תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ליקוטי שושנים שער ב
ח"ת בסוגיא דתרי ותרי מסכת' כתובות כ"ב ע"ב ומס' יבמות פ"ח ע"ב ועוד בכמה מקומות:
א
טרם נבא לביאור סוגית הגמרא והפוסקים נבאר קצת עניין דתרי ותרי, הנה פשיטא למאן דס"ל דתרי ותרי הוי ספק דאוריתא, כלומר ולא מוקמינן אחזקה ע"כ ס"ל דתרי ותרי אע"ג שלא נוכל לעשות שום מעשה עפ"י כת אחת מהעדים כיון שיש כת אחרת המכחישים אותם, מ"מ הוי ספק בין לקולא בין לחומרא, לקולא, היינו אם כת אחת העידו על דבר שהיה בחזקת איסור כגון בחזקת אשת איש להתירה וכת אחרת מכחישים אותם לא אמרינן דמוקמינן אחזקה, והוי וודאי אשת איש כמעיקרא זה לא אמרינן והו"ל ספיקא בעלמא ואי תו"ת הוי כספק איקבע איסורא דלכ"ע מה"ת לחומרא, או דהוי רק כספיקא בעלמא ומה"ת לקולא למאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא, נבאר לקמן בס"ד עכ"פ הו"ל במה דאמרינן תו"ת הוי ספיקא דאוריתא קולא דלא נשאר הדבר בחזקת איסור וודאי ולפעמים הוי חומרא אי ס"ל תו"ת הוי ספיקא דאוריתא כגון אם מעידים בדבר שהיה לו חזקת היתר דאי תו"ת היי ספק דאוריתא א"כ יצא מה"ת מכלל חזקת היתר והו"ל ספק ואי תו"ת הוי רק ספיקא דרבנן א"כ מה"ת נשאר בחזקת היתר כמעיקרא, וא"כ במה דאמרינן תו"ת הוי ספיקא דאוריתא הוי לחומרא דיצא מחזקת היתר, עכ"פ למאן דס"ל תו"ת הוי ספיקא מה"ת הוי תו"ת מילתא להוציא מחזקה דמעיקרא להעמיד העניין בספק, וזהו ברור אמנם אי ס"ל תו"ת הוי רק ספיקא דרבנן, ומה"ת מוקמינן אחזקה צריך לעיין אי הכוונה דמה"ת הו"ל כאילו לא היו שום עדים בדבר דכיון דמכחישין זה את זה, חזינן כאילו לא היו באו עדים כלל או דגם מה"ת ליכא למימר דהוי כליתנתו לגמרי רק דמה"ת אע"ג דע"כ איתרע קצת החזקה דמעיקרא כיון שיש כת אחת בעולם המעידין היפך החזקה רק מ"מ מוקמינן אחזקה דחזקה דאיתרע שמה חזקה מה"ת, (ועי' בספר שערי תורה ח"ב כלל ג') ורק רבנן החמירו דלהוי ספק דלא נוקמא אחזקה כיון דאיתרע ע"י כת אחת המעידין היפך החזקה והנ"מ בין אילו החילוקים יתבאר לפנינו בס"ד:
ב
וראיתי בפרמ"ג ביו"ד סימן ק"ה במשבצות ס"ק ג' שכתב שם וז"ל וההוא דפרק ד' אחין ל"א דתו"ת ספיקא דרבנן אע"ג דאיתרע י"ל דאוקי תרי להדי תרי וליכא עדות כלל, ומשו"ה מה"ת אוקמא אחזקה עכ"ל עי"ש הרי שרוצה לומר דלמאן דס"ל תו"ת הוי רק ספיקא דרבנן הו"ל מה"ת כליתנהו כלל, אמנם יש לעיין בזה דבשלמא אי אמרינן דתו"ת לא הוי כליתנהו לגמרי דעכ"פ איתרע החזקה קמייתא ע"י כת האחת שמוציאין אותה מחזקתה רק דמה"ת מוקמינן אחזקה קמייתא אע"ג דאיתרע שפיר י"ל דרבנן החמירו שלא לאוקמא אחזקה קמייתא לקולא כיון דאיתרע אמנם אי ס"ל דבכל תו"ת כיון שמכחישין זא"ז הו"ל כליתנהו לגמרי וא"כ לא הורעה החזקה קמייתא כלל, א"כ מה ראו חז"ל להחמיר שלא לאוקמא אחזקה כיון דלא איתרע כלל החזקה קמייתא, וע"כ דגם מה"ת איתרע החזקה ע"י תו"ת רק דמה"ת מוקמינן אחזקה אע"ג דאיתרע וחז"ל החמירו שלא לאוקמא אחזקה קמייתא כיון דאיתרע, ולפי"ז י"ל דפלוגתא אי תו"ת הוי ספיקא דאוריתא או לא, תליא בהא דכ"ע ס"ל דבתו"ת איתרע עכ"פ החזקה קמייתא רק מאן דס"ל הו"ת לא הוי ספיקא דאוריתא רק מדרבנן החמירו שיהיה ספיקא ס"ל חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה, ומאן דס"ל תו"ת הוי ספיקא דאוריתא ס"ל חזקה דאיתרע מה"ת לא שמה חזקה (וכן כתב בספר שערי תורה ח"ב כלל ג' פרט ד' באונן כ' דמאן דס"ל תו"ת הוי ספיקא דאוריתא ס"ל חזקה דאיתרע מה"ת ל"ש חזקה,) עכ"פ מוכח דלכ"ע איתרע החזקה כל שיש כת אחת שמוציאין מחזקה ולא אמרינן דתו"ת הוי כליתנהו כלל ולא כדעת הפרמ"ג שהבאתי לעיל דתו"ת הוי כליתנהו כלל למאן דס"ל תו"ת הוי רק ספיקא דרבנן (עי"ש בספר שערי תורה) ודו"ק:
ג
ועפי"ז יש להבין סברת ר' מנחם בר"י בסוגיא דמחלק בין באו עדים ואח"כ נשאת דתצא, ונשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, והנה בטעמא דר' מנחם בר"י דמודה דבנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, הוא משום דכיון שנשאת בהיתר מוקמינן אותה בחזקת היתר לבעלה השני שנשאת לו בהיתר (וכן כתב הפנ"י ועי' שו"ת ח"צ סימן ב' וסימן ג') והנה לכאורא יש לעיין אי ס"ל דכל תו"ת הו"ל כאילו לא היו שום עדים כלל, א"כ מהני לן הך חזקת היתר לבעלה השני כיון שבאו אח"כ כת השניה אגלאי לן מילתא למפרע שכת הראשונה שהעידו שמא בעלה ולא היינו רשאין לעשות על פיהם כלום אי ס"ל דתו"ת הוי כליתנהו כלל וא"כ אפילו אי נימא דהך מה שנשאת לבעלה השני הוי ג"כ בכלל חזקה, מ"מ איכא חזקת אשת איש לבעלה הראשון ונגד זה איכא חזקת היתר לבעלה השני, ואלו שני חזקות אם מתנגדים זה לזה וודאי עדיפא לן חזקת אשת איש שעכ"פ פעם אחת היה חזקה ברורה, משא"כ חזקת היתר לבעלה השני לא הוי חזקה ברורה כל כך והעדים לא הועילו מאומה כיון דהוי כליתנהו כלל, וא"כ אמאי לא תצא אפילו בנשאת ואח"כ באו עדים, אמנם אי ס"ל דתו"ת לא הוי כליתנהו כלל רק שהתורה אמרה דעדים לא מהני רק היכא שנוכל לעשות מעשה על פיהם, משא"כ אם יש ב' כתי עדים המכחישין זה את זה, דע"כ לא נוכל לעשות איזה מעשה על פיהם נשאר העניין כמו שהיה קודם שבאו עדים המכחישין א"כ שפיר י"ל דבנשאת ואח"כ באו עדים כיון שעפ"י עדים הראשונים, היינו יכולין לעשות מעשה על פיהם, דהא לא היו מוכחשים עדיין, ונשאת שפיר בהיתר וא"ה אח"כ כשבאו עדים לאחר שכבר נשאת אמרינן כיון דעכ"פ בתו"ת אין לנו לעשות שום מעשה על פיהם, א"כ גם עכשיו אין לעשות כלום ונשאר כמו שעשינו עפ"י עדים הראשונים וליכא לאוקמא בחזקת אשת איש הראשונה דהא בתו"ת אין לנו לעשות שום מעשה ואי הוי מוקמינן לחזקה הראשונה הו"ל מעשה חדשה להוציאה מבעלה השני שנשאת לו בהיתר וכל דאיכא תו"ת אין לעשות שום מעשה ומשרה לא תצא אמנם אי הוי ס"ל כדעת הפרמ"ג הנ"ל דכל תו"ת הוי כליתנהו לגמרי לא היה מהני כאן מה שכבר נשאת כיון דחזינן העניין כאילו לא היו בעולם עדים כלל א"כ לא מהני חזקת היתר לבעלה השני עד חזקת אשת איש דמעיקרא שהיה חזקה ברורה בוודאי פעם אחת וא"כ מוכח מר' מנחם בר"י דבתו"ת אפילו אי הוי רק ספיקא דרבנן מ"מ לא הוי כליתנהו כלל לגמרי - ודו"ק:
ד
והנה לכאורא י"ל דהאי סברא אי נימא דבתו"ת הוי כליתנהו כלל הוא כך דאי ס"ל כרב חסדא במס' שבועות דכל עדים הנכחשים זה מזה פסולין שניהם לכל עדיות שבתורה, (עי' במס' ב"ב ל"א ע"ב ובמס' שבועות מ"ז ע"ב,) וא"כ כיון דתני עדים מעתה פסולים הם לגמרי לכל עדיות שבתורה, שפיר י"ל דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי אמנם לר"ה דס"ל שם דלכל עדיות כשרים וכן פסקינן בש"ע חו"מ סימן ל"א כר"ה א"כ איך נוכל לומר אפילו לעניין אותו עדות דהו' כל תנהו לגמרי כיון שגם אותו עדים שהעידו נגד החזקה הראשונה עדיין כשרים הם לכל דבר, ואיך נוכל לחשבם לאותו עדות כליתנהו לגמרי (ועי' בספר יריעות שלמה בבית יד הלכה ו') וע"כ דבאמת לא הוי כליתנהו כלל רק שאין יכולין לעשות שום מעשה על פיהם ומשו"ה היכא שכבר עשו מעשה על פי כת הראשונה טרם שבאו השנייה ג"כ אין עושין שום מעשה להוציא ממה שכבר נעשה עפ"י כת הראשונה, ומשו"ה שפיר לא תצא למאי דקייל"ן כר"ה ודו"ק, ובעיקר פלוגתא דר"ה ור"ח י"ל דפליגי אי חזקה דאיתרע מקרי דווקא היכא שיש ריעותא בגופא כגון חזקת חי ועכשיו וודאי הוא מת ואנו מסופקים על מעיקרא דמה שהוא עכשיו מת הוי ריעותא בגופא משא"כ חזקה דאיתרעי רק ע"י עדים ואיכא תרי ותרי הוי ריעותא חוץ לגופא, והנה טעמא דר"ה דס"ל ב' כתי עדים המכחישין זא"ז, באה בפ"ע ומעידה הוא משום דכל כת מוקמינן בחזקת כשרות ואע"ג דכל כת איתרעי חזקת כשרות שלהם ע"י שנים אחרים המכחישים אותם מ"מ ריעותא דהוי רק חוץ לגופא לא הוי ריעותא, דר"ה ס"ל חזקת כשרות דהוי חזקה מכח רובא הוי בתורת וודאי ולא איתרעי רק אם יש ריעותא מעש בגוף הדבר, אמנם ר"ח ס"ל דריעותא חוץ לגופא נמי הוי ריעותא דכל רוב הוא רק בתורת ספק א"כ כל דאיכא ריעותא לדון על הרוב תו לא מהני, ומשו"ת ס"ל דעדים המוכחשים פסולים לגמרי דמכיון דיש לספק על כל כת מהם אם האמת אתם תו לא מהני חזקת כשרותם, וא"ש מאוד סברת ר"ה מ"ש אליביה דס"ל דרוב הוי כוודאי ממה דס"ל לר"ה כרב דהולכין בממון אחר הרוב [עי' בפנ"י כתובות י"ב ע"ב] משום דס"ל דרוב הוי כוודאי וממילא לא הוי ריעותא מה שמוכחשים מעדים האחרים להורע חזקת כשרותם כיון דליכא ריעותא בגוף החזקה דמה שמוכחשין ע"י אחרים הוי רק ריעותא חוץ לגופא, ועי' פרמ"ג יו"ד במשבצות סימן ק"ה ס"ק ג' שכתב להדיא דרעותא דתרי ותרי הוי ריעותא חוץ לגופא ודו"ק (ועיי' עוד לקמן באות כ"ו):
ה
והנה אי נימא דתו"ת הוי לגמרי כליתנהו כלל היה מקום ליישב מה שהי' קשה לי מכבר לפימ"ש התוס' מס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה אין לך דמשו"ה לא מהמנו בתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא דמגו לא עדיף מעדים וכמו דעדים לא מצי להכחישם דתרי כמאה ה"נ לא מהני מגו, והקשיתי זה רבות בשנים א"כ אמאי מוקמינן בחו"ת אחזקה כמו דעדים לא מהני, ואמאי יועיל החזקה, שוב ראיתי בספר ישועות יעקב לאה"ע סימן קנ"ב ס"ק ג' שעמד בזה, (ועי' תומים סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק ט"ז) ותירץ דמשו"ה מוקמינן בחזקה דמעיקרא דבזה אין אנו עושין שום מעשה רק שמנוחין הדבר כמות שהיא וכל שאין אנו עושין שום דבר לא מקרי שיהי' איזה דבר מכריע נגד העדים רק שנשאר כמה שהוא עד עתה, (ועי' בחידושי הרי"מ למס' כתובות כ' ע"ב שכתב ג"כ לתרץ כה"ג,) והנה לפי"ז יקשה עדיין בשלמא חזקת אשת איש שבזה אין אנו עושין שום מעשה שפיר מהני בתו"ת, משא"כ חזקה דדייקא ומנסבא שאנו אומרים שאותה חזקה יכריע נגד העדים שאומרים לא מת שלא יהיה רק ספק איסור מה מהני נגד עדים להכריע, ועי' בישועות יעקב שם (הגם שהיה מקום לומר דחזקה דייקא ומנסבא הוי כאנן סהדי שוודאי כך ואנן סהדי מהני אפילו בתו"ת דאנן סהדי עדיף מעדים ועי' תוס' מס' יבמות פ"ט ע"א ד"ה אתא גברא ודו"ק), אמנם י"ל אי ס"ל דכל תו"ת הוי כליתנהו לגמרי שפיר יש לחלק בשלמא עדים לא מהני בתו"ת דנאמנות העדים אינם מצד הסברא שיהיה נולד לנו איזה דבר לחדש העניין רק שע"י עדים נתברר לנו היפוך ממה שהיו מחזיקין עד עכשיו, וא"כ כל שיש עדים אחרים המכחישים נשאר הדבר כמה שהיה והוי כאילו לא העידו כלל, משא"כ חזקת דייקא ומנסבא כיון שע"י שנשאת נולד לנו סברא חדשה ועניין חדש שעי"ז נוכל לומר שמסתמא הוא כך שפיר מהני אפילו בתו"ת דעדות העדים בתו"ת הוי כליתנהו לגמרי כלל, אמנם אי ס"ל דכל תו"ת אע"ג שאין יכולין לעשות מעשה על פיהם מ"מ איתרע חזקה קמייתא שפיר י"ל דכמו דעדים אין יכולין להכריע בתו"ת ה"נ אין שום סברא יכול להכריע לעניין תו"ת ולא מהני חזקה דייקא ומנסבא לגבי תו"ת, וא"כ יהיה מוכח לפימ"ש התוס' הכא ד"ה הבא עליה ובמס' יבמות פ"ח ע"ב דחזקה דייקא ומנסבא מרע לחזקת אשת איש דס"ל ג"כ דתו"ת הו"ל כליתנהו לגמרי, וא"כ ס"ל שפיר דאע"ג דעדים אין יכולים להכריע בתו"ת היינו משום דהעדאת העדים הוא רק מצד נאמנות, וא"כ כל שאין נאמנים כיון שיש אחרים מכחישים לא מהני שום עדות לכריע, משא"כ חזקה דייקא ומנסבא דהוא לא משום נאמנות רק דהסברא הוא כך, שפיר מהני להכריע כיון דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי ודו"ק היטב בזה כי הוא סברא עמוקה בס"ד, (ועי' עוד לקמן באות כ"ז מ"ש בס"ד ועיין עוד באות ל"ז מה שהבאתי בשם השטמ"ק במס' ב"ב בס"ד) ודו"ק היטב:
ו
והנה יש עוד נ"מ אי ס"ל דתו"ת לגמרי כליתנהו או דעכ"פ איתרעי החזקה ע"י תו"ת, דהנה קייל"ן דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת, והנה רש"י פירש כאן מ"ש הגמרא באומרת בריא לי אילו היה קיים היה בא וכתב הר"נ דלא ניחא לי לפרש בריא ממש דא"כ למ"ל עדים כלל דהא היא עצמה נאמנת אם טוענת בריא ממש אמנם הר"נ דחה לפרש"י דלעולם מיירי בריא ממש, ומ"מ צריך הכא להעדאת עדים ג"כ שאומרים מת כיון דאיכא שניים שאומרים לא מת אינה נאמנת להכחיש העדים [עי' בר"נ ובשטמ"ק] ובאמת קשה מאוד לומר בדברי רש"י דס"ל דבריא דירה מתני אפילו במקום עדים, (ועי' בספר דברי אמת ריש קונטרס השמיני בסוגיא דתרי ותרי) והנה י"ל דאי ס"ל דתו"ת כליתנהו לגמרי וכאילו לא היו שום עדים בעולם שפיר מהני בריא דידה, וא"כ תנשא אפילו לכתחלה, ומשו"ת ס"ל לרש"י דע"כ לא מיירי בגרי ממש, דא"כ אמאי קתני לא תנשא, וע"כ דמיירי רק שאומרת אין לבי נוקפי, ומשו"ה לא תנשא לכתחלה דכל כמה דלא נשאת מעצמה לא נתברר לנו שאין לבה נוקפה משא"כ אי הוי ס"ל דכל תו"ת הוי רק שאין מאמינים אותם ומ"מ ל"ל דהוי כאילו לא באו שום עדים א"כ שפיר י"ל דאפילו בריא ממש ג"כ לא תנשא לכתחלה כיון שיש מ"מ שני עדים שאומרים לא מת ולא הי' צריך לרש"י לפרש דבריא מיירי שאין לבה נוקפה וע"כ דרש"י ס"ל דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי, ומשו"ה בבריא ממש היה רשאי לינשא לכתחילה ג"כ, וראיתי בשטמ"ק ד"ה באומרת בריא לי שכתב וז"ל, והא לא קשיא לן לכתחלה אמאי לא תנשא דכיון דתרי ותרי נינהו דינא דלא ניעבד אפומיהו ולכתחלה לא תנשא עכ"ל הרי דס"ל דאפילו בבריא ממש לא תנשא לכתחלה, וזהו שלא כמ"ש בדעת רש"י דבבריא ממש אפילו לכתחלה תנשא, היינו משום דהשטמ"ק כתב כן אי לא ס"ל דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי שכתב להדיא וז"ל כיון דתרי ותרי נינהו דינא דלא ניעבר מידי אפומייהו עכ"ל, כלומר דתו"ת הוי רק שלא נוכל לעשות מעשה על פיהם וא"כ לכתחלה לא תנשא אפילו בבריא ממש ודו"ק היטב בלשונו, משא"כ אי ס"ל דתו"ת הוי כאילו לא היו עדים מעולם בדבר הזה פשיטא דבבריא ממש תנשא אפילו לכתחלה כמו בכל אשה שאומרת מת בעלי, ומשו"ה מרש"י בריא לי שאין לבי נוקפי ודו"ק (ועי' פנ"י שכתב ג"כ דבבריא ממש היה רשאי לינשא אפילו לכתחלה:)
ז
והנה י"ל עוד דהא אי תו"ת הוי לגמרי כליתנהו כלל דבזה פליגי ר' מנחם בר"י ות"ק עפ"י מ"ש לעיל באות ה' דזהו אי יועיל כאן במקום תו"ת סברא דדייקא ומנסבא להכריע במקום תו"ת אע"ג שאין העדים יכולין להכריע דזהו דווקא אי תו"ת הוי כליתנהו לגמרי שפיר יכול סברא דייקא להכריע וא"כ י"ל דהנה התוס' ד"ה הבא עליה הקשו כיון דתו"ת מוקמינן אחזקה א"כ בחטאת קאי ומאי מהני כשניסת לאחד מעדיה (דתוס' ס"ל היכא דאיכא חזקה ממש לא מהני טענת בריא של העד, ועי' מהרש"א במס' יבמות ריש פרק האשה רבא ודו"ק ולקמן נדבר מזה בס"ד) ותירצו דחזקה דייקא מרע לחזקת אשת איש, וא"כ י"ל דת"ק ס"ל דתו"ת הוי לגמרי כליתנהו כלל וא"כ שפיר יכול סברת דייקא ומנסבא להכריע במקום תו"ת ואיתרע חזקת אשת איש, ומשו"ה לא תצא אפילו באו עדים, ואח"כ נשאת, אמנם ר' מנחם בר"י ס"ל דתו"ת לא הוי כליתנהו כלל וא"כ לא יכול סברת דייקא ומנסבא להכריע במקום תו"ת רק חזקת אשת איש דהוי חזקה דמעיקרא שבזה אין צריכין לעשות כלום זה מהני אפילו במקום תו"ת (כמ"ש לעיל באות ה') וכיון דאיכא חזקת אשת איש ממילא ס"ל דבאו עדים ואח"כ נשאת תצא דאיכא חזקת דמעיקרא חזקת אשת איש רק בנשאת ואח"כ באו עדים כיון שנשאת בהיתר ובתו"ת לא נוכל לעשות שום מעשה (כמ"ש לעיל באות ג') בזה שפיר מודה דלא תצא אפילו בנשאת לאחר, דכל תו"ת אין אנו עושין שום מעשה ונשארה בחזקת היתר לבעלה השני שנשאת לו בהיתר כמ"ש הפנ"י, ועי' שו"ת ח"צ סימן ב' וסימן ג' אי טעמא דר' מנחם בר"י משום קנס, עכ"פ כפי מ"ש א"ש סברת ר' מנבר"י מדינא דכל שבאו עדים לא מהני דייקא וא"כ הוי בחזקת אשת איש, ולא מהני נשאת לאחד מעידה כקישיית התוס' ד"ה הבא עליה, והיינו משום דלולא העדאת עדים לא איתרע כלל חזקת אשת איש לא מהני טענת בריא של העד שנשאת לו ועי' תוס' מס' יבמות צ"ג ע"ב ד"ה מאי חזית שם כתבו דמהני טענת בריא שלה ושל היבם אע"ג דאיכא חזקת איסור ליבום (וכבר עמד בזה המהרש"א ריש פרק האשה רבה שהתוס' סותרים דבריהם עי"ש,) אמנם לפימ"ש דהתוס' ס"ל לדברי ת"ק דמשו"ה מהני דייקא דתו"ת הו"ל לגמרי כמאן דליתנהו א"ש עפ"י מ"ש התוס' מס' כתיבות כ"ו ע"ב ד"ה אנן אחתינן דהא דמוקמינן אחזקת בתו"ת היינו דווקא היכא דלא איתרע החזקה עדיין משא"כ אם החזקה כבר איתרע כמו בתרומה ונטמאת (וס' עירובין ל"ה ע"א) דהשתא הוא וודאי טמא לא מוקמינן אחזקה בתו"ת וא"כ א"ש דוודאי הכא בחזקת אשת איש דלולא העדאת עדים ליכא שום ריעותא בחזקת אשת איש וכיון דאמרינן תו"ת כמאן דליתנהו לגמרי א"כ הרי היא בחזקת אשת איש כמעיקרא ולא מהני מה שנשאת לעד שאומר בריא שתהיה מותרת לו ע"י בריא שלו ושלה, אמנם במס' יבמות שם דחזקת איסור ליבם היה רק כיון שהיה לה בן וממילא כיון שעכשיו הבן וודאי מת רק שיש ספק מי מת קודם אם הבן מת קודם הבעל ומותרת ליבם או הבעל מת קודם ואסורה ליבם כמו שהיתה אסירה לו עד עתה עכ"פ כיון שהבן בוודאי מת רק שיש ספק אימת מת איתרע ליה חזקת איסור ליבם ומשו"ה כתבו התוס' שפיר דעכ"פ לא תצא כשהיבם והיא טוענין בריא דכיון שהחזקת איסור ליבום איתרע ליה שפיר מהני טענת בריא שלהם להתירה נגד החזקה דאיסור ליבום שאיתרע כבר בבירור (ומתורץ קושיית מהרש"א במס' יבמות) ודו"ק:
ח
ובספר אגרא רמה להגאון ר' משלם טסמניטץ ז"ל ראיתי שמחלק באופן אחר דהכא כיון שאסורה לכל העולם רק לאותו עד היינו אומרים שמותרת בזה הוי כמו שכבר הוחזק איסור באותו אשה כיון שגם עכשיו אסורה ג"כ לכל העולם, ומשו"ה לא מהני בריא של העד להתירה לו, משא"כ במס' יבמות מיירי דליכא יבם אחר רק אותו היבם, וא"כ גם לדברי כת השניה שאומרים לה חילוף הדברים שמת הבעל ואח"כ הבן א"כ מותרת הוא לכל העולם רק לדידיה תהיה אסורה לאותו היבם עפ"י העדות של כת השניה בכה"ג שפיר מהני בריא שלהם להתירה לו כיון שמ"מ גם לדברי העדים שאוסרים מותרת הוא לכל העולם עי"ש, והנה אע"ג שאינו כדאי להרהר בדבריו הקדושים, מ"מ מה שמדמי לה לאם הוחזק כבר האיסור עפ"י ע"א דהו"ל כוודאי איסור יש לעיין בזה, דהתם הוחזק לוודאי איסור עפ"י העד, משא"כ הכא מה שאסורה לכל העולם הוא רק משום ספיקא דתו"ת ולא בוודאי, וא"כ אמאי לא יועיל טענת בריא של העד (ועי' בספרי ח"ד שער מודה במקצת שער ד' אות ט', ואות י' מ"ש בהך דהוחזק עפ"י ע"א ודו"ק היטב:)
ט
ועתה נבאר עוד לעניין עד אחד במותה מה שכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים אם ונאמן מה"ת או רק מדרבנן והנה הרבה ראשונים ס"ל דנאמן מה"ת וכן כתבו הפוסקים בשיטת הר"מ דס"ל סוף פרק י"ג הלכות גירושין דהיא מה"ת, ומ"ש בגמרא משום עיגונא היקולו היינו דעכ"פ היה לרבנן להחמיר משום חומרא ערוה לכך אמר משום עיגונא הקלו והעמידו על דין תורה, (ועי' שו"ת נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן ל"ג,) והנה הגם שאינו כדאי להכריע אפילו הכרעה קלה בזה, מ"מ נ"ל לומר דזהו אם עד א' יהי' נאמן מה"ת בעדות אשה הוא כך, דהנה הא פשיטא אי נימא דהא דהוצרכה התורה בכ"מ שני עדים ולא עד אחד לאו משום דע"א משקר רק משום גזירת הכתוב א"כ שפיר יש לחלק דבדבר שאין צריכין רק לידע האמת כמו באשה שמת בעלה סגיא בעד אחד נמי (ועי' היטב שו"ת נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן מ"ה ובמנחת חינוך סימן תקכ"ג ודוק) אמנם נ"ל דזהו אי ס"ל דעד אחד א"כ אינו משקר יהי' תליא בהא דבאמת יש להוכיח דעד אחד ג"כ לא חיישינן שמשקר מדנאמן לשבועה, אולם זה יש לדחות דאדרבה מזה מוכח דאיני נאמן דהא הבעל דין מצי להכחישו אם נשבע להכחיש העד והשבועה הי' רק לברר הספק, (ועי' שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סימן שצ"ה ודו"ק,) אמנם אי ס"ל דהיכא שאינו יכול לישבע משלם ובפרט אי אמרינן כן דאפילו היכא דלא הו"ל למידע ג"כ משלם היכא שאינו יכול לישבע, ממילא מוכח דעד אחד יש לו באמת נאמנות, (ועי' היטב בספרי תבואות השדה ח"א שער חזקת שער ח' אות ב' מ"ש שם בשם תוס' רי"ד למס' קידושין ס"ה) וא"כ כיון דס"ל להש"כ חו"מ סימן ע"ב ס"ק נ"א בדעת הר"מ דאפילו היכא דלא הו"ל למידע ג"כ אמרינן מתוך שאי"ל משלם ע"כ דע"א נאמן מה"ת בדבר שאין צריכים רק לידע האמת ודו"ק, ובאמת בדברי רש"י יש לנו סתירה קצת דכאן במס' כתובות בד"ה הימנותי רבנן משמע דרק מדרבנן נאמן, ובמס' יבמות פ"ה ע"ב ד"ת וקתני דפני פרש"י ובעד אחד לא מצי לאוקמא דא"כ למ"ל קרא הא וודאי אין אחד במקום שנים משמע הא בלא זה הוי מצינו לאוקמא בעד אחד והא כיון דמה"ת אין ע"א נאמן כלל איך נוכל לאוקמא קרא בע"א, ואולי יש לתרץ דברי רש"י דכה"ג היכא שעכשיו כבר מת והספק הוא רק אם היה מת בשעה שנשאת ועכשיו כשאני דנין על נאמנות העד למפרע היה מהני אפילו ע"א מה"ת לולא שגם עכשיו שנים מכחישין אותו וא"כ הוי מצינן לאוקמא קרא שעברה ונשאת עפ"י ע"א ועכשיו אומרים שנים שבשעת נשואין היה חי ורק עכשיו מת, וא"כ אי לא היה מוכחש משני עדים לא הוי מפקינן מן הכהן משום איסור זונה ומשו"ה כתב רש"י רק משום דאין דבריו של אחד במקום שנים ודו"ק, אמנם מ"מ דוחק לומר כן דא"כ נצטרך לאוקמי קרא שנשאת עכ"פ באיסור ועכשיו שנודע שכבר מת עכשיו לולא שהיו שני עדים שבאותו שעה שנשאת היה חי עדיין לא היינו מפרישים אותה מבעלה כהן ודוחק לאוקמא קרא שנשאת באיסור, ואולי י"ל כן דבאמת ס"ל לרש"י דע"א נאמן מה"ת כמה שמשמע מלשונו במס' יבמות, ומ"ש הכא הימנהו רבנן כבי תרי היינו שיהי' העד שאומר מת נאמן כשנים זהו רק מדרבנן, ונ"מ הוא כך דמה"ת נאמן עד אחד ג"כ רק מ"מ אם אחר מכחיש אותו ובאו בבת אחת וודאי אינו נאמן מה"ת, אמנם אי אמרינן דאותו עד שאומר מת נאמן יותר מאומר לא מת א"כ אפילו בבאו בבת אחת ג"כ האומר לא מת אינו נאמן דהאומר מת חשיב כשנים והאומר לא מת לא הוי רק כאחד וזהו הוי מדרבנן משום דהחמירו עליה ראו חז"ל שבוודאי דייקא היטב ולכך נאמן יותר העד שאומר מת כיון דיש עמו סברא דדייקא מהאומר לא מח אפילו באו בבת אחת, ואע"ג דתוס' בד"ה אי הכי לכתחלה כתבו דהכא מיירי רק בזה אחר זה דאז נאמן הראשון כשנים, מ"מ אפשר דרש"י ס"ל דאפילו בבת אחת נאמן יותר האומר מת וזהו רק מדרבנן שנאמין יותר להאומר מת מהאומר לא מת משום חומר שהחמירו עליה וכן איתא במס' יבמות קי"ח ע"א בשם ר' יוחנן דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשת הוא, וכתב רש"י דרבנן הימנית לקמא ומשמע אפילו בבת אחת (ועי' ספר עמק המלך על הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין) וא"כ זכינו לבאר דגם שיטת רש"י היא דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת ודוק (ונבאר עוד בס"ד לקמן:)
י
ועפ"י הנ"ל י"ל פרפרת אחד בסוגיא דמס' יבמות פ"ח ע"ב דפריך הגמרא על רב מבריתא דדפני וקשה למה לא פריך שני הבריתות אהדדו בריתא דת"ר דבתרי ותרי ונשאת לאחד מעדיה דלא תצא אבריתא דדפני (וכבר הרגיש בקושי' זו בשו"ת הגאון ר' עקיבא איגר סימן ק"ל ובחידושיו למס' יבמות שם ג"כ,) אמנם להנ"ל א"ש דהנה הא וודאי פשיטא אפילו אי ס"ל דכל תו"ת לא הוי לגמרי כמאן דליתא ומשו"ה מהני בריא שלה שלא תצא כשנשאת, מ"מ בחד וחד פשיטא דהוי לגמרי כמאן דליתא, כמה דאמרינן בכל מקום בש"ס עד אחד בהכחשה לאו כלום, ומשמע כמאן דליתא לגמרי (ועי' לקמן באות כ"ג מ"ש בשם המח"א דהר"מ ס"ל אפילו בחד וחד לא הוי כליתנהו לגמרי) וא"כ י"ל דהבריתות לא קשה, דבריתא דרפני מוקמינן לה בחד וחד ואז שפיר תצא ולא מהני נשאת לאחד מעידה, אמנם בתו"ת לא תצא ולא קשה, אמנם לרב דס"ל מס' שבועות מ"ז ע"א דלא ס"ל מתוך שאי"ל משלם, א"כ אין ע"א נאמן מה"ת כלל ולא מצי לאוקמא בחד וחד כלל כיון דמה"ת לא מהני ע"א כלל ושפיר הקשה הגמרא מבריתא דדפני רק לרב, והגם שרש"י לא נחית לזה מ"מ נכון מאוד בישוב סוגית הגמרא בס"ד ודו"ק, וזה רבות בשנים אשר אמרתי לתרץ דלרב לא מצינן לאוקמא בחד וחד דבכה"ג היכא שעכשיו בוודאי הוא מת והספק לפנינו אם היה מת גם בשעה שנשאת לו דמסייע להעד שאומר מת חזקה דהשתא ג"כ לא הוי אמרינן דדפני להוציאה וא"כ אם נשאת עפ"י ע"א בהיתר ואח"כ בא ע"א להעיד שבשעת נשואין היה עדיין חי והו"ל זונה ואסורה לכהן לא נאמן העד השני כיון דחזקה דהשתא מסייע לעד הראשון לרב דס"ל במסכת' קידושין ע"ט ע"א גבי קדשה אביה בדרך דאזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ א"ש, דבריתות אהדדו לא קשה דבתרי ותרי באמת לא תצא ובחד וחד תצא אמנם לרב דס"ל דאזלינן בתר חזקה דהשתא יותר מסתבר לומר דתצא בתו"ת כיון דאיכא עכ"פ ספק, משא"כ בחד וחד דהוי כליתא לגמרי היה צריך לאוקמא אחזקה דהשתא ולא תצא, ומשו"ה קשיא רק לרב, ובעיקר החקירה אם תו"ת הו' לגמרי כליתנהו או דעכ"פ איתרע החזקה, ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סימן שצ"ה שעמד ג"כ בזה ועי' ספר שושנת העמקים כלל י"א ודו"ק (ועי' עוד לקמן מה שאכתוב לתרץ בזה בשם ספר תאומי צביה):
יא
ועפ"י מ"ש לעיל דגם הר"מ ס"ל ע"א בעדות אשה נאמן מה"ת יש מקום ליישב מה שהקשה הכ"מ פי"ב מהלכות גירושין הלכה ח"י על הר"מ דס"ל שם בהתירוה לינשא עפ"י ע"א, ואח"כ בא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון ותנשא אפילו לכתחלה הא בגמרא משמע אליבא דאביי דלכתחלה לא תנשא עכ"פ משום לזות שפתים, אמנם לדברינו הנ"ל יש ליישב שפיר דוודאי אי ע"א דנאמן רק מדרבנן וצריכין ג"כ לסברת דייקא שפיר י"ל דאיכא לזות שפתים מכיון שיש ע"א לפנינו ואומר לא מת יאמרו הבריות אולי לא דייקא, שפיר מ"מ משא"כ אי ע"א נאמן מה"ת דהתורה האמינתו להעד האומר מת כשנים א"כ אפילו אי נימא דבבת אחת לא מהימן מ"מ אם היה כבר נאמן מה"ת ולא צריכין לסברת דייקא ליכא לזות שפתים וא"ש נמי מה שהקשינו לעיל אות ט' דרש"י סותר עצמו דכאן במס' כתובות משמע דהוא רק מדרבנן ובמס' יבמות משמע דהוא מה"ת ולהנ"ל א"ש דכאן אזיל רש"י אליבא דאביי דס"ל דלכתחלה לא תנשא מ"מ משום לזות שפתים וע"כ ס"ל דהוא רק מדרבנן דאי היה נאמן מה"ת וא"צ לסברת דייקא ליכא לזות שפתים. אמנם במס' יבמות ס"ל לרש"י באמת דנאמן מה"ת ודו"ק [ועי' מ"ש לקמן באות ט"ו] ובספר תאומי צביה על אה"ע סימן י"ז ס"ק י"ג ראיתי לתרץ קושיא הנ"ל שהבאתי לעיל באות י' מ"ט לא פריך הגמרא במס' יבמות רק לרב ולא פריך סתירת הבריתות אהדדו כך, דהנה לכאורא י"ל דהבריתא דבתו"ת לא תצא מיירי באשה שהיתה עד עתה בחזקת פנויה, והא דלכתחלה לא תנשא משום דתו"ת אפילו הוי רק ספיקא דרבנן מ"מ מדרבנן הוי ספק ערוה והא דפריך הגמרא באשם תלוי קאי היינו באיסור אשם תלוי כמ"ש התוס' בד"ה באשם תלוי והא דלר' מנחם בר"י תצא משום קנס כמ"ש הח"צ סימן ב' ובריתא דרפני מיירי באשה שהיתה בחזקת אשת איש, ומשו"ה תצא, (ועי' שטמ"ק שהביא ג"כ דמצינן לאוקמא בריתא באשה שהיתה עד עתה בחזקת פנויה) אמנם לרב שם במס' יבמות דס"ל בתו"ת לא תצא קא' להדיא על המשנה דשם דמיירי באשה שהיתה בחזקת אשת איש, ומ"מ ס"ל לא תצא בנשאת לאחד מעדיה פריך שפיר מבריתא דדפני וא"ש ודו"ק:
יג
ולפימ"ש דרש"י ס"ל ג"כ דע"א בעדות אשה, נאמן מה"ת יש להבין מ"ש רש"י מסכת' יבמות קי"ז ע"ב ד"ה הרי כאן שנים הרי הוא חשוב כשנים ומה בעי רש"י בזה, ולהנ"ל א"ש דהנה הנמ"י במס' יבמות פ"ח ע"ב בהא דאמר שמואל ל"ש אלא כשאין מכחישתו, כתב דפסולי עדות מצרפינן האשה ג"כ להיות עד שלא, יהיה כנגדה רוב דעות, והנה אי הוי ס"ל דרק מדרבנן ע"א נאמן הוי מצינן לפרש דמה דאמר עולא הרי כאן שנים. היינו דבאמת הוא שנים דמצרפינן האשה עם העד ומילתא דעולא הוא רק מדרבנן, ואע"ג דאמר כ"מ שהאמינה תורה קאי בעלמא כגון בסוטה שהרי במס' כתובות כתבו התוס' להדיא בד"ה אי הכי לכתחלה נמי דהכא בעדות אשה הוי רק מדרבנן ולאפוקי מזה כתב רש"י הרי "הוא" חשוב כשנים, כלומר העד עצמו חשוב כשנים דמה"ת נאמן אפילו בלא צירוף האשה והסברא הוא כך דאותו עד שאומר מת ורואה שמתירין האשה על פיו וודאי דייק טפי לומר האמת מהעד שאומר לו מת דזהו שאומר לא מת אין לו לדייק כל כך, ומשו"ה האומר מת נאמן מה"ת, ועי' מסכת' גיטין ס"ז ע"א בתוס' ד"ה דבורא אמרי מעשה לא עבדי דכל שנגמר איזה עניין על פי העדים חשיב מעשה, וא"כ ה"נ לעניין עד אחד כל שרואה שמתירין אותה על פיו מדייק טפי ונאמן יותר מהאומר לא מת, ועפי"ז יש ליישב קושיית התוס' ד"ה אי הכי שהקשו דהכא משמע דהך דעולא הוא רק בזה אח"ז כלומר שהתירוה כבר לינשא עפ"י הראשון אז חשיב כשנים ובמס' סוטה משמע דאפילו בבת אחת נאמן יותר העד שאומר נטמאת, (ועי' בב"ש סימן י"ז ס"ק ק"ט) ולדברינו א"ש דהכא גבי אשה עיקר נאמנות העד הוא רק משום שרואה שעושים מעשה על ידו מדייק טפי, ומשו"ה בעינן שיתירוה דווקא, משא"כ גבי סוטה דנאמנות העד לומר נטמאת הוא משום דיש רגלים לדבר ע"י קנוי וסתירה, ומשו"ה שפיר נאמן אפילו באו בבת אחת כיון דמצד העניין גופא מוכח שהאמת יותר כדברי האומר נטמאת שהרי היה קנוי וסתירה ורגלים לדבר שנטמאת משא"כ בעדות אשה שמצד העניין עצמו אינו מוכח יותר שהעדאת העד האומר מת יותר אמת מהעד שאומר לא מת רק מכח העדאת העד שהעדות מי שאומר מת חזק יותר מהאומר לא מת שא"צ לדקדק כל כך האומר לא מת וא"כ העדות נתחזק יותר ע"י שהב"ד מתירים אותה על פיו [ודו"ק היטב כי הוא סברא נכונה בס"ד:]
יג
ומעתה נבא לביאור הסוגיא בס"ד בגמרא ת"ר שנים אומרים מת וכו' מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, והנה תוספ' כאן ובמס' יבמות פ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה הקשו כיון דתו"ת הוי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה א"כ האיך שבקינן להעד שתנשא לו, הא בחנק קאי ותירצו התוס' דאשה דייקא ומנסבא מרע לחזקת אשת איש, והנה לעיל באות ה' כתבנו דהא דחזקה דייקא ומנסבא יוכל להכריע במקום תו"ת, אע"ג דאפילו עדים לא מהני להכריע בתו"ת, היינו משום דתו"ת כמאן דליתנהו, והנה א"כ אי הוי ס"ל לפי האמת דגם חזקה דייקא ומנסבא לא מהני בתו"ת, צ"ל הא דאמרינן בבריתא לא תצא לאו דווקא בשנשאת לאחד מעדיה רק הבריתא מיירי באשה שהיתה לפנינו בחזקת פנויה, וא"כ רק מדרבנן לא תנשא דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה אי תו"ת הו' רק ספיקא דרבנן וכיון דרק מדרבנן לא תנשא משו"ה לא תלא, ור' מנחם בר"י ס"ל דמשום דעברה אדרבנן קנסיה שתצא, וא"כ לא מיירי הכא כלל בבריא שטוענת בריא דזהו לא מהני אם היא בחזקת אשת איש כקושיית התוס' אי לא ס"ל דחזקה דייקא ומנסבא מרע לחזקת אשת איש, וצ"ל ע"כ דמיירי שהיתה בחזקת פנויה, (ועי' בשטמ"ק שכתב ג"כ דמיירי בהיתה בחזקת פנויה), וא"כ לא מטעם בריא שלה אמרינן דלא תצא, והנה מימרא דר"י מיירי ג"כ באשה שהיתה בחזקת פנויה דאי הוי בחזקת אשת איש לא היה צריך לומר בבבא דנתגרשה תרויהי בחזקת אשת איש קא מסהדי דא"צ כלל לאותו העד שאומר לא נתגרשה כקושית התוס' ד"ה תרויהי והראשונים, (עי' בשטמ"ק) וא"כ ע"כ מיירי באשה שהיתה בחזקת פנויה, ומשו"ה לא מוקי אביי בתו"ת להא דר"י דבתו"ת כל שלא היתה בחזקת אשת איש היה רשאי לינשא לכתחלה ג"כ דמוקמינן אחזקה, ומשו"ה מוקי לה בעד אחד וכיון דהיא יודעת בעצמה שהיתה אשת איש וליכא רק ע"א לא תנשא לכתחלה כל שיש עד אחד המכחיש, וזה הוכיח אביי דר' יוחנן ס"ל הכי מדמחלק בין גירושין למיתה, וא"ש דבגירושין אין הראשון נאמן יותר מהשני, ומשו"ה ס"ל דתצא, משא"כ במיתה הראשון נאמן יותר ולא קשיא אמאי אמרינן בגירושין דתצא אם היא בעצמה אומרת נתגרשה כיון דליכא חזקת אשת איש תהיה נאמנת משום הפה שאסר, כבר כתבו הראשונים דכיון דאיכא עדים כל דהוא, לא שייך לומר הפה שאסר ודו"ק, ובהכי א"ש מה שיל"ד למה דחיק אביי לאוקמא מילתא דר"י בעד אחד כיון שבדברי ר' יוחנן נזכר להדיא שנים אומרים. ולא ניחא ליה לתרץ כרבא לחלק בין מיתה לגירושין דבמיתה אינה יכולה מכחישתו ובגירושין יכולה אמנם לפי הנ"ל ניחא דוודאי אי הוי ס"ל דמשום הכ' לא תצא משום טענת בריא שלה שפיר יש לחלק דבגירושין לא אלים בריא שלה כיון שיכולה להכחישו. אמנם אביי לא ס"ל כלל שיועיל טענת בריא שלה דבחזקה לא מהני טענת בריא וחזקת דייקא ומנסבא לא ס"ל לאביי כמ"ש לעיל ועיקר ההיתר בבריתא משום חזקת פנויה, וא"כ אין חילוק בין מיתה לגירושין ומשו"ה מוקי לה בע"א ויש חילוק בין מיתה לגירושין כמה שמתרץ אביי לחלק ודו"ק (ועי' בספר יריעות שלמה בבית יד הלכה ו' שכתב ג"כ דאביי מוקי לר' יוחנן בשהיתה בחזקת פנויה):
יז
בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, וכתב בשטמ"ק דכל מקום דאתמר האי לישנא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כוונת הגמרא דאי יש לן לחלק הו"ל להחמיר טפי במיתה מבגירושין משום דבמיתה אפשר שטוענת בדדמי שהיה במלחמה ומת עי"ש משא"כ בגירושין ליכא בדדמי ובאמת גם בגירושין אינו מוכרח שיודעת בבירור דהא אפשר שעדים מחולקים אם היה הגט קרוב לה או לו כמ"ש הר"נ דמה"ט אין נפסלים העדים או דמשכחת נמי שעשתה שלוח לקבלה ועכשיו העדים מחולקים אם השליח לקבלה קבל הגט או לא והיא אינה יודעת בבירור, אמנם בלא"ה א"ש דגמרא ס"ל דגבי מיתה יש להחמיר טפי דבמיתה איכא שני חזקות לאיסור חזקת חיים של הבעל וחזקת אשת איש (כמ"ש הריב"ש סימן שע"ט ועי' נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן מ"ג מ"ש בדברי הריב"ש הנ"ל) וא"כ אי מיירי באשה שהיתה בחזקת אשת איש יש להחמיר טפי במיתה מבגירושין ומשו"ה קאמר בהאי לישנא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר דבמיתה יש להחמיר טפי כנ"ל על דרך של השטמ"ק, ומשו"ה מוקי לר' יוחנן בעד אחד ודע דאע"ג דלפי גמרא דילן נראה כאילו ר' יוחנן מעצמו מחולק עם הבריתא הנ"ל מ"מ המעיין בירושלמי יבמות פרק האשה רבה הלכה ג' יראה דר' יוחנן מצא כן בבריתא דמחלק בין מיתה לגירושין דבאמת אין דרך אמורא לחלוק על בריתא רק מצא ברייתא אחרת שמחלק בין מיתה לגירושין ודו"ק (ועי' שם בפני משה:)
טו
עפ"י מ"ש לעיל באות י"א דאי ס"ל דמשום לזות שפתים לא תנשא לכתחלה אפילו כשהעד האומר לא מת בא אח"כ הי' משום דנאמנות העד הי' רק מדרבנן, וא"כ ס"ל ע"כ לאביי אליבא דר' יוחנן דע"א נאמן רק מדרבנן, א"כ מתורץ ג"כ מה שהקשה הרמב"ן במס' יבמות קי"ז ע"ב לשיטת הר"מ דאפילו באו בבת אחת עד אומר מת ועד אומר לא מת מ"מ אם נשאת לאותו שאומר מת והיא אומרת בריא לא תצא, א"כ אמאי לא מוקי אביי לדר' יוחנן דמיירי בעד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאותו שאומר מת דלא תצא ומ"מ לכתחלה לא תנשא דהא קייל"ן המעיד על האשה לא ישאנה, (ועי' בהה"מ פי"ב מהלכות גירושין הלכה י"ט,) אמנם להנ"ל א"ש דעד כאן נוכל לומר אפילו בחד בחד אם נשאת לאותו העד שאומר מת לא תצא היינו אי ס"ל דע"א בעדות אשה מת"ת משום דהאומר מת הוא נאמן טפי (כמ"ש לעיל באות י"ב) וכיון דנאמניתו הי' מה"ת שפיר מצינן לומר דאם נשאת לו לא תצא, משא"כ אי כל הסברא דנאמנות העד משום דייקא א"כ כל שמוכחש מפי אחר הו"ל העד כמאן דליתא ולא נשאר, רק סברת דייקא לחודא ושפיר תצא אפילו בנשאת לאותו העד, וא"כ אביי לא מצי לאוקמא בשנשאת לאותו עד בחד בחד דלדידיה תצא באמת אפילו נשאת לאותו העד כיון דאביי ע"כ ס"ל דע"א נאמן רק מדרבנן מדס"ל אפילו בזה אח"ז איכא לזות שפתים, (ועי' בספר אמרי בינה על סוגיות הש"ס בסוגיא דתרי ותרי כתב ג"כ בשם אמ"ו הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל דאביי ס"ל דרק מדרבנן ע"א נאמן ומשו"ה בחד בחד תצא אפילו בשנשאת לאותו עד עי"ש) ויש להסביר הדברים יותר עפ"י מה שראיתי בספר פני משה על אה"ע סימן י"ז ס"ק קל"ו להסביר סברת הרמב"ן שחולק על הר"מ וס"ל דדווקא בתו"ת מהני נשאת לאותו עד משא"כ בחד בחד וכתב דבתו"ת עכ"פ איתרע חזקת אשת איש (עפ"י הדרך שכתבנו לעיל דלא אמרינן בתו"ת דהוי לגמרי כליתנהו) ומשו"ה לא תצא בנשאת לאותו עד, משא"כ בחד בחד כל שבאו בב"א לא איתרע כלל חזקת אשת איש ולא מהני נשאת לאותו עד ג"כ וא"כ י"ל דעד כאן נוכל לומר דחד בחד לא איתרע כלל חזקת אשת איש רק אי ס"ל שהעד שאומר מת אין לו נאמנות יותר מאומר לא מת רק כשבא קודם, משא"כ אי ס"ל דעד שאומר מת יש לו נאמנות מצד עצמו יותר ממי שאומר לא מת (כמ"ש לעיל באות י"ב) א"כ אפילו בחד וחד איתרע חזקת אשת איש, ושפיר לא תצא בשנאת לאותו עד ועי' בספר פני משה שם סימן י"ז ס"ק קל"ג שמשמע נמי כמ"ש דהני תרי דינים של הרמב"ם דהיינו מ"ש בזה אח"ז דתנשא לכתחלה וליכא משום לזות שפתים וגם בבאו בב"א מהני נשאת לאותו עד תליא הכל אי ע"א נאמן בעדות אשה מה"ת ושם הוכיח דאביי ס"ל דע"א נאמן רק מדרבנן ומיושבים דברי הר"מ בס"ד:
טז
אמנם אכתי צריך ליישב מנ"ל לאביי באמת אליבא, דר' יוחנן דלא מהני בחד בחד בנשאת לאחד מעדיה שהוצרך לאוקמא בזה אח"ז, ומ"מ לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים, ונ"ל דהנה בספר יריעות שלמה בבית יד הלכה ו' הקשה האיך משכחת להא דעולא דכ"מ שהאמינה תורה הרי הוא כשנים אי ס"ל הא דר' חסדא מס' שבועות מ"ז ע"ב בעדים המכחישים זא"ז דפסולין לכל עדיות שבתורה. וא"כ כל אחד הוא ספק פסול מה"ת אי לא ס"ל כשיטת חכמ' בריסק שהובא בש"ע חו"מ סימן ל"א לחלק בין המוכחשין כל אחד משני עדים או רק מעד אחד, וא"כ הכא כיון שהוא עכ"פ ספק פסול מה"ת איך יהי' כשר לעדות אשה, ועי"ש שהניח בצ"ע, וע"כ מוכרחין ליישב דכיון שעד הראשון בא תחלה והתירוה על פיו יצאה בחזקת היתר, ומשו"ה ע"י ספק פסולו של העד לא מפקינן אותה מחזקת היתר שהתירוה הב"ד דזהו נמי מקרי חזקה מה שהתירו אותה עפ"י העד שבא ראשון ובדין התירו אותה ויש לי לסייע להך סברא מ"ש דזהו מקרי חזקה מה שהתרנו אותה לינשא עפ"י עד הראשון מדברי הריטב"א בשטמ"ק למס' כתובות כ"ו ע"ב וז"ל:
שם הקשה רש"י ז"ל והא תרי ותרי נינהו ובלא זילותא דב"ד היכא מסקינן ליה ותירץ דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה קמא קמא דאסיקניה עפ"י ער הראשון עכ"ל עי"ש (ובסוף ספרי ח"ג הבאתי בזה בשו"ת אחת עי"ש) וא"כ ה"נ כיון דהעד ע"כ אינו רק ספק פסול אפילו לר' חסדא, ומשו"ה כשבא העד שאומר שמת והתירוה על פיו כדין לא מפקינן אותה מחזקת היתר משום ספק פסולי של העד ודו"ק:
יז
אמנם י"ל דעד כאן לא אמרינן שאותו העד שאומר מת הוא רק ספק פסול, וא"כ נשארה בחזקתה היכא שלא נולד איזה ריעותא בעדות הראשון אמרינן שפיר כיון דשני עדים שקולים ואינו רק ספק פסול נשארה בחזקת היתר דמעיקרא שהתרנו אותה עפ"י דין משא"כ אי נולד איזה ריעותה אח"כ על עדות הראשונה מסתבר טפי לומר שהראשון משקר ולא הוי ספק השקול לעניין פסלות אלו שני העדים ולא מהני חזקת היתר וא"כ אם נשאת לעד הראשון דנעשה נוגע למפרע לא מיבעי' אי פסול נוגע משום משקר וודאי איתרע עדות הראשון רק אפילו אי נוגע אינו משקר כמ"ש הנו"ב בכמה שו"ת (ועי' בקצה"ח סימן ל"ד ס"ק ד') מ"מ כיון שעשה איסור עכ"פ במה שנשאה שהרי לכתחלה אסור לו עכ"פ לישא אותה, ועי' באה"ע סימן י"ב א"כ איתרע עדותו, ושפיר י"ל דכל שבא אח"כ אחר להכחיש אותו ואנו מסופקים איזהו הפסול תולין הקלקלה במקולקל ואמרינן שהראשון הוא המשקר והוא הפסול דע"י שנשאת לו באיסור עכ"פ דלו וודאי אסורה לכתחלה עכ"פ, וא"כ איתרע עדותו ואמרינן שהוא הפסול דתולין בו הקלקלה וא"כ תצא אפילו כבר נשאת לו כנ"ל לסברת ר' חסדא דס"ל דעדים המכחישים זא"ז נפסלים לכל עדות שבתורה ודו"ק, והנה בירושלמי סוף פ"ג מסכת' נזיר פליגי רב ור' יוחנן בשני עדים המכחישים זה אומר מת וזה אומר נהרג דרב ס"ל דמותרת הואיל ושניהם מודים שאין הבעל קיים ור' יוחנן שם ס"ל הואיל ומכחישין זא"א בטלה העדות, והנה בש"ע סימן י"ז סעיף ט' פסק באחד אומר מת ואחד אומר נהרג דמותרת לינשא, (ועי' נו"ב מהד"ק לאה"ע סימן מ"ו ומהד"ת סימן נ"ו שהאריך בזה,) והנה י"ל דסברת ר' יוחנן היא משום דס"ל כר' חסדא דעדים המכחישין זא"ז פסולים לכל עדות וא"כ כיון שמכחישין זא"ז כל אחד נפסל והוי ספק פסול משו"ה לא מועיל עדות שום אחד ואע"ג דגם לר"ה לאותו עדות פסולים מ"מ יש לחלק דלר"ה כיון דגם עתה אחר עדותן העדים עדיין כשרים הם לכל דבר והם מודים שאינו קיים מותרת, משא"כ לר' חסדא לא נוכל להשיאה עפ"י עד הפסול עכ"פ יהיה איך שיהי' הא וודאי י"ל דטעמא דר"י בירושלמי הוא משום דס"ל דהעדים המכחישים נפסלים שניהם ובפרט לפי מה שכתבתי במקום אחר דר' חסדא ס"ל דכל עניין עדות שהאמינה תורה הוא רק מכח הכרח שאי אפשר באופן אחר, וא"כ כל שיש צד ספק פסול על איזה עד אמרינן בהדי סהדי שקרי למ"ל, וכה"ג לא האמינה התורה כלל דאין מן ההכרח להאמין עדים שיש בהם חשש פסול אפילו מספק ואינם בגדר עדות כלל ודו"ק:
חי
והנה מ"ש לעיל דכיון שנשאת לאותו עד באיסור עכ"פ איתרע עדותו ואמרינן שזהו הפסול מי שנשאה באיסור או משום דהוי נוגע או משום שנשאה באיסור הוא רק לר"ח דאחד ע"כ פסול ואמרינן שזהו הפסול, משא"כ לר"ה דאלים ליה חזקת כשרות דעדים כל כך שכשרים לכל עדות א"כ אע"ג שנשאה מ"מ כיון שבשעת עדותו היה נאמן וגם עכשיו הוא כשר לכל עדיות שבתורה שפיר אמרינן דלא תצא כיון שהוא עדיין עד כשר וטוען בריא שמותרת לו וא"כ א"ש דהר"מ דפסק כר"ה בשני עדים המכחישים וכן קייל"ן בשו"ע ח"מ סימן ל"א א"כ לא נפסל העד שנשאה אע"ג שמוכחש מאחר שפיר פסק דלא תצא בנשאת לי, אמנם אביי דאזיל אליבא דר' יוחנן ולדידיה הוכחנו דס"ל כר"ח דהעד פסול מכיון שנכחש מאחר א"כ תו ליכא לאוקמא כשבאו בב"א ונשאת לאותו עד דכיון שהוא עד פסול כמ"ש אינה מותרת לו, ומשו"ה הוצרך לאוקמא רק כשבאו בזה אח"ז דאז אע"ג דהעד פסול מ"מ כיון שבשעה שהב"ד התירו אותה כדין התירו אותה שעדיין לא היה מוכחש מאחר, אע"ג דהעד ספק פסול נשארה בחזקת היתר, ומתורץ שפיר קושיית הרמב"ן בס"ד, ואפשר באמת דאביי דמוקי לר' יוחנן בזה אח"ז לא מיירי כלל בשנשאת לאותו עד דבכה"ג מחזקינן שהעד שנשאה הוא הפסול דאי הוי מיירי שנשאת לאותו עד לא היה פריך א"ה אפילו לכתחלה נמי:
יט
בפלוגתא דר' מנחם בר"י ות"ק הנה הת"ק לא מפליג בין נשאת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת וא"כ נראה דאפילו בנשאת ואח"כ באו עדים נמי דווקא בנשאת לאחד מעדיה, ולפי"ז לר' מנחם בר"י אפשר דבנשאת ואח"כ באו עדים דמתיר אפילו בנשאת לאחר דלדידיה עיקר החילוק בין נשאת בהיתר קודם שבאו העדים או לאחר שבאו העדים, וכן כתב הפנ"י בשם הגאון ר' אברהם בראדי ז"ל רק הוא חולק עליו וס"ל דאפילו לר' מנחם בר"י דלא תצא הוא רק בנשאת ואח"כ באו עדים אע"ג שנשאת בהיתר מ"מ בעינן לאחד מעדיה דווקא, ובאמת י"ל דתליא בהא דאי ס"ל דתו"ת לא הוי לגמרי כמאן דליתנהו רק שאין יכולין לעשות שום מעשה א"כ בנשאת ואח"כ באו עדים כיון שנשאת בהיתר אין עושים שום מעשה אע"ג שבאו אח"כ שנים והכחישו הראשונים אין עושין שום מעשה ועיקר קושיית הגמרא מכדי תרי ותרי נינהו הוא רק לת"ק דס"ל לא תצא אפילו באו עדים ואח"כ נשאת, משא"כ לרמנב"י דאינו אומר לא תצא רק בנשאת בהיתר לא קשיא הבא עליה באשם תלוי קאי דכל דאיכא תו"ת אין לעשות שום מעשה על פיהם וכן משמע ממ"ש רש"י בדברי ת"ק ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו, ולכאורא יל"ד מה בעי רש"י בזה, וע"כ דרש"י אשמעינן דרק לת"ק דס"ל לא תצא אפילו באו עדים ואח"כ נשאת קשה מכדי תו"ת נינהו אבל לר' מנבר"י דמיירי שנשאת בהיתר לא קשה דכל דאיכא תו"ת אין עושין שום מעשה, ונשאר הדבר בהיתר כמה שהיה (שוב ראיתי בשעה"מ פי"ב מהלכות גירושין שכתב ג"כ הכי בכוונת רש"י דלר' מנבר"י לא בעינן נשאת לאחד מעדיה דווקא) ודו"ק:
כ
ועפי"ז הי' מקום ליישב מה שיל"ד באקומתא דרבא אליבא דר' יוחנן ראה דבריו של ר' מנרבר"י בגירושין ולא ראה במיתה וכו' מ"ט לא קאמר ראה דבריו של ת"ק במיתה ולא ראה בגירושין אמנם לדברינו א"ש דר' יוחנן גם בגירושין לא קאמר תצא רק בבאו עדים אח"כ נשאת דהכי משמע מדקאמר בגירושין לא תנשא ואם נשאת תצא, והנה מה דקאמר לא תנשא הוא יתור לשון דהיה די שיאמר רק אם נשאת תצא וע"כ דכוונת ר"י לאשמעינן דרק אם באו עדים המכחישין דאז שייך לומר לא תנשא אז, ס"ל אם נשאת תצא, משא"כ בנשאת בהיתר דלא שייך לשון לא תנשא אזי לא תצא אפילו בגירושין משא"כ לת"ק דאינו מפליג כלל בין באו עדים ואח"כ נשאת לנשאת ואח"כ באו עדים וא"כ אם יאמר לא ראה דבריו של ת"ק בגירושין נוכל לטעות דבגירושין אפילו בנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל תצא, ומשו"ה אשמעינן לא ראה דבריו של ר' מכבר"י במיתה כלומר דמיתה אפילו באו עדים ואח"כ נשאת לא תצא, וא"כ הא דתצא בגירושין היינו ג"כ רק באו עדים ואח"כ נשאת אז תצא ובנשאת ואח"כ באו עדים אפילו בגירושין לא תצא, וזה י"ל אפילו אי ס"ל דגם לר' מנבר"י בנשאת ואח"כ באו עדים בעינן דווקא לאחד מעדיה, מ"מ א"ש דמוכרח לומר דס"ל כרמנבר"י לאשמעינן דיש חילוק בין נשאת ואח"כ באו עדים, לבאו עדים ואח"כ נשאת מ"מ מדברי רש"י דפירש ג"כ באקומתא דרב אסי בעכשיו מת דמיירי כשנשאת לאחד מעדיה ולמה לא פירש כן בדברי רבא אליבא דר"י במת דס"ל לא תצא דמיירי ג"כ בנשאת לאחד מעדיה וע"כ כיון דרבא מוקי לר' יוחנן דס"ל בגירושין כר' ונבר"י וא"כ גם בגירושין אם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא ואז לא בעינן לאחד מעדיה א"כ במת בבאו עדים ואח"כ נשאת ג"כ לא בעינן לאחד מעדיה דווקא, ואפשר דס"ל לר' יוחנן דאפילו נגד חזקת אשת איש מהני חזקה דייקא ומנסבא בטענת בריא שלה לבטל החזקת אשת איש דמעיקרא לגמרי לומר לא תצא אפילו בנשאת לאחר דחזקה דייקא ומנסבא במיתה דאינה יכולה מכחישתו הוי כוודאי ואנן סהדי שהוא כן ומותרת אפילו לאחר ובפרט בבאו עדים ואח"כ נשאת כיון שכבר באו עדים המכחישים דייקא טובא ולא בעינן נשאת לאחד מעדיה דווקא וניחא ליה לרבא לפרש כן אליבא דר' יוחנן דלא בעינן לאחד מעדיה דווקא דס"ל דאמורא צריך לפרש דבריו (אע"ג דבשם ברייתא תנו לה כמ"ש לעיל באות י"ד מ"מ כיון דאיהו תנו לה היה צריך לפרש דבריו דדווקא בלאחד מעדיה וע"כ כיון דתנו סתמא לא תצא מיירו אפילו לאחר ובמיתה דדיקא טפי בפרט בבאו עדים ואח"כ נשאת ליכא חזקת אשת איש רק בגירושין ס"ל כר' מנבר"י דבעינן נשאת ואח"כ באו עדים דווקא, דבגירושין לא דייקא כל כך רק היכא שנשאת בהיתר, מ"מ לא תצא משום דבתו"ת אין יכולין לעשות שום מעשה כמ"ש והוכיח רבא דר"י בגירושין נמי קאמר תצא רק בבאו עדים ואח"כ נשאת, מדקאמר לא תנשא דמשמע שבאו עדים קודם כמ"ש ודו"ק היטב:
כא
הרא"ש הביא דברי ר"ח דלית הלכתא כרב אשי דמוקי לר' יוחנן באומרים עכשיו מת עכשיו גרשה דהא קייל"ן כל הנשים צריכות להמתין ג' חדשי הבחנה ודחה הרא"ש דהא דקאמר עכשיו מת וכו' ואם נשאת לא תצא, היינו לאחר ג' חדשי הבחנה, וא"כ אין לו שום שייכות להא אקומתא דרב אשי בעכשיו מת עם הא דצריכין להמתין ג' חדשים, ונ"ל ליישב שיטת ר"ח שלא יהיו נראין דבריו כטעות ח"ו ונ"ל בכוונת הר"ח כך, דהנה באמת קשה על ר"י דאמר סתם בשנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא, קושיית הגמרא הבא עליה באשם ותלוי קאי, ואע"ג דהגמרא מתרץ לבריתא בנשאת לאחד מעדיה, מ"מ אמורא צריך לפרש דבריו, ומשו"ה ס"ל דר"י מיירו באשה שלא היתה בחזקת אשת איש, וע' בשטמ"ק דמפרש לבריתא בשנים אומרים לא נתקדשה ג"כ באשה שלא היתה בחזקת אשת איש ושנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, ומשו"ה לא תנשא לכתחלה דאפילו אי תו"ת הוי רק ספיקא דרבנן, מ"מ מדרבנן היא בחזקת אשת איש ע"י שנים אלו האומרים לא מת שהרי גם השנים האומרים מת מודים שיצאה כבר מחזקת פנויה, אמנם אכתי קשה אמאי לא תצא מדרבנן עכ"פ דהא מדרבנן הוי ספיקא, וחזקת פנויה איתרעי ע"י העדים כמ"ש התוס' בד"ה מ"ש רישא דאפילו אי מה"ת הוי בחזקת פנויה מ"מ מדרבנן תצא, ונראה ליישב דר' יוחנן ס"ל דכל חזקת פנויה יש לה שני חזקות, חזקה קמייתא שפנויה נולדה וגם חזקות היתר שהיה לה כח וזכות להנשא לכל מי שתרצה עיי' בשערי תורה ח"ב כלל ג' פרט ג' שכתב להדיא הכי בשם התב"ש בסימן י"ח ס"ק כ"ט דכל חזקת פנויה יש לה עוד חזקה חזקת היתר שהי' לה כח וזכות להנשא לכל מי שתרצה עי"ש, וא"כ אע"ג דחזקה קמייתא חזקת פנויה שלה איתרע ע"י העדים, מ"מ אותו חזקה שהיה לה כח וזכות להנשא לכל מי שתרצה לא נוכל להוציא ממנה או משום דאין ספק מוציא מידי וודאי, או משום דב"ב חזקות לא החמירו חז"ל לומר חזקה דאיתרע ל"ש חזקה דריעותא אינה מסלקת רק חזקה אחת ולא שני חזקות (עי"ש בשערי תורה שהאריך קצת בזה,) ומשו"ה אם נשאת לא תצא משום חזקת היתר שלה רק מ"מ לכתחלה לא תנשא דיש קצת לזות שפתים כיון שיש שני עדים שאומרים שבעלה עדיין חי:
כב
אמנם עד כאן לא נוכל לומר דלא תצא משום חזקת היתר שלה היינו רק אם העדים שאומרים מת אומרים שכבר מת קודם ג' חדשים וא"כ לא היתה האשה לפנינו אפילו שעה אחת שלא תהיה בחזקת היתר דקודם שבאו עדים כלל לא היה ידעינן כלל שהיתה נשואה פעם אחת וגם עכשיו שנודע לנו ע"י כל השני כתית שכבר היתה נשואה מ"מ עכשיו הוא בחזקת היתר כמעיקרא שהרי אומרים שכבר מת שפיר אמרינן לא תצא, משא"כ אם גם העדים שאומרים מת אומרים עכשיו מת א"כ אפילו לדבריהם אינה עכשיו בחזקת היתר דהא אסורה משום הבחנה (ואפשר דס"ל לר"ח כמ"ד במס' יבמות מ"ב ע"א דהבחנה הוא מדאוריתא,) א"כ איתרע חזקת היתר שלה ג"כ, וס"ל לר"ח אליבא דר' יוחנן דמחזיקין מאיסור לאיסור, ועי' בספרי תבואות השדה ח"ג בסוגיא דראוה מדברת אות כ"א דלהך לישנא במס' חולין ק"ג דר' יוחנן ס"ל בהמה בחייה לאיברים עומדת ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור עיי"ש וג"כ אי ס"ל מחזיקי' מאיסור לאיסור ס"ל דחזקת אינה מסברא רק מגזה"כ, וא"כ שפיר ס"ל דחזקת היתר דפנויה וחזקת פנויה הוי כמו שני חזקות כמו שהביא בשערי תורה שם סמך לזה מדברי הריב"ש סימן שע"ט דחזקת חיים וחזקת אשת איש הוי כמו שני חזקות ואע"ג דהנוב"י מהד"ק לאהע"ז סימן נ"ג השיג עליו, מ"מ כבר כתבתי דאי חזקה לא מסברא רק גזה"כ שכל דבר שהוא בחזקתו לא נוכל להוציא מחזקה עד שנדע בירור הדבר להיפוך הוי שפיר שני חזקות, (עי' בספרי ח"א שער החזקות שער ז' אות ו') ודו"ק היטב (ושם הבאתי דברי הנו"ב ג"כ) וא"כ עולה הכל שפיר לר' יוחנן כמ"ש בכוונת דברי הר"ח בכוונת דברי ר' יוחנן וא"כ היה קשה לר"ח לאקומתא דרב אשי בר' יוחנן דעכשיו מת אמאי לא תצא ג"כ כיון דגם לדברי העדים האומרים מת הוי השתא בחזקת איסור ולא נוכל לאוקמא על חזקת היתר דמעיקרא מה שהיה לה כח וזכות להנשא לכל מי שתרצה וא"כ היכא שיש שני עדים שאומרים לא מת לא מהני מה שהיתה בחזקת היתר כיון דגם לפי עדותם הוי השתא בחזקת איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ דרב אשי לית ליה דבעינן הבחנה, ומשו"ה לא פסק כאקומתא דרב אשי, והנה לפי הבנת ר"ח באקומתא דרב אשי צ"ל דמשו"ה בנתגרשה תצא אע"ג שלא היתה בחזקת אשת איש מ"מ כיון דמוכח שמשקרים דאמרינן לה אחוי גיטך וכל השני כתית מודים שהיתה נשואה משו"ה תצא אע"ג שלא היתה בחזקת אשת איש לפנינו (ודו"ק היטב כי הוא נכון בכוונת דברי הר"ח בס"ד:)
נג
במ"ש לעיל כמ"פ אי ס"ל למאן דאית ליה תו"ת ספיקא דרבנן דלגמרי כמאן דליתנהו או דמ"מ הוי איזה עניין דאיתרע החזקה ע"י עדים רק דמשו"ה מוקמינן אחזקה משום דחזקה דאיתרע הוי חזקה יש להבין בזה שיטת הרמב"ם, דהנה כפי הנראה מדברי הר"מ ס"ל בתו"ת הוי ספיקא דאוריתא, וא"ש עפ"י מ"ש כמ"פ בספרי בשם הגאון בעל דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא הוא משום דס"ל דילפינן מספק טומאה ברה"ר דטהור, ול"ל הטעם משום חזקת טהרה דחזקה דאיתרע ל"ש חזקה, [עי' בספר שערי תורה ח"ב כלל ג' פרט ד' שהביא ג"כ הך סברא] וא"כ הרמב"ם דפוסק ספיקא מה"ת לקולא, וממילא חזקה דאיתרע ל"ש חזקה שפיר ס"ל תו"ת הוי ספיקא דאוריתא ומאן דס"ל תו"ת הוי ספיקא דרבנן ס"ל חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה רק מדרבנן ל"ש חזקה ומשו"ה החמירו רבנן שלא לאוקמא על חזקה בתו"ת, אמנם לומר דבתו"ת הוי כליתנהו לגמרי זה לא אמרינן וגדולה מזו מצינו להר"מ דאפילו בחד בחד נמי לא הוי כליתנהו לגמרי, דמשו"ה פסק פי"ב מהלכות גירושין הלכה י"ט דאפילו בחד בחד אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא, (ועי' מ"ש לעיל אות ט"ז י"ז, ודו"ק,) וראיתי בספר מחנה אפרים הלכות עדות סימן ח' שכתב ג"כ בדברי הר"מ דאפילו חד בחד הוי ג"כ ספק, ולא אמרינן דהוי כמאן דליתנהו לגמרי, ואולי י"ל דאי רעותא ע"י עדים שהוי רק ריעותא חוץ לגופא ולא בגוף החזקה, כלומר דבשלמא בזרק לה קידושין ספק קרוב לה או לו הו"ל ריעותא בגופה, משא"כ העדאת עדים הוי ריעותא חוץ לגופה, ועי' לעיל באות ד', ובפרמ"ג יו"ד סימן ק"ה במשבצות ס"ק ג' דתליא בהא דאי ס"ל חזקה הוא בתורת וודאי שפיר י"ל דלא מקרי ריעותא רק אם גוף הדבר איתרע דאיכא ריעותא לפנינו עכ"פ משא"כ ריעותא דרק ע"י עדים דלולא העדים לא היה לנו לנחות לספיקא כלל לא מקרי ריעותא כלל, ומשו"ה מצינן לומר דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי ולא הוי בכלל ריעותא כלל, משא"כ אי ס"ל דכל חזקה היא רק בתורת ספק כמ"ש הר"מ פ"ט ממסכת' נזיר בפירוש המשנה שלו (והבאתי כמ"פ בספרי בשער החזקות) א"כ שפיר י"ל דכל ריעותא אפילו חוץ לגופה נמי שפיר מקרי ריעותא דהא כל מה דאזלינן בתר חזקה הוא רק שלא יבא העניין לתכלית ההפלגה (עיין בספרי שער החזקות שער ה' אות י') א"כ כל דיש לנו איזה עניין שנוכל לנחות לספיקא, אע"ג דלא הוי ריעותא בגופא ממש מ"מ כה"ג לא גלתה לנו התורה לאוקמא אחזקה ושפיר הוי תו"ת ריעותא כמו אילו היה ריעותא בגוף העניין ולא מוקמינן אחזקה, ודו"ק היטב:
כד
ראיתי לאמ"ו הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל בספרא דבי אבוה הגאון באמרי בינה בסוגיא דתרי ותרי שכתב דבר נכון בפירוש הגמרא מס' יבמות פ"ח ע"ב דמשני הגמרא בריתא דדפני אפילו מיירי בתו"ת ונשאת לאחד מעדיה, מ"מ איסור כהונה שאנו דהכוונה הוא כך דהנה הנוב"י מהד"ק לאהע"ז סימן ס"ה כתב דבאומרת ברי לי מ"מ הבנים הוי ספק ממזרים, אמנם בספר בית מאיר לאהע"ז סימן י"ז וסימן קנ"ב כתב שם דהבנים ג"כ כשרים ולכאורא י"ל כיון דספק ממזר התירה התורה, (ועי' בספר שב שמעתא שמעת' א' פרק א' ופרק ב' דספק ממזר מותר מה"ת אפילו בגוונא דשאר ספיקות אסורין מ"מ בממזר התירה התורה) וא"כ י"ל דלא קשה איך מניחין אותה לדור עמו ויהיו הבנים ספק ממזרים כיון דספק ממזר מותר מה"ת והם מותרין לדור יחדיו משום טענת בריא שלהם לא איכפת לן על הבנים, אמנם בבריתא דדפני דשם הוי חשש זונה לכהן, וא"כ אפילו אי נימא דטענת בריא שלהם מועיל להם שמותרים לדור יחדיו, מ"מ על הבנים אין מועיל טענת בריא שלהם ויהיו הבנים ספק חללים וזה לא התירה התורה, ומשו"ה גבי איסור כהונה צריך להפרישם וזהו נכון, ואפשר לומר דאפילו למאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא מ"מ צריך לכופו להפרישו דלעשות לכתחלה ספק פסולי כהונה זה וודאי אסור מה"ת ודו"ק, (ועי' בספר בית יעקב להגאון בעל חוו"ד על מס' כתובות שכתב ג"כ ע"ז הדרך עי"ש:)
כה
בספר דברי אמת בקונטרס השמיני דף ק"א הביא ראיה דתו"ת ע"כ הוי ספיקא דאוריתא ממסכת' כריתות כ"ד ע"א דפריך בגמרא גבי שור הנסקל אילימא שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג מאי חזית דציית לבתראי ציית לקמאי, כלומר ויהי' השור אסור בהנאה, עי' מסכת' כריתות שם בתוס' ואי נימא דכל תו"ת לא הוי רק ספיקא דרבנן מאי פריך הגמרא ציית לקמאי הא מה"ת מוקמי' לי' בחזקת היתר הנאה ובפרט אי ס"ל דאי תרי ותרי לא הוי רק ספיקא דרבנן לא החמירו רק גבי איסור ערוה א"כ מאי פריך הגמ' ציית לקמאי וע"כ דתי"ת הוי ספיקא דאוריתא, אמנם אי הוי ס"ל דאע"ג דתו"ת היי רק ספיקא דרבנן מ"מ כשכבר נעשה מעשה עפ"י עדים הראשונים הוי הראשונים מהמני טפי, ועי' מסכת' כתובות כ"ו ע"ב תוס' ד"ה אנן אחתינן שכתבו כה"ג, ועי' מ"ש לעיל באות ט"ז בשם הריטב"א א"ש דהכי פריך שפיר דכיון שמיירי שהשור כבר נסקל עפ"י עדים הנ"מ עכשיו הוא רק לעניין אסור בהנאה פריך שפיר ציית לקמאי כיון שכבר נעשה מעשה על פיהם (ועי' בספר דברי אמת שם שהתעורר מזה:)
כו
והנה העולה מכל מ"ש דהך פלוגתא אי תו"ת הוי ספיקא דאוריתא או רק ספיקא דרבנן תלי אי חזקה דאיתרע מה"ת ל"ש חזקה אז הוי תו"ת ספיקא דאוריתא, ואי חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה רק מדרבנן לא שמה חזקה אז הוי תו"ת ספיקא דרבנן דמה"ת מוקמינן אחזקה, אע"ג דאיתרע, אמנם אי תו"ת הוי בכלל ריעותא או דלמא דהוי לגמרי כליתנהו ולא הוי ריעותא כלל כיון שהוא חוץ לגופה עי' פר"מ יור"ד סימן ק"ה משבצות ס"ק ג' שכתב שם דריעותא בגוף המעשה הוי ריעותא טפי תליא בהא, דאי חזקה הוי רק ספיקא מכח גזה"כ אזי אפילו ריעותא שהוא חוץ לגופא ג"כ מרע להחזקה, אמנם אי חזקה הוי בתורת וודאי, אזי נוכל לומר דלא איתרע החזקה רק כשנולד ריעותא בגוף העניין, אבל בתו"ת ומכ"ש חד בחד כיון שאין ריעותא בגוף המעשה לא איתרע החזקה כלל [ושמור דברים האלה בלבך] ודו"ק היטב:
כז
הנה לעיל באות ה' הבאתי מה שהערו כמה גדולי אחרונים אמאי יוכל חזקה להכריע בתו"ת הא כמו דעדים אינם יכולים להכריע בתו"ת כמ"ש התוס' מס' ב"ק שהבאתי שם וכן ב"ב כ"א ע"ב בד"ה וזו באה עי"ש כתבנו לעיל בזה, וכעת נ"ל עוד לחלק באופן אחר דוודאי שיועיל לנו איזה ראיה לחזק העדות כגון שיאמינו העדים במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא דהך מגו הוא רק עניין שיש לחזק העדות האחרונים יותר מן הראשונים זה וודאי לא מהני כיון דהתורה האמינה שני עדים אפילו כמאה עדים א"כ מה יועיל לנו להאמין כת אחת יותר מן אחרת משום שיש לנו עוד ראיה שאינם משקרים משום שיש להם מגו שהרי נאמנות העדים עפ"י התורה הוא רק כשאין צריך להביא ראיה על אמיתת עדותם, וא"כ אם נאמנותם נתחזק רק מכח מגו זה לא מהני, וכגוונא שכתבו התוס' מס' קידושין מ"ג ע"ב ד"ה והשתא דעד הצריך שבועה לא הוי עד, והיינו דעניין העדות צריך להתאמת ומצד העדים עצמן ולא מצד איזה ראיה, משא"כ חזקה שהוא עניין להכריע ולהביא דעת נוטה לגוף העניין כמו חזקה או רוב שהוא דבר שהוא מצד הדעת והסברא נוטה שהוא כן כגון רוב בהמות כשרות שפיר י"ל דמהני אפילו בתו"ת כגון שנים אומרים שראו איזה טריפות בבהמה ושנים אומרים שלא היה שם טריפות שפיר י"ל דהרוב יוכל להכריע, הגם דראיתי בספר ש"ש שמעת' ו' פרק כ"ב דק"ל כיון דאפילו עדים אינם יכולים להכריע בתו"ת כמו כן ברוב אינו יוכל להכריע ונסתייע מדברי התוס' דמגו ג"כ אינו יכול להכריע, ולפימ"ש יש לחלק דוודאי מגו שאינו רק לחזק העדות יותר זה לא מהני דמה יוסיף תת כח אלו העדים שיש להם מגו יותר מן הראשונים דנאמנות העדים צריך להיות מצד עצמן משא"כ רוב או חזקה שהוא דבר מה שמעיד בגוף עניין הדבר שהוא כך ולא מכח עדות רק שהדעת נוטה מכח הרוב או החזקה שהוא כך זה מהני אפילו להכריע בתו"ת רק מגו דעדים שבא להכריע בעניין העדות כלומר לחזק העדות יותר זה לא מהני כמ"ש התוס' משא"כ רוב או חזקה שהכרעת הרוב הוא בגוף הדבר שפיר מהני, וא"כ היה מקום לומר דאפילו מגו שכתבו התוס' דאינו יכול להכריע הינו רק מגו דעדים משום דענין העדות לא יוכל להתחזק יותר ע"י שום דבר, משא"כ אם הבעל דין יש לו מגו דמגו מה שיש להבע"ד הוא עניין מה שהוא בגוף הדבר, שפיר מהני, והנה התומים בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק ט"ז רוצה להוכיח מדברי רש"י דס"ל דמגו דהאשה היה מהני להכחיש העדים ומשו"ה לא מפרש רש"י שאומרת בריא לי ממש דא"כ היתה נאמנת במגו שתאמר שמת בזמן מאוחר ממה שעדים אומרים וא"כ שוב לא יוכלו להכחישם וא"כ כיון דרש"י ס"ל דמגו דידה מהני ש"מ דלא ס"ל כסברת התוס' דמגו לא יוכל להכריע בתו"ת, עי"ש, ולפימ"ש יש לחלק דודאי מגו דעדים מה שהוא מחזק העדות לא מהני משא"כ מגו דידה שהוא מגו לגוף העניין שפיר מהני ודו"ק היטב כי הוא סברא נכונה לחלק בין מגו דעדים למגו דבעל דין או רוב וחזקה שהוא בגוף עניין הדבר, (ועי' היטב מ"ש לעיל באות ה' בס"ד:)
כח
בגמרא ת"ר שנים אומרים נתקדשה וכו' אם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה וכו' אם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, והקשו בתוס' ד"ה מ"ש רישא הא שנה ושנה דברישא איכא חזקת פנויה וסיפא חזקת אשת איש, ותירצו וז"ל וי"ל דברישא אע"ג דאית לן לאוקמא בחזקת פנויה, מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי, והוי לן למימר תצא מדרבנן והנה יל"ד בלשון התוס' שהאריכו במ"ש עוד בתירוצם אע"ג דאית לן לאוקמי בחזקת פנויה הלא כבר כתבו זאת בקושיתם והול"ל רק בקיצור דכיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן עכ"פ הו"ל לומר דתצא מדרבנן גם מ"ש מ"מ תו"ת ספיקא דרבנן אין הלשון מדוקדק כל כך, דאדרבא אי תרי ותרי הוי ספיקא דאוריתא כ"ש דלא קשה קושיית התוס' דאז וודאי פריך הגמרא שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא דאי הוי ספיקא דאוריתא לא מהני שום חזקה, ובשטמ"ק הביא באמת לתרץ דהגמרא רוצה לתרץ הבריתא אפילו למאן דס"ל תו"ת ספיקא דאוריתא וא"כ מה זה שכתבו התוס' מ"מ תו"ת ספיקא דרבנן ונ"ל בכוונת התוס' כך דהנה בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה, י"ל שני דרכים, הדרך האחד שמכחישים זה את זה לגמרי הדרך השני ששניהם מודים שהיה זריקת קידושין רק כת אחת אומרים קרוב לה וכת אחת אומרת קרוב לו, (ועי' בשטמ"ק בשם הראשונים שהביא אלו ב' דרכים.) והנה לכאורא היה מקום לחלק דוודאי היכי ששניהם מודים בזריקת הקידושין לא מוקמינן אחזקת פנויה דאיתרע לה החזקת פנויה כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה תרוייהו, (ועי' בספר שערי תורה ח"ב כלל ג' שהאריך בדברי תוס' אלו,) משא"כ אם כח אחת אומרת לא נתקדשה כלל שמכחישים אותם לגמרי וא"כ אי ס"ל דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי אפילו מדרבנן לא היה לנו להחמיר דאין להחמיר מדרבנן ג"כ רק אם החזקת פנויה איתרע עכ"פ שפיר אמרינן דאע"ג מה"ת חזקה דאיתרע, שמה חזקה, מכל מקום רבנן החמירו שלא לאוקמי' אחזקה כיון דאיתרע משא"כ היכי שלפי כת האחת לא איתרע החזקה כלל גם מדרבנן לא מחמרינן אי ס"ל דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי, אמנם התוס' ס"ל דאפילו היכי שמכחישים לגמרי זא"ז ג"כ איתרע החזקה דלא אמרינן דתו"ת הוי כליתנתו כלל ומשו"ה האריכו בלשונם דברישא אע"ג דאית לן לאוקמא בחזקת פנויה כלומר אפילו בגוונא דליכא ריעותא ברורה בהחזקת פנויה כגון שכת השניה מכחישים אותם לגמרי שלא היו שום מעשי קידושין מ"מ תו"ת ספיקא דרבנן, כלומר דאפילו בכה"ג נמי אמרינן תו"ת ספיקא דרבנן דריעותא דתו"ת אע"ג דהוי ריעותא חוץ לגופה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא, מ"מ ריעותא מקרי והו"ל לומר דתצא מדרבנן עכ"פ [כנ"ל בכוונת לשון התוס'] ודו"ק:
נט
בספר מג"ש מתרץ קושיית התוס' דהכא מיירו באשה שהיתה בחזקת אשת איש רק שאלו שני הכתות אומרים שנעשה פנויה מנשואין הראשונה ונחלקו אם חזרה ונתקדשה דכה"ג ליכא חזקת פנויה, וכן בנתגרשה מיירו ג"כ שלא היו יודעין כלל אם היתה אשת איש רק עפ"י אלו שני עדים, וא"כ פריך שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דרק על פיהם אנו יודעים אם היתה פנויה או אשת איש, וראיתי בחידושי הפלאה שכתב דמה בכך שהיתה בחזקת א"א מקדם מ"מ כיון ששניהם מעידים שהיתה פנויה כבר הרי היא בחזקת פנויה עי"ש בהפלאה, ולע"ד אין לדחות משו"ה דברי הגאון מג"ש דכוונתו היא כך דקושיית הגמרא אזלא אי ס"ל דכל תו"ת הוי כליתנהו לגמרי א"כ אדרבה אשה זו בחזקת אשת איש כמקדם וא"כ פריך שפיר הגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, אמנם התוס' ס"ל דלא אמרינן דתו"ת כליתנהו לגמרי (כמ"ש לעיל בכוונת לשונם באות כ"ח) וא"כ ליכא לתרץ כמ"ש המג"ש דמיירי באשה שהיתה בחזקת אשת איש דמ"מ כיון ששניהם מעידים שהיתה פנויה מנשואי הראשונים הו"ל בחזקת פנויה, ומשו"ה לא ניחא להו לתרץ כמ"ש המג"ש והוצרכו לתרץ משום דמ"מ הו"ל לומר מדרבנן תצא ודו"ק:
ל
ויש מפרשים מדלא מחלק בין ניסת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת ע"כ דלאו ר' מנחם בר"י הוא, וא"כ קשה אמאי תצא בנתגרשה כיון דרבנן ס"ל גם בנתגרשה אם נשאת לא תצא, והקשו המהרש"א והמהר"ש דלמא לא מיירי בנשאת לאחד מעדיה וא"כ גם לת"ק דר' מנחם בר"י, שפיר תצא בנתגרשה, ובנתקדשה לא תצא משום חזקת פנויה, והוא קושי' עצומה על דברי התוס', והנה לכאורא י"ל דקושיית הגמרא הכי אזלא מדפסיק ותני בנתגרשה אם נשאת תצא משמע דאפילו בנשאת לאחד מעדיה נמי תצא דאי הוי משכחת לה גוונא דאפילו בנתגרשה לא תצא כגון שנשאת לאחד מעדיה הו"ל לומר סתם דתצא כן י"ל בכוונת היש מפורשים, והנה בחידושי הפלאה כתב דבניסת ואח"כ באו עדים ליכא חזקת פנויה כיון דמ"מ בין כך וב"כ יצאה מחזקת פנויה כיון שנשאת כבר והוא כעין מ"ש התוס' מסכת' קידושין ע"ט ע"א ד"ה קדשה אביה בדרך דהיכא שהוא מקודשת ממנ"פ לא מוקמינן בחזקת פנויה, ועי' בספרי ח"א שער החזקות שער ד' אות א' ב' שהבאתי שהפנ"י שם כתב שדוחק לומר דכיון שמ"מ היא אשת איש לא מוקמינן בחזקת פנויה דלמה יפקע חזקת פנויה דמעיקרא שאני דנין עליה ע"י מה שנשאת אח"כ ושם כתבתי דאי חזקה הוי רק מגזה"כ שפיר י"ל כסברת התוס' דכל שלא נוכל לומר גם עכשיו שהיא בחזקתה לגמרי לא מוקמינן אחזקה (עי"ש בספרי) וא"כ אי באו עדים אחר שנשאת תו לא הו"ל בחזקת פנויה וא"כ בלא"ה יהי' מתורץ קושיית התוס' דל"ל משום חזקת פנויה דמכיון דס"ל כשנשאת תו ליכא חזקת פנויה, והיינו דחזקה הוא רק גזה"כ וא"כ אפילו ריעותא דתו"ת אע"ג דהוי ריעותא חוץ לגופה מ"מ מרע ליה לחזקה כיון דחזקת לא הוי כוודאי ומסברא, וא"כ שפיר פריך הגמרא א"ש רישא כיון דליכא חזקת פנויה ודו"ק, אמנם בנתגרשה כיון דקתני בבריתא לא תנשא ואם נשאת תצא וא"כ לכאורא קשה למה נקט לא תנשא דפשיטא, וע"כ דמיירי בבאו עדים תחלה דאז שייך לומר לא תנשא ורק בכה"ג אם נשאת תצא והנה אם באו עדים תחלה הי' ס"ל לגמר' אם נשאת לאחר פשיטא דתצא מכח קושיות הגמרא הבא עליה באשם תלוי קאי וע"כ דבריתא אשמעינן דבכל גוונא אם נשאת אפילו לאחד מעדיה ג"כ תצא ופריך הגמרא שפיר ואמאי הלא כשנשאת לאחד מעדיה, ומתורץ קושיית המהרש"א והמהר"ש ודו"ק:
לא
בתוס' ד"ה תרוייהו, הקשו אמאי לא תנשא לכתחלה, וי"ל כיון שאנו יודעין שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לו או לה איתרע חזקת פנויה ואסורה לכתחלה, והנה כוונת התוס' דמה"ת חזקה דאיתרע שמה חזקה, ומשו"ה לא תצא מ"מ לכתחלה אסורה דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה היכי דאיתרע וגבי נתגרשה נמי י"ל הכי דתרוייהו מוד' בזריקת הגט רק שמחולקין או קרוב לה או לו וא"כ אע"ג דחזקת אשת איש איתרע מ"מ כיון דמה"ת חזקה דאיתרע שמה חזקה הו"ל בחזקת אשת איש ותצא אפילו בדיעבד והנה הב"ש באה"ע סימן מ"ז ס"ק ו' כתב דתוס' ס"ל דעד כאן איתרע החזקה פנויה ע"י עדים אלו רק כשאנו יודעין אפילו בלא אלו העדים שהיה מעשי קידושין רק שאנו מסופקים אי קרוב לה או לו, משא"כ אם אין אנו יודעין כלל מזריקת הקידושין רק עפ"י עדים אלו כיון שאלו עדים מוכחשין זה מזה לא אלימי לאורעה חזקה דמעיקרא והיה מותרת אפילו לינשא לכתחלה ולא כהר"נ שכתב דתלינן שטועים העדים ואינם פסולים ואיתרע החזקה ע"י עדים אלו דתלינן בטעות, והנה באמת צריך להבין סברת התוס' אמאי לא נימא דאפילו אם לא נודע מזריקת הקידושין רק ע"י עדים אלו נמי יהי' איתרע החזקה ואע"ג שמכחישין זא"ז מ"מ הא מצינן למתלי בטעות דכה"ג מצינו דאחד אומר בג' לחדש ואחד אומר בג' לחדש דמקימין עדותן ולא נעשו מוכחשים דאמרינן שזהו יודע בעבורו של חדש וזה לא ידע (במסכת' סנהדרין מ' ע"א) וא"כ כיון דאפילו לקיים העדות אמרינן כדי שלא יהיו מוכחשים תלינן בטעות ושניהם אומרים אמת מכ"ש הכא לאורעא החזקה על ידן אמאי לא תלינן בטעות שזהו סובר קרוב לה וזהו סובר קרוב לו ויהי' החזקת איתרע על פיהם (ועי' בשערי תורה ח"ב כלל ג' פרט א' מ"ש בדברי תוס' אלו:)
לב
ונראה לי ליישב עפ"י מה שהעלתי בספרי ח"ד (שער הלכות גדולות שער ג' אות כ"ו) לחלק דמ"ש התוס' במס' סנהדרין ל"א ע"א דאם העדים אינם מעידים דבר אחד כגון שזהו אומר מנה וזהו מאתים דלא נפסל עדותן משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול דלא הוי צירוף עדות רק היכא שיש חילוק דין בין עדות האחד לעדות השני, משא"כ היכא שהדין נפסק בשוה, על זה כמו על זה אילו היה עדותן אמת כגון אחד אומר שהלבנה גבוה ג' מרדעות ואחד אומר ה' שפיר מקרי צירוף עדות לפסול משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול עי"ש בספרי וא"כ ה"נ א"ש דוודאי אחד אומר ב' לחודש הרג נפש ואחד אומר ג' דמעידים על דבר אחד ועדות אחד יצא על פיהם שפיר אמרינן כיון דמצינן לתלות ששניהם אומרים דבר אחד רק שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע אמרינן שאין לתלות כלל בפסול ונתקיים עדותן, משא"כ הכא כשאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעל כרחך חלוקה עדותן דלדברי האחד הוי אשת איש ולדברי האחד הוי פנויה בכה"ג היכא שאין להשוות ערותן בשום אופן שפיר אמרינן דהוי פסולים ולא אלימי לאורעא החזקת ומשו"ה ס"ל לתוספ' דלא איתרע החזקה רק אם נודע לנו וזריקת הקידושין בלא אלו העדים דמכיון שחלוקים בעדותן לא תלינן בטעות ולא אלימי לאורעא החזקה ודוק כי הוא חילוק נכון בס"ד:
לג
הנה לעיל באות כ"ג הבאתי דדעת הרמב"ם דאפילו חד בחד נמי לא אמרינן דהוי כליתנהו לגמרי ועי' ברמב"ם פ"ח הלכות שגגות הלכה ג' דע"א אומר חתיכה זו חלב וע"א אומר שומן מביא אשם תלוי אלמא דס"ל דאפילו חד בחד איקרי איקבע איסורא עי"ש בכ"מ, אמנם התוס' הכא שכתבו דחד בחד היתה רשאי לינשא אפילו לכתחלה אי לאו דנודע לנו מזריקת הקידושין ובתו"ת כתבו דמדרבנן תצא ע"כ ס"ל לחלק דגבי תו"ת דלא הוי כליתנהו לגמרי לא מוקמינן אחזקה ובחד בחד הוי לגמרי כליתנהו ומותרת לינשא אפילו לכתחלה, והנה י"ל דהרמב"ם הוכיח באמת דיני מסוגית הגמרא דאביי מוקי בחד בחד ותרוייהו בפנויה קא מסהדי והיה קשה לו ג"כ קושיית התוס' ואמאי לא תנשא לכתחלה, וע"כ דחד בחד נמי לא הוי כליתנהו לגמרי, ומשו"ה לכתחלה עכ"פ לא תנשא ובפ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א נמי פסק הר"מ דעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה לא תנשא לכתחלה ומשמע אפילו אם מכחישין זה את זה ולא בקרוב לה או לו מ"מ לא תנשא לכתחלה משום דאפילו חד בחד נמי לא הוי כליתנהו לגמרי, ועי' בהה"מ שם ועי' בספר בני אהובה שם שרוצה לפרש בדברי הר"מ דמיירי דזולת הגדה זאת היתה עומדת בחזקת אשת איש רק שניהם מודים שנעשית פנויה ואחד אומר שחזרה ונתקדשה כמ"ש לעיל באות כ"ט בשם מג"ש מ"מ דברי הר"מ מורים כפשיטן דחד בחד גרידא אפילו במקום חזקה לא הוי לגמרי כליתנהו כמה דס"ל ג"כ הכי פ"ח מהלכות שגגות לעניין אשם תלוי ודו"ק היטב ואע"ג דספק מקודשת כתב הר"מ להדיא בהלכות שגגות שם דלא מקרי איקבע איסורא, והיינו משום חזקת פנויה היינו דעכ"פ ליכא איסור תורה לחייבו אשם תלוי מ"מ ריעותא מקרי לעניין לאסור לכתחלה אפילו במקום חזקה ובחלב דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר חייב אפילו אשם תלוי בחד בחד לשיטת הרמב"ם ודו"ק:
לד
במס' כתובות כ"ו ע"א איתא בגמרא ואתא אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה ואתי ביה תרי ואמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא, ולכאורא יל"ד מ"ט נקט גבי ע"א דאמר ידענא ביה וגבי תרי נקנו סתם דאמרי בן גרושה, ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות ט' דכל היכא דא"צ רק לידע האמת אז אפילו ע"ח מהימן אי אמרינן דעד אחד נמי אינו משקר, וא"כ א"ש הלשון דאמר ידענא, כלומר וכאן כיון דלא הוחזק עוד בפסול דליכא רק קול בעלמא וא"צ רק לידע האמת ומשו"ה סגיא ליה בעד אחד נמי, משא"כ גבי בי, תרי א"צ לנקוט ידעינן דשנים פשיטא דהו"ל עדות מעליתא ונאמנים כל זמן דליכא שנים אחרים המכחישים:
לה
בתוס' שם ד"ה אנן אחתינן כתבו בשם הר"י בר ברוך דלא אמרינן בכל הני אוקמא אחזקה לפי שהשנים הראשונים שמוציאין אותה מחזקתה באו תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן ומשו"ה פריך נמי לעיל בדף כ"ג מ"ש רישא ומ"ש סיפא דשנים שאומרים נתקדשה העידו תחלה ועי' פנ"י שכתב דסברת הר"י בר ברוך קרובה לסברת רש"י שכתב דזהו הוי חזקה מה שהעלו אותו לכהונה עפ"י עד הראשון שהיה נאמן אמנם התוס' הקשו עליו דהא הכא בשמעתין מוקמינן ליה אחזקתה אע"ג דכבר פסלוהו השנים והוציאו אותו מחזקתו, ונ"ל להסביר סברת הר"י בר ברוך דאיהו ס"ל כמ"ש לעיל דמשו"ה ע"א במיתה הו"ל כשנים ועד האומר לא מת לא הו"ל כשנים משום דעד שאומר מת כיון שבא להתיר אותה מדייק טפי, וא"כ ה"נ י"ל דוודאי בכל עדות דעלמא ששנים מעידין אין להרהר אחר עדותן דמסתמא קושטא קא מסהדי, אמנם היכא דאיכא שנים אחרים המכחישים מכיון שיש לנחות לספיקא איזהו מהם אומרים אמת אמרינן דהסברא נותנת דאילו שנים הבאים להוציא מחזקה וודאי דייקו טפי יותר מאלו שנים אחרים שאינם אומרים דבר חדש רק להעמיד אותה בחזקתה וא"כ מכיון שעדותם כבר נתקבל מאמינים טפי לעדות הראשונים וא"כ היינו דווקא לעייל באומרים מת וכן בנתקדשה דמוציאין אותה מחזקתה אמרינן מסתמא קמו שפיר במילתא טפי ותו ליכא חזקה קמייתא, משא"כ הכא גבי כהן דעוד קודם שבאו אלו השנים להעיד שהוא בן גרושה ג"כ כבר יצא עליו קיל ערעור א"כ אינו מוכח כל כך לומר דמסתמא הני דייקי טפי דיש לומר דהם ג"כ סמכו על הקול ולא דייקו כל כך ומשו"ה כיון שיש עוד שנים המכחישים סמכינן טפי אחזקה קמייתא שהיה מוחזק מעיקרא לכהן כמ"ש התוס' או אחזקה שהחזקנו אותו מעיקרא עפ"י העד הראשון כמ"ש רש"י ודו"ק (ועי' עוד מ"ש לקמן באות מ' בס"ד:)
לו
במסכת' ב"ב ל"ב ע"א בתוס' ד"ה אנן מסקינן הקשו שם ממה דאמרינן בשנים אומרים מת וכו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא אע"ג דתו"ת ספיקא דרבנן ומה"ת אית לן לאוקמא אחזקה דאשת איש והיה לה לצאת אעפ"י שנשאת לאחד מעדיה, והקשה שם המהרש"א מ"ט לא הקשו התוס' מת"ק דס"ל אפילו באו עדים ואח"כ נשאת לא תצא בנשאת לאחד מעדיה, וכ"ש דקשה טפי לת"ק דמקיל טפי דאפילו באו עדים ואח"כ נשאת לא תצא, ונ"ל דהתוס' שם ס"ל דמת"ק לא מצי להקשות כל כך דיש לומר דבריתא דאמרינן לא תצא מיירו באשה שהיתה לפנינו בחזקת פנוי' ולא בחזקת אשת איש וכיון דאיכא תרי ותרי אע"ג דשניהם מודים שהיתה כבר אשת איש אמרינן דתו"ת הוי כליתנהו לגמרי וא"כ הוי אשה זאת בחזקת פנויה כמו שהיינו מחזיקין אותה טרם באו עדים כלל ועי' לעיל באות כ"ט מ"ש בדברי המג"ש לעיל כ"ב במה דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא והא דלכתחלה לא תנשא היינו משום דמ"מ כיון דאיכא שני עדים שאומרים שגם עכשיו היא אשת איש עדיין איכא לזות שפתים אם תנשא (ובאמת א"צ לאוקמא כשניסת לאחד מעדיה דווקא אי מוקמינן הבריתא כשהיתה בחזקת פנויה) וא"כ לא קשיא מדברי הת"ק לחודא, אמנם כיון דר' מנחם בר"י ס"ל דווקא נשאת אח"כ באו עדים לא תצא אבל באו עדים ואח"כ נשאת תצא ואי הוי מיירי באשה שהיתה מעיקרא בחזקת פנויה ס"ל להתוס' דלא היה ס"ל לשום תנא דתצא אפילו באו עדים ואח"כ נשאת, וע"כ דמדברי ר' מנחם בר"י דס"ל באו עדים ואח"כ נשאת תצא הוכיח הגמרא דבריתא מיירי בשהיתה בחזקת אשת איש ומשו"ה באמת הוצרך לאוקמא כשנשאת לאחד מעדיה לת"ק, וא"כ כיון דכל הוכחת הגמרא דבריתא מיירי כשהיתה בחזקת אשת איש הוא מדברי ר' מנחם בר"י משו"ה נקטו התוס' קושייתם מרמבר"י ומתורץ קושי' מהרש"א ודו"ק עוד י"ל בכוונת דברי התוס' שהקשו רק מר' מנבר"י עפ"י מ"ש לעיל באות י"ט דלר' מנחם בר"י בנשאת ואח"כ באו עדים לא בעינן דווקא לאחד מעדיה א"כ קשה טפי לר' מנבר"י דלת"ק י"ל דנגד בריא שלהם מהני חזקת אשת איש, ומשו"ה הקשו רק לר' מנבר"י שאיהו לא מצריך דווקא כשנשאת לאחד מעדיה ואע"ג שהתוס' מסיימי אקושייתם אעפ"י שנשאת לאחד מעדיה היינו רק דאפילו בכה"ג נמי קשה דס"ל לפי האמת לא מהני בריא נגד חזקת אשת איש מ"מ עיקר הקושיא קשה טפי לר' מנבר"י דלדידיה אינו מוכרח דמיירי בנשאת לאחד מעדיה ונבאר עוד בס"ד, (מ"מ תירוץ הראשון מרווח יותר דאי לאו מר' מנבר"י הוי מוקמינן לת"ק דמיירי כשהיתה בחזקת פנויה) ודו"ק.