אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער קניינים › שער ג

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער קניינים · שער ג

שער ב

ח"ת בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו מס' כתובות נ"ח ע"ב:

א מתני' המקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת פרש"י במתני' מפרש מה הוא עושה לו משקל חמש סלעים לכאורה י"ל כוונת רש"י בזה דהנה לפי מאי דאמרי' בגמ' דמשו"ה אין מע"י קדוש משום דמצית אמרה איני ניזוני' ואינו עושה. והנה לשיטת הר"נ דאפי' באומר' איני ניזוני' ואיני עושה מ"מ המלאכות דצרכי הבית כגון טחינ' ואפיה משיעבוד' לו לעשות ולא כדעת התוס' לקמן ס"ג ע"א ד"ה ר"ה דפטור' מכל ז' מלאכות ועי' בא"ע סי' פ' סעיף ט"ו ברמ"א שהביא בזה שני דעות וא"כ לשיטת הפוסקים שהובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סעיף ד' דמקנה דבר שלב"ל עם דבר שב"ל דקנה א"כ הול"ל הואיל וההקדש חל עכ"פ על הזיין מלאכות דמזה לא מצי לאפקועי עצמה ה"נ חל על שאר מעשה ידיה כשיגיעו לידו. ולכך פרש"י דמתני' מיירי שלא הקדיש רק מה שהי' עושה לו בצמר ומזה מצי להפקיע עצמה ולכך אינו קדוש ועי' בחי' הפלאה. אמנם ממ"ש רש"י בסמוך ד"ה ואינו עושה לך כלום משמע מזה דס"ל דאפי' מהשבעה מלאכות נמי מצי לאפקועי עצמה וא"כ נסתרי' דברינו. ונראה דמשו"ה מפרש רש"י כמה הי' עושה לו לומר דמתני' לא מיירי באמר יקדשו ידיך לעושיהם דאז היו מעשה ידיה באמת קדוש וכדעת הר"מ פ"ו מהל' עירוכין הלכה כ"ח וכמה שנבאר לפניו בס"ד רק דבכה"ג היה כל מעש"י קודש אפי' מהנהו ד' מלאכות דמתני' נ"ט ע"ב ולכך פרש"י דמיירי שלא הקדיש רק מה שהי' עושה לו בעצמו וע"כ לא מיירי שהקדיש גוף ידיה ולכך אמרי' הר"ז עושה ואכלת. ועי' פנ"י שכ' דרש"י נקט מה הוא עושה לו ליישב לשון המותר דסיפ' שהי' המותר מה' סלעים. ויש להסביר דבריו דהא לישנ' דהמותר מצינו נמי לפרש מה שהותירה ממזונותיה שלא אכלה והיה הפירוש במתני' הר"ז עושה ואוכלת כלומר מה שצריך לה לאכילה והמותר שהותירה מידי מזונותיה ר"מ אומר הקדש ועי' בשיטה מקובצת רק כיון דבחייה ל"ש כלל לומר שהותירה דמי יודע אם לא יצטרך לה למחר שכך הוצרכנו לפרש המותר מה' סלעים ודו"ק: (ב) והנה אם היינו מפרשי' במתני' המותר היינו מה שלא אכלה א"כ היה ההו"א דבאמת ההקדש חל רק האשה תוכל לגבות מזונותיה מן ההקדש דמעשה ידיה משיעבו' לה על החוב מזונות שמגיע לה מהבעל כמ"ש השיטה מקובצת דמעש"י הוי משיעבוד' לה כאפותיקו מפורש ועי' בס' אבני מלואים לא"ע סי' פ"א והוי מדוייק הלשון דהר"ז עושה ואכלת ולא קתני אינו הקדש ועי' במפורשים שעמדו בזה ולהנ"ל היה מדוייק לומר דבאמת קדוש רק אם אין הבעל נותן לה מזונות הר"ז גובה משל הקדש למזונותיה. אמנם רש"י לא ס"ל הכי שהרי בד"ה הר"ז עושה ואכלת פרש"י אין מעש"י קדוש על פיו כוונת רש"י לשלול בזה שלא נפרש דבאמת חל ההקדש רק שהי' גובה מן ההקדש למזונותיה לכך פרש"י דאין מעש"י קדושי' כלל וא"כ שפיר פרש"י דהמקדיש מעש"י אשתו היינו הה' סלעים והמותר היינו המותר מה' סלעים דלא נפרש המותר ממזונותיה כיון דלא נחתא קדושה כלל למעש"י והא דנקט באמת הר"ז עושה ואכלת ולא נקט אינה הקדש אפשר דהוא נתינת טעם דמשו"ה אינו הקדש כיון דמצי לומר אני עושה ואוכלת כלומר אינו ניזוני' ואינו עושה משו"ה לא חל ההקדש כלל אפי' אם אינו אכלת מעש"י כגון שניזוני' ממקום אחר וכסברת הר"נ דכיון דמצי לומר א"נ וא"ע אין ברשותו כלל להקדיש'. ובעיקר שיטת הרמב"ם פ"ו מעירוכין דידים בעצמן מצי להקדיש אע"ג דיכולה לומר א"נ וא"ע נבאר לקמן בס"ד ועי' בלח"מ פי"ב מהל' אישות הלכה ד' ודו"ק:

ג ברש"י ד"ה המותר הקדיש מותר מעש"י אשתו ולא הקדיש מעש"י עצמן והמותר קנוי לו במע' כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת. והנה רש"י פירש דסיפ' מיירי שלא הקדיש מעש"י עצמן והנה פשיטא דרש"י לא כתב כן רק אליבא דידן דלא מפרשי' לטעמא דר"מ דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם משא"כ לר"ל דטעמא דר"מ משום דהוי כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם פשיטא דליכ' לפרושי סיפא דלא הקדיש מעש"י עצמן דהא אם בפירש לא הקדיש רק המותר האיך נימא דנעשה כאומר יקדשו ידיך הא באומר יקדשו ידיך הוי כל מעש"י קדוש וע"כ דרש"י לא פירש כן רק לדידן דלא ס"ל בטעמא דר"מ כר"ל דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך. וכן משמע מתוס' ד"ה מתוך שהקשו לר"ל ממתני' דקתני עושה ואוכלת ואי הוי מפרשי' לר"ל נמי כפרש"י דלא הקדיש מעש"י א"כ לא קשה ממתני' דעושה ואכלת דהא לא הקדיש עיקר מעשי' כלל וע"כ צ"ל דלר"ל וודאי מיירי סיפא דהמותר שהקדיש הכל עיקר מעש"י והמותר ולכך ס"ל דנעשה כאומר יקדשו ידך. וממ"ש רש"י דהמותר קנוי לו במע' כסף שתקנו חכמים שיתן משמע נמי דקאי אליבא דרב ושמואל דס"ל הכי דהמותר תחת מע' כסף וא"כ אינו הקדש לר"מ רק לאחר מית' ודקדק רש"י לפרש שקנוי לו המותר במע' כסף שתקנו לו שיתן בכל שבת וממ"ש שיתן ולא כתב שנותן לה משמע דאפי' אינו נותן לה רק כיון שתקנו לו חכמים שיתן אעפ"י שאינו נותן לא הוי רק כבע"ח וכ"ז שהי' בחייה מצי לעכב המותר בשביל המע' כסף שחיי' לה וממילא לאחר מית' דפקע החוב שפי' הוי הקדש וא"כ י"ל דזהו החילוק בין מעש"י כשאינו נותן לה מזונות ובין המותר כשאינו נותן לה המע' כסף דבמעש"י כיון שהי' תחת מזונות והיה עיקר התקנה לטוב' האשה מסתמא שהרי אי אפשר לה בלא מזונות א"כ כל שאינו נותן לה מזונות נפקע כח הבעל לגמרי ממעש"י ולא חל ההקדיש כלל אפי' לאחר מיתת' כיון דלא חל בשעתה לא מצי לחול לאחר מיתת' ג"כ דכל שאינו נותן לה מזונותיה נפקע רשות הבעל לגמרי ולא מצא ההקדש מקום לחול כלל. משא"כ מותר שהי' תחת מע' כסף אינו מוכרח שהי' רק משום טובת האשה דאטו מוכרח לה המ"כ כ"כ לומר שעיקר התקנה רק בשבילה היתה וא"כ י"ל שהתקנה היתה לטוב' הבעל ומשו"ה אעפ"י שאני נותן לה המ"כ מ"מ משו"ה לא נפקע לגמרי זכות הבעל רק שהי' כבע"ח ומצי גבתה ממותר המע' כסף שמגיע לה ומשעבוד לה כל המותר לחוב ההוא דלענין זה הו"ל כאפותיקי מ"מ מצא ההקדש מקום לחול בשעתו אם יפרע לה המותר וא"כ לאחר מית' דפקע החוב חל ההקדש במה שנותר לאחר מית' למפרע. אמנם כ"ז אי ס"ל דמותר תחת מע' כסף אז שפיר מצינו לומר דהתקנה לא היתה העיקר לטוב' האשה ולכך הבי' רש"י דהמותר קנוי לה במ"כ משא"כ אי ס"ל דמותר תח' מזונות וכיון דאי אפשר לה בלא מזונות שפי' מצינו לומר דעיקר היתה לטוב' האשה א"כ כל היכ' שאני נותן לה מה שמגיע לה תחת מותר דהיינו מזונות למאן דס"ל הכי שמזונות תחת מותר נפקע כח הבעל לגמרי ולא חל ההקדש כלל ולכך פרש"י כאן דמותר תח' מ"כ ולכך שפי' הוי הקדש ולפי' אם אינו נותן לה המ"כ כיון שהתקנה היה נמי לטוב' הבעל אפי' אם אני נותן לה מ"כלא הוי האשה רק בע"ח והמותר אצלה כאפותיקו מ"מ שפיר חל ההקדש לאחר מית' וא"ש לשון רש"י במ"ש שתקנו לה במ"כ שיתן לה ולא כתב שהי' נותן לה דלרב ושמואל מיירי באמת שאינו נותן לה מע' כסף ודו"ק:

ד אמנם אי הו"א דהקדיש המותר לבד ולא מעש"י כמ"ש רש"י במתני' ד"ה המותר פשיט' דלא מצינו לומר דנעש' כאומר לה יקדשו ידך כיון דבפי' לא הקדיש כל מעש"י ובזה יש ליישב מה דיל"ד בסוגי' דאמר ר"ל לא תימ' טעמ' דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דשלב"ל וכו' אלא נעשה כאומר לה יקדשו ידך ופריך אח"כ והא שמעינן לי' לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ומסיק הגמר' מההוא אין מהא ליכא למשמע מינ' ויל"ד טובא אי כיון דבאמת גם ר"ל מוד' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל. א"כ מה חרד עלינו כל החרדה הזאת דלא נימא במתני' נמי דמשו"ה המותר הקדש משום דמקדיש דשלב"ל כיון דס"ל לר"מ בעלמא נמי הכי ב' יל"ד ברש"י ד"ה והא שמעי' לי' וז"ל ה"נ אדם יודע יודע שאין אדם מקדיש דשלב"ל וגמר ואמר לשם ידים עצמ' וקשה טובה כיון דבאמת ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל איך נוכל לומר אדם יודע שאין אדם מקדיש וכו' וקושי' זו ראיתי ג"כ בס' יעלת חן שהקשה כן. ג' הקשה המהר"ם לובלין לשיטת הרבינו יונה בטור א"ע סי' פ' דבמותר לכ"ע לא מצי לומר איני נוטלת המע' כסף ואיני נותנ' המותר א"כ מאי קאמר דר"ה פליג על ר"ל הא ר"ל דקאי אסיפ' לענין מותר ור"ה נמי מוד' דאינ' יכולה לומר איני נותנ' המותר ואיני נוטלת מ"כ:

אמנם לפימ"ש א"ש הכל בס"ד דע"כ כיון דר"ל איני רוצה לפרש במתני' הטעם משום אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ דה"ט דר"ל דאי הוי מפרשינ' הטעם משום אדם מקדיש דשלב"ל הוי מוקמי' למתני' אפי' בהקדיש המותר לבד ובכה"ג ס"ל לר"ל דהיכא דהקדיש המותר לבד דאז ל"ל דהוי כאילו הקדיש הידים עצמ' ממילא גם המותר אינו קדוש ואע"ג דאדם מקדיש דשלב"ל מ"מ היכא דלא הקדיש רק המותר כיון דמותר לא הוי עביד' דאתי ס"ל לר"ל דאפי' לר"מ אינו יכול להקדיש ובהרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר הוי כמו עבידי דאתי כמ"ש התוס' ד"ה לאחר שאתגייר ולכך מוקי ר"ל למתני' דמיירי בסיפ' במי שהקדיש כל מעש"י וא"כ שפי' מצינו למימר דנעשה כאומר יקדשו ידך כיון שהקדיש כל מעשה ידיה. וא"כ שפיר כ' רש"י ה"נ אדם יודע שאין מקדיש דשלב"ל כלומר בכה"ג דלא הוי עביד' דאתי ומסתמ' היה כוונתו להקדיש גוף ידיה עצמ' דתו לא הוי דשלב"ל. ומתורץ מה שדקדקנו באות א' וב'. וא"כ ממילא נמי ל"ק קושי' המהר"ם דהגמ' שפיר הוכיח דע"כ לר"ל לא מצי אמר' א"כ וא"ע אפי' לעיקר מעש"י דאי הוי מצי לומר בעיקר מעש"י א"כ וא"ע א"כ ל"ש לומר כלל דנעשה כאומר יקדשו ידך כיון דגוף ידים מצי להפקיע מהבעל שתאמר א"כ וא"ע וע"כ דס"ל דאינו יכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ מצי להקדיש גוף ידיה שהם ברשותו וממילא חל הקדושה גם על המותר דאע"ג דלא הוי עביד' דאתו חל עליהם הקדושה מכח הידים. והוי כמו שהקדיש דקל לפירותיו שאינו רגיל לעשות פירות רק כור אחד דפשיט' דאפי' עשה כמה כורים נמי קדוש כיון דהקדושה חלה מכח גוף הדקל ה"נ חל הקדושה על המותר אע"ג דלא עביד' דאתו וגם אינו יכול לכופה לעשות מותר [דאפי' לרבינו יונה שאינו יכולה לומר איני נותנה המותר ואיני נוטלת ע"כ היינו רק שכבר נעשה המותר משא"כ לכופ' לעשות המותר פשיטא שאינו יכול] מ"מ שפיר קדוש מכח הידים בעצמה וע"כ דלא ס"ל דר"ה דלר"ה אין מקום לתפוס קדושה בגוף ידיה כיון דמצי להפקיע כל מעש"י מבעלה ע"י שתאמר א"נ וא"ע. רק אי ס"ל לר"מ אפי' בכה"ג אדם מקדיש דשלב"ל מצינו שפיר לומר כפרש"י דסיפא דהקדיש המותר מיירי שהקדיש המותר לבד והטעם משום דאדם מקדיש דשלב"ל דבכה"ג ע"כ ל"ל דנעשה כאומר לא יקדשו ידך כיון שלא הקדיש רק המותר לבד וע"כ דאין רצונו להקדיש גוף ידיה וא"ש הכל בעזהי"ת ויבואר עוד בס"ד ודו"ק: (ה) לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות עירוכין הלכה כ"ח וכן המקדיש מעש"י אשתו הר"ז עוש' ואוכלת והמותר חולי' אמ"ל יקדשו ידך לעושיהם הואיל והן משועבוד' לו הרי כל מעש"י קודש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעשה להביא קודש וכן כל כיו"ב עכ"ל ותמה עליו הר"נ בסוגי' דע"כ לא מהני אפי' אומר בפי' יקדשו ידך רק לר"ל דס"ל דלא מצי למימר א"נ וא"ע משא"כ לר"ה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ אין ברשותו כלל להקדיש גוף ידיה כיון דמצי לאפקוע' מינה עי' בר"נ. והנה הלח"מ פי"ב מהל' אישות הלכה ד' כתב דהר"מ מיירי שהוא זן אותה ממש וא"כ יש לו שיעבוד על הידים עצמה ולכאורה משמע הכי נמי בדברי התוס' ד"ה מאי לאו בניזוני' שכתבו לא כשהי' זן אותם קאמר דא"כ יקדשו מעש"י אלא שמבקש לזונה והי' אינ' רוצה ועי' רש"י ד"ה מאי לאו משמע הא כשהי' ניזונ' ממש שפיר חל ההקדש אפי' לר"ה רק דהגמ' קאי אפי' בהקדיש מעש"י כה"ג דסוגיא קאי אי ס"ל אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אפי' לדידן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל מהני עכ"פ היכא שהקדיש הידים עצמם בניזונ' ממש. וראיתי להב"ש סי' פ"א ס"ק ג' שכ' דכל שהי' נידונ' בשעת הקדש תו לא מצי למימר א"כ וא"ע אפי' לר"ה דכיון שנתרצית בשעת הקדש תו לא מצי לחזור וכן כתב הפנ"י בסוגי' ועי' בס' בית מאיר לא"ע סי' פ"א שתמה על הב"ש בזה. והנה מלשון הר"מ שכתב הואיל והן משיעבוד' לו נראה בוודאי שניזונה ממנו וא"כ חל השיעבוד על הידים וחל הקדישו של הבעל מכח השיעבוד. ונ"ל דטעמא דהר"מ דס"ל דהיכא שהי' ניזונ' ממש מצי להקדיש הידים הי' דהנה במס' פסחים ל"א אמרי' דהיכ' דאקדיש מלוה אי מהני ההקדש הי' דאי אמרי' מכאן ולהבא גובה אינו חל ההקדש ואי אמרי' למפרע גובה חל ההקדש והנה אע"ג דאנן קיי"ל מכאן ולהבא גובה ולא מצי המלוה להקדיש מ"מ י"ל דבאפותקי מפורש לכ"ע למפ"ג. עי' בחי' פנ"י מס' פסחים ל"א בסוגי' דהרהינו שכ' נמי הכי דבאפותקי מפורש רבא נמי מצי סבר למפרע גובה. ונבאר עוד בס"ד בסוגי' דהקדש חמץ ושחרור. והנה כאן היכא שהי' זן אותה וחכמים שיעבודו לו מעש"י הוי כאפותיקי מפורש דהא ממקום אחר אינו יכול לגבות תמור' מזונותיה והו"ל כאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו דהו"ל כאפותיקי מפורש ולכ"ע למפ"ג ושפיר חל הקדש המלוה ולכך ס"ל להר"מ דידים בעצמן מצי הבעל להקדיש מכח שהן משועבדי' לו. דאע"ג דמצי לומר א"נ וא"ע מ"מ כ"ז שלא אמרה הרי הן בשיעבודו וא"ש מה שהביא המשל לאומר אילן זה קודש דהתם נמי אע"ג שאם לא יעשה פירות לא יהי' קדוש מ"מ כ"ז שעושה פירות הרי הם קדושים ה"נ אע"ג דמצי לומר גם אח"כ א"כ וא"ע אם תאמר כן הוי כאילו לא תעשה פירות מ"מ כ"ז שלא אמרה כן הרי עושי' פירות והו"ל קודש כיון דמעש"י הוי אצל הבעל כאפותקי מפורש כמ"ש ס"ל להר"מ לכ"ע למפרע גובה ושפיר מצי המלוה להקדיש כדמוכח מסוגי' דמס' פסחים ועי' בש"ע חו"מ סי' קי"ז מדין אפותקי מפורש ויבואר עוד בס"ד ודו"ק. ובחי' הפלאה כתב ליישב דברי הר"מ דס"ל דיקדשו ידך מהני משום דס"ל דבשבע' מלאכות אינו יכולה לומר א"נ וא"ע כשיטת הר"נ וכיון דחל ההקדש בהנהו מלאכות שאינ' יכולה להפקיע עצמה חל על כל מעש"י כמו מקדיש דשלב"ל עם דשב"ל דמהני לדעת קצת פוסקים בחו"מ א ר"ט ועי' שם בקו"א סי' פ"א ס"ק ב':

ו רש"י ד"ה סיפא אצטריכ' לי' לאשמעי' פלוגתא במותר דלא שייך אמדונא ואע"ג דאינו ניזונ' איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה ולכאורה יל"ד מ"ט נקט רש"י כאן דווקא לאחר מיתה כיון דהא פלוגת' בגמ' ואיכא למ"ד גם מחיים קדוש ועי' מהר"ש שכתב דבאינ' ניזונ' לכ"ע לא קדוש רק לאחר מיתה ועוד תירץ דהשתא קיימינ' אליבא דרב דס"ל רק לאחר מיתה קדוש ודבריו צ"ע דהא אדרבה כי מוקמינ' באינה ניזונית היינו אי לא ס"ל דרב דלרב מוקמינ' בניזונית ועי' רש"י ד"ה לעולם ועי' בחי' פנ"י שעמד ג"כ בדברי רש"י אלו ונ"ל דהנה השטמ"ק הקשה מאי קאמר סיפא אצטריכ' לי' אטו לא הוי יכול למתני סיפא בלא רישא אמנם לפימ"ש לעיל אות ג' דאע"ג דרש"י כתב במתני' הקדיש המותר ולא הקדיש מעש"י דזהו קאי דווקא אליבא דרב דס"ל דמותר תח' מ"כ משא"כ לר"ל דמותר תחת מזוני' כרב אדא באמת קאי סיפא דמתני' דמותר גם ארישא וא"כ כי מוקמי' למתני' באינ' ניזונ' הכי פירושא דמתני' דעכשיו לא ס"ל כרב המקדיש מעש"י והי' אינ' ניזונ' כלומר שאין לו נכסים כמ"ש רש"י והכוונה בזה הי' כך דוודאי אי ס"ל מזונו' תחת מעש"י א"כ עיקר התקנה היה לטובתה ומכיון שאין רוצה לזוכה אין לו שום שייכות למעש"י ולא אמרי' דנהוי האשה כבע"ח בעלמא ואם יש לו נכסים אחרים לגבות מהן ישארו מעשי' בקדושתן דאין נפרעי' מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין והני מעש"י כיון שהקדיש אותן הו"ל כמשועבדי' לגבוה. ועי' בס' אבני מלואים לא"ע סי' פ"א דזהו אינו דכל שאינו ניזוני' ממנו נפקע כח הבעל לגמרי ממעש"י. אמנם היינו דווקא כי ס"ל דר"ה וא"כ עיקר התקנה הי' לטובת האשה. משא"כ כי מוקמינן לה באינ' ניזוני' והיינו דלא כר"ה. ובפרט אי ס"ל גם כרב אדא דמ"כ תחת מעש"י א"כ עיקר התקנה לא הי' רק משום טובת האשה דהא המ"כ אין הכרח לה כ"כ וא"כ כיון שהי' לטובת הבעל אפי' אם אינו נותן לה מה שמגיע לה לא הוי האשה רק בע"ח בעלמא והוי מצי לגבות מנכסים אחרים אם יש לו והמעש"י ישארו הקדש לכך כ' רש"י דכי אמרי' באינ' ניזוני' ולא ס"ל הא דר"ה א"כ קשה לא תהי' האשה רק כבע"ח בעלמא ותגבה מנכסי' אחרים ולמה יפקע ההקדש ולכך כ' רש"י ד"ה בניזונ' שאין לו במה לזונה ולכך עושה ואוכלת שאינ' בדין שהי' תמות ברעב ומעש"י יהי' קודש. וא"כ מפרשי' למתני' הכי המקדיש מעש"י אשתו והוא אין לו במה לזונה הר"ז עושה ואוכלת:

אמנם המותר כלומר מה שמותיר' ממזונותיה. והנה כ"ז שהי' בחיים ל"ש לקרותו שם מותר דאטו מי יודע כמה חיי ותצטרך עוד הרבה למזונותיה ורק לאחר מיתה דאז נקרא מותר שפיר קדוש לאחר מיתה. וא"כ כתב רש"י שפיר דהא אשמעי' מתני' דלא תימא דעיקר תקנת מזונו ומעש"י היה רק לטובתה וא"כ ממילא כי אין לו במה לזונה נפקע לגמרי כח הבעל ולא חל ההקדש כלל. וא"כ אפי' לאחר מיתה ג"כ אינו קדוש כיון שלא היה מקום להקדש לחול כלל. דזהו אינו דבאמת התקנ' הי' לטובת הבעל ג"כ והאשה הי' רק כבע"ח על מזונותיה ולכך שפיר קדוש המותר לאח"מ ועי' שטמ"ק ד"ה סיפא אצטריך לי' ועולים דברינו יפה לפי מה שהוכחנו שפיר דאפי' לרש"י דמפרש במתני' המותר היינו שלא הקדיש מעש"י היינו רק לסבר' רב דמותר תח' מ"כ אמנם אי לא ס"ל דמותר תח' מ"כ רק תחת מזונות והיינו דלא רק משום טובת האשה היתה התקנה באמת מפרשי' במתני' המותר מה שמותרת ממזונותיה היינו לאחר מיתה. ולאח"מ קדוש אע"ג שאינ' ניזונ' כמ"ש כיון דעיקר התקנ' לא לטובת האשה לבדה נתקנה א"כ אפי' אם אינ' ניזוני' לא הוי רק כבע"ח לגבו' ממעש"י הקנוי' לבעל. ולאחר מיתה שפיר חל ההקדש. רק הלשון מ"ש רש"י המותר דלא שייך אמזונות קשה קצת. ויש ליישבו ג"כ כלומר דמותר ל"ש אמזונות דאע"ג דאינ' ניזונ' מהבעל מ"מ חל ההקדש עליו דהי' אינ' רק כבע"ח לגבות ממעש"י הואיל ואין לו נכסי' אחרים כמ"ש רש"י ודו"ק:

ז בתוס' ד"ה מתוך שיכול לכופה הקשו א"כ האיך אמרי' ברישא דעושה ואוכלת ותירצו דר"ל מוקי לה כרב אדא במעלה מזונות ואינו מעלה לה מע"כ וס"ל מ"כ תחת מעשה ידיה עי"ש:

הנה מה שהוכרחו התוס' לומר דר"ל ס"ל כרב אדא עי' מהרש"א שכ' משום דכיון דס"ל לר"מ דמותר מחיים קדוש והיינו כרב אדא וא"כ ברישא דקתני עושה ואוכלת מוקי לה נמי כרב אדא והיינו דמ"כ תחת מעש"י וממילא כיון שאינו נותן לה מ"כ לכך עושה ואוכלת והמותר קדוש דהא נותן לה מזונות והא דלא מוקמי' דמעלה לה מ"כ ואינו מעלה לה מזונות ומזונו' תחת מעש"י עי' בהפלאה שכ' דהתוס' בזה לשיטתם כמ"ש בד"ה במעלה לה דאין רגילות שיעלה לה מ"כ ולא יעלה לה מזונות ועי' פנ"י שכתב דכיון דאינו נותן לה מזונות יכולה לעכב גם המותר דמשום מע"כ לא יזכה במותר ושלא לזונה עי' פנ"י ברש"י ד"ה סיפא אצטריכ' לי' שכתב כך. ולפימ"ש לעיל דעיקר הסברא אם יכולה לומר א"נ וא"ע או לא דתלי' אם עיקר התקנה דמעש"י לבעל היה רק בשביל טובת האשה או לא עי' מ"ש לעיל א"כ א"ש דברי התוס' דר"ל ס"ל כרב אדא דמע"י תחת מעש"י ממקומו הי' מוכרע כלומר מסבר' ר"ל עצמו דוודאי אי אמרי' דמזונות תחת מעש"י י"ל דעיקר תקנת מעש"י לבעל הי' לטובת האשה דהא א"א לה בלא מזונות וא"כ יכולה לומר א"נ וא"ע. אמנם ר"ל דס"ל דלא משו' טובת האשה תקנו מעש"י לבעל ואינו יכולה לומר א"נ וא"ע ע"כ משום דס"ל דמע"כ תחת מעש"י והמע' כסף אינו מוכרח לה כ"כ ואפ"ה תקנו עבור המע"כ מעש"י לבעל וע"כ דהי' לטובת הבעל וממילא אינ' יכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ א"ש שכתבו התוס' דר"ל ס"ל כרב אדא דמ"כ תחת מעש"י ולכך במתני' דאינו נותן לה מע"כ עושה ואוכלת והמותר קדוש מיד כיון שנותן לה מזונות. והנה אע"ג שכתבנו לעיל בשם הפנ"י דכל היכא שאינו נותן לה מזונות יכולה לעכב המותר ג"כ כיון שאינ' ניזונ' ממני מ"מ בניזונ' אי אמרי' דהמותר תחת מזונות והמע"כ תחת מעש"י. כשאינו נותן לה מע"כ אע"ג דמעש"י יכולה לעכב בשביל המ"כ שאינו נותן לה מ"מ המותר אינו יכולה לעכב כיון שנותן לה המזונות מה שהי' תחת המותר ואשמעי' מתני' אליבא דר"ל דכיון דניזונ' המותר קדוש אע"ג שעיקר מעש"י שלה בשביל המע"כ שאינו נותן לה. ויש להעמיס קצת בלשון רש"י ג"כ במ"ש ד"ה סיפ' לאשמעי' פלוגת' במותר דלא שייך אמזונות כלומר דלא אמרי' כמו באינ' ניזונ' למאן דס"ל דמותר תחת מע"כ יכולה לעכב גם המותר כיון שאינו ניתן לה מזונות. אמנם במותר אע"ג שאינו נותן לה המע"כ מה שמגיע לה בשביל עיקר מעש"י לר"ל. והמעש"י הן שלה כדקתני מתני' להדי' הר"ז עושה ואוכלת מ"מ המותר אינ' יכולה לעכב בשביל זה כיון שניזונו' ממנו וז"ש דלא שייך אמזונות כלומר כיון שאין לה תביע' מזונות ממנו דהא ניזונ' בשביל המותר. שפיר קדוש המותר אע"ג שעיקר מעש"י שלה בשביל המע"כ שאינו נותן לה ודו"ק היטב:

ח בגמ' אימת קדוש. הנה מפשטא דגמ' משמע דיש בזה צד ספק אפי' בלא פלוגת' דרב ושמואל מאימת חל הקדושה על המותר. ופליגי בה רב ושמואל ואח"כ מקשה ר"פ בדבריהם במאי עסקינ' אילימ' וכו' ובאמת מיד בשקלא וטרי' דגמר' יש לעיין מהו הצד הספק לומר דלא נחתא קדוש' מחיי'. ונראה דהגמרא היה ידע דאם אינו נותן לה מזונות פשיטא דאינו קדוש מחיים. דאפי' אם היה נותן לה מע"כ אע"ג שאינו רגילות לעשות כן מ"מ בהזדמן כך יכולה לעכב המותר בשביל המזונות. ואם נותן לה מזונות והיינו שזן אותה ממש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאי לאו דכשזן אותה ממש וודאי קדוש מחיי'. ומסופק הגמר' אי ס"ל כר"ה ואז מוקמי' מתני' בניזונת ואפ"ה עושה ואוכלת משום שיכולה לומר א"נ וא"ע. והא דהמותר קדוש היינו משום דבמותר אינ' יכולה לומר איני נוטלת מע"כ ואיני נותנת המותר כשיטת הרבינו יונה בטור א"ע סי' פ' וא"כ המותר קדוש מחיים. או דלא ס"ל כר"ה וע"כ מיירי מתני' באינ' ניזונת והא דהמותר קדוש היינו משום דהמותר קנוי מ"מ להבעל אע"ג שאינו נותן לה מע"כ דכיון דאינ' ניזונית ממנו מסתמא גם מע"כ אינו נותן לה כמ"ש התוס' מ"מ המותר קנוי להבעל ולא הוי האשה על המותר רק כבע"ח ממה שהבעל חייב לה מע"כ וממילא אינו קדוש רק לאחר מיתה דאז נפקע החוב. וא"כ עיקר שאלת הגמ' מאימת קדוש היה רק אי ס"ל הלכ' כר"ה וממילא מוקמי' מתני' בניזונ' או כר"ל דאינ' יכולה לומר א"נ וא"ע וממילא מוקמי' מתני' באינ' ניזונת ולא קדוש רק לאחר מיתה. ואע"ג דלר"ל ס"ל מחיי' קדוש היינו למסקנא דס"ל כרב אדא דמותר תחת מזונות ומתני' בניזונת ואינו נותן לה מע"כ. אבל לפי ההו"א אי ס"ל דאינה יכולה לומר א"נ וא"ע וס"ל נמי דמזונות תחת מעש"י ע"כ מתני' באינ' ניזונת וא"כ המותר אינו קדוש רק לאחר מית' דהא יכולה לעכב המותר ג"כ בשביל המזונות כמ"ש לעיל. רק הי' הצעה של הגמר' בס"ד לע"ד. ויתר הדקדוקים אשר עוד בפסקא זו יתבארו לפנינו בס"ד ודוק:

ט בגמ' הוי בה ר"פ במאי אילימא במעלה לה מזונו' ומעלה לה מ"כ מ"ט דמ"ד לאחר מית' קדוש ואלא כשאין מעלה לה מזונו' ולא מעלה לה מע"כ מ"ט דמ"ד מחיי' קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מע"כ רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעש"י ומע"כ תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מע"כ מותר דידה הוי ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' וכיון דקיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. כאן נחלקו רש"י ותוס' דלרש"י לרב ושמואל נמי מוקמי' במעלה לה מזונו' ואינו מעלה לה מע"כ והא דקתני ריש' עושה ואכלת היינו שהי' אינו רוצה במזונותיו ויכולה לומר א"נ וא"ע. אמנם במע"כ ס"ל לרש"י כשיטת הרבינו יונה בטור סי' פ' דאינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ לכך הוצרך לאוקמי באינו מעלה לה מע"כ כלומר שאינו רוצה להעלות לה הא אי היה חפץ להעלות לה מע"כ ע"כ מותר דידיה הוי. וכן כ' המהר"ש והמהר"ם לובלין דרש"י ס"ל כשיטת הרבינו יונה דבמע"כ אינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ אמנם התוס' אינו מפרש במעלה לה מזונות שחפץ להעלות לה והי' אינו רוצה דא"כ אמאי קדיש המותר הא גם במותר יכולה לומר איני נוטלת מע"כ ולמה הוצרך לאוקמי באינו מעלה לה מע"כ. וע"כ האי מעלה לה מזונות שניזונ' ממש וא"כ קשה לרב ברישא אמאי עושה ואכלת ולכך כתבו התוס' דלרב מוקמי' בשאין מעלה לה לא מזונות ולא מע"כ:

ולכך אין המותר קדוש רק לאחר מית' ומשום דהתוס' ס"ל דלא כשיטת הרבינו יונה לכך הקשו ד"ה אי במעלה לה. הא למ"ד מחיי' קדוש נמי קשה אמאי עושה ואכלת. ולשיטת הרבינו יונה ל"ק הך קושי' דהא מצינו לאוקמי במעלה לה הכל והי' אינו רוצה לכך בריש' עושה ואכלת ובמותר אינו יכולה לומר שאינ' רוצה המע"כ לשיטת הרבינו יונה ול"ק קושי' תוס' וכן כ' המהר"ש רק לתוס' לשיטתיהו הקשו שפי' דבאינו רוצה גם על המותר יכולה לעכב:

כך הי' תיכף פלוגת' רש"י ותוס' ועיין היטב בחי' מהר"ם ומהר"ש: (י) והנה יש בזה כמה דקדוקי' בהך פסקא:

אי מה הקשה אי במעלה לה וכו' דלמא אע"ג דמעלה לה מ"מ אינו קדוש רק לאחר מית' כיון דבכל פעם יכולה לומר א"נ וא"ע לכך אין מעש"י ולא המותר ברשותו כלל להקדיש' ולומר דקושי' הגמר' היה אי ס"ל דבמותר אינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ מ"מ קשה לשיטת שאר הפוסקים שחולקים על רבינו יונה מאי פריך. ואע"ג דהתוס' ד"ה מאי לאו כתבו דהיכא שזן אותה ממש חל ההקדש על מעש"י מ"מ הא גופ' טעמא בעי ועיין בר"נ שכ' דאפי' זן אותה ממש מ"מ כיון דמצי לאפקועי מיני' מעש"י אין ברשותו להקדיש':

הגם די"ל דהר"ן לא כתב רק לדידן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך לא חל ההקדש כלל משא"כ הכא קאי אליב' דר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל א"כ אמרי' שפיר כל היכא שזן אותה ממש אע"ג דיכולה גם אח"כ לומר א"כ וא"ע מ"מ כל זמן שלא אמר' ומעש"י באים לידו חל ההקדש וכן כ' השעה"מ פ"ו מהלכ' עירוכין בשיטת הר"נ עי"ש מ"מ קשה דלמא ס"ל כיון שמצי לאפקועי מעש"י אינו קדוש שאינו ברשותו רק זה יש ליישב דכאן אזלא אליבא דרב ואיהו ס"ל להדיא מס' יבמות צ"ג ע"א דאפי' דבר שאינו ברשותו נמי מקנה גבי האומר שדה זו לכשאקחנה עי"ש ב' קשה להתוס' דמוקמי אליבא דרב בשאינו מעלה לה כלום לא מזונות ולא מע"כ הא בגמ' משמע דהך אקומת' דמעלה לה מזונות הי' בין לרב ובין לשמואל ואיך כתבו התוס' אליבא דרב אקומת' חדשה. ג' קשה הלשון לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה ע"כ ולא א"ש הלשון לעולם כיון דבקושי' לא מיירי מהך אוקימת' כלל רק או במעלה הכל או באין מעלה לה כלום וכן מדקדק הפנ"י. ד' רש"י ד"ה לאחר מית' כשתמות הי' ויירשנה ולכאורה הי' שפת יתר ה' עוד יש לדקדק דלמא מיירי באינו מעלה לה כלום ומ"מ ס"ל לרב אדא דמחיי' קדוש דס"ל אעפ"י שאין מעלה לה כלום קנוי לו הכל מעש"י והמותר רק האשה הוי כבע"ח על המזונות ועל המע"כ ומיירי כשיש לו נכסי' אחרי' ולכך לא מצי לגבות מן ההקדש אמנם רב ס"ל דכיון שמעשי' באים מידה הוי הדין לגבות ממעש"י עצמ' ולא משאר נכסי' כמו בבע"ח שמכיר סחורה שלו שיוכל לגבות משלו אפי' במקום בע"ח אחרי' עיין בשו"ת צ"צ סי' קי"ז שהבי' בזה פלוגת' הפוסקים. אמנם גם זה יש לתרץ דהגמר' פריך שפיר לרב אבא דאם יש לו נכסי' אחרי' א"כ גם המזונות תגבה מנכסי' אחרי' ואמאי קתני עושה ואוכלת דכיון דלרב אדא לי' לי' מזונו עיקר א"כ גם על המזונות לא הוי רק כבע"ח בעלמא ולא מצי לגבו' מן ההקדש היכא שיש לו נכסי' אחרים. אמנם כל שאר הדקדוקי' קשה:

יא ונ"ל דהנה באמת יל"ד מ"ט נקט ר"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מע"כ ולמה נקט תרוייהו הא עכשיו לא קיימינן רק על המותר. ולא הי' לו להקשות רק אי מעלה לה מע"כ שכנגד המותר או אין מעלה לה מע"כ שהי' כנגד המותר וקשה לרב אדא אמאי קדוש מחיי'. אמנם לפימ"ש לעי' בשם הפנ"י דכל שאין מעלה לה מזונות אפי' שמעלה לה מע"כ יכולה לעכב המותר א"ש דלא מצי ר"פ להקשות מ"ט לא קדוש מחיי' כל שאין מעלה מזונות אע"ג שנותן לה מע"כ דיכולה לעכב המותר בשביל המזונות ולכך נקט קושייתו רק במעלה לה מזונו' ומעלה לה מע"כ ג"כ דאז וודאי קשה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש וכיון דבריש' דמילתי' הוצרך לנקוט שמעלה לה תרוייהו מזונות ומע"כ לכך נקט בסיפ' דמילתי' נמי ואי באין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מע"כ אבל באמת אפי' במעלה לה מזונות רק שאין מעלה לה המע"כ נמי קשה אמאי קדוש המותר דעכשיו קיימינ' אכתי שמע"כ תחת המותר וממילא כיון שאין נותן לה מע"כ גם המותר אינו קדוש. וא"כ כיון דקושי' ר"פ על רב אדא לא היה ממזונות רק מהמע"כ, א"ש הלשון לעולם במעלה מזונות ואין מעל' לה מע"כ כלומר לעולם כמו הצד שרצית לומר דאין מעלה לה מע"כ ואפ"ה קדוש המותר לרב אדא כיון דמעלה לה מזונות ואיהו ס"ל דמזונות תחת מותר. ומתורץ נמי מ"ש התוס' דלרב אוקמי' באין מעלה לה כלום כיון דהך אוקימת' מה דמסקינ' במעלה לה מזונות הי' רק לתרץ סבר' רב אדא דאע"ג דאין נותן לה מע"כ קדוש המותר דס"ל מזונות תחת מותר דאלא"ה לא א"ש הלשון לעולם וא"כ שפיר מצי התוס' לומר דלרב קיימינן באוקימת' הראשונ' דאין מעלה לה כלום ולכך אין קדוש המותר רק לאחר מיתה ובריש' נמי אמרי' שפיר דעושה ואכלת כיון שאין נותן לה כלום רק המותר קדוש לאח"מ מכח ירושתו דרב לשיטתו במס' יבמות צ"ג ס"ל דאדם מקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו ולכך שפי' חל ההקדש כשיירשנה: (יב) וא"ש נמי מ"ש רש"י ד"ה לאחר מיתה כשתמות ויירשנה דהנה לכאורה הו"מ לומר דבאמת חל הקדושה על המותר גם מחיים רק כיון שאינו נותן לה המע"כ מה שמגיע לה תחת המותר דלרב הוי מע"כ תחת מותר הוי האשה כבע"ח וממילא כל שמתה אפי' אם לא הגיע לידו בתורה ירושה כגון שגרשה מ"מ אם נשאר מהמותר שעשתה כשהיתה תחתיו כיון שנפקע החוב לאחר מיתה חל ההקדש למפרע. אמנם מדאמרי' בגמ' רב סבר תקנו מזונות תחת מעש"י ומע"כ תחת מותר ולכאורה הי' יתור לשון דעכשיו לא מיירי כלל מעיקר מעש"י ולא הו"ל לומר רק רב סבר תקנו מע"כ תחת מותר וכו' א"וו לאשמעי' אתי דכמו במזונות שהי' רק לטובת האשה אליבא דרב דס"ל יכולה לומר א"כ וא"ע א"כ פשיטא דכל היכא שאין נותן לה מזונות לא אמרי' דנהוי האשה רק כבע"ח בעלמא ולא שיפקע כל מעש"י מרשות הבעל דכל שאינו נותן לה מזונות אין לו שום שייכות למעש"י ה"נ במותר אע"ג דעיקר התקנה דמע"כ לא הי' רק בשביל טובת האשה כמ"ש הפנ"י דתקנה המותר הי' לטובת הבעל מ"מ כל שאין נותן לה המע"כ אמרי' דלא יהא אלים כח הבעל במותר מה שאין יכול לכופה כלל לעשות המותר מבעיקר מעש"י שיכול לכופה עכ"פ היכא שרצתה ליזון מנכסי הבעל. וא"כ במותר נמי אע"ג שהי' לטובת הבעל מ"מ אם אין נותן לה מע"כ אין לו כלום וז"ש הגמ' וכיון דלא יהיב לה מע"כ מותר דידה הוי כלומר ולא כבע"ח בעלמא. והא דמ"מ קדיש לאחר מיתה משום דרב לשיטתו דס"ל אדם מקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו כלל כשיגיע לרשותו. וז"ש רש"י כשתמות ויירשנה כלומר אבל מחיים לא חל ההקדש כלל דלא אמרי' דהאשה הי' רק כבע"ח בעלמא ודו"ק היטב. כי הי' נכון בפירש הסוגיא כרש"י ותוס' ועי' שטמ"ק שהאריך מאוד בזה ובסוף דבריו מסיים תן לחכם ויחכם עוד:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה