בעילת זנית ובעל לשם קידושין, אמנם לפי"ז קשה נימא אין אדם מתפייס במומין ונוקמא בחזקת בחזקת פנויה, ומשו"ה פרש"י בד"ה קדשה על תנאי שאין עליה נדרים וס"ל לרש"י דבנדרים ליכא חזקה אין אדם מפייס כמו במומין ולא כמ"ש הפנ"י דבזה שוה נדרים למומין ומשו"ה אע"ג דלא מהני מחילת התנאי, מ"מ צריכה גט דאע"ג דנגד חזקה אין עושה בב"ז איכא חזקה פנויה, מ"מ הו"ל חזקה נגד חזקה וצריכה גט מספק ושמואל ס"ל דגם לעניין נדרים אמרינן אין אדם מפייס א"כ איכא נגד חזקה אין אדם עושה בב"ז חזקה דאין אדם מפייס ומוקמינן בחזקת פנויה כיון דלא מהני מחילה ובשום אופן לא מהני הקידושין למפרע איכא שפיר חזקת פנויה, וכל זה רצה אביי להוכיח מדברי רב דמחילה לא מהני כרי שלא נטועה לרב לומר דטעמא משום דמחיל, וא"כ ע"כ לית ליה חזקה אין אדם מתפייס ויהי' חולק על אביי דאיהו מרא דשמעתא בסוגיא דמומין ע"ה ע"ב דאמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין ומשו"ה ס"ל דגם לרב ס"ל הך חזקה והכא דצריכה גט לאו משום מחילה אתינן עלה כלל רק משום אין אדם עושה בב"ז ומיירו רק בתנאי דנדרים דליכא חזקה אין אדם מתפייס אמנם היכא דלא מחל בפירוש פשיטא דלא עלה על דעת רש"י גם בס"ד שיהיה איזה הו"א לומר שיש לה כתובה כמ"ש הר"נ דאפילו אחול לתנאי אין זה דבר ברור שנוכל להוציא ממנו הכתובה ורש"י מפרש רק דאפילו מחילה בפירוש לא ס"ל לאביי דאי הוי מהני מחילה בפירוש משום דהוי כאילו התנה אם יקפיד או לא יקפיד ממילא ליכא חזקת פנויה כל שיש במציאות שיחולו הקידושין למפרע וא"כ אפילו אם נימא חזקה אין אדם מפייס, מ"מ צריכה גט משום חזקת אין עושה בב"ז וחזקת פנויה ליכא כיון דאפשר שנתקדשה למפרע וע"כ דס"ל לאביי דמחילת התנאי אפילו בפירוש לא מהני, וא"ש לשון רש"י ודו"ק:
טז
ועפי"ז מתורץ נמי מה דפרש"י במס' יבמות ק"י ישעיא ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וכאן פירוש רק נדרים (ועי' בשטמ"ק שעמד ג"כ בזה) ולהנ"ל א"ש דהכא בסוגיא אזלינן אליבא דאביי דמחילה לא מהני כלל אפילו מחל בפירוש, וא"כ איכא שפיר חזקת פנויה וא"כ במומין א"צ גנו דהא נגד חזקה אין עושה בב"ז איכא חזקה אין אדם מפייס ונוקמא בחזקת פנויה וע"כ דמיירי רק בגדרים ליכא חזקה אין אדם מפייס רק חזקת פנויה לחודא, נגד חזקה אין עושה בב"ז, ומשו"ה צריכה גט מספיקא אמנם במס' יבמות איתא להדיא כיון דנסבה אחולי לתנאי וא"כ מחילה בפירוש ע"כ מהני ותו ליכא חזקת פנויה כמ"ש דכל שיש מציאות שיחילו הקידושין גם למפרע אזדא ליה חזקת פנויה וליכא רק חזקה אין אדם מפייס נגד חזקה אין עושה בב"ז ואיכא חזקה נגד חזקה, ושפיר צריכה גא מספיקא אפילו בתנאי דמומין ג"כ, ומשו"ה פרש"י שם שפיר מתנאי דמומין ג"כ, אמנם אביי י"ל דס"ל דחזקה אין אדם מפייס במומין הוי כל כך חזקה אלימתא עד שלא נוכל לחשוב כלל שבשעת התנאי עלה בלבו שאם לא יקפיד יהיו קידושין חלים למפרע דכיון דאין אדם מתפייס הוי חזקה אלימתא כל כך אינו עולה בדעתו כלל שלא יקפיד (ועי' באבן ענה סימן ל"ח ס"ק ח' שכתב ג"כ כה"ג) ויש להסביר הדבר יותר עפ"י מ"ש בישועות יעקב לאה"ע סימן ל"ח ס"ק ט"ו דלכאורא האיך מתני מה שהיה דעתו מתחלה אם יקפיד או לא יקפיד הא הוי דברים שבלב ולא מהני, ומתרץ דבכל דבר שיש לספק תיכף מתחלה על דעתו האיך היה לא לא הוי דברים שבלב דכה"ג מהני לברר האיך היה כוונתו מתחלה א"כ היינו דווקא אם חזקת דאין אדם מפייס לא הוי אלימתא ביותר שפיר י"ל דאם מוחל עכשיו ואומר שכוונתו תיכף מתחלה היה רק אם יקפיד, שפיר י"ל דלא הוי דברים שבלב דאינו רק מגרר הספק שהיה לנו בתחלת תנאו, אמנם לאביי דס"ל חזקה אין אדם מפייס לא היה שום ספק בתחלת התנאי שבוודאי תתנה שבכל עניין לא יהיו קידושין אם יהיה בה מומין, וא"כ לא מהני מחילת התנאי אפילו בפירוש שיחילו הקידושין למפרע לאביי דהא הוי דברים שבלב וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב:
יז
והנה אי אמרינן דמשו"ה לא מהני מחילת התנאי משום חזקה אין אדם מפייס, ואפילו מוחל בפירוש הו"ל דברים שבלב, יש לחלק דדווקא בתנאי דמומין או נדרים אם שוה למומין לא מהני מחילת התנאי, משא"כ בתנאי דעלמא דשפיר י"ל דלא התנה מעיקרא רק אם יקפיד, שפיר מתני מחילת התנאי, אמנם אי נימא טעם אחר דלא מהני מחילת התנאי והיינו כמ"ש לעיל דאפילו אם נימא דלא התנה רק אם יקפיד, אמרינן אין ברירה א"כ גם בשאר תנאי לא מהני מחילה רק בתנאי דממון דהו"ל כאילו נתקיים התנאי דאומר הרני כאילו התקבלתי כמ"ש הה"מ בשם הרשב"א בס"ז מהלכות אישות הלכה כ"ג, והנה בתוס' ד"ה לא תימא כתבו דעולא אר"א דס"ל דבעל ד"ה צריכה גט פליג על אביי, והנה לפימ"ש יש לומר לכאורא דעולא לא פליג על אביי כלל רק דעולא מיירו בשאר תנאי דלא הוי מומין ונדרים ומהני מחילה וליכא חזקת פנויה כמ"ש, ומשו"ה בבעל לכ"ע צריכה גט ואביי מיירי בתנאי דמומין ולא מהני מחילה ואיכא חזקת פנויה, ומשו"ה א"צ גט אפילו בבעל לשמואל, וצ"ל דתוס' ס"ל דלפי האמת בשום תנאי לא מהני מחילה משום דאין ברירה וע"כ דעולא פליג על אביי וס"ל דחזקת אין עושה בב"ז תו' חזקה טובא דכ"ע ס"ל צריכה גט ולא מהני חזקת פנויה ודו"ק, ועפי"ז יש לקשר קושיית התוס' שהקשו בתר הכי דהכא ס"ל לשמואל יש תנאי בנשואין ובמס' יבמות פרק ב"ש משמע גם ב"ה ס"ל אין תנאי בנשואין דהמשך לשון התוס' הוא כך דוודאי י"ל התם לכ"ע ס"ל אין תנאי בנשואין דהא שם לא מיירי שהיו מומין דהא ליכא מומין, וע"כ רק תנאי אחר, ובתנאי אחר וודאי אין תנאי, דמחילה מהני ואמרינן דמחל, משא"כ הכא בתנאי דמומין לא מחל ואמרינן דעל תנאי הראשון בעל ויש תנאי, אמנם לבתר דכתבו דעולא פליג על אביי וע"כ דס"ל דבשום תנאי לא מהני מחילה לאביי משום דאין ברירה כמ"ש וא"כ תו ליכא חילוק בין תנאי דמומין לתנאי אחר. ושפיר קשה מהך דמס' יבמות דשם משמע דגם שמואל מודה דאין תנאי בנשואין ודו"ק - ועד"ז נמי יש ליישב קושית מהרש"א ומהרמ"ש בתוס' בסוף הדבור ד"ה לא תימא הקשה התוס' והאיך ס"ד כלל דמהני מחילת התנאי הא תיכף שיש עליה נדרים נתבטלו הקידושין ותירצו דמצינו למימר שבשעת קידושין היה דעתו שאם יכנסה לבסוף יהי' התנאי מחול, והקשו המהרש"א ומהרמ"ש אמאי לא הקשו לפי האמת על עולא אר"א, ותירץ המהרמ"ש דלעולא אר"א האמת הוא כך דאם יכניסנה יהי' מחיל ותירוצו אינו מובן לכאורא, אמנם לדברינו א"ש דוודאי לעולא אר"א די"ל דלא מיירי בתנאי דמומין שפיר אין מהתימא כל כך אי נימא שמעיקרא היה דעתו שיחולו הקידושין אם לא יעמוד בתנאו, אמנם לאבי' דקאי הכא על רב ושמואל ואינהו קאי אמתניתין דמיירי בנדרים ומומין היה דוחק לומר שנימא דמעיקרא היה דעתו שיחילו הקידושין אם לא יקפיד כיון דמסתמא דרך להקפיד, וע"ז תירצו דה"נ ס"ד הכ' אי לא הוי אמרינן דחזקה אין מפייס הוי חזקה אלימתא היינו מצינן לטעות דה"נ מהני מחילה, אמנם לפי האמת ס"ל לאביי דלא מהני מחילה כלל כמ"ש לשיטת רש"י בדברי אביי ודו"ק:
חי
בתוס' ד"ה אלא טעמא כתבו דאין לפרש משום דאין בועל בעילת זנות מחל התנאי וחלו קידושין למפרע דא"כ מה פריך והא אפלגו בה חדא זמנא רק שכוונתו שעכשיו מכוון לקדש בבעילה, ואח"כ כתבו ונראה דלרב אפילו קדשה ע"ת וכנסת ע"ת נמי מהני הואיל ובעל צריכה גט, יש לפרש המשך וקישור דבריהם כך דוודאי אי הו"א משום אין עושה בב"ז מוחל התנאי א"כ י"ל היינו רק היכא שלא התנה רק פ"א, משא"כ היכא שהתנה בשעת קידושין וגם בשעת כניסה הו"ל תרי זמנא ובוודאי אינו מוחל וכגוונא שפירוש בעל המאור בטעות כעין שתי נשים שהיו תרי סתמי כניסה ובעילה דמוחל א"כ הה"ד נמי אפכא היכא שהתנה שני פעמים בשעת קידושין ובשעת כניסה וודאי אינו מוחל גם לרב, אמנם לאחר שהעלו מסברא דלא אתאינן עלה כלל מטעם מחילה רק שעכשיו מכוון לקדשה בביאה שפיר י"ל דאפילו אם קדשה על תנאי וכנסה על תנאי נמי צריכה גט אם בעל דמסתמא מכוון לקדשה בביאה ולא עשה התנאי רק שלא יהיה לה כתובה פנ"ל בהמשך לשון התוס' ודו"ק:
יט
לשון הר"מ פ"ז מהלכות אישות הלכה כ"ג המקדש על תנאי וחזר ובטל התנאי אעפ"י שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי ותרי הוא מקודשת סתם לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הר"ז צריכה גנו שמא בטל התנאי כשבעל או כשכנס, וכן המקדש בפחות משו"פ או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך חזקה הי' שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות וכתב שם הה"מ שבג' דברים חלק מקדש בפחות משו"פ ובמלוה מדין מקדש על תנאי האחד מקדש ע"ת סגיא או כנס או בעל והכא בפחות משו"פ בעינן דווקא בעל השני במקדש ע"ת לא בעינן עדים בביטול תנאי והכא נקט בעל בפני עדים השלישי במקדש על תנאי משמע דצריכה גט רק מספק וכאן בפחות משו"פ משמע דבוודאי צריכה גט דנקט חזקה שאין אדם מישראל הכשרים וכו' משמע בוודאי והנה הה"מ תירץ דבשלמא במקדש על תנאי דאמרינן דלמא מחל התנאי וחלו קידושין הראשונים אמרינן דאפילו כנס או בעל שלא בפני עדים נמי מהני דהא הקידושין הראשונים היו בפני עדים, ומשו"ה נמי לא בעינן בעל דווקא וגם א"צ גט רק מספק דהא אפשר דסמך אתנאי הראשון משא"כ בפחות משו"פ או במלוה דהקידושין הראשונים לא חיילו שלום, וע"כ דרק עכשיו מקדשה בביאה א"כ בעינן בעל דווקא, וגם בפני עדים שיחולו הקידושין עכשיו וגם ליכא למימר דסמך אקידושין הראשונים שאינם כלום, וע"כ דוודאי בעל לשם קידושין עכשיו, ומשו"ה צריכה גנו בוודאי (עי"ש בהה"מ) עכ"פ שמעינן דהר"מ ס"ל דמהני מחילת תנאי, אמנם הטור מחלק דבתנאי דמומין לא מהני מחילה, ומשו"ה בסימן ל"ט גבי תנאי דמומין כתב דבעינן בעל דווקא ובפני עדים, והיינו שהקידושין אינם חלים כלל למפרע דלא מהני מחילה ולכך בעינן בעל דווקא ובפני עדים, ובסימן ל"ח דמיירי בתנאים דעלמא פסק דכנס נמי צריכה גט וגם לא כתב דבעינן בפני עדים כיון דאם מחל מהני הקידושין למפרע (עי' באבן פנה לאה"ע סימן ל"ח ס"ק ט') וא"ש עפ"י סברתינו הנ"ל דבמומין כיון דיש חזקה אין אדם מתפייס ליכא למימר דתיכף בשעת התנאי היה דעתו רק אם יקפיד כיון דדרך להקפיד במומין ונדרים אפילו אם היה דעתו רק אם יקפיד הו"ל דברים שבלב ולא מהני (כמ"ש בשם הישועות יעקב לעיל באות ט"ז) ואם לא נשוי פלוגתא בין הטור והרמב"ם י"ל דהר"מ דס"ל דמחילת התנאי מהני היינו נמי רק בתנאי דעלמא אבל בתנאי דמומין אפשר דמודה ג"כ לסברת הטור דלא מהני מחילה כמ"ש מסברא ודו"ק, ומ"ש הר"מ גבי מקדש במלוה ופחות משו"פ חזקה שאין אדם מישראל הכשרים עושים בעילת זנות נראה דכוונת הר"מ דהא באמת גם במלוה ל"ל דהכל יודעים שאין קידושין תופסין דהא אין הכל בקיאין בהלכות קידושין ועי' בכ"מ שם וגם בפחות משו"פ הקשה בשטמ"ק דהא חזינן שלא ידע שאין מקדשין בפחות משו"פ שהרי קדשה בפחות משו"פ וצ"ל דעכ"פ אע"ג שאינו יודע בבירור שאין קידושין במלוה ופחות משו"פ, מ"מ מסופק הוא אם הוי קידושין עי' בשטמ"ק וכיון דקידושין הראשונים הוי ספק עכ"פ לדידיה א"כ לא הוי לן לומר חזקה אין עושה בעילת זנית דהא לא הוי וודאי בעילת זנית והה"מ פ"א מהלכות אישות הלכה ד' כתב דאפילו אי לא הוי רק איסור דרבנן תו לא אמרינן אין עושה בב"ז עי"ש שכתב דאיסורא דרבנן לאו כולהו אינשי זהירי וה"נ כיון דלדעתו לא הוי רק ספק ביאת זנית א"כ איך שייך לומר חזקה אין עושה בב"ז ומשו"ה נקט הרמב"ם שאין אדם מישראל הכשרים כלומר בסתם אדם לא אמרינן אין עושה בעילת זנות רק בוודאי איסור, אבל במוחזק בכשרות אפילו מספק איסור פורש, ומשו"ה צריכה גט דוודאי בועל עכשיו לשם קידושין גמורים:
כ
וזהו רבות בשנים אשר כתבתי לתרץ קושיית החלקת מחוקק באה"ע סימן כ"ח ס"ק כ"ט שהקשה על הרמ"א שכתב בקדש פחות מפרוטה ובעל צריכה גט רק מספק משמע דלא אמרינן שוודאי בעל לשם קידושין רק שאפשר שעל קידושין הראשונים בעל, ומשו"ה א"צ גט רק מספק, ובסימן ל"א סעיף ט' כתב המחבר בקדשה פחות משו"פ ובעל שוודאי לשם קידושין בעל והרמ"א מודה לו אלמא דוודאי בעל לשם קידושין, ונראה דהנה השטמ"ק הקשה איך אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין וכו' הא חזינן שלא ידע שהרי קדשה בפחות משו"פ אמנם יש לתרץ דלעולם ידע דלא מהני בפחות רק שלא היה לו יותר וחשוב בנפשו שמקודם יתן לה פחות משו"פ ותהי' עכ"פ אגידא ביה דבפחות משו"פ הוי ספק קידושין עכ"פ דחיישינן שמא שו"פ במדי וממילא בועל אח"כ לשם קידושין גמורים אמנם הא תינח בשוה כסף פחות משו"פ אבל במטבע פחות מפרוטה איתא להדיא בחמ"ח סימן ל"א ס"ק ט"ז דלא שייך שמא שו"פ במדי א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך נוכל לומר אדם יודע הא חזינן שקדשה בפחות וא"כ הוי עכ"פ ספק אם יודע, והנה בסימן כ"ח סעיף ט"ז כתב הרמ"א אם קדשה בפחות מפרוטה ולא נקט שם שו"פ ובזה לא שייך לומר אדם יודע שהרי חזינן שאינו יודע כקושית השטמ"ק, ומשו"ה ס"ל לרמ"א דצריכה גט רק מספק, ולפימ"ש לעיל בדעת הר"מ ס"ל נמי כל היכא דאיכא ספיקא אם נחשב בעניו כביאת זנות לא אלים כל כך החזקה דאין אדם עושה ב"ז דהא נקט רק הכשרים מישראל וא"כ כיון דאיכא לספוקי דלמא לא ידע ואפילו אם נימא דאע"ג שאינו יודע בבירור, מ"מ ספק הוא אצלו כמ"ש השטמ"ק עכ"פ לא נחשב בעניו רק כספק ביאת זנית ולא אלימא כל כך החזקה דאין אדם עושה בעילת זנית ואפשר שעל קידושין הראשונים בועל, ומשו"ה, א"צ גט רק מספק משא"כ בפחות משו"פ בשוה כסף אמרינן דהוא מרוב האנשים היודעים ורק משו"ה קדשה בפחות שחפץ שתהיה אגידה בו מספק שמא שו"פ במדי, ומשו"ה פסק המחבר בסימן ל"א סעיף ט' שוודאי בועל לשם קידושין ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד (ועי' בספר בית הלל לאה"ע סימן ל"א סעיף ט'):
כא
הרי"ף בהלכות הביא מימרא דרבה ורבא ורב חסדא דצריכה גט רק מדרבנן או מספיקא, ותמה הר"נ דהני פירוקי אליבא דשמואל אתמרא אבל לרב דקייל"ן כוותיה וודאי צריכה גט מה"ת וא"כ אמאי הביא הרי"ף דא"צ גט רק מספיקא או מדבריהם ואני מוסיף להקשות הא בשקלא וטריא דגמרא משמע להדיא דלרב צריכה גט מה"ת דבקטנה שהגדילה פשיטא דלרב הוי קידושי ראשון מה"ת דהא א"צ גט משני ומדפריך והא אפלוגי בה חדא זמנא וודאי ס"ל להגמרא דה"נ גבי קדשה על תנאי צריכה גט מה"ת דאמרינן דבעל לשם קידושין כמו בקטנה שהגדילה והרי"ף גופא בפרק ב"ש פסק בקטנה שהגדילה דא"צ גט משני כשבעל הראשון, ואע"ג דיש לחלק דהכא סמך אתנאי ולא בעל לשם קידושין היינו רק דהגמרא עבד צריכותא הכי מ"מ כפי הנראה מסוגיא דגמרא לפי האמת ס"ל לרב צריכה גט מה"ת, וא"כ אמאי פסק הרי"ף דצריכה גט רק מדרבנן או מספיקא, והנה הר"נ תירץ דוודאי לטעמא דאין עושה בב"ז אמרינן דגמר ובעל לשם קידושין, משא"כ למסקנא ס"ל הטעם רק משום דאחול לתנאי וזה לא הוי רק ספיקא דלמא אחול, ומשו"ה אמרינן דצריכה גט רק מספיקא עי"ש בר"נ מ"מ אכתי קשה כיון דלא אתמר הכי בהדיא דהוי רק ספיקא, מנ"ל להרי"ף לפסיק כך דלא הוי רק ספיקא, ונראה דהנה י"ל דהך סברא אי אמרינן דסמך אתנאי או דבעל לשם קידושין משום אין עושה בב"ז תליא בהא דאי ס"ל דכל אדם מסתם דרך להקפיד במומין ונדרים ואפילו קדשה סתם נמי הוי רק ספק קידושין במומין ונדרים א"כ מסתבר טפי לומר בקדשה על תנאי דרק על תנאי הראשון בעל ממה שנימא דמחל כיון דדרך כל אדם להקפיד וממילא נמי לא אלים כל כך חזקה דאין עושה בב"ז דהוא סומך כיון שגם היא יודעת שמסתמא יקפיד אם ימצא נדרים או מומין ואפ"ה ניסת לו והא גבי דידה נמי שייך דלא ניחא לה בבעילת זנית ועי' בנו"ב מהד"ק לאה"ע (סוף תשובה נ"ד) שכתב דגבי דידה נמי אמרינן אין עושה בב"ז וא"כ יש לה לסמוך. עליה שמסתמא אין בה מומין מדנכנסה להבעל לו ואמרינן דאתנאי הראשון סמך, אמנם אי לא אמרינן חזקה דאין מתפייס במומין לחזקה טובה כל כך, א"כ אפשר שמה שנבעלה לו, ולא יראה מבעילת זנות היא משום דסמכת אדעתה שימחול לה, א"כ ממילא גם גבי דידיה איכא בעילת זנות אם אינו בועל לשם קידושין דלא מצי לסמוך עליה דלמא סבורה שימחול לה, וע"כ בועל לשם קידושין כדי שלא יהי' ב"ז וא"כ הך סברא דאחולי אחליה ואין עושה בב"ז מישך שייכי אהדדי דכל דאיכא חשש מחילה איכא נמי חשש בעילת זנות דלא מצי לסמוך עליה, משא"כ אי חשש מחילה הי' רחוק דאין דרך למחול אזדא ליה נמי חזקה דאין עושה בב"ז דהוא סומך עליה דהא סתמא ידעה שלא ימחול על המומין ויקפיד (ודו"ק היטב בהך סברא דכל דלא אלים כל כך החששא שמא מחול תו לא אלים נמי כל כך החזקה דאין עושה בב"ז משום עליה סמך:)
כב
והנה בגמרא אמרינן דקדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתובה, והנה כפי הנראה גם רב לא פליג אהא אע"ג דס"ל קדשה ע"ת וכנסה סתם צריך גט מ"מ כתובה אין לה אפילו בקדשה סתם וכנסה סתם וכן כתבו התוס' להדיא במשנה ד"ה על מנת דאפילו לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה אין לה ולא פליגי רק בחדא בקדשה ע"ת וכנסה סתם אי צריכה גט וא"כ י"ל דפלוגתא דרב ושמואל הוא כך, דשמואל ס"ל וודאי קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט דאע"ג דאין לה כתובה מ"מ לעניין איסור אשת איש דחמיר כמ"ש התוס' מסכת' קידושין נ' ע"ב ד"ה מקדשי דלא סמכינן ארובא, וא"כ אע"ג דמסתמא רוב אנשים מקפידין אמומין ונדרים מ"מ לעניין איסור אשת איש דחמיר דלא סמכינן ארובא גרירא צריכה גט, משא"כ בקדשה על תנאי דכבר מוחזק הוא נמי שמקפיד על המומין שהרי התנה וא"כ לעניין דנימא דמחל הו"ל חזקה דמוקמינן אותו בחזקתו הראשונה שמקפיד ורובא דרוב אנסים מקפידין במומין ונדרים וכל דאיכא רובא וחזקה להתירא לא מחמרינן אפילו באיסור אשת איש ג"כ כדמצינו וכנסה סתם דאין לה כתובה וא"כ הוי מצינן לומר דלא אלים כל כך החזקה דאין אדם מפייס במומין ונדרים וא"כ איכא חשש קרוב דלמא מחל וא"כ איכא קרוב לבעילת זנות דאפילו לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ ברובא וחזקה לא חייש (במס' יבמות ריש פרק האשה בתרא) ורב ס"ל דחזקה שמקפיד איתרע ליה כיון דלא התנה בשעת כניסה ג"כ תו ליכא חזקה וליכא רק רובא ואסורה לינשא דלמא אינו מקפיד ומחל ובעל לשם קידושין אבל מ"מ חששה גמורה ליכא כיון דרובא מקפידין ליכא חששא כל כך, וא"כ א"ש שיטת הרי"ף דוודאי בס"ד דגמרא דלא איירינן כלל מקדשה סתם אם לא יבעול עכשיו לשם קידושין דל"ל כל כך דסמך עליה מדניסת לו שאין בה מומין ונדרים דאפשר שסומכת שימחול ולא יקפיד ועכ"פ כיון דלגבי דידה בלא"ה לא אלים כל כך דאינה רוצה בב"ז (עי' שו"ת כתב סופר לאה"ע סימן ע"ה) וא"כ תו איכא לגביה חשש בעילת זנות ואמרינן דמסתמא בועל לשם קידושין וצריכה גט בוודאי כמו בקטנה שהגדילה דאמרינן בוודאי לשם קידושין (כמ"ש בש"ע אה"ע סימן קנ"ה סעיף כ') אמנם לבתר דמסיק הגמרא דאפילו קדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתובה אלמא דס"ל דחזקה אין אדם מפייס הוי חזקה אלימתא מדמהני אפילו בתרי סתמי לעניין כתובה, וא"כ חששא דאחולי אחיל הוא חשש רחוק וממילא תו ליכא נמי סברא דאין עושה בב"ז כיון דשפיר מצי סמך עליה ג"כ א"כ סגיא דבעי גנו מדרבנן או מספיקא לכל היותר, משא"כ מה"ת וודאי לא בעי גט דשפיר איכא סברא דסמך אתנאי ולא דמי כלל לקטנה שהגדילה דשם אין לה על מה לסמוך וא"ש סברת הרי"ף בס"ד:
כג
ולפימ"ש דהכא ליכא חששא כל כך דמחל התנאי משום חזקה אין אדם מתפייס יש לתרץ קושי' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל מה שהקשה לדעת הר"נ שכתב דלא שייך לומר וודאי אחיל לתנאי רק ספק, והא בגמרא רוצה לומר חליצה מוטעת כשרה כיון דעבד מעשה אחולי אחיל לתנאי והתם ע"כ אמרינן וודאי אחיל מדמקלינן שא"צ חליצה אחרת (עי"ש בחידושיו שהקשה כך) אמנם להנ"ל א"ש דוודאי התנאי בחליצה שאין הדרך להקפיד ואדרבא מצד מצוות התורה היה צריך לחלוץ בלי שום תנאי, שפיר ס"ל דאע"ג דהתנה מ"מ אח"כ בשעת חליצה חזר מדעתו כיון שהתנאי לא היה ראוי להתנות כלל ובוודאי מחל התנאי, משא"כ הכא בפלוגתא דרב ושמואל דמיירי במומין או נדרים דהתנאי ראוי מצד עצמו דהא אפילו בלא התנה כלל נמי לא הוי רק ספק קידושין וכל שהתנאי ראוי מצד עצמו תו ליכא למימר כיון דכנס סתם וודאי מחל ולא הוי רק ספק, ועוד י"ל בפשיטות דהכא בתנאי דקידושין כיון דאיכא למימר סמך עליה שמסתמא אינה נדרנית ובת מומין, ואע"ג דאכא ספק מ"מ וודאי זנית לא הוי, (ועי' שו"ת מהר"ם שיק לאה"ע סימן ע' ע"א) איכא למימר דיצרו תוקפו וסמך לבעול אתנאי משא"כ הכא בחליצה כיון דאין לו שום דבר הכריחו לעשות בלא תנאי ואפ"ה לא התנה, אמרינן דמחל התנאי בבירור ודו"ק:
כד
בגמרא רוצה לדמות טעות דתנאי לפחות משו"פ והנה י"ל עפ"י מ"ש בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל דכל הני ספיקא ליכא ביאת זנית בוודאי והנה בפחות משו"פ נמי כתב השטמ"ק דהוא מסופק עכ"פ אם חלו קידושין הראשונים. אמנם י"ל דהתם אין לו על מה לסמוך שחלו הקידושין הראשונים, משא"כ בתנאי שהתנה עמה סומך עליה דגבי דידה נמי איכא ביאת זנית והיא יודעת בבירור, והנה י"ל אם באשה נמי אמרינן אין עושה בב"ז כה"ג דהוי ספק גם לדידה דמצי סברה דלמא ימחול לי תליא בהא דאי ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא באשה גם שייך חזקה זאת, משא"כ אי ספיקא דאוריתא רק מדרבנן לחומרא א"כ באשה כיון דנשים דעתן קלות לא מצי לסמוך עליה, וע"כ בועל עכשיו לשם קידושין, והנה במס' כריתות ח"י ע"א ס"ל לרב חתיכה אחת משני חתיכות וא"כ ס"ל ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא (ולא כמ"ש לעיל באות ז' בשם שב שמעת' דרב ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא) וא"כ לא מצי לסמוך על חזקתה דאין עושה בב"ז דבספיקא לא מזדהרת וע"כ דבעל לשם קידושין, משא"כ בפחות משו"פ אין לו כלל על מה לסמוך ועכ"פ ספק הוא אצלו אם מהני קידושין הראשונים וממילא וודאי בעל לשם קידושין לכ"ע אפילו לשמואל משא"כ בתנאי ס"ל לשמואל דסומך עליה ובאשה ג"כ אמרינן עושה בב"ז וסמך עליה לבעול על תנאי הראשון דשמואל ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא העולה מדברינו דעכ"פ וודאי ביאת זנית לא מקרי בכל גוונא שיש לו לתלות באיזהו דבר כגון בתנאי שסומך עליה רק מ"מ ס"ל צריכה גט מספיקא דלמא אינו רוצה להכניס עצמו בשום נדנוד וחשש ספק איסור ובעל עכשיו לשם קידושין:
כה
אמנם יש לחלק דעד כאן אינו רוצה להכניס עצמו אפילו בספק איסור רק באופן שאם יתברר צד האיסור יהי' האיסור תיכף בשעת מעשה בבירור רק דאיהו לא ידע בזה אמרינן דאינו רוצה להכניס עצמו באיסור כלל אפילו מספיקא. משא"כ בתנאי שאם תזקק ליבום יהי' למפרע בעילת זנית שהתירו כל הפוסקים לקדש בתנאי זה במקום עגון דיבום כמבואר בש"ע אה"ע סימן קנ"ז ואחריו מנשכו כל גדולי הפוסקים (בשו"ת שב יעקב סימן ל"ט מ' ובני"ב מהד"ק לאה"ע סימן נ"ד ובחתס"ו בכמה שו"ת ובשו"ת בסוף ספר בית מאיר לאה"ע ובסוף ספר בני אהובה וכמה תשובות פוסקים) ולא חשו דלמא לא ירצה לעשות ביאת זנות ויבעול לשם קידושין, דהתם אפילו אם יזדמן שתזקוק ליבום עכ"פ למפרע בשעת ביאה לא היה מעולם אפילו לצד האיסור עכ"פ, לא היה וודאי ביאת זנות דהא אי אפשר בשום אופן בשעת ביאה שיתודע בבירור שתפול ליבום א"ב לא הוי ביאת זנית, משא"כ בתנאי וכיוצא בו שיש אפשרות בשעת ביאה שהוא וודאי ביאת זנית אם אינו מקדשה עכשיו בביאה לשם קידושין ממש וודאי חייש טפי בדבר שהאיסור יש לו עכשיו חלות בשעת ביאה ממש מלחוש לדבר שלא יוכל האיסור לחול רק אחר הביאה ומיתת יהי' נודע למפרע ומעולם לא יוכל להמצא שום צד שהיה בשעת ביאה איסור וודאי אפילו לצד האיסור ולא דמי לתנאי וספיקא דפחות משו"פ ודו"ק (ועי' שיל"ת ג"ן ח"ב סימן י"ד ולפימ"ש א"ש דעת הפוסקים להתיר):
כו
בתוס' ד"ה דברי הכל צריכה גט, כתבו דאפילו מיד לא קנו מצי סבר כרב בקדשה על תנאי משום דאחולי אחליה וחיילי קידושי כסף. משא"כ בטעות דפחות משו"פ לא מצי חיילי קידושין הראשונים בשום אופן ולא אמרינן דבעל לשם קידושין עי"ש ונראה להסביר דבריהם עפ"י מ"ש לעיל באות י"ב דאי מחילה מהני ממילא ליכא חזקת פנויה דהא אנן אמרינן דכבר היה דעתו בתחלת התנאי שאם לא יקפיד יחילו הקידושין בכל אופן, וא"כ א"ש דבאמת הוי ספק אי בעל לשם קידושין וא"כ הו"ל לאוקמא בחזקת פנויה ולא בעל לשם קידושין רק על דעתו הראשונה אמנם עד כאן איכא חזקת פנויה רק בפחות משו"פ דע"כ לא חלו קידושין למפרע, ומשו"ה ס"ל להאי תנא אם בעלו לא קנו, משא"כ בתנאי אם יש לספק אם מחל התנאי תו ליכא חזקת פנויה דהא תיכף בשעת קידושין היה דעתו לכך שיחילו הקידושין משעה ראשונה שפיר אמרינן דצריכה גנו מספק דדלמא מחל והתנא וליכא חזקת פנויה ודו"ק.
נז
בגמרא פריך אלמא כיון דעבד מעשה אחולי לתנאי וכו' ולכאורא יל"ד לפימ"ש הנו"ב מהד"ק באה"ע סימן נ"ד דהיכא דיש לה פסידא ע"י מחילת התנאי לא אמרינן דמחלה התנאי עי"ש, והנה הרשב"א מס' יבמות ק"ו העלה גבי חלוץ לה ותתן לך מאתים זוז דאע"ג דהחליצה כשרה אפילו אם אינה נותנת לו מ"מ חייבת ליתן לו מטעם שכירות כיון שהתנה עמה עי"ש (ועי' בקצה"ח סימן רמ"א ס"ק ט') א"כ מאי פריך הגמרא בשלמא גבי חליצה כיון דלא יהיה לו פסידא אפילו אם החליצה כשרה, משו"ה אמרינן דמחל התנאי והיא תתן לו משום שכירות, משא"כ הכא מקרי כמו פסידא שידור עם אשה נדרנית או בעלת מום בוודאי לא מחל, אמנם אחר העיון לא קשה דהרשב"א לא קאמר שמחוייבת ליתן לו מאתים זוז מתורת שכירות רק לפי מסקנת הגמרא דבאמת לא, מחל רק שאין התנאי קיים משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח בזה שפיר קאמר הרשב"א דאע"ג דאין התנאי קיים מ"מ מתורת שכירות חייבת ליתן לו, משא"כ בס"ד דמחל התנאי א"כ א"צ ליתן לו כלום והו"ל שפיר פסידא, ופריך הגמרא שפיר דאע"ג דפסידא ממש לא הוי עי"ש ברשב"א, מ"מ ה"נ ליכא פסידא כל כך דהא בידו לגרשה וא"כ נימא דבעל לשם קדושין רק כתובה לית לה ואמאי אמרינן דא"צ גט ונימא דלעניין גנו מחל התנא (כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אלא טעמא דרב) ודו"ק: