אור ברסלב
תבואות השדה חלק ה שער ליקוטי שושנים שער א

תבואות השדה חלק ה· רבי אליעזר חיים דייטש

שער ליקוטי שושנים שער א

שער ברכת המועדים שער א

בעזרה אל דר שוכן מעונה, אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא דחופה קונה (במס' קידושין ה' ע"א וע"ב) וד' עשה נפלאות, יושיעני להבין אמרי בינה בסוגיא דיש חופה לפסולות [במס' יבמות נ"ז ע"ב]:

א

בגמרא אמר ר"ה חופה קונה מק"ו וכו' ומה כסף שאינו גומר קונה, חופה שגומרת אינו דין שתקנה, מוכח מכאן דס"ל לר"ה דגומר עדיף מקונה ומשו"ת יליף מק"ו דגומר מכ"ש שקונה, והנה יל"ד דבדף ד' ע"ב פריך בגמרא למ"ל קרא ובעלה שנקנית בביאה הא איכא ק"ו, מה כסף שאינו קונה ביבמת נקנית בביאה מכ"ש אשה שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה ומשני הגמרא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וא"כ מוכח דתחלת קניין עדיף מגמר, וא"כ לר"ה דס"ל גומר עדיף הדרא קושיא הגמרא לדוכתא למ"ל קרא באשה שנקנית בביאה דלר"ה לא א"ט התירוץ שכן זקוקה ועומדת דהא ס"ל דגומר עדיף, (ועי' בספר אור חדש שהקשה ג"כ כה"ג ובפרט לפירש הר' אליעזר משזנ"א בתוס' שם ד"ה מה ליבמה דממה שגומר לא נוכל ללמוד תחלת קניין א"כ הרי מוכח דקונה עדיף וא"כ ל"ש כלל ק"ו דר"ה ונראה דר"ה ס"ל לפרש פירוש אחר במ"ש הגמרא שכן זקוקה ועומדת הוא כך עפ"י מ"ש הריטב"א להקשות על מה דמשני הגמרא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא אנן בתורת ק"ו אתינן עלה וא"כ אע"ג שזקוקה ועומדת מצינו שביאה קונה ואין כסף קונה א"כ הו"ל ביאה חמורה דהא כסף לא מהני ביבמה, אע"ג שזקוקה ועומדת, ותירץ הריב"א וז"ל דהא דביאה קונה ביבמה ולא כסף לאו משום חומרא דביאה אלא משום דהתם כיון שהוא זקוקה ועומדת הרי הוא כארוסה וביאה שלה עושה נשואין משא"כ כסף שאין עושה נשואין אבל בזו שהוא תחלת קנין ואירוסין מניין לנו דביאה עדיפא אדרבא אימא לך דבזו שהוא תחלת קניין כסף עדיף טפי ואימא לך דביאה ראויה לגמור ולא לקנות שכן הוא לעולם גמר מעשה וכסף ראוי לקנות ולא לגמור וכו' דטפי שייכא חופה להיות קניין כיון שיש אחרית מעשה מביאה שאין אחריה כלום עכ"ל עי"ש, ולמדנו מדבריו הקדושים דלעניין תחלת קניין וודאי כסף עדיף מביאה רק חופה הוי נמי במקום כסף כיון שצריך עוד איזה מעשה אחר החופה ג"כ, ונ"ל כוונתו דאע"ג דחופה גומר בלא שום מעשה אחר החופה מ"מ כיון דעיקר החופה הוא שיתיחד עמה במקום הראוי לביאה מקרי חופה כמו דבר שיש עוד מעשה אחריה ודו"ק [ועי' עוד לקמן באות י"א]:

ב

ונראה להסביר העניין, דהנה דעת הרמב"ם פ"א מהלכות אישות הלכה ד' דכל ביאת פנויה שלא לשם קידושין איכא לאו דלא תהיה קדשה, וא"כ שפיר י"ל דאי לאו דכתבה התורה דאשה נקנית בביאה, הו"א דכל קידושי ביאה איכא איסור דהתורה הקפידה שלא לקדש אביאה כמו דאסור כל ביאת פנויה ולא שרו ליה רק לאחר שכבר קדש אותה בכסף או בשטר דאז כבר יש לו שייכות עמה אז מותרת לו, משא"כ לקדשה בביאה כיון דביאה בעלמא איכא איסור לאו אסור לקדש ג"כ בביאה משו"ה צריך קרא ובעלה, וא"כ א"ש סברת הריטב"א דלתחלת הקניין וודאי כסף עדיף דביאה הו"ל גנאי בתחלת הקניין ועי' מסכת' יבמות נ"ז ע"א ד"ה דמקדש (זכר לדבר דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה) ולגמר העניין וודאי ביאה עדיף שזהו עיקר האישות, וא"כ משני שפיר הגמרא דבשלמא ביאה ביבמה מהני כיון דביבמה ליכא למימר כלל דהביאה יהיה כמו זנות בעלמא כיון דיש לו. בלא"ה שייכות עמה דע"כ מוכרח ליבם אותה ולהקים לאחיו שם, משא"כ באשה בעלמא לא מהני ביאה דהוי כמו זנות בעלמא ומשו"ה שפיר אצטריך קרא ובעלה דגם באשה דעלמא מהני ביאה אפילו לתחלת הקניין, ובלא"ה ליכא למימר אליבא דר"ה דיבמה מקרי זקוקה ועומדת כמו ארוסה דהא ר"ה ס"ל במס' יבמות י"ז ע"ב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה עי"ש, וא"כ מ"ש הריטב"א דכיון דהוא זקוקה ועומדת הו"ל כארוסה אין לפרש, כארוסה ממש דהא ר' הונא אין זיקה ס"ל וע"כ דרק לעניין זה אמרינן דיבמה הו"ל זקוקה דביאה שלה אינו נראה כלל כזנות כיון שע"כ מוכרח להקים שם לאחיו עמה, וא"כ שפיר ס"ל לר"ה דגבי חופת כיון שאינו בועל אותה עכשיו ממש רק שמכין אותה לביאה אפילו אי ס"ל דבעינן יחוד הראויה לביאה דווקא מה שכבר האריכו בזה הפוסקים מ"מ ביאה ממש לא הוי א"כ עדיף מכסף ומביא, דמכסף עדיף כיון שקרוב טפי לגמר העניין ומביאה ג"כ עדיף דביאה בתחלת הקניין נראה כזנות, משא"כ חופה לא הוי כזנות, ומשו"ה ס"ל שפיר דלעניין חופה גומר עדיף וכיון שיוכל לגמור מכ"ש שיוכל לקנות או מחמת שחופה עדיף מכסף ומביאה יוכל לגמור ולקנות בבת אחת כמ"ש המהרש"א וכמה שנבאר עוד בס"ד:

ג

ועפי"ז יש לתרץ מה שהביא העצמות יוסף להקשות בשם מהריב"ל על ק"ו דר"ה דחופה קונה מק"ו דכסף והא מצינן איפכא נמי למיעבר ק"ו כסף גומר מק"ו ומה חופה שאינו קונה גומר כסף שקונה כ"ש שגומר, וכל דאיכא תרי ק"ו דסתרי אהדדי אמרינן כל חד וחד תיקום בדוכתיה (עי' מסכת' זבחים י"ז ע"א.) אמנם להנ"ל א"ש דהנה התוס' מס' חולין כ"ג ע"ב ד"ה ותהא פרה כתבו דכשיש איזה סברא לדרוש ק"ו אחד יותר מחבירו לא אמרינן כל חד וחד תיקום אדוכתיה וא"כ ס"ל לר"ה דהא וודאי יש סברא לומר שחופה תקנה כמו כסף דהא חופה יש לה מעלות הכסף ומעלת הביאה כמ"ש, משא"כ לומר שכסף גומר לעניין גמר אין לו לכסף שייכות כלל, ומשו"ה עדיף ליה לדרוש הק"ו לומר שחופה קינה ולא לדרוש אפכא שכסף גומר ודו"ק:

ד

אמנם כל זה א"ש אי ס"ל כשיטת הר"מ דביאת פנויה הוי זנות שפיר יש לפרש סוגיא הנ"ל מ"ש הגמרא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דלאו משום שתחלת הקניין עדיף מגמר, רק משום דביאה בתחלת הקניין הוי כמו זנות, אמנם מ"מ לעניין חופה כיון דאינו בועל אותה, שפיר הוי גומר טפי מקונה, וא"כ איכא ק"ו כיון דגומר כ"ש שקונה משא"כ אי ס"ל דביאת פנויה לא הוי זנות כלל [עי' הה"מ פ"א מהלכות אישות, ובראב"ד שם] א"כ ליכא לפרש כלל בדברי הגמרא כמ"ש וע"כ דקונה עדיף מגומר ומשו"ה אצטריך קרא דביאה קונה באשה דאין ללמוד מיבמה משום דביבמה הוי הביאה רק לגמור, משא"כ תחלת הקניין לא מהני ביאה, וא"כ אזדא ליה ק"ו דר"ה דחופה קונה מק"ו דגומר כיון דע"כ קונה עדיף ועפי"ז יש לומר פרפרת אחר בפלוגתא דרבא ור"ה דבאמת צריך להבין באיזה סברא פליגי רבא ור"ה דאע"ג דרבא מקשה לר"ה מ"מ הא אביי מתרץ ליה ולמה לא ניחא לרבא כשנויא דאביי ולסבור ג"כ כר"ה, וע"כ שיש לו איזה הוכחה אחרת דלא נוכל לומר כר"ה ולהנ"ל א"ש דהנה מכח קושיית הגמרא למ"ל קרא דביאה קונה ולא יליף מיבמה מוכח דקונה עדיף מגומר כמ"ש ואזדא ליה ק"ו דר"ה רק אי הוי ס"ל דביאת פנויה הוי כזנות בעלמא שפיר י"ל דצריך קרא דביאה קינה דלא מוכח מיבמה משום דביבמה וודאי לא הוי הביאה כזנות ולא מוכח דקונה עדיף מגומר, והנה יש להוכיח דרבא ע"כ ס"ל דביאת פנויה לא הוי כזנות, דהנה במס' ב"ק ע' ע"ב מוכח רבא דהוי אתנן אפילו היכא דקלב"מ מדאסרה תורה אתנן ואפילו בא על אמו עי"ש והקשה שם בספר ים התלמוד למ"ל להוכיח ולומר דאתנן אסור אפילו בא על אמו תיפוק ליה דבכל אתנן הו"ל קלב"מ כיון דאפילו ביאת פנויה נמי איכא לאו ולוקה [ועי' בספרי תבואות השדה ח"א שער תערובות שער ז' אות י' שכתבתי לתרץ הך קישיא עי"ש היטב] וא"כ י"ל דרבא ס"ל דביאת פנויה דעלמא ליכא איסור מה"ת ומשו"ה הוצרך לומר דאתנן אסור אפילו בא על אמו, וא"כ כיון דס"ל ע"כ דביאה דעלמא לא הוי כזנות הדרא קושית הגמרא לדוכתא למ"ל קרא דביאה קונה באשה, תיפוק ליה ק"ו מיבמה וצריך לומר כתירוץ הגמרא בפשיטות דיבמה זקוקה ועומדת וע"כ דתחלת הקניין עדיף מגמר וא"כ אזדא ליה ק"ו דר"ה ללמוד שקונה מכ"ש דגומר כיון דתחלת הקניין אלים טפי ומשו"ה פליג על ר"ה, ודו"ק:

ה

עוד י"ל דרך אחר מה דרבא לא ניחא ליה כר"ה ולא קבל תירוצא דאביי, דהנה לכאורא יש להקשות מהו פריך רבא שלש תנן ד' לא תנן לשיטת הרמב"ם דחופת נדה לא מהני א"כ י"ל דמשנה לא' חשיב רק מה דמהני בנדה ג"כ דביאה קונה אפילו בנדה כמו חייבי לאוין דתופסין קידושין אפילו קידושי ביאה, ועי' בנוב"י מהד"ת לאה"ע סימן נ' שכתב להדיא דאפילו ביאת איסור קונה משא"כ חופה דלא מהני בנדה כיון דבעינן יחוד הראויה לביאה וביאת נדה הוי טפי ראוי כיון שרוצה לעשות איסור ולבעול אותה בנדתה, משא"כ חופה כיון שאין דעתו לבא עליה בנדתה, לא מהני, (וכה"ג מחלק הלח"מ בפ"י מהלכות אישות בין חופה לפסולות דמהני וחופת נדה לא מהני עי"ש הלכת ב') אמנם יש לומר דאי ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ לא מהני ביאת נדה לקנות, (וכן כתוב בספר יעלת חן בבית חתנות סימן ז' בד"ה, והנה נסתפקתי עי"ש היטב) וא"כ רבא לשיטתו הקשה שפיר כיון דחשוב במשנה ביאה אע"ג דלא מהני בנדה וא"כ אי חיפת קונה היה לו ג"כ לתנא דמתניתין לחשוב וע"כ דחופה אינו קונה, אמנם ר"ה י"ל דס"ל אי עבד מהני. וא"כ ביאה מהני בנדה ג"כ ושפיר י"ל דלעולם חופה קונה והא דלא חשיב ליה במשנה משום דלא חשיב רק מה דשייך בנדה ג"כ, משא"כ חופה מ"מ חופה קינה ודו"ק [ועיין עוד מ"ש באות ז' בס"ד] אמנם לקמן העליתי בס"ד דלר"ת לא בעינן כלל חופה הראויה לביאה עי' באות י"א מ"ש שם בס"ד:

ו

עוד י"ל בכוונת קושיית רבא חדא דג' תנן וד' לא תנן דהוא כך דבאמת י"ל לדעת המהרש"א דאליבא דר"ה חופה קונה וגומר, א"כ דלמא לא חשיב במשנה רק אלו שאינן גומרים רק קונים משא"כ חופה שגומר ג"כ לא חשיב, אמנם אי ס"ל דביאה נשואין עושה א"כ גם ביאה גומרת, וקשה שפיר אמאי לא חשיב חופה ג"כ והנה על הך קושיית הגמרא בדף ד' ע"ב למ"ל קרא דביאה קונה הא יש ללמוד מיבמה דמתוך כך הוצרך לתרץ דשאני יבמה שכן זקוקה ועומדת דמיניה מוכח דקונה עדיף ואזדא ליה ק"ו דר"ה יש לתרץ קושיית הגמרא באופן אחר דלעולם גומר עדיף והא דאצטריך קרא באשה שנקנית בביאה ולא ילפינן ק"ו מיבמה היינו משום דאז יהי' הק"ו, מה כסף שאינו קונה ביבמה קונה באשה ביאה שקונה ביבמה כ"ש שקונה באשה ואז נימא דיו מה כסף רק קונה ולא גומר ביאה ג"כ רק קונה, ובאמת ביאה נשואין עושה, ומשו"ה אצטריך קראי ועי' באור חדש בתוס' ד"ה מה ליבמה לעיל דף ד' ע"ב שכתב ג"כ דאי ס"ל ביאה נשואין עושה לא סגיא למילף בק"ו ביאה מיבמה משום דמצינו לומר דיו ככסף שקונה ולא גומר וא"כ אזיל שפיר קושיית רבא לר"ה מכח ממנ"פ דאי ס"ל ביאה נשואין עושה, א"כ חזינן דהתנא חשיב ביאה, אע"ג דגומר, וא"כ אי חופה קונה הו"ל לחשוב חופה ג"כ אע"ג דקונה וגומר בבת אחת, ואי ס"ל ביאה רק אירוסין עושה ומשו"ה לא חשיב חופה משום דגומר ג"כ הדרא קושיא לדוכתא דאז ע"כ תאמר דגומר עדיף מקונה, ובאמת זה אינו דאי ביאה אירוסין עושה א"כ קשה קושיית הגמרא לעיל למ"ל קרא דאשה נקנית בביאה, תיפוק ליה מיבמה, ול"ל מה ליבמה שכן זקוקה דהא עכשיו ס"ל דגומר עדיף, וע"כ מדאיצטריך קרא מוכח דקונה עדיף, וליכא למילף מיבמה שאינו רק גומר, וכיון דע"כ קונה עדיף קשה, האיך מוכח חופה שלא ע"י קידושין, כלומר שיקנה בתחלת הקניין מחופה דע"י קידושין ממה שגומר אח"כ, וא"כ הני שני קושיות אזלי בדרך ממנ"פ דאי ס"ל ביאה נשואין עושה קשה למה לא חשיב חופה ג"כ, ואי ס"ל ביאה אירוסין עושה ממילא מוכח מדאצטריך קרא דאשה נקנית בביאה דלא ילפינן מיבמה משום זקוקה ועומדת דקינה עדיף מגומר וא"כ האיך ילפינן חופה שלא ע"י קידושין, דהיינו שיוכל לקנות ג"כ מחופה שע"י קידושין, היינו ממה שגומר, וא"ש דלא ניחא לרבא לתרץ דילפינן מק"ו דכסף שאינו גומר אחר כסף דכיון דס"ל דקונה עדיף אזדא ליה ק"ו דר"ה לגמרי מכח קושיא הגמרא דלעיל שהוצרכנו לתרץ שכן זקוקת ועומדת, ומוכח דקונה עדיף, וא"כ הני שני קושיות דרבא הוא רק כמו קושיא אחת בדרך ממנ"פ דקשה או קושיא הראשונה, אי ס"ל ביאה נשואין עושה הו"ל לחשוב חופה ג"כ או קושיא השניה אי ס"ל ביאה אירוסין עושה ואז לא קשה לחשוב חופה ג"כ, דחופה קונה וגומר רק א"כ דביאה אירוסין עושה יהיה מוכח דקונה עדיף, וא"כ האיך גמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין, וכ"ז א"ש לסברת המהרש"א דר"ה ס"ל חופה קונה וגומר ג"כ (ודו"ק כי הוא נכון בסוגית הגמרא בס"ד) ודע דמלשון הגמרא כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין ולא אמר כלום חופה גומרת אלא אחר קידושין, ולמה נקט שעל ידי' קידושין יש להביא ראיה לסברת המל"מ פ"י מהלכות אישות דאפילו אי ס"ל חופה אינו קונה מ"מ מהני חופה קודם הקידושין לשויה אחר הקידושין נשואה למפרע עי"ש הלכה ב', (ועי' בשעה"מ ובספר טעם המלך שהאריכו בזה) ולסברת המל"מ מדוייק היטב, דאי הוי נקט חופה אחר קידושין הו"א דווקא אחר קידושין, ובאמת מהני חופה גם קודם קידושין, ומשו"ה נקט חופה ע"י קידושין כלומר דע"י קידושין עכ"פ מהני בכל גוונא אפילו קודם הקדושין שיהי' נשואה למפרע אחר הקדושין ודו"ק (ונבאר עוד בס"ד באות ח' ובאות כ"א):

ז

ראיתי בספר אור חדש שמדקדק למה נקנו רבא שתי תשובות בדבר, ולא קאמר דקשיא לר"ה ויש לתרץ עפ"י מ"ש לעיל באות ה' דאיהו הוי ס"ל אע"ע יש לתרץ דלא חשיב חופה, דלא מהני בנדה רק לרבא לשיטתו דס"ל אעל"מ וא"כ ביאה ג"כ לא מהני בנדה ושפיר קשה למה לא חשיב חופה ג"כ וא"כ ידע רבא שפיר דלר"ה לא קשה כל כך, דאיהו מצי סובר אע"מ, ומשו"ה קאמר רק שתי תשובות בדבר, כלומר דבדבר הזה יש עכ"פ ב' תשובות לפי סברתי דס"ל אעל"מ לחשוב חופה ג"כ כמ"ש לעיל, אמנם לפימ"ש לעיל באות ו' דשני תשובות של רבא הוא לעולם רק קושיא אחת מכח ממנ"פ דאי ביאה נשואין עושה קשה קושיא ראשונה שלש תנן וכו', וא' ביאה אירוסין עושה קשה קושיא השניה האיך גמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה ע"י קידושין, אתי נמי שפיר הלשון שתי תשובות בדבר דאי הוי נקט קשיא לר"ה שני קושיות הוי נוכל לומר דיש כאן שני קושיות ובאמת אין כאן רק קושיא אחת או הראשונה או השניה, משו"ה נקט שתי תשובות בדבר כלומר דיש שתי תשובות והוא רק בדבר אחד כלומר שע"י תשובות אלו קשה עכ"פ קושיא אחת כמ"ש ודו"ק:

ח

בריטב"א במס' יבמות נ"ז ע"ב כתב דאפילו אי ס"ל חופה אינו קונה, מ"מ מפסלא בחופה אם הוא פסול לה דכיון דעל דעת קידושין נכנסה שם וזימנה וקרבה עצמה לביאה פסולה קנסוה רבנן שלא תאכל בתרומה עכ"ל, ואמנם מסיים שם ומיהו לא מחוור וסברתו ע"כ דכיון דחופת לא הוי שום מעשה המועיל אמאי תפסל ע"י חופה מאכילת תרומה, אמנם מדברי הר"מ פ"ז מהלכות תרומות הלכה כ"א שפסק ג"כ דחופת אלמנה לכה"ג אפילו בלא קידושין נפסלה מתרומה עי"ש וע"כ דס"ל ג"כ דאע"ג דחופה אינו קונה מ"מ לעניין לפסול מתרומה מהני ע"כ דס"ל כסברת הריטב"א ג"כ וצ"ל אע"ג דהריטב"א מסיים דלא מחוור היינו כמ"ש דחופה לא נחשב לשום מעשה אי ס"ל חופה אינה קינה וא"כ לא מהני לעניין לפסול מתרומה ג"כ, אמנם אי ס"ל כסברת המל"מ (שהבאתי לעיל באות ו') דחופה קודם קידושין מהני שאם יקדשה אח"כ שיהי' נשואה בשעת קידושין אפילו אי חופה אינו קונה שפיר יש לקיים כסברא הנ"ל דכיון דמ"מ הך מעשה חיפה לא נוכל לחשוב ללא כלום שהרי ע"י חופה זאת תוכל להיות עוד נשואה מהשתא אם תתקדש אח"כ שפיר מהני לפסול עכ"פ דלא גרע ממשתמרה לביאה פסולה דאסורה מדרבנן בתרומה וא"ש לשון הרמב"ם דמעיקרא נקט הך דינא דמשתמרה לביאה פסולה לא יאכלו ואח"כ נקט דחופה גרידא ג"כ פוסלת והיינו כמ"ש דכיון דחופה גרידא לא הוי דבר בטל לגמרי כיון דאם תתקדש אח"כ תהי הנשואה למפרע לא גרע עכ"פ ממשתמרה לביאה פסולה ומשו"ה לא תאכל בתרומה ודו"ק:

ט

לפימ"ש לעיל באות ו' דעיקר קושית רבא וכי גמרינן חופה שלא ע"י קידושין וכו' היינו דקונה עדיף מגומר, יש ליישב בזה מה שהביא בספר עצמות יוסף להקשות על קושיית התוס' ד"ה חופה מה שהקשו ונימא דיו אסוף דינא וכו' מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף דהוא לכאורא קושיית הגמרא ומה סליק אדעתיה דהתוס' להקשות קישיות הגמרא עי"ש, ועוד קשה אי כוונת רבא ג"כ להקשות דנימא דיו אמאי לא מתרץ אביי ג"כ כתירוץ התוס' דר"ה ס"ל כר' טרפון דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו, אמנם להנ"ל א"ש דבאמת כל היכא דהק"ו לא נסתר רק משום דיו אמרינן דבאמת הק"ו נשאר בתקפו רק דהוא הלכה למשה מסיני דאמרינן דיו ואז שפיר יש לתרץ דאי ס"ל כר"ט לא אמרינן דיו וא"כ קושית התוס' לא היה לומר דהק"ו יהי' נסתר מכח עצמו דבאמת ס"ל ג"כ דגומר עדיף מקונה וא"כ קם שפיר הק"ו מכח עצמו רק דנסתר משום ההלכה דאמרינן דיו ואתי שפיר תירוצם דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אמנם קושיית רבא היה דאפילו בלא דיו אין התחלה כלל להך ק"ו דקונה עדיף. וזה שאמר כלום גמרינן חופה שלא ע"י קידושין וכו' כלומר דחופה שלא ע"י קידושין אין לו כח כלל לקנות דהא דחופה גומרת הוא רק ע"י קידושין היינו כיון שהיא כבר מקודשת לו יוכל לגמור אפילו ע"י חופה כיון שכבר מקודשת א"צ לזה מעשה חזק כל כך וסגיא אפילו חופה גרידא לגמור ובאמת קינה עדיף וגומר, על דרך שאמר בגמרא לעיל מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וא"כ דס"ל דחופה הוי מעשה קל מכסף ואין התחלה כלל להק"ו וא"כ לא מצי לדחות קושיית רבא דר"ה ס"ל כר' טרפון דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו דהא קושייתו אזיל שאין שום התחלה להך ק"ו וא"כ יש חילוק גדול בין קושיית תוס' ובין קושיית רבא בגמרא דעל קושיית רבא ליכא לתרץ כמה שתירצו התוס', ועי' בספר בית יהודה שהקשה ג"כ דקושיית תוס' הוא קושיית רבא אמנם לפימ"ש א"ש ודו"ק:

י

ואחרי שעלה בידינו להבין כוונת רבא במ"ש וכי גמרינן חופה שלא ע"י קידושין וכו' דכוונתו דהק"ו נסתר לגמרי דכח החופה אינו מעצמותו רק משום כסף שהיה קידם החופה ממילא נבין ג"כ כוונת אביי במה שדחה דברי רבא וס"ל ר"ה נמי הכי קאמר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה, והנה צריך להבין אמאי לא ניחא ליה לרבא ג"כ להוכיח הק"ו הכי מכסף שאינו גומר אחר כסף אמנם עפ"י סברא הנ"ל א"ש דהנה יש לנו שני דרכים מאחר שזהו וודאי מה"ת אתיא לן דחופה גומרת אחר קידושין להיות כנשואה לכל דבר, וזהו מוכח בגמרא כתובות מ"ח ע"ב נערה בתולה מאורשה וכו' ואי נשואה אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, א"כ חזינן להדיא דהתורה גלתה לנו דחופה גומרת הנשואין, ועי' בשטמ"ק מסכת' כתובות ז' ע"א, ובספר שעה"מ בקונטרס חופת חתנים סעיף ט' שהאריך בזה, וא"כ יש לנו מה"ת מפורש כסף לעניין קונה וחופה לעניין גומר ומעתה יש לומר כיון דכסף רק קונה שהוא מכח דכסף אינו עניין חזק כל כך שיוכל לפעול הגמר ג"כ וחופה שגומר הוא משום דחופה הוא עניין חזק שיוכל אפילו לגמור וממילא חופה נמי קונה מק"ו, אמנם אי ס"ל אפכא דכסף הוא עניין חזק שיש לו כח אפילו לתחלת הקניין וחופה אינו חזק כל כך שאין לו כח רק לגמור לאחר שכבר היו קידושין מעיקרא א"כ אזיל ליה הק"ו דר"ה כמ"ש, והנה א"כ אביי ס"ל דכסף הואיל ואינו גומר אפילו אחר כסף ממילא מוכח דכסף אינו עניין חזק כל כך וממילא מעלת החופה עדיף ורבא ס"ל דאין זה ריעותא לגבי כסף שאינו גומר ולא נגרע מעלת הכסף, אע"ג שאינו גומר אפילו אחר כסף וקונה עדיף מגומר, וא"כ נסתר הק"ו ודו"ק:

יא

ומעתה נבא לביאר הדברים בס"ד דהנה כבר כתבנו בתחלת הסוגיא בשם הריטב"א דלתחלת הקניין כסף עדיף ולגמר העניין ביאה עדיף, והנה לפי"ז לכאורא אין כאן שום ריעותא למעלת הכסף במה שאינו יכול לגמור כלל אפילו אחר כסף כיון דלגמר העניין שצריך דווקא ביאה וכסף אין לו שייכות לביאה דלא הוי מעניין ביאה כלל" משו"ה אינו גומר, אמנם אין זה משום גריעותא דכסף כלל רק דכסף אין לו שייכות לגמור, כמו דלא נוכל לומר שכסף אינו עניין חזק משום שאינו מתיר יבמה לשוק כמו חליצה, וא"כ מה שאין כסף גומר כמו חופה אינו משום גריעותא, דמעלת הכסף רק משום דכסף אין לו שייכות לגמר העניין כמו חופה שהוא קרובה לביאה אמנם כן היינו דווקא אם החופה שאמרה התורה שגומר הוא דווקא חופה הראויה לביאה כמ"ש בש"ע אה"ע סימן נ"ה דבעינן חופה הראויה לביאה, א"כ שפיר אמרינן דכסף אלים יותר מחופה, והא דאינו גומר הוא רק משום שכסף אין לו שייכות לגמר כיון שאינו כלל מעניין הביאה כמו חופה שראויה לביאה, אמנם אי ס"ל כדעת הי"א ברמ"א שם דחיפה מהני אפילו אינו ראויה לביאה וא"כ כיון דמצינו דכסף אינו גומר וחופה גומר הרי חזינן גריעותא למעלת הכסף מחופה, דחופה אע"ג שג"כ אינו מעניין הביאה יכול לגמור וכסף אינו יכול לגמור, וכל שיש לנו הוכחה דכסף אין לו מעלת הביאה וא"כ לא נוכל לומר הטעם דאינו גומר משום שאין לו שייכות לגמר דהא חיפה ג"כ אינו בגדר הביאה דהא מהני אע"ג שאינו ראויה לביאה, וא"כ איכא שפיר ק"ו לחופה שתקנה מק"ו דכסף שאינו גומר ואפ"ה קונה, וא"כ רבא ואביי פליגי בהא, דרבא ס"ל דחופה שגומר מה"ת הוא רק חופת הראויה לביאה וא"כ לא נגרע כלל מעלת הכסף שאינו גומר דהוא רק משום שאינו מעניין הביאה כלל, וא"כ כל שיש לומר דמעלות הכסף נשאר בכחו שפיר אמרינן דחופה לא אלים מכסף לעשות ק"ו כיון דחופה אין לו מעלה מצד עצמות, ועניין החופה, רק משום שסמוך לביאה וא"כ ליכא ק"ו חופה מכסף אמנם אביי ס"ל דחופה דמהני מה"ת לא בעינן ראויה לביאה, ואפ"ה גומר א"כ כיון דכסף אינו גומר ממילא מוכח דנגרע מעלת הכסף לעניין הגמר וחופה אלים מכסף ושפיר איכא ק"ו חופה מכסף וא"כ מ"ש התוס' ד"ה חופה דליכא למימר שכסף יגמור דלא אלים האי כסף מהאי כסף, היינו דווקא אי ס"ל דהא דחופה גומר משום דהוי ראויה לביאה א"כ שפיר אמרינן דמה דכסף אינו גומר הוא רק משום מאי אולמא דהאי כסף וכו' אמנם אי לא בעינן בחיפה שתהיה ראויה לביאה ואפ"ה כסף אינו גומר שפיר מוכח דפרע מעלת הכסף מדאינו גומר, ושפיר איכא ק"ו ובזה פליגי אביי ורבא ודו"ק:

יב

ועפי"ז י"ל פרפרת אחת בדף ג' ע"א דאיתא בגמרא מניינא למעוטי מאי, למעוטי חופה, ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו וכו', והנה יל"ד מאי נ"מ אי ס"ל לר"ה חופה קונה מק"ו או מטעם אחר בין כך ובין כך קשה למעוטי מאי, אמנם להנ"ל א"ש, דהנה לכאורא היינו יכולים לתרץ דמשנה ממעט חופה שאינה ראויה לביאה ור"ה דס"ל דקונה היינו דווקא בחופה הראויה לביאה, אמנם לפימ"ש דאי בעינן בחופה ראויה לביאה דווקא אזיל ליה הק"ו לגמרי דתו ליכא למימר מה כסף שאינו גומר אחר כסף דהא כסף אין לו שום שייכות לגמר כיון שאינו מעניין הביאה ולא נגרע מעלת הכסף, אע"ג שאינו גומר וע"כ אי ס"ל לר"ה חופה קונה מק"ו, צ"ל דס"ל דלא בעינן חופה ראויה לביאה דווקא א"כ שפיר פריך ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו, וע"כ קונה אפילו באינו ראויה לביאה למעוטי מאי ודו"ק - וא"ש נמי מ"ש שם רש"י חופה שאם מסרה אביה לחופה לשם קידושין וכבר עמד ע"ז בספר המקנה למה נקנו שאם מסרה אביה, ולפי הנ"ל א"ש דרש"י אתי לאשמעינן דמיירי בחופה שאינו ראויה לביאה דמסירת אביה היינו אפילו בפחותה מבת ג' שנים, דלא שייך ביאה, ומשו"ה נקט ג"כ לשם קידושין, כלומר דלא מיירו כלל בחיפה הראויה לביאה ודו"ק היטב (וע' עוד לקמן באות

יג

ועפ"י מ"ש דחופה ראויה טפי לקנות מביאה אי לאו דגלי קרא דביאה ג"כ קונה משום דביאה אינו ראויה לקנות אי לאו דכתבה התורה להדיא דביאה ג"כ קונה, משא"כ חופה שאין עושה שום סרך איסור ובפרט אי ס"ל דלא בעינן בחופה יחוד הראויה לביאה יש ליישב קושיית הפנ"י ג"כ שהקשה האיך ילפינן דחיפה קונה מק"ו דגומר ואמאי לא נימא העראה תוכיח דגומר ואינו קינה, ולדברינו א"ש, דבשלמא העראה אינו ראוי לקנות כיון דהעראה מחזי ג"כ כביאת איסור דהא לעניין כל עריות מרבינן העראה כגמר ביאה וא"כ אע"ג דגלתה התורה דביאה קונה, מ"מ היינו דווקא גמר ביאה שעשה מעשה גמור ובפרט אי ס"ל דביאה נשואין עושה, משא"כ העראה שיש לה גריעותה שאינו גמר מעשה וגם מחזי כאיסור לא מהני לקנות, משא"כ חופה שאין כאן שום צד סרך איסור מהני טפי לקנות מהעראה, וא"ש הק"ו דקונה מדגומר ולא דמי להעראה שיש שם צד איסור ג"כ ודו"ק:

יד

ראיתי בשו"ת בית יעקב סימן נ"ה שכתב דר"ה דס"ל דחופה קונה ס"ל ג"כ דביאה נשואין עושה וכיון דילפינן חופה מכסף ושטר וביאה ל"ל דיו לומר שאינו קונה רק אחר כסף כמו חופה שגומר ג"כ רק אחר כסף, שהרי ביאה גומר ג"כ אפילו בלא כסף וא"כ הה"ד חופה קונה אפילו בלא כסף ולא שייך לומר דיו ע"ש, והנה אי נימא דביאה נשואין עושה א"ש לתרץ מה שהביאו להקשות בשם אור חדש במס' יבמות נ"ח ע"א דפריך הגמרא האי שלא שטית ארוסה האיך משכחת לה, ומוקי לה כגון שבא ארוס עליה בבית אביה, והקשה אמאי לא מוקי לה טפי שקדש אותה בביאה ולא נצטרך לאוקמא שבא עליה באיסור ארוסה, וא"כ ממילא קדם שכיבת בעל לבועל כיון שקדש אותה בביאה, ועי' רמב"ם פ"ב מהלכות סוטה הלכה ח' שפסק דבא על ארוסתו בבית חמיו לא מקרי מניקה מעון ועי' שם בכ"מ ובמל"מ מ"ש בזה, עכ"פ קשה דהוי ליה לאוקמא שקדש אותה בביאה דלקדש בביאה וודאי לא מקרי ביאה אסורה כיון שהתורה התירה להדיא, (ועי' שו"ת בית שלמה לאה"ע סימן נ"ו הביא ג"כ קושיא זו.) אמנם אי ס"ל דמאן דס"ל חופה קונה ס"ל ביאה נשואין עושה והנה שם אזיל הגמרא אליבא דרב ושמואל דס"ל לדעת רש"י חופה קונה א"כ ליכא לאוקמא שקדש בביאה, דא"כ לא הוי תו ארוסה כיון דביאה נשואין עושה למאן דס"ל חופה קונה כמ"ש ודו"ק:

טו

והנה בסוגיא דיבמות שם הביאו האחרונים עוד כמה קושיות, [ועי' בספר המקנה ח"ג לינ"פ הגאון ר' זוסמאן סופר נ"י כלל מ"ד], א' קשה דמוקמינן לה כשנסתתרה כשהיא ארוסה ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה לדעת הלח"מ פ"י מהלכות אישות שמחלק בין חופת פסולות דהוי חופה הראויה לביאה כיון שבדעתו עכ"פ לבא עליה, משא"כ בנדה מסתמא אין דעתו לבא עליה בימי נדתה, וא"כ התם גבי סוטה ג"כ אין דעתו לבא עליה רק אם תשקה ותמצא טהורה וא"כ אמאי מהני חופה הא לא הוי ראויה לביאה לדעת הלח"מ שם [וקושיא זו הקשה בספר ישועות יעקב לאה"ע סימן ס"א ס"ק ב' – (ב') הקשה בספר בני אהובה פ"י מהלכות אישות הלכה ב' לשיטות הסוברים דבעולה לא נקנית בחופה' א"כ למה משקה אותה ממנ"פ דאי כבר נבעלה הרי לא תהיה נקנית לו בחופה, וא"כ לא יבדקו המים אותה כיון דלא קרינן בה תחת אישך, ואי לא זכתה ממילא למה יבדוק אותה, ושם תירץ דעכ"פ כיון שאינו יודע בבירר שהי' בעולה, שפיר מהני החופה, כלומר דמ"מ הוי חיבת ביאה כיון שהוא סובר שמא היא בתולה עדיין עי"ש, (ג') קשה לי אי נימא דבעינן חופה הראויה לביאה דווקא א"כ לא משכחת לה כלל האי דינא דאסתתר כשהיא ארוסה ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דאם היתה נבעלה אז בשעת חופה לא היה משקה אותה דהא בעינן שהבעל יהי', מניקה מעון, וא"כ אכתי קשה איך משקים אותה, דלמא בעל אותה ג"כ, וכי הבעל נאמן לומר שלא נבעלה בשעת חופה כיון דהיה יחוד הראויה לביאה דהא מאן דס"ל דבעינן חופה הראויה לביאה, ס"ל נמי שיהי' במקום הראויה לביאה ג"ב דהיינו שלא יהיה שם אנשים ג"כ, (ועי' היטב בשעה"מ בסוגיא,) וכה"ג ראיתי בשו"ת הגאון ר' עקיבא איגר מהד"ק סימן רכ"ב דליכא לאוקמא בשומרת יבם שבא עליה בבית אביה בלא עדים, וא"כ לאו אשתו הוא דאם לא היו עדים בדבר אינו נאמן להשקותם וא"כ ה"נ למה יהיה נאמן שלא בעל אותה ולהאמינו שהוא מנוקה מעון, וע"כ דלא בעינן חופה הראויה לביאה וא"כ מיירי שנכנסה לחופה ויש עדים שלא נבעלה שלא זזה ידם מתוך ידו כיון דלא בעינן חופה הראויה לביאה, אמנם אי ס"ל דבעינן חופה הראויה לביאה וודאי קשה האיך משכחת לה לעניין סוטה נכנסה לחופה ולא נבעלה, דלמא באמת נבעלה (ודו"ק היטב בכל אלו קושיות:)

טז

אמנם לפימ"ש לעיל באות י"א דמאן דס"ל חופה קונה לא בעינא באמת חופה הראויה לביאה, יתורץ הכל בס"ד, דהנה י"ל דפלוגתא דרב ושמואל הוא אי בעינן חופה הראויה לביאה דרב ס"ל דלא בעינן חופה הראויה לביאה, ומשו"ה מהני גם בפסולות, אמנם שמואל ס"ל דחופה בעינן הראויה לביאה דווקא ומשו"ה לא מהני בפסולות דאע"ג דחזינן שרוצה לכונסה לבעול אותה, מ"מ אמרינן כל כמה דלא בעל אותה ממש דלמא יחזור עוד מדעתי הרע ולא יבעול אותה וכן משמע מלשון הרשב"א מסכת' יבמות שכתב, וז"ל:

וזו הואיל ואינה ראויה לביאה אלא בפסול אינו חופה ועד שתבעל לו ממש אינו נשואה אלא ארוסה עי"ש, הרי דמשמע להדיא דבפסולה כל עוד שלא נבעלה לו ממש אמרינן אולי יחזור מדעתו הרע ולא יבעול, ועיין שו"ת דברי חיים חלק ראשון לאה"ע סימן ס"ה שכתב ג"כ כה"ג (וזהו דלא כהלח"מ שכתב דפסולה מקרי חופה הראויה לביאה, והרי דעת הרשב"א להדיא דפסולה לא מקרי חופה הראויה לביאה וכן התוס' שם מס' יבמות ד"ה רב אמר כתבו דחופה דפסולה לא מקרי ראויה לביאה) וא"כ מתורץ הכל בס"ד, דרש"י ג"כ ס"ל כמ"ש דאי ס"ל דחופה הוי אפילו אינו ראויה לביאה ט"ל ג"כ חופה קונה בלא קידושין ג"כ, ומשו"ה כיון דרב ס"ל יש חופה לפסולות ממילא ס"ל דחופה בלא קידושין ג"כ מהני, ואליבא דשמואל באמת לא פרש"י אי ס"ל חופא גרידא ג"כ קונה, ועוד מוכח מדברי רש"י דאי ס"ל חופה קונה ס"ל דקונה וגומר ג"כ (כדעת מהרש"א במס' קידושין) שהרי רש"י בד"ה יש חופה כתב דחופה ככניסת בעולה דמיא, וא"כ משמע דס"ל דקונה וגומר ג"כ והנה רב ששת לא רצה להביא ראיה דחופה גרידא קונה דזהו באמת אינו מוכח דהא הבריתא דשלא שטית ארוסה מיירי בחופה לאחר קידושין רק דממילא מוכח כיון דע"כ מוכח דלא בעינן חופה הראויה לביאה דסוטה אינו ראוי' לביאה ממילא מוכח נמי דחופה קינה (כמ"ש באות י"א לעיל דתליא בזה אי בעינן ראויה לביאה או לא,) וא"כ ממילא מתורצים כל הקושיות בס"ד, ומתורץ נמי קישיות הבני אהובה דעד כאן לא אמרינן דבעולה לא מהני חיפה רק אי ס"ל דחופה היא חיבת ביאה, ומשו"ה אמרינן דבעולה ליכא חיבת ביאה כל כך ולא מהני חופה, משא"כ הכא אזלינן דלא בעינן ראויה לביאה ולא תליא בחיבת ביאה כלל א"כ גם בעולה אית לה חופה וא"ש הכל בס"ד, וא"כ לא קשה על הרמב"ם כלל מהך סוגיא דיבמות דהכא אזלינן למאן דס"ל חופה קונה, וא"כ לא בעינן כלל חיפה הראויה לביאה כמה שהוכחנו מסוגיא דאי הוי בעינן הראויה לביאה לא שייך כלל לאוקמא בנכנסה לחופה ולא נבעלה, דדלמא נבעלה ולא היו משקים אותה וע"כ דלא בעינן חופה הראויה לביאה ומיירי שהיה עדים שלא נבעלה בחופה, אמנם הרמב"ם דס"ל כרבא דדחי לדרב הונא וס"ל חופה אינו קונה דבעינן חופה הראויה לביאה שפיר ס"ל דחופת נדה אינו קונה דבעינן חופה הראויה לביאה ודו"ק והא דס"ל להרמב"ם לעניין לפסול מתרומה דחופה פוסלת אפילו חופה בלא אירוסין ואפילו בפסולות כבר כתבנו לעיל באות ח' מ"ש המפורשים דלעניין לפסול שאני עי' לעיל באות ח' מ"ש בס"ד:

יז

במס' יבמות בתוס' ד"ה אמר רב יש חופה, הקשה הרי"ט מיוני לשמואל אי ס"ל חופה קינה וס"ל ג"כ אין חופה לפסולות א"כ האיך מוכח מהצד השוה דכסף ושטר וביאה, מה להני שכן קונין אפילו בפסולות דכה"ג נמי חשיב פרכא כדאשכחן פ"ק דמס' מנחות גבי טריפה לגבוה וכ"ת דלא חשיבא פרכא דחיפה דפסולות לא חשיבא הא כה"ג נמי הו"ל פרכא כדפריך תאמר בביאה שאין פודין בו הקדשות ומע"ש, והנה ראיתי בחידושי הרי"מ למס' קידושין שכתב לתרץ דעכ"פ היכא דלא ילפינן על פסולות שיקנה בחופה וגם לפרוך פרכא דלא שייך שניהם לא עבדינן דעיקר הפרכא היא רק דהאיך תאמר שזהו גורם החומרא מה שגומר הרי דמצינו שאין זה חומרא מה שגומר שהרי לא מהני בפסולות וא"כ כיון דלא שייך חופה בפסולות לא הוי פרכא (ועי' מ"ש בזה בספרי חלקת השדה בשו"ת סימן כ"ג:) אמנם בל"ז יש ליישב קושיית התוס' בפשיטות ג"כ דשמואל מצי סובר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ולהך מ"ד כתבנו לעיל באות ה' דביאה לא מהני ג"כ בפסולות וא"כ ילפינן שפיר דחופה קינה ול"ל מה כהני ג' שכן מהני אפילו בפסולות דהא ביאה ג"כ לא מהני בפסולות ואפ"ה קונה, וא"כ הה"ד חיפה, אמנם כבר כתבנו בלא"ה דלרש"י אינו מוכח דס"ל גם אליבא דשמואל חופה קונה דרק אליבא דרב כתב רש"י כן, משא"כ שמואל מצי סובר באמת חופה אין קונה והא דנקט אין חופה לפסולות היינו דלפסולות אין חיפה אפילו בחופה לאחר קידושין וכפר"ת דפליגי בחופה לאחר קידושין ודו"ק, ומצינן לומר לפרש"י דס"ל דפליגי בתרתי בין בחופה בלא קידושין ובין בחופה לאחר קדושין דרב ס"ל יש חיפה לפסולות אפילו חופה גרידא ושמואל ס"ל אין חופה לפסולות אפילו לאחר קידושין, וע' ריטב"א שהקשה דאי אין חופה לפסולות כלל א"כ האיך משכחת לה אשתי פסולה משמע דס"ל אפילו ע"י ביאה לא נעשית כנשואה באשה פסולה, אמנם הרמב"ן ס"ל דאפילו אי אין חיפה לפסולות, מ"מ ע"י ביאה נעשית אשתו וז"ל הרמב"ן במס' יבמות שם ואין לך נשואין בפסולות אלא ביאה ממש הא בביאה מודה שמואל דאי לא תימא הכי אלא נשואין בפסולות ליכא, ועוד אשתו פסולה דמיעוט רחמנא שבעלה כהן אסור לטמאות לה האיך משכחת לה עכ"ל עי"ש הרי דלדעת הרמב"ן ביאה מהני לכ"ע אפילו בפסולה דביאה וודאי גומר אפילו בפסולה ודו"ק:

חי

במס' קידושין י' ע"א איבעי' תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, נ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אי נמי לכ"ג דקא קני בתולה בביאה מאי, ומסיק הגמרא כל הבועל דעתו על גמר ביאה וכן קייל"ן בש"ע אה"ע סימן כ"ג סעיף ב' דרק בגמר ביאה מקודשת רק אם הערה בה ופירש מיד או שאומר בפירוש שרוצה לקנותה בתחלת ביאה אז אמרינן תחלת ביאה ג"כ קינה, וזה הוכיחו התוס' כאן ובמס' יבמות נ"ה ע"ב דשם אמרינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה ומשו"ה מחלקי התוס' בין דעתו לקנות בהעראה דבאמת קונה רק בסתם אמרינן דעתו על גמר ביאה, ויש להסביר דברי התוס' דבאמת מה"ת אמרינן דהעראה גרידא יש לה כח לקנות כמו בכסף מהני שו"פ הה"ד בביאה מהני העראה כיון דמצינו העראה חשיבא לעניין עריות כביאה, הה"ד לעניין קידושין מהני לקנות רק אם יש לנו איזה הוכחה שמסתמא לא רצה לקנות רק בגמר ביאה הו"ל כמו בכסף שאע"ג ששו"פ סגיא לקידושין מ"מ אם רוצה לקדשה ביותר משו"פ לא מהני פרוטה, ה"נ אם יש לו איזה טעם לקנות בגמר ביאה דווקא אינו נקנית בתחלת ביאה, והנה כחזי אנן אם תחלת ביאה קונה והו"ל תיכף ארוסה א"כ אסור לגמור ביאתו דהו"ל כבא על ארוסתו אי ס"ל ביאה רק אירוסין עושה, ומשו"ה אמרינן מסתמא אם גמר ביאתו לא היה דעתו לקנות עד גמר ביאה כדי שלא יעבור על איסור ארוסה בבית חמיו דאם אינו קונה עד סוף ביאה אין כאן איסור, ועי' באה"ע סימן כ"ה דרק לאחר שכבר היא ארוסה אז אסורה, וא"כ כל שחזינן שגומר ביאתו אמרינן מסתמא לא ניחא ליה שתהיה ארוסתו עד גמר ביאה כדי שלי יעשה איסור בגמר ביאה, וא"כ היינו דווקא אם גמר הביאה משא"כ כשהערה בה ופירש ממנה אז אדרבא אמרינן אפכא אם לא היה דעתו לקנותה בתחלה ביאה הו"ל כביאת זנית וע"כ שרצה לקנותה בתחלת ביאה וכן אם מפרש להדיא שדעתו לקנותה בתחלת ביאה וודאי תחלת ביאה ג"כ קונה רק בסתמא אמרינן דדעתו על גמר ביאה, דאם לא כן עושה איסור בגמר ביאה, וא"כ היינו דווקא לאחר שכבר אסרו חז"ל ביאת ארוסה, שפיר יש סברא לומר דאינו רוצה לקנות בביאה עד גמר ביאה שלא יעשה איסור בגמר ביאה לעבור על איסור ארוסה, משא"כ לקדש בביאה לא אסרו דאע"ג דאסור לקדש בביאה מ"מ ליכא איסור כמו בא על ארוסתו, ועי' במקנה הלכות קידושין בקו"א סימן כ"ו סעיף ד' מ"ש בזה. משא"כ מה"ת דליכא שום איסור בביאת ארוסה פשיטא דגם תחלת ביאה קונה דהעראה הוי כגמר ביאה לכל דבר ודו"ק:

ובזה יש להבין איבעיית הגמרא דנ"מ שקבלה קידושין מאחר, ובאמת הוא מציאות רחוק ולמה נקט נ"מ כה"ג, ועי' באור חדש, אמנם על פימ"ש א"ש דאשמעינן הנ"מ בכה"ג כדי שמזה נדע הטעם מ"ש שדעתו על גמר ביאה, דהנה באמת יש להבין כיון שקבלה קידושין מאחר והוא גומר מ"מ הביאה א"כ אם לא היה דעתו לקנותה בתחלת ביאה הרי עובר על איסור אשת איש. וא"כ מסתבר לומר שמסתמא ידע בנפשו שדעתו היה לקנותה בתחלת ביאה, ועי' בחידושי הרי"מ שהרגיש ג"כ בזה ועי' בספר אבן פנה על אה"ע סימן ל"ג ס"ק ב' אמנם י"ל כיון דב"כ ובין כך עושה איסור ביאת ארוסה אע"ג דאיסור אשת איש חמור, איתרע ליה חזקת כשרותו ובפרט דנוכל לומר שיצר אלבשו ולא היה יכול להניח מלגמור ביאתו, ובאמת לא היה דעתו לקנותה רק בגמר ביאה אע"ג שעכשיו עושה איסור, וא"כ ממנ"פ אמרינן דלא היה דעתו רק על גמר ביאה, דאי ס"ל חזקה דאיתרע לא שמה חזקה, א"כ גם כאן אמרינן כיון דאיתרע עכ"פ חזקת כשרותו לעניין ביאת ארוסה איתרע ג"כ לעניין איסור אשת איש ואע"ג שעובר על איסור אשת איש מ"מ מעיקרא לא היה דעתו רק על גמר ביאה, ואי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ ממילא מוקמינן ליה מעיקרא בחזקת כשרות ולא היה בדעתו שיבעול ארוסתו, שהרי מעיקרא מסתמא לא אסיק אדעתיה כלל שאחר יקדשנה תיכף לאחר תחלת הביאה, וא"כ אע"ג שעכשיו עושה איסור חמור, איסור אשת איש, מ"מ כיון דחזקה דאיתרע שמה חזקה מוקמינן ליה על מעיקרא בחזקת כשרות לגמרי ולא היה בדעתו לעבור אפילו על איסור קל איסור ארוסה, וממילא רק עכשיו איתרע חזקתי, וזה שאמר כל הבועל נקט תיבת "כל" כלומר דאפילו בכה"ג שאם דעתו על גמר ביאה נמצא שעובר על איסור אשת איש, מ"מ אמרינן דעתו על גמר ביאה, כיון דסוף סוף איכא איסור ארוסתו ובין ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה או לא שמה חזקה אמרינן דדעתו על גמר ביאה כמ"ש מכח ממנ"פ ודו"ק, אמנם דעת הרי"ף במס' יבמות, ודעת רבנו נסים כאן בתוס' לחלק בין תחלת קניין לגמר הקניין, דדווקא לאחר הקידושין מהני העראה לגמור אבל בתחלת הקידושין בעינן גמר ביאה דווקא ומה שקשה על זה, דא"כ האיך ילפינן דחופה קונה מדגומר נימא העראה תוכיח (וכבר כתבנו מזה לעיל באות י"ג עי"ש:

כ

והנה לכאורא יש לחקור מה מהני לן אפילו אם היה דעתו לקנות בתחלת ביאה, עכ"פ אם היא לא היה דעתה להתקדש בתחילת ביאה, מה מהני לן דעתו לחודא וא"כ אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הרי חזינן שלא היה דעתה להתקדש תיכף, אמנם כבר עמד בזה בחידושי הרי"מ למס' קידושין, ותירץ עפ"י דברי הר"ן במס' נדרים בסוגי' דבר פדא דאשה מסכמת דעתה לכוונת הבעל ועושית עצמה כהפקר לגבי בעלה שיזכה בה וא"כ ממילא הכל תלוי בדעת הבעל אם רוצה לקנות בתחלת ביאה או בסוף וא"כ אי הו"א שדעתו על תחלת ביאה כבר נקנית לו תיכף ולא מהני חזרתה אח"כ מה שקבלה קידושין מאחר וא"ש כל דברינו מ"ש אם דעתו על גמר ביאה או תחלת ביאה ודו"ק היטב, (ועי' עוד לקמן באות כ"ב:)

כא

הרמב"ן הקשה מאי קאמר הגמרא דנ"מ לכה"ג אי מותר לקדש בביאה דאם תחלת ביאה קונה מותר לקדש בביאה, הא בתר נשואין אזלינן והו"ל בשעת נשואין בעולת עצמו ואסור לקדש בביאה אפילו אי תחלת ביאה קונה, ותירץ הרמב"ן דמיירי שכנסה קודם לחופה, א"כ תיכף בתחלת ביאה נגמרו הנשואין ג"כ ומתוך כך הוכיח המל"מ פ"י הלכות אישות הלכה ב' דאפילו אי חופה אינו קונה, מ"מ חופה קודם קידושין מהני שאם יקדשנה אח"כ תהיה נשואה תיכף בשעת הקידושין ע"י חופה דמעיקרא, ועי' לעיל באות ח' שהוכחתי דגם הר"מ ס"ל הכי מדפסק בפ"ז מהלכות תרומות דע"י חופה בלא אירוסין נפסלה ג"כ מתרומה ואי הוי ס"ל דאם חופה אינו קונה לא נחשב לכלום אמאי תפסול ע"י חיפה גרידא, וע"כ דחופה מהני מ"מ שאם יקדשה אח"כ תהיה נשואה תיכף, ומשו"ה מהני החיפה לפוסלה עכ"פ מתרומה דחופה הוי קריבת דעת עכ"פ ועי' בלח"מ פי' מהלכות אישות הלכה ב' ד"ה אבל אם היתה נדה:

כב

נ"ל אע"ג דקייל"ן דאם לא גמר רק הערה בה ופירוש נקנית בהעראה לחודא היינו רק אם פירש תיכף בעוד שלא קבלה קידושין מאחר משא"כ אם פירש קודם גמר ביאה ולאחר שקבלה קידושין מאחר דאז לא מוכח כלל שמה שפירש הוא משום דדעתו היה לקנות בתחלת ביאה רק משו"ה פירש ממנה משום דידע בנפשו דדעתו היה על גמר ביאה, וממילא הוצרך לפרוש שלא יבא על אשת איש ומשו"ה כה"ג באמת מהני קידושי שני ומדוייק לשון הש"ע באה"ע סימן ל"ג סעיף ב' שכתב אבל אם הערה בה בזה ופירש מיד וכו' קנה מיד ולכאורא הוא יתור לשון מ"ש המחבר תיבת "מיד" אמנם להנ"ל א"ש כיון דנקט מעיקרא שקבלה קידושין מאחר, א"כ אינו מוכח מדפירש דדעתו היה לקנות תיכף רק משו"ה פירש שלא יעבור על איסור אשת איש, משו"ה מדייק המחבר לכתוב מ"ד כלומר טרם שקבלה קידושין ואעפי"כ פירש דאז מוכח דדעתו היה לקנות בתחלת ביאה תיכף, וכה"ג לא מהני קידושי שני, ועי' בספר אבן פנה לאה"ע סימן ל"ג ס"ק ב' מ"ש בזה ודו"ק היטב:

כג

נבאר קצת שיטות הפוסקים הנה הרא"ש הביא דעת הרבינו חננאל שפסק דספק אי הלכה כר"ה דחופה קונה דמאחר דאביי מיישב קושיות רבא אפשר שהלכתא כר"ה והרא"ש כתב דכיון דאביי מתרץ מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ובמשנה קתני מיתת היבם ג"כ אע"ג דרק בק"ו אתיא במס' קידושין י"ד ע"א וא"כ אדחי ליה תירוצא דאביי ועי"ש בקרבן נתנאל הגם שיש לומר דמיתת היבם אע"ג דאתיא ג"כ בק"ו מ"מ הוי כמו מילתא דכתיבה בהדיא דזהו הוי ק"ו חזק ביותר דמה איסור אשת איש ניתר ע"י מיתת הבעל מכ"ש יבמה שאינו אלא לאו בעלמא וק"ו כי האי וודאי הוי כמה שכתוב בהדיא עכ"פ שיטת הר"ח דהא דחופה קונה הוי ספיקא דדינא, וכן דעת הרי"ף ג"כ לפי מה שמפרש הרמב"ן דבריו דהוי ספיקא, ומשו"ה לא הביא הך דר"ה, וגם לא הביא למעוטי, חופה וכן הרמב"ם השמיט הא דר"ה נראה ג"כ שסובר כדעת רבו הרי"ף דהוי ספיקא ובש"ע אה"ע סימן כ"ו סעיף ב' הביא שני דעות, אחד דחופה אינו קונה ויש אומרים דהוי ספיקא, ולהבין כוונת דבריהם למה נסתפקו ובאיזה סברא תלוים צדדי הספק נ"ל על פי מ"ש לעיל באות י"א דהא אי ק"ו דר"ה אתיא שפיר או לא תליא אי ס"ל חופה הראויה לביאה בעינן או דחופה הוי אע"ג שאינה ראויה לביאה וזהו באמת איבעי' דלא אפשטא במס' כתובות נ"ו ע"א ומשו"ה נשאר בספק דאי הוי בעינן חופה הראויה לביאה אינו עניין כלל שתקנה כמ"ש לעיל ודו"ק:

כד

והנה המהרי"ט בחידושיו על הרי"ף כתב דע"כ חופה אינה קונה דהא ע"י חופה נעשית ארוסה (דס"ל למהרי"ט דלא כדעת מהרש"א דלמ"ד חופה קונה גומר ג"כ תיכף) ואסורה לו בביאה והו"ל חופה שאינו ראויה לביאה מזהו מוכח דס"ל אע"ג דרק מדרבנן א"ר לביאה ג"כ אינו ראוי מקרי, ונ"ל דאפילו אי הוי ס"ל דבעלמא מה שהוא רק מדרבנן אסור, לא מהני לדאוריתא מה שכבר האריכו בזה גדולי האחרונים, הכא מ"מ כ"ע מודי דאפילו אם רק מדרבנן אינו ראוי מקרי, ג"כ אינו ראוי דהא מאן דס"ל חופה הראויה לביאה בעינן, היינו דחופה הוי משום חבת ביאה וא"כ כל שלא יוכל לבעול אותה יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ חיבת ביאה ליכא וא"כ כ"ע מודי דאין חילוק אם היא אסורה מדאוריתא או אפילו רק מדרבנן ועי' בשעה"מ בחופת חתנים סעיף ו' ודו"ק היטב בזה הסברא, ובהכי יש לדחות מ"ש בספר יעלת חן בבית חתנים סימן יו"ד לחלק דאפילו לדעת הרמב"ם דחופת נדה לא מהני, מ"מ כה"ג ביוהכ"פ יכול לקנות בחופה דבשלמא בנדה מחוסר מעשה הטבילה, משא"כ ביוהכ"פ שמשא ממילא ערבה, ובאמת בשעה"מ עצמו בחופת חתנים שם סעיף ד' הרגיש בעצמו כעין האי חילוקא, וכתב שאין בו כדי שביעה, וכוונתו בזה מבואר דכיון דעיקר חופה למ"ד חופה הראויה לביאה משום דמכיון דיודע שיבעול אותה תיכף נעשית כאשתו ע"י חבת ביאה וא"כ ביוהכ"פ גורם שיבא לכלל ביאה מחוייב עוד ליכנס בביהמ"ק ולעבוד עבודה לא מהני חופה כה"ג לדעת הר"מ ודו"ק:

כה

עוד ראיתי בספר יעלת חן שם בסימן י"א שרוצה להעמיס בכוונת הרמב"ם מה שפסק פ"ז מהלכות תרומות דחופת פסולים פסלה מלאכול בתרומה דהטעם משום דס"ל דבעינן יחוד הראויה לביאה וכיון שנתיחד עמה חיישינן שנבעלה לו, אמנם המעיין שם בדברי הרמב"ם יראה דאין הטעם כלל שמא נבעלה שהרי קודם לזה כתב דאירוסין פוסלין אותה משום שמשתמרת לביאה פסולה ואח"כ כתב וכן חופה בלא אירוסין פוסלת אותה והנה גבי אירוסין וודאי אין הטעם שנפסלה משום חשש שנבעלה דבארוסה ליכא חשש שנבעלה דמהי תיתי לחוש ורק משום שקרובה לביאה פסולה וה"נ בחופה כיון שעכ"פ נראה שמיחדה אצלו ורוצה לקדשה אע"ג דחופה אינו קונה, מ"מ מוכנת לו לבעולה כמ"ש הריטב"א במס' יבמות נ"ז ע"ב (ועי' מ"ש לעיל באות ח') משו"ה נפסלה מתרומה ודו"ק:

כו

והנה באלמנה אי מהני חופה לגמור או בעינן ביאה דווקא, בש"ע אה"ע סימן ס"ד דאלמנה אין חופה קונה אלא יחוד של ביאה עי"ש סעיף ה' משמע דעכ"פ אפילו בלא ביאה ממש נמי עושה נשואין אפילו באלמנה, ועי"ש היטב בחמ"ח ס"ק ו' ובב"ש ס"ק ה' ובשו"ת משאת בנימין סימן צ"א נמי מסקנתו דבבתולה סגיא בחופה אפילו שאינו ראוי ליחיד ובאלמנה בעינן הראוי להתיחד שם א"ע לא בעינן ביאה ממש, ובמג"א סימן של"ט ס"ק י"א מסקנתו שם דאלמנה לא נקנית רק בביאה ממש ולא מהני אפילו יחוד הראויה לביאה אם לא בא עליה ממש לא קנאה עי"ש ועי' בספר תוספ' שבת שם ס"ק י"ד דבעולה יש לה דין אלמנה ואינה נקנית בחופה והנה יש להקשות אי ס"ל דאלמנה אין חופה גומרת בה, א"כ יש להקשות על ק"ו דר"ה דיליף חופה מכסף, מה לכסף שכן מהני אפילו באלמנה או בבעולה לקנות משא"כ בחופה דלא מהני באלמנה כמה שהקשו התוס' במס' יבמות נ"ז ע"ב לשמואל דחופה לא מהני בפסולות דמפרך הק"ו, וצ"ל דלר"ה חופה מהני אפילו באלמנה ויהי' מכאן ראיה למ"ש באות י"א דעיקר הק"ו דר"ה לא שייך רק אי לא בעינן חופה ראויה לביאה דווקא, וא"כ י"ל דעיקר הטעם דבאלמנה ובעולה לא מהני חופה היינו משום דחופה הוא רק משום חיבת ביאה ובבעולה או אלמנה דמחזיקינן נמי לבעולה ליכא חיבת ביאה כל כך ואינו קונה רק ביאה ממש ולא היחוד הסמוך לביאה, משא"כ למאן דלא בעי חופה הראויה לביאה מהני חופה אפילו בבעולה ג"כ וכמ"ש לעיל באות נ"ז עי"ש היטב, וא"ש הכל בס"ד, ולעניין אי מהני חופה בקטנה פחותה מבת ג' שנים עי' במל"מ פ"ג מהלכות אישות הלכה י"א שהאריך בזה, ועי' שעה"מ בחופת חתנים סעיף ב' מה שהביא מגמרא דמס' יבמות נ"ז ע"ב מ"ש שמואל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת ג' שנים הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, והנה לעיל כתבנו דרב ס"ל ג"כ דלא בעינן חופה הראויה לביאה (עי' לעיל באות ט"ז) ומ"מ מודה דקטנה פחותה מבת ג"ש אין לה חופה, וע"כ דאע"ג דלא בעינן חופה הראויה לביאה מ"מ קריבת דעת בעי ע"י חופה, והיינו דווקא במי שמצד עצמה הוא ראויה לביאה עכ"פ, משא"כ בקטנה שאינה בגדר ביאה כלל ליכא אפילו קריבת דעת ולא מהני חופה, אמנם יש לעיין דא"כ מפרך ק"ו דר"ה דמה לכסף שכן מהני אפילו בקטנה פחותה מבת ג' שנים ע"י אביה, משא"כ חופה, אמנם לפימ"ש באור חדש דשטר לא מהני בלא הגיעה לעונת הפעוטות עי' בתוס' מסכת' גיטין ס"ד ע"ב ד"ה וכל שאינה יכולה שפירשו כן בדברי רש"י דאפילו ע"י אביה אינה מתקדשה בשטר פחות מעונת הפעוטות א"כ א"ש ק"ו דר"ה דל"ל מה לכסף שכן מהני אפילו בפחותה מבת ג"ש דאמרינן שטר יוכיח, וא"ש הק"ו ודו"ק (ועי' בספר אור חדש בסוגיין בגמרא בד"ה אמר רבא ודו"ק), אמנם לעיל באות י"ב העליתי דמאן דס"ל דלא בעינן חופה הראויה לביאה מהני אפילו בפחותה מבת ג' שנים עי"ש:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה