אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער קניינים › שער א

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער קניינים · שער א

שער קניינים

שער א. ח"ת בסוגי' דתופס לבע"ח מס' ב"מ ט' ע"ב ומס' גיטין י"א ע"ב פסק א' נבאר שקל' וטרי' דגמר' בס"ד (א) במתני' הי' רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנו לו אמר אני זכיתי תחלה לא אמר כלום. והנה מתני' מתפרש בתרי גווני דלמאן דס"ל המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו מיירי מתני' דמוד' שהגביה לשם חבירו ואפ"ה כיון שהמציאה עדיי' בידו מצוי לחזור ולומר אני זכיתי בה לעצמי כלומר עכשיו אני זוכ' בה. אמנם אי ס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו צ"ל דמתני' דקתני דהמגביה זכה מיירי שאומר תחלה כך מוקמי' בגמר' לעולא אמנם לר' יוחנן דס"ל נמי בסוגי' המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו פריך הגמרא ממתני' ומשני דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכ' השטמ"ק דה"ה דהו"מ לתרץ גם לר"י דמתני' מיירי באמר תחלה רק דרבותא קמל"ן אפי' בלא אמר תחלה נמי קנה המגביה כיון שלא אמר זכה. אמנם קשה הא אפי' אי לא אמ"ל כלל נמי קנה למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ מאי בכך דלא אמר זכה וכן הקשה בשטמ"ק ונראה לי דהנה היכא שהגביה מעצמו לצורך חבירו נאמן אח"כ לומר משטה הייתי בך ולעצמי הגבהתי. רק כשא"ל חבירו להגביה לצורכו והגביה אינו נאמן לומר משטה וזכה חבירו עיין בסמ"ע סי' רס"ט ס"ק ט' ועיין בלבוש סי' שצ"ז. אמנם י"ל דע"כ לא אמרי' כשאמ"ל חבירו להגביה לצורכו דתי לא מצי לחזור היינו דווקא היכא שהמגביה ידע שהי' מציאה ולכך לא מצי לחזור משא"כ היכא שלא ידע כלל שהי' מציאה והי' סבור שנפל מיד חבירו ולכך הגביה לצורכו ואח"כ שת אל לבו שהי' מציאה וזיכה לעצמו בוודאי מצי לחזור דהי' מה שהי' מגביה לצורך חבירו היה בטעות שהי' סובר שהי' שלו וז"ש דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והייתי סבור כיון שאמרתי בלשון תנה היינו שנפל מידך ושלך היתה ועכשיו שאני יודע שהי' מציאה אזכה בה לעצמי בוודאי מצי לחזור. ומתורץ קושי' התוס' ד"ה דאמר תנה שהקשו הא ר"י ס"ל מס' גיטין כל האומר תני כאומר זכי דמי ולפימ"ש א"ש דהכא טוען המגביה כיון שלא אמ"ל זכה הי' סבור שאינו מציאה כלל ולכך הגביה אותה לצורך חבירו והוי הזכי' לחבירו בטעות ושפיר מצי לחזור משא"כ אם היה אומר לו זכה לי מיד הי' מרגיש שהי' מציאה. ואם אעפי"כ היה מגביה אותה לצורך חבירו שפיר קנה חבירו ולא מצי לחזור שוב ראיתי שכה"ג הבי' השטמ"ק בשם הרא"ש ועלה בידינו לבאר עפ"י שיטת הפוסקים לחלק בין היכא שא"ל להגביה דלא מצי לחזור ובין היכא שמגביה מעצמו לחבירו דמצי לומר משטה הייתי בך ודוק:

ב אח"כ הבי' הגמרא פלוגת' דר"א ורבנן גבי מי שלקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר"א אומר זכ' לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון וס"ל לעולא דכ"ע ס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והא דחכמי' ס"ל דלא זכה העני היינו משום דבמציאה שפי' מצי לזכות לחבירו משום מגו דאי בעי זכ' לנפשי' זכ' נמי לחברי' משא"כ בפאה דמיירי בעשיר דלא מצי לזכות לנפשי' בפאה לא זכה ור"א ס"ל דאמרי' אפי' תרי מגו מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי' אמנם ר"נ ס"ל לקמן בסוגי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ממתני' דאמר אני זכיתי בה זכה בה ע"כ ס"ל דאפי' מעני לעני נמי ס"ל לרבנן דלא קנה ור"א אפשר דס"ל דאפי' מעשיר לעני קנה עיין בשטמ"ק שכ' כן בדעת רש"י אליבא דר"נ דרוצה לומר דפליגי אפי' במעני לעני וה"ה מעשיר נמי ס"ל לר"א דזכה לו או דס"ל דאפי' תרי מגו נמי אמרי' ולרבנן ס"ל דאפי' חד מגו נמי לא אמרינן. או כמ"ש התוס' דפליגי בתופס לבע"ח דר"א ס"ל תופס לבע"ח קנה ורבנן ס"ל דל"ק דרב חסד' במס' גיטין נמי ס"ל דלר"א תופס לבע"ח קנה ור"נ דמדמי מציאה לתוס' לבע"ח אע"ג דאין כאן במציאה הפסד ועוד דהא לא זכה בה אדם מעולם כמ"ש הריטב"א והשטמ"ק בשם הרמב"ן ומ"מ ס"ל לר"נ דהוי כמו תופס לבע"ח שמפסיד ממש החוב. וה"ה פאה נמי הוי תופס לבע"ח לר"נ ורב חסד' אמנם לר' יוחנן דס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה והקשו התוס' והראשונים דר' יוחנן אדר' יוחנן ומתרץ הרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח כיון שלא זכה בה שום אדם וא"כ ה"ה פיאה נמי לא הוי תופס לבע"ח שהרי עדיין לא זכה בה שום עני: (ג) והנה על ר' יוחנן דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה נאמרו בזה שני תירוצים תירוץ האחד מ"ש הרמב"ן דכאן לא הוי חב לאחרי' במציאה שלא זכה בה עדיין שום אדם ועוד תירצו התוס' והר"ן דבמציאה שאני משום מגו דזכי לנפשי'. ונ"מ יש בין הני תירוצים דלתירוץ התוס' דהטעם גבי מציאה דקנה חבירו משום דאי בעי זכה לנפשי' א"כ ה"ה בתופס לבע"ח היכא שחיי' הלוה גם לתופ' שפיר מצי שתפוס לחבירו דשייך מגו דזכ' לנפשי' וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ק"ה שהיכא שחיי' להתופס שפיר מצי לתפוס לחבירו מטעם מגו דזכ' לנפשי'. וכן משמע לכאורה מדברי הר"מ פ"כ מהלכ' מלוה הלכה ב' שכ' קדם אחד משאר בני אדם ותפס מטלטלי' לאחד מהבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבע"ח וכו' משמע דווקא היכא שאין חייב להתופס שהרי כתב דלכך נקט אחד משאר בני אדם כלומר שאינו חייב כלל להתופס משא"כ אחד מבע"ח שפי' מצי לתפוס לבע"ח חבירו במגו דאי בעי זכה לנפשי'. אמנם לתירוץ הרמב"ן דבמציאה משו"ה קנה חבירו שאין כאן חוב לשום אדם א"כ י"ל דבתופס לבע"ח כיון דשם מקרי חוב שמפסיד מה שלוה בכה"ג אין יכול לתפוס אפי' היכא שחייב לתופס נמי דהא מ"מ אין לו כח להפסיד לאחרים ולא אמרינן מגו דזכ' לנפשיה דבמציאה אין הטעם משום דמגו אי בעי זכ' לנפשי' רק דבמציא' לא הוי חוב כלל לדעת הרמב"ן וכן כ' השטמ"ק דלדעת הרמב"ן בתופס לבע"ח אפי' אם הי' חיי' להתופס ג"כ לא קנה דלא אמרינן מגו דזכ' לנפשי' עיין בסוף הסוגי' בש"מ ד"ה ולענין פסק הלכה:

ד ויש נ"מ נמי בין תירוץ התוס' ובין תירוץ הרמב"ן לענין פאה במעשיר לעני דלתירוץ הרמב"ן דס"ל דמציאה שלא זכה בה לא מקרי חוב כלל א"כ ה"ה פאה לא מקרי חוב ושפיר זכה אפי' מעשיר לעני [זולת אי הו"א כמ"ש במס' גיטין י"ב דגבי פאה איכא אזהר' מלא תלקט לעני] אמנם לתירוץ התוס' דבמציאה הטעם משום דמגו דאי בעי זכ' לנפשי' א"כ גבי פאה מעשיר לעני דלא שייך מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרינן לא מצי לזכיות בפאה והנה יש לעיין לדעת הרמב"ן דכל שאין לו הפסד ממש כמו גבי בע"ח לא מקרי חב לאחרי' א"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכו העני. דבשלמא לשיטת התוס' דבמציאה רק משו"ה קנה חבירו משום מגו דזכי לנפשי' א"כ י"ל דבפאה דאמרי רבנן דלא זכ' מיירי בעשי' לעני דל"ש מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרי'. אמנם לדעת הרמב"ן אליבא דר"י קשה ממתני' דמס' פאה אמאי לא זכ' העני לרבנן וצ"ל דס"ל דרשא דלא תלקט לעני. וא"כ לדעת הרמב"ן פליגי ר"נ ור' יוחנן דר"נ ס"ל דמציאה מקרי חוב כמו שאר תופס לבע"ח ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי חוב. והנה לר"נ דס"ל דמציאה הוי חוב כמו בשאר תופס לבע"ח דמדמה להו אהדדי וא"כ פאה נמי מקרי חוב וע"כ דס"ל לר"א אליבא דר"נ תופס לבע"ח קנה. אמנם אליבא דר"י ר"א נמי מצי סובר תופס לבע"ח לא קנה והא דזכ' בפאה משום דלא הוי חוב כ"כ כיון שלא זכה בה שום אדם. ורבנן דס"ל דלא זכ' העני ע"כ משום דס"ל הדרשא דלא תלקט לעני ולקמן יבואר עוד בס"ד: (ה) ויש להסביר עפ"י תירוץ הרמב"ן דר"נ מדמי מציאה לבע"ח דהוי כתופס לבע"ח במציאה נמי ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח. י"ל דר"נ ור"י אזלי לשיטתיהו דז"ל השטמ"ק שם אבל גבי ב"ח כיון דהי' חייב לו ונכסוהי אינון ערבי' בי' מי שמוציאו מרשותו ושיעבודו חב הי' לו ומשו"ה קיי"ל התם בחוב לא קנה ובמציאה קנה. עכ"ל עיי"ש בד"ה אמר רחב"א אמר ר' יוחנן וא"כ י"ל וודאי למאן דס"ל שיעבוד' דאוריית' י"ל דתופס לבע"ח הוי חוב גמור לאחרים שהרי מפסיד אות' ממונו ולא קנה משא"כ במציא' אמנם מאן דס"ל של"ד ולדעת הפוסקים סוף מס' ב"ב דאפי' עני' דידי' ליכא שיעבוד' כלל ורק משום מצוות פריעת בע"ח כופינ' לי' לשלם מנכסי' אבל אין לו שיעבו' כלל על הנכסי'. א"כ כל הנכסי' אשר גובה מן הלוה הי' רק כמו מציאה דהא אין לו באמת שום שיעבו' על נכסי הלוה וא"כ שפי' כמו דבחוב לא מהני בתופס לאחרים דהוי חב לאחרים ה"ה במציאה דמ"ש. וא"כ א"ש דר' יוחנן לשיטתו דס"ל שיעבודא דאורייתא שפיר איכא חילוק בין מציאה לחוב כמ"ש הרמב"ן. משא"כ ר"נ דס"ל של"ד עיין תוס' מס' ב"ק י"ב ע"א ד"ה אנא מתנית' א"כ כמו דבחוב הוי חב לאחרים ה"נ במציאה הוי חב לאחרים דהא בחוב נמי אין לו שיעבוד על הנכסים ודוק היטב:

פרק ב' נבאר בס"ד שיטת רש"י בתופס לבע"ח (ו) דעת רש"י הא דתופס לבע"ח ל"ק היינו דווקא כשלא עשאו שליח משא"כ בשליח קנה כך פרש"י להדי' בסוגי' שכ' מאחר שלא עשאו הנושא שליח לתפוס משמע הא בעשאו שליח קנה וכן כ' במס' גיטין ד"ה התופס לבע"ח אדם מן השוק התופס וכו' ומה בעי בזה במ"ש אדם מן השוק משמע וודאי דדווקא באדם דעלמא שאינו שליח אבל בשליח קנה. והנה יש כחן ד' קושיות על רש"י א' הקשו התוס' במס' גיטין דא"כ אפי' לא עשאו שליח נמי דהא זכי' הי' מטעם שליחות עי"ש בד"ה התופס. ב' הקשו מיימר בר חשו מס' כתובות פ"ד ע"ב דאמ"ל לשלוחי זיל תפיס לי ואפ"ה אמרו לי' ר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע דהו"ל תופס לבע"ח. ג' קשה ממתני' דאמ"ל תנה לי שעשאו שליח ואפ"ה מדייק ר"נ דהמגביה מציא' לחבירו ל"ק משו' תופס לבע"ח. ד' מאי מקשה רבא לר"נ מפועל הא התם עשאו שליח. ועי' בש"כ סי' ק"ה ס"ק ב' שכ' דרש"י דכ' דע"י שליח מהני היינו בשליח בשכר דהוי כפועל ועי' בתומים שם שכתב דרש"י הוכיח באמת הך דינא דשליח מהני מתירוץ הגמרא דפועל שאני דידו כידו וס"ל לרש"י דה"ה שליח בחנם נמי דמ"ש דהא מצי אמ"ל הריני כאילו התקבלתי וא"כ ל"ק על רש"י מה הקשה רבא לר"נ מפועל דהתם הוי שליח דרש"י הוכיח זה רק למסקנת הגמרא דפועל שאני ואמרי' דה"ה שליח נמי. ועי' בס' מג"ש שם במס' כתובות שכתב דרש"י לא קאמר דע"י שליח מהני רק היכא שאמר זכה לו דהוי ידו כידו וא"כ ל"ק על רש"י ממתני' דעשאו שליח ואפ"ה לא מהני דבמתני' לא אמר רק תנה לי. ועי' בשטמ"ק כתב דרש"י לא ס"ל דע"י שליח מהני רק למאן דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: ועי' בס' מלא הרועים שכ' דוודאי אי ס"ל ש"ד אין יכול לתפוס ע"י שליח נמי דאין לו כח להפסיד שיעבודו של חבירו. וא"כ במס' כתובות ר"פ ור' הונא ברי' דר"י ס"ל ש"ד שפיר אמרי' שם דע"י שליח נמי אין יכול לתפוס אמנם הכא לר"נ דס"ל של"ד שפיר מהני ע"י שליח. ולע"ד נראה דרש"י קאמר להדי' אפי' למאן דס"ל ש"ד נמי יכול לתפוס ע"י שליח. דהא במס' גיטין שם הביא הגמ' הך דינא דתופס לבע"ח בשם ר' יוחנן ור' יוחנן ס"ל ש"ד ואפ"ה כתב שם רש"י אדם מן השוק התופס וכו' משמע הא שליח מהני אפי' לר' יוחנן דס"ל ש"ד וא"כ ליתא להך חילוק'. וא"כ קשה כל הני קושיות שהבאתי על רש"י:

ז ונ"ל לתרץ קודם ב' קושיות האחרונים דהיינו מאי פריך רבא מפועל וכן במתני' דמיירי נמי בעשאו שליח. דהנה התומי' מדקדק כיון דר"נ ור"ח אמרו תרווייהו המגביה מציא' לחבירו ל"ק חבירו אמאי מקשה רבא רק לר"נ ולא לר' חסדא. ונ"ל דמזה הכריח רש"י דינו דלר"ח וודאי י"ל דיש חילוק בין ע"י שליח או לא וא"כ לא קשה מפועל ולא הי' מצי להקשות לר' חסדא. אמנם ר"נ דאמר ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלו וס"ל להכריח ממתני' דמגביה מציא' ל"ק חבירו ואפי' ע"י שליח נמי וא"כ ע"כ לא ס"ל לר"נ החילוק בין ע"י שליח או שלא ע"י שליח וא"כ שפיר הקשה מפועל. וע"ז השיב לו ר"נ פועל שאני כלומר דפועל עדיף משליח גרידא ועי' בס' מחנה אפרים הלכו' שלוחי' סי' י"א ובס' רי"ט אלגאזי פ"ד מס' בכורות ס"ק נ'. ורב חסדא באמת ס"ל הא דלא קנה חבירו הי' רק בלא עשאו שליח ולכך לא מקשה ורב חסדא וא"כ הפירוש בגמרא כך הי' ר"נ ור"ח דאמרו תרווייהו וכו' כלומר הך דינא דל"ק חבירו ס"ל לתרווייהו מ"מ לא מחד טעמא דלרב חסדא אפש"ל דרק בלא עשאו שליח ל"ק וא"כ לא קשה לר"ח מפועל ולר"נ דס"ל במתני' נמי המגביה מציא' ל"ק חבירו אע"ג דעשאו שליח ס"ל ע"כ דאפי' ע"י שליח נמי ל"ק ולכך הקשה רבא רק לר"נ ולא לר"ח. וא"כ ל"ק על רש"י ממתני' דעשאו שליח דר"נ ס"ל באמת דלא מהני אפי' ע"י שליח נמי. אמנם לר"ח שפיר יש לחלק בהכי בין שליח ללא עשאו שליח. והנה התוס' דלא ס"ל כרש"י דע"י שליח מהני כתבו בד"ה ולימא מר מעני לעני דר"נ ס"ל כמו רב חסדא כלומר דלרב חסדא נמי ל"ק חבירו בכל גוונא כמו לר"נ אמנם רש"י ס"ל מכח דרבא לא הקשה על רב חסדא דלר"ח יש חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ודו"ק:

ח ומה שהקשו התוס' דבלא עשאו שליח נמי הו"ל זכי' מטעם שליחות יש לתרץ דהנה כבר הבאתי בכמה מקומות בס"ד מ"ש בס' שנות חיים סי' קצ"ח דענין שליחות הי' על תרי גוונא האחד מה שהמשלח מוסר כחו לשליח. השני הי' דבשעת שהשליח עושה הוי כאילו עשה המשלח והשליח מוסר כחו ודעתו להמשלח. והנה רש"י נמי ס"ל כמ"ש הרא"ש דלאו כל כמיני' לעשות שליח ולחוב לאחרים אמנם כן היינו דווקא היכא שהשליח עושה מעצמו בלא צוי המשלח שפיר אמרי' דע"כ נתנה התורה כח וזכות לכל אדם שיוכל לעשות עצמו כאילו הי' במקום חבירו ממש כמ"ש הר"נ במס' גיטין גבי התופש לבע"ח דווקא היכא שהי' רק זכות גרידא וליכא חוב לשום אדם בזה משא"כ שהדבר שהי' רוצה לעשות עצמו הי' רק זכות לאחד וחובה לאחד לא אמרי' דיש לו כח למסור דעתו לחבירו ועיין בסמ"ע סי' ק"ה ס"ק א' משא"כ היכא שהמשלח ציוה לו לתפוס דאז חל ענין השליחות מכח דעת המשלח. ועל המשלח ליכא למימר דאין לו כח כיון שחב לאחרים דהא הוא יש לו כח לתפוס ולא אכפת לי' במה שהי' חוב לאחרים כיון דלעצמו הי' תופס א"כ כשעושה השליח הרי השליח הי' תופס בכח ורשות המשלח שפי' מהני. רק כשתופס מעצמו א"כ הוי ענין השליחות מה שהוא מוסר דעתו וכחו למשלח וכה"ג היכא שמגיע עי"ז חוב לאחרים לא נתנה לו התורה כח שיהי' לו רשות לזכות לזה ולחוב לזה וא"ש דעת רש"י דאע"ג דשליח מהני אפי' בשחב לאחרים דהוי כמשלח ממש. מ"מ זכי' מטעם שליחות לא מהני במקום שחב לאחרים ודוק. וא"כ לא נשאר להקשות על רש"י רק מעובד' דיימר בר חשו במס' כתובות דשם מוכח להדיא דע"י שליח נמי לא מהני:

ט ונ"ל דהנה אפי' לדעת רש"י דע"י שליח יכול לתפוס מ"מ י"ל דהיינו דווקא היכא שכבר הגיע זמן הפרעון דמדינ' חייב לו הלוה שפי' יכול לתפוס ע"י שליח משא"כ בלא הגיע זמן הפרעון דאז מדינ' אין חיי' לו הלוה כלל א"כ אע"ג דבעצמו יכול לגבות היכא שרואה שהלוה גברא דמפסיד נכסי וכל עיקר תקנ' דיכול לתפוס היכא שאינו חב לאחרים בכה"ג מיירי בגברא דמפסיד נכסי כמ"ש הר"נ במס' גיטין בשם הרי"ף בשו"ת ועיין בסמ"ע סי' צ"ז סוף ס"ק מ"ד מ"מ ע"י שליח רש"י נמי מודה דאינו יכול לתפוס כיון דמדינ' לית לי' כלום על הלוה שלא הגיע עדיין זמן הפרעון. והנה יל"ד במס' כתובות דר"פ ור"ה ברי' דר"י דתפסי אנהו ואיך עשו שלא כדין הא מדינ' הי' להו לגבות בשוה דמשו"ה כתב הפ"י דאפי' ע"י שליח לא מהני בתופס לבע"מ משום דהוי דבר עבירה כיון דאפי' אב תופס בעצמו עושה שלא כדין דמדינ' חולקים בשוה ואין שליח לד"ע ועיין בס' קצה"ח סי' ק"ה ובס' נתיבות המשפט שם ס"ק ב' שכתב נמי הכי בדברי הפנ"י דע"י שליח לא מהני משום דאין שלד"ע דמדינ' הי' להם לגבות בשוה ועיין בחוה"מ סי' ק"ד סעי' ג' משמע נמי דמדינ' עושה עולה אפי' כשהי' בעצמו תופס וא"כ איך עשו ר"פ ור"ה ברי' דר"י שלא כדין וצ"ל דשם הי' לא הגיע עדיין זמן הפרעון ליימר בר חשו ולכך לא אמרי' דמדינ' חולקים בשוה דרק אות' שהגיע זמ"פ יש להם ליטול חלק בשוה אבל אותם שלא הגיע זמ"פ אין להם ליטול כנגד הבע"ח שכבר הגיע זמ"פ ועיין בחו"מ סי' ק"ד ובקצה"ח שם ס"ק ב' ובתומי' סי' ק"ה סו' ס"ק ד' ודוק ואפי' לדעת הטור סי' ק"ה דפליג על הר"פ שם וס"ל דאפי' תוך זמ"פ מהני תפיס' במקום שאינו חב לאחרי' מ"מ בדעת רש"י דע"י שליח מהני אפי' במקום שחב לאחרים שפי' י"ל דבזה ס"ל כהר"פ שם דדווקא אם כבר הגיע זמ"פ אבל לא קודם שהגיע זמ"פ אין יכול לתפוס אפי' ע"י שליח לדעת רש"י נמי ומדוייק נמי הלשון במס' כתובות דקאמר יימר בר חשו הוי מסיק זוזי בההוא גבר' וכו' ולא קאמר דההוא גבר' שהי' חיי' ליימר בר חשו וע"כ דהגמרא רוצה לאשמעי' דיימר בר חשו הוי מסיק בי' אבל האי גבר' באמת לא הי' חייב לו עוד שלא הגיע זמ"פ עדיין ובהכי א"ש דשם כתב רש"י דלאו כל כמיני' לחוב לזה ולזכות לזה וכאן במס' ב"מ לא כתב רש"י רק דלא כל כמיני' שיהי' חב לאחרי' ולא כתב ולזכו' לזה. ולפימ"ש א"ש דלשון לזכות לא שייך רק היכא שנותני' לו איזה דבר שאין מגיע לו מה"ד שפי' מקרי זכות והלכך א"ש דשם במס' כתובות דע"כ מיירי שלא הגיע עדיין זמן הפרעון ליימר בר חשו דאלא"ה לא היו תפסי ר"פ ור"ה ברי' דר"י והיו חולקי' בשוה לכך נקט ולזכות לזה משא"כ הכא במס' ב"מ דרש"י מיירי בשהגיע זמ"פ דומי' דמגביה מציאה דלא שייך לומר דלא מטא זמני' לא נקט רש"י לזכות לזה. רק דלא כל כמיני' לחוב לאחרים וא"כ א"ש דשם שפיר לא מהני תפיס' אפי' בעשאו שליח כיון דהוכחנו דמיירי בשלא הגיע זמ"פ ואין לו מדינ' כלל שפי' לא מצי משוי שליח משא"כ בשהגיע זמ"פ דכבר נתחייב לו הלוה מדינ' שפי' מצי שליח נמי משוי. ועיין בשטמ"ק בסוגי' כתב דשליח הו"ל כמורשה וא"כ י"ל דהיכא שלא הגיע זמ"פ אינו יכול להרשות עליו ועיין במס' ב"ק ע' ע"א. ושם במס' כתובות בשטמ"ק כתב לחלק היכ' שעש' שליח בעדים מהני ושם מיירי שעשאו שלא בעדים וזה שאמרו לו אתיי' תופס לבע"ח כלומר כיון שאין עדים שעשה אותך שליח אמנם מסתימת לשון רש"י לא משמע שיהי' כוונתו לחלק בין היכא שעשאו בעדים או שלא בעדים. אמנם הא וודאי י"ל דשם מיירי בשלא הגיע זמ"פ כמ"ש ראי' לזה מסוגי' דשם ודוק:

י עוד י"ל באופן אחר לתרץ דברי רש"י דלא תקש' מיימר בר חשו. דהנה השטמ"ק הקשה מאי קאמרו ר"נ ור"ח המגביה מציאה לא קנה חבירו מ"ט הו"ל תופס לבע"ח ומאי טעם הי' זה ואי נימא באמת המגביה מציאה קנה חבירו נימא נמי דתופס לבע"ח נמי קנה. ואיך מכריח הדבר מעצמו. ואי נימא דבתופס לבע"ח כיון שיש הפסד גמור בוודאי הסברא נותנ' דלא מצי לתפוס לחוב לאחרים א"כ גדלה הקושי' מאי ראי' מבע"ח למציאה עי"ש. ונ"ל לתרץ דר"נ ור"ח הכי קאמרי דהנה בכל אחד מהני דהיינו במציא' ובע"ח יש באחד מה שאין בחבירו דבמציא' לא הוי חוב גמור דהא לא וכה בה עדיין שום אדם כמ"ש לעי' באות ב' בשם הרמב"ן ולעומת זה יש הפסד ברור דמכיון דחזינן לי' להפסד לחבירו מה שאין מגביה המציאה אעפ"י שאינו רק מעניני' הריוח. הו"ל היזק ברור דהא אחר שוב לא יוכל לזכות בה לעולם. והנה בחוב יש מקום לומר דהוי הפסד טפי כיון שמפסיד ממונו שלשה בו. ולעומת זה י"ל דאין החוב ברור כ"כ דהא מ"מ הבע"ח לא נפקע משיעבודו לגמרי ואם תשיג יד הלוה עדיין חיי' לו לשלם כבראשונ' ואין החוב והפסד של חבירו ברור כ"כ ואפ"ה אמרי' דלא קנה ושקולי' הם לענין זה דבמציא' שאין כ"כ חוב כיון שאין מפסיד מכיסו מ"מ הרי ההפסד ברור דתו לא יוכל לזכות לעולם במציאה משא"כ בחובו לא נפקע שיעבודו עדיין לגמרי וכיון שבכל אחד יש סברא לומר דהוי טפי חוב והפסד מחברי' אמרי' דשקולי' הם ושפיר ילפינן מציאה מחוב דהוי חב לאחרי' ודוק כנ"ל ברור בכוונת דברי ר"נ ור"ח ליישב קושי' השטמ"ק. והנה לפימ"ש א"ש דעת רש"י דמשו"ה ס"ל דע"י שליח מהני תפיסה ולא אמרי' אין שליח לד"ע כמ"ש הפנ"י דס"ל לרש"י דע"כ לא אמרי' אין שלד"ע רק היכא שהאיסור ברור משא"כ הכא אילו ידעינן בבירור שעדיין תשיג יד הלוה לשום גם לשארי בע"ח לא הוי כאן איסור כלל משו"ה ל"ש לומר אין שלד"ע כיון דאין כאן איסור ברור כלומר שאין כאן הפסד ברור דדלמא ישיג עדיין ידי הלוה לשלם לו ודו"ק היטב:

אמנם כן ה"ד היכא שהלוה עדיין בחיי' דתקותו לא חדלה דלמא תשיג ידו א"כ אין כאן הפסד ברור לא אמרי' אין שלד"ע משא"כ היכא שמת הלוה ולא שביק נכסי לשלם לכל בע"ח א"כ וודא' החוב והפסד לשאר בע"ח ברור דתו לא יגבו לעולם מה שחייב להם רש"י נמי מודה לסברת הפנ"י דאין שלד"ע ולא מהני שליח נמי וא"כ א"ש ביימר בר חשו דשם מת הלוה שפיר אמרי' דאפי' שליח לא מצי לתפוס דאין שלד"ע כסברת הפנ"י ועי"ש בחי' הפלא"ה מה שרוצה לומר בדעת רש"י דתפיס' השליח לא מהני רק שלא יפסיד מה שמגיע לחלקו וא"כ במציאה שאין לו חלק בו באמת לא מהני אפי' ע"י שליח. אמנם לפי"ז היה לנו לומר דיימר בר חשו זכה עכ"פ מה שהי' מגיע לחלקו ואין זה במשמעות הסוגי' שם והפלאה בעצמו הרגיש שם בזה לכך נ"ל העיקר מ"ש דהתם שההפסד ברור רש"י נמי מודה דלא מהני שליח דאין שליח לד"ע כסברת הפנ"י ודו"ק היטב:

פרק ג' נבאר בס"ד דברי המרדכי פ"ק דמס' גיטין:

יא המרדכי נסתפק שם אי פועל יכול לתפוס בחוב לבע"ה במקום שחב לאחרים וכתב התומי' סי' ק"ה ס"ק א' הא מגמרא מוכח לכאורה להדי' דפועל ידו כיד בע"ה וכתב שם דספיקו של המרדכי הי' אולי לא אמרינן פועל כיד בע"ה רק היכא שמצי לזכות לעצמו ג"כ ועי' בנתה"מ ס"ק ב' בסי' ק"ה. והנה בס' מחנה אפרים הלכות שלוחי' סי' י"א כתב לדינא דפועל ידו כיד בע"ה מסוגיא דהכא דמסקינן שאני פועל דהוי כיד בע"ה ולכאורה אין ראי' מהך דהכא דלמא הכא שאני דיש לו יד לזכות במציאה כמ"ש התומי' משא"כ שם במעקה שהביא המח"א שיוכל הישראל לברך מה שעושה פועל הגוי דאין לו שום צד במצוה ההוא אך יהי' מוכח דהוי כיד בע"ה ועי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ח"ב סי' רי"ג שהאריך בהך דינ' דבעל מחנה אפרים שהבאתי ונ"ל לקיים דברי הבעל מח"א להוכיח משיטת הפוסקים דהך דינ' דפועל ידו כיד בע"ה ועדיף משליח דעלמא הי' מוכרח ובזה יהי' נכון ג"כ מה שנסתפק המרדכי אי בפועל מהני תפיס' לחוב לאחרים דהנה כבר הבאתי לעיל באות א' דאיכא ב' תירוצים על הקושי' שהקשו הראשונים לר"י דס"ל תופס לבע"ח ל"ק וס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה או דבמצוה שאני מגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ ה"ה בחוב היכא שחייב להתופס ג"כ מהני תפיס' במגו דזכי לנפשי' עי' במרדכי פ"ק דמס' גיטין בדינ' דתופס לבע"ח תירוץ השני מ"ש הרמב"ן והריטב"א הביאו דמציאה לא מקרי חוב לאחרים כיון שלא זכה עדיין שום אדם וא"כ להך תירוצ' אינו מוכח כלל דאמרי' מגו דזכי לנפשי' וא"כ י"ל אפי' היכא שחייב הלוה להתופס ג"כ לא מהני תפיס' כיון דבבע"ח איכא חובה. ומעתה י"ל דבהני ב' תירוצים תלי' הך דינ' אי הך תירוצא דמשני הגמ' לר"נ דשאני פועל אי יהי' מוכרח לדידן נמי. דהנה אנן קיי"ל מציא' פועל לבע"ה כהך ברייתא היכא ששכרו ללקט מציאות ועי' בחו"מ סי' ע"ב סעיף ג' והנה קשה קושי' הראשונים הא הו"ל תופס לבע"ח וכאן לא שייך לתרץ מגו דזכ' לנפשי' כמ"ש הראשונים לענין מגביה מציאה לחבירו דבשלמא במגביה מציאה שבאמת רוצה לזכות לחבירו שפי' י"ל דמצי זכה לי' משום דאי בעי זכ' לנפשי' אבל גבי פועל דחמרי' מציאתו לבע"ה דמיירי היכא שהוא רוצה לזכות לעצמו דומי' דרישא בזמן שאמ"ל נכש עמי היום דמציאתו לעצמו דהיינו שזוכה לעצמו ה"נ בסיפא דמציאתו לבע"ה מיירי אפי' שהפועל רוצה לזכו' לעצמו וא"כ איך נימא דזכ' בע"ה מכח מגו דאי בעי זכ' לנפשי' כיון דבאמת רוצה לזכות לעצמו ואנן לא שבקי' לי' ואיך יוכל לזכות בעה"ב מכחו דכל ענין מגו דזכ' לנפשי' הי' רק דמשו"ה מצי לזכות לבע"ה ויש לו כח לזכות לו והיינו דווקא היכא שבאמת רוצה לזכות לו משא"כ אם אינו רוצה לזכות לו האיך יזכה בעה"ב מטעם מגו דזכה לנפשי' והכי ריהטא לישנ' דגמ' מגו דזכ' לנפשי' זכ' נמי לחברא כלומר מצי לזכות לחבירו נמי משא"כ בפועל כיון דל"ש זכ' לחברי' דהא הוא אינו רוצה לזכות לו כלל מה מהני מגו דאי בעי זכה לנפשי' אפי' אי הוי אמרי' תרי מגו כלומר מגו דאי בעי הדר משכירותו ואי בעי זכ' לנפשי' מ"מ הרי אין רוצה לזכות לחבירו ודו"ק וא"כ קשה הא הו"ל תופס לבע"ח ואיך זכה הבע"ה וע"כ צ"ל דפועל הוי ידו כיד בעה"ב ממש וא"צ כלל לטעם מגו ושפיר זכה הבע"ה ומהתימא לו על התומי' והנתיבות שלא נחתו להך סברא דבפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה ומגו דזכה לנפשי' לא שייך רק היכא שבאמת רוצה לזכות לחבירו אבל כאן שהוא רוצה לזכות לעצמו איך נימא דהבע"ה זכה מכחו והוא אינו רוצה כלל לזכות לו וע"כ רק משו"ה זכה בע"ה כתירוצ' דגמ' דפועל ידו כיד בע"ה והוי כמו בעבד כנעני דאמרי' מס' ב"מ צ"ו דידו כיד רבו לענין שאיל' בבעלים והכי קיי"ל בחו"מ סי' שמ"ו סעיף ו' אע"ג דע"י שליח לא מקרי שאולה בבעלי' לדעת הרי"ף והר"מ ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו מ"מ עבד הוי כבעלים ממש וא"כ ה"ה פועל כמ"ש בס' שטמ"ק דשכירות ליומי' ממכר הי' ועי' היטב ברי"ט אלגאזי למס' בכורות פ"ד ס"ק נ' שהאריך בזה וא"כ כיון שמוכרח לומר גבי פועל דידו כיד בע"ה שפיר מהני לתפוס בחוב נמי אפי' במקום שחב לאחרים:

יב אמנם כן היינו דווקא להך תירוצא דאמרי' דבמציאה משו"ה קנה משום מגו דזכה לנפשי' וא"כ בפועל שאינו רוצה לזכות לבע"ה לא שייך הך טעמא כמ"ש וע"כ מוכח דפועל ידו כבע"ה ממש משא"כ אי אמרי' כמה שתירץ הרמב"ן דמציא' לא מקרי חוב כלל א"כ שפיר י"ל דע"כ לא מסקינן בגמ' דפועל ידו כיד בע"ה רק לר"נ דס"ל דמציא' הוי נמי תופס לבע"ח כמו בחוב ממש וא"כ קשה מפועל וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש. משא"כ לדידן דס"ל דמציא' לא הוי חוב כלל וא"כ ל"ק מברייתא דמציא' פועל לבע"ה משום דהתם לא מקרי חב לאחרים דמציאה לא הוי חוב. ולפי"ז בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס. ובזה באמת נסתפק המרדכי דאי ס"ל הטעם במגביה מציאה דקני רק משום מגו דזכה לנפשי' משא"כ היכא דלא הי' שייך מגו דזכה לנפשי' הוי מציאה כמו חוב דעלמא וא"כ קשה מברייתא דפועל דשם לא שייך מגו דזכה לנפשי' כמ"ש באות הקודם וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש וא"כ בחוב נמי מצי לתפוס אפי' לשיט' דשליח לא מהני מ"מ פועל עדיף משליח משא"כ אי ס"ל כתירוץ הרמב"ן דמציאה לא הוי חוב א"כ ל"ק ממציאת פועל דגבי מציאה ל"ש תופס לבע"ח וא"כ בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס ולא אמרי' דפועל כיד בע"ה רק לר"נ דלא מחלק בין מציאה לחוב וזה הי' ספיקו של המרדכי כאיז' מן התירוצים קיי"ל או כתירוץ הרמב"ן או כתירוץ ר"ח במרדכי:

יג וא"כ יפה כתב הבעל מח"א דכיון דדעת הר"מ פ"ב מהל' מלוה והמחבר כתב להדי' בסי' ק"ה דהיכא שהלוה חייב לתופס מהני התפיס' וע"כ צ"ל דס"ל כתירוץ הר"ת דבאמת מציאה נמי הוי חוב רק במציאה מהני משום מגו דזכה לנפשי' והלכך בחוב נמי היכא שהלוה חייב לתופס מצי לתפוס במגו דזכה לנפשי' וא"כ ישאר הקושי' מ"ט אמרי' גבי פועל נמי מציאתו לבע"ה הא בפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה כלל וע"כ דפועל ידו כיד בע"ה וכמה דמשני הגמ' לר"נ ה"ה לדידן נמי הוצרכ' גבי פועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' לומר דפועל הוי כבע"ה ממש ולכך שפיר פסק המח"א דפועל הוי כבע"ה ממש דמשיטת הפוסקים דנקטו הטעם דמגביה מציאה דקנה חבירו משום מגו דזכה לנפשי' וע"כ בפועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' אמרי' דהוי כבע"ה ממש ודו"ק:

ודא דבאמת לא ס"ל להפוסקים. כהרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח דלא הוי חוב ממש י"ל דכבר כתבנו לעיל באות ד' דאי אמרי' מציאה לא הוי חוב א"כ פאה נמי לא מקרי חוב וא"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכה העני. ולומר משום דכתיב לא תלקט לעני כמ"ש הגמ' מס' גיטין י"ב לא הי' ניחא להו להני פוסקים דקשה עכ"פ אי אמרי' כל מילתא דא"ר ל"ת אע"מ א"כ אמאי לא קנה העני כמ"ש התוס' שם וע"כ צ"ל דבאמת מציאה ופאה כה"ג נמי הוי חוב וא"כ בפאה שפיר לא זכה העני ואע"ג דבמציאה מהני היינו מטעם מגו דזכה לנפשי' ובפאה מעשיר לעני דאיכא תרי מגו לא אמרי' כמ"ש הר"מ להדי' פ"ב מהל' מתנות עניים דהא דלא זכה היינו מעשיר לעני דתרי מגו לא אמרי' עי"ש הלכה י"ט ובמציאה שפיר קנה משום דלא בעינן רק חד מגו מגו דזכה לנפשי' וה"ה בחוב ממש היכא דאיכא מגו דהיינו שהלוה חייב להתופס ג"כ שפיר מהני התפיס' כנ"ל בדעת הפוסקים דס"ל דבחוב נמי מהני היכא דאיכא מגו וא"ש דינו של המחנה אפרים ודו"ק היטב:

פרק ד' נבאר קצת סוגיא דמס' גיטין י"א ע"ב (יד) שם אמר רב חסדא תופס לבע"ח באנו למחלוק' ר"א ורבנן והביא שם מתני' דמס' פאה מי שלקט וכו' ר"א אומר זכה לו ורבנן אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמר ר"פ דלמא התם פליגי מטעם מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי'. הנה הא דנרא' דאפי' לר"פ דמוקי פלוגתייהו במגו ס"ל במעשיר לעני פליגי ולא מעני לעני כדעת ר"נ במס' ב"מ ועי' בס' טוב גיטין שם ונראה דדווקא ר"נ ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה שפיר מוקי לה אפי' מעני לעני אמנם ר"פ מסתמא ס"ל כהלכת' דהמגביה מציאה קנה חבירו וע"כ טעמא דרבנן דפליגי דווקא בתרי מגו. ואפשר דבחד מגו לא היה הזהיר' התורה ללקט לעני וקאי האזהרה דלא תלקט דווקא בעשיר. והנה במס' ב"מ כתבו התוס' ד"ה ולימא מר וז"ל ויחלקו בתופס לבע"ח ולא מטעם מגו דהא ר"ח ס"ל כמו ר"נ המגביה מציאה לחבירו ל"ק וס"ל דבתופס לבע"ח פליגי עד דדחי לי' ר"פ. ואיני יודע מאי בעי התוס' בזה. וכי מה אכפת לן אי ר"נ נמי ס"ל דטעמא דר"א ורבנן דר"א ס"ל אמרי' מגו דזכה לנפשי' ורבנן ס"ל אפי' חד מגו לא אמרי' ושפיר נמי מצי סובר המגביה מציאה לחבירו לא קנה כרבנן. ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד כיון דמרא דשמעת' דתופס לבע"ח לא קנה הי' ר' יוחנן במס' גיטין ובמס' כתובות א"כ אמאי קאמרו ר"נ ור"ח סתמא המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולא קאמרו ואמר ר"י התופס לבע"ח וכו' דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ומצינו שהקפידו מאוד על זה לאומרו בשם אומרו ממש עי' מס' יבמות צ"ו ע"ב. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל אות ז' דלסברת הרמב"ן דמציאה לא מקרי חוב משום שלא זכה בה שום אדם ה"ה פאה לא מקרי חוב א"כ לא הי' אפשר כלל להוכיח דינ' דר"נ ורב חסדא אר"י דהא לר"י וודאי במציאה קנה חבירו דהכי ס"ל להדי' וע"כ דמציאה לא מקרי חוב. אמנם ר"נ ס"ל להוכיח ממתני' דמס' פאה דפאה הוי חוב לאחרים וא"כ ה"ה מציאה וס"ל דטעמא דרבנן דלא זכה העני משום תופס לבע"ח. וא"כ אמרו ר"נ ור"ח ב' דברים האחד דהוי תופס לבע"ח כלומר דמציאה נמי חוב מקרי. והשני דתופס לבע"ח ל"ק כרבנן ולכן לא הביאו מר"י דהם הוכיחו דתופס לבע"ח ל"ק ממתני' דמס' פאה אמנם אי הו"א דבפאה הטעם דלא אמרי' מגו דזכה לנפשי' לא הוי אשמעי' במציאה דיש לחלק כמ"ש התוס' מס' גיטין י"ב ד"ה אלא דבפאה סברא הי' שלא זכתה התורה אלא כל מה שאחד מלקט לצורך חבירו משא"כ אי לא קיימינן בהך סברה דלא תלקט. וטעמא דמתני' דמס' פאה הי' משום תופס לבע"ח שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה חבירו דמציאה הוי חוב כמו פאה ולא אמרי' מגו דזכה לנפי' דהא בפאה נמי שייך מגו כיון דמיירי מעני לעני ואפ"ה אמרי רבנן דלא קנה אלמא כל היכא דהוי תופס לבע"ח לא מהני אפי' היכא דאיכא מגו. וזה כוונת התוס' מס' ב"מ דלר"נ דס"ל מעני לעני לא ס"ל הטעם דפליגי במגו דזכה לנפשי' דא"כ מנ"ל דגבי מציאה לא אמרי' מגו דזכה לנפשי' דלמא דווקא בפאה לא אמרי' מגו כסברת התוס' מס' גיטין דמסתמ' הקפיד' התורה שכל אחד ילקט לעצמו משא"כ במציאה שפיר אמרי' מגו. משא"כ אי ס"ל לר"נ כמו ר"ח דפליגי בתופס לבע"ח וע"כ דלא נחתנ' כלל להך סברא ר"פ שם דלת תלקט ואמרי' דפאה אע"ג שלא זכה בה אדם מקרי חוב וה"ה למציאה שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה וז"ש התוס' ויחלקו בתופס לבע"ח כלומר ומשו"ה א"ש דס"ל לר"נ ור"ח דמציאה נמי תופס לבע"ח מקרי אע"ג דעדיין לא זכה בה שום אדם כיון דפאה נמי הוי חוב אע"ג שלא זכה בה שום אדם וא"ש מ"ט לא הביאו ר"נ ור"ח מילת' דר' יוחנן כלל דעיקר הוכחת' דמציאה דמי' לחוב הי' ממתני' דמס' פאה ודו"ק היטב:

טו ועד"ז י"ל פרפר' אחד במס' גיטין מ"ט לא ניחא לי' לר"ח לומר דרבנן ור"א פליגי מטעמא דכתיב לא תלקט ומ"ט קאמר דווקא דפליגי בתופס לבע"ח ולהוכיח דמציאה נמי הוי חוב כמו פאה. ונ"ל דהנה בתוס' שם ד"ה אלא הקשו אי אמרי' אע"מ מ"ט לא קנה העני ומה בכך דכתיב לא תלקט. רק התוס' תירצו שם דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קנה וזה הי' נראה לדוחק לרב חסדא. ועי' בס' אמרי בינה למס' גיטין להגאון ר"מ א"ש ז"ל דאי אמרי' אשלד"ע והשליחות בטל כדעת הנו"ב א"כ ממילא ל"ק:

(הגה"ה עי' בנו"ב מד"ת לאה"ע סי' קי"א שהרגיש בהך קושי' מדברי תוס' אלו ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדו' תליתאי ח"א סי' תנ"ב שכ' ג"כ כה"ג דכיון דהי' מידי דלא בעינן שליחות דווקא רק במגו דזכה לנפשי' ואם השליחות בטל מ"מ הרי יכול לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ול"ש לומר אשלד"ע והמעשה בטל דהא מ"מ מצי לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ונהנותו שכוונתי לדעת הגדול ועי' בנו"ב שם ודו"ק): ויש לפקפק בזה דע"כ לא אמרי' דאי אשלד"ע השליחות בטל דווקא דומי' דגיטין וקידושין דבעי' שליח דווקא וכגוונא דנקטו התוס' מס' ב"מ י' ע"ב ד"ה דאמר דהיינו לענין קידושין דמזה הוכיח הנו"ב דאי אין שלד"ע השליחות בטל משא"כ לענין זכי' בפאה אטו בעינן שליח דווקא ואטו אם שלח קוף אחד להביא לו פאה וכבר הגיע לידו אטו לא מהני וא"כ כה"ג אפי' ע"י אחר מה בכך דהשליחות בטל מ"מ הרי כבר זכה לו. עי' בנו"ב מד"ק לא"ע מסי' ע"ד עד סי' פ"ב שהאריך בענין הזה. והנה ידוע דמאן דס"ל שנוי קונה ס"ל אע"מ עי' רש"י מס' תמורה סוף הסוגי' דאפל"מ ורב חסדא ס"ל מס' ב"ק ס"ז ע"א שנוי קינה מה"ת וא"כ ממילא אע"מ וליכ' למימר דמשו"ה ס"ל לרבנן דלא זכה העני משום לא תלקט הא מ"מ אע"מ כקושית התוס' וע"כ דהטעם משום תופס לבע"ח וא"כ מוכח דפאה נמי מקרי חוב וה"ה מציאה ושפיר ס"ל מס' ב"מ המגביה מציאה ל"ק משום דהוי תופס לבע"ח. אמנם ר"פ דחי לי' דלמא וכו' משום דכתיב לא תלקט כלומר ואפי' אי אמרי' בעלמא אע"מ הכא לא מהני כתירוץ התוס' משום דכתיב לגר תעזוב. אבל תופס לבע"ח לא שייך גבי פאה וה"ה מציאה לא אקרי חוב וס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כר"י במס' ב"מ ודו"ק היטב:

מז במה שנחלקו הסמ"ע והש"נ בחו"מ סי' ק"ה דדעת הרמ"ע שם ס"ק ג' דהא דאמרי' היכא דהלוה חייב להתופס דמהני תפיס' היינו דווקא היכא שאינו תופס רק כדי חובו דבזה שייך לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' משא"כ אם הי' הלוה חייב לו למשל מאה זהו' והוא תופס ק"נ ורוצה ליתן המותר לבע"ח אינו יכול דבהמותר ל"ש מגו דאי בעי זכה לנפשי' והש"כ שם ס"ק ב' כתב דכה"ג נמי מהני תפיס' ועי' בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דמס' גיטין אות ע"א מ"ש בזה והנה הגם שאיני כדאי להכריע נ"ל דיש לחלק בין אם תופס מטלטלי' שוה כסף או מעות בעי' דהיכא שתופס שו"כ יש לו חלק בכל החפץ ובפרט דהא מצי אמר התופס לדידי לא שוה כ"כ ובעינן למתפסי' בכולא עד שימכור עפ"י שומא ומ"מ יש לו רשות עד שעת השומא ליקח כל החפצים והלכך אם אח"כ ע"י שומא עלה יותר מותר לתפוס המותר לבע"ח אחר אע"ג שחב לאחרים דהא תפיסתו עכ"פ כדין הי' דהא לא ידע אם יספיק כדי חובו ולכך תפס ביותר. אמנם אם תפס מעות בעין דאז וודאי מכיון שתפס כדי חובו למשל מאה דהא מה לו עוד אצל הלוה הא מכיון שיש לו כדי חובו נסתלק מן הלוה והוי לגמרי כאיש אחר ושפיר אינו יכול לתפוס אע"ג שהלוה גם לו חייב מ"מ מכיון שתפס מעות בעין נגד החוב נסתלק מנכסי הלוה לגמרי והוי כאדם אחר מן השוק ועי' בב"י בפנים ודו"ק:

יז בש"ע חו"מ סי' ק"ה הביא הדין באם הלוה חייב לתופס מהני תפיס' משום מגו דזכה לנפשי' וכבר הבאתי לעיל אות י"ג דלדעת הרמב"ן דמשו"ה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דמציאה לא הוי חוב שעדיין לא זכה בה אדם לא מוכח הך דינא דבאמת כל היכא דאיכא חוב לאחרים לא אמרי' מגו דזכה לנפשי' ואח"כ הביא שם המחבר והי' דעת הר"מ ג"כ דאם הלוה בעצמו אמר זכה בחפץ זו לפלוני בע"ח מהני אע"ג שחב לאחרים ועי' בהה"מ פ"כ מהל' מלוה ובלח"מ שם שכתבו מאין הוציא הר"מ דין זה דע"י אחרי' מהני תפיס'. ונראה עפ"י מה שראיתי להגאון ר"מ א"ש ז"ל בספרו אמרי בינה בסוף סוגי' דשליש שכתב דאי אמרי' מציאה הוי נמי כחוב לדעת ר"נ ור"ח א"כ קשה האיך יוכל לקדש ע"י שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים עי' בנו"ב מד"ק לא"ע סי' ס"ד ובמד"ת לא"ע סי' ע' ול"ל משום מגו דאי בעי זכה לנפשי' דהא אם הי' ערוה על השליח לא שייך מגו דזכה לנפשיה עי' בנו"ב שם וע"כ דע"י שליח לא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק והיינו דווקא לר"נ ור"ח דס"ל מציאה הוי נמי כחוב וא"כ קידושי אשה נמי הוי חוב לאחרים אע"ג שלא זכה בה עדיי' שום אדם ולכך כ' רש"י דשליח מהני בתופס לבע"ח דאלא"ה האיך יכול לקדש אשה ע"י שליח אמנם לר"י דס"ל מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"צ מוכח דמציאה לא הוי כחוב וה"ה קידושי אשה נמי לא הוי חוב דלא זכה בה עדיין שום אדם באמת רש"י נמי מודה דלא מהני שליח דהא לא מוכח מקידושי' דקידושי' לא מקרי חוב לאחרים ומתירץ קושי' התוס' מיימר בר חשו ע"ש:

והנה לדעת המחבר דבמציאה משו"ה קנה חבירו משום מגו דזכה לנפשי' והה"ד בחוב נמי אמרי' מגו דזכה לנפשי' דלכך מהני תפיס' כשהלוה חייב לתופס נמי ולא ס"ל כסבר' הרמב"ן דמציא' לא הוי חוב משום שלא זכה בה עדיין שום אדם א"כ הדק"ל האיך מהני קידושי' ע"י שליח הא הוי חב לאחרים דקידושין נמי מקרי חב לאחרים כמו מציאה א"ו משום מגו דזכה לנפשי' דא"כ נימא אם היתה ערוה על השליח לא יוכל לקדש כקושי' הנו"ב שם ואנן ס"ל דע"י שליח נמי אמרי' תופס לבע"ח ל"ק. וצ"ל דגבי קידושי' כיון שהי' מתקדשת מדעתה הוי כמו אם הלוה התפיס מדעתו דלא אמרי' לא קנה וא"כ ממילא הוכיחו הר"מ והמחבר דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח קנה דאל"כ האיך משכחת קידושי אשה ע"י שליח הא הו"ל תופס לבע"ח וא"כ א"ש דלפי מ"ש המחבר באם הלוה חייב לתופס מהני תפיס' משום מגו דזכה לנפשי' וזה מוכח ממציאה דקנה חבירו וע"כ ס"ל דמציאה נמי הוי חוב דאלא"ה האיך מוכח דאמרי' מגו דזכה לנפשי' דלמא מציאה שאני דלא הוי חוב וע"כ דלא ס"ל כסברת הרמב"ן ומציאה נמי הוי חוב ואמרי' מגו דזכה לנפשי' וכיון דמציאה נמי הוי חוב אע"ג שלא זכה בה אדם א"כ קידושי' נמי הוי חוב וקשה איך יכולי' לקדש ע"י שליח וצ"ל ע"כ כסברתינו דגבי קידושי' הוי כמו אם הלוה התפיס בעצמו דלא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק ולכך הביא המחבר זה הדין אחר שהביא דאם הלוה חייב לתופס דמהני וא"כ ס"ל דמציאה נמי הוי חוב ואמרי' מגו דזכה לנפשי' וא"כ קשה מקידושי' איך מהני ע"י שליח וצ"ל דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח ל"ק ולכך הביא מיד זה הדין דאם הלוה בעצמו אמר זכה בחפץ זה קנה ושפיר מוכח לדעת הר"מ והמחבר דע"י הלוה בעצמו מהני מקידושי' ודו"ק. אמנם לפימ"ש הפנ"י במס' כתובות פ"ד דמשו"ה לא מהני אפי' ע"י שליח בתופס לבע"ח דהוי שלד"ע שהמשלח עושה עול לתפוס כיון שהדין הי' שחולקים בשוה ל"ק כלל בקידושי' דהוי תופס לבע"ח דהתם ל"ש אין שלד"ע דהא מצוה קעביד. מ"מ י"ל דהר"מ ס"ל דרק משו"ה לא מהני תופס לבע"ח דלאו כל כמיני' להעשות שליח במקום שחב לאחרים כסברת הרא"ש מס' גיטין ומס' ב"מ וא"כ קשה בקידושין אמאי לא מקרי תופס לבע"ח וצ"ל כמ"ש דשם הלוה בעצמו מתפיס כלומר דמה שהאשה מתרצית להתקדש הוי כמו אם הלוה בעצמו התפיס וממילא מוכח דע"י הלוה בעצמו לא אמרי' תופס לבע"ח לא קנה. וזהו לא מוכח רק אם אמרי' דמציאה הוי נמי כחוב וא"כ גם קידושי' חוב מקרי. ואם מציאה נמי הוי חוב מוכח דהיכא דהלוה חייב לתופס מהני תפיס' כמ"ש לעיל שפיר כתב המחבר מיד אח"כ דע"י הלוה ל"א תופס לבע"ח ל"ק דהא בהא תלי' ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה