תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער טוען ונטען
שער א
סוגי' דברי ושמא מס' כתובות י"ב ע"ב ומס' ב"מ צ"ז יושב המרומים ומשגיח התחתונים גם על זה תפקח עיניך לחנני מחכמתיך להושיעני לבאר כל עמוק ונעלם צפון וטמון בסוגי' דברי ושמא נגד חזקת ממון (א) מקום ומקור הפלוגתא אי אמרי' בו"ש ברי עדיף או דאמרינן דחזקת ממון עדיף הוא פלוגתא דאמוראי הובא מס' כתובות י"ב ע"ב ומס' ב"מ צ"ז ע"ב וקט"ז ע"ב גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ור"י אמרו חייב דבו"ש ברי עדיף ור"נ ור' יוחנן אמרו פטור אוקי ממונ' בחזקת מארי' אמנם היינו דווקא באיני יודע אם נתחייבתי אבל באיני יודע אם פרעתי והתובע טוען ברי שלא פרעת לי לכ"ע חייב לשלם דמוקמי' בחזקת חיוב שלא פרע לו. וכך הלכתא רווחא בכל הפוסקים ראשונים עי' ברמב"ם פ"א מהלכות טוען הלכה ח' הלכה ט' ובש"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ט'. והנה במס' כתובות י"ב במתני' הנושא אשה ולא מצא לה בחולי' הי' אומר' משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו', ר"ג ור"א אומרי' נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וקשקיל וטרי בגמרא אי טעמא דר"ג משום דס"ל בו"ש ברי עדיף דהבעל אינו טוען רק שמא ומסקי' דר"נ ור"י ס"ל כר"ג דע"כ לא קאמר ר"ג במתני' דהיא נאמנת אלא משום דאית לה מגו [כלומר גבי משארסתי נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה אי' לה לומר מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה וגבי מ"ע אני אי' לה מגו מוכת עץ אני תחתיך דאי' לה מאתי'] משא"כ גבי מנה לי בידך ליכא מגו א"נ הכא גבי משארסתני נאנסתי אי' לה חזקת כלומר חזקת הגוף דבתולה נולדה משא"כ הכא גרי מנה לי בידך מאי חזקת אי' ליה להאי. והך שקלא וטרי' קיימי נמי לשיטות הפוסקים דהא קיי"ל כר"ג דנאמנת בין משארסתני נאנסתי בין במ"ע אני עי' בר"מ פי"א מהלכות אישות ובש"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ט' והרי אנו קיי"ל דבו"ש לאו ברי עדיף וע"כ דהכא שאני או משום מגו או משום חזקה לכך ברי עדיף וא"כ להך תירוץ השני בגמרא דטעמא דר"ג משום חזקה מוכח דאע"ג דקיי"ל בו"ש לאו ברי עדיף מ"מ ברי בצירוף החזקה מהני להוציא ממון אמנם יש לתמוה לשיטות הפוסקים גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאפי' המוכר טוען שמא והלוקח ברי נמי לא מהני רובא דלרדי' להוציא ממון עי' בשיטה מקובצת ריש פ' המוכר פירות במס' ב"ב וח"כ כיון דאפי' ברי בצירוף רוב לא מהני נגד חזקת ממון א"כ מכ"ש ברי בהדי חזקה דגרע מרוב למה מהני נגד חזקת ממון ושוב ראיתי בספר שערי תורה ח"ג כלל י"א פרט ד' שהרגיש בזה עי"ש שהאריך קצת:
ב והנה בגוף הדין רי רק ברי לחודא לא מהני נגד חזקת ממון אי אפי' ברי בהדי רוב נמי לא מהני נראה לי. דהנה לכאורה י"ל דהטעם דבו"ש לאו ברי עדיף הו' דכמו דמצינו דאין הולכין בממון אחה"ר ה"נ לא מהני ברי וכן כתב בחי' הפנ"י באן דמאן דס"ל בו"ש ברי עדיף ס"ל הולכין בממון אחה"ר והנה הא דאין הולכין בממון אחה"ר י"ל בזה ב' טעמים או דמה"ת באמת מהני רובא אפי' בממון ורק מדרבנן לא מהני משים סמוך מיעו' לחזקת ממון דהי' רק מדרבנן עי' בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' כ' וא"כ לפי"ז היכא דיש עוד איזה סברא לצרף עם הרוב כגון רובא וברי מהני אפי' בממון אמנם אי אמרי' כמ"ש בס' ש"מ מס' ב"ק מ"ו ע"ב ד"ה שנאמר וז"ל כלל גדול נתן מרע"ה לע' זקני' ואהרן וחור שלא ידינו שום אפוקי ממונ' בדעת מכרעת וברובא אלא בראי' עכ"ל א"כ אפי' ברובא עם עוד איזה סברא כגון ברי בהדי רוב או בצירוף איזה חזקה נמי לא מהני דמ"מ וודאי לא מקרי ולענין ממון לא מהני שום סברא רק דבר ברור ממש ועי' היטב בשו"ת תה"ד סי' שי"ד וא"כ כל פלוגתת פוסקים ראשונים אי רובא וחזקה מהני להוציא ממון נמי תלי' בהא אי הא דאין הבמאחה"ר הי' רק מדרבנן אי דהי' מה"ת והארכנו בזה בס"ד בסוגיא דאין הולכין במאחה"ר. אמנם הואיל דמהך סוגי' לכאורה מוכח דברי עם חזקה מהני להוציא ממון. וא"כ יהיו נסתרים דברי הש"מ שהבאתי דשום סברא לא מהני לאפוקי ממונ' ומהך סוגי' משמע דברי עם חזקה מהני לענין ממון נמי. נראה לי לפרש הסוגי' דמס' כתובות באופן אחר בס"ד:
ג דהנה התוס' בד"ה אלא דאיכא מגו כתבו דהך שנוי' לא אתי' לר' יוחנן דס"ל מ"ע נמי כתובתה מאתי' דא"כ גבי מ"ע ליכא שום מגו עי"ש והנה לפי"ז צ"ל לר' יוחנן אי נימא דס"ל כר"ג ע"כ כהך תירוצא בתרא דהכא איכא חזקה והקשה הפנ"י שם כיון דלר' יוחנן סגי' לן בתירוצא בתרא משום חזקה א"כ לר"נ נמי אמאי לא מתרץ משום חזקה ולמ"ל להגמרא ב' תירוצים משום מגו ומשום חזקה ועי' בחי' הפלאה. והנה הפנ"י כתב דלר"י בלא"ה לק"מ דמשו"ה ס"ל כר"ג דנאמנת דהא לר"י ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה כתובתה מנה א"כ אפי' לטענת הבעל הוי כמוד' מקצת על המנה שנתחייב לה אפי' אם הי' בעולה וא"כ כיון שטוען איני יודע הוי לי' מתוך שא"י לישבע משלם עי"ש ואע"ג דהך מנה לא עפ"י הודאתו מתחייב לה מ"מ הרי מחוייב שבועה מכח דר"ח קמייתא דבהך מנה הוי כאנן סהדי ושלא תהא הוראה פיו גדולה מהעדאת עדי' כך חורף דבריו עי"ש אמנם לע"ד תרי תיוהי קחזינן הכא א' דהרי מבואר להדיא בשו"ת בשמים ראש סי' י"ז דהיכא דנתחייב שבועה מודה במקצת רק מכח דר"ח קמייתא ל"א מתוך שאיל"מ ועי' בכ"מ פ"ג מהל' שאלה ופקדון הלכה ד' אי אמרי' גבי גלגול שבועה היכא שאינו יכול לישבע על הגלגולי מתוך שאיל"מ. ב' דהרי התוס' מס' ב"ק מ"ו ע"א כתבו שם דהכא דלא הו"ל למידע ל"א מתוך שאיל"מ וה"נ לא הו"ל למידע מתי נבעלה:
ד אשר ע"כ נ"ל לפרש כוונה אחרת בסוגיא דלר"נ ליכא לתרוצי כלל משום חזקה רק משום מגו. ולר"י דל"ש הטעם משום מגו שייך שפיר התירוץ משום חזקה ובזה א"ש נמי מה שיל"ד בלישנא דגמרא דאמר אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' לר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מגו ולמה לא אמר אמר לך ר"נ ור"י רק משום דהתירוץ הראשון אינו עולה כלל לר"י דהא ור"י ל"ש מגו גבי מ"ע כמ"ש התוס' ונבאר בס"ד דהנה ברש"י ד"ה אוקמי' אחזקה וכו' מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה הוי ונשתעבד לה למאתים ולכאורה יל"ד מה בעי רש"י ז"ל בזה במ"ש ונשתעבד לה ולא קאמר בפשיטות אי בתולה הוי ויש לה מאתים ותיבת נשתעבד נראה כיתור לשו'. ועוד יל"ד ברש"י ד"ה מאי חזקה אי' לי' להאי תובע דנוקמי' אחזקה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונ' מה בעי רש"י במה דקאמר דנוקמי' אחזקה לגבות וכל דברי רש"י בזה אך למותר אשר ע"כ נ"ל כוונת רש"י בכל אלה דהנה הב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב הקשה מאי פריך הגמרא על ר"נ ור"י מהך דר"ג דנאמנת דהא הכא שאני דהא אי' לה שטר כתובה כלומר ונוקי השטר אחזקתי' עי' בפנ"י שהרגיש ג"כ בזה ועי' בס' תקפו כהן להש"ך סי' ק"ל ועי' בתומים שם בקיצור ח"ב שכתב כיון דקיי"ל שטר העומד לגבו' לאו כגבוי דמי. א מחני חזקת השטר והנה הב"ש תירץ כיון דאפשר שנבעלה מקודם א"כ איתרע השטר כתובה שלה. אמנם לכאורה דבריו אינם מובני' לפימ"ש הש"כ חו"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ז דבא"י אם פרעתי אפי' ספק פרעון קודם להלואה נמי חייב לשלם וא"כ ה"נ לכאורה הוי כא"י אם פרעתי דהא עכ"פ נשתעבד לה בשטר הכתובה רק דאפשר שלא הי' חייב ל מעולם דדלמא נבעלה מקודם והנה הך ספק דנבעלה קודם לכן הוי כמו ספק פרעון קודם הלואה דבס"פ קודם הלואה נמי לא נתחייב לו מעולם מ"מ אמרי' כיון שנעשה מעשה הלואה עכ"פ אין ספק פרעון מוציא מידי וודאי וא"כ ה"נ כיון שנשתעבד לה עכ"פ בשטר הכתובה והבעולה דהוי כפרעון לא עדיף מספק פרעון קודם הלואה וא"כ לשיטת הש"כ הוי כא"י אם פרעתי והדרא קושי' הב"ש לדוכתא מאי פריך ממנה לי בידך דהתם הוי א"י אם נתחייבתי. ונלע"ד דהנה לכאורה יש לעיין בסברת הש"כ במ"ש דס"פ קודם הלואה הוי כא"י אם פרעתי דהא כל עיקר הטעם דא"י אם פרעתי חייב היינו משום דאוקמי' בחזקת חיוב וא"כ מכיון דהוי ספק פרעון קודם ההלואה א"כ מעולם לא הי' חייב לו בבירור וא"כ אמאי חייב לשלם בס"פ קודם הלואה כיון דבכה"ג לכאורה ליכא חזקת חיוב אמנם י"ל בסברת הש"כ דכיון דכל לוה בשעת הלואה נשתעבדו נכסי' למלוה וא"כ מיד בשעת שלוה ממנו נשתעבדו לו נכסיו דהרי ההלואה היתה ע"ד שיפרע לו ולא שיעכב החוב עבור ספק תביעתו וע"כ מוקמי' להנכסים בחזקה שנשתעבדו לו כמו שהיו בתחלת ההלואה ולכך אפי' בס"פ קודם נמי הוי כא"י אם פרעתיך דמוקמי' לנכסי' בחזקת השעבוד כמו שהיו מעיקרא. אמנם כן ה"ד אי אמרי' שיעבודא דאורייתא וא"כ איכא שעבוד נכסים שפר אמרי' דאפי' ס"פ קודם הלואה נמי הוי כא"י אם פרעתיך משא"כ אי אמרי' של"ד וא"כ מה"ת ליכא שיעבוד נכסים רק שיעבוד הגוף מה שגופו נתחיי' לפרוע למלוה א"כ כל שהי' ספק פרעון קודם תו ליכא לאוקמי' בחזקת חיוב כמעיקרא דהי' אפשר שמעולם לא הי' עליו שום שעבוד הגוף כיון דהא ספק פרעון קודם וא"כ גם בשעת הלואה לא התחיל עליו שום שעבוד הגוף כלל. משא"כ אי אמרי' שיעבוד דאורייתא וא"כ יש כאן גם שיעבוד נכסי' והנכסי' בוודאי נשתעבדו לו דהא ע"ד זה הלוה לו שפיר אמרי' דאפי' ס"פ קודם הוי כא"י אם פרעתי דמוקמי' להנכסי' בחזקת שיעבוד דהמלוה העולה מדברינו אלו דל"א כסברות הש"כ דס"פ קודם הלואה נמי הוי כא"י אם פרעת רק דווקא אי אמרי' ש"ד משא"כ אי אמרי' של"ד וא"כ ליכא רק חזקת חיוב מה שגופו נשתעבד לפרוע וא"כ כל שפסק פרעון קודם דיש לומר דגופו מעולם לא נשתעבד לזה דבשעת הלואה כבר לא הי' חייב לו כלום לא הוי כא"י אם פרעתי ודו"ק:
ה וא"כ מדוייק היטב לשון רש"י דבאמת י"ל כאן דחזקת הגוף דבתולה נולדה לא הוי חזקה מעלי' כ"כ דהרי בעולה לפניך כמה שהרגיש בזה הפנ"י ג"כ ולכך כתב רש"י כיון דמ"מ גם עכשיו אנו מסופקי' על שעת אירוסין אי בתולה היתה או לא ואז נשתעבד לה למאתים וז"ש רש"י נשתעבד וא"כ אע"ג דעכשיו י"ל דלמא בעולה היתה ואין מגיע לה מאתים מ"מ כיון שכבר נשתעבד לה הו"ל כספק פרעון קודם הלואה דהוי נמי כא"י אם פרעתיך ולכך חייב דמוקמי' להנכסים בחזקה שהיו משועבדי' לה כמעיקרא ולכך מדייק נמי רש"י בד"ה מאי חזקה אי' לי' להאי תובע דנוקמי' אחזקי' לגבות כלומר משא"כ הכא יש לה חזקה לגבות דמוקמי' השטר כתובה בחזקתה ואע"ג דע"י ספק שנבעלה קודם אירוסין איתרע לי' שטר הכתובה מ"מ הך ספק דנבעלה קודם לא עדיף מספק פרעון קודם הלואה דהוי כא"י אם פרעתי וא"כ ה"נ הוי כא"י אם פרעתי כיון שכבר הי' משועבד לה. וא"כ ל"ק קושי' הב"ש מאי פריך הגמרא ממנה לי בידך דהא הכא יש לה שטר כתובה דזהו באמת תירוצו של הגמרא דמוקמי' להנכסי' בחזקה שעבוד כמו היו מקודם רק דבט"ד הוי ס"ל דחזקת השטר לא מהני מידי דהוי כמו ס"פ קודם הלואה ולא נתחיי' לה מעולם וא"כ לא הוי כא"י אם פרעתי רק כא"י אם נתחייבתי והוי כמנה לי בידך וכו' רק התרצו העלה לו דכאן הוי כא"י אם פרעתי כיון שכבר נשתעבד לה בשעת אירוסין למאתים כמ"ש רש"י ונשתעבד לה למאתים ואע"ג דיש ספק אולי בעולה היתה אז מ"מ לא עדיף מספק פרעון קודם הלואה דנמי יש ספק בעיקר החיוב ואפ"ה הוי כא"י אם פרעתי וא"כ ה"נ דכוותי' כיון שעכ"פ נשתעבד לה בשטר כתובה או בתנאי ב"ד: (ו) אמנם ע"כ לא אפש"ל דאע"ג דחזקת הגוף דבתולה נולדה לא מהני כ"כ משום דהרי בעולה לפניך מ"מ נאמנת משום דמוקמי' השטר כתובה בחזקת' היינו דוקא למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש דהא הכא כיון שיש ספק על שעת אירוסין אולי בעולה היתה הוי כס"פ קודם הלואה ולא הוי כא"י אם פרעתי רק למאן דס"ל ש"ד כמ"ש כאות ד' וא"כ לר"נ דאיהי ס"ל של"ד כמ"ש התוס' מס' ב"ק י"ב ע"א ד"ה אנא ליכא לתרוצי כתירוץ בתרא דהכא הטעם משום חזקה דחזקת בתולים איתרע לי' דהרי בעולה לפניך כמ"ש הפנ"י ולא מהני רק משום דנשתעבד לה עכ"פ מקודם אמנם כאן דיש ספק אולי בשעת אירוסין כבר בעולם היתה וליכא כאן חזקת חיוב כיון דס"ל של"ד וא"כ מעולם לא נשתעבד לה ולכך ליכא לתרוצי רק משום דיש לה מגו. משא"כ לר"י דל"ש התירוץ משום מגו כמ"ש התוס' ד"ה אלא מ"מ הא איהו ס"ל שלהי מס' ב"ב שיעבודא דאוריי' וא"כ כאן הוי כא"י אם פרעתי אע"ג דהוי כמו ספק פרעון קודם הלואה דלמאן דא"ל ש"ד מהני אפי' ס"פ קודם הלואה וא"כ שפי' הוי כא"י א"פ ויש לה חזקה מה שנשתעבד לה בשעת אירוסין וא"כ צריכין לתירוץ משום מגו אליבא דר"נ דלדידי' ל"ש משום חזקה ולר"י עולה שפיר התירוץ משום חזקה והוצרך הש"ס לשני התירוצים ומתורץ תמיה' המפרשים ודו"ק היטב. וא"כ לפי"ז אפש"ל דאפי' ברי עם רוב נמי לא מהני נגד חזקת ממון והא דמהני הכא אפי' חזקה עם רוב נגד חזקת ממון משום דהכא הוי כא"י אם פרעתיך ואע"ג דהוי כמו ספק פרעון קודם הלואה כמ"ש דהספק שנבעלה קודם אירוסין הוי כמו ס"פ מ"מ הכא אליבא דר"י קיימינן דס"ל שיעבודא דאורייתא ולדידי' אפי' ס"פ קודם הלואה נמי הוי כא"י אם פרעתיך וכל דהוי בגדר א"י אם פרעתיך ל"ש חזקת ממון כלל. והא דמגו עם ברי מהני י"ל דמגו עם ברי עדיף מרוב עם ברי דכל דיש מגו עם ברי מעיד לנו המגו שטענתו אמת והוי כוודאי ממש משא"כ רוב עם ברי הרוב אינו מעיד על הברי שלו דרוב וברי אינו מסוג אחד משא"כ מגו עם ברי שניהם מסוג אחד ומהני מגו עם ברי אע"ג דרוב עם ברי לא מהני ולא קשי' לשיטות הסוברים דרוב עם ברי לא מהני נגד חזקת ממון מסוגי' דכתובות כמ"ש ודו"ק היטב, ועי' בס' בני אהובה על הרמב"ם הלכות אישות פי"א הלכה ב' מש"ש דהיכא דהי' מסופק אם זנתה הו"ל בא"י אם פרעתיך:
ז ועד"ז יש ליישב בסוגי' דמס' ב"מ צ"ז דפריך הגמרא ממתני' דהמשאיל אומר ביום שהיתה שאולה מתה וכו' והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובת' דר"נ גבי מנה לי בידך דבו"ש לאו ברי עדיף והקשו שם הראשונים הראב"ד והריטב"א הובא בס' שיטה מקובצת שם דהא התם הוי כא"י אם פרעתי דהא שאל לו פרה אחת עכ"פ עי' בנמ"י שם שתירץ דמתני' אפי' שהיתה שכורה מקודם שעת שאולה נמי מיירי וא"כ הוי כא"י אם נתחייבתי. ועוד תירץ דכיון דלא קיי"ל דמשעת משיכה אתחייב באונסין רק משעת אונסין וא"כ דהכא דלא ידעי' אם בשעת אונס שאולה היתה הוי כא"י אם נתחייבתי אמנם למאן דס"ל משעת משיכה אתחייב באונסין הוי באמת כא"י אם פרעתי. ועי"ש בתוס' ד"ה והלה אומר ושם כתבו כיון שמחזיר לו אחת הוי כאילו אומר א"י אם השאלתני וכן בפרה אחת כשא"י אם מתה בעודה שאולה עי"ש. ודברי התוס' צריכין ביאור לכאורה דוודאי בשתי פרות ומחזיר לו אחת הוי שפיר כא"י אם הלויתני משא"כ בפ' אחת שהיתה עכ"פ שאולה לו רק שנסתפק אימתי מתה מדוע לא יהי' כא"י אם פרעתי ועי' בש"כ חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד שכתב להביא ראי' דכל שומר שאינו יודע אם נאבד בפשיעה או באונס הוי כא"י אם פרעתי ואפי' אי אמרי' דרק משעת אונסין אשתעבד נכסי והביא שם דברי התוס' דהכא וכתב שם הש"כ וז"ל משמע דווקא כשמחזיר אחד אבל אם היה אומר א"י ולא הי' מחזיר אחד הו"ל כאומר א"י אם החזרתי לך עכ"ל והדברים תמוהים מאוד דהרי התוס' סיימי להדי וז"ל וכן בפר' אחת כו' הוי נמי כא"י אם נתחייבתי ושוב ראיתי בת' קצוה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' שהרגיש בזה וכתב דלא הוי מסיימו קמי' דברי התוס' אמנם הדבר קשה מאוד לומר דאשתמיט לי' להגאון בעל הש"כ דברי התוס' במקומם ממש. ונ"ל בכוונת דברי התוס' במ"ש וכן בפרה א' כשא"י אם מתה בעודה שאולה ולכאורה יל"ד למה נקטו הלשון בעודה שאולה ולא כתבו כשא"י אם מתה בשעת שרולה דכוונתם הי' ך דבאמת הו"ל לומר דמשו"ה חייב במתני' כשהשואל טוען שמא משו' דהוי כא"י אם פרעתי רק דהטעם דא"י חם פרעתי חייב הי' רק משום דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב אמנם הכא כיון שהיתה שאולה מקודם איכא חזקה חזקת חיים דהבהמה לומר דלא מתה בעוד' היתה שאולה רק לאחר מכאן כמ"ש התוס' לקמן ק' ע"א בסו' ד"ה הא מני סומכו' הי' עי"ש וא"כ איכא נגד חזקת חיוב חזקת חיים של הבהמה וא"כ לא יתחייב אע"ג דהוי כא"י אם פרעתי דהא מסייע לי' חזקת חיים וזה שדקדקו התוס' בלשונם במ"ש וכן בפר' אחת כשא"י אם מתה בעוד' שחולה כלומר דטפי הול"ל דלא מתה עדיין בעוד' שאולה רק אח"כ דיש לה חזקת חיים וח"כ ממילא יפטר. וא"כ לא קשה לשיטת הש"כ מדברי התוס' דהכא דבאמת בכל שומר כשא"י באיזה אופן מתה הוי כא"י אם פרעתי ורק הכח משום דיש לו חזקת חיים של הבהמה המסייע להשואל לכך פטור דאמרי' מסתמא לא מתה רק אח"כ ולקמן נבאר בס"ד אם יש לצרף כאן חזקת חיים הואיל דעכשיו הי' מתה לפנינו ולדעת רט"ז ביו"ד סי' שצ"ז ס"ק ב' אמרי' דלא מהני חזקת חיים בכה"ג ועי' בנו"ב מד"ק לאה"ע סי' ל"א שהאריך בזה]:
ח והנה לכאורה יש לתמוה על תירוצו של הנמ"י דהכא הוי כא"י אם נתחיבתי משום דלא קיי"ל דמשעת משיכה אתחייב באונסין מ"מ מנ"ל להגמ' להקשות דלמא ס"ל לר"נ כמ"ד משעת משיכה אשתעבד נכסי וא"כ הוי כא"י אם פרעתיך ומנ"ל להקשות עליו ממתני' ועי' מס' כתובות ל"ז ע"ב דהי' שם פלוגתא אי אמרינן משפת משיכה אשתעבד נכסי גבי הניח להם אביהם פרה שאול' ומתה בהניח להם אחריות נכסים ועי' בר"מ פ"א מהלכ' שאלה ופקדון הלכה ה' שפסק נמי דאם הניח אחריות נכסים חייבים לשלם וכמ"ד משעת משיכה אשתעבד נכסי עי"ש בהה"מ מ"מ קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא ס"ל משעת משיכה אשתעבד נכסי. והנה בשט"מ הביא בשם הריטב"א וז"ל דהכא הוי כא"י אם הלויתני ולא מיבעי' לההיא לישנא דאמרי' בפרק הגוזל דחיוב שואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרי' חיוב שואל משעת משיכה לא מצינו למימר דכיון ששאלה ונתחייב בה וא"י כיצד מתה הו"ל כא"י א"פ דהא ליתא דאפי' למ"ד דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא וודאי כל כמה שה' בחיים כל היכא דאיתה ברשות' דמר' אית' וליכא על השואל שום חיוב אלא לומר דלכי נאנס' משתעבדי נכסים למפרע משעת משיכה ונ"מ למי שמכר נכסיו בנתים או לענין הניח להן אביהם פרה שאולי מ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכור' מתה הוי כאומר א"י אם נתחייבתי לך ונשתעבדו נכסי או לא נתחייבתי לך ונכסי לא נשתעבדו כלל וזה ברור הי' אלא שמקצת הגאונים נתקשו בזה עכ"ל והובא ג"כ בשיטה מקובצת למס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליגא ובס' קצה"ח סי' ש"מ ס"ק ב' ע"ש המתבאר מדבריו אלו דכאן ליכא שום חיוב אפי' אם משעת משיכה אשתעבי' נכסי דבאמת אז לא הי' עליו שום חיוב רק דמהני לן דלחול השיעבוד למפרע אם יארע אח"כ איזה אונס מ"מ כשא"י חם בשעת שאולה מיתה הוי כא"י אם נתחייבתי ובאמת הדבר נכון מאוד בסברא עד שיש לתמוה על הראשונים איך רצו לדמות דין זה לא"י אם פרעתי. אמנם נ"ל דהענין הי' כך דהנה מכיון דאמרי' משעת משיכה אשתעבד נכסי עכ"פ תו אין הנכסים ברשותו למוכר' דהרי אפי' אי אמרי' מכאן ולהב' גובה נמי אמרי' מס' פסחים ל"ו ע"ב דאינו רשאי למכור והנה א"כ רו ליכא חזקת ממון כולי האי דהא פשיטא דמיד שלוקח אצלו פרתו של חבירו חל עליו השיעבוד ואע"ג דשיעבוד הגוף ממש ובע"ח ממש לא הוי עד שאירע האונס מ"מ נכסיו נשתעבדו לו מיד וא"כ תו ליכא למימר אוקמא ממונא בחזקת מרי' דהא החזקת ממון כבר יצא מרשותו במקצת מה שהי' ראוי לחול עליו שעבוד נכסים ולכך הקשו הראשונים שפי' מאי פריך הגמ' על ר"נ ממתני' אמנם ה"ד אי אמרי' שיעבודא דאוריי' שפיר י"ל דכבר איתרע לי' חזקת ממון שלו דהא מיד משעת משיכה אשתעבי' נכסי אמנם אי אמרי' של"ד א"כ שפיר יש לו חזקת ממון דהא אע"ג דמשעת משיכה אתחייב באונסין מ"מ אינו מתחיל חיוב גוף שלו רק משעת שנאנסה כמ"ש הריטב"א וא"כ שפי' הוי כא"י אם נתחייבתי. וא"כ א"ש מה שהקשו המפו' מ"ט קאמר הגמ' לימא תהוי תיובתא לר"נ הא גם לר"י קשה אמנם לפימ"ש א"ש דלר"י דס"ל שיעבוד' דאוריי' שפיר מצינו למימר דלא קשה דכאן לא הוי חזקת ממון כ"כ כיון דמיד בשעת שלקח אצלו פרתו של חבירו נשתעבדו נכסיו במקצת עכ"פ. אמנם לר"נ דאיהו ס"ל של"ד כמ"ש לעיל א"כ ה"נ איכא חזקת ממון דאע"ג דמשעת משיכה יש לנו לנחות ולהסתפק אם יחול עליו השיעבוד מ"מ שיעבוד נכסים אין כאן רק שיעבוד הגוף ושיעבוד הגוף בוודאי אינו חל כלל קודם שנאנס' ומכיון דלא ידעי' אם היתה שאול' בשעה האונס או לח שפי' הוי כא"י אם נתחייבתי משא"כ אי ס"ל שיעבודא דאוריי' ולמפרע כבר יצאו הנכסי' מרשותו דהו' אין לו רשות למוכרה א"כ דמי טפי לא"י אם פרעתי ועכ"פ החזקת ממון או לא אלים כ"כ וא"כ ל"ק לר"י ממתני' ולכך לא מקשה לר"י רק לר"נ ודו"ק היטב:
ושיטת הר"מ דאיהו נמי ס"ל דמשעת משיכה אשתעבי' נכסי ומהגם דס"ל שיעבו' דאורי' בפי"א מהלכות מלוה ולוה ע"ש ואפ"ה פסק במתני' דברי ושמא לאו ברי עדיף וע"כ דס"ל דבמתני' נמי הוי כא"י אם נתחייבתי וודאי צריך להבין דהא כאן לא אלי' כ"כ חזקת ממון של השואל כמ"ש וכבר תמה עליו בש"מ בשם הרשב"א ועי' בלח"מ פ"ג מהלכות שאלה ופקדון ויבואר לקמן בס"ד ודו"ק היטב:
חלק שני נבאר ענין ברי ושמא:
ט יש לעיין בהא דס"ל ברי' ושמא לאו ברי עדיף אם מה"ת אמרי' כן או דאפשר דמה"ת ס"ל לכ"ע ברי' עדיף רק מדרבנן אמרי דאין להוציא ממנו כיון דיש לו חזקת ממון כמי דאמרי' לענין רוב לקצת שיטות הפוסקים דרק מדרבנן אין הולכין במאחה"ר כמ"ש לעיל באות ב'. והנה לכאורה י"ל דאפי' אי אמרי' דרובא מה"ת לא מהני בממון מ"מ ברי' עדיף מרוב' ולכאורה יש להוכיח דברי עדיף מרוב ממ"ש התוס' מס' ב"ב קל"ה ע"א גבי זה אומר אחי דאביי דס"ל בו"ש ב"ע ס"ל דמה דאמרי' מס' ב"ק מ"ו ע"א זה כלל גדול בדין אתי' למה דאמרי' התם א"נ לכי הא דאתמר המוכר שור לחבירו כלומר דאין הולכין בממון אחה"ר וכן כתבו במס כתובות י"ב ע"ש אלמא דאפי' למאן דס"ל רובא לא מהני בממון מ"מ ברי' מהני דברי עדיף מרוב. והנה בחי' פנ"י למס' כתובות כתב שם דמאן דס"ל בו"ש ב"ע ס"ל נמי הולכין בממון אחה"ר ולפימ"ש אין מוכרח דאפשר דברי' עדיף והנה התוס' במס' ב"מ ובמס' ב"ק ובמס' כתובות ובמס' ב"ב כתבו דאפי' מאן דס"ל בו"ש ברי עדיף לא אמר רק בכגון מנה לי בירך דהוי ברי טוב דהא חבירו יכול להכחיש אותו ושמא גרוע משא"כ בגוונא דניזק אומר ברי ומזיק שמא דהא הברי' אינו טוב כ"כ דמשו"ה טוען ברי שיודע שהמזיק לא הי' שם ל"א ברי' עדיף לכ"ע:
י והנה לכאורה י"ל ב' טעמים למאן דס"ל ברי' עדיף ולא מהני חזקת ממון שלו א' כמ"ש הפנ"י במס' כתובות כיון שטוען ברי יש כאן חזקה טובה דאינו מעיז בחבירו לטעון ברי' לולא שהיה כדבריו וגם אחזיקי אנשי ברשיעי לא מחזיקים משא"כ בהנתבע שטוען שמא אין לו כל הני חזקות ולכך ברי' עדיף. ולפי"ז י"ל בפשיטות דבריא עדיף מרוב דיש כאן סברא מעלי' שמסתמא האמת אתו והוי כמו חזק' דאתי' מסברא דעדיף מרובא עי' בתה"ד סי' ר"ז וכמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דעדיף מחזקת ממון. עוד טעם אחד יש לומר דמשו"ה ברי עדיף עפ"י מה שהקשה מהר"י באסן הובא באחרונים בכל ספק ממון דקי"ל קולא לנתבע והא הוי ספק איסור גזל ותירץ דגם גבי חבירו יהי' ספק גזל וא"כ היכא שחבירו טוען ברי והו' שמא דלגבי מי שטוען ברי לא יהי' ספק גזל ולגבי מי שטוען שמא יש כאן ספק גזל לכך ברי עדיף וא"נ לטעם הראשון הא דאמרי' ברי עדיף הי' משום מעלת הברי דכל מי שטוען ברי יש מעלה ורגלים לדבר שהאמת אתו. ולטעם השני דהוא משום ספק גזל כיון שהו' בעצמו מסופק א"נ לאו משום מעלת הברי ס"ל ברי' עדיף רק משום גריעות' דהשמ' ודו"ק:
והנה י"ל דע"כ ל"א דיש לחלק בין ברי טוב לברי גרוע רק להטעם הראשון שכתבנו דמשו"ה ברי' עדיף משום מעלת הברי דאין אדם מעיז והלכך בברי' גרוע דלא שייך כ"כ אין אדם מעיז לכ"ע ל"א ברי' עדיף משא"כ לטעם השני דמשו"ה ברי עדיף משום גריעות' דשמא משום שיהי' אצלו ספק איסור גזל א"כ אין לחלק דאע"ג דהי' ברי גרוע ושמא טוב ע"י מידי ספק איסור גזל לא נפיק ואמרינן בכל גוונא ברי עדיף. ובזה יש להבין מ"ש התוס' מס' ב"ב קל"ה ע"א ד"ה אביי דאביי לא ס"ל לחלק בין ברי טוב לברי גרוע והיינו דאביי סובר דהטעם דברי עדיף משום דלטוען שמא יש כאן ספק גזל וא"כ אפי' בברי גרוע נמי ברי עדיף והא דבמנה לאחר בידך ס"ל לאביי דלכ"ע ל"א ברי עדיף היינו משום כיון דלהתובע ג"כ איכא ספק דהא אינו יודע בבירור רק מפי אחר ס"ל לאביי דבכה"ג לא שייך לחייבו משום ספק גזל דהא להתובע ג"כ הדבר בספק וע"כ גם אצל התובע יהי' ספק גזל ושפיר אמרי' כל היכי דקימי ממונא תיקום ולא מוציאין מספיקא משא"כ רבא ס"ל דמאן דס"ל בו"ש ב"ע הטעם משום מעלת הברי ולכך אפי' מי שטוען ברי בשביל אחר נמי רגלים לדבר איכא להאמינו וכ"ש דנאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לא דלמה ישקר בשביל חבירו ובפרט גבי זה אומר אחי דנאמן על עצמו ליתן לו מחלקו ויפסיד את עצמו בוודאי איכא חזקת טובה להאמינו אמנם לאביי דהטעם דברי עדיף משום גריעות' דטענת שמא וא"כ בשאין להתובע עצמו טענת ברי רק ע"י אחרים א"כ לדידיה נמי יהי' ספק גזל כמו להנתבע ולכך אין מוציאין ממנו ממון העולה מדברינו דאי אמרי' דמשו"ה ברי עדיף משום מעלת הברי ל"א ברי עדיף רק בברי טוב משא"כ אי אמרי ברי עדיף משום דלהטוען שמא יהי' ספק גזל א"כ אפי' בברי גרוע נמי ברי עדיף ולכך כתבו התוס' דאליבא דאביי בכל ענין ברי עדיף אפי' בברי גרוע משום דעכ"ע להטוען שמא יהי' ספק גזל והרוחני בזה לתרץ מה שהקשה במהר"ם שי"ף במס' כתובות אמאי לא קאמר דר"ה ור"י ס"ל כר' יהושע במס' כתובות דא"נ נאמנת משום דהתם הי' ברי גרוע גבי משארסתני נאנסתי ולפימ"ש לק"מ דהתם במס' כתובות אזלינן אי אמרי' בו"ש ב"ע אפי' בברי גרוע ומשום ספק גזל והתם קאי אליבא דאביי ומ"ש בתומי' בקיצור תקפו כהן בסי' כ"ב דספק גזל לא אסרה התורה נבאר לקמן בס"ד בפלוגתא דסומכוס ורבנן בממון המוטל בספק היכא דאיכא דררא דממונא ודו"ק: (יא) נ"ל דטעמא דסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקים הי' נמי משום כיון דטוען שמא א"כ יהי' אצלו ספק גזל אמנם ע"כ ל"ש לומר בממון המוטל בספק דהוי ספק גזל רק אם המוחזק בעצמו טוען שמא אמנם בברי וברי בוודאי ל"ש ספק גזל כיון שהו' בעצמו יודע שאינו חייב לו כלום ולכך צ"ל בברי וברי טעם אחר דהיינו כיון דמיירי בדרר' דממונא דהיינו שנולד ספק לפנינו וא"כ איתרע לי' חזקה קמייתא או חזקת מר' קמא או חזקת ממון שלו. והנה לקמן ק' ע"א נחלקו רבא בר ר"ה ורבא דרבא בר ר' הונא ס"ל דסומכוס אפי' בברי וברי ורבא ס"ל דדווקא בשמא ושמא ס"ל לסומכו' דחולקי' ולכך רבא משבש מתני' דלקמן ותני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ונראה דרבא לשיטתו הוצרך לשבש המתני' ולומר דדווקא בשמא ושמא ס"ל לסומכו' דחולקי' דהנה לבר כתבנו בכמה מקומות בחידושינו מ"ש הגאון בס' דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאוריי' ומה"ת לחומרא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקת והא דהנה ממה דטהרה התורה ספק טומאה בר"ה מוכת דספיקא דאוריי' מה"ת לקולא עי' בר"מ פט"ז מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה א' אמנם מאן דס"ל דספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא ס"ל דהא דמטהרים ס"ט ברה"ר הי' משום חזקת טהרה ואע"ג דחזקת טהרה כבר איתרע לי' ס"ל חזקת דאיתרע שמה חזקה ומאן דס"ל ספיקא דאוריית' מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה. והנה בס' ש"ש שמעת' א' פ"ד כתב להוכיח דרבא ס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה וא"כ ע"כ ליכא למימר דמשו"ה ממון המוטל בספק חולקין משום דאיתרע לי' החזק' קמייתא דהא חזקה דאיתרע שמה חזקה וע"כ רק משום ספק גזל וא"כ ל"ש רק דווקא כשטוען שמא שהו' עצמו מסופק משא"כ כשטוען ברי דל"ש ספק גזל ולכך ס"ל לרבא דל"א סומכוס רק בשמא ושמא ולרבא ל"א דספק גזל לא אסרה תורה כמ"ש לעיל בשם התומי' דכיון דספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא ספק גזל נמי אסור מה"ת משא"נ רבא בר"ה ס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ול"ל משום ספק גזל רק משום דכיון דנולד ספק לפנינו איתרע לי' החזקה קמיתא וא"כ אין חילוק בין ברי וברי לשמא ושמא דבכל גוונא איתרע לי' חזק' קמית' ולכך ס"ל אליבא דסומכוס דאפי' בברי וברי נמי חולקים ודו"ק:
יב ועפי"ז יש להבין מ"ש בתו' ד"ה והלה אומר א"י דלמה לי' לאשמעי' דהשת' היכא שהמשאיל טוען ברי והשוכר שמא מהני ברי' דהמשאיל להוציא ממון מכ"ש היכא שהשוכ' טוען ברי' והמשאיל שמא דוודאי מהני ברי שלו להחזיק ותירצו דברי' דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף משמא דשואל עי' בחי' מהרם ולכאורה צ"ע דבריהם מ"מ איך ס"ד דשמא טוב יהי' עדיף מברי גרוע שהשוכר יצטרך לשלם עפ"י טענת שמא דמשאיל [וכאן לא נחתי תוס' לזה דאשמעי' שהשוכר פטור משבועה נמי דא"כ לא הוי מקשו מידי' עי' בחי' פנ"י] אמנם לפימ"ש א"ש דהנה מתני' דהכא אתי' כסומכוס והכא במתני' איכא דרר' דממונ' והנה לפימ"ש דטעמא דסומכו' בדרד"מ דחולקי' הי' משום דחזקת ממון איתרע לי' והו"א דכיון דשמא של המשאיל הי' טוב וברי שלו גרוע א"כ הוי כמו ברי או שמא ושמא דברי גרוע ושמא טוב שקולין הם וה"נ חולקי'. אמנם אי אמרי' דהטעם דחולקי' הי' רק משום ספק גזל וא"כ כל היכא דאיכא בו"ש אפי' ברי גרוע מ"מ ספק גזל לא הוי ולכך פטור וזה דאשמעי' מתני' דלא תימא דכל היכא דאיכא דרד"מ איתרע לי' חזק"מ ואין דנין תו על חזקת ממון וא"כ בברי גרוע ושמא טוב דהם שקולי' יהי' הדין דחולקי' לכך אשמעי' דעיקר הטעם משום ס"ג וממילא כל היכא דאיכא ברי אפי' ברי גרוע נמי פטור דתו ליכא אצלו משום ספק גזל כל שטוען ברי ודו"ק:
יג אמנם מ"ש התוס' בד"ה לימא כיון דלסומכו' מהני בו"ש שישלם הכל הכא נמי לרבנן הול"ל דאהני ברי' נגד שמא לכה"פ לומר שיחלוקו לא זכיתי להבין דבריהם דבשלמא היכא דאיכא דרד"מ דחזקת ממון איתרע לי' שפיר ס"ל לסומכו' דאע"ג דבשמא ושמא חולקים מ"מ בבו"ש חייב לשלם הכל דכל דאיתרע חזקת ממון תו לא נשאר רק מעלת התפיסה ונגד מעלת התפיסה לחודא אהני לן הברי משא"כ במנה לי בידך דלא איתרע החזקת ממון כלל א"כ למה יהני הברי להוציא אפי' המחצה ולומר דחולקי' ובחי' מהר"ם נדחק בזה לומר דלענין להוציא הכל אין חילוק בין דרד"מ להיכא דליכא דרד"מ ודבריו דחוקי' במחכ"ה דהרי לפימ"ש יש חילוק גדול דכל היכא דאיכא דרד"מ איתרע לי' חזקת ממון ולא נשאר רק מעלת התפיסה ונגד מעלת התפיסה מהני ברי משא"כ היכא דליכא דרד"מ דאיכא חזקת ממון חזקה ברורה איך מהני הברי להוציא המחצה וצ"ע ולקמן נבאר בס"ד:
חלק שלישי בו נבאר בס"ד ענין חזקת ממון נגד חזקת חיוב:
יד הלכה רוחת דבאיני יודע אם הלויתני פטור דבו"ש לא מהני להוציא מחזקת ממון אמנם בא"י אם פרעתיך לא מהני חזקת ממון נגד חזקת חיוב ולכך חייב לשלם. והנה לכאורה יש להבין בזה אמאי לא נדון בזה כמו בכ"מ שיש ב' חזקות המנגדות זל"ז דהוי ספיקא וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דנגד חזקת חיוב איכא חזקת ממון וא"כ עדיין נשאר לו מעל' התפיסה ולא נפקיע ממונא מספיקא הגם שיש לומר דנגד חזקת חיוב לא מהני חזקת ממון דחזקת חיוב הי' חזקת המסבבת דהיינו דשם נולד הספק משא"כ בחזקת ממון דהי' חזקת המסובבת כמה שהארכנו בזה בס"ד בקונטרס החזקות ועי' בריטב"א מס' עירובין ל"ו ע"א שכתב דחזקת עירוב אלים דעלי' נולד הספק, רק דלכאורה איכא למימר הכי דא"כ אפי' היכא ששניהם מסופקים בא"י אם פרעתי נמי יהי' חייב לשלם מכח חזקת חיוב ולהדיא מבואר בש"ך חו"מ סי' ע"ה בסעי' י"ח ס"ק ס"ה דהיכא ששניהם מסופקים פטור אפי' בא"י אם פרעתיך וע"ש בט"ז סעיף י' וא"כ צ"ל דנגד חזקת ממון לא מהני נגדו אפי' חזקת המסבבת כמ"ש לעיל אות ב' בשם שטמ"ק למס' ב"ק דאין מוציאין ממון בשום חזקה ודעת מכרעת ועי' בתה"ד בסי' שמ"ט בסוף התשובה וע"כ צ"ל דהא דא"י אם פרעתי חייב הי' רק משום בו"ש דהיינו דכל היכא דאיכא עם החזקת חיוב ברי' נגד שמא מהני שפיר להוציא ממון עי' בשו"ת בשמים ראש סי' קמ"ו שהביא דעת קצת פוסקים דאפי', אם התובע מסופק נמי כא"י אפי' חייב אמנם דעת הרמב"ן אינו כן עי"ש ועולה דברינו לשיטת הרמב"ן עי"ש היטב:
טו והנה לעיל באות ה' הבאתי ע"ש הראשונים על הר"מ פ"ג מהלכה שאלה ופקדון למה פסק הכא במתני' דבמשאיל טוען בריא והשוכר שמא דל"א ברי עדיף והלא לשיטת הר"ם שפסק דמשעת משיכה אישתעבד נכסי הו"ל כא"י אם פרעתיך ואמרינן לכ"ע בו"ש ברי עדיף ולפימ"ש א"ש דהא דבא"י אם פרעתיך דחייב הי' רק בצירוף ברי עם חזקת חיוב וצ"ל דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב והוי הדבר שקול ונשאר להנתבע עדיין מעלת התפיסה רק כשהתובע טוען ברי ונגד מעלת התפיסה לחודא מהני טענה ברי ועי' היטב בס' שערי תורה ח"ג כלל י"א פרט ב' מ"ש שם בשם אביו הגאון ז"ל אמנם ע"כ לא מהני ברי בהדי החזקה להוציא מחזקת ממון רק היכא שהחזקה עם, הברי הי' שקול נגד חזקת ממון וא"כ לא נשאר רק מעלת התפיסה ושפיר מהני הבריא להוציא ממעלת התפיסה משא"כ היכא שהחזקה שעם הברי אינו שקול כמו חזקת ממון תו לא מהני אפי' הברי שעמה להוציא מחזקת ממון כיון דחזקת ממון אלים מהחזקה שכנגדה והנה א"כ יש לחלק בין חזקת חיוב בא"י אם פרעתיך לחזקת חיוב דמתני' אע"ג דמשעת משיכה אשתעבד נכסי. דהנה הנו"ב במד"ק א"ע סי' ס"ט ובמד"ת סי' י"ט כתב דחזקה שמחוסר מעשה להוציא מהחזקה אלים כמו רוב והא דאמרי' דרובא עדיף מחזקה היינו כשאינו מחוסר מעשה להוציא ממנו כמו חזקת טמא שכבר הוזה עליו וכבר נעשה המעשה רק שיש ספק אולי הפרה טריפה היתה ולא מהני מה שהוזה עליו בזה שפיר אמרי' דרובה עדיף מחזקה מה דרוב בהמות כשרות ממילא יצא מחזקת טומאה ע"ש וא"כ א"ש דבשלמא החזקת חיוב במנה לי בידך וא"י אם פרעתיך דשם אינו יוצא מכלל חיוב עד שפרע לו בוודאי וא"כ כל היכא שא"י אם פרע מוקמי' בחזקת חיוב ובצירוף הברי' מהני להוציא מחזקת ממון משא"כ הכא אע"ג דמשעת משיכה אשתעבוד נכסי מ"מ נפקע החזקת חיוב בלי שום מעשה דהא כבר נעשה מעשה לפנינו דהיינו שהפרה מתה ואם הי' מתה אחר שכלה זמן שאולה יצא ממילא מכלל חיוב וא"כ לא אלים הך חזקת חיוב כמו חזקת ממון דעכשיו עיקר הספק הי' אם בשעת שאולה מתה או בשעת שכירה ואם בשעת שבירה מתה נפקע החזקת חיוב מאלי' א"כ חזק"מ אלים טפי ולכך לא מהני אפי' ברי עם החזקת חיוב שאינו אלים כ"כ להוציא מחזק"מ ודו"ק היטב:
ובזה יש לכוין בלשון הר"מ בפ"א מהלכ' טוען הלכה ט' כשהביא דין דא"י אם פרעתי שחייב כתב וז"ל מנה לי בידך בוודאי וכו' ולמה כתב הך לשון בוודאי וע"כ כוונתו דדווקא בחזקת חיוב כה"ג שאינו נפקע מעצמו וא"כ כ"ז שאין יודעים בבירור אם נפרע או לא נשאר חזקת חיוב בחזקתו משא"כ כגוונא דמתני' דשם נפקע חזקת חיוב מעצמו וא"כ אפי' יש כאן ספק אם נפרע או לא לא הוי כמנה לי בידך בוודאי דהא כך יש לדון ששכירה מתה או בשעת שכורה כמו בשעת שאולה ולכך אפי' בא"י אם פרעתי נמי לא מהני בו"ש ודו"ק היטב:
טז אמנם לכאורה קמים נגדינו דברי הש"ך בחו"מ סי' צ"א ס"ק י"ב שכתב שם דהעיקר כשיטת הרמב"ם מתו הפועלים והחנוני טוען שנתן להם דהבע"הב חייב לשלם דהא החנווני טוען ברי ובעה"ב שמא וחנוני יש לו חזקה ג"כ דשליח עושה שליחותו והנה הך חזקת שע"ש בוודאי אין מחוסר מעשה להוציא ממנו דאדרבא דנוכל לומר שלא נעשה מעשה ואפ"ה אמרי' דמצטרפת בהדי ברי להוציא מחזקת ממון אמנם כד נדייק בלשון הרמב"ם בפט"ז מהלכה מו"ל הלכה ה' תמצא סיעת' לדברינו שהרי כתב שם וז"ל מתי הפועלים החנוני נוטל בלא שבועה שהרי אין בע"ה מפסיד כלום ואין משלם אלא תשלום אחד עכ"ל ולכאורה יקש' למ"ל הך טעמא ולא סגי בטעמא דבו"ש וחזקת שליח עשה שליחותו א"ו דס"ל להר"מ כמ"ש דחזקה כה"ג שאינו מחוסרת מעשה להוציא ממנה אינו מצטרפת בהדי ברי נגד חזקת ממון רק דהכא ליכא חזקת ממון כולי האי כמ"ש הש"ך עצמו שם וז"ל וא"כ דווקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מארי' משא"כ הכא דסו' סוף האי ממונא תיפוק מרשותי' ולא קאי בחזקת' עכ"ל הרי דבחזקת ממון דעלמא דלא אקליש כמו הכא אמרי' דאפי' ברי וחזקה נמי לא מהני והיינו בחזקה כה"ג כמו שע"ש דלא אלים כ"כ וע"ש בתומי' ס"ק ג' ובש"ך שם ס"ק כ"ב:
יז בתוס' בד"ה ר"ה כתבו לחלק דרק בברי טוב ושמא גרוע ס"ל בו"ש ב"ע משא"כ בברי גרוע ושמא טוב ואח"כ הקשו ממס' ב"ב גבי האומר זה אחי דאמרי' בו"ש ב"ע ותירצו דהתם נמי וכו' שמא היום או מחר ישאלו וידעו ששקר והנה לכאורה יל"ד דמ"מ שמא גרוע לא הוי רק דברי טוב הוי ומעיקרא כתבו דבעי' תרתי למעליות' דהיינו ברי טוב ושמא גרוע והכא לא הוי שמא גרוע רק ברי טוב אמנם לפימ"ש לעיל באות י' דלמאן דס"ל לחלק בין ברי טוב לברי גרוע היינו דהכל תלוי במעלת הברי א"כ א"ש דסגיא לן במה שהברי טוב וא"צ להאריך כי שם הארכנו בס"ד. וכאן באתי להוסיף דהנה כתבנו מאן דס"ל דהטעם בו"ש ב"ע הי' משום ספק גזל א"כ אפי' בשמא טוב נמי הוי ספק גזל והנה אביי לא ס"ל לחלק בין ברי טוב לברי גרוע והיינו משום דאביי ס"ל ריש מס' ב"מ דהתורה הטילה שבועה משום ספק מלוה ישנה ולכאורה קשה למה אינו טוען להדי' שיש לו ספק מלוה ישנה ועי' בתומים סי' ע"ה ס"ק ו' וע"כ משום דס"ל בו"ש ברי עדיף והא במלוה ישנה הוי שמא טוב אלמא דס"ל לאביי דאין לחלק דאפי' בשמא טוב נמי ס"ל ברי עדיף ולא כמ"ש התומים שם משום דהוי ספק פרעון קודם להלואה וראי' לשיטת הש"כ דהא אביי ס"ל להדיא ברי' ושמא ברי עדיף וכבר תמהו עליו הרבה אחרונים בזה כך דמוכח להדי' עכ"פ דאפי' בשמא טוב נמי ס"ל ברי עדיף דאלא"ה לא שייך חשש ספק מלוה ישנה דלמה לא יטעון להדי' כן. ואדרבא לפי"מ שהעליתי לעיל בס"ד באות ד' בסברא ברורה דאי אמרי' של"ד ל"א דספק פרעון קודם להלואה יהי' כמו א"י אם פרעתיך דהא יש כאן ספק אם גופו נשתעבד ורק אי אי אמרי' ש"ד יש לקיים סברת הש"ך דאפי' ס"פ קודם הלואה מקרי א"י א"פ בוודאי ליכא למימר אליבא דאביי דהטעם משום ס"פ קודם להלואה חיי' דהרי התוס' מס' גיטין נ' ע"א ד"ה כיון דדינ' כתבו דאביי ס"ל של"ד וא"כ ס"פ קודם להלואה וודאי לא מקרי א"י אם פרעתיך כמ"ש לעיל באורך בס"ד רק לאביי הדבר פשוט דאפי' בא"י אם הלויתני נמי חיי' דס"ל במס' ב"ב בו"ש ב"ע רק זה בוודאי יש להוכיח דאפי' בשמא טוב נמי ברי עדיף כמ"ש ודו"ק:
יח עוד שם הקשו לרב ושמואל דפטרי בחמשי' ידענ' וחמשי' לא ידענא מודה מקצת אמאי חייב שבועה יהי' נאמן במגו דאי בעי הוי אמר על מה שכופר א"י ותירצו דאין אדם טוען ברצון א"י ולכאורה לא ידעתי מה עלה בדעתם להקשות דלמא רב ושמואל לא ס"ל להו מגו לאפטורי משבועה ולכך שפיר חייב מב"מ בשבועה ונראה דהנה אנו קיי"ל בש"ע חו"מ סי' רצ"ו וברמב"ם פ"ב מה' שכירות הלכה ח' דשבועות שומרי' חייב אפי' כשאין עדים שהפקיד אצלו דל"א מגו לפטרו משבועה וע"ש בהה"מ שכתב שהי' שלא כסוגי' ריש פ' כל הנשבעי' שמסיק שם דדוקא היכא דאפקי' בשטר או בעדים דאלא"ה פטור במגו דלהד"מ עיי"ש. והנה לכאורה יש לתמוה הרבה מה ראו הפוסקים לפסוק שלא כמסקנת רבא שם בסוגי' דבהפקיד שלא בשטר או בעדים דפטור משום מגו ועי' בשו"ת טור האבן סי' י"ג שעמד בזה. ונראה דהנה לכאורה יש לעיין קצת בדברי רבא נמי איך עלה בלבו לחלוק על דברי שמואל דאמר בטוען שנתן לו שכרו דנאמ' במגו דלא שכרתי היכא ששכרו שלא בעדים מכח שבועת השומרים היכא משכחת לה ולא נחית כלל דיש לחלק דשבע"ה מהני טענת מגו לפוטרו מממו' משא"כ להשומר דהי' לפוטרו משבועה לא מהני מגו דהא עכ"פ יש סברא לחלק בין מגו לפטור מממו' או לפטור משבועה דהרי הפוסקים ס"ל כך להלכה:
יט וליישב כ"ז נראה לי דהנה במס' שבועות מ"ז פליגי אמוראי אי אמרי' בכל מחוייב שבועה שאי"ל משלם ונראה דטעם הפלוגת' תלי' דהנה בכל המחויי' שבועה מה"ת יש לפרש על ב' פנים או דאמרי' דמס"ד הי' לשלם כגו' במב"מ דרגלי' לדבר שהתובע טוען אמת וכן בשומר כיון שהפקיד אצלו חפץ שלו נתחיי' לו להחזיר דמה"ט כתבו הראשונים דלכך חייבי' התורה שבועה שומרי' על הספק דכיון שהגיע ממונו של חבירו לידו אינו נפטר עד שישבע האיך הי' וכן בשבועה ע"א נמי איכא למימר דמה"ד יש עליו חיוב תשלומין רק דהתורה הקילה עליו שיפטר מתשלומין אם ישבע. או די"ל דבאמ' כל מחוייב שבועה אינו כלל בגדר חיוב תשלומין רק הואיל ויש להתובע טענה חזקה נגד הנתבע כגון מב"מ או שומר שהפקיד אצלו או שיש לו ע"א דג' שבועות אלו הם מה"ת מב"מ ושבועות שומרי' ועד אחד הצריכ' התורה שיברר הספק ע"י השבועה וכן משמע בשו"ת מהרי"ט ח"ב לאה"ע סי' כ"ז עי"ש היטב וא"כ י"ל דבהכי פליגי דמאן דס"ל דעיקר השבועה הי' שהתורה הקילה עליו שיוכל לפטור עצמו משבועה אבל מה"ד יש עליו חיוב תשלומין דכל אלו שלשה דברים שיש כאן חיוב שבועה מה"ת הם טענות חזקות כ"כ שמה"ד הי' צריך לשלם רק ע"י השבועה נפטר א"כ ממילא היכא שאינו יכול לישבע הדרינן לסברא הראשונה ומשלם משא"כ אי אמרי' דגם מה"ד אין כאן חיוב תשלומין רק שהחמיר' התורה בטענות האלו שיברר האמת ע"י השבועה א"כ היכא שא"א בוודאי א"צ לשלם (וראיתי בחידושי הגאון חתם סופר שכ' כעי' סברא זו בפתיחה שלו לשיטת מב"מ) ובהך סברא י"ל נמי דתלי' הפלוגת' אי אמרי' מגו לאפטורי משבועה או לא דאי אמרי' דמה"ד הי' כאן חיוב תשלומי' וא"כ חזינן דיש עליו חייב כ"כ עד שכמעט מוחלט הדבר לוודאי שהי' חייב ונוכל להוציא ממון ממנו היכא שאינו יכול לישבע א"כ הואיל והחיוב ברור כ"כ שפיר נוכל לומר דלא מפטר משבועה ע"י מגו שהי' רק סברא בעלמא (ואע"ג דבשומ' שחשוד לישבע קיי"ל בסי' צ"ב סעי' ח' שפטור התם שאני שהרי הי' אומר שיכול לישבע רק שאנו אין מוסרי' לו שבועה אבל הו' טוען שיכול לישבע ולכך פטור משא"כ בשאר מחויב שבועה) וא"כ ממילא יש לחלק דמממון שפיר מפטר ע"י מגו דכל כמ' דלא בא לידי חיוב שבועה אין עליו עדיין טענה חזקה כ"כ ואמרי' דבסברא כל דהוא מיפטר משא"כ הכא שכבר בא לידי חיוב שבועה דאז כבר יש עליו מה"ד חיוב התשלומין וא"כ לא סגי' לן מגו שהי' סברא בעלמא שיהי' נפטר ע"י מחיובו. משא"כ אי אמרי' דכל מחוייב שבועה הי' רק שהתורה הטילה עליו לברר ספיקו הואיל ויש כאן צד לנחות לספיקא וא"כ שפיר י"ל דכל דיש לו מגו דתו יש לנו סברא להקל הטענה שכנגדו ובפרט דע"י מגו נמי הוי כמו בירור שטוען האמת א"כ תו א"צ שבועה ונפטר ע"י מגו אפי' משבועה רק אי אמרי' דמחוייב שבועה הי' מה"ד לחייבו בתשלומין ורק שהתורה הקיל' לפוטרו ע"י שבועה א"כ לא נפטר רק ע"י שבועה ולא בטענת מגו דמגו אינו מועיל כ"כ כמו שבועה משא"כ אי עיקר השבועה הי' רק דבטענות אלו שחיבה התורה שבועה יש לנחות לספיקא והצריכו התורה שבועה לברר הספק א"כ כל שיש כאן מגו ליכא לנחות לספיקא כ"כ ואקלישא לי' טענה דהתובע וממילא פטור משבועה העולה ממ"ש הי' דאי אמרי' מתוך שאי"ל משלם דהיינו דהשבועה הי' רק להקל עליו ומה"ד היה עליו חיוב תשלומין א"כ כיון שחזקת חיוב' אלי' כ"כ לא מהני מגו לפוטרו משבועה אמנם מאן דס"ל דל"א מתוך שאיל"מ א"כ אין השבועה מה"ד רק לברר הספק כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט א"כ היכא שיש לו מגו מהני נמי לפוטרו דע"י המגו יש לנו קצת ראי' שהאמת אתו וסגיי' לן לפוטרו משבועה שאינה מעיקר הדין ודו"ק היטב:
כ וא"כ א"ש סוגי' דמס' שבועות דשם אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדי' אבל שלא בעדי' יש לו מגו ורמב"ח קלסי' שמעת' דשמואל פרי' רבא שפיר אליבא דשמואל דווקא מאי מעליות' דהא שמואל ס"ל דל"א מתוך שאיל"מ א"כ כל מחוייב שבועה אפי' מה"ת אינה מעיקר הדין כמ"ש וא"כ כמו דמהני מגו לאפטורי מממון ה"נ מהני לפוטרו משבועה וא"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה אבל רבא לנפשי' דאיהו ס"ל דאמרי' מתוך שאיל"מ באמת ל"ק דהיכא שיש עליו חיוב שבועה שהי' מה"ד ולולא השבועה הי' צריך לשלם לא סגי' במגו שיפטור מטענה חזקה כ"כ וא"כ א"ש נמי מה שפסקו הפוסקים דאפי' בהפקי' שלא בעדים נמי צריך שבועה ולא מפטר במגו דלהד"מ דהא אנן קיי"ל דאמרי' מתוך שאיל"מ וא"כ הוי כל מחוייב שבועה מעיקר הדין ולא מהני מגו לפוטרו משבועה ועי' בסמ"ע סי' רצ"ו וא"כ א"ש נמי דברי התוס' דהכא דשפיר הקשו לרב ושמואל דס"ל בנ' ידענ' ונ' לא ידענ' דפטור דל"א מתוך שאיל"מ א"כ מהני מגו לפטורי משבועה נמי כמ"ש וא"כ רל מב"מ יש לו מגו דאי בעי אמר אינו יודע על מה שכופ' ולכך הוצרכו לתרץ דאינו טוען ברצון א"י ולא הוי מגו כ"כ משא"כ כל היכא שיש מגו מהני לרב ושמואל אפי' לפוטרו משבועה כמ"ש ודו"ק: (כא) בגמרא אמר רבא מנה לי בידך וכו' מתוך שאיל"מ ולכאורה יל"ד אמאי לא אמרי' כמו בכופר הכל דפטור באיני יודע משו' דכל היכא שא"י אם חייב א"צ לשלם לחבירו ה"נ במודה במקצת אעפ"י שיש עליו חייב שבועה אמאי לא סגי' שישבע שאינו יודע. ונראה דבאמת בו"ש ברי עדיף לכ"ע דנגד טענת שמא וודאי טענה ברי אלימ' טפי רק דמ"מ לא מהני כולי האי להוציא ממון מחזקתו וא"כ ה"ד בכופר הכל דאלים החזקת ממון לא מהני ברי נגדו משא"כ במודה במקצת דאיתרע חזקת ממון טפי כמ"ש התוס' מס' כתובות י"ח ע"א ד"ה מפני מה דמשו"ה חייבה התורה שבועה מב"מ משום דמודה לו מקצת ונתחיי' לו ממון הוי השבועה עליו כעי' גלגול מ"מ איתרע לי' חזקת ממון שלו שהרי כבר נתחיי' לו וא"כ שפיר לכ"ע בו"ש ב"ע ולכך לא מהני מה שישבע שא"י דהא ברי עדיף. וא"כ במתני' נמי דהמשאיל טוען ברי והשואל שמא דמחייב מכח מתוך שאיל"מ הי' נמי רק משום דהמשאיל טוען ברי וכיון שכבר חיי' לו במקצת איתרע חזק"מ שלו ואמרי' ברי עדיף משא"כ אילו לא הי' טענת ברי באמת הוי סגי' לו שישבע שא"י ומה"ת דלא מצינו שבועה שא"י הי' פטור לגמרי וא"כ א"ש מה שפירש רש"י במתני' ד"ה חייב דבו"ש ברי עדיף והקשה הפנ"י הא למסקנת הגמרא מוקמי' כשיש עסק שבועה ולפימ"ש א"ש דאי לאו דברי עדיף לא הוי אמרי' כלל בכה"ג מתוך שאיל"מ דהוי סגי' לי' בשבוע' שאינו יודע לכל היותר וכן כתב הפנ"י דמתוך שאיל"מ ל"א רק בטענת כרי ובזה מיושב קושי' התוס' ד"ה ה"נ כגון שיש עסק שבועה בשניהם חשודים ר"נ ס"ל דיחלוקו דהתם לא הוי ברי ושמא דשניהם טוענים ברי וא"כ צ"ל אע"ג דמאן דס"ל בשניהם חשודי' נמי מתוך שאיל"מ ס"ל אפי' היכא דליכא בו"ש נמי אמרי' משאיל"מ מ"מ לר"נ לא ס"ל רק בברי ושמא ולפימ"ש א"ש בפשיטות דכאן קימינ' אעיקר' דדינ' למה ל"א בחמשי' לא ידענ' שישבע שא"י ולכך אמרי' כיון דאיכא בו"ש קיי' לשלם ולא מהני מה שא"י לפוטרו מתשלומין אמנם גבי שניהם חשודי' דלא שייך שום שבועה לגבי' כיון שחשוד פשיט' דאמרי' מדינ' משאיל"מ:
כב והנה לפי מ"ש באות י"ט דמאן דס"ל משאיל"מ היינו דהתורה הקיל' עליו שיפטור עצמו בשבועה ולולא השבועה כבר רמי עליו חיוב תשלומין מדינ' דרגלי' לדבר יש להאמין התובע יותר מהנתבע (ואפש"ל משום דקל יותר לבני אדם להחזיק ממון חבירו בידו ממה שירצה להוציא בידי' ולכך טענת התובע חזקה יותר) יש להסביר מ"ש הראשוני' דבגלגול שבועה ל"א מתוך שאיל"מ ולכך ל"א במתני' דמשום שצריך לישבע שכדרכה מתה משתבע נמי ע"י גלגול דשאולה מתה אפי' בלא מודה במקצת משום דאעפ"י שאינו יכול לישבע על הגלגול ל"א מתוך שאיל"מ ועי' בכ"מ פ"ג מהלכות שאלה ופקדון ובש"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ט"ו הביא שני דעות בזה ולפימ"ש א"ש דוודאי היכא שחזינן שהתורה חייבה שבועה על זאת הטענה עצמ' שפיר י"ל דהתורה הקיל' עליו לפטור ע"י שבועה ומעיקר הדין הי' כבר נתחייב לו ולכך היכא שאיל"מ משא"כ אי חזינן שבשביל טענה הזאת עצמ' לא הי' מחוייב שבועה כלל א"כ בוודאי ל"ל דשבועה באה להקל עליו ולולא זאת נתחייב ממון דהרי חזינן שמחמת אותה הטענה בעצמותה לא הי' עליו שום חיוב אפי' שבועה וא"כ בכל גלגול וודאי אי אפשר לומר רק הואיל ויש מקום להסתפק צריך לברר הדבר ע"י השבועה ע"כ היכא שא"י לישבע לא אלי' כ"כ שנוכל מכח אותו הספק להוציא ממון ולכך ל"א בגלגול שבועה משאיל"מ ודו"ק. ועפי"ז א"ש בס"ד לישנא דגמרא דאמרי' ה"ד עסק שבועה כדרב' דאמר מנה לי בידך וכו' והנה יל"ד מאי קאמר ה"ד עסק שבועה וכי לא ידעי' היכא דמי שיש חיוב שבועה ועוד מאי קאמר כדרב' ולמה צריך כאן לדברי רבא כלל ועוד דרבא לא קאמר באמת בהאי לישנא דמנה לי בידך כלל וכבר התעורר בזה בחי' הפנ"י ג"כ כיון דהתוס' בלא"ה כתבו דרבא לא קאמר בהאי לישנא א"כ למה הבי' כאן דברי רבא אמנם לפימ"ש א"ש דהנה כבר הקשו התוס' והראשונים למ"ל לאוקמי בשיש עסק שבועה תיפוק לי' דהא צריך לאשתבועי דכדרכה מתה ומחויי' ע"י גלגול לישבע דשאול' מתה ותירצו אי דעיקר טענה שצריך לישבע דכדרכה מתה הי' טענת שמא דהמשאיל דהמשאיל א"י שלא מתה כדרכה עי' בהה"מ פ"ג מהל' שאלה ופקדון או משום דבג"ש ל"א משאיל"מ ועי' באורך בשטמ"ק (הגם דמ"ש הה"מ כיון שעיקר טענה דשבועה שכדרכה מתה הי' מספיק' אין מגלגלין עלי' יש לדחות לכאורה עפ"י מ"ש התוס' במס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה גבי מתו בעליהם עד שלא שתו דקיי"ל אינה נוטלה כתובה והקשו הא הו"ל בו"ש דהי' טוענת ברי שלא זנתה והם אינם יודעים בבירור שזנתה ותירצו דברי שלה לא חשיבה כיון שהתורה הצריכה לשתות מספיקא לא חשיבה כברי רק כשמא וא"כ ה"ה ה"נ איפכא כיון דשום טענת ספק אין נשבעי' עלי' מה"ת רק הכא גבי שומרי' א"כ השמא דהכא נמי חשיב' כברי שהרי מחוייב מה"ת לישבע על טענת המשאיל אעפ"י שאינו טוען רק שמא) והנה הכא במתני' איכא תרתי אי דעיקר הטענה הי' שמא ועל עיקר הטענה יכול לישבע. ב' דבגלגול שבועה ל"א מתוך שאיל"מ משא"כ במנה לי בידך שם הוי טענת ברי וגם על עיקר הטענה אינו יכול לישבע וזה כוונת הגמ' דמשני כגון שיש עסק שבועה ביניהם והי' קשה אמאי לא משני דבכל פעם יש כאן שבועה שמתה כדרכה וזה דקאמר ה"ד עסק שבועה ומשני כדרב' במנה לי בידך דדווקא בכה"ג שהי' טענת ברי וגם שעל עיקר השבועה א"י לישבע רק בכה"ג אמרי' משאיל"מ ולכך הוצרך לאוקמי בשתי פרות דהו"ל מב"מ ודו"ק:
כג ולפימ"ש דמשו"ה אמרי' משאיל"מ משום דהכא בכל אלו הטענות שחייבה התורה שבועה עליהם בר איתרע לי' חזק"מ שלו ולכך היכא שאיל"מ י"ל נמי דתלי' אי אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה שפיר נוכל לומר משאיל"מ משא"כ אי אמרי' חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ אין סברא לומר משאיל"מ כיון שעכ"פ לא נודע החיוב בבירור א"כ למה יצטרך לשלם ואמרי' אוקי ממונ' אחזקת'. והנה בתוס' ד"ה ר"ה רצו לומר דרב ושמואל דלי' להו משאיל"מ ס"ל ע"כ בו"ש ב"ע דליכא לאוקמי' מתני' כשיש עסק שבועה לית להו משאיל"מ עי"ש ולכאורה הדבר תמוה דאיך אפש"ל הכי כלל בס"ד דלענין בו"ש לא אלי' להו חזקת ממון וס"ל ברי עדיף ולענין מחוייב שבועה אלים טפי חזקת ממון שלא להוציא ממנו ממון היכא שא"י לישבע וכן בהיפוך נמי קשה דמאן דס"ל משאיל"מ ולא אלי' לי' חזקת ממון כיון שיש עליו חיוב שבועה מה"ת ולענין בו"ש ס"ל דאלי' חזקת ממון ולא אמרי' ברי עדיף ונראה קצת כסברות הפוכות. אמנם לפימ"ש א"ש דהנה לעיל באות י"א הבאתי די"ל משו"ה ס"ל ברי עדיף דכל שטוען שמא יש כאן ספק גזל וכיון דספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא אסור ספק גזל וכיון שטוען שמא הו"ל לדידי' ס"ג ומאן דס"ל לאו ברי עדיף ס"ל ס"ג אינו אסור מה"ת כמ"ש התומים בקיצור ת"כ שלו וע"כ דס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ומשו"ה אמרי' דס"ג אינו אסור מה"ת ולעיל הבאתי באות י"א מ"ש בספר דברי אמת דמאן דס"ל ס"ד מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה ומאן דס"ל ס"ד מה"ת לחומרא ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה (עי"ש בקונטרס דברי סופרים דף קי"ב) וא"כ א"ש דרב ושמואל דס"ל בו"ש ב"ע והיינו משום דספק גזל אסור מה"ת וע"כ דסדא"ו מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה כמ"ש ושפיר ס"ל דל"א משאיל"מ דאע"ג דכבר נתחייב שבועה או שהודה לו במקצת ואיתרע לי' חזקת ממון שלו מ"מ הוי חזקה ודי לנו במה שציותה התורה לישבע אבל לא חייב לשלם כשאי"ל אמנם מאן דס"ל דאמרי' משאיל"מ וע"כ ס"ל דכיון דחזינן דחזקת ממון שלו איתרע שהרי נתחייב שבועה מה"ת וא"כ כל היכא שא"י לפטור עצמו בשבועתו מחוייב לשלם וס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה והיינו ע"כ משום דס"ל סדא"ו מה"ת לקולא וא"כ לא אסרה התורה ספק גזל ולכך שפיר ס"ל בו"ש לאו ברי עדיף וא"כ שפיר י"ל דרב ושמואל אע"ג דבמשאיל"מ ס"ל דחזקת ממון עדיף ול"א משאיל"מ מ"מ לענין בו"ש לא אלי' חזקת ממון כיון שיש כאן ספק איסור גזל (כד) אמנם מ"ש התוס' בד"ה כגון שיש עסק שבועה אליבא דר"נ דלכך בשניהם חשודים ס"ל לר"נ דיחלוקו דאע"ג דבשבועה דרבנן ל"א משאי"ל מפסיד ומנ"ש דאינו משלם וא"כ בשניהם חשודים. דהשכנגדו אינו מחויב שבועה רק מדרבנן ולמה יפסיד כיון שהו' חשוד ותירצו משום כיון שהשבועה באה מחמת הנתבע שמחוייב שבועה דאוריי' לכך חשיב' גם בתובע כדאוריי' ולכאורה קשה דאדרבא הסברא נותנת להיפוך כיון דהנתבע מה"ת מחוייב שבועה והי' מעיקר הדין לשלם כיון שא"י לישבע רק שתקנו שהתובע ישבע ויטול וא"כ על התובע ג"כ רק שבועה דרבנן ועל הנתבע איכא שבועה דאוריי' ושניהם א"י לישבע ואמאי יפסיד התובע החצי ע"י שיש על הנתבע חיוב שבועה חמורה. ונראה דתוס' לשיטתם דס"ל מס' ב"ק ק"ח ע"א ד"ה תרי כפילי דמה"ת חשוד נמי יכול לישבע ועי' בס' דברי אמת בקונטרס חשיד דף ס"ד ע"א שהאריך בזה וא"כ רק רבנן פסלו אותו מן השבועה וא"כ א"ש דוודאי אם גם בשבועה דרבנן הי' שייך לומר משאיל"מ א"כ בחשוד בשבועה דרבנן הוי נפסל לגמרי משבועה דהא כיון דעיקר השבועה הי' רק דרבנן ורבנן פסלו אותו א"כ ל"ש כלל לאותו שבועה. משא"כ הכא דבשבועה דרבנן ל"א כלל משאיל"מ ורק הכא שהתובע יש עליו שבועה דרבנן והנתבע יש עליו שבועה דאורייתא והנה מה"ת הנתבע הי' יכול לישבע רק שרבנן פסלו אותו אמנם התובע אינו כלל בגדר אותו השבועה שחכמים תקנו לו כיון דהי' חשוד ומדרבנן פסול וא"כ א"ש דלא נוכל לחייב הנתבע לשלם הכל כיון שהי' מחויב שבועה מה"ת ומה"ת אינו פסול לאותו שבועה והתובע שהי' מחויב שבועה מדרבנן אינו כלל בגדר שבועה דהא רבנן פסלו חשוד משבועה וכבר כתבו התוס' שם משום דשניהם אינם יכולים לישבע לכך שניהם מפסידי' רק בשבועה דרבנן ל"א שיפסיד הכל משא"כ בחשוד דהנתבע רק מדרבנן פסול וא"כ באותו שבועה דאוריי' המוטלת עליו הרי הי' עכ"פ בגדר השייך לאותו שבועה דמה"ת הי' יכול לישבע והתובע שנפסל לשבועה המוטלת עליו שהי' רק מדרבנן אינו כלל בגדר השייך לאותו שבועה וא"כ אינו בדין שהנתבע ישלם הכל ולכך כתבו התוס' שפיר כיון שהשבועה בא מחמת הנתבע שהי' חייב שבועה דאוריי' לכך גבי התובע נמי חשיב כדאורייתא. ואעפ"י שהסברא אינו מדוייק כ"כ בלשון התוס' עצמו מ"מ הסברא נכונה מעצמה דכיון שמה"ת הי' יכול לישבע הנתבע והרי הי' בגדר ששייך לישבע על שבועתו המוטלת עליו לכך אינו מפסיד לגמרי כיון שהתובע נמי א"י לישבע אע"ג שהי' רק מדרבנן השבועה המוטלת על התובע מ"מ הא אינו כלל בגדר השייך לשבועה המוטלת עליו כיון דהשבועה הי' מדרבנן ורבנן פסלו אותו ודו"ק. והנה מכל מ"ש תראה ותדע כי כל מ"ש בענין משאיל"מ אין לדמות כלל היכא שאינו יכול לישבע מחמת טענתו כמו בחמשי' לא ידענא או היכא שמחמת טענתו הי' יכול לישבע רק שאנו אין מניחין אותו לישבע כמו בחשוד שהרי מחמת הטענה הי' יכול לישבע רק מכח שהי' חשוד אין מניחין אותו לישבע. ובפרט לשיטת התוס' ל"ש כלל גבי חשוד משאיל"מ מה"ת דהא מה"ת כשר הי' לשבועה ועי' היטב מדיני חשוד בש"ע חו"מ סי' צ"ב ודו"ק:
כה ועי' באות כ"ג הבאתי מ"ט אנו מחייב' לשלם במשאיל טוען ברי ושואל שמא ע"י ג"ש שמתה כדרכ' ומתוך שאיל"מ ותירץ הה"מ דעל עיקר טענה הוי טענ' המשאיל שמא. והכ"מ תירץ דבג"ש ל"א משאיל"מ עי' פ"ג מהלכות שאלה ופקדון הלכ' ג' ועתה נבאר שיטת הר"מ והש"ע הנה הר"מ פסק בכל הני בבא דקיי"ל לדידן הממע"ה כיון דלא קיי"ל בו"ש ב"ע שאם לא הי' ראי' ישבע השוכר ששכור' מתה או שא"י והיינו שבוע' היסת רק בזה אומר שכור' וזה אומר שאולה ששניהם טועני' ברי פסק דישבע ע"י גלגול. והנה שבוע' ע"י גלגו' דהא דאודי הוי שבוע' חמור'. אמנם בש"ע סי' שד"מ הבי' בכל החילוקי' בין במשאיל ברי ושואל שמא ובין בשואל ברי ומשאיל שמא בין בשניה' טועני' שמא דצריך לישבע ע"י גלגול וי"ל כשאינו יודע צריך לישבע ע"י גלגול שא"י והי' שבועה חמורה ובסמ"ע שם ס"ק י"ג תמה עליו שהיא נגד דברי הר"מ דמדברי הר"מ משמע דאין נשבע ע"י גלגול רק כששניה' טועני' ברי ועי' שם בש"כ ג' שהאריך והגי' דברי הר"מ בפי' המשנה דאפי' בששניה' טוענ' שמא נמי יוכל לגלגל עליו. ונראה ליישב דמשו"ה השמיט הר"מ דינ' דגלגול שבועה בכל החילוקי' ולא הביא רק שבועה סתם דהיינו היסת דהנה גלגול שבועה ל"ש רק כשאינו מאמינו שמתה כדרכ' והנה התוס' בד"ה ביום שהיתה שאול' כתבו דרק בסיפ' גבי זה אומר שאולה כשמכחישי' זא"ז בברי אינו רגיל להאמינו עי"ש ולכך בכל החילוקי' בברי ושמא שאין המשאיל יודע שמשקר יוכל להיות שמאמינו לא נקט הר"מ גלגול שבועה ולא נקט רק היסת דזה בכל ענין מחויי' לישבע רק בששניה' טועני' ברי דאז יודע בו שמשקר ואין רגיל להאמינו נקיט שבועה ע"י גלגול ובפרט דבבבא דזה אומר שאול' וזה אומר שכורה איתא בגמ' להדי' דישבע ע"י גלגול לכך נקיט הר"מ שם בהך בבא נמי הדין דגלגול שבוע' משא"כ באינך בבי כיון שאינו מפורש בגמ' לא הבי' הדין דג"ש כידוע שדרכו של הר"מ שאינו כותב מה שאינו מפורש בגמ' אמנם לענין דינ' מודה הר"מ לדינ' של המחבר דבכל הני בבי ישבע ע"י גלגול דאע"ג דבטענ' שמא ל"א משאיל"מ או בג"ש ל"א משאיל"מ מ"מ כיון דמיירי רק שישבע שא"י ולא לחיוב תשלומי' שפי' נשבע ע"י גלגול ובחלוק' דמשאיל ברי והשואל שמ' נמי נשבע ע"י גלגול שא"י כך מבואר בסמ"ע שם ס"א ס"ק י"ג:
כו ונחזור עוד אל הראשוני' מ"ש לעיל באות ט"ו דמשו"ה לא הוי הכא כא"י אם פרעתיך כמ"ש הנמ"י אע"ג דמשעת משיכה אשתעבי' נכסי דהכא לא אלים החזקת חיוב כ"כ שאין מחוסר מעשה להוציא מהחזק' ולא דמי לשאר א"י אם פרעתיך עי' בחו"מ בט"ז סי' ע"ה סעיף כ"ה במעשה שפרע לחבירו ואח"כ נמצא מטבע מזויפת ואינו יודע אם מיד הלוה בא לו דל"ד לא"י אם פרעתיך והיינו נמי כמ"ש דשם אינו מחוסר מעשה להוציא מחזקת חיוב. נראה ליישב עוד דהנה הרשב"א במס' גיטין ע"ח ע"א בהא דאמרינן שם בזרק החוב להמלו' מחצה על מחצה יחלוקו והקשה הרשב"א אמאי לא הוי כא"י אם פרעתיך ותירץ כיון שכבר זרק לו החוב ונולד ספק לפנינו לא הוי כא"י אם פרעתיך דכבר איתרע חזקת חיוב עי"ש ועי' במל"מ פ"ד מהלכ' שו"פ ועי' בקצה"ח סי' שד"מ שהבי' ג"כ דברי הרשב"א אלו ומדמ' שם מתני' דהכא להך דהרשב"א דאס' גיטין והנה ה"נ איתרע החזקת חיוב דהא יש כאן נגדו חזקת חיוב לומר שהפרה מתה אח"כ ואפי' אם נימא כיון דהשת' מתה לפנינו אין כאן חזקת חיוב כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז מ"מ ריעות' עכ"פ מקרי נגד חזקת חיוב ועי' בשו"ת חות יאיר סי' ר"א מ"ז בענין חזקת חיוב ובקונטרס החזקו' שלי הארכתי בס"ד (ועי' בס' מעשה חשב מס' שבועות מ"ז ע"ב בסוגי' דמשאיל"מ) והנה ע"כ אפש"ל דלא הוי כא"י אם פרעתיך משום דחזקת חיוב איתרע ה"ד אי אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה והנה הר"מ דפסק ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש לעיל באות כ"ג עי"ש ולכך פסק שפיר דפטור דלא הוי כא"י א"פ דחזקת חיוב איתרע ועפי"ז א"ש מה דמקשה הגמ' לר"נ ולא לר' יוחנן דהנה ידוע מ"ש האחרונים המהרי"ט בח"ב לחיו"ד והפר"ח בכללי הספיקות דמאן דס"ל גבי אשם תלוי דבעי' חתיכה מב' חתיכות ס"ל ס' דאו' מה"ת לקולא ומאן דמחייב אפי' בחתיכה אחת ס"ל ס' דאו' מה"ת לחומרא והנה במס' כריתו' ריש פרק ספק אכל ס"ל לרב אסי דהי' תלמודי' דר"י דחתיכה אחת שאינו ומסתמ' אינו חולק על רבינו ר' יוחנן וס"ל לר"י נמי הכי וא"כ ס"ל לר"י ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקת דאיתר' שמו חזקה וא"כ לא קשיא לר"י דהא כאן הוי כא"י אם פרעתיך דאע"ג דהחזקת חיוב איתרע הא ס"ל חזק' דאיתרע שמ' חזקה ולא קשיא לר"י דכאן שפי' אמרי' בו"ש ב"ע משו' דיש כאן חזקת חיוב רק לר"נ דמחלק שם אליב' דרב בין חתיכה א' לב' חתיכות משום אקבע איסור' וא"כ ס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לקולא וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ ליכא חזקת חיוב ושפיר קשיא לי' ממתני' אמאי אמרי' בו"ש ברי עדיף ולכך הוצרך לתרץ כשיש עסק שבוע' דאז איתרע החזקת ממון וא"כ כיון דכל הקושי' הי' משום דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה וליכ' חזקת חיוב מתרץ לי' שפי' כשיש עסק שבוע' וא"כ החזקת ממון ג"כ איתרע ושפיר אמרי' בכה"ג ברי עדיף אפי' לר"נ ודו"ק: (כז) אציע' בכאן עוד כלל אחד בענין בו"ש מ"ש התוס' מס' ב"ק ק"ג ע"ב ד"ה דברי ר' טרפון מה דאמרי' שם בגזל אחד מחמשה וא"י איזה מה' גזל וכל א' מהם תובעי' אותו דמניח גזילה ביניהם ומסתלק וכתבו דאפי' למ"ד בו"ש ב"ע לא קשי' הא כיון דאיהו טוען שמא שהרי א"י לאיזה מה' גזל וכל א' טוען ברי וא"כ יתחיי' לשלם לכ"א ותירצו וז"ל דהא לדידי' נמי ברי שארבע' משקרי' שהרי בוודאי לא גזל אלא א' מה' הלכך ברי דידהו לא חשיב לגבי שמא דידי' לאפוקי ממונ' וא"ש עפ"י מ"ש לעיל באות י' דמשו"ה ס"ל למ"ד ברי' עדיף משום דטענת הברי' חשי' טענה מעלית' וא"כ היכא שכבר ידעי' בבירור בהני טענות שמשקרי' כמ"ש התוס' שהרי ארבעה משקרי' תו לא חשיב טענ' ברי לטענה מעליות' ודו"ק. ומדברי התוס' שכתבו עוד שם וז"ל ואפי' לר"נ ור"י דאמרי פטור דלאו ברי עדיף אלא מוקמי' ממונא בחזקת מארי' מצי סברי הכא אפי' כר"ע דאמר עד שישלם גזילה לכ"א וא' דהכא מיהו מנה מודה דאית לי' לשלומי אבל התם לא מודה מידי עכ"ל כלומר כיון דכבר חל עליו תשלומין תו לית לי' חזקת ממון כולי האי יש להביא ראי' למ"ש לעיל באות ט"ז דכל שכבר יש עליו חיוב במקצת תו ליכא חזקת ממון ועי' לעיל באות כ"א מ"ש דלכך בנ' ידענא ונ' לא ידענא ל"א דלישבע שא"י דמכיון דמודה במקצת לית לי' חזקת ממון שהרי נתחייב לו במקצת עכ"פ וראי' ברורה לזו הסברא מדברי תוס' אלו דהרי ה"נ עכ"פ יודע שאינו חייב רק מנה ואפ"ה אמרי' דלית לי' חזקת ממון ור"נ נמי סובר כר"ע דמחויב לשלם לכל א' כיון שכבר חייב מנה עכ"פ ודו"ק ויבואר עוד לקמן בס"ד וסיימנו ב"ה סוגיא דבו"ש ביום ד' מ"ג למב"י שנת ישלח לדרך לפ"ק פה האנשוויץ:
שער ב
ומד' שוכן שחקים אבקשה לחנינו דעת ומזימ' במאמר קדושי' ריש פר' כל הנשבעי' במס' שבועות להראני בתורתו נפלאות להביע תהלות במועצות גדולות וד' יושיעני להבין דברי חכמי' במשל ומליצה בסוגי' דקציצה וזה החלי בעזרת ד' צורי וגואלי (א) פסקא השכיר נשבע ונוטל אע"ג דמדינ' הי' הבעה"ב פטור לגמרי אפי' משבוע' מ"מ הי' תקנ"ח שישבע השכיר ויטול ובגמ' כאן ובמס' ב"מ קי"ב ע"ב פרי' מ"ש שכיר דתקינו לי' רבנן דמשתבע ושקיל ומשני משו' כדי חייו דשכיר ואח"כ מסיק אלא משו' דבע"ה טרוד בפועליו והנה מדברי הרי"ף ז"ל כאן נראה דאפי' למסקנא דבע"ה טרוד בפועליו נמי הוצרכו לטעמא דכדי חייו דז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטריד בפועליו ושדי' אשכיר משו' כדי חייו אלמא דאפי' למסקנ' נמי בעי' שני הטעמים. אמנם במס' ב"מ לא הבי' רק הטעם משו' דטרוד בפועליו לחוד' אלמ' דמשו' הא לחוד' נמי סגי' לתקן שבוע' על השכיר. והנה באמת לפימ"ש התוס' כאן במס' שבועו' בד"ה ונתיב לי' בלא שבועה דלרבנן הוי הטרד' כ"כ דחשיב לי' כוודאי שכח ורק כיון שצוח וטוען ברי הוצרך השכיר לישבע להפסת דעתו של בע"ה א"כ בוודאי סגיא לן בטעמא דטרוד בפועליו לחודא דהא משו' ה"ט לחודא נמי הו"א דמדינא אפי' בלא שבועה שקיל דכיו' דהוי כוודאי שכח הו"ל כא"י אם פרעתיך כמ"ש התוס'. אמנם לפימ"ש התומי' סי' פ"ט ס"ק ד' בשם הר"י מיגש דהך דטריד בפועליו אינו מה"ד דרוב אינו טרוד כ"כ דעיל' בעלמא מצאו וא"כ פשיטא דלולא שחשו חכמי' לכדי חייו דשכיר לא הי' חשבי' לי' לבע"ה כטרוד כלל וא"כ הוצרכו לשני הטעמי' משו' כדי חייו ומשו' טרד' דבע"ה. והנה במס' ב"מ איתא הלשון לאחר דמשני אלא בע"ה טרוד בפועליו אי הכי ניתיב לי' בלא שבוע' אמנם כאן במס' שבועות פריך סתמא וניתיב לי' בלא שבועה ולא קאמ' אי הכי ואפש"ל דסוגיא דהכא ידע דאע"ג דאמרי' בע"ה טרוד בפועליו מ"מ לא הוי לי' כוודאי שכח ולא כמ"ש התוס' וא"כ לא מקש' הגמ' דמדינא לשקול בלא שבועה משו' דהו"ל כא"י אם פרעתיך רק כמ"ש הר"נ בסוגי' דחכמי' הי' להם לחוש אולי יפרוש ע"י השבועה ולא ירצה לישבע דהא איכא אינשי דאפי' בקושטא לא בעי אשתבועי עי' בר"נ וכיון דהקושיא לא הי' דווקא על התירוץ דבע"ה טרוד בפועלי' ל"ש לומר אי הכי ולכך הבי' הרי"ף כאן במס' שבועות כל השני טעמים דהא ע"כ ס"ל לסוגי' כאן דטרד' בע"ה לא הוי כוודאי שכח וא"כ אי לאו משו' כדי חייו לא היו החכמי' מתקני' על השכיר לישבע ושיטול. אמנם במס' ב"מ פריך הגמרא אי הכי ניתיב לי' בלא שבועה וע"כ דהגמרא ס"ל התם דטרד' בע"ה הוי כוודאי שכח וא"כ הו"ל כא"י אם פרעתיך ולכך פריך אי הכי כלומר לטעמא דטרוד וא"כ אי חשבי' שבע"ה כוודאי שכח תו א"צ כלל לטעמא דכדי חייו דהא אדרבה מדינ' הי' שקיל אפי' בלא שבועה ככל א"י אם פרעתיך ולכך שם במס' ב"מ לא הבי' הרי"ף רק הטעם דמשו' טרדא בע"ה לחוד' דכיון דהוי כוודאי שכח סגי' לן האי טעמא לחוד ודו"ק:
ב והנה בתוס' ד"ה וניתיב לי' העלו דלר"י לא הוי כשכח וודאי ורבנן חשבי' לי' כוודאי שכח ונרא' להסביר הענין דהנה כפי הנרא' מדברי הראשונים הרשב"א והריטב"א דלולא משום כדי חייו דשכיר לא היו מתקנים מידי משום טרד' דבע"ה. ובאמת חזינן דכמה כרכורי' כרכר המקשן שלא לבא לידי תקנת הך שבועה דפריך וניתיב לי' בעדים ונתיב לי' מעיקר' ועי' בריטב"א שכ' וז"ל והא עדיפ' לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול עכ"ל והענין הי' כך דבאמת בכל שבועה אטו מי ידעינן שע"י השבועה נתברר האמת לגמרי כאילו הי' הדבר מוחלט שלא ישבע לשקר דאטו ליכא אנשים אשר קילא שבועה בעיניהם רק דעפ"י הרוב מסתמ' לא ישא לשוא נפשו. ומעתה נ"ל הצע' הענין הי' כך בס"ד וודאי מה"ת כל מי שכופ' ממון לחבירו פטור לגמרי דאמרינן מסתמא לא יכפור לחבירו וחזקה אין אדם מעיז כך ואע"ג דאיכא נמי מיעוט אנשים אשר יעיזו בחבריהם ממונן מ"מ לא הי' בזה תקנה מצד התורה וגם לא תקנ"ח דלא הי' לו לישא וליתן עם איש כזה אמנם גבי שכיר אשר נפשו נושא אל שכרו ולרש אין כל לזה ל"ש לומר לא הי' לך לשאת ולתת עמו שהרי מוכרח הי' לבקש פרנסתו באשר ימצא וא"כ ממיל' הוצרכו לעשות תקנה עבורו שלא ילך בפחי נפש לגמרי רק דעדיין הי' סגי' עכ"פ שלא פטור הבעה"ב בלא שבועה רק כיון שכבר נחתו חכמים לתקן איזה דבר עבורו. חשו נמי חכמים למיעוט אנשי' הטרידו ואולי שכח דמיעוט איכא עכ"פ ששוכחי' את הפרעון ולא רצו חכמים שיבא איזה תקלה בשבועת שוא ע"י תקנת' ולכך תקנו השבועה על השכיר. ובזה א"ש דאי לאו משום כדי חייו רק משום טרדא לחוד' א"כ אפי' שכיר דעלמ' נמי אם יהי' לו איזה עסק עם הבע"ה ישבע ויטול ועי' בס' תו"ח אע"כ דלשכיר דעלמ' אמרי' דלא הי' לו לישא וליתן עמו כמ"ש דמשו"ה נמי לא תקנו שבועה בכופר הכל אע"ג דיש אנשים שמעיזי' פניהם רק בשכיר שעושה מלאכה לבע"ה הוצרכו לתקן ועפי"ז יש להבי' מאי דפריך הגמ' ונתיב לו בלא שבועה דהנה באמת כל עיקר התקנה דשכיר הי' דחיישינן למיעוט' דטרד' דבע"ה וא"כ כיון שכבר חיישינן למיעוט אמאי לא חיישינן דלמא השכי' הי' נמי מן המיעוטא שאינ' חוששי' לישבע לשקר וזה כוונת הריטב"א שכתב לסלק שבועה שעונשה גדול ואע"ג דמ"מ הוצרכו לתקן איזה דבר עבורו מ"מ הי' לנו לתקן ג"כ שיטול אפי' בלא שבועה כיון דכל עיקר התקנה נמי לא הי' מדינ' רק מכח דחשב' להבע"ה שהי' ממיעוטא הטרודים ועפי"ז מיושב מה שהקשה התומי' סי' ע"ה ס"ק ז' לדעת הרי"ף בשערים דבכל אינו יודע אם פרעתיך שחייב לשלם מחוייב המלוה לישבע וליטול א"כ מאי פרי' כאן וניתי' לו בלא שבועה הא בכל בו"ש בא"י, א"פ חייב שבועה ולפימ"ש א"ש דהכי פריך כיון דכאן עיקר התקנה שנתקנה לטוב' השכיר הי' רק משום מיעוט כמ"ש דמיעוט אנשי' יש שמעיזים לכפור בחבריהם וגם אולי הבע"ה הי' ג"כ מהמיעוט ששוכחי' ע"י טרדתם וא"כ למה לא יחושו חכמים למיעוט ג"כ אולי השכיר ישבע לשקר וא"כ לא דמי לשאר א"י אם פרעתי דמחוייב המלוה לישבע וליטול דהתם מה"ד הי' כיון דאיכא נגד חזקת חיוב חזקת ממון ולכך צריך לישבע שהאמת אתו. ומשני משום הפסת דעתו של בע"ה צריך השכיר לישבע:
ג ומעתה יבואר ג"כ בס"ד מ"ט כששכרו שלא בעדים אין השכי' נשבע ונוטל ובאמת כשיש עד א' ששכרו תו ליכא מגו דהא יצטרך להכחיש העד. ועי' ברמב"ם פי"א מהלכות שכירות ובתומים סי' פ"ט ס"ק ז' כתב דשכרו שלא בעדים כיון שהו' עצמו לא חס על כדי חיוב דלמא יכפור אותו לגמרי אז אנו לא נחוש לו ותכלית הדוחק בזה מבואר דלמא לא היו עדים מצויי' אז ומה יעשה השכיר אמנם לפי דרכנו א"ש דבאמת כל התקנה הי' משום כדי חייו דשכיר שהי' מוכרח להיות נשכר לכל מי שישכור אותו הוצרכו לתקן תקנה לחוש שלא יקפחו שכרו לגמרי וממילא חשו נמי על בע"ה חולי יכפור לו מחמת טרד' ותקנו על השכיר שבועה. וא"כ היינו דווקא במקום שהבע"ה מוכרח לקבל עליו תקנ"ח כגון שיש עדים ששכרו משא"כ כי ליכא עדים ששכרו א"כ בכל פעם יוכל הבעה"ב ליתן עצה לנפשו שלא יהי' נכנס כלל תחת עול התקנה שיאמר לא שכרתיך מעולם וכל כה"ג שאם ירצה אינו נכנס כלל תחת עול תקנ"ח לא הי' כח לחכמים להכניסו בתקנת' שיצטרך לשלם לשכיר בשבועתו וא"כ א"צ למגו כלל בזה רק מתוך שיכול לומר לא שכרתיך ולא יהי' נכנס כלל בעול תקנ"ח ממילא לא עשו החכמים שום תקנה נגדו ובאמת גם התומים כתב כה"ג דלאו משום מגו קאתינא עלי' ולקמן נבאר בס"ד וממילא א"ש נמי בשכרו בעד אחד דנמי יוכל להשמיט עצמו מתקנ"ח אם ירצה לישבע להכחיש העד וממילא לא חל עליו תקנ"ח כלל דתקנ"ח אינו חל רק על מי שאינו יוכל להשמט מתקנת' משא"כ כשיוכל להשמט בלא"ה שוב אינו נכנס תחת התקנה ויכול לומר שכרתיך ופרעתי לך דהא רוב אנשים באמת אינ' טרודים רק דחכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ודו"ק היטב: (ד) ועפי"ז יבואר נמי סברת ר"י דס"ל דתקנת' דשכיר לא הי' רק במב"מ ובאמת צריך להבין הלא טפי הי' לנו לתקן בכ"ה מבמב"מ דבכופ' הכל הולך השכיר לגמרי בפחי נפש משא"כ במב"מ גם בלי התקנה נמי לא מפטר הבע"ה באמת כלום דהא צריך לשבועה דאורי' וא"כ למה תקנו שבועה השכי' במב"מ ומדברי הר"מ פי"א מה' שכירות דפסק גבי קציצה משום שלא ילך בפחי נפש תקנו שבועה אפי' בכ"ה כגו' שאומר לו הילך הרי חזינן דבמה שאין הבע"ה נפטר בלא שבועה לגמרי נמי ליכ' לשכור פח נפש כילו האי ועי' בר"נ וא"כ במב"מ דבלא"ה שבועה מוטל' על הבעה"ב מה"ת למה תקנו שבועת המשנה גבי שכיר אמנם לפימ"ש הענין נכון דהנה באמת כל היכ' שהי' לנו לספק אולי ישבע לשקר לא הי' שבועה מה"ת כלל ואע"ג דמשום הך ספיקא לא הי' נתחייב ממון מ"מ גם שבועה לא הי' מחייבים אותו ורק דמסתם רוב אנשי' אינ' נשבעי' לשקר. ולכך חייבה התורה שבועה במב"מ אמנם גבי שכיר דנגד זה הרוב שאינ' נשבעי' לשקר איכא עוד מיעוט אחד דלמא הוא מן המיעוט ששוכחין ע"י טרדתם והוי כמו תרי מיעוט' ולכך תקנו שישבע השכיר גם במב"מ אע"ג דליכ' משום כדי חיו כ"כ. אמנם גבי כ"ה ס"ל לר"י כיון דמה"ת אין כאן מקום לשבועה ורק חכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ששוכחי' בטרדתם ואין כרי שלו חשוב כמו כן חיישינן נמי אולי השכיר ישבע לשקר ולכך לא הכניסו עצמם בדבר זה כלל היכ' דליכ' שבוע' מה"ד רק במב"מ דאיכא עכ"פ שבועה מה"ת חשו חכמים לתרי מיעוטא בכה"ג שלא ישבע שקר דלמא הי' מן המיעוט ששוכחי' ע"י טרדת' או אולי אפי' בשאט נפשו ישבע למרמה והטילו השבועה על השכיר שאין כאן חשש טרדא כלל ולקמן נבאר עוד בס"ד כך נ"ל הצעת הענין ודו"ק:
ה ע"ש בתוס' ד"ה וניתיב לי' שהקשו למ"ד בו"ש לאו ברי עדיף מאי פריך הא לא גרע טענת בע"ה מאילו אומר להדיא אינו יודע ותירצו דכאן הוי כא"י אם פרעתיך. ועי' בחי' פנ"י במס' ב"מ קי"ב בשמעת' דשכיר דאי אמרינן שכירות אינה משתלמ' חלא לבסוף לא דמי כאן לשאר א"י אם פרעתיך דהא לא אתחזק בחזקת חיוב כלל ועוד רוצה שם לומר דלמ"ד שיעבוד' לאו דאורייתא אין כאן כלל מה"ת בחזקת חיוב דליכא למימר אוקמי' נכסים בחזקת שנשתעבדו לו והנה כאן אזיל הגמ' אליבא דשמואל ואיהו ס"ל של"ד וא"כ קשה מאי פרי' וניתיב לי' בלא שבועה. ונראה לתרץ דהנה לעיל בחידושינו לסגי' דבו"ש באות כ"ג כתבנו לכאורה מ"ט ס"ל לאו ברי עדיף הא לגבי מי שטוען שמא איכא ספק גזל וכתבנו בשם התומי' דס"ל ספק גזל לא אסרו התורה והנה לכאורה טעמא בעי אי ס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לחומר' מדוע יגרע ספק גזל משאר איסורים דנימא דלא אסרה התורה וצ"ל דבשאר איסורים שפי' החמיר' התורה בספיק' דאם יוברר אח"כ שהי' איסור שוב לא אפשר לתקן הדבר ולכך החמיר' התורה בספיקא משא"כ גבי גזל דאפי' אם יבורר אח"כ שהי' גזל בידו ושחייב לחבירי הלא יש לו תקנה בחזרה לכך לא מחמרי' בספיקא וא"כ ה"ד בשאר ספיקא דממונ' שפיר נוכל לומר לאו ברי עדיף משא"כ כאן אם לא יפרע לו הרי יעבור על איסור בל תלין ולא אפשר לתקן א"כ שפי' אמרי' דכי חשבי' לטענתו דבע"ה כא"י לכ"ע ס"ל ברי עדיף אפי' אי לא הוי כא"י א"פ כנ"ל לתרץ קושי' התוס'. ועי' פנ"י מס' ב"מ שכתב נמי שם דלענין שכר שכיר ל"ל לא אשתמוטי ולא חשש ספק מלוה ישנה משום איסור הבל תלי':
ו בתוס' ד"ה אפי' קצץ נמי הקשו דהא כאן הו"ל כא"י אם גזלתיך וא"כ אפי' אי חשבי' לטענת בע"ה כשמא נמי פטור ותירצו דכיון דהו"ל כמודה במקצת הו"ל כחמשי' ידענ' וכו' דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם והפנ"י בחי' למס' ב"מ הקש' הא הך אי אמרי' משאיל"מ הוי פלוגת' דתנאי א"כ מאי פרי' הגמ' ודלמא ס"ל להך תנא דברית' דל"א משאיל"מ ע"ש בד"ה בגמ' א"ה אפי' קצץ נמי ואני הוספתי להקשות הא בהך שמעת' שקיל וטרי שמואל ואיהו גופ' ס"ל לקמן מ"ד דל"א משאיל"מ. ונרא' לי דקושי' הגמ' הכי אזלא כיון דע"כ הוצרכנו לומר דעשו איזה תקנה בשכיר והרי שכיר גופה קשי' אפי' היכא שמחולקים בטענת פרעון כיון דאמרי' דבע"ה טרוד בפועלי' א"כ הו"ל אינו יכול לישבע ולפטר וע"כ דאמרי' דלטוב' השכי' אמרו שלא יפסיד ולא אוקמי' אדינ' וא"כ ה"נ כיון שהי' מב"מ כיון דהשתא אכתי לא ידעי' דקציצה דכיר פרי' בגמ' דנהי דכאן לענין קציצה לא היינו יכולי' לחדש עיקר תקנה על הבע"ה כלומר לגרע כחו בתרתי חדא לחייבו שבועה ולעקור השבועה ולהטיל על השכי' מ"מ כיון שהו' מב"מ וא"כ לא צריכי' לחדש עיקר התקנה דהא שבוע' מב"מ מוטל' עליו מה"ד בלא"ה וכיון דטרוד וא"י לישבע הול"ל שיטול השכיר עכ"פ בשבועה דהרי גבי שכיר ע"כ אפי' למאן דס"ל בעלמא ל"א משאיל"מ מ"מ הכא כיון דבע"ה טריד נוטל השכיר בשבועה עכ"פ וא"כ ה"נ במב"מ היכא שא"י לישבע כיון דעיקר שבועה מוטלת עליו עכ"פ מה"ת ולא צריכי' רק לתקן שישבע השכיר כיון שבע"ה טרוד ודו"ק: