תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער קניינים · שער ב
עשה גדולות ונפלאות נותן עוז ותעצומות חנני דעה בינה והשכל בסוגי' דקנין פירות במס' גיטין מ"ז ע"ב ובשאר מקומות בש"ס בס"ד: (א) בגמ' אתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקור' ר"ל אמר מביא ואינו קורא ר"י אמר מביא וקורא קנין פירות כקה"ג דמי ור"ל אמר מביא ואינו קורא ק"פ לאו כקה"ג דמי. והנה הא דצריך להביא לר"ל אע"ג דבלוקח פירות מן השוק לכ"ע א"צ להביא דשמואל דס"ל מס' ב"ב פ"א ע"א דר"מ מחייב אפי' בלוקח פירות מן השוק איתותב עי"ש מ"מ הכא כיון ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו מחייב מה"ת להביא דקרינן בי' אשר תביא מארצך אע"ג שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי כיון דלא קנה גוף הקרקע מ"מ בהבאה מחייב מה"ת כך הי' דעת רשב"ם מס' ב"ב קל"ו ע"ב ד"ה מביא אמנם דעת התוס' שם ד"ה מביא דרק מדרבנן צריך להביא לר"ל דרבנן תקנו להביא משום קנין פירות אבל מה"ת א"צ להביא כלל כיון דלאו כקה"ג דמי וצ"ל לדעת התוס' הא דלא מחייבי רבנן בהבא' בלוקח פירות בעלמא היינו דכה"ג שקנה השדה לפירות מחזי טפי כאילו היה הגוף שלו ולכך תקנו רבנן להביא ועי' בחי' פנ"י כאן שעמד בזה מ"ט חיי' לר"ל בהבאה ולפי שע' נעלם ממני שהי' פלוגת' רשב"ם ותוס' מס' ב"ב שם: והנה הנ"מ בין פירו' רשב"ם ותוס' אי חייב מה"ת להביא או רק מדרבנן הי' כך דאי רק מדרבנן חייב בהבאה ומה"ת לא הוי בכורי' כלל א"כ צריך להקדיש אותם דלא להוי חולין בעזרה וצריך להפריש מהם תרומה ומעשרות כמו דאמרי' מס' ב"ב פ"א ע"ב גבי קונה שני אילנות כיון דספק אם קנה קרקע דצריך להפריש תרומה ומעשרות דלמא לא הוי בכורי' וכ"ש הכא דמה"ת לא הוי בכורים כלל וודאי צריך להפריש תו"מ אמנם לפרשב"ם דמה"ת חייב בהבאה א"כ א"צ להפריש תו"מ ולפי"ז צ"ל הטעם דאינו קור' אע"ג דל"ש הטעם דלמא אתי לאפקעונהי מתרומה ומעשרות מ"מ אינו קורא דמחזי כשקרא אם יאמר מן האדמה אשר נתת לי והוא אין לו קרקע דבמס' ב"ב פ"ב ע"א אמרי' שני טעמים בהא דאינו קורא עי"ש ומדברי הר"מ פ"ד מהלכות בכורים הלכה ד' שכ' גבי קונ' שני אילנות מבי' ואינו קורא משום שהדבר ספק אי קנה קרקע ולכך מקדיש אותה תחלה ומפריש מהם תרומה ומעשר ושם בהלכ' ו' לענין מוכר שדהו לפירות כתב סתמא מביא ואינו קורא ולא כ' שצריך להקדיש אותה תחלה ולהפריש תו"מ משמע נמי דס"ל כפירוש הרשב"ם דכאן במוכר שדהו לפירות כיון ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו חייב מה"ת להבי' ולכך לא ס"ל שצריך להקדיש אותם ולהפריש מהם תו"מ:
ב והנה יש לעיין לפימ"ש רש"י בד"ה מדאורייתא דבכורים הוי חובת הגוף ולכך אי ס"ל אין קנין לנכרי בא"י מחוייב המוכר שדה לנכרי מה"ת ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים א"כ קשה במוכר שדהו לפירות לר"ל דס"ל דלא קנה הלוקח דלאו כקה"ג דמי אמאי לא מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים ולקרו' וא"כ כמו דפליגי ר"י ור"ל לענין לוקח ה"נ נפלגי במוכר דלר"י כיון דהלוקח יש לו קנין הגוף א"כ המוכר להביא ולר"ל דלאו כקה"ג דמי צריך המוכר להביא כיון דיש לו קרקע ובכורים הוי חובת הגוף לדעת רש"י וכמו גבי מכר לנכרי דאמרי' כיון דאין לו קנין לנכרי מחייב המוכר ליקח פירות ולהביא ה"נ מ"ט לא נימא כן גבי מכר לישראל כיון דלא קנה הגוף מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים. אמנם אי אמרי' כדעת הרשב"ם שם דבהבאה מחייב הלוקח מה"ת א"ש דדווקא במוכר לנכרי דאם לא יביא המוכר בכורים נפקעת השדה ממצות בכורים שפיר אמרי' דהמוכר חייב מה"ת משא"כ במוכר שדהו לפירות לישראל כיון דאיכא מצוות הבאת בכורים מה"ת על הלוקח א"צ המוכר ליקח פירות ולהביא בכורים ודו"ק. ועד"ז היה מקום ליישב מה שיל"ד בסוגי' בלישנא דנקט המוכר שדהו לפירות כיון דכל עיקר הפלוגת' הי' רק אם הלוקח חייב בבכורים הו"ל למנקט הלוקח שדה לפירות וכו' וכן יל"ד למה נקט שדהו ולא סתם המוכר שדה לפירות וכן ראיתי בס' נדפס מחדש לקוטי חבר שעמד בזה ולדברינו א"ש דאי הוי נקט הלוקח שדה הו"א דמשו"ה לא מיירי כלל מדין המוכר אי חייב ליקח פירות ולהביא בכורים דמיירי בלקח מן הנכרי וא"כ ליכא נפקותא כלל מדין המוכר משא"כ בלקח מישראל כיון דהלוקח אין לו קה"ג ממילא המוכר חייב בהבאת בכורים כמו במכר לנכרי למ"ד דאין קנין לנכרי לכך נקט המוכר שדהו כלומר בגוונא דהמוכר הי' ישראל דעסקינן בי' ומה"ט נקט ג"כ שדהו דאי המוכר היה נכרי ל"ש למנקט לשון שדיהו כיון דאין קנין לנכרי בא"י ואפ"ה רק הלוקח חייב בבכורים ולא המוכר אפי' לר"ל אע"ג דהקרקע לא נקנה קה"ג להלוקח מ"מ כיון דעל הלוקח חיוב בכורים מה"ת אע"ג שאינו קורא לכך אין המוכר חייב להביא כנ"ל לדעת הרשב"ם דס"ל דהלוקח חייב בהבאה מה"ת אפי' לר"ל אמנם לדעת התוס' דהלוקח אינו חייב מה"ת כלל אפי' בהבאה הא דאין המוכר חייב היינו משום דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דבכורים הוי חובת הגוף כמו מצוה דרמי' עלי' דכן משמע מדבריהם במתני' ד"ה לוקח ועי' במפורשים וממילא אין המוכר חייב בבכורים כלל כיון שאין לו פירות ודו"ק:
פ"ב נבאר מה החילוק בין המוכר שדהו לפירות ובין המוכר לזמן קצוב: (ג) הרמב"ם פכ"ג מהלכות מכירה הלכה ו' כתב וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס וכו' כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל ובראב"ד שם מסיי' וז"ל עוד אפשר מוכר שדהו לס' או לנ' או למ' שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהי' כמוכר בזמן היובל עכ"ל נראה מבואר מדבריהם דקונה בזמן היובל נקנה לו הקרקע אפי' לחפור בה אע"ג שצריכה להחזיר ביובל. ומתוך דברי הרמב"ם אלו מיישב בס' קצה"ח סי' רנ"ז קושי' ראשונים המפורסמי' כיון דאנן קיי"ל בכמה מקומות כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי וקיי"ל נמי האחי' שחלקו לקוחות הן א"כ איך משכחת דמייתי בכורים כמ"ש ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו והוא קושי' התוס' והראשונים ועי' במס' בכורות נ"ב ע"ב ד"ה ואמר ר' אסי שהקשו ג"כ הכי וכתב בס' הנ"ל וז"ל ולע"ד נראה דאע"ג דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג היינו היכא שאין לו אלא פירות ולי' לי' בגוף כלום אבל קנין פירות דיובל הוי כקה"ג טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בה בורות שיחי' ומערות כמ"ש הר"מ פכ"ג מהל' מכירה וכו' עכ"ל וא"כ הו"ל כמו קנין הגוף ממש. והנה באמת י"ל כל היכא דיש לו רשות לחפור בהשדה הו"ל כמו קנין הגוף ומותר להביא בכורים. אמנם במחכ"ת של הגאון בעל קצוה"ח נעלם ממנו דברי המל"מ פי"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' שהביא להדיא מהירושלמי דסוגי' דבזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בה שיחי' ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינן עי"ש וא"כ לא מתורצ' הקושי' וכבר העיר בזה על קצה"ח הנ"ל בס' מנחת חינוך סי' של"ט. ושם רוצה לומר דהקונה לס' שנה שאינ' יוצא' ביובל כמבואר מס' ב"מ ע"ט ובר"מ פי"א מהלכות שמיטה בכה"ג מותר לקלקל בגוף השדה וא"כ שפיר היה משכחת לה מביא וקור' בקונה לזמן דיש לו קנין בגוף השדה כיון דמותר לקלקל בכה"ג עי"ש במנחת חינוך ועי' עוד בס' הנ"ל במצוה תר"ו שכ' ג"כ הכי:
ד אמנם עדיין לא העלינו ארוכה בזה לתרץ א"כ מה קאמר הגמ' דאי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא משכחת דמייתי בכורים הא אפי' אי הוי ס"ל לאו כקה"ג דמי שפיר מצי להביא בכורים בקונה לזמן כיון דיש לו קנין בגוף השדה לחפור בה. ועי' בחי' פנ"י דדווקא לר"י דאי' לי' אין ברירא בוודאי וצריכין להחליף חלקיהם בשנת היובל לכך אי לאו דכקה"ג דמי לא הוי מצי מייתי בכורים וקרי משא"כ לדידן אע"ג דאין ברירה מ"מ לא נתבטלה חלוקתם מכמות שהיתה וישאר כל אחד בחלקו אחר היובל שפיר מצי לקרות מן האדמה אשר נתת לי ד' וכן כ' הר"מ פי"א מהל' שמיטה הלכ' כ' וז"ל האחי' שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקת' מכמות שהיתה עכ"ל וא"כ שפיר מצי מייתי בכורים וקרי' וכה"ג כתב ג"כ בחידושין ריש פ' כל הגט עי"ש ועי' בס' שא"ר סי' צ' שכ' ג"כ כה"ג אמנם בס' ברוך טעם בסוגי' תמה דהאיך נימא דישאר כל אחד בחלקו כמו שהיה מטעם דקרקע בחזקת מר' קיימא דזה אינו אלא במטלטלין שיש לכל אחד חזק' במה שהי' תחת ידו משא"כ בקרקע לא מהני חזקת הבעלים מה שהיו מוחזקים בה ומוקמי' כמו שהיתה קודם לידת הספק וא"כ צריכי' להחליף החלקי' רק אי הוי ס"ל כקה"ג דמי שפי' הו"מ למימר דיש לו בה חזקת מרא קמא כיון שמה שקנאה לפירות הו"ל כקה"ג משא"כ לדידן דלאו כקה"ג דמי א"כ לית ליה חזקת מרא קמא והיינו צריכין לומר שמחליפות חלקיהם באמת אחר היובל כיון דאין בריר' וא"כ הדק"ל איך משכחת לדידן דל"ל בריר' וס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמייתי בכורים וקרי עי' היטב בס' ברוך טעם בריש הסוגי' ד"ה אמנם:
ה אולם ליישב דברי הפנ"י נ"ל כיון דעכ"פ היה מוחזק בקרקע לפירותיה עד עכשיו מוקמי' לי' בידו כמה שהיתה עד עכשיו שישאר בידו כמעיקרא דאפי' אי ס"ל לאו כקה"ג דמי מ"מ יש לו שיעבוד על הקרקע לינוקת הפירות דמשו"ה מחייב מה"ת בהבאת בכורים אפי' לר"ן לפרשב"ם שהבאתי למעלה. והנה כפי הנראה מדברי הפנ"י ושאר אחרונים שתירצו לקושי' הנ"ל דמשום דנשאר בקרקע שפי' מביא בכורים אע"ג דאין בריר' מ"מ כיון דמספיקא נשאר בחזקתו צריך להביא בכורים. ויש להביא ראי' לזה ממס' ב"ב פ"א ע"ב דאמרי' שם לרבנן בשני אילנות אמאי מביא בכורים כיון דאינו קורא ותירץ שם בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו אי יש לו קרקע או אין לו ולכך חייב להביא וכ' רשב"ם בד"ה מספקא והאי דאמרי לח קנה קרקע משום דיד המוכר על העליונה ומספיק' לא מפקינן מיני' עכ"ל והנה א"כ הא דהמוכר נשאר אח"כ בקרקעו לכשיבשו האילנות הי' ג"כ רק חזקת מרא קמא שהי' לו בקרקע זו וכי נימא דאם נטע המוכר אח"כ אילנות באותו הקרקע שא"צ להביא בכורים ולקרות כיון דרק מספיקא הי' מוחזק בו זה וודאי לא מצינו בשום מקום. וא"כ ה"נ כיון דכל אחד נשאר בקרקע שלו וא"צ להחליף חלקו בשל אחיו שפיר מביא בכורים אע"ג דהא דנשאר בחלקו הי' רק משום דמספק נשאר בחזקתו. הגם דלכאורה יש להקשות אמאי הלוקח צריך להביא כלל מספיקא דלמא יש לו קרקע הא כיון דלדינ' קיי"ל דלא ישאר לו הקרקע דהמוכר ישאר בחזקתו הראשונ' א"כ אמאי לא נימא הרי עכ"פ אין לו קרקע ומאי נ"מ לן אי מספיק' או דבוודאי אין לו הרי מ"מ עכ"פ אין לו קרקע ואמאי חייב בהבאת בכורים. ואולי י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דחזקה הי' מתורת וודאי א"כ הא דהמוכר נשאר בקרקע מכח חזקת מרא קמא הוי כוודאי של המוכר ולא היה הלוקח מחייב כלל בהבא' בכורים משא"כ אי חשבינן לחזקה רק כספיקא א"כ הא דהמוכר נשאר בקרקע שלו הי' רק משום דמספיק' לא מפקינן מיני' כמ"ש הרשב"ם וממילא לענין חיוב מצוות בכורים שפיר חייב להביא ודו"ק:
ו וראיתי בס' ים התלמוד במס' ב"ק בסוגיא דתקנ' אושה פ"ח ע"ב שכ' ג"כ כה"ג דלענין להוציא החלקים מהאחי' א"כ ביובל דמספק נשאר בחזקתו רק לענין מצות יובל שלא יעבור בלאו צריך להחזיר אבל החלוק' הראשונה לא נתבטלה ולכך שפיר מייתי בכורים לדידן רק לר"י דס"ל דאין ברירה בוודאי א"כ צריכין להחליף החלקים שפיר אמר ר' יוסף אי לאו דס"ל ק"פ כקה"ג לא משכחת דמייתי בכורים והי' ג"כ ממש ע"ד שכ' הפנ"י כאן בחידושיו ועוד האריך שם ג"כ דאי היה מותר לשנות צורת הקרקע הוי כשלו. וראיתי בס' ברוך טעם שכתב דהא דאסור לשנות הקרקע כמ"ש בירושלמי הי' רק מטעם מ"ע דושב לאחוזתו כמ"ש שם להדי' וא"כ באחי' שחלקו דהי' רק ספיקא שמא לא זכה כל אחד בחלקו א"כ מותרי' לשנות צורת הקרקע דאפי' אי אמרי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומר' הי' רק בספק ל"ת משא"כ בספק מ"ע לא אמרי' ספיקא לחומרא ומותר מה"ת לשנות צורת הקרקע ושפיר מייתי בכורים. רק לר"י דס"ל אין בריר' בוודאי א"כ אסור לשנות צורת הקרקע דהוי וודאי כאינו שלו ולכך מוכרח לומר ק"פ כקה"ג דמי: (ז) והנה כל אלו גדולי האחרונים כתבו אי ס"ל דלר' יוחנן באמת בטלה החלוק' לגמרי ביובל. אמנם לפימ"ש רש"י מס' גיטין כ"ה ע"א ד"ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצוות יובל והדר שקלי' כדמעיקר' ע"ש הרי דגם לר' יוחנן נשאר כל אחד בקרקע שלו וא"כ צ"ל ע"כ דס"ל לרב יוסף דאע"ג דכל אחד ישאר בקרקע שלו מ"מ כיון דהי' רק מספיקא מוקמינן בחזקתו לא מצי לקרות מן האדמה אשר נתת לי א"כ זזדו כל אלו התירוצים אמאי לדידן משכחת דמייתי בכורים אע"ג דס"ל לאו כקה"ג דמי ול"ל כמ"ש האחרונים כיון דמ"מ נשאר בקרקע שלו שפיר מצי קרי כיון דר' יוחנן נמי הכי ס"ל דנשאר בקרקע שלו וצ"ל כיון דמ"מ הי' רק מספיקא בעלמא אינו יכול לקרות. ואפשר דמה"ת אינו חייב כלל אפי' בהבא' בכורים כיון שאין לו קרקע רק מספיקא וא"כ נשאר' קושי' הראשונים איך משכחת לדידן דמייתי בכורים:
ח ואם נימא כסברת גדולי האחרונים שהבאתי דכל שמותר לשנות צורת הקרקע שפיר חשיב כקה"ג והבאת בכורים תלוי' בהא אי יש לו רשות לשנות הקרקע יש לקיים דברי הברוך טעם במ"ש דלענין לשנות צורת הקרקע לא הוי רק מ"ע. אמנם הא דבספק עשה אזלינן לקולא אפש"ל היינו רק למאן דס"ל דל"ת חמור מעשה כסתמא דגמ' מס' יבמות ח' ע"א משא"כ או ס"ל עשה חמור מל"ת א"כ גם בספק עשה לחומר' והנה במקום אחר בחידושינו לסוגי' דל"ת הנל"ע כרבנן דלמאן דס"ל בטלו ולא בטלו היינו דס"ל דאע"ג דהל"ת נגמר מיד מ"מ העשה מנתק לי' ללאו דס"ל דעשה עדיפ' מל"ת. והנה ר"י ס"ל שם במס' מכות ט"ו ע"ב בטלו ולא בטלו וס"ל עשה עדיפ' א"כ גם באחי' שחלקו אע"ג דלא הוי ספיק' שמא לא זכה כ"א בחלקו אסור כל אחד לשנות צורת הקרקע וא"כ לא משכחת דמייתי בכורים רק משום דס"ל כקה"ג דמי אמנם לדידן ס"ל ספיק' דעשה לקולא א"כ מותר לשנות צורת הקרקע ושפיר מייתי בכורים אפי' אי לאו כקה"ג דמי ולא ראיתי להאריך בזה במה שכבר עמדו בזה גדולי המפו' וגם אני בעניי הארכתי במקום אחר אי עשה עדיפ' או ל"ת. אמנם בהא שכתבתי באות ז' להוכיח מדברי רש"י דאע"ג דנשאר בקרקע שלו כמעיקרא מ"מ כיון דהי' רק מספיק' היה הדין נותן דאינו מחייב בבכורים אי לאו דק"פ כקה"ג דמי ולכאורה י"ל נמי אפכא כיון דמ"מ נשאר בשלו שפיר חייב בבכורים ולהבין באיזה סברת תלי' יבואר לקמן בדברינו בס"ד ומקודם נבאר שקלא וטרי' דגמ' בעזרת אשר לו העוז והמשרה ועי' לקמן באות כ"א מה שנדבר עוד מזה:
פ"ג יבואר בס"ד שקלא וטרי' דגמ':
ט בגמ' איתבי' ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא אמ"ל שאני התם דכתיב ולביתך ואיכא דאמרי איתבא ר"ל לר"י ולביתך וכו' אבל בעלמא לא אמ"ל טעמא דידי נמי מהכא קאמינ'. והנה מאי ס"ד דר"ל דלא לולף מהתם לעלמא דק"פ כקה"ג דמי ורש"י ד"ה שאני התם כתב ומדאצטריך לרבוי ש"מ ק"פ לאו כקה"ג ולכאורה י"ל דר"ל ס"ל דמסבר' החיצונ' הו"א דק"פ כקה"ג וא"כ לא אצטריך קרא כלל גבי בכורים וע"כ אתי קרא לאשמעינן דרק בבכורים גוי קרא ולא בעלמא ועי' בשעה"מ פ"ד מהלכות בכורים ור"י ס"ל דמסבר' החיצונ' הו"א דק"פ לאו כקה"ג וממילא שפיר אצטריך קרא גבי בכורים וילפינן משם לעלמא נמי. שוב ראיתי בס' קדושת ישראל שכתב ג"כ הכי. והנה פשיטא הא דאמרינן שמביא בכורים מנכסי אשתו היינו שזכתה לו השדה ג"כ לפירות דאי הפירות בלחודיהו לא חייב בבכורים ומ"ש התוס' ד"ה ולביתך דרק נשים שנותנים פירות לבעליהם היינו נמי עם השדה. דאלא"ה לא הוי מקשה ר"ל לר"י בלישנא דאיכא דאמרי התם הי' דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא דלמא אתי קרא גבי בכורים לחייב אפי' בפירות לחוד'. וע"כ דבפירות לחוד' אין שום הו"א. וראיתי בירושלמי פ"א דמס' בכורים הלכה ה' שכתב שם דר"ל מוקי ברייתא דלביתך כשמתה אשתו דווקא. והנה התוס' ד"ה מתה הקשו לימא ר"י אנא דאמרי כתנא דולביתך דממנ"פ פליג וי"ל דאיכא לאוקמי במתה. וראיתי בס' ט"ג שכתב שתירוץ התוס' הי' דחוק ובמח"כ לא ראה דברי הירושלמי שכ' כן להדי' אליבא דר"ל דמוקי לברייתא דולביתך במתה. והנה המהר"ש הקשה על תירוץ התוס' א"כ מאי פריך ר"י לר"ל בל"ק מקרא דולביתך דלמא התם מיירי במתה דווקא ולכאורה י"ל כיון דר"ל ס"ל ירושת הבעל דרבנן א"כ א"א לאוקמי' במתה דקרא מיירי בהכי ועי' במפרש שם בירושלמי שפיר' דאי ירושת הבעל דאורי' לא אצטריך קרא ולכאורה ג"כ קשה אי ירושת הבעל דרבנן א"כ מה"ת אין לו לאחר מיתתה כלום. ואולי י"ל כמו דמיירי לענין פירות שזכתה לו האשה פירות נכסיה ה"נ מיירי שזכתה לו הנכסים גם לאחר מיתה ואשמעי' דהוי לקיחה והבאה כאחד אע"ג דמתה. אבל אי ירושת הבעל דאורי' לא אצטריך קרא לאשמועינן כלל. ובאמת י"ל דגמר' דהכא אזיל בשיטת הירושלמי דר"ל מוקי לה במתה וסמך אהך תנא דנקט להדא מתה ולכך הקשה מעיקרא ג"כ לר"י התם הי' דכתיב ולביתך. אמנם מדברי הר"מ פ"ד מבכורים הלכה ו' דנקט אעפ"י שמתה משמע דה"ה אם לא מתה אע"ג דס"ל כר"ל וכבר הקשה בזה בס' בה"ז עי' בחי' פנ"י. משמע דס"ל דלמסקנת ר"א נמי מודה דלענין בכורי אשתו מביא אעפ"י שאין לו קנין הגוף. ועי' בס' טוב גיטין שהעיר בזה למאן דס"ל דזכי' מדרבנן מהני לד"ת א"כ אמאי ס"ל לתנא דברייתא דמתה מביא בכורים כיון דקיי"ל ירושת הבעל דרבנן ולכאורה י"ל כיון שמחזיק בקרקע ויושב בה כשלו לכ"ע מהני כמו מה"ת. ואין להאריך בזה יותר:
י בתוס' ד"ה מתה הקשה המהרש"א אכתי מצי ר' יוחנן לשנויי אנא דס"ל כר"מ דס"ל ע"כ ק"פ כקה"ג גבי לוקח שדה מאביו ומת אביו. ואח"כ הקדושה. ונ"ל לתרץ קושי' המהרש"א ומקודם נתרץ מה שהקשה בס' מהר"ם ברבי לחידושיו למס' גיטין על דברי התוס' מס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה קנין פירות וכן במס' ב"ב קל"ו ע"ב ד"ה לא קנה לר' יוחנן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי אמאי הוצרכ' לתקנת אושה שאין לאשה למכור בנכסים. ותירצו כיון דאין לו פירות רק מתקנת' דרבנן לא הוי כקה"ג ממש והקשה הגאון הנ"ל הא במס' ב"מ צ"ו ע"א אמרי' להדיא דלר"י דס"ל כקה"ג דמי הוי בעל בנכסי אשתו כבעלי' ממש לענין שאילה בבעלי' עי"ש הרי דאפי' שאין לו פירות רק מדרבנן נמי אמרי' דהוי כקה"ג והניח בצע"ג. ונראה לתרץ דסברת התוס' שכתבו דכיון דלא קנה הפירות רק מדרבנן לא הוי כקה"ג ממש. אע"ג דלכאורה מסתבר כיון דזכי עכ"פ מדרבנן להוי כמו מה"ת כאשר דעת הרבה פוסקים כך. אמנם י"ל דקודם תקנת אוש' כיון דלא הפקיעו החכמים הנכסים מרשותה לגמרי שהרי בידיה למכור הנכסים לגמרי. ל"ש לומר הפקר ב"ד הפקר א"כ אע"ג שזכ' מדרבנן בפירות מ"מ לא הוי כשלו ממש כיון שהנכסים מ"מ עדיין ברשות' ג"כ ולא הפקיעו מרשותה לגמרי. ועי' בתוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר שכתבו להדי' דכל היכא דלא הפקיעו מרשותו ל"ש לומר הפקר ב"ד והובא גם בס' טוב גיטין כאן בסוגי' בתוס' ד"ה מתה. ולפי"ז מתורץ קושי' המהר"ם ברבי דוודאי התוס' שהקשו למ"ל תקנת אוש' כלל לר"י תירצו שפיר דאי לא הוי תקנת אוש' אע"ג שזכה בפירות מדרבנן לא הוי כקה"ג כיון שהנכסים עדיין ברשות'. משא"כ בגמ' דמס' ב"מ גבי שאילה בבעלים דמיירי לאחר שכבר היתה תקנת אושה שפיר אמרי' דלר"י דכקה"ג דמי הו"ל כבעלים ממש לענין שאילה בבעלים ול"ל כיון דלא זכה בפירות רק מדרבנן לא הו"ל כקה"ג דכיון שכבר היתה תקנת אושה והפקיעו החכמים הנכסים מכחה שלא תוכל למכרם ממילא הו"ל כשל בעל ממש אע"ג דעכשיו לא קנה רק הפירות מדרבנן הו"ל כשלו ממש מכח הפקר ב"ד דהא הנכסים ג"כ הפקיעו מכחה לאחר תקנת אושה ודו"ק:
יא ועוד יש לתרץ באופן אחר דע"כ לא אמרי' ק"פ לאו כקה"ג דמי הי' דווקא כמו במוכר שדהו לפירות דוודאי לא ישאר לו שום זכות בקנין גוף הנכסים וזה שנשאר לו הגוף תחזור לו הגוף בוודאי אמרי' דקה"ג אלים. משא"כ בגוונא שיש לו הפירות. ויש לו איזה צד קנין גם בגוף כמו בעל בנכסי אשתו או בן בנכסי אביו שאפשר שלא יפסיק לעולם קנינו דעד שיכלה זמן קנינו לפירות יבא כל הגוף לידו לגמרי. בכה"ג אלים טפי אותו שיש לו עכשיו קנין פירות וגם צד קנין להגוף. ממי שאין לו עכשיו הפירות כלל ואפשר שגם הגוף לא יגיע לידו לעולם. וא"כ א"ש דברי התוס' דוודאי קודם תקנת אושה שלא היה להבעל רק קנין הפירות מדרבנן ולא היה לו שום צד קנין בהגוף ג"כ. בוודאי אמרי' כיון דהקנין פירות ריעא כ"כ שאינו רק מדרבנן וגם בהגוף אין לו שום צד קנין לא הוי כקה"ג אפי' לר"י. ולא דמי למוכר שדהו לפירות דהתם קנה הפירות מה"ת. משא"כ במס' ב"מ לענין שאילה בבעלים דמיירי לאחר שכבר נתקנה תקנת אושה א"כ אלים טפי קנין פירות של הבעל כיון דיש לו גם בגוף צד קנין אם תמות אשתו שפיר הוי כקה"ג אע"ג דלא קנה רק מדרבנן מ"מ הא יש לו גם בגוף צד קנין וכל שיש לו צד קנין בגוף ממש דהיינו לאחר תקנת אושה אין חילוק אי הוי מה"ת או מדרבנן ודו"ק היטב ועי' לקמן בדברינו באות כ"ב מ"ש. וא"כ מתורץ קושי' המהרש"א ג"כ דוודאי בגמ' קאמר לימא כתנאי להקשות על ר' יוחנן מר' יהודא ור"ש דמה בלוקח שדה מאביו שיש לו גם בגוף צד קנין דהא אפשר שלעולם לא יצא הקרקע מתחת רשותו עוד. והאב אין לו עכשיו כלום רק הגוף וא"כ היה מהראוי לומר כיון שלהבן יש לו קנין פירות לגמרי. וגם אפשר שישאר בידו הגוף ג"כ ואפ"ה ס"ל לר"י ור"ש לאו כקה"ג דמי מכ"ש במוכר שדהו לפירות שאין לו שום צד קנין בהגוף וסוף זמן אכילת הפירות וודאי יצא הגוף מתחת ידו מכ"ש דס"ל דלאו כקה"ג דמי. וא"כ ל"ק קושי' מהרש"א דר' יוחנן מצי לומר אנא כר"מ ס"ל דמ"מ יש לדחות דע"כ לא ס"ל לר"מ כקה"ג דמי רק בבן שלקח שדה מאביו דהא אפשר שישאר הקרקע ברשותו לעולם משא"כ במוכר שדהו לפירות דסוף סוף יפסיק זמן אכילת הפירות ויצא השדה מתחת ידו. או בזמן שהיובל נוהג דג"כ יצא מרשותו בכה"ג מנ"ל דס"ל לר"מ ג"כ כקה"ג דמי. והנה מ"ש דק"פ כי האי שיש לו איזה צד קנין גם בגוף אלים טפי. אע"ג דלר"ל אפשר דאפי' בכה"ג ס"ל דלאו כקה"ג דמי. מ"מ הא וודאי אפש"ל דמאן דס"ל כקה"ג דמי בכה"ג היינו היכא שאפשר שישאר בידו לעולם לפירות. מ"מ במקום דלא ישאר בידו לעולם בוודאי. ס"ל דלאו כקה"ג דמי והי' סברא נכונה בס"ד ומתורץ היטב קושי' המהרש"א ודו"ק:
פ"ד נבאר בס"ד איזה קושיות בסוגיא ותירוץ על קושי' הראשונים שהבאתי לעיל אות ג' לדידן איך משכחת דמייתי בכורים דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג וקיי"ל נמי אין ברירה והאחי' שחלקו לקוחות הן:
יב בגמ' וצריך דאי אתמר בהא בההוא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתי' דפיר' נחית אבל בהך דאדעת' דגופה קנחית אימה מודה לר"י וכו' עי' בגמ' עד סוף הסוגיא. והנה יש להקשות בכאן כמה קושיות א' מה כוונת הגמ' דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אדעת' דגופה קנחית ואיזה קנין הגוף יותר יש לו מבמוכר שדהו לפירות. ואי הו"א דבזמן שהיובל נוהג מותר לשנות צורת הקרקע כמ"ש הראב"ד פכ"ג מהלכות מכירה היה מקום ליישב דכאן נחית אדעתא דגופה כלומר דיש לו קנין הגוף יותר מבמוכר שדהו כיון דמותר לשנות צורת הקרקע. אמנם כבר הבאתי לעיל באות ג' דגם בזמן שהיובל נוהג אין לו רשות לשנות בגוף הקרקע מדברי הירושלמי בסוגי' שכ' להדי' כך. א"כ מה קאמר הגמ' דאדעת' דגופה קנחית. ב' קשה דר' חסדא מחלק בין יובל ראשון ליובל שני דביובל ראשון שפיר מביא וקורא דאכתי לא סמכה דעתי' דמוכר וקשה כיון דמ"מ הלוקח לא קנה הקרקע רק לפירות כיון שמחוייב להחזיר לו א"כ מה נ"מ בסמיכה דעת המוכר אי לא. כיון דקיי"ל דאפי' אם המוכר רוצה ומתנה להדי' שלא תחזור ביובל ג"כ מחוייב להחזיר. עי' ברמב"ם פי"א מהלכות שמיטה ויובל והרמב"ם גופה פסק ג"כ הך חילוק' דר"ח בין יובל ראשון ליובל שני בפ"ד מהל' בכורים הלכה ב' רק הו' מפרש יובל ראשון היינו שהי' ראשון לכל המוכרים שהרי כתב אבל אם חזר ומכרה ביובל שני וכו' הרי שמפרש שבכל דור יש חילוק בין אם כבר עבר עליו היובל וכבר חזרה לו פעם אחת או לא. ג' למה תלוי דווקא בסמיכת דעת המוכר ולא בדעתו של הלוקח כלל עי' בפנ"י שעמד בזה. ד' יש לדקדק מה קאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים. ואמאי לא דלמא ס"ל כרב חסדא לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ולפירש הרמב"ם א"כ משכחת הבאת בכורים וקריאתה בכל דור ודור ביובל הראשון במכירת הראשונ'. ועי' בפנ"י שהרגיש קצת בזה. ה' דפריך לר"ל ממתני' דמס' בכורים הקונה שני אילנו' מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ולמה פריך מדיוקא ולא הקשה ממתני' דסוף פרק שם בפ"א משנה י"א הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ולמה הקשה מדיוקא ואח"כ ראיתי קושי' זו בס' מחנה לוי בשם חידושי הר"נ ו' וכי לא ידע המקשן דמצי ג"כ לשנויי לי' הבמ"ע בזמן שאין היובל נוהג כמה שמתרץ מהך דהקונה אילן וקרקעו. ז' קושי' הראשונים שכבר הבאתי לעיל לדידן איך משכחת הבא' בכורים כלל כיון דקיי"ל לאו כקה"ג דמי והנה התוס' בד"ה אי לאו תירצו דדווקא בכותב לבנו קיי"ל דלאו כקה"ג דמי משום דאבא לגבי' ברי' אחולי אחול כדאמרי' שם במס' ב"ב קל"ו ע"ב. אבל אכתי קשה על הר"מ דפסק לענין בכורים נמי לאו כקה"ג דמי פ"ז מהל' בכורים וכן בש"ע חו"מ פסק נמי בסי' שמ"ו לענין שאילה בבעלים דלאו כקה"ג דמי ולאו דווקא גבי אבא לגבי' בריה עי' בסי' שמ"ו סעיף ט' א"כ קשה על הר"מ קושי' הגמ' לא משכחת דמייתי בכורים:
יג ונראה לתרץ כל זה דהנה לכאורה יש לחקור מ"ט לא יהי' להלוקח בזמן יובל קנין הגוף בנכסים ואמאי לא נימא דנהי שמוטל עפ"י התורה להחזיר השדה ביובל ואיכא ל"ת דוהארץ לא תמכר לצמיתות לצמיתות ועשה דבשנת היובל הזאת. מ"מ לא הוי רק כשאר צווי התורה שאם עבר ולא קיים נענש ועי' בס' החינוך סוף מצוה ש"מ שכ' והעובר ע"ז וכבש הקרקע שבידו בטל עשה זו ועונשו גדול וכו' עי"ש ועי"ש במנחת חינוך מ"מ מנ"ל לומר שאם לא החזיר שהוי כגזילה ובפרט למאן דס"ל כאביי דכ"מ דא"ר ל"ת אע"מ א"כ ה"נ אמאי לא נימא שבאמת קנה הלוקח גוף הקרקע ויש לו בו קנין הגוף ממש רק בשנת היובל מוטל עליו לקיים מצד מצוות התורה להחזירו לבעליו מ"מ אם לא החזיר לא הוי כגזילה. א"כ ממילא קנוי הקרקע להלוקח בקנין הגוף (ויש לדון בזה עפ"י סברת הטורי אבן מס' ר"ה כ"ח דכל שנימא דלא מהני יתקן האיסור כ"ע מודו דאעל"מ ע"ש וא"כ ה"נ אי נימא דלא קנה הקרקע מתקן האיסור כ"ע מודי דאמרי' דל"מ מ"מ אין זה מוכרח דבאמת עושה איסור אפי' אי לא קנה כל שכבש הקרקע תחת ידו דנראה ככופר במעש' בראשית ח"ו כמ"ש החינוך וע"ש מצוה של"ט וא"כ הדק"ל מנ"ל לומר כלל דע"י מצות היובל לא מקרי קה"ג אצל הלוקח ולא נימא דהקנין אין תלוי כלל בזה ומצוה בעלמא הי' דרמי' רחמנא עליו להחזיר) אמנם אחר העיון ל"ק דכיון דמצות יובל נוהג א"כ לא היה דעת המוכר למכור רק עד שנת היובל דווקא וממילא אם לא יחזיר לו יצא מתחת ידו בדין כמו המוכר שדהו לפירות לעשר שנים דפשיט' שלאחר כלות הזמן הוי אצל הלוקח כמו גדולה:
יד וא"כ שפיר י"ל דזהו כוונת ר"ח לחלק בין יובל ראשון ליובל שני דבאמת אמרי' אפי' בזמן שיובל נוהג מ"מ ע"י מצות יובל לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח שלא יהי' נקרא אצלו קה"ג ומצוה בעלמא דרמי' רחמנא עליו. אמנם הרי מ"מ ממילא נפקע כחו של הלוקח כיון שאין המוכר מקנה לו השדה רק עד זמן היובל ובזה שפיר יש לחלק דע"כ לא אמרי' שמסתמא אין המוכר מקנה לו רק עד זמן היובל ה"ד אם כבר חזרה לו פעם אחת שדה המכירה משא"כ בשלא חזר' לו עוד בשום פעם אין המוכר סומך על זה כ"כ ודעתו להקנות לו לעולם וא"כ אע"ג דהלוקח מחוייב מ"מ להחזיר משום מצות התורה מ"מ לא נפקע כחו וזכותו עי"כ שלא יהי' נקרא כקנה"ג אצל הלוקח ורק מצוה בעלמא מקיים ושפיר מביא וקורא. משא"כ או הו"א דע"י מצוה יובל הפקיע' התורה כחו של הלוקחי' שלא יהי' נקרא קה"ג כלל ולא יוכל להקרא על שם המקח שהוא בעליו א"כ אין חילוק בין יובל ראשון ליובל שני דהא מצות התורה הפקיע' כחו וזכותו. אמנם אי אמרי' כמ"ש דע"י המצוה לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח דאפי' אם אינו מקיים מצוות התורה נמי לא היתה מקרי גזולה בידו רק מצד המוכר שלא נתכוי' להקנו' לו על יותר מעד זמן היובל משו"ה הוי כמו גדולה תחת ידו א"כ שפיר יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני. ותלוי הכל בסמיכת דעת המוכר ומתורץ מה שהקשינו באות ב' ואות ג' ודו"ק. וממילא מתורץ נמי מה דקאמר אבל הכא דאדעת' דגופ' קנחי' כלומר דביובל אע"פ שצריך להחזיר מ"מ משום כך לא נפקע' כחו וזכותו שלא יהי' אצלו כקה"ג ומצוה בעלמא רמיא עליו לכך אשמעי' כיון דמ"מ אין דעת המוכר למכור לו רק עד היובל ממילא נפקע כחו וזכותו ע"י דעת המוכר. אבל מצד מצוות התורה גרידא לא היה נפקע כחו וזכותו והיכא שאין דעת המוכר מעכב אע"ג שמחוייב להחזיר הקרקע דתנאי לא מהני. מ"מ לענין שלא יהי' נקרא גזולה אצלו מהני וממילא כל זמן שהי' אצלו חשיב לא כקה"ג אצל הלוקח והא דכתב הר"מ פי"א משמיט' אין מעשיה' מועילו' אלא תחזור לבעליה היינו שלא יעבור על מצוות התורה אבל לענין שלא יהי' כקה"ג זה וודאי לא אמרי' כ"ז שהי' אצל הלוקח אם אין דעת המוכר ומעכב. ומתורץ מה שהקשינו אות א' אות ב' אות ג' ודו"ק:
טו והנה החילוק אם אמרי' דכחו וזכותו של הלוקח נפקע שלא יהי' אצלו כקה"ג מצד צוי התורה או מצד דעת המוכר שמעכבו הי' גבי יורשי' שג"כ הם כלקוחות משום דאין בריר' והנה אי הו"א דע"י שצותה התורה שלא לקיים השדה אצלו ביובל משו"ה לא הוי כקה"ג א"כ גבי יורשי' נמי אע"ג שהם אינם כלקוחות מצד בעל הקרקע שהיה תחלה שלו דהיינו מורישם רק מצד עצמה ג"כ לא נחשב כקה"ג כיון דמ"מ שייך אצלם מצוות יובל שלא ישאר לעולם אצלם דלמא לא הגיע לכל אחד חלק שלו. ומצות היובל מפקיע כח וזכות של הלוקח דלא הוי כקה"ג משא"כ אי נימא דבאמת מצד מצות התורה לא היה נפקע כח וזכות של הלוקח שלא יהי' נחשב כקה"ג רק דדעת המוכר מעכב דמשו"ה מחלקי' בין יובל ראשון ליובל שני א"כ ה"ד בלוקח דעלמא שפי' לא נקרא קה"ג כיון שהמוכר מעכב על ידו ורוצה להוציא את שלו. משא"כ ביורשים שאין כאן מי שיבקש להוציא את שלהם שכל אחד מסופק אם הי' חלקו או לח מ"מ אין כאן מי שיעכב וליטול את שלהם א"כ אפי' אי אמרי' דמשום מצו' יובל נתבטלה חלוקתם וצריכים להחליף החלקי' מ"מ לא נתבטל כחם וזכותם שלא יהי' נחשב כקה"ג דהא מה שמקיימים מצות יובל ומחליפין היינו אפי' אי נימא כדעת הסוברים דצריך להחליף חלקיהם ביובל] מ"מ הי' רק לקיים מצות התורה מ"מ אין זה מעכב כלל להיות נפקע כחם וזכותם ושפיר קרי לי' קה"ג ומותרים להביא בכורי' דמה שצריכים לקיים מצות התורה ביובל אין זה מעכב שלא יהי' נחשב הקרקע כקה"ג. רק היכא שצריך להחזיר מצד דעת המוכר ג"כ אז שפי' לא חשיב קה"ג ודוק היטב להבין החילוק בין לוקח דעלמא דלא הוי כקה"ג ובין לוקח ע"י יורשי' דהיינו היורשי' שנקראו ג"כ לקוחות דחשיב שפי' קה"ג ודו"ק: (טז) והנה מדס"ל לר' יוסף אליבא דר' יוחנן דאי לאו דכקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים ע"כ ס"ל דאפי' גבי יורשים נמי לא הוי כקה"ג והיינו משום שס"ל דמצות התורה גריד' הי' מפקיע כח הלוקחים ולא תלוי כלל מצד דעת המוכר כדבעינן למימר לקמן בס"ד א"כ אין חילוק כלל בין יובל ראשון ליובל שני כיון דמצד מצות היובל גר ד' שציוה התורה להחזיר השדות אמרי' דלא נחשב כקה"ג לגבי הלוקחים א"כ אין נ"מ כלל בדעת המוכר אי סמכ' דעתו או לא דמצות יובל אינה תלויה בדעת המוכר וא"כ בוודאי ר' יוסף ל"ל חילוק' דר' חסדא בין יובל ראשון ליובל שני. וא"כ מתורץ מ"ש באות ד' מה קאמר ר' יוסף דלא משכחת דמייתי בכורים הא שפי' משכחת כר"ח ביובל ראשון ולפימ"ש א"ש דלסברת ר' יוסף דגם גבי יורשי' אע"ג שאין כאן דעת המוכר שמעכב' מ"מ לא נקרא קה"ג דכל שצריכי' להחזיר השדות ולהחליף חלקם מצד מצות התורה אין כאן קה"ג כלל וכיון דלא תלוי בדעת המוכר א"כ אין חילוק בין יובל ראשון ליובל שני ושפיר קאמר דלא משכחת דמייתי בכורים אי לאו דס"ל ק"פ כקה"ג דמי: (יז) ומעתה הבא נבא לבאר מנ"ל לר' יוסף באמת דאין נ"מ בדעת המוכר כלל ושאין לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ולומר דמשום מצוות התורה גרידא נפקע כחו של הלוקחים שלא יהי' קה"ג כלל וממילא דאמרי' אפי' גבי יורשי' נמי דלא הוי כקה"ג מצד מצוות התורה ומנ"ל הא ונראה דע"כ לא אפש"ל דאע"ג שצוותה התורה להחזיר ביובל מ"מ אם לא היה מחזיר לא היה בידו כגזולה רק משום דעת המוכר כמ"ש לעיל היינו דווקא אי אמרי' אע"מ וא"כ אע"ג שעבר על צווי התורה מ"מ לולא שהמוכר מעכב עליו הו"א דנענש על ביטול המצוה ומ"מ הוי אצלו כקה"ג וממילא גבי יורש' ג"כ נחשב כקה"ג כמ"ש ודו"ק היטב משא"כ למאן דס"ל אעל"מ א"כ ממילא כיון שצותה התורה שלא לעכב אצלו השדה ביובל. ואם ירצה לעבור ולעכב לא יהנו מעשיו כלל א"כ לא חשיב קה"ג כלל כל שרמי' עליו לקיים מצוות יובל ואין חילוק בין לוקח דעלמא ובין יורשי' דהוי כלקוחות כיון דמצוות התורה רמי' עליהם עכ"פ ממילא לא חשי' כקה"ג ודו"ק:
יח וממילא מתורץ קושי' הראשונים שהבאתי לעי' בסידור הקושיות אות ז' דהנה בס' מלא הרועי' כתב להוכיח ממס' יבמות כ"א ע"א גבי ביא' אלמנה בכה"ג דר' יוחנן ס"ל אעל"מ וא"כ כל דאיכא מצוות יובל אפי' שאין דעת המוכר מעכב לא נחשב כקה"ג דמצד מצוות התורה גרידא ג"כ נפקע כח וזכות הלוקח וא"כ שפי' קאמר ר' יוסף לר' יוחנן אי לאו דכקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים. אמנם הר"מ דס"ל כאביי דא"ע מהני כמ"ש הלח"מ פ"ו מהלכ' בכורים הלכה ה' עי"ש. וא"כ שפי' יש לחלק דע"כ לא חשי' כקה"ג אצל הלוקח רק היכא שהמוכר ג"כ מעכב עליו. דמה"ט באמת מחלק בין יובל ראשון ליובל שני משא"כ היכא שאין דעת המוכר מעכב' כמו ביורשי' אע"ג דרמי' עליהם מצוות התורה מ"מ אפי' אי לא היו מקיימים מצוות התורה לא היה נחשב כגזל אצלם (לא מצד דספק גזל לא אסר' התורה כמ"ש בס' ים התלמוד למס' ב"ק פ"ט בסוגי' דתקנת אוש') משום דהתורה רק מצות יובל רמי' עליהו ולא להפקיע זכות הלוקח רק היכא שהמוכר מעכב ממילא נפקע זכות הלוקח וא"כ גבי יורשי' דל"ש שהמוכר מעכב שפי' חשי' לי' כקה"ג אעפ"י שצריכים לקיים מצוות יובל. דמצוות יובל אינו מעכב מלהיות נקרא שם בעלי' על הקרקע שלא יהי' נחשב כקה"ג ושפיר מייתי בכורים ואינו דומה למוכר שדה בזמן שהיובל נוהג דשם המוכר מעכב ג"כ ע"י מצוות התורה וממילא לא הוי כקה"ג משא"כ גבי לקוחי' ע"י ירוש' דאין המוכר מעכב רק משום מצוות התורה שפי' חשיב כקה"ג כמ"ש ודו"ק היטב כי הי' סברא עמוקה בס"ד. ומתורץ כל מה שהקשינו באות א' ב' ג' ד' ז' דוק ותשכח:
יט ומעתה צריכין לבאר בס"ד ולתרץ מה שהקשינו באות ה' ו' ונראה דהני ב' קושיות חדא מתורצת בחבירתה. ע"י מה שכבר הערנו לעי' באות ה' מ"ט בקונה שני אילנות אמרי' דמספיקא מבי' ואינו קורא הא כיון דבאמת עפ"י דינא קיי"ל לפשיטות דאין לו קרקע להלוקח שני אילנות עיין בר"מ פכ"ד מהלכ' מכירה הלכה י' א"כ מה בכך דהוי ספיקא מ"מ הרי אנו מוציאי' הקרקע מתחת ידו וממילא לא מחיי' כלל אפי' בהבאת בכורים ולמה אמרינן מבי' ואינו קורא אמנם אי הו"א דמה שהיובל מוציא מצד מצוות התורה בזה לא נפקע קה"ג כמ"ש א"ש דמצינן למימר דהך מתני' דהקונה שני אילנות מיירי באמת בזמן שהיובל נוהג. וא"כ שפיר אמרי' דמספיק' מביא בכורים ול"ל הרי סוף סוף נוציא מתחת ידו השדה וא"כ למה יביא. דיש לומר אולי ישאר בידו עד היובל שלא יתייבשו אילנות עד זמן ההוא ואז לא יהי' נראה שמוציא ממנו הקרקע מחמת שלא קנה כלל רק מצד מצוות יובל ומצוות יובל אינ' מעכב' הבאת בכורי' כמ"ש וא"כ ממילא חיי' בהבא' ומתוך כך הי' ס"ל להמקשן דמתני' דשתי אילנות וודאי מיירי בזמן שהיובל נוהג דמשו"ה מחיי' בהבא' מספק דאע"ג דיוציא הקרקע מתחת ידו מ"מ לא יהי' ניכר שמשום דלא קנה קרקע כלל מוציאי' ממנו רק משום מצוות יובל ומצוות יובל אינו מעכב' קה"ג וכיון דבאמת הי' ספק אי יש לו קרקע מחיי' בהבא' וא"כ א"ש דלא הקש' ממתני' דג' אילנות מביא וקור' דשפיר ידע דמצי לשנויי לי' ה"נ בזמן שהיובל נוהג כמה שמתרץ לי' מעיקר' רק כאן במתני' דשתי אילנות הוי דחיק לי' למקש' לומר דמיירי בזמן שאין היובל נוהג דא"כ למה מבי' כלל מספיק' הא לא ישאר הקרקע אצלו לאחר שיבשו האילנות וממילא הוי כאין לו קרקע בבירו' ואמאי מביא וע"כ דמיירי בזמן שהיובל נוהג כמ"ש דאז לא יהי' ניכר דלעולם לא קנה הקרקע רק דהיובל מוציאו ולכך שפיר חיי' להביא מספיקא כמ"ש ואפ"ה בג' אילנות מביא וקורא וקשה לר"ל ומשני לי' ה"נ בזמן שאין היובל נוהג ולא קשי' אמאי מבי' מספק כיון דמ"מ אין לו קרקע דשפיר י"ל כמ"ש לעיל כיון דהא דהקרקע נשאר ביד בעלי' הראשונים ומוצאי' מהלוקח הי' רק מספיק' דחזק' מרא קמא הי' רק ספיק' דמספק נשאר הדבר בחזקתו ולא הוי בתורת וודאי ממילא לענין מצות שפיר רמי' עליו חוב' מצות בכורים ומחייב בהבא' מספיקא דלמא יש לו קרקע אבל באמת מיירי בזמן שאין היובל נוהג ומתורץ היטב בס"ד גם מה שהקשינו אות ה' ואות ו' ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב:
כ שוב התבוננתי במ"ש לעי' אות י"ז דאי אמרי' אע"מ אין מצוות היובל מפקיע זכותו של הלוקח ולולא דעת המוכר שמעכב עליו לא היה נחשב השדה כגזולה אבל הלוקח אפי' אם מעכבו לאחר היובל רק שעבר על מצוות התורה. דלכאורה יש לדחות דמצינן למימר דכיון דאמר' התורה לא תמכר לצמיתות גלה לנו התורה בהדיא דלא מהני וא"כ היו נדחים דברינו אמנם יש להביא ראיה דאע"ג שאמר' התורה להדיא לא תימכר מ"מ אי אמרי' אע"מ לא הוי כגזולה. רק כאן גבי יובל דעת המוכר מעכבתו דהנה במס' תמורה ה' ע"א פריך הגמר' לאביי דס"ל אע"מ והרי חרמי' דאמר רחמנא לא ימכר ותנן חרמי כהנים אין פודין אות' אלא נותנ' לכהן אלמא לא מהני תיובת' דאביי אמר לך שאני התם דאמר רחמנא קדש קדשים הוא בהווייתו יהא עי"ש. הרי להדי' דאע"ג שאמר' התורה להדיא לא ימכר מ"מ לולא שגלתה התורה מקרא דקדש קדשים הוא הו"א דמהני לאביי וא"כ ה"נ למאן דס"ל אע"מ אע"ג שאמר' התורה לא תמכר מ"מ אם עובר ומעכבו לא הוי כגזולה. רק משום דעת המוכר שמעכב עליו ממילא הוי כגדולה אבל משום מצוות התורה גרידא לא היה נחשב כגזולה ולכך שפי' יש חילוק בין יובל ראשון ליובל שני כמ"ש לעי' וא"כ א"ש דביורשי' שלא שייך דעת המוכר מעכבו כמ"ש אע"ג שמוטל עליהם לקיים מצוות יובל מ"מ ע"י המצוה לא נפקע זכותם שלא יהי' כקה"ג אצלם. וזהו ראי' ברור' לדברינו וא"ש הכל על נכון מ"ש בס"ד ודוק: ויש להוסיף עוד על דברינו לעי' דרק בכה"ג לא הוי כקה"ג מצד מצוו' יובל אי אמרי' אעל"מ דהנה הך מילתא ר' יוסף אמר לה אליבא דר' יוחנן ובמס' כתובות פ"א ע"ב איתא שם אמר ר' יוסף השתא דאמר רבנן לא לזבן אע"ג דזבן לא הוי זבינו ולזה הוכיחו המפורשי' דר' יוסף ס"ל אעל"מ וממילא שפיר ס"ל דלא משכח' דמייתי בכורים אי לאו כקה"ג דמי ואין להאריך בזה יותר ודוק:
פרק ה' עוד אופן אחר לתרץ הקושי' איך משכחת דמייתי בכורים (כא) כבר הערנו לעי' באות ז' אי מוחזק בקרקע מספיק' היינו כל שהי' מסופק אי הקרקע שלו ואוקמי' לי' בחזקתו אי חיי' בבכורי' מה"ת. והנה לכאורה היה מקום לומר באחי' שחלקו לדעת רש"י דבכורים הוי חובת הגוף דרמי' עלי' וממילא איכא עלי' חיוב בכורים שהרי לכל אחד יש קרקע בבירור רק שאיני יודע אם זהו הקרקע שלו. וא"כ איכא עליה מצוות בכורים ממנ"פ. ועייל בס' מחנה לוי שכ' דמשו"ה כ' רש"י ד"ה לא משכחת מביא וקורא כלומר דבהבא' לחודי' וודאי מחיי' שהרי יש לו קרקע רק מ"מ לא לקרי דלמא הני בכורים לאו מקרקע שלו הי'. והנה לכאורה היה מקום לומר דלמה לנו להקפיד על הקריאה דהנה שני טעמים יש במס' ב"ב פ"ב ע"א בהא דאינו קורא א' משום דמחזי כשקרא ב' משום דלמא אתו לאפקעינהו מתרומות ומעשרות, והנה י"ל דהטעם דמחזי כשקר' לא שייך רק כמו מוכר שזהו לפירו' שאין לו באמת קרקע כלל משא"כ באחי' שחלקו שבאמת אכילת הפירות הי' בשביל הקרקע שיש לו דאם הוא אוכל מפירות קרקע אחיו הרי אחיו אוכל פירות קרקע שלו וכל אחד נשתעבד לחבירו אפי' אם אין ברירה ובפרט לר"י דס"ל שיעבוד' דאורי' א"כ נשתעבד לו אותו הקרקע שאכל דהא אם הך קרקע הי' של אחיו א"כ הרי אחיו יאכל פירות מקרקע שלו ונשתעבד לו קרקע זו עבור אכילת אחיו פירות מקרקע שלו ול"ש למחזי כשקרא ושפיר הי' יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי שהרי יש לו קרקע ואפשר שבאמת זו הקרקע שלו. רק די"ל דמ"מ אין אלו בכורים מה"ת דהא אע"ג שיש לו קרקע צריך ליקח דווקא מפירות קרקעו. ואם אלו פירות אינן בכורים ממילא חייבים בתו"מ וצריך להפריש עליהם ואסור לקרות. אמנם ע"כ לא אמרי' כיון דרק ספיק' הוי חייבים בתו"מ אי אמרי' ספיקא דאוריי' מה"ת לחומר' וא"כ אסור לקרות והנה כבר כתבו האחרונים עיין פר"ח יו"ד בכללי ס"ס דמאן דס"ל חתיכ' א' גבי אשם תלוי ס"ל ס"ד מה"ת לחומר' והנה במס' כריתות רי' פ' ספק אכל איתא דרב אסי ס"ל חתיכה או שניתי ורב אסי הי' תלמודי' דר' יוחנן וא"כ ס"ל ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וחייבים בכורים אלו בתו"מ והי' אסור לקרא או לאו דכה"ג דמי והוי בכורי' מה"ת. משא"כ לדידן דקיי"ל ס"ד מה"ת לקולא א"כ מותר להביא בכורים ולקרות דמחזי כשקר' לא שייך היכא שיש לו קרקע עכ"פ אע"ג שאינו מבורר איזה הי' קרקעו. ולדלמא אתי לאפקעונהי מתו"מ נמי ל"ש דבאמת מה"ת פטורים הם דהא אפשר דלמא הני פירות הם משדה שלו. ול"ל דאדרבה כיון דס"ד מהת"ל א"כ לא נתחייב כלל בהבאת בכורי' דבספק מ"ע וודאי אמרי' לקולא וא"כ ממילא חייבים בתו"מ זה אינו דהא ממצוות בכורים ליכ' למפטרי' מטעם ספיקא כיון דבכורים הוי מצו' דרמי' עלי' והרי נתחייב בכ"מ שהי' קרקע שלו רק דיש ספק אי הני בכורים הוי מקרקע שלו וממילא פטורי' מתו"מ או לא וכיון דס"ד מה"ת לקולא אזלינן לקולא דלמא זהו הקרקע שלו ופטורי' הני פירות מתו"מ וממילא שפי' מצי קרי. וא"כ א"ש אפי' אי אמרי' כדע' רש"י במס' גיטין כ"ה ע"א דלר' יוחנן נמי אין מחלופי' לגמרי רק לקיים מצוות יובל והדר שקלי' כמעיקר' משמע דלר' יוחנן נמי הוי ספק ומ"מ אסור לקרו' כיון דהוי ספיקא ממילא חיי' בתרומ' ואיכא חששא דלמא אתי לאפקעונהי אע"ג דל"ש למחזי כשקר' בספק אי יש לו קרקע כמ"ש ולכך לר' יוחנן לא הוי משכחת בכורים מה"ת רק משום דק"פ כקה"ג דמי ודוק:
פרק ו' יבואר עוד איזה כללים בקנין פירות ושיטות הפוסקים:
כב במס' יבמות ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה ר' יוחנן כתבו דאפי' למאן דס"ל כקה"ג דמי מ"מ לא אלים ק"פ לבטל קה"ג ולכך במכר הבן בנכסי אביו ולא מת הבן בחיי אביו שפיר מהני המכירה במס' ב"ב קל"ו. וכה"ג כתבו נמי התוס' מס' ב"ב נ' ע"א ד"ה קסבר לענין הא דאמרי' דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לאיש דלא ליבטל ק"פ דבעל את קנין הגוף של האשה עיי"ש. עוד מצינו שם בד"ה קנין פירות סברא לחלק היכא דהקנין פירות בא מכח שיש לו בו קה"ג כמו בעל שאוכל פירות נכסי אשתו דלא אלים כולו האי. כלומר וגבי מוכר עבדו ע"מ שישמשני שלשים יום דנשאר לו הקנין פירות ממעיקרא ולא ממי שהגוף שלו עכשיו וכן בכותב נכסיו לבנו דקנין פירות נשאר לו ממעיקרא עדיף הק"פ. עוד כתבו שם דהיכא דאינו אוכל פירות רק מדרבנן לא אמרי' כקה"ג. וכבר כתבנו בזה לעיל באות י"א בישוב קושי' המהר"ם ברבי ממס' ב"מ צ' עי"ש ועד"ז יש לתרץ קושי' התוס' כאן ד"ה לא שהקשו דהכא מסקי' דלר"י ק"פ כקה"ג דמי ובמס' ב"ק ס"ל גבי דין יום או יומים דראשון אינו בדין יום או יומים אלמא דק"פ לאו כקה"ג דמי ולכך כתבו התוס' דחוי' בעלמא הי' ועי' בתוס' מס' ב"ב נ' ע"ב בתוס' שם ועפ"י דברינו לעיל א"ש בס"ד דוודאי בלוקח שדה מאביו שאפשר שלעולם לא יפסיק הקנין שיש לו עכשיו שיבא לו בירוש' שפיר אמרי' כקה"ג דמי משא"כ במוכר עבדו שלאחר כלות הל' יום ידעינן בבירור שיצא מתחת ידו שפיר ס"ל לר' יהודא דק"פ שיש לו לראשון לא הוי כקה"ג ואינו בדין יום או יומים. ועי' בתוס' מס' גיטין כ"ה ע"ב ד"ה ר' יהודא מ"ש בשם רבינו יצחק דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא. ועי' ברמב"ם סוף פ"ב מהל' רוצח ושמירת נפש נמי משמע דס"ל דביום או יומים הכל תלוי בתחתיו וכספו ולכך פסק שם דשניהם ישלם בדין יום או יומים ודו"ק:
כג בתוס' ד"ה טבל וחולין הקשו לפרש"י דס"ל שם שאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחצי' חולין א"כ מה קאמר ר' יוסף דלא משכחת דמייתי בכורים הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בוודאי החצי בו או עכ"פ חלק דמחייב בבכורים והמותר מצי מקדיש לי' ועי' במהר"ש שכ' ליישב כיון, דמ"מ צריך להחזיר כל השדה לא קרינן בי' מן האדמה אשר נתת לי ועי' בשא"ר סי' צ' מ"ש בדברי תוס' אלו ולכאורה הי' מקום ליישב פרש"י דמשו"ה לא מצי מייתי בכורים דבאמת כל פרי ופרי שגדל בקרקע הוי חציו שלו וחציו של אחיו וכיון דאין לו פרי שלם לא מצי מייתי בכורים אמנם לקמן בסוף הסוגיא פרש"י ד"ה לקוחות הן דאין ברירה והוי כמו שהחליפו חלקיהם נראה מזה דרש"י מודה שם לדברי התוס' דכאן דאפש"ל שחלק של שותפו הגיע לו וחלקו לאחיו ואפשר דמשום קושי' התוס' חזר בו רש"י מפירושו לעיל. או די"ל דדווקא היכא ששניהם קונות איזה דבר שפי' י"ל שהשותפות חל בכל חלק וחלק. משא"כ בירוש' אע"ג דאין ברירה לידע אי הוא חלקו או לא מ"מ ל"ש לומר שבכל חלק וחלק שייכי' אהדדי כיון דמדרך הי' לחלוק ירושת'. משא"כ הכא בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות ולא נחתי אדעת' לחלוק דהכא משמע לישנא שעדיין הם בשותפות' שפיר אמרי' דבכל חטה וחטה שניהם שייכי' אהדדי דכל חטה יונק משניהם בשוה משא"כ באחים שחלקו כיון שחלקו לא אמרי' דשייכים אהדדי לגמרי רק דאינו מבורר אם זהו חלקו המגיע לו. זה הנ"ל ליישב דעת רש"י שלא יהיו נראי' כסותרי' דבריו דכאן גבי אחי' שחלקו כתב להדי' כדעת התוס' שכ' והוי כמו החליפו חלקיהם משמע שהדבר ספק אולי הגיע לידו חלקו של אחיו לגמרי וצ"ל כמ"ש דכיון דכבר נחתי לחלוק' הוי כנסתלקו זה מזה ולא שייכי אהדדי רק כיון דאין ברירה לא ידעינן איזהו חלקו המגיע לו ודו"ק היטב:
כד שיטת התוס' בסוגי' ד"ה אי לאו דלא קיי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי רק בכותב נכסיו לבנו משום דאבא לגבי ברי' אחולי אחיל כדאמרי' מס' ב"ב קל"ו ע"ב. אמנם דעת הר"מ בכל מקום כר"ל דק"פ לאו כקה"ג. ועי' בש"ע חו"מ סי' רנ"ו סעיף ה' לענין הכותב נכסיו לבנו ובסי' שמ"ו סעיף ט' לענין שאילה בבעלים ובשניהם פסק דק"פ לאו כקה"ג. ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ו נראה שמסופק אי הל' כשיטת התוס' דבכ"מ קיי"ל כר"י דכקה"ג דמי רק בכותב נכסיו לבנו קיי"ל דלאו כקה"ג דמי או כשאר פוסקים דבכ"מ קיי"ל לאו כקה"ג דמי. ועי' במל"מ פ"ד מהל' מלוה הלכה י"ד בד"ה ודע דלא אמרי' לאו כקה"ג דמי רק היכא שהפירות הי' רק לשעה כמו המוכר שדהו לפירו' ובתשלום הזמן יחזורו לבעלים אבל כל שאכיל' פירות הי' שלו לעולם רק שהקרן מוכרח להיות נשאר קיים כמו לענין מעות שהוקדש ליתן לענים הריוח כיון שהפירות שלהם לעולם לכ"ע ס"ל כקה"ג דמי והובא ג"כ בס' יד מלאכי כללי הדינים סי' תקמ"ז. ואין להקשות א"כ באחי' שחלקו אמאי חשבי' לק"פ הא גם שם לא יפסיק לעולם האכילת פירות דזהו אינו דהא מ"מ שדה זו לא ישאר אצלו לעולם. דהא צריך להחליף החלקים וממילא א"ש לדידן דישאר בקרקע שלו אע"פ שהי' ספק אם הי' שלו ואין לו רק אכילת פירות מ"מ כיון דלעולם אוכל הפירות אע"ג שאפשר שאין הגוף שלו כיון דאין ברירה בכה"ג ק"פ נמי חשיב כקה"ג עפ"י סברת המל"מ הנ"ל ולפי"ז צ"ל דלר' יוחנן צריכי' להחליף החלקים לגמרי דאלא"ה פשיט' דהוי כקה"ג לכ"ע כיון שאוכל הפירות תמיד ולעולם ולא הוי אמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י כיון דכ"ע מודי בכה"ג. ועי' עוד בס' ברוך טעם שהאריך בכמה אנפין לתרץ איך משכחת דמייתי בכורים לדידן ואין להאריך ודו"ק. ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ב סי' קנ"א מ"ש בזה ושם הביא ג"כ כמ"ש בס' מנחת חינוך ובס' ברוך טעם דאם יש להם רשות גבי אחי' שחלקו לחפור בגוף הקרקע חיש' לי' שפיר קה"ג וכבר הבאתי מזה לעיל באות ג' ודו"ק:
כה ובדין עבדי מלוג אי יוצאי' בשן ועי' לאיש כבר הבאתי לעיל באות כ"ב דברי התוס' מס' ב"ב נ' ע"א ד"ה קסבר דאפי' למאן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי אין יוצאי' בשן ועין לאיש דלא חשיב ק"פ דבעל להפקיע קה"ג של האשה ועי' בר"מ פ"ה מהל' עבדי' הלכה ט"ז שפסק נמי דאין יוצאי' לא לאיש ולא לאשה. והא דאינו יוצאי' לאשה אע"ג דק"פ דבעל לא חשיב כקה"ג וא"כ הו"ל לומר דיוצאים לאשה מ"מ בזהו אפשר לומר דאלמוה רבנן לשיעבוד' דבעל ע"ש במל"מ. ובש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ל"ח פסק נמי דעבדי מלוג אין יוצאי' בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ע"ש. ואפשר עוד לומר כיון דמה שהעבד יוצא בראשי אברים הי' קנס לכך אמרי' כל היכא שאינ' מיוחדי' לאחד אינו יוצא כלל דכל קנס הי' חידוש ואמרי' אולי לא חדשה התורה רק היכא שיש לו בו קה"ג וק"פ וא"כ בעבדי מלוג שאין לאיש ולא לאשה ק"פ וקה"ג דאיש יש לו ק"פ והאשה קה"ג אינו יוצא אפי' לאחד מהם ודו"ק:
בס"ד סימני סוגיא דק"פ יום ד' י"ד אייר פסח שני תרמ"ח לפ"ק: