תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער קניינים
שער א
שער א. ח"ת בסוגי' דתופס לבע"ח מס' ב"מ ט' ע"ב ומס' גיטין י"א ע"ב פסק א' נבאר שקל' וטרי' דגמר' בס"ד (א) במתני' הי' רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנו לו אמר אני זכיתי תחלה לא אמר כלום. והנה מתני' מתפרש בתרי גווני דלמאן דס"ל המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו מיירי מתני' דמוד' שהגביה לשם חבירו ואפ"ה כיון שהמציאה עדיי' בידו מצוי לחזור ולומר אני זכיתי בה לעצמי כלומר עכשיו אני זוכ' בה. אמנם אי ס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו צ"ל דמתני' דקתני דהמגביה זכה מיירי שאומר תחלה כך מוקמי' בגמר' לעולא אמנם לר' יוחנן דס"ל נמי בסוגי' המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו פריך הגמרא ממתני' ומשני דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכ' השטמ"ק דה"ה דהו"מ לתרץ גם לר"י דמתני' מיירי באמר תחלה רק דרבותא קמל"ן אפי' בלא אמר תחלה נמי קנה המגביה כיון שלא אמר זכה. אמנם קשה הא אפי' אי לא אמ"ל כלל נמי קנה למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ מאי בכך דלא אמר זכה וכן הקשה בשטמ"ק ונראה לי דהנה היכא שהגביה מעצמו לצורך חבירו נאמן אח"כ לומר משטה הייתי בך ולעצמי הגבהתי. רק כשא"ל חבירו להגביה לצורכו והגביה אינו נאמן לומר משטה וזכה חבירו עיין בסמ"ע סי' רס"ט ס"ק ט' ועיין בלבוש סי' שצ"ז. אמנם י"ל דע"כ לא אמרי' כשאמ"ל חבירו להגביה לצורכו דתי לא מצי לחזור היינו דווקא היכא שהמגביה ידע שהי' מציאה ולכך לא מצי לחזור משא"כ היכא שלא ידע כלל שהי' מציאה והי' סבור שנפל מיד חבירו ולכך הגביה לצורכו ואח"כ שת אל לבו שהי' מציאה וזיכה לעצמו בוודאי מצי לחזור דהי' מה שהי' מגביה לצורך חבירו היה בטעות שהי' סובר שהי' שלו וז"ש דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והייתי סבור כיון שאמרתי בלשון תנה היינו שנפל מידך ושלך היתה ועכשיו שאני יודע שהי' מציאה אזכה בה לעצמי בוודאי מצי לחזור. ומתורץ קושי' התוס' ד"ה דאמר תנה שהקשו הא ר"י ס"ל מס' גיטין כל האומר תני כאומר זכי דמי ולפימ"ש א"ש דהכא טוען המגביה כיון שלא אמ"ל זכה הי' סבור שאינו מציאה כלל ולכך הגביה אותה לצורך חבירו והוי הזכי' לחבירו בטעות ושפיר מצי לחזור משא"כ אם היה אומר לו זכה לי מיד הי' מרגיש שהי' מציאה. ואם אעפי"כ היה מגביה אותה לצורך חבירו שפיר קנה חבירו ולא מצי לחזור שוב ראיתי שכה"ג הבי' השטמ"ק בשם הרא"ש ועלה בידינו לבאר עפ"י שיטת הפוסקים לחלק בין היכא שא"ל להגביה דלא מצי לחזור ובין היכא שמגביה מעצמו לחבירו דמצי לומר משטה הייתי בך ודוק:
ב אח"כ הבי' הגמרא פלוגת' דר"א ורבנן גבי מי שלקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר"א אומר זכ' לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון וס"ל לעולא דכ"ע ס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והא דחכמי' ס"ל דלא זכה העני היינו משום דבמציאה שפי' מצי לזכות לחבירו משום מגו דאי בעי זכ' לנפשי' זכ' נמי לחברי' משא"כ בפאה דמיירי בעשיר דלא מצי לזכות לנפשי' בפאה לא זכה ור"א ס"ל דאמרי' אפי' תרי מגו מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי' אמנם ר"נ ס"ל לקמן בסוגי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ממתני' דאמר אני זכיתי בה זכה בה ע"כ ס"ל דאפי' מעני לעני נמי ס"ל לרבנן דלא קנה ור"א אפשר דס"ל דאפי' מעשיר לעני קנה עיין בשטמ"ק שכ' כן בדעת רש"י אליבא דר"נ דרוצה לומר דפליגי אפי' במעני לעני וה"ה מעשיר נמי ס"ל לר"א דזכה לו או דס"ל דאפי' תרי מגו נמי אמרי' ולרבנן ס"ל דאפי' חד מגו נמי לא אמרינן. או כמ"ש התוס' דפליגי בתופס לבע"ח דר"א ס"ל תופס לבע"ח קנה ורבנן ס"ל דל"ק דרב חסד' במס' גיטין נמי ס"ל דלר"א תופס לבע"ח קנה ור"נ דמדמי מציאה לתוס' לבע"ח אע"ג דאין כאן במציאה הפסד ועוד דהא לא זכה בה אדם מעולם כמ"ש הריטב"א והשטמ"ק בשם הרמב"ן ומ"מ ס"ל לר"נ דהוי כמו תופס לבע"ח שמפסיד ממש החוב. וה"ה פאה נמי הוי תופס לבע"ח לר"נ ורב חסד' אמנם לר' יוחנן דס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה והקשו התוס' והראשונים דר' יוחנן אדר' יוחנן ומתרץ הרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח כיון שלא זכה בה שום אדם וא"כ ה"ה פיאה נמי לא הוי תופס לבע"ח שהרי עדיין לא זכה בה שום עני: (ג) והנה על ר' יוחנן דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה נאמרו בזה שני תירוצים תירוץ האחד מ"ש הרמב"ן דכאן לא הוי חב לאחרי' במציאה שלא זכה בה עדיין שום אדם ועוד תירצו התוס' והר"ן דבמציאה שאני משום מגו דזכי לנפשי'. ונ"מ יש בין הני תירוצים דלתירוץ התוס' דהטעם גבי מציאה דקנה חבירו משום דאי בעי זכה לנפשי' א"כ ה"ה בתופס לבע"ח היכא שחיי' הלוה גם לתופ' שפיר מצי שתפוס לחבירו דשייך מגו דזכ' לנפשי' וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ק"ה שהיכא שחיי' להתופס שפיר מצי לתפוס לחבירו מטעם מגו דזכ' לנפשי'. וכן משמע לכאורה מדברי הר"מ פ"כ מהלכ' מלוה הלכה ב' שכ' קדם אחד משאר בני אדם ותפס מטלטלי' לאחד מהבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבע"ח וכו' משמע דווקא היכא שאין חייב להתופס שהרי כתב דלכך נקט אחד משאר בני אדם כלומר שאינו חייב כלל להתופס משא"כ אחד מבע"ח שפי' מצי לתפוס לבע"ח חבירו במגו דאי בעי זכה לנפשי'. אמנם לתירוץ הרמב"ן דבמציאה משו"ה קנה חבירו שאין כאן חוב לשום אדם א"כ י"ל דבתופס לבע"ח כיון דשם מקרי חוב שמפסיד מה שלוה בכה"ג אין יכול לתפוס אפי' היכא שחייב לתופס נמי דהא מ"מ אין לו כח להפסיד לאחרים ולא אמרינן מגו דזכ' לנפשיה דבמציאה אין הטעם משום דמגו אי בעי זכ' לנפשי' רק דבמציא' לא הוי חוב כלל לדעת הרמב"ן וכן כ' השטמ"ק דלדעת הרמב"ן בתופס לבע"ח אפי' אם הי' חיי' להתופס ג"כ לא קנה דלא אמרינן מגו דזכ' לנפשי' עיין בסוף הסוגי' בש"מ ד"ה ולענין פסק הלכה:
ד ויש נ"מ נמי בין תירוץ התוס' ובין תירוץ הרמב"ן לענין פאה במעשיר לעני דלתירוץ הרמב"ן דס"ל דמציאה שלא זכה בה לא מקרי חוב כלל א"כ ה"ה פאה לא מקרי חוב ושפיר זכה אפי' מעשיר לעני [זולת אי הו"א כמ"ש במס' גיטין י"ב דגבי פאה איכא אזהר' מלא תלקט לעני] אמנם לתירוץ התוס' דבמציאה הטעם משום דמגו דאי בעי זכ' לנפשי' א"כ גבי פאה מעשיר לעני דלא שייך מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרינן לא מצי לזכיות בפאה והנה יש לעיין לדעת הרמב"ן דכל שאין לו הפסד ממש כמו גבי בע"ח לא מקרי חב לאחרי' א"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכו העני. דבשלמא לשיטת התוס' דבמציאה רק משו"ה קנה חבירו משום מגו דזכי לנפשי' א"כ י"ל דבפאה דאמרי רבנן דלא זכ' מיירי בעשי' לעני דל"ש מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרי'. אמנם לדעת הרמב"ן אליבא דר"י קשה ממתני' דמס' פאה אמאי לא זכ' העני לרבנן וצ"ל דס"ל דרשא דלא תלקט לעני. וא"כ לדעת הרמב"ן פליגי ר"נ ור' יוחנן דר"נ ס"ל דמציאה מקרי חוב כמו שאר תופס לבע"ח ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי חוב. והנה לר"נ דס"ל דמציאה הוי חוב כמו בשאר תופס לבע"ח דמדמה להו אהדדי וא"כ פאה נמי מקרי חוב וע"כ דס"ל לר"א אליבא דר"נ תופס לבע"ח קנה. אמנם אליבא דר"י ר"א נמי מצי סובר תופס לבע"ח לא קנה והא דזכ' בפאה משום דלא הוי חוב כ"כ כיון שלא זכה בה שום אדם. ורבנן דס"ל דלא זכ' העני ע"כ משום דס"ל הדרשא דלא תלקט לעני ולקמן יבואר עוד בס"ד: (ה) ויש להסביר עפ"י תירוץ הרמב"ן דר"נ מדמי מציאה לבע"ח דהוי כתופס לבע"ח במציאה נמי ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח. י"ל דר"נ ור"י אזלי לשיטתיהו דז"ל השטמ"ק שם אבל גבי ב"ח כיון דהי' חייב לו ונכסוהי אינון ערבי' בי' מי שמוציאו מרשותו ושיעבודו חב הי' לו ומשו"ה קיי"ל התם בחוב לא קנה ובמציאה קנה. עכ"ל עיי"ש בד"ה אמר רחב"א אמר ר' יוחנן וא"כ י"ל וודאי למאן דס"ל שיעבוד' דאוריית' י"ל דתופס לבע"ח הוי חוב גמור לאחרים שהרי מפסיד אות' ממונו ולא קנה משא"כ במציא' אמנם מאן דס"ל של"ד ולדעת הפוסקים סוף מס' ב"ב דאפי' עני' דידי' ליכא שיעבוד' כלל ורק משום מצוות פריעת בע"ח כופינ' לי' לשלם מנכסי' אבל אין לו שיעבו' כלל על הנכסי'. א"כ כל הנכסי' אשר גובה מן הלוה הי' רק כמו מציאה דהא אין לו באמת שום שיעבו' על נכסי הלוה וא"כ שפי' כמו דבחוב לא מהני בתופס לאחרים דהוי חב לאחרים ה"ה במציאה דמ"ש. וא"כ א"ש דר' יוחנן לשיטתו דס"ל שיעבודא דאורייתא שפיר איכא חילוק בין מציאה לחוב כמ"ש הרמב"ן. משא"כ ר"נ דס"ל של"ד עיין תוס' מס' ב"ק י"ב ע"א ד"ה אנא מתנית' א"כ כמו דבחוב הוי חב לאחרים ה"נ במציאה הוי חב לאחרים דהא בחוב נמי אין לו שיעבוד על הנכסים ודוק היטב:
פרק ב' נבאר בס"ד שיטת רש"י בתופס לבע"ח (ו) דעת רש"י הא דתופס לבע"ח ל"ק היינו דווקא כשלא עשאו שליח משא"כ בשליח קנה כך פרש"י להדי' בסוגי' שכ' מאחר שלא עשאו הנושא שליח לתפוס משמע הא בעשאו שליח קנה וכן כ' במס' גיטין ד"ה התופס לבע"ח אדם מן השוק התופס וכו' ומה בעי בזה במ"ש אדם מן השוק משמע וודאי דדווקא באדם דעלמא שאינו שליח אבל בשליח קנה. והנה יש כחן ד' קושיות על רש"י א' הקשו התוס' במס' גיטין דא"כ אפי' לא עשאו שליח נמי דהא זכי' הי' מטעם שליחות עי"ש בד"ה התופס. ב' הקשו מיימר בר חשו מס' כתובות פ"ד ע"ב דאמ"ל לשלוחי זיל תפיס לי ואפ"ה אמרו לי' ר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע דהו"ל תופס לבע"ח. ג' קשה ממתני' דאמ"ל תנה לי שעשאו שליח ואפ"ה מדייק ר"נ דהמגביה מציא' לחבירו ל"ק משו' תופס לבע"ח. ד' מאי מקשה רבא לר"נ מפועל הא התם עשאו שליח. ועי' בש"כ סי' ק"ה ס"ק ב' שכ' דרש"י דכ' דע"י שליח מהני היינו בשליח בשכר דהוי כפועל ועי' בתומים שם שכתב דרש"י הוכיח באמת הך דינא דשליח מהני מתירוץ הגמרא דפועל שאני דידו כידו וס"ל לרש"י דה"ה שליח בחנם נמי דמ"ש דהא מצי אמ"ל הריני כאילו התקבלתי וא"כ ל"ק על רש"י מה הקשה רבא לר"נ מפועל דהתם הוי שליח דרש"י הוכיח זה רק למסקנת הגמרא דפועל שאני ואמרי' דה"ה שליח נמי. ועי' בס' מג"ש שם במס' כתובות שכתב דרש"י לא קאמר דע"י שליח מהני רק היכא שאמר זכה לו דהוי ידו כידו וא"כ ל"ק על רש"י ממתני' דעשאו שליח ואפ"ה לא מהני דבמתני' לא אמר רק תנה לי. ועי' בשטמ"ק כתב דרש"י לא ס"ל דע"י שליח מהני רק למאן דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: ועי' בס' מלא הרועים שכ' דוודאי אי ס"ל ש"ד אין יכול לתפוס ע"י שליח נמי דאין לו כח להפסיד שיעבודו של חבירו. וא"כ במס' כתובות ר"פ ור' הונא ברי' דר"י ס"ל ש"ד שפיר אמרי' שם דע"י שליח נמי אין יכול לתפוס אמנם הכא לר"נ דס"ל של"ד שפיר מהני ע"י שליח. ולע"ד נראה דרש"י קאמר להדי' אפי' למאן דס"ל ש"ד נמי יכול לתפוס ע"י שליח. דהא במס' גיטין שם הביא הגמ' הך דינא דתופס לבע"ח בשם ר' יוחנן ור' יוחנן ס"ל ש"ד ואפ"ה כתב שם רש"י אדם מן השוק התופס וכו' משמע הא שליח מהני אפי' לר' יוחנן דס"ל ש"ד וא"כ ליתא להך חילוק'. וא"כ קשה כל הני קושיות שהבאתי על רש"י:
ז ונ"ל לתרץ קודם ב' קושיות האחרונים דהיינו מאי פריך רבא מפועל וכן במתני' דמיירי נמי בעשאו שליח. דהנה התומי' מדקדק כיון דר"נ ור"ח אמרו תרווייהו המגביה מציא' לחבירו ל"ק חבירו אמאי מקשה רבא רק לר"נ ולא לר' חסדא. ונ"ל דמזה הכריח רש"י דינו דלר"ח וודאי י"ל דיש חילוק בין ע"י שליח או לא וא"כ לא קשה מפועל ולא הי' מצי להקשות לר' חסדא. אמנם ר"נ דאמר ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלו וס"ל להכריח ממתני' דמגביה מציא' ל"ק חבירו ואפי' ע"י שליח נמי וא"כ ע"כ לא ס"ל לר"נ החילוק בין ע"י שליח או שלא ע"י שליח וא"כ שפיר הקשה מפועל. וע"ז השיב לו ר"נ פועל שאני כלומר דפועל עדיף משליח גרידא ועי' בס' מחנה אפרים הלכו' שלוחי' סי' י"א ובס' רי"ט אלגאזי פ"ד מס' בכורות ס"ק נ'. ורב חסדא באמת ס"ל הא דלא קנה חבירו הי' רק בלא עשאו שליח ולכך לא מקשה ורב חסדא וא"כ הפירוש בגמרא כך הי' ר"נ ור"ח דאמרו תרווייהו וכו' כלומר הך דינא דל"ק חבירו ס"ל לתרווייהו מ"מ לא מחד טעמא דלרב חסדא אפש"ל דרק בלא עשאו שליח ל"ק וא"כ לא קשה לר"ח מפועל ולר"נ דס"ל במתני' נמי המגביה מציא' ל"ק חבירו אע"ג דעשאו שליח ס"ל ע"כ דאפי' ע"י שליח נמי ל"ק ולכך הקשה רבא רק לר"נ ולא לר"ח. וא"כ ל"ק על רש"י ממתני' דעשאו שליח דר"נ ס"ל באמת דלא מהני אפי' ע"י שליח נמי. אמנם לר"ח שפיר יש לחלק בהכי בין שליח ללא עשאו שליח. והנה התוס' דלא ס"ל כרש"י דע"י שליח מהני כתבו בד"ה ולימא מר מעני לעני דר"נ ס"ל כמו רב חסדא כלומר דלרב חסדא נמי ל"ק חבירו בכל גוונא כמו לר"נ אמנם רש"י ס"ל מכח דרבא לא הקשה על רב חסדא דלר"ח יש חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ודו"ק:
ח ומה שהקשו התוס' דבלא עשאו שליח נמי הו"ל זכי' מטעם שליחות יש לתרץ דהנה כבר הבאתי בכמה מקומות בס"ד מ"ש בס' שנות חיים סי' קצ"ח דענין שליחות הי' על תרי גוונא האחד מה שהמשלח מוסר כחו לשליח. השני הי' דבשעת שהשליח עושה הוי כאילו עשה המשלח והשליח מוסר כחו ודעתו להמשלח. והנה רש"י נמי ס"ל כמ"ש הרא"ש דלאו כל כמיני' לעשות שליח ולחוב לאחרים אמנם כן היינו דווקא היכא שהשליח עושה מעצמו בלא צוי המשלח שפיר אמרי' דע"כ נתנה התורה כח וזכות לכל אדם שיוכל לעשות עצמו כאילו הי' במקום חבירו ממש כמ"ש הר"נ במס' גיטין גבי התופש לבע"ח דווקא היכא שהי' רק זכות גרידא וליכא חוב לשום אדם בזה משא"כ שהדבר שהי' רוצה לעשות עצמו הי' רק זכות לאחד וחובה לאחד לא אמרי' דיש לו כח למסור דעתו לחבירו ועיין בסמ"ע סי' ק"ה ס"ק א' משא"כ היכא שהמשלח ציוה לו לתפוס דאז חל ענין השליחות מכח דעת המשלח. ועל המשלח ליכא למימר דאין לו כח כיון שחב לאחרים דהא הוא יש לו כח לתפוס ולא אכפת לי' במה שהי' חוב לאחרים כיון דלעצמו הי' תופס א"כ כשעושה השליח הרי השליח הי' תופס בכח ורשות המשלח שפי' מהני. רק כשתופס מעצמו א"כ הוי ענין השליחות מה שהוא מוסר דעתו וכחו למשלח וכה"ג היכא שמגיע עי"ז חוב לאחרים לא נתנה לו התורה כח שיהי' לו רשות לזכות לזה ולחוב לזה וא"ש דעת רש"י דאע"ג דשליח מהני אפי' בשחב לאחרים דהוי כמשלח ממש. מ"מ זכי' מטעם שליחות לא מהני במקום שחב לאחרים ודוק. וא"כ לא נשאר להקשות על רש"י רק מעובד' דיימר בר חשו במס' כתובות דשם מוכח להדיא דע"י שליח נמי לא מהני:
ט ונ"ל דהנה אפי' לדעת רש"י דע"י שליח יכול לתפוס מ"מ י"ל דהיינו דווקא היכא שכבר הגיע זמן הפרעון דמדינ' חייב לו הלוה שפי' יכול לתפוס ע"י שליח משא"כ בלא הגיע זמן הפרעון דאז מדינ' אין חיי' לו הלוה כלל א"כ אע"ג דבעצמו יכול לגבות היכא שרואה שהלוה גברא דמפסיד נכסי וכל עיקר תקנ' דיכול לתפוס היכא שאינו חב לאחרים בכה"ג מיירי בגברא דמפסיד נכסי כמ"ש הר"נ במס' גיטין בשם הרי"ף בשו"ת ועיין בסמ"ע סי' צ"ז סוף ס"ק מ"ד מ"מ ע"י שליח רש"י נמי מודה דאינו יכול לתפוס כיון דמדינ' לית לי' כלום על הלוה שלא הגיע עדיין זמן הפרעון. והנה יל"ד במס' כתובות דר"פ ור"ה ברי' דר"י דתפסי אנהו ואיך עשו שלא כדין הא מדינ' הי' להו לגבות בשוה דמשו"ה כתב הפ"י דאפי' ע"י שליח לא מהני בתופס לבע"מ משום דהוי דבר עבירה כיון דאפי' אב תופס בעצמו עושה שלא כדין דמדינ' חולקים בשוה ואין שליח לד"ע ועיין בס' קצה"ח סי' ק"ה ובס' נתיבות המשפט שם ס"ק ב' שכתב נמי הכי בדברי הפנ"י דע"י שליח לא מהני משום דאין שלד"ע דמדינ' הי' להם לגבות בשוה ועיין בחוה"מ סי' ק"ד סעי' ג' משמע נמי דמדינ' עושה עולה אפי' כשהי' בעצמו תופס וא"כ איך עשו ר"פ ור"ה ברי' דר"י שלא כדין וצ"ל דשם הי' לא הגיע עדיין זמן הפרעון ליימר בר חשו ולכך לא אמרי' דמדינ' חולקים בשוה דרק אות' שהגיע זמ"פ יש להם ליטול חלק בשוה אבל אותם שלא הגיע זמ"פ אין להם ליטול כנגד הבע"ח שכבר הגיע זמ"פ ועיין בחו"מ סי' ק"ד ובקצה"ח שם ס"ק ב' ובתומי' סי' ק"ה סו' ס"ק ד' ודוק ואפי' לדעת הטור סי' ק"ה דפליג על הר"פ שם וס"ל דאפי' תוך זמ"פ מהני תפיס' במקום שאינו חב לאחרי' מ"מ בדעת רש"י דע"י שליח מהני אפי' במקום שחב לאחרים שפי' י"ל דבזה ס"ל כהר"פ שם דדווקא אם כבר הגיע זמ"פ אבל לא קודם שהגיע זמ"פ אין יכול לתפוס אפי' ע"י שליח לדעת רש"י נמי ומדוייק נמי הלשון במס' כתובות דקאמר יימר בר חשו הוי מסיק זוזי בההוא גבר' וכו' ולא קאמר דההוא גבר' שהי' חיי' ליימר בר חשו וע"כ דהגמרא רוצה לאשמעי' דיימר בר חשו הוי מסיק בי' אבל האי גבר' באמת לא הי' חייב לו עוד שלא הגיע זמ"פ עדיין ובהכי א"ש דשם כתב רש"י דלאו כל כמיני' לחוב לזה ולזכות לזה וכאן במס' ב"מ לא כתב רש"י רק דלא כל כמיני' שיהי' חב לאחרי' ולא כתב ולזכו' לזה. ולפימ"ש א"ש דלשון לזכות לא שייך רק היכא שנותני' לו איזה דבר שאין מגיע לו מה"ד שפי' מקרי זכות והלכך א"ש דשם במס' כתובות דע"כ מיירי שלא הגיע עדיין זמן הפרעון ליימר בר חשו דאלא"ה לא היו תפסי ר"פ ור"ה ברי' דר"י והיו חולקי' בשוה לכך נקט ולזכות לזה משא"כ הכא במס' ב"מ דרש"י מיירי בשהגיע זמ"פ דומי' דמגביה מציאה דלא שייך לומר דלא מטא זמני' לא נקט רש"י לזכות לזה. רק דלא כל כמיני' לחוב לאחרים וא"כ א"ש דשם שפיר לא מהני תפיס' אפי' בעשאו שליח כיון דהוכחנו דמיירי בשלא הגיע זמ"פ ואין לו מדינ' כלל שפי' לא מצי משוי שליח משא"כ בשהגיע זמ"פ דכבר נתחייב לו הלוה מדינ' שפי' מצי שליח נמי משוי. ועיין בשטמ"ק בסוגי' כתב דשליח הו"ל כמורשה וא"כ י"ל דהיכא שלא הגיע זמ"פ אינו יכול להרשות עליו ועיין במס' ב"ק ע' ע"א. ושם במס' כתובות בשטמ"ק כתב לחלק היכ' שעש' שליח בעדים מהני ושם מיירי שעשאו שלא בעדים וזה שאמרו לו אתיי' תופס לבע"ח כלומר כיון שאין עדים שעשה אותך שליח אמנם מסתימת לשון רש"י לא משמע שיהי' כוונתו לחלק בין היכא שעשאו בעדים או שלא בעדים. אמנם הא וודאי י"ל דשם מיירי בשלא הגיע זמ"פ כמ"ש ראי' לזה מסוגי' דשם ודוק:
י עוד י"ל באופן אחר לתרץ דברי רש"י דלא תקש' מיימר בר חשו. דהנה השטמ"ק הקשה מאי קאמרו ר"נ ור"ח המגביה מציאה לא קנה חבירו מ"ט הו"ל תופס לבע"ח ומאי טעם הי' זה ואי נימא באמת המגביה מציאה קנה חבירו נימא נמי דתופס לבע"ח נמי קנה. ואיך מכריח הדבר מעצמו. ואי נימא דבתופס לבע"ח כיון שיש הפסד גמור בוודאי הסברא נותנ' דלא מצי לתפוס לחוב לאחרים א"כ גדלה הקושי' מאי ראי' מבע"ח למציאה עי"ש. ונ"ל לתרץ דר"נ ור"ח הכי קאמרי דהנה בכל אחד מהני דהיינו במציא' ובע"ח יש באחד מה שאין בחבירו דבמציא' לא הוי חוב גמור דהא לא וכה בה עדיין שום אדם כמ"ש לעי' באות ב' בשם הרמב"ן ולעומת זה יש הפסד ברור דמכיון דחזינן לי' להפסד לחבירו מה שאין מגביה המציאה אעפ"י שאינו רק מעניני' הריוח. הו"ל היזק ברור דהא אחר שוב לא יוכל לזכות בה לעולם. והנה בחוב יש מקום לומר דהוי הפסד טפי כיון שמפסיד ממונו שלשה בו. ולעומת זה י"ל דאין החוב ברור כ"כ דהא מ"מ הבע"ח לא נפקע משיעבודו לגמרי ואם תשיג יד הלוה עדיין חיי' לו לשלם כבראשונ' ואין החוב והפסד של חבירו ברור כ"כ ואפ"ה אמרי' דלא קנה ושקולי' הם לענין זה דבמציא' שאין כ"כ חוב כיון שאין מפסיד מכיסו מ"מ הרי ההפסד ברור דתו לא יוכל לזכות לעולם במציאה משא"כ בחובו לא נפקע שיעבודו עדיין לגמרי וכיון שבכל אחד יש סברא לומר דהוי טפי חוב והפסד מחברי' אמרי' דשקולי' הם ושפיר ילפינן מציאה מחוב דהוי חב לאחרי' ודוק כנ"ל ברור בכוונת דברי ר"נ ור"ח ליישב קושי' השטמ"ק. והנה לפימ"ש א"ש דעת רש"י דמשו"ה ס"ל דע"י שליח מהני תפיסה ולא אמרי' אין שליח לד"ע כמ"ש הפנ"י דס"ל לרש"י דע"כ לא אמרי' אין שלד"ע רק היכא שהאיסור ברור משא"כ הכא אילו ידעינן בבירור שעדיין תשיג יד הלוה לשום גם לשארי בע"ח לא הוי כאן איסור כלל משו"ה ל"ש לומר אין שלד"ע כיון דאין כאן איסור ברור כלומר שאין כאן הפסד ברור דדלמא ישיג עדיין ידי הלוה לשלם לו ודו"ק היטב:
אמנם כן ה"ד היכא שהלוה עדיין בחיי' דתקותו לא חדלה דלמא תשיג ידו א"כ אין כאן הפסד ברור לא אמרי' אין שלד"ע משא"כ היכא שמת הלוה ולא שביק נכסי לשלם לכל בע"ח א"כ וודא' החוב והפסד לשאר בע"ח ברור דתו לא יגבו לעולם מה שחייב להם רש"י נמי מודה לסברת הפנ"י דאין שלד"ע ולא מהני שליח נמי וא"כ א"ש ביימר בר חשו דשם מת הלוה שפיר אמרי' דאפי' שליח לא מצי לתפוס דאין שלד"ע כסברת הפנ"י ועי"ש בחי' הפלא"ה מה שרוצה לומר בדעת רש"י דתפיס' השליח לא מהני רק שלא יפסיד מה שמגיע לחלקו וא"כ במציאה שאין לו חלק בו באמת לא מהני אפי' ע"י שליח. אמנם לפי"ז היה לנו לומר דיימר בר חשו זכה עכ"פ מה שהי' מגיע לחלקו ואין זה במשמעות הסוגי' שם והפלאה בעצמו הרגיש שם בזה לכך נ"ל העיקר מ"ש דהתם שההפסד ברור רש"י נמי מודה דלא מהני שליח דאין שליח לד"ע כסברת הפנ"י ודו"ק היטב:
פרק ג' נבאר בס"ד דברי המרדכי פ"ק דמס' גיטין:
יא המרדכי נסתפק שם אי פועל יכול לתפוס בחוב לבע"ה במקום שחב לאחרים וכתב התומי' סי' ק"ה ס"ק א' הא מגמרא מוכח לכאורה להדי' דפועל ידו כיד בע"ה וכתב שם דספיקו של המרדכי הי' אולי לא אמרינן פועל כיד בע"ה רק היכא שמצי לזכות לעצמו ג"כ ועי' בנתה"מ ס"ק ב' בסי' ק"ה. והנה בס' מחנה אפרים הלכות שלוחי' סי' י"א כתב לדינא דפועל ידו כיד בע"ה מסוגיא דהכא דמסקינן שאני פועל דהוי כיד בע"ה ולכאורה אין ראי' מהך דהכא דלמא הכא שאני דיש לו יד לזכות במציאה כמ"ש התומי' משא"כ שם במעקה שהביא המח"א שיוכל הישראל לברך מה שעושה פועל הגוי דאין לו שום צד במצוה ההוא אך יהי' מוכח דהוי כיד בע"ה ועי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ח"ב סי' רי"ג שהאריך בהך דינ' דבעל מחנה אפרים שהבאתי ונ"ל לקיים דברי הבעל מח"א להוכיח משיטת הפוסקים דהך דינ' דפועל ידו כיד בע"ה ועדיף משליח דעלמא הי' מוכרח ובזה יהי' נכון ג"כ מה שנסתפק המרדכי אי בפועל מהני תפיס' לחוב לאחרים דהנה כבר הבאתי לעיל באות א' דאיכא ב' תירוצים על הקושי' שהקשו הראשונים לר"י דס"ל תופס לבע"ח ל"ק וס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה או דבמצוה שאני מגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ ה"ה בחוב היכא שחייב להתופס ג"כ מהני תפיס' במגו דזכי לנפשי' עי' במרדכי פ"ק דמס' גיטין בדינ' דתופס לבע"ח תירוץ השני מ"ש הרמב"ן והריטב"א הביאו דמציאה לא מקרי חוב לאחרים כיון שלא זכה עדיין שום אדם וא"כ להך תירוצ' אינו מוכח כלל דאמרי' מגו דזכי לנפשי' וא"כ י"ל אפי' היכא שחייב הלוה להתופס ג"כ לא מהני תפיס' כיון דבבע"ח איכא חובה. ומעתה י"ל דבהני ב' תירוצים תלי' הך דינ' אי הך תירוצא דמשני הגמ' לר"נ דשאני פועל אי יהי' מוכרח לדידן נמי. דהנה אנן קיי"ל מציא' פועל לבע"ה כהך ברייתא היכא ששכרו ללקט מציאות ועי' בחו"מ סי' ע"ב סעיף ג' והנה קשה קושי' הראשונים הא הו"ל תופס לבע"ח וכאן לא שייך לתרץ מגו דזכ' לנפשי' כמ"ש הראשונים לענין מגביה מציאה לחבירו דבשלמא במגביה מציאה שבאמת רוצה לזכות לחבירו שפי' י"ל דמצי זכה לי' משום דאי בעי זכ' לנפשי' אבל גבי פועל דחמרי' מציאתו לבע"ה דמיירי היכא שהוא רוצה לזכות לעצמו דומי' דרישא בזמן שאמ"ל נכש עמי היום דמציאתו לעצמו דהיינו שזוכה לעצמו ה"נ בסיפא דמציאתו לבע"ה מיירי אפי' שהפועל רוצה לזכו' לעצמו וא"כ איך נימא דזכ' בע"ה מכח מגו דאי בעי זכ' לנפשי' כיון דבאמת רוצה לזכות לעצמו ואנן לא שבקי' לי' ואיך יוכל לזכות בעה"ב מכחו דכל ענין מגו דזכ' לנפשי' הי' רק דמשו"ה מצי לזכות לבע"ה ויש לו כח לזכות לו והיינו דווקא היכא שבאמת רוצה לזכות לו משא"כ אם אינו רוצה לזכות לו האיך יזכה בעה"ב מטעם מגו דזכה לנפשי' והכי ריהטא לישנ' דגמ' מגו דזכ' לנפשי' זכ' נמי לחברא כלומר מצי לזכות לחבירו נמי משא"כ בפועל כיון דל"ש זכ' לחברי' דהא הוא אינו רוצה לזכות לו כלל מה מהני מגו דאי בעי זכה לנפשי' אפי' אי הוי אמרי' תרי מגו כלומר מגו דאי בעי הדר משכירותו ואי בעי זכ' לנפשי' מ"מ הרי אין רוצה לזכות לחבירו ודו"ק וא"כ קשה הא הו"ל תופס לבע"ח ואיך זכה הבע"ה וע"כ צ"ל דפועל הוי ידו כיד בעה"ב ממש וא"צ כלל לטעם מגו ושפיר זכה הבע"ה ומהתימא לו על התומי' והנתיבות שלא נחתו להך סברא דבפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה ומגו דזכה לנפשי' לא שייך רק היכא שבאמת רוצה לזכות לחבירו אבל כאן שהוא רוצה לזכות לעצמו איך נימא דהבע"ה זכה מכחו והוא אינו רוצה כלל לזכות לו וע"כ רק משו"ה זכה בע"ה כתירוצ' דגמ' דפועל ידו כיד בע"ה והוי כמו בעבד כנעני דאמרי' מס' ב"מ צ"ו דידו כיד רבו לענין שאיל' בבעלים והכי קיי"ל בחו"מ סי' שמ"ו סעיף ו' אע"ג דע"י שליח לא מקרי שאולה בבעלי' לדעת הרי"ף והר"מ ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו מ"מ עבד הוי כבעלים ממש וא"כ ה"ה פועל כמ"ש בס' שטמ"ק דשכירות ליומי' ממכר הי' ועי' היטב ברי"ט אלגאזי למס' בכורות פ"ד ס"ק נ' שהאריך בזה וא"כ כיון שמוכרח לומר גבי פועל דידו כיד בע"ה שפיר מהני לתפוס בחוב נמי אפי' במקום שחב לאחרים:
יב אמנם כן היינו דווקא להך תירוצא דאמרי' דבמציאה משו"ה קנה משום מגו דזכה לנפשי' וא"כ בפועל שאינו רוצה לזכות לבע"ה לא שייך הך טעמא כמ"ש וע"כ מוכח דפועל ידו כבע"ה ממש משא"כ אי אמרי' כמה שתירץ הרמב"ן דמציא' לא מקרי חוב כלל א"כ שפיר י"ל דע"כ לא מסקינן בגמ' דפועל ידו כיד בע"ה רק לר"נ דס"ל דמציא' הוי נמי תופס לבע"ח כמו בחוב ממש וא"כ קשה מפועל וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש. משא"כ לדידן דס"ל דמציא' לא הוי חוב כלל וא"כ ל"ק מברייתא דמציא' פועל לבע"ה משום דהתם לא מקרי חב לאחרים דמציאה לא הוי חוב. ולפי"ז בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס. ובזה באמת נסתפק המרדכי דאי ס"ל הטעם במגביה מציאה דקני רק משום מגו דזכה לנפשי' משא"כ היכא דלא הי' שייך מגו דזכה לנפשי' הוי מציאה כמו חוב דעלמא וא"כ קשה מברייתא דפועל דשם לא שייך מגו דזכה לנפשי' כמ"ש באות הקודם וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש וא"כ בחוב נמי מצי לתפוס אפי' לשיט' דשליח לא מהני מ"מ פועל עדיף משליח משא"כ אי ס"ל כתירוץ הרמב"ן דמציאה לא הוי חוב א"כ ל"ק ממציאת פועל דגבי מציאה ל"ש תופס לבע"ח וא"כ בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס ולא אמרי' דפועל כיד בע"ה רק לר"נ דלא מחלק בין מציאה לחוב וזה הי' ספיקו של המרדכי כאיז' מן התירוצים קיי"ל או כתירוץ הרמב"ן או כתירוץ ר"ח במרדכי:
יג וא"כ יפה כתב הבעל מח"א דכיון דדעת הר"מ פ"ב מהל' מלוה והמחבר כתב להדי' בסי' ק"ה דהיכא שהלוה חייב לתופס מהני התפיס' וע"כ צ"ל דס"ל כתירוץ הר"ת דבאמת מציאה נמי הוי חוב רק במציאה מהני משום מגו דזכה לנפשי' והלכך בחוב נמי היכא שהלוה חייב לתופס מצי לתפוס במגו דזכה לנפשי' וא"כ ישאר הקושי' מ"ט אמרי' גבי פועל נמי מציאתו לבע"ה הא בפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה כלל וע"כ דפועל ידו כיד בע"ה וכמה דמשני הגמ' לר"נ ה"ה לדידן נמי הוצרכ' גבי פועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' לומר דפועל הוי כבע"ה ממש ולכך שפיר פסק המח"א דפועל הוי כבע"ה ממש דמשיטת הפוסקים דנקטו הטעם דמגביה מציאה דקנה חבירו משום מגו דזכה לנפשי' וע"כ בפועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' אמרי' דהוי כבע"ה ממש ודו"ק:
ודא דבאמת לא ס"ל להפוסקים. כהרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח דלא הוי חוב ממש י"ל דכבר כתבנו לעיל באות ד' דאי אמרי' מציאה לא הוי חוב א"כ פאה נמי לא מקרי חוב וא"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכה העני. ולומר משום דכתיב לא תלקט לעני כמ"ש הגמ' מס' גיטין י"ב לא הי' ניחא להו להני פוסקים דקשה עכ"פ אי אמרי' כל מילתא דא"ר ל"ת אע"מ א"כ אמאי לא קנה העני כמ"ש התוס' שם וע"כ צ"ל דבאמת מציאה ופאה כה"ג נמי הוי חוב וא"כ בפאה שפיר לא זכה העני ואע"ג דבמציאה מהני היינו מטעם מגו דזכה לנפשי' ובפאה מעשיר לעני דאיכא תרי מגו לא אמרי' כמ"ש הר"מ להדי' פ"ב מהל' מתנות עניים דהא דלא זכה היינו מעשיר לעני דתרי מגו לא אמרי' עי"ש הלכה י"ט ובמציאה שפיר קנה משום דלא בעינן רק חד מגו מגו דזכה לנפשי' וה"ה בחוב ממש היכא דאיכא מגו דהיינו שהלוה חייב להתופס ג"כ שפיר מהני התפיס' כנ"ל בדעת הפוסקים דס"ל דבחוב נמי מהני היכא דאיכא מגו וא"ש דינו של המחנה אפרים ודו"ק היטב:
פרק ד' נבאר קצת סוגיא דמס' גיטין י"א ע"ב (יד) שם אמר רב חסדא תופס לבע"ח באנו למחלוק' ר"א ורבנן והביא שם מתני' דמס' פאה מי שלקט וכו' ר"א אומר זכה לו ורבנן אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמר ר"פ דלמא התם פליגי מטעם מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי'. הנה הא דנרא' דאפי' לר"פ דמוקי פלוגתייהו במגו ס"ל במעשיר לעני פליגי ולא מעני לעני כדעת ר"נ במס' ב"מ ועי' בס' טוב גיטין שם ונראה דדווקא ר"נ ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה שפיר מוקי לה אפי' מעני לעני אמנם ר"פ מסתמא ס"ל כהלכת' דהמגביה מציאה קנה חבירו וע"כ טעמא דרבנן דפליגי דווקא בתרי מגו. ואפשר דבחד מגו לא היה הזהיר' התורה ללקט לעני וקאי האזהרה דלא תלקט דווקא בעשיר. והנה במס' ב"מ כתבו התוס' ד"ה ולימא מר וז"ל ויחלקו בתופס לבע"ח ולא מטעם מגו דהא ר"ח ס"ל כמו ר"נ המגביה מציאה לחבירו ל"ק וס"ל דבתופס לבע"ח פליגי עד דדחי לי' ר"פ. ואיני יודע מאי בעי התוס' בזה. וכי מה אכפת לן אי ר"נ נמי ס"ל דטעמא דר"א ורבנן דר"א ס"ל אמרי' מגו דזכה לנפשי' ורבנן ס"ל אפי' חד מגו לא אמרי' ושפיר נמי מצי סובר המגביה מציאה לחבירו לא קנה כרבנן. ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד כיון דמרא דשמעת' דתופס לבע"ח לא קנה הי' ר' יוחנן במס' גיטין ובמס' כתובות א"כ אמאי קאמרו ר"נ ור"ח סתמא המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולא קאמרו ואמר ר"י התופס לבע"ח וכו' דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ומצינו שהקפידו מאוד על זה לאומרו בשם אומרו ממש עי' מס' יבמות צ"ו ע"ב. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל אות ז' דלסברת הרמב"ן דמציאה לא מקרי חוב משום שלא זכה בה שום אדם ה"ה פאה לא מקרי חוב א"כ לא הי' אפשר כלל להוכיח דינ' דר"נ ורב חסדא אר"י דהא לר"י וודאי במציאה קנה חבירו דהכי ס"ל להדי' וע"כ דמציאה לא מקרי חוב. אמנם ר"נ ס"ל להוכיח ממתני' דמס' פאה דפאה הוי חוב לאחרים וא"כ ה"ה מציאה וס"ל דטעמא דרבנן דלא זכה העני משום תופס לבע"ח. וא"כ אמרו ר"נ ור"ח ב' דברים האחד דהוי תופס לבע"ח כלומר דמציאה נמי חוב מקרי. והשני דתופס לבע"ח ל"ק כרבנן ולכן לא הביאו מר"י דהם הוכיחו דתופס לבע"ח ל"ק ממתני' דמס' פאה אמנם אי הו"א דבפאה הטעם דלא אמרי' מגו דזכה לנפשי' לא הוי אשמעי' במציאה דיש לחלק כמ"ש התוס' מס' גיטין י"ב ד"ה אלא דבפאה סברא הי' שלא זכתה התורה אלא כל מה שאחד מלקט לצורך חבירו משא"כ אי לא קיימינן בהך סברה דלא תלקט. וטעמא דמתני' דמס' פאה הי' משום תופס לבע"ח שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה חבירו דמציאה הוי חוב כמו פאה ולא אמרי' מגו דזכה לנפי' דהא בפאה נמי שייך מגו כיון דמיירי מעני לעני ואפ"ה אמרי רבנן דלא קנה אלמא כל היכא דהוי תופס לבע"ח לא מהני אפי' היכא דאיכא מגו. וזה כוונת התוס' מס' ב"מ דלר"נ דס"ל מעני לעני לא ס"ל הטעם דפליגי במגו דזכה לנפשי' דא"כ מנ"ל דגבי מציאה לא אמרי' מגו דזכה לנפשי' דלמא דווקא בפאה לא אמרי' מגו כסברת התוס' מס' גיטין דמסתמ' הקפיד' התורה שכל אחד ילקט לעצמו משא"כ במציאה שפיר אמרי' מגו. משא"כ אי ס"ל לר"נ כמו ר"ח דפליגי בתופס לבע"ח וע"כ דלא נחתנ' כלל להך סברא ר"פ שם דלת תלקט ואמרי' דפאה אע"ג שלא זכה בה אדם מקרי חוב וה"ה למציאה שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה וז"ש התוס' ויחלקו בתופס לבע"ח כלומר ומשו"ה א"ש דס"ל לר"נ ור"ח דמציאה נמי תופס לבע"ח מקרי אע"ג דעדיין לא זכה בה שום אדם כיון דפאה נמי הוי חוב אע"ג שלא זכה בה שום אדם וא"ש מ"ט לא הביאו ר"נ ור"ח מילת' דר' יוחנן כלל דעיקר הוכחת' דמציאה דמי' לחוב הי' ממתני' דמס' פאה ודו"ק היטב:
טו ועד"ז י"ל פרפר' אחד במס' גיטין מ"ט לא ניחא לי' לר"ח לומר דרבנן ור"א פליגי מטעמא דכתיב לא תלקט ומ"ט קאמר דווקא דפליגי בתופס לבע"ח ולהוכיח דמציאה נמי הוי חוב כמו פאה. ונ"ל דהנה בתוס' שם ד"ה אלא הקשו אי אמרי' אע"מ מ"ט לא קנה העני ומה בכך דכתיב לא תלקט. רק התוס' תירצו שם דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קנה וזה הי' נראה לדוחק לרב חסדא. ועי' בס' אמרי בינה למס' גיטין להגאון ר"מ א"ש ז"ל דאי אמרי' אשלד"ע והשליחות בטל כדעת הנו"ב א"כ ממילא ל"ק:
(הגה"ה עי' בנו"ב מד"ת לאה"ע סי' קי"א שהרגיש בהך קושי' מדברי תוס' אלו ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדו' תליתאי ח"א סי' תנ"ב שכ' ג"כ כה"ג דכיון דהי' מידי דלא בעינן שליחות דווקא רק במגו דזכה לנפשי' ואם השליחות בטל מ"מ הרי יכול לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ול"ש לומר אשלד"ע והמעשה בטל דהא מ"מ מצי לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ונהנותו שכוונתי לדעת הגדול ועי' בנו"ב שם ודו"ק): ויש לפקפק בזה דע"כ לא אמרי' דאי אשלד"ע השליחות בטל דווקא דומי' דגיטין וקידושין דבעי' שליח דווקא וכגוונא דנקטו התוס' מס' ב"מ י' ע"ב ד"ה דאמר דהיינו לענין קידושין דמזה הוכיח הנו"ב דאי אין שלד"ע השליחות בטל משא"כ לענין זכי' בפאה אטו בעינן שליח דווקא ואטו אם שלח קוף אחד להביא לו פאה וכבר הגיע לידו אטו לא מהני וא"כ כה"ג אפי' ע"י אחר מה בכך דהשליחות בטל מ"מ הרי כבר זכה לו. עי' בנו"ב מד"ק לא"ע מסי' ע"ד עד סי' פ"ב שהאריך בענין הזה. והנה ידוע דמאן דס"ל שנוי קונה ס"ל אע"מ עי' רש"י מס' תמורה סוף הסוגי' דאפל"מ ורב חסדא ס"ל מס' ב"ק ס"ז ע"א שנוי קינה מה"ת וא"כ ממילא אע"מ וליכ' למימר דמשו"ה ס"ל לרבנן דלא זכה העני משום לא תלקט הא מ"מ אע"מ כקושית התוס' וע"כ דהטעם משום תופס לבע"ח וא"כ מוכח דפאה נמי מקרי חוב וה"ה מציאה ושפיר ס"ל מס' ב"מ המגביה מציאה ל"ק משום דהוי תופס לבע"ח. אמנם ר"פ דחי לי' דלמא וכו' משום דכתיב לא תלקט כלומר ואפי' אי אמרי' בעלמא אע"מ הכא לא מהני כתירוץ התוס' משום דכתיב לגר תעזוב. אבל תופס לבע"ח לא שייך גבי פאה וה"ה מציאה לא אקרי חוב וס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כר"י במס' ב"מ ודו"ק היטב:
מז במה שנחלקו הסמ"ע והש"נ בחו"מ סי' ק"ה דדעת הרמ"ע שם ס"ק ג' דהא דאמרי' היכא דהלוה חייב להתופס דמהני תפיס' היינו דווקא היכא שאינו תופס רק כדי חובו דבזה שייך לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' משא"כ אם הי' הלוה חייב לו למשל מאה זהו' והוא תופס ק"נ ורוצה ליתן המותר לבע"ח אינו יכול דבהמותר ל"ש מגו דאי בעי זכה לנפשי' והש"כ שם ס"ק ב' כתב דכה"ג נמי מהני תפיס' ועי' בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דמס' גיטין אות ע"א מ"ש בזה והנה הגם שאיני כדאי להכריע נ"ל דיש לחלק בין אם תופס מטלטלי' שוה כסף או מעות בעי' דהיכא שתופס שו"כ יש לו חלק בכל החפץ ובפרט דהא מצי אמר התופס לדידי לא שוה כ"כ ובעינן למתפסי' בכולא עד שימכור עפ"י שומא ומ"מ יש לו רשות עד שעת השומא ליקח כל החפצים והלכך אם אח"כ ע"י שומא עלה יותר מותר לתפוס המותר לבע"ח אחר אע"ג שחב לאחרים דהא תפיסתו עכ"פ כדין הי' דהא לא ידע אם יספיק כדי חובו ולכך תפס ביותר. אמנם אם תפס מעות בעין דאז וודאי מכיון שתפס כדי חובו למשל מאה דהא מה לו עוד אצל הלוה הא מכיון שיש לו כדי חובו נסתלק מן הלוה והוי לגמרי כאיש אחר ושפיר אינו יכול לתפוס אע"ג שהלוה גם לו חייב מ"מ מכיון שתפס מעות בעין נגד החוב נסתלק מנכסי הלוה לגמרי והוי כאדם אחר מן השוק ועי' בב"י בפנים ודו"ק:
יז בש"ע חו"מ סי' ק"ה הביא הדין באם הלוה חייב לתופס מהני תפיס' משום מגו דזכה לנפשי' וכבר הבאתי לעיל אות י"ג דלדעת הרמב"ן דמשו"ה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דמציאה לא הוי חוב שעדיין לא זכה בה אדם לא מוכח הך דינא דבאמת כל היכא דאיכא חוב לאחרים לא אמרי' מגו דזכה לנפשי' ואח"כ הביא שם המחבר והי' דעת הר"מ ג"כ דאם הלוה בעצמו אמר זכה בחפץ זו לפלוני בע"ח מהני אע"ג שחב לאחרים ועי' בהה"מ פ"כ מהל' מלוה ובלח"מ שם שכתבו מאין הוציא הר"מ דין זה דע"י אחרי' מהני תפיס'. ונראה עפ"י מה שראיתי להגאון ר"מ א"ש ז"ל בספרו אמרי בינה בסוף סוגי' דשליש שכתב דאי אמרי' מציאה הוי נמי כחוב לדעת ר"נ ור"ח א"כ קשה האיך יוכל לקדש ע"י שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים עי' בנו"ב מד"ק לא"ע סי' ס"ד ובמד"ת לא"ע סי' ע' ול"ל משום מגו דאי בעי זכה לנפשי' דהא אם הי' ערוה על השליח לא שייך מגו דזכה לנפשיה עי' בנו"ב שם וע"כ דע"י שליח לא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק והיינו דווקא לר"נ ור"ח דס"ל מציאה הוי נמי כחוב וא"כ קידושי אשה נמי הוי חוב לאחרים אע"ג שלא זכה בה עדיי' שום אדם ולכך כ' רש"י דשליח מהני בתופס לבע"ח דאלא"ה האיך יכול לקדש אשה ע"י שליח אמנם לר"י דס"ל מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"צ מוכח דמציאה לא הוי כחוב וה"ה קידושי אשה נמי לא הוי חוב דלא זכה בה עדיין שום אדם באמת רש"י נמי מודה דלא מהני שליח דהא לא מוכח מקידושי' דקידושי' לא מקרי חוב לאחרים ומתירץ קושי' התוס' מיימר בר חשו ע"ש:
והנה לדעת המחבר דבמציאה משו"ה קנה חבירו משום מגו דזכה לנפשי' והה"ד בחוב נמי אמרי' מגו דזכה לנפשי' דלכך מהני תפיס' כשהלוה חייב לתופס נמי ולא ס"ל כסבר' הרמב"ן דמציא' לא הוי חוב משום שלא זכה בה עדיין שום אדם א"כ הדק"ל האיך מהני קידושי' ע"י שליח הא הוי חב לאחרים דקידושין נמי מקרי חב לאחרים כמו מציאה א"ו משום מגו דזכה לנפשי' דא"כ נימא אם היתה ערוה על השליח לא יוכל לקדש כקושי' הנו"ב שם ואנן ס"ל דע"י שליח נמי אמרי' תופס לבע"ח ל"ק. וצ"ל דגבי קידושי' כיון שהי' מתקדשת מדעתה הוי כמו אם הלוה התפיס מדעתו דלא אמרי' לא קנה וא"כ ממילא הוכיחו הר"מ והמחבר דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח קנה דאל"כ האיך משכחת קידושי אשה ע"י שליח הא הו"ל תופס לבע"ח וא"כ א"ש דלפי מ"ש המחבר באם הלוה חייב לתופס מהני תפיס' משום מגו דזכה לנפשי' וזה מוכח ממציאה דקנה חבירו וע"כ ס"ל דמציאה נמי הוי חוב דאלא"ה האיך מוכח דאמרי' מגו דזכה לנפשי' דלמא מציאה שאני דלא הוי חוב וע"כ דלא ס"ל כסברת הרמב"ן ומציאה נמי הוי חוב ואמרי' מגו דזכה לנפשי' וכיון דמציאה נמי הוי חוב אע"ג שלא זכה בה אדם א"כ קידושי' נמי הוי חוב וקשה איך יכולי' לקדש ע"י שליח וצ"ל ע"כ כסברתינו דגבי קידושי' הוי כמו אם הלוה התפיס בעצמו דלא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק ולכך הביא המחבר זה הדין אחר שהביא דאם הלוה חייב לתופס דמהני וא"כ ס"ל דמציאה נמי הוי חוב ואמרי' מגו דזכה לנפשי' וא"כ קשה מקידושי' איך מהני ע"י שליח וצ"ל דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק ולכך הביא מיד זה הדין דאם הלוה בעצמו אמר זכה בחפץ זה קנה ושפיר מוכח לדעת הר"מ והמחבר דע"י הלוה בעצמו מהני מקידושי' ודו"ק. אמנם לפימ"ש הפנ"י במס' כתובות פ"ד דמשו"ה לא מהני אפי' ע"י שליח בתופס לבע"ח דהוי שלד"ע שהמשלח עושה עול לתפוס כיון שהדין הי' שחולקים בשוה ל"ק כלל בקידושי' דהוי תופס לבע"ח דהתם ל"ש אין שלד"ע דהא מצוה קעביד. מ"מ י"ל דהר"מ ס"ל דרק משו"ה לא מהני תופס לבע"ח דלאו כל כמיני' להעשות שליח במקום שחב לאחרים כסברת הרא"ש מס' גיטין ומס' ב"מ וא"כ קשה בקידושין אמאי לא מקרי תופס לבע"ח וצ"ל כמ"ש דשם הלוה בעצמו מתפיס כלומר דמה שהאשה מתרצית להתקדש הוי כמו אם הלוה בעצמו התפיס וממילא מוכח דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח לא קנה. וזהו לא מוכח רק אם אמרי' דמציאה הוי נמי כחוב וא"כ גם קידושי' חוב מקרי. ואם מציאה נמי הוי חוב מוכח דהיכא דהלוה חייב לתופס מהני תפיס' כמ"ש לעיל שפיר כתב המחבר מיד אח"כ דע"י הלוה ל"א תופס לבע"ח ל"ק דהא בהא תלי' ודו"ק:
שער ב
עשה גדולות ונפלאות נותן עוז ותעצומות חנני דעה בינה והשכל בסוגי' דקנין פירות במס' גיטין מ"ז ע"ב ובשאר מקומות בש"ס בס"ד: (א) בגמ' אתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקור' ר"ל אמר מביא ואינו קורא ר"י אמר מביא וקורא קנין פירות כקה"ג דמי ור"ל אמר מביא ואינו קורא ק"פ לאו כקה"ג דמי. והנה הא דצריך להביא לר"ל אע"ג דבלוקח פירות מן השוק לכ"ע א"צ להביא דשמואל דס"ל מס' ב"ב פ"א ע"א דר"מ מחייב אפי' בלוקח פירות מן השוק איתותב עי"ש מ"מ הכא כיון ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו מחייב מה"ת להביא דקרינן בי' אשר תביא מארצך אע"ג שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי כיון דלא קנה גוף הקרקע מ"מ בהבאה מחייב מה"ת כך הי' דעת רשב"ם מס' ב"ב קל"ו ע"ב ד"ה מביא אמנם דעת התוס' שם ד"ה מביא דרק מדרבנן צריך להביא לר"ל דרבנן תקנו להביא משום קנין פירות אבל מה"ת א"צ להביא כלל כיון דלאו כקה"ג דמי וצ"ל לדעת התוס' הא דלא מחייבי רבנן בהבא' בלוקח פירות בעלמא היינו דכה"ג שקנה השדה לפירות מחזי טפי כאילו היה הגוף שלו ולכך תקנו רבנן להביא ועי' בחי' פנ"י כאן שעמד בזה מ"ט חיי' לר"ל בהבאה ולפי שע' נעלם ממני שהי' פלוגת' רשב"ם ותוס' מס' ב"ב שם: והנה הנ"מ בין פירו' רשב"ם ותוס' אי חייב מה"ת להביא או רק מדרבנן הי' כך דאי רק מדרבנן חייב בהבאה ומה"ת לא הוי בכורי' כלל א"כ צריך להקדיש אותם דלא להוי חולין בעזרה וצריך להפריש מהם תרומה ומעשרות כמו דאמרי' מס' ב"ב פ"א ע"ב גבי קונה שני אילנות כיון דספק אם קנה קרקע דצריך להפריש תרומה ומעשרות דלמא לא הוי בכורי' וכ"ש הכא דמה"ת לא הוי בכורים כלל וודאי צריך להפריש תו"מ אמנם לפרשב"ם דמה"ת חייב בהבאה א"כ א"צ להפריש תו"מ ולפי"ז צ"ל הטעם דאינו קור' אע"ג דל"ש הטעם דלמא אתי לאפקעונהי מתרומה ומעשרות מ"מ אינו קורא דמחזי כשקרא אם יאמר מן האדמה אשר נתת לי והוא אין לו קרקע דבמס' ב"ב פ"ב ע"א אמרי' שני טעמים בהא דאינו קורא עי"ש ומדברי הר"מ פ"ד מהלכות בכורים הלכה ד' שכ' גבי קונ' שני אילנות מבי' ואינו קורא משום שהדבר ספק אי קנה קרקע ולכך מקדיש אותה תחלה ומפריש מהם תרומה ומעשר ושם בהלכ' ו' לענין מוכר שדהו לפירות כתב סתמא מביא ואינו קורא ולא כ' שצריך להקדיש אותה תחלה ולהפריש תו"מ משמע נמי דס"ל כפירוש הרשב"ם דכאן במוכר שדהו לפירות כיון ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו חייב מה"ת להבי' ולכך לא ס"ל שצריך להקדיש אותם ולהפריש מהם תו"מ:
ב והנה יש לעיין לפימ"ש רש"י בד"ה מדאורייתא דבכורים הוי חובת הגוף ולכך אי ס"ל אין קנין לנכרי בא"י מחוייב המוכר שדה לנכרי מה"ת ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים א"כ קשה במוכר שדהו לפירות לר"ל דס"ל דלא קנה הלוקח דלאו כקה"ג דמי אמאי לא מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים ולקרו' וא"כ כמו דפליגי ר"י ור"ל לענין לוקח ה"נ נפלגי במוכר דלר"י כיון דהלוקח יש לו קנין הגוף א"כ המוכר להביא ולר"ל דלאו כקה"ג דמי צריך המוכר להביא כיון דיש לו קרקע ובכורים הוי חובת הגוף לדעת רש"י וכמו גבי מכר לנכרי דאמרי' כיון דאין לו קנין לנכרי מחייב המוכר ליקח פירות ולהביא ה"נ מ"ט לא נימא כן גבי מכר לישראל כיון דלא קנה הגוף מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים. אמנם אי אמרי' כדעת הרשב"ם שם דבהבאה מחייב הלוקח מה"ת א"ש דדווקא במוכר לנכרי דאם לא יביא המוכר בכורים נפקעת השדה ממצות בכורים שפיר אמרי' דהמוכר חייב מה"ת משא"כ במוכר שדהו לפירות לישראל כיון דאיכא מצוות הבאת בכורים מה"ת על הלוקח א"צ המוכר ליקח פירות ולהביא בכורים ודו"ק. ועד"ז היה מקום ליישב מה שיל"ד בסוגי' בלישנא דנקט המוכר שדהו לפירות כיון דכל עיקר הפלוגת' הי' רק אם הלוקח חייב בבכורים הו"ל למנקט הלוקח שדה לפירות וכו' וכן יל"ד למה נקט שדהו ולא סתם המוכר שדה לפירות וכן ראיתי בס' נדפס מחדש לקוטי חבר שעמד בזה ולדברינו א"ש דאי הוי נקט הלוקח שדה הו"א דמשו"ה לא מיירי כלל מדין המוכר אי חייב ליקח פירות ולהביא בכורים דמיירי בלקח מן הנכרי וא"כ ליכא נפקותא כלל מדין המוכר משא"כ בלקח מישראל כיון דהלוקח אין לו קה"ג ממילא המוכר חייב בהבאת בכורים כמו במכר לנכרי למ"ד דאין קנין לנכרי לכך נקט המוכר שדהו כלומר בגוונא דהמוכר הי' ישראל דעסקינן בי' ומה"ט נקט ג"כ שדהו דאי המוכר היה נכרי ל"ש למנקט לשון שדיהו כיון דאין קנין לנכרי בא"י ואפ"ה רק הלוקח חייב בבכורים ולא המוכר אפי' לר"ל אע"ג דהקרקע לא נקנה קה"ג להלוקח מ"מ כיון דעל הלוקח חיוב בכורים מה"ת אע"ג שאינו קורא לכך אין המוכר חייב להביא כנ"ל לדעת הרשב"ם דס"ל דהלוקח חייב בהבאה מה"ת אפי' לר"ל אמנם לדעת התוס' דהלוקח אינו חייב מה"ת כלל אפי' בהבאה הא דאין המוכר חייב היינו משום דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דבכורים הוי חובת הגוף כמו מצוה דרמי' עלי' דכן משמע מדבריהם במתני' ד"ה לוקח ועי' במפורשים וממילא אין המוכר חייב בבכורים כלל כיון שאין לו פירות ודו"ק:
פ"ב נבאר מה החילוק בין המוכר שדהו לפירות ובין המוכר לזמן קצוב: (ג) הרמב"ם פכ"ג מהלכות מכירה הלכה ו' כתב וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס וכו' כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל ובראב"ד שם מסיי' וז"ל עוד אפשר מוכר שדהו לס' או לנ' או למ' שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהי' כמוכר בזמן היובל עכ"ל נראה מבואר מדבריהם דקונה בזמן היובל נקנה לו הקרקע אפי' לחפור בה אע"ג שצריכה להחזיר ביובל. ומתוך דברי הרמב"ם אלו מיישב בס' קצה"ח סי' רנ"ז קושי' ראשונים המפורסמי' כיון דאנן קיי"ל בכמה מקומות כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי וקיי"ל נמי האחי' שחלקו לקוחות הן א"כ איך משכחת דמייתי בכורים כמ"ש ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו והוא קושי' התוס' והראשונים ועי' במס' בכורות נ"ב ע"ב ד"ה ואמר ר' אסי שהקשו ג"כ הכי וכתב בס' הנ"ל וז"ל ולע"ד נראה דאע"ג דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג היינו היכא שאין לו אלא פירות ולי' לי' בגוף כלום אבל קנין פירות דיובל הוי כקה"ג טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בה בורות שיחי' ומערות כמ"ש הר"מ פכ"ג מהל' מכירה וכו' עכ"ל וא"כ הו"ל כמו קנין הגוף ממש. והנה באמת י"ל כל היכא דיש לו רשות לחפור בהשדה הו"ל כמו קנין הגוף ומותר להביא בכורים. אמנם במחכ"ת של הגאון בעל קצוה"ח נעלם ממנו דברי המל"מ פי"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' שהביא להדיא מהירושלמי דסוגי' דבזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בה שיחי' ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינן עי"ש וא"כ לא מתורצ' הקושי' וכבר העיר בזה על קצה"ח הנ"ל בס' מנחת חינוך סי' של"ט. ושם רוצה לומר דהקונה לס' שנה שאינ' יוצא' ביובל כמבואר מס' ב"מ ע"ט ובר"מ פי"א מהלכות שמיטה בכה"ג מותר לקלקל בגוף השדה וא"כ שפיר היה משכחת לה מביא וקור' בקונה לזמן דיש לו קנין בגוף השדה כיון דמותר לקלקל בכה"ג עי"ש במנחת חינוך ועי' עוד בס' הנ"ל במצוה תר"ו שכ' ג"כ הכי:
ד אמנם עדיין לא העלינו ארוכה בזה לתרץ א"כ מה קאמר הגמ' דאי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא משכחת דמייתי בכורים הא אפי' אי הוי ס"ל לאו כקה"ג דמי שפיר מצי להביא בכורים בקונה לזמן כיון דיש לו קנין בגוף השדה לחפור בה. ועי' בחי' פנ"י דדווקא לר"י דאי' לי' אין ברירא בוודאי וצריכין להחליף חלקיהם בשנת היובל לכך אי לאו דכקה"ג דמי לא הוי מצי מייתי בכורים וקרי משא"כ לדידן אע"ג דאין ברירה מ"מ לא נתבטלה חלוקתם מכמות שהיתה וישאר כל אחד בחלקו אחר היובל שפיר מצי לקרות מן האדמה אשר נתת לי ד' וכן כ' הר"מ פי"א מהל' שמיטה הלכ' כ' וז"ל האחי' שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקת' מכמות שהיתה עכ"ל וא"כ שפיר מצי מייתי בכורים וקרי' וכה"ג כתב ג"כ בחידושין ריש פ' כל הגט עי"ש ועי' בס' שא"ר סי' צ' שכ' ג"כ כה"ג אמנם בס' ברוך טעם בסוגי' תמה דהאיך נימא דישאר כל אחד בחלקו כמו שהיה מטעם דקרקע בחזקת מר' קיימא דזה אינו אלא במטלטלין שיש לכל אחד חזק' במה שהי' תחת ידו משא"כ בקרקע לא מהני חזקת הבעלים מה שהיו מוחזקים בה ומוקמי' כמו שהיתה קודם לידת הספק וא"כ צריכי' להחליף החלקי' רק אי הוי ס"ל כקה"ג דמי שפי' הו"מ למימר דיש לו בה חזקת מרא קמא כיון שמה שקנאה לפירות הו"ל כקה"ג משא"כ לדידן דלאו כקה"ג דמי א"כ לית ליה חזקת מרא קמא והיינו צריכין לומר שמחליפות חלקיהם באמת אחר היובל כיון דאין בריר' וא"כ הדק"ל איך משכחת לדידן דל"ל בריר' וס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמייתי בכורים וקרי עי' היטב בס' ברוך טעם בריש הסוגי' ד"ה אמנם:
ה אולם ליישב דברי הפנ"י נ"ל כיון דעכ"פ היה מוחזק בקרקע לפירותיה עד עכשיו מוקמי' לי' בידו כמה שהיתה עד עכשיו שישאר בידו כמעיקרא דאפי' אי ס"ל לאו כקה"ג דמי מ"מ יש לו שיעבוד על הקרקע לינוקת הפירות דמשו"ה מחייב מה"ת בהבאת בכורים אפי' לר"ן לפרשב"ם שהבאתי למעלה. והנה כפי הנראה מדברי הפנ"י ושאר אחרונים שתירצו לקושי' הנ"ל דמשום דנשאר בקרקע שפי' מביא בכורים אע"ג דאין בריר' מ"מ כיון דמספיקא נשאר בחזקתו צריך להביא בכורים. ויש להביא ראי' לזה ממס' ב"ב פ"א ע"ב דאמרי' שם לרבנן בשני אילנות אמאי מביא בכורים כיון דאינו קורא ותירץ שם בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו אי יש לו קרקע או אין לו ולכך חייב להביא וכ' רשב"ם בד"ה מספקא והאי דאמרי לח קנה קרקע משום דיד המוכר על העליונה ומספיק' לא מפקינן מיני' עכ"ל והנה א"כ הא דהמוכר נשאר אח"כ בקרקעו לכשיבשו האילנות הי' ג"כ רק חזקת מרא קמא שהי' לו בקרקע זו וכי נימא דאם נטע המוכר אח"כ אילנות באותו הקרקע שא"צ להביא בכורים ולקרות כיון דרק מספיקא הי' מוחזק בו זה וודאי לא מצינו בשום מקום. וא"כ ה"נ כיון דכל אחד נשאר בקרקע שלו וא"צ להחליף חלקו בשל אחיו שפיר מביא בכורים אע"ג דהא דנשאר בחלקו הי' רק משום דמספק נשאר בחזקתו. הגם דלכאורה יש להקשות אמאי הלוקח צריך להביא כלל מספיקא דלמא יש לו קרקע הא כיון דלדינ' קיי"ל דלא ישאר לו הקרקע דהמוכר ישאר בחזקתו הראשונ' א"כ אמאי לא נימא הרי עכ"פ אין לו קרקע ומאי נ"מ לן אי מספיק' או דבוודאי אין לו הרי מ"מ עכ"פ אין לו קרקע ואמאי חייב בהבאת בכורים. ואולי י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דחזקה הי' מתורת וודאי א"כ הא דהמוכר נשאר בקרקע מכח חזקת מרא קמא הוי כוודאי של המוכר ולא היה הלוקח מחייב כלל בהבא' בכורים משא"כ אי חשבינן לחזקה רק כספיקא א"כ הא דהמוכר נשאר בקרקע שלו הי' רק משום דמספיק' לא מפקינן מיני' כמ"ש הרשב"ם וממילא לענין חיוב מצוות בכורים שפיר חייב להביא ודו"ק:
ו וראיתי בס' ים התלמוד במס' ב"ק בסוגיא דתקנ' אושה פ"ח ע"ב שכ' ג"כ כה"ג דלענין להוציא החלקים מהאחי' א"כ ביובל דמספק נשאר בחזקתו רק לענין מצות יובל שלא יעבור בלאו צריך להחזיר אבל החלוק' הראשונה לא נתבטלה ולכך שפיר מייתי בכורים לדידן רק לר"י דס"ל דאין ברירה בוודאי א"כ צריכין להחליף החלקים שפיר אמר ר' יוסף אי לאו דס"ל ק"פ כקה"ג לא משכחת דמייתי בכורים והי' ג"כ ממש ע"ד שכ' הפנ"י כאן בחידושיו ועוד האריך שם ג"כ דאי היה מותר לשנות צורת הקרקע הוי כשלו. וראיתי בס' ברוך טעם שכתב דהא דאסור לשנות הקרקע כמ"ש בירושלמי הי' רק מטעם מ"ע דושב לאחוזתו כמ"ש שם להדי' וא"כ באחי' שחלקו דהי' רק ספיקא שמא לא זכה כל אחד בחלקו א"כ מותרי' לשנות צורת הקרקע דאפי' אי אמרי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומר' הי' רק בספק ל"ת משא"כ בספק מ"ע לא אמרי' ספיקא לחומרא ומותר מה"ת לשנות צורת הקרקע ושפיר מייתי בכורים. רק לר"י דס"ל אין בריר' בוודאי א"כ אסור לשנות צורת הקרקע דהוי וודאי כאינו שלו ולכך מוכרח לומר ק"פ כקה"ג דמי: (ז) והנה כל אלו גדולי האחרונים כתבו אי ס"ל דלר' יוחנן באמת בטלה החלוק' לגמרי ביובל. אמנם לפימ"ש רש"י מס' גיטין כ"ה ע"א ד"ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצוות יובל והדר שקלי' כדמעיקר' ע"ש הרי דגם לר' יוחנן נשאר כל אחד בקרקע שלו וא"כ צ"ל ע"כ דס"ל לרב יוסף דאע"ג דכל אחד ישאר בקרקע שלו מ"מ כיון דהי' רק מספיקא מוקמינן בחזקתו לא מצי לקרות מן האדמה אשר נתת לי א"כ זזדו כל אלו התירוצים אמאי לדידן משכחת דמייתי בכורים אע"ג דס"ל לאו כקה"ג דמי ול"ל כמ"ש האחרונים כיון דמ"מ נשאר בקרקע שלו שפיר מצי קרי כיון דר' יוחנן נמי הכי ס"ל דנשאר בקרקע שלו וצ"ל כיון דמ"מ הי' רק מספיקא בעלמא אינו יכול לקרות. ואפשר דמה"ת אינו חייב כלל אפי' בהבא' בכורים כיון שאין לו קרקע רק מספיקא וא"כ נשאר' קושי' הראשונים איך משכחת לדידן דמייתי בכורים:
ח ואם נימא כסברת גדולי האחרונים שהבאתי דכל שמותר לשנות צורת הקרקע שפיר חשיב כקה"ג והבאת בכורים תלוי' בהא אי יש לו רשות לשנות הקרקע יש לקיים דברי הברוך טעם במ"ש דלענין לשנות צורת הקרקע לא הוי רק מ"ע. אמנם הא דבספק עשה אזלינן לקולא אפש"ל היינו רק למאן דס"ל דל"ת חמור מעשה כסתמא דגמ' מס' יבמות ח' ע"א משא"כ או ס"ל עשה חמור מל"ת א"כ גם בספק עשה לחומר' והנה במקום אחר בחידושינו לסוגי' דל"ת הנל"ע כרבנן דלמאן דס"ל בטלו ולא בטלו היינו דס"ל דאע"ג דהל"ת נגמר מיד מ"מ העשה מנתק לי' ללאו דס"ל דעשה עדיפ' מל"ת. והנה ר"י ס"ל שם במס' מכות ט"ו ע"ב בטלו ולא בטלו וס"ל עשה עדיפ' א"כ גם באחי' שחלקו אע"ג דלא הוי ספיק' שמא לא זכה כ"א בחלקו אסור כל אחד לשנות צורת הקרקע וא"כ לא משכחת דמייתי בכורים רק משום דס"ל כקה"ג דמי אמנם לדידן ס"ל ספיק' דעשה לקולא א"כ מותר לשנות צורת הקרקע ושפיר מייתי בכורים אפי' אי לאו כקה"ג דמי ולא ראיתי להאריך בזה במה שכבר עמדו בזה גדולי המפו' וגם אני בעניי הארכתי במקום אחר אי עשה עדיפ' או ל"ת. אמנם בהא שכתבתי באות ז' להוכיח מדברי רש"י דאע"ג דנשאר בקרקע שלו כמעיקרא מ"מ כיון דהי' רק מספיק' היה הדין נותן דאינו מחייב בבכורים אי לאו דק"פ כקה"ג דמי ולכאורה י"ל נמי אפכא כיון דמ"מ נשאר בשלו שפיר חייב בבכורים ולהבין באיזה סברת תלי' יבואר לקמן בדברינו בס"ד ומקודם נבאר שקלא וטרי' דגמ' בעזרת אשר לו העוז והמשרה ועי' לקמן באות כ"א מה שנדבר עוד מזה:
פ"ג יבואר בס"ד שקלא וטרי' דגמ':
ט בגמ' איתבי' ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא אמ"ל שאני התם דכתיב ולביתך ואיכא דאמרי איתבא ר"ל לר"י ולביתך וכו' אבל בעלמא לא אמ"ל טעמא דידי נמי מהכא קאמינ'. והנה מאי ס"ד דר"ל דלא לולף מהתם לעלמא דק"פ כקה"ג דמי ורש"י ד"ה שאני התם כתב ומדאצטריך לרבוי ש"מ ק"פ לאו כקה"ג ולכאורה י"ל דר"ל ס"ל דמסבר' החיצונ' הו"א דק"פ כקה"ג וא"כ לא אצטריך קרא כלל גבי בכורים וע"כ אתי קרא לאשמעינן דרק בבכורים גוי קרא ולא בעלמא ועי' בשעה"מ פ"ד מהלכות בכורים ור"י ס"ל דמסבר' החיצונ' הו"א דק"פ לאו כקה"ג וממילא שפיר אצטריך קרא גבי בכורים וילפינן משם לעלמא נמי. שוב ראיתי בס' קדושת ישראל שכתב ג"כ הכי. והנה פשיטא הא דאמרינן שמביא בכורים מנכסי אשתו היינו שזכתה לו השדה ג"כ לפירות דאי הפירות בלחודיהו לא חייב בבכורים ומ"ש התוס' ד"ה ולביתך דרק נשים שנותנים פירות לבעליהם היינו נמי עם השדה. דאלא"ה לא הוי מקשה ר"ל לר"י בלישנא דאיכא דאמרי התם הי' דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא דלמא אתי קרא גבי בכורים לחייב אפי' בפירות לחוד'. וע"כ דבפירות לחוד' אין שום הו"א. וראיתי בירושלמי פ"א דמס' בכורים הלכה ה' שכתב שם דר"ל מוקי ברייתא דלביתך כשמתה אשתו דווקא. והנה התוס' ד"ה מתה הקשו לימא ר"י אנא דאמרי כתנא דולביתך דממנ"פ פליג וי"ל דאיכא לאוקמי במתה. וראיתי בס' ט"ג שכתב שתירוץ התוס' הי' דחוק ובמח"כ לא ראה דברי הירושלמי שכ' כן להדי' אליבא דר"ל דמוקי לברייתא דולביתך במתה. והנה המהר"ש הקשה על תירוץ התוס' א"כ מאי פריך ר"י לר"ל בל"ק מקרא דולביתך דלמא התם מיירי במתה דווקא ולכאורה י"ל כיון דר"ל ס"ל ירושת הבעל דרבנן א"כ א"א לאוקמי' במתה דקרא מיירי בהכי ועי' במפרש שם בירושלמי שפיר' דאי ירושת הבעל דאורי' לא אצטריך קרא ולכאורה ג"כ קשה אי ירושת הבעל דרבנן א"כ מה"ת אין לו לאחר מיתתה כלום. ואולי י"ל כמו דמיירי לענין פירות שזכתה לו האשה פירות נכסיה ה"נ מיירי שזכתה לו הנכסים גם לאחר מיתה ואשמעי' דהוי לקיחה והבאה כאחד אע"ג דמתה. אבל אי ירושת הבעל דאורי' לא אצטריך קרא לאשמועינן כלל. ובאמת י"ל דגמר' דהכא אזיל בשיטת הירושלמי דר"ל מוקי לה במתה וסמך אהך תנא דנקט להדא מתה ולכך הקשה מעיקרא ג"כ לר"י התם הי' דכתיב ולביתך. אמנם מדברי הר"מ פ"ד מבכורים הלכה ו' דנקט אעפ"י שמתה משמע דה"ה אם לא מתה אע"ג דס"ל כר"ל וכבר הקשה בזה בס' בה"ז עי' בחי' פנ"י. משמע דס"ל דלמסקנת ר"א נמי מודה דלענין בכורי אשתו מביא אעפ"י שאין לו קנין הגוף. ועי' בס' טוב גיטין שהעיר בזה למאן דס"ל דזכי' מדרבנן מהני לד"ת א"כ אמאי ס"ל לתנא דברייתא דמתה מביא בכורים כיון דקיי"ל ירושת הבעל דרבנן ולכאורה י"ל כיון שמחזיק בקרקע ויושב בה כשלו לכ"ע מהני כמו מה"ת. ואין להאריך בזה יותר:
י בתוס' ד"ה מתה הקשה המהרש"א אכתי מצי ר' יוחנן לשנויי אנא דס"ל כר"מ דס"ל ע"כ ק"פ כקה"ג גבי לוקח שדה מאביו ומת אביו. ואח"כ הקדושה. ונ"ל לתרץ קושי' המהרש"א ומקודם נתרץ מה שהקשה בס' מהר"ם ברבי לחידושיו למס' גיטין על דברי התוס' מס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה קנין פירות וכן במס' ב"ב קל"ו ע"ב ד"ה לא קנה לר' יוחנן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי אמאי הוצרכ' לתקנת אושה שאין לאשה למכור בנכסים. ותירצו כיון דאין לו פירות רק מתקנת' דרבנן לא הוי כקה"ג ממש והקשה הגאון הנ"ל הא במס' ב"מ צ"ו ע"א אמרי' להדיא דלר"י דס"ל כקה"ג דמי הוי בעל בנכסי אשתו כבעלי' ממש לענין שאילה בבעלי' עי"ש הרי דאפי' שאין לו פירות רק מדרבנן נמי אמרי' דהוי כקה"ג והניח בצע"ג. ונראה לתרץ דסברת התוס' שכתבו דכיון דלא קנה הפירות רק מדרבנן לא הוי כקה"ג ממש. אע"ג דלכאורה מסתבר כיון דזכי עכ"פ מדרבנן להוי כמו מה"ת כאשר דעת הרבה פוסקים כך. אמנם י"ל דקודם תקנת אוש' כיון דלא הפקיעו החכמים הנכסים מרשותה לגמרי שהרי בידיה למכור הנכסים לגמרי. ל"ש לומר הפקר ב"ד הפקר א"כ אע"ג שזכ' מדרבנן בפירות מ"מ לא הוי כשלו ממש כיון שהנכסים מ"מ עדיין ברשות' ג"כ ולא הפקיעו מרשותה לגמרי. ועי' בתוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר שכתבו להדי' דכל היכא דלא הפקיעו מרשותו ל"ש לומר הפקר ב"ד והובא גם בס' טוב גיטין כאן בסוגי' בתוס' ד"ה מתה. ולפי"ז מתורץ קושי' המהר"ם ברבי דוודאי התוס' שהקשו למ"ל תקנת אוש' כלל לר"י תירצו שפיר דאי לא הוי תקנת אוש' אע"ג שזכה בפירות מדרבנן לא הוי כקה"ג כיון שהנכסים עדיין ברשות'. משא"כ בגמ' דמס' ב"מ גבי שאילה בבעלים דמיירי לאחר שכבר היתה תקנת אושה שפיר אמרי' דלר"י דכקה"ג דמי הו"ל כבעלים ממש לענין שאילה בבעלים ול"ל כיון דלא זכה בפירות רק מדרבנן לא הו"ל כקה"ג דכיון שכבר היתה תקנת אושה והפקיעו החכמים הנכסים מכחה שלא תוכל למכרם ממילא הו"ל כשל בעל ממש אע"ג דעכשיו לא קנה רק הפירות מדרבנן הו"ל כשלו ממש מכח הפקר ב"ד דהא הנכסים ג"כ הפקיעו מכחה לאחר תקנת אושה ודו"ק:
יא ועוד יש לתרץ באופן אחר דע"כ לא אמרי' ק"פ לאו כקה"ג דמי הי' דווקא כמו במוכר שדהו לפירות דוודאי לא ישאר לו שום זכות בקנין גוף הנכסים וזה שנשאר לו הגוף תחזור לו הגוף בוודאי אמרי' דקה"ג אלים. משא"כ בגוונא שיש לו הפירות. ויש לו איזה צד קנין גם בגוף כמו בעל בנכסי אשתו או בן בנכסי אביו שאפשר שלא יפסיק לעולם קנינו דעד שיכלה זמן קנינו לפירות יבא כל הגוף לידו לגמרי. בכה"ג אלים טפי אותו שיש לו עכשיו קנין פירות וגם צד קנין להגוף. ממי שאין לו עכשיו הפירות כלל ואפשר שגם הגוף לא יגיע לידו לעולם. וא"כ א"ש דברי התוס' דוודאי קודם תקנת אושה שלא היה להבעל רק קנין הפירות מדרבנן ולא היה לו שום צד קנין בהגוף ג"כ. בוודאי אמרי' כיון דהקנין פירות ריעא כ"כ שאינו רק מדרבנן וגם בהגוף אין לו שום צד קנין לא הוי כקה"ג אפי' לר"י. ולא דמי למוכר שדהו לפירות דהתם קנה הפירות מה"ת. משא"כ במס' ב"מ לענין שאילה בבעלים דמיירי לאחר שכבר נתקנה תקנת אושה א"כ אלים טפי קנין פירות של הבעל כיון דיש לו גם בגוף צד קנין אם תמות אשתו שפיר הוי כקה"ג אע"ג דלא קנה רק מדרבנן מ"מ הא יש לו גם בגוף צד קנין וכל שיש לו צד קנין בגוף ממש דהיינו לאחר תקנת אושה אין חילוק אי הוי מה"ת או מדרבנן ודו"ק היטב ועי' לקמן בדברינו באות כ"ב מ"ש. וא"כ מתורץ קושי' המהרש"א ג"כ דוודאי בגמ' קאמר לימא כתנאי להקשות על ר' יוחנן מר' יהודא ור"ש דמה בלוקח שדה מאביו שיש לו גם בגוף צד קנין דהא אפשר שלעולם לא יצא הקרקע מתחת רשותו עוד. והאב אין לו עכשיו כלום רק הגוף וא"כ היה מהראוי לומר כיון שלהבן יש לו קנין פירות לגמרי. וגם אפשר שישאר בידו הגוף ג"כ ואפ"ה ס"ל לר"י ור"ש לאו כקה"ג דמי מכ"ש במוכר שדהו לפירות שאין לו שום צד קנין בהגוף וסוף זמן אכילת הפירות וודאי יצא הגוף מתחת ידו מכ"ש דס"ל דלאו כקה"ג דמי. וא"כ ל"ק קושי' מהרש"א דר' יוחנן מצי לומר אנא כר"מ ס"ל דמ"מ יש לדחות דע"כ לא ס"ל לר"מ כקה"ג דמי רק בבן שלקח שדה מאביו דהא אפשר שישאר הקרקע ברשותו לעולם משא"כ במוכר שדהו לפירות דסוף סוף יפסיק זמן אכילת הפירות ויצא השדה מתחת ידו. או בזמן שהיובל נוהג דג"כ יצא מרשותו בכה"ג מנ"ל דס"ל לר"מ ג"כ כקה"ג דמי. והנה מ"ש דק"פ כי האי שיש לו איזה צד קנין גם בגוף אלים טפי. אע"ג דלר"ל אפשר דאפי' בכה"ג ס"ל דלאו כקה"ג דמי. מ"מ הא וודאי אפש"ל דמאן דס"ל כקה"ג דמי בכה"ג היינו היכא שאפשר שישאר בידו לעולם לפירות. מ"מ במקום דלא ישאר בידו לעולם בוודאי. ס"ל דלאו כקה"ג דמי והי' סברא נכונה בס"ד ומתורץ היטב קושי' המהרש"א ודו"ק:
פ"ד נבאר בס"ד איזה קושיות בסוגיא ותירוץ על קושי' הראשונים שהבאתי לעיל אות ג' לדידן איך משכחת דמייתי בכורים דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג וקיי"ל נמי אין ברירה והאחי' שחלקו לקוחות הן:
יב בגמ' וצריך דאי אתמר בהא בההוא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתי' דפיר' נחית אבל בהך דאדעת' דגופה קנחית אימה מודה לר"י וכו' עי' בגמ' עד סוף הסוגיא. והנה יש להקשות בכאן כמה קושיות א' מה כוונת הגמ' דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אדעת' דגופה קנחית ואיזה קנין הגוף יותר יש לו מבמוכר שדהו לפירות. ואי הו"א דבזמן שהיובל נוהג מותר לשנות צורת הקרקע כמ"ש הראב"ד פכ"ג מהלכות מכירה היה מקום ליישב דכאן נחית אדעתא דגופה כלומר דיש לו קנין הגוף יותר מבמוכר שדהו כיון דמותר לשנות צורת הקרקע. אמנם כבר הבאתי לעיל באות ג' דגם בזמן שהיובל נוהג אין לו רשות לשנות בגוף הקרקע מדברי הירושלמי בסוגי' שכ' להדי' כך. א"כ מה קאמר הגמ' דאדעת' דגופה קנחית. ב' קשה דר' חסדא מחלק בין יובל ראשון ליובל שני דביובל ראשון שפיר מביא וקורא דאכתי לא סמכה דעתי' דמוכר וקשה כיון דמ"מ הלוקח לא קנה הקרקע רק לפירות כיון שמחוייב להחזיר לו א"כ מה נ"מ בסמיכה דעת המוכר אי לא. כיון דקיי"ל דאפי' אם המוכר רוצה ומתנה להדי' שלא תחזור ביובל ג"כ מחוייב להחזיר. עי' ברמב"ם פי"א מהלכות שמיטה ויובל והרמב"ם גופה פסק ג"כ הך חילוק' דר"ח בין יובל ראשון ליובל שני בפ"ד מהל' בכורים הלכה ב' רק הו' מפרש יובל ראשון היינו שהי' ראשון לכל המוכרים שהרי כתב אבל אם חזר ומכרה ביובל שני וכו' הרי שמפרש שבכל דור יש חילוק בין אם כבר עבר עליו היובל וכבר חזרה לו פעם אחת או לא. ג' למה תלוי דווקא בסמיכת דעת המוכר ולא בדעתו של הלוקח כלל עי' בפנ"י שעמד בזה. ד' יש לדקדק מה קאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים. ואמאי לא דלמא ס"ל כרב חסדא לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ולפירש הרמב"ם א"כ משכחת הבאת בכורים וקריאתה בכל דור ודור ביובל הראשון במכירת הראשונ'. ועי' בפנ"י שהרגיש קצת בזה. ה' דפריך לר"ל ממתני' דמס' בכורים הקונה שני אילנו' מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ולמה פריך מדיוקא ולא הקשה ממתני' דסוף פרק שם בפ"א משנה י"א הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ולמה הקשה מדיוקא ואח"כ ראיתי קושי' זו בס' מחנה לוי בשם חידושי הר"נ ו' וכי לא ידע המקשן דמצי ג"כ לשנויי לי' הבמ"ע בזמן שאין היובל נוהג כמה שמתרץ מהך דהקונה אילן וקרקעו. ז' קושי' הראשונים שכבר הבאתי לעיל לדידן איך משכחת הבא' בכורים כלל כיון דקיי"ל לאו כקה"ג דמי והנה התוס' בד"ה אי לאו תירצו דדווקא בכותב לבנו קיי"ל דלאו כקה"ג דמי משום דאבא לגבי' ברי' אחולי אחול כדאמרי' שם במס' ב"ב קל"ו ע"ב. אבל אכתי קשה על הר"מ דפסק לענין בכורים נמי לאו כקה"ג דמי פ"ז מהל' בכורים וכן בש"ע חו"מ פסק נמי בסי' שמ"ו לענין שאילה בבעלים דלאו כקה"ג דמי ולאו דווקא גבי אבא לגבי' בריה עי' בסי' שמ"ו סעיף ט' א"כ קשה על הר"מ קושי' הגמ' לא משכחת דמייתי בכורים:
יג ונראה לתרץ כל זה דהנה לכאורה יש לחקור מ"ט לא יהי' להלוקח בזמן יובל קנין הגוף בנכסים ואמאי לא נימא דנהי שמוטל עפ"י התורה להחזיר השדה ביובל ואיכא ל"ת דוהארץ לא תמכר לצמיתות לצמיתות ועשה דבשנת היובל הזאת. מ"מ לא הוי רק כשאר צווי התורה שאם עבר ולא קיים נענש ועי' בס' החינוך סוף מצוה ש"מ שכ' והעובר ע"ז וכבש הקרקע שבידו בטל עשה זו ועונשו גדול וכו' עי"ש ועי"ש במנחת חינוך מ"מ מנ"ל לומר שאם לא החזיר שהוי כגזילה ובפרט למאן דס"ל כאביי דכ"מ דא"ר ל"ת אע"מ א"כ ה"נ אמאי לא נימא שבאמת קנה הלוקח גוף הקרקע ויש לו בו קנין הגוף ממש רק בשנת היובל מוטל עליו לקיים מצד מצוות התורה להחזירו לבעליו מ"מ אם לא החזיר לא הוי כגזילה. א"כ ממילא קנוי הקרקע להלוקח בקנין הגוף (ויש לדון בזה עפ"י סברת הטורי אבן מס' ר"ה כ"ח דכל שנימא דלא מהני יתקן האיסור כ"ע מודו דאעל"מ ע"ש וא"כ ה"נ אי נימא דלא קנה הקרקע מתקן האיסור כ"ע מודי דאמרי' דל"מ מ"מ אין זה מוכרח דבאמת עושה איסור אפי' אי לא קנה כל שכבש הקרקע תחת ידו דנראה ככופר במעש' בראשית ח"ו כמ"ש החינוך וע"ש מצוה של"ט וא"כ הדק"ל מנ"ל לומר כלל דע"י מצות היובל לא מקרי קה"ג אצל הלוקח ולא נימא דהקנין אין תלוי כלל בזה ומצוה בעלמא הי' דרמי' רחמנא עליו להחזיר) אמנם אחר העיון ל"ק דכיון דמצות יובל נוהג א"כ לא היה דעת המוכר למכור רק עד שנת היובל דווקא וממילא אם לא יחזיר לו יצא מתחת ידו בדין כמו המוכר שדהו לפירות לעשר שנים דפשיט' שלאחר כלות הזמן הוי אצל הלוקח כמו גדולה:
יד וא"כ שפיר י"ל דזהו כוונת ר"ח לחלק בין יובל ראשון ליובל שני דבאמת אמרי' אפי' בזמן שיובל נוהג מ"מ ע"י מצות יובל לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח שלא יהי' נקרא אצלו קה"ג ומצוה בעלמא דרמי' רחמנא עליו. אמנם הרי מ"מ ממילא נפקע כחו של הלוקח כיון שאין המוכר מקנה לו השדה רק עד זמן היובל ובזה שפיר יש לחלק דע"כ לא אמרי' שמסתמא אין המוכר מקנה לו רק עד זמן היובל ה"ד אם כבר חזרה לו פעם אחת שדה המכירה משא"כ בשלא חזר' לו עוד בשום פעם אין המוכר סומך על זה כ"כ ודעתו להקנות לו לעולם וא"כ אע"ג דהלוקח מחוייב מ"מ להחזיר משום מצות התורה מ"מ לא נפקע כחו וזכותו עי"כ שלא יהי' נקרא כקנה"ג אצל הלוקח ורק מצוה בעלמא מקיים ושפיר מביא וקורא. משא"כ או הו"א דע"י מצוה יובל הפקיע' התורה כחו של הלוקחי' שלא יהי' נקרא קה"ג כלל ולא יוכל להקרא על שם המקח שהוא בעליו א"כ אין חילוק בין יובל ראשון ליובל שני דהא מצות התורה הפקיע' כחו וזכותו. אמנם אי אמרי' כמ"ש דע"י המצוה לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח דאפי' אם אינו מקיים מצוות התורה נמי לא היתה מקרי גזולה בידו רק מצד המוכר שלא נתכוי' להקנו' לו על יותר מעד זמן היובל משו"ה הוי כמו גדולה תחת ידו א"כ שפיר יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני. ותלוי הכל בסמיכת דעת המוכר ומתורץ מה שהקשינו באות ב' ואות ג' ודו"ק. וממילא מתורץ נמי מה דקאמר אבל הכא דאדעת' דגופ' קנחי' כלומר דביובל אע"פ שצריך להחזיר מ"מ משום כך לא נפקע' כחו וזכותו שלא יהי' אצלו כקה"ג ומצוה בעלמא רמיא עליו לכך אשמעי' כיון דמ"מ אין דעת המוכר למכור לו רק עד היובל ממילא נפקע כחו וזכותו ע"י דעת המוכר. אבל מצד מצוות התורה גרידא לא היה נפקע כחו וזכותו והיכא שאין דעת המוכר מעכב אע"ג שמחוייב להחזיר הקרקע דתנאי לא מהני. מ"מ לענין שלא יהי' נקרא גזולה אצלו מהני וממילא כל זמן שהי' אצלו חשיב לא כקה"ג אצל הלוקח והא דכתב הר"מ פי"א משמיט' אין מעשיה' מועילו' אלא תחזור לבעליה היינו שלא יעבור על מצוות התורה אבל לענין שלא יהי' כקה"ג זה וודאי לא אמרי' כ"ז שהי' אצל הלוקח אם אין דעת המוכר ומעכב. ומתורץ מה שהקשינו אות א' אות ב' אות ג' ודו"ק:
טו והנה החילוק אם אמרי' דכחו וזכותו של הלוקח נפקע שלא יהי' אצלו כקה"ג מצד צוי התורה או מצד דעת המוכר שמעכבו הי' גבי יורשי' שג"כ הם כלקוחות משום דאין בריר' והנה אי הו"א דע"י שצותה התורה שלא לקיים השדה אצלו ביובל משו"ה לא הוי כקה"ג א"כ גבי יורשי' נמי אע"ג שהם אינם כלקוחות מצד בעל הקרקע שהיה תחלה שלו דהיינו מורישם רק מצד עצמה ג"כ לא נחשב כקה"ג כיון דמ"מ שייך אצלם מצוות יובל שלא ישאר לעולם אצלם דלמא לא הגיע לכל אחד חלק שלו. ומצות היובל מפקיע כח וזכות של הלוקח דלא הוי כקה"ג משא"כ אי נימא דבאמת מצד מצות התורה לא היה נפקע כח וזכות של הלוקח שלא יהי' נחשב כקה"ג רק דדעת המוכר מעכב דמשו"ה מחלקי' בין יובל ראשון ליובל שני א"כ ה"ד בלוקח דעלמא שפי' לא נקרא קה"ג כיון שהמוכר מעכב על ידו ורוצה להוציא את שלו. משא"כ ביורשים שאין כאן מי שיבקש להוציא את שלהם שכל אחד מסופק אם הי' חלקו או לח מ"מ אין כאן מי שיעכב וליטול את שלהם א"כ אפי' אי אמרי' דמשום מצו' יובל נתבטלה חלוקתם וצריכים להחליף החלקי' מ"מ לא נתבטל כחם וזכותם שלא יהי' נחשב כקה"ג דהא מה שמקיימים מצות יובל ומחליפין היינו אפי' אי נימא כדעת הסוברים דצריך להחליף חלקיהם ביובל] מ"מ הי' רק לקיים מצות התורה מ"מ אין זה מעכב כלל להיות נפקע כחם וזכותם ושפיר קרי לי' קה"ג ומותרים להביא בכורי' דמה שצריכים לקיים מצות התורה ביובל אין זה מעכב שלא יהי' נחשב הקרקע כקה"ג. רק היכא שצריך להחזיר מצד דעת המוכר ג"כ אז שפי' לא חשיב קה"ג ודוק היטב להבין החילוק בין לוקח דעלמא דלא הוי כקה"ג ובין לוקח ע"י יורשי' דהיינו היורשי' שנקראו ג"כ לקוחות דחשיב שפי' קה"ג ודו"ק: (טז) והנה מדס"ל לר' יוסף אליבא דר' יוחנן דאי לאו דכקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים ע"כ ס"ל דאפי' גבי יורשים נמי לא הוי כקה"ג והיינו משום שס"ל דמצות התורה גריד' הי' מפקיע כח הלוקחים ולא תלוי כלל מצד דעת המוכר כדבעינן למימר לקמן בס"ד א"כ אין חילוק כלל בין יובל ראשון ליובל שני כיון דמצד מצות היובל גר ד' שציוה התורה להחזיר השדות אמרי' דלא נחשב כקה"ג לגבי הלוקחים א"כ אין נ"מ כלל בדעת המוכר אי סמכ' דעתו או לא דמצות יובל אינה תלויה בדעת המוכר וא"כ בוודאי ר' יוסף ל"ל חילוק' דר' חסדא בין יובל ראשון ליובל שני. וא"כ מתורץ מ"ש באות ד' מה קאמר ר' יוסף דלא משכחת דמייתי בכורים הא שפי' משכחת כר"ח ביובל ראשון ולפימ"ש א"ש דלסברת ר' יוסף דגם גבי יורשי' אע"ג שאין כאן דעת המוכר שמעכב' מ"מ לא נקרא קה"ג דכל שצריכי' להחזיר השדות ולהחליף חלקם מצד מצות התורה אין כאן קה"ג כלל וכיון דלא תלוי בדעת המוכר א"כ אין חילוק בין יובל ראשון ליובל שני ושפיר קאמר דלא משכחת דמייתי בכורים אי לאו דס"ל ק"פ כקה"ג דמי: (יז) ומעתה הבא נבא לבאר מנ"ל לר' יוסף באמת דאין נ"מ בדעת המוכר כלל ושאין לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ולומר דמשום מצוות התורה גרידא נפקע כחו של הלוקחים שלא יהי' קה"ג כלל וממילא דאמרי' אפי' גבי יורשי' נמי דלא הוי כקה"ג מצד מצוות התורה ומנ"ל הא ונראה דע"כ לא אפש"ל דאע"ג שצוותה התורה להחזיר ביובל מ"מ אם לא היה מחזיר לא היה בידו כגזולה רק משום דעת המוכר כמ"ש לעיל היינו דווקא אי אמרי' אע"מ וא"כ אע"ג שעבר על צווי התורה מ"מ לולא שהמוכר מעכב עליו הו"א דנענש על ביטול המצוה ומ"מ הוי אצלו כקה"ג וממילא גבי יורש' ג"כ נחשב כקה"ג כמ"ש ודו"ק היטב משא"כ למאן דס"ל אעל"מ א"כ ממילא כיון שצותה התורה שלא לעכב אצלו השדה ביובל. ואם ירצה לעבור ולעכב לא יהנו מעשיו כלל א"כ לא חשיב קה"ג כלל כל שרמי' עליו לקיים מצוות יובל ואין חילוק בין לוקח דעלמא ובין יורשי' דהוי כלקוחות כיון דמצוות התורה רמי' עליהם עכ"פ ממילא לא חשי' כקה"ג ודו"ק:
יח וממילא מתורץ קושי' הראשונים שהבאתי לעי' בסידור הקושיות אות ז' דהנה בס' מלא הרועי' כתב להוכיח ממס' יבמות כ"א ע"א גבי ביא' אלמנה בכה"ג דר' יוחנן ס"ל אעל"מ וא"כ כל דאיכא מצוות יובל אפי' שאין דעת המוכר מעכב לא נחשב כקה"ג דמצד מצוות התורה גרידא ג"כ נפקע כח וזכות הלוקח וא"כ שפי' קאמר ר' יוסף לר' יוחנן אי לאו דכקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים. אמנם הר"מ דס"ל כאביי דא"ע מהני כמ"ש הלח"מ פ"ו מהלכ' בכורים הלכה ה' עי"ש. וא"כ שפי' יש לחלק דע"כ לא חשי' כקה"ג אצל הלוקח רק היכא שהמוכר ג"כ מעכב עליו. דמה"ט באמת מחלק בין יובל ראשון ליובל שני משא"כ היכא שאין דעת המוכר מעכב' כמו ביורשי' אע"ג דרמי' עליהם מצוות התורה מ"מ אפי' אי לא היו מקיימים מצוות התורה לא היה נחשב כגזל אצלם (לא מצד דספק גזל לא אסר' התורה כמ"ש בס' ים התלמוד למס' ב"ק פ"ט בסוגי' דתקנת אוש') משום דהתורה רק מצות יובל רמי' עליהו ולא להפקיע זכות הלוקח רק היכא שהמוכר מעכב ממילא נפקע זכות הלוקח וא"כ גבי יורשי' דל"ש שהמוכר מעכב שפי' חשי' לי' כקה"ג אעפ"י שצריכים לקיים מצוות יובל. דמצוות יובל אינו מעכב מלהיות נקרא שם בעלי' על הקרקע שלא יהי' נחשב כקה"ג ושפיר מייתי בכורים ואינו דומה למוכר שדה בזמן שהיובל נוהג דשם המוכר מעכב ג"כ ע"י מצוות התורה וממילא לא הוי כקה"ג משא"כ גבי לקוחי' ע"י ירוש' דאין המוכר מעכב רק משום מצוות התורה שפי' חשיב כקה"ג כמ"ש ודו"ק היטב כי הי' סברא עמוקה בס"ד. ומתורץ כל מה שהקשינו באות א' ב' ג' ד' ז' דוק ותשכח:
יט ומעתה צריכין לבאר בס"ד ולתרץ מה שהקשינו באות ה' ו' ונראה דהני ב' קושיות חדא מתורצת בחבירתה. ע"י מה שכבר הערנו לעי' באות ה' מ"ט בקונה שני אילנות אמרי' דמספיקא מבי' ואינו קורא הא כיון דבאמת עפ"י דינא קיי"ל לפשיטות דאין לו קרקע להלוקח שני אילנות עיין בר"מ פכ"ד מהלכ' מכירה הלכה י' א"כ מה בכך דהוי ספיקא מ"מ הרי אנו מוציאי' הקרקע מתחת ידו וממילא לא מחיי' כלל אפי' בהבאת בכורים ולמה אמרינן מבי' ואינו קורא אמנם אי הו"א דמה שהיובל מוציא מצד מצוות התורה בזה לא נפקע קה"ג כמ"ש א"ש דמצינן למימר דהך מתני' דהקונה שני אילנות מיירי באמת בזמן שהיובל נוהג. וא"כ שפיר אמרי' דמספיק' מביא בכורים ול"ל הרי סוף סוף נוציא מתחת ידו השדה וא"כ למה יביא. דיש לומר אולי ישאר בידו עד היובל שלא יתייבשו אילנות עד זמן ההוא ואז לא יהי' נראה שמוציא ממנו הקרקע מחמת שלא קנה כלל רק מצד מצוות יובל ומצוות יובל אינ' מעכב' הבאת בכורי' כמ"ש וא"כ ממילא חיי' בהבא' ומתוך כך הי' ס"ל להמקשן דמתני' דשתי אילנות וודאי מיירי בזמן שהיובל נוהג דמשו"ה מחיי' בהבא' מספק דאע"ג דיוציא הקרקע מתחת ידו מ"מ לא יהי' ניכר שמשום דלא קנה קרקע כלל מוציאי' ממנו רק משום מצוות יובל ומצוות יובל אינו מעכב' קה"ג וכיון דבאמת הי' ספק אי יש לו קרקע מחיי' בהבא' וא"כ א"ש דלא הקש' ממתני' דג' אילנות מביא וקור' דשפיר ידע דמצי לשנויי לי' ה"נ בזמן שהיובל נוהג כמה שמתרץ לי' מעיקר' רק כאן במתני' דשתי אילנות הוי דחיק לי' למקש' לומר דמיירי בזמן שאין היובל נוהג דא"כ למה מבי' כלל מספיק' הא לא ישאר הקרקע אצלו לאחר שיבשו האילנות וממילא הוי כאין לו קרקע בבירו' ואמאי מביא וע"כ דמיירי בזמן שהיובל נוהג כמ"ש דאז לא יהי' ניכר דלעולם לא קנה הקרקע רק דהיובל מוציאו ולכך שפיר חיי' להביא מספיקא כמ"ש ואפ"ה בג' אילנות מביא וקורא וקשה לר"ל ומשני לי' ה"נ בזמן שאין היובל נוהג ולא קשי' אמאי מבי' מספק כיון דמ"מ אין לו קרקע דשפיר י"ל כמ"ש לעיל כיון דהא דהקרקע נשאר ביד בעלי' הראשונים ומוצאי' מהלוקח הי' רק מספיק' דחזק' מרא קמא הי' רק ספיק' דמספק נשאר הדבר בחזקתו ולא הוי בתורת וודאי ממילא לענין מצות שפיר רמי' עליו חוב' מצות בכורים ומחייב בהבא' מספיקא דלמא יש לו קרקע אבל באמת מיירי בזמן שאין היובל נוהג ומתורץ היטב בס"ד גם מה שהקשינו אות ה' ואות ו' ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב: