אור ברסלב
תבואות השדה חלק ב שער טוען ונטען › שער ו

תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש

שער טוען ונטען · שער ו

שער ד

בעזרת יושב בסתר עליון אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא המלוה על המשכון אנא ד' הטוב הראני בתורתיך נפלאות במס' ב"מ פ"ב ובדף מ"ג מ"ד במס' שבועות. אמר הכותב טרם נבא לביאור הגמרא והראשונים נציע איז' הקדמות בשיטת הגמרא והפוסקים בס"ד:

א בהא דר' יצחק דבע"ח קונה משכון דעת רש"י במס' שבועות ומס' ב"מ אפי' להתחייב באונסי' וכן דעת בעל המאור במס' שבועות ודעת הראב"ד בפ"י מהלכו' שכירות וגם דעת בעל העיטור כך. אמנם אפי' לדעת רש"י וסיעתו דקונה אפי' לאונסי' היינו דווקא במשכנו בשלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו גם לרש"י לא הוי רק ש"ש וכן ראיתי בס' בית יצחק על הר"מ פ"י מהלכ' שכירות שהביא ראיה ממ"ש רש"י מס' גיטין ל"ד ע"א ד"ה דקני לי' ואם אבד חייב באחריותו ומשמ' רק בגניבה ואבידה חייב ולא כמ"ש הכה"ג בסי' ע"ב בדעת רש"י דאפי' בשעת הלואתו חיי' באונסין ועי' בש"כ חו"מ סי' ע"ב ס"ק ט' שהאריך שם. אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם פ"י מהלכו' שכירות וכן דעת הרמב"ן במלחמות סוף פ' שבועות הדיינים דמשכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו לא הוי רק ש"ש ובמלחמות שם הקשה על רש"י מכח סברא איך יהיה ברשותו וענין אונסי' והכא אינו שואל כיון שאין כל ההנאה שלו שהרי הלוה משתמש בו. ולע"ד דאי משום הא לא קשה לשיטת רש"י דהנה לכאורה קשה אמאי יהיה המשכון באחריות המלוה אפי' מגניבה ואבידה לפימ"ש תוס' מס' כתובות נ"ו ע"ב דהא דהשומר משיעבוד כל אחד כדינו ש"ח וש"ש הוא לא משום שהותנו בכך רק דהתורה ירדה לסוף דעתם שכל אחד מהשומרים מקבל עליו לשמור כל חד כדינו עי"ש. וא"כ הכא גבי מלוה נימא בשלמא אחריות פשיעה וודאי ניחא ליה לקבל עליו כיון דפושע הוי כמזיק עי' בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק כ"ז שהביא כן מדברי הר"מ א"כ אחריות כזה וודאי ניחא ליה לקבל עליו משא"כ אחריות מגניבה ואבידה איך נוכל לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שיהי' מקבל עליו אחריות מגניבה והוא עושה טובה לחבירו שמלוה לו מעות ומעותיו בטלות אצלו. ויהיה משיעבוד לשמירת חפץ חבירו זה וודאי אינו מן הסברא וע"כ צ"ל דהענין היה רק דוודאי כל אחריות מצד קבלת שמירה לא שייך רק אם השומר רוצה להשתעבד בכך ולכך אמרי' דש"ח נכנס בשיעבוד שמירה מפשיעה וש"ש נכנס בשמירה מגו"א אמנם בדבר שהיה כמו הבעלים והדבר קנוי לו כמו משכון לא צריכי' כלל לומר אם רוצה לכנס לשיעבוד כזה שישתעבד לשמור דכל שהחפץ קנוי לו ממילא חייב באחריותו כו' כמו בכל דבר שהבעלים יש להם אחריות שמירה על החפץ שלהם וכה"ג הביא הש"מ במס' ב"מ ל"ו בשם הראב"ד דלכך שואל חייב באונסי' אפי' למאן דס"ל מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם משום דעל שעת שאולה נקנה הדבר לשואל ודידיה מתה וה"נ כיון שהמשכון נקנה לו ממילא חייב באחריותו וא"כ ל"ק קושי' המלחמות למה יהי' חייב באונסין כיון שאין כל הנאה שלו דזה אינו דכל דהאחריות הו' לא משום קבלת שמירה רק משום שהחפץ קנוי לו ממילא הו"ל כבעלים ממש וחיי' באונסין ומה נמלצו בזה דברי רש"י מס' פסחים ל"א ע"ב ד"ה קונה משכון וז"ל כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כש"ח ולא כש"ש לפטוריה מאונסין אלא כולו ברשותו ובשמירתו היה עומד עכ"ל ויש כאן קצת אריכות דברים ובפרט במ"ש שאינו לא כש"ח ולא כש"ש לפטורי' מאונסין מה בעי רש"י בזה ולפימ"ש א"ש דרש"י בא לתרץ קושית המלחמות דלמא יהיה חייב באונסין ואין כל ההנא' שלו ולכך כתב דבשלמא ש"ח וש"ש שאין החיוב אחריות מצד קנין רק מצד קבלת שמירה ולכך אמרי' דלשמירה מאונסין מסתמא לא קבלו עליהם משא"כ כאן גבי משכון בוודאי ברצונו לא היה מקבל שום שמירת המשכון ורק משו"ה היה באחריותו משום שקנוי לו וא"כ ממילא הו"ל כבעלים ושפיר חייב באונסין וז"ש רש"י כל ימי הלואה המשכון קנוי לו וכו' אלא כולו ברשותו ובשמירתו וא"כ כיון דלאו מצד קבלת שמיר' נכנס בקבלת אחריות רק מצד הבעלים א"כ ממילא הו"ל ברשותו אפי' לאונסין ול"ק קושי' המלחמות:

ב מ"מ י"ל הא דאמרי' דמשום שיש לו בו קנין הו"ל כבעלי' וקנוי ליה לאונסין כמי היינו דווקא במלוה על משכון כיון שיש צד שיהיה קנוי לו עולמים ג"כ דהיינו אם לא יפרע לו ושיעבוד יש לו עליו עכ"פ משא"כ בשוכר אע"ג שקנוי לו כל ימי שכירותו מ"מ כיון שקנין הגוף אין לו בשום צד לכ"ע לא הוי באחריותו לאונסין רק לכל היותר שומר שכר. וכן משכנו בשעת הלואתו כיון שלא קנוי לו נמי לא הוי שלו לענין אונסין. ויש להבין בזה מה דמסקינן בסוגיא בפלוגתא דר"א ור"ע במלוה הצריך למשכון ופרש"י להשתמש בו דר"א סבר כיון דצריך לו לאו מצוה קעביד וא"כ איכא פרוטה דר' יוסף ור"ע סבר מצו' קעבד. וקשיא לי א"כ אמאי אמרינן דרבא וודאי תנאי הוא הא לרבה נמי מצי סבר אפי בר"ע והא דס"ל לר"ע אבד המשכון אבדו מעותיו הוא משום דכיון דמשתמש בו הו"ל כשוכר עכ"פ ור"ע ס"ל שוכר כש"ש דמי ור"א ס"ל דשוכר הו"ל כש"ח ופליגי בפלוגתא דר"מ ור"י אי שוכר כש"ח או כש"ש אבל שכר מצו' לכ"ע לית להו ושוב ראיתי בס' תורת חיים שהקשה ג"כ לדעת רש"י אע"ג דלא הוי מצוה מ"מ לא גרע משוכר. אמנם לדברינו א"ש בס"ד דהנה לכאורה יש לעיין באיזה סברא פליגי אי שוכר כש"ח או כש"ש ונ"ל דהנה לכאורה היה מקום לומר דשוכר לא יהיה כש"ש דבשלמא ש"ש שמקבל שכר שמירה בוודאי נוכל לומר שנכנס להשתעבד לשמור מגניבה ואבידה משא"כ שוכר אינו נוטל שום שכר ומה שמשתמש בהחפץ נותן עבור זה שכר להבעלים א"כ מסתי' שיהיה כש"ח אבל לא כש"ש. וצ"ל דמ"מ כיון שקנוי לו החפץ כל ימי שכירותו ואין הבעלים יכולים לחזור כל משך זמן השכירה שפי' אמרי' דהוא באחריותו מתורת בעלי' ובתורת קנין אע"ג שהוא לא נכנס להשתעבד רק מכיון שעכ"פ אין לו בו צד קנין עולם לכך לא הוי ברשותו רק בגו"א ולא באונסי' ובזה יש להבין מ"ט מחליף רב' בר אבוה ותני דר"מ ס"ל כש"ש ור"י ס"ל כש"ח ולא ניחא ליה כדתנן ר"מ אומר ש"ח ר"י אומר ש"ש. רק די"ל דהך מילתא אי נימא דע"י שקנה החפץ לזמן שכירותו יהיה בבעלים באחריות שמירה תליא בהא אי אמרי' קנין פירות כקה"ג הו"ל כבעלי' ואי לאו כקה"ג לא הו"ל כבעלי'. והנה ר"מ ס"ל ק"פ כקה"ג ור"י כפי הנראה ס"ל לאו כקה"ג דמי עי מס' גיטין מ"ח ע"א ולכך לא ניחא ליה לרבה בר אבוה כדתנן דלר"מ כש"ח דהא כיון דס"ל לר"מ כקה"ג דמי א"כ הו"ל טפי כבעלי' מלר"י דס"ל לאו כקה"ג דמי וכיון דגבי שוכר ע"כ ליכא חיוב שמירה מתורה שנכנס להשתעבד לשמירה דכאן ל"ש לומר שהתורה ירדה לסוף דעתו ולמה ירצה להשתעבד לשמירה והיה נותן שכר שימוש החפץ וע"כ רק מתורת בעלי' קאתינ' עליה להתחייב באחריותו ולכך ניחא טפי שומר דלר"מ דס"ל ק"פ כקה"ג דמי הו"ל כש"ש דאז שייך חיוב שמירה מתורת בעלים ולר"י דס"ל לאו כקה"ג דמי לא הוי בגדי בעלי' ומרצונו לא נכנס לחיוב שמירה ולכך לא הוי רק כש"ח ודוק:

ג אמנם כן ה"ד בשוכר דעלמא שהחפץ קנוי לו עכ"פ כל ימי משך שכירותו שלא יכלו הבעלי' לחזור שפי' הו"ל כבעלי' ולכך חיי' באחריות גו"א עכ"ד משא"כ במלו' אע"ג שמשתמש במשכון אין שם בעלי' עליו כלל עכ"פ דהא פשיטו שאם הלוה רוצה לחזור לו מעותיו אפי' תוך זמן ההלואה מחויי' להחזיר לו משכנו. ולכך כל היכא דלא קנוי לי' המשכון אי מדר' יצחק. אי משום פרוטה דר' יוסף שיהיה כש"ש לא הוי ש"ש משום שוכר דהא המלוה מסתמא אינו רוצה להשתעבד לשמירת המשכון כמ"ש. וגם בגדר בעלים לא הוי כלל כיון שאינו נקנה לו לשום זמן דהלוה יכול לחזור בכל שעה שירצה ולכך שפיר אמרי' דכל היכא דליכא משום פרוטה דר"י לא הוי ש"ש דלא דמי לשוכר ומתורץ קושי' התורת חיים ודו"ק:

ד הנה אי אמרי' היכא שהמשכון בעין אם אין המלוה מחזיר לו המשכון אין הלוה מחוייב בשום תשלומין אפי' במה שהחוב עודף על המשכון הי' פלוגת' הרמב"ן והר"נ במתני' דמס' שבועות גבי המלוה אומר שקל הי' שוה ולוה אומר ג' דנרים חייב והקשה הרמב"ן אמאי הו"ל מודה במקצת והא כ"ז שלא נשבע המלוה שאין המשכון ברשותו אין הלוה חייב לו כלום וא"כ בשעה שיצאה הודאה מפיו עדיין לא הו"ל מב"מ ותירץ הרמב"ן דכיון דמ"מ בעיקר החיוב מודה לי' הו"ל כמב"מ. אמנם הר"נ ס"ל דוודאי אין חיוב ההלואה תלוי כלל במשכון רק אפי' אם המשכון קיים מ"מ העודף מה שהחוב יותר על המשכון חייב הלוה למלוה אע"ג שהמלוה עובר בלא תחמוד אם אין רוצה להחזיר המשכון דכיון דלא קיי"ל כשמואל דבמשכון דלא שוה אם אבד המשכון אבדו מעותיו אין חיוב ההלואה תלוי במשכון כלל רק במה שכנגד המשכון א"נ כל שהלוה מודה שהמשכון לא הי' שוה רק ג' דנרים והחוב היה סלע הו"ל מב"מ גמור עי"ש בר"נ שהאריך מ"מ הא וודאי דאליב' דשמואל דס"ל דאפי' במשכון דלא שוה אם נאבד אבד כל החוב הר"נ נמי מודה דה"ה אם המשכון קיים כל זמן שהלוה אינו מחזיר המשכון ליכא שום חיוב על הלוה. ועפי"ז היה מקום לבאר דברי הה"מ פ"י מה"ש שכתב דלשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפי זוזי דה"ה אם נאבד באונסי' נמי הפסיד המלוה החוב. וכבר תמה שם בלח"מ דמנ"ל הא. ובאמת במס' ב"מ הביא השטמ"ק בשם הרבה ראשוני' דהך דשמואל אין לו ענין כלל אם הוי כש"ח או כש"ש או באונסין ושמואל לא חדש לנו יותר רק לענין מה דס"ל שהמשכון הוי באחריות המלוה או כש"ח או כש"ש ס"ל לשמואל דמשכון דלא שוה הו"ל כמשכון השוה אבל לומר דלשמואל יהי' המשכון באחריותו אפי' לאנסי' זה אינו מוכח בדברי שמואל וא"כ מהתימ' על הה"מ מנ"ל דלשמואל חייב אפי' באונסין (ובפרט כיון דשמואל מיירי במשכנו בשעת הלואתו כמ"ש הד"מ להדי' בחו"מ בריש סי' ע"ב וכן איתא להדי' בהג"א סוף פרק האומני' וא"כ מנ"ל לומר דחייב אפי' באונסין) ונ"ל דהנה הא וודאי אי ס"ל שיעבוד' דאורייתא היינו דמה"ת נכסי הלוה משיעבוד' להמלוה אין שום סברא לומר דהיכא דהמשכון לא היה שוה כמו החוב ונאבד שיפסיד החוב וע"כ צ"ל דשמואל דס"ל דבמשכון לא שוה הפסיד כל החוב ס"ל של"ד כמה דס"ל סוף מס' ב"ב וא"כ מה"ת ליכא שיעבוד נכסים כלל. רק שגוף הלוה נשתעבד לפרוע להמלוה והא דנחתינן לנכסי הלוה לפרוע למלוה הו' רק כמו שכופי' בשאר מ"ע עד שתצא נפשו ה"כ במ"ע דפריע' בע"ח עי' היטב בקצה"ח סי' ל"ט סוף ס"ק א' ולכך וודאי א"ש דינ' דהרמב"ן דכל זמן שהמשכון קיים א"כ כמו שיש שיעבוד הגוף להמלוה על הלוה ה"נ יש להמלוה שיעבוד הגוף על המלוה במה שהמלוה משיעבוד לשמיר' המשכון ולהחזיר לו וא"כ כ"ז שאין מחזיר לו המשכון לא נוכל לכוף ללוה לפרוע להמלוה כיון דליכא רק שיעבוד הגוף על הלוה והכי נמי איכא שיעבוד הגוף על המלוה ולכך אין הב"ד מכניסים עצמו בזה כלל. דלמה להם לכוף להלוה מכח שיעבוד הגוף כיון דעל המלוה נמי יש שיעבוד הגוף א"כ יאמר הלוה מה חזית דאלים שיעבוד' דידך עלי מהשיעבוד שיש לי עליך וא"כ פשיט' מילתא סברת הרמב"ן דכ"ז שאין המלוה רוצה להחזיר המשכון בוודאי דליכ' חיוב תשלומין על הלוה:

רק שמואל הוסיף לחדש דאפי' אם המלוה היה רוצה להחזיר המשכון רק שנאבד ואינו יכול להחזירו נמי מצי טען הלוה להמלוה כיון להמלוה כיון שיש לי עליך שיעבוד הגוף משום המשכון כמו שאני משיעבוד לך לפריעת החוב א"כ כ"ז שאין אתה יכול לסלק שיעבודי כמו כן אין אני מסלק שיעבודך. וא"כ נ"ל ברור דאפי' לשמואל דהפסיד כל החוב היינו רק שאין הב"ד יכולין לגבות כיון שיש ללוה שיעבוד הגוף על המלוה כמו שיש להמלוה על הלוה. אבל לענין לדינ' אם הלוה רוצה לצאת ידי שמים בוודאי חייב גם לשמואל לשלם מה שהחוב יתר על המשכון רק שאין הב"ד אין יכולין להכניס עצמן לירד לנכסי הלוה כיון שיש להלוה גם כן שיעבוד הגוף על המלוה וז"ש רש"י בד"ה אבד וז"ל כל כמה דלא מהדר לי' משכוני' לא גבי ולא כתוב דפטור הלוה רק שאין הב"ד יכולי' לגבות ולכך כתב רש"י לא גבי כלומר בתורת גובינא שהב"ד יגבו לו החוב זה לא יכולי' הב"ד משום שיעבוד הגוף שיש ללוה על המלוה וא"כ זכינו קצת להבין סברת שמואל אפי' לרש"י דס"ל אליבא דשמואל דבסתמ' נמי הפסיד כל החוב ואע"פ שהתוס' ד"ה מתני' כתבו דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש. מ"מ לפי מ"ש הדברים קרובי' אל השכל בס"ד ונתגלה לנו טעמו של רש"י אליב' דשמואל דאפי' בסתמא נמי הפסיד כל החוב ודו"ק: (ה) ויש לנו עוד דרך אחר בטעמא דשמואל עפ"י מ"ש בסברת הרמב"ן כיון דאם המשכון קיים עכ"פ ליכא שום חוב נגד הלוה כ"ז שאין המלוה רוצה להחזיר לו המשכון א"כ שפיר יוכל הלוה לטעון דלמא משכוני עדיין גבך וא"כ לית לך עלי ולא מידי כמ"ש הרמב"ן שהביא הר"נ ואין לומר דמ"מ אם המלוה ישבע שנאבד חייב הלוה בתשלומין דזהו אינו דא"כ הו"ל נשבע ונוטל ואנן לא אמרי' רק נשבע ונפטר רק לפי"ז אם היה עדות שנאבד המשכון הי' חייב גם לשמואל כיון דעכשיו לא מצי טען דלמא עדיין משכוני גבך ולדרך הראשון שכתבנו אליבא דשמואל בכל גוונא פטור הלוה היינו שאין הב"ד יכולים. לגבות ממנו כיון שיש ששוה ג"כ שיעבוד הגוף על המלוה מ"מ בין לדרך הראשון בין לדרך השני עיקר פטור' דלוה אליב' דשמואל הו' רק משום דשיעבוד נכסים ליכא כלל מה"ת רק שיעבוד הגוף ובמלוה על המשכון המלוה משיעבוד ג"כ ללוה ולכך היכא שמחזור לו המשכון דאז המלוה מסלק שיעבוד גופו נגד הלוה מחוייב הלוה ג"כ לסלק שיעבוד גופו לפרוע למלוה. אמנם כ"ז שאין המלוה יכול לסלק שיעבוד גופו לא נוכל לכוף ללוה ג"כ לסלק שיעבוד גופו וזה יהי' ג"כ כוונת רש"י בד"ה אבד במ"ש אבל כל זמן שהן קיימי' ע"כ גובה חובו ולכאורה הו' שפת יתר ומה בעי בזה רק לפימ"ש א"ש דוודאי כ"ז שהמשכון קיים ורוצה המלוה לסלק שיעבוד גופו. כופין הלוה ג"כ לסלק שיעבוד גופו משא"כ כשנאבד שאין המלוה מסלק שיעבוד גופו אין כופי' ללוה ג"כ הארכנו קצת לבאר דברי שמואל מסברא ודו"ק היטב:

ו אמנם ע"כ מצינו לומר דכמו שיש למלוה שיעבוד גוף על הלוה ה"נ יש ללוה על המלוה מכח אחריותו על המשכון הו' רק אם השיעבוד שיש למלוה על הלוה לא אלים טפי מהשיעבוד שיש ללוה על המלוה משא"כ אם שיעבודא דלוה אלים טפי כגון שהלוה משעבוד לאונסי' ג"כ דכל לוה הוי המעות של המלוה באחריותו אפי' לאונסי' והמלוה אינו משיעבוד לשמיר' המשכון מאונסים ג"כ רק מגו"א א"כ הלוה משיעבוד טפי להמלוה מהמלוה ללוה כיון דשיעבוד דמלוה לא הוי רק מאחריות גו"א ולא מאונסי' א"כ שפיר מצי המלוה טוען נגד הלוה כיון דשיעבודי שיש לי עליך אלים טפי משיעבוד שיש לך עלי כיון שאני אינו משיעבוד רק באחריות דגו"א ולא לאונסי' ואתה משיעבוד לגמרי על החוב גם לאונסי' א"כ מחוייב אתה לסלק השיעבוד שיש לי עליך קודם כיון דאתה משיעבוד לי יותר. ולכך הוכיח הה"מ דע"כ שמואל ס"ל דהמלוה משיעבוד על המשכון לאונסי' נמי וכיון דשני השיעבודי' של המלוה ושל הלוה שויא שפיר אינו מחוייב הלוה לפרוע ולסלק שיעבודו כיון שגם המלוה משיעבוד לו וא"ש סברת הה"מ. וא"כ העושה מדברינו דעכ"פ לצי"ש חייב הלוה לפרוע יותר החוב על המשכון רק דהב"ד אין יכולי' לגבות כיון דיש לשניהם שיעבוד הגוף זה על זה. ומצאנו פנים בהל' לזה מדברי רש"י שהבאתי לעיל שכתב כ"כ דלא מהדר לי' משכוני לא גבי ולא קאמר דהלוה פטור ורק שאין הב"ד יכולי' לגבות מטעם שכתבתי וב"ה שזכינו להבין קצת סבר' שמואל מה שהתוס' תמהו שהיא נגד הסבר' להפסיד למלוה כל חובו ולפימ"ש הדברים קרובים אל השכל בס"ד גם לשיטת רש"י אליב' דשמואל דאפי' בסתמ' הפסיד כל החוב ודו"ק: (ז) במס' ב"מ פ' ע"ב תוס' ד"ה דקתפיס לי' הקשו הא דדחיק לאשכוחי טעמא בגמ' מלוה על המשכון אמאי הוי ש"ש אי כדשמואל או כר' יוסף משום שכר מצוה לימ' טעמא משום דתפיס לי' אחובי' ותירצו דהמלוה לא מתהני מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון. והנה י"ל דע"כ לא אמרי' דטעמ' דתפיס לי' אחובי' לא מהני להיות כש"ש משום שהמלוה לא נהנה כלום ולא דמי לאומן שמרויח שכר פעולתו היינו דווקא במשכנו בשעת הלואתו משא"כ במשכנו שלא בשעת הלואתו כיון דכבר יצא המעות מתחת ידו ועכשיו נוטל המשכון שיהי' בטוח על המעות שפיר הו"ל ש"ש כהאי הנאה דתפיס לי' אחובי' וכן כ' הש"כ להדי' בסי' ע"ב ס"ק י"ז דבמשכנו אלא בשעת הלואה הו"ל ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' והא דאצטריך דר' יצחק שקונה משכון הו' רק לענין שיוכל לקדש בו ולקנות עבדי' וקרקעות אמנם הביא שם שהי' פלוגת' הראשונים דהיינו דעת בעהמ"או ונמ"י ריש פ' שור שנגח ד' וה' דתפיס לי' אחובי' הוי ש"ש ודעת הרא"ש פ"ק דמס' קידושין ח' ט' ע"ב דמשום דתפיס לי' אחובי' לא הוי ש"ש אפי' משכנו שלא בשעת הלואה דסוף סוף אין המלוה מרויח כלום. ונ"ל דטעם פלוגת' תליא בהא דהנה הא וודאי דבשעת הלואה ל"ס לומר שיהי' ש"ש משום הך הנאה דתפיס לי' אחובי' כמ"ש התוס' כיון דאני מרויח כלום אמנם שלא בשעת הלואה היה מקום לומר כיון דעכשיו שכבר הלוה המעות ללוה ואין בידו כלים וכשנוטל המשכון בטוח הי' לגבות א"כ שפיר יש לו הנאה ע"י המשכון. אמנם י"ל כיון דמ"מ אין לו שים ריוח ע"י המשכון במאי הוי ש"ש רק בוודאי אי אמרי' דשיעבוד' ל"ד א"כ קודם שלקח המשכון לא היה בידו. כלום רק שיעבוד הגוף גרידא דלוה ועכשיו ע"י המשכון נשתעבד לו המשכון א"כ זהו עצמו ריוח שלו כיון שנוטל דבר חד מה שלא היה לו עד עכשיו. רק אי ס"ל ס"ד א"כ גם קודם שלקח המשכון היה משעובד אצלו המשכון בכלל נכסים אחרים דאי ס"ל ש"ד אין חילוק בין מטלטלי' למקרקעי כמ"ש הבעהמא"ו במס' פסחים ל"א ע"א ע"ש רק שביד הלוה היה להבריח נכסיו המטלטלי' מהמלוה א"כ ל"ל במה שנותן לו משכון שיהי' מקרי הנאה אצל המלוה כיון שרק את שלו הו' נותן לו א"כ לא מקרי ש"ש וא"כ למאן דס"ל של"ד שפיר הוי ש"ש במאי דתפיס לי' משכון אחובי' ולמאן דס"ל ש"ד לא הוי ש"ש כיון שרק את שלו הו' נוטל רק שהי' בטוח שהלוה לא יבריח נכסיו ממנו לא מקרי ש"ש וא"כ א"ש לפי מה שהביא הש"כ חו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' דברי היש"ש בשיטת הרא"ש דס"ל ש"ד שפיר ס"ל להרא"ש כאן דאפי' במשכנו שלא בשעת הלוא' לא הוי ש"ש משום דתפי' לי' אחובי' דאין זה הנאה של כלום דגם קידם שלקחו למשכון היה משיעבוד לו גוף החפץ בכלל כל הנכסי' ואינו מרויח בנטילת המשכון רק מה שאין הלוה מבריחו ממנו דהא לא הוי הנא' להיות בכך ש"ש דהוי רק כמבריח ארי מנכסי חבירו דלא חשיב הנאה כדאמרי' מס' נדרים ל"ג ע"א ע"ש אמנם אי ס"ל של"ד בוודאי חשיב תנאי מה שנוטל המשכון כיון שקודם שנטל המשכון לא היה לו שום דבר רק שיעבוד הגוף בעלמ' ועכשיו יש לו משכון המשיעבוד לו רק במשכנו בשע' הלואה לכ"ע לא חשיב הנאה כיון שאם לא היה מלוה לו היו מעותיו בידו וא"כ אין מגיע לו הנא' ע"י המשכון ודו"ק:

ח ויש ליישב בזה קושי' עצומה שהקשה הפנ"י במס' ב"מ בסוגי' דגמ' משני דהא דקתני מתני' הלוהו על המשכון ש"ש היינו שלא בשעת הלואתו וקשה א"כ אמאי ס"ל לר"י הלוהו פירוש ש"ש כיון דשלא בשעת הלוא' מיירי א"כ אמאי יהי' ש"ש על המשכון וכי משום שהי' לו מעיקר' הנא' בשעה שמכר לו הפירו' והי' אח"כ ש"ש על המשכון כיון דלר"י לית ליה משים פרוטה דר"י דר"י ל"ל שכר מצוה לדינא כמ"ש רש"י במתני' אמנם לדברינו א"ש דבאמת כל מלוה על המשכון היה לו להיות ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' רק משו"ה לא הוי ש"ש משום דמ"מ המלוה אין מרויח כלום וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמס' קידושין וא"כ בהלוהו פירות דבאמת יש לו הנאה במה שמכר פירותיו שלא הרקיבו א"כ ממילא הו"ל ש"ש אח"כ במה דתפיס לי' אחובי וז"ש ר"י הלוהו מעות ש"ח אפי' שלא בשעת הלואתו כיון דהמלוה לא הרויח כלום לא מקרי ש"ש הלוהו פירות ש"ש בכל גוונא כיון שהמלוה מרויח במכירת פירותיו הו"ל ש"ש על המשכון משום דתפיס לי' אחובי' ומתורץ קושי' הפנ"י בס"ד ודו"ק. וכן כתב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד בהלוה לישראל על משכון של עכו"ם ברבית הוי ש"ש על כל המשכון ואפי' ביתר מכדי חובו ועי' בש"כ שם ס"ק כ"א:

ט בגמ' לימא מתני' דלא כר"א דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך עי' בפנ"י שהקשה מה דחוק הגמרא לאוקמי דווקא כר"א כיון דבלא"ה פליגי במתני' ת"ק ור"י דר"י ס"ל דהוי ש"ח א"כ אמאי לא ניחא ליה דת"ק כר"ע ור"י כר"א וכתב הפנ"י דלא ניחא ליה לאוקמי' מתני' כר"ע לחודא דמתני' קתני ש"ש משמע על כל המשכון ור"ע ס"ל אבדו מעותיו משמע רק מה שהי' כנגד חובו אבל ביתר מכדי חובו לא הוי ש"ש עי"ש. והנה לפי"ז אי הוי ס"ל דר"ע כשמואל דאפי' המשכון אינו שוה נמי הפסיד כל החוב שפי' מצינו למימר דלעולם הוי לר"ע ש"ש אפי' ביתר מכדי חובו והא דנקט אבדו מעותיו לא לאפוקי שאם המשכון יותר מהחוב שאינו חייב בתשלומי כל דמי המשכון רק דאתי לאשמעינן דאפי' במשכון שאינו שוה נמ הפסיד כל החוב כשמואל וא"כ אי ס"ל כשמואל אינו מוכרח מדברי ר"ע הך דינא שהביא בהגה"ה סי' ע"ב סעי' ב' דמה שהיה יותר על החוב לא הוי רק ש"ח דהא אפש"ל דהוי ש"ש על כל המשכון וכפשטא דמתני' הלוהו על המשכון ש"ש על כל המשכון והא דנקט אבדו מעותיו בדברי ר"ע היינו שאפי' אם המשכון לא היה שוה כל דמי החוב נמי הפסיד הכל רק לגירס' ר"ח במס' שבועות דשמואל לא מיירי רק בפריש א"כ לא הוי א"ש דא"כ הך דר"ע נמי בפריש מיירי שיפסיד כל החוב וא"כ היה קשה מ"ט דר"א דלא הפסיד כלום ועין במס' שבועות בתוס' ד"ה מתני' בדפריש ובמס' ב"מ בתוס' ד"ה לא דכ"ע ולקמן באות י"ז ואות כ"ו נבאר בס"ד:

י רש"י פירש בדברי ר"ע ור"א דר"א ס"ל דמשכון דנקט לא לגוביינא ולכך הוי עליו רק ש"ח כיון דרק לזכרון דברים נקטי' ור"ע ס"ל דלגובינ' נקיט לי' ולכך הוי ש"ש והקשו התוס' בד"ה דברי הכל אי ס"ל לכ"א דמשכון דנקט רק לזכרון דברים בעלמא א"כ אמאי אינו משמט המלוה על המשכון. וכן הקשה בשטמ"ק דלא מצינו דר"א ס"ל המלוה על המשכון משמט. ועוד הקשה איזה סבר' יש לומר דכיון דנקט לגובינ' יהי' עליו ש"ש. ועוד דשקיל וטרי בגמר' דר"ע ס"ל או כשמואל או כר' יצחק ולא קאמר משום דנקט לגובינא. ונ"ל דהנה יל"ד בלישנא דר"ע יכול שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון וכו' למה לו כל האריכות ולאשמעינן טענת' דהלוה ולא קאמר בקיצור אבד המשכון אבדו מעותיו ומה קאמר יכול שיאמר לו וכו' דמשמע דמשום טענת' דלוה קאתינן עליו והו' דקדוק עצים. ונראה דבאמת נחזי לכאורה באיזה סבר' פליגי ר"א ור"ע דר"א ס"ל דרק לזכרון דברי' נקטי' ור"ע ס"ל לגובינ'. וצ"ל דהענין הו' כך דוודאי במפרש דלא נקטי' לגובינ' רק לזכרון דברי' פשיט' דלא נעשה ש"ש לכ"ע דפרוט' דר"י לא שייך דכיון דרק לזכרון דברי' נקיט לי' ליכא על המלוה מצו' שיטות וניעור דהלוה בעצמו יוכל לבא לשטח' ולנער' דבזמן קציר כזה לא ישכח ההלואה וכן כתב להדי' התומי' סי' ע"ב דהיכא דלא נקט המשכון רק לדברי' בעלמא ע"ש פרוט' דר"י. וגם משום דר' יצחק ליכא כיון שאין דעתו לקנותו כלל. וכן אי במפרש להדי' דנקט לי' לגובינא באמת י"ל דלכ"ע בין ר"א ור"ע ס"ל דהוי ש"ש או משום דר' יוסף או משום דר' יצחק רק ר"א ור"ע פליגי בסתם דר"א ס"ל דאמרי' דלא נקטי' רק לזכרון דברים ופטור המלוה. ול"ל דאדרבא כיון דיש ספק דלמא לגובינ' נקטי' א"כ איך יחייב הלוה מספק. וצ"ל דר"א ס"ל כיון דבלא"ה הקשה הפנ"י איך אמרי' דהמלוה ישבע ויטול הא אנן אמרי' בכ"מ רק נשבע ונפטר ולא שישבע ויטול ותירץ הפנ"י דכיון דהלוה חייב עכ"פ הו"ל טענת הלוה כאינו יודע אם פרעתי עי"ש וצ"ל דר"א ס"ל דהחוב אין לו שום שייכות עם המשכון. והלכך נשבע המלוה שבועת שומרי' על המשכון. והלוה משלם ול"ש לומר דלמא לגובינ' נקטי' והו"ל ש"ש וא"כ המלוה חייב לשלם בעד המשכון דזהו אינו דטענת הלוה הו"ל כא"י אם פרעתי. אמנם ר"ע ס"ל דלא מפקינן ממונ' מספיק' ומה נמלץ מאוד לשון ר"ע יכול שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון כלומר אע"ג דבאמה יש ספק בדעת המלוה או לזכרון נקטי' או לגובינא מ"מ הלוה יכול לטעון כך דלמא רק על המשכון הלויתני וא"כ לגובינ' נקטי' והו"ל ש"ש. ודו"ק:

יא וא"כ עיקר פלוגת' דר"א ור"ע הי' דלר"א הו"ל הלוה כא"י אם פרעתי ולכך פטור המלוה מתשלומי המשכון די"ל דרק לזכרון נקטי' ולר"ע לא הו"ל הלוה כא"י אם פרעתי משום דהמלוה חייב לו נגדו תשלומי המשכון ואע"ג דדלמא רק לזכרון נקטי' וליכא חיוב על המלוה י"ל דר"ע ס"ל כמ"ש לעיל באות ד' בשם הרמב"ן מה שהובא בר"נ מס' שבועות במתני' דחיובו של הלוה הלוי במשכון וכל כמה שהמשכון היה בעין אין הלוה חייב כלום. וא"כ עכשיו גם כשנאבד כיון שאנו מסופקי' אם נאבד בגוונא דחייב המלוה דהיינו שהי' בידו לגובינא או בגוונא דפטור המלוה דהיינו שרק לזכרון היה אצלו אין לחייב הלוה מספק ואין לומר דהו"ל בא"י אם פרעתי דזהו אינו דכל זמן שהמשכון היה קיים ביד המלוה לא היה ללוה חזקת חיוב כסברת הרמב"ן וא"כ גם עכשיו שנאבד המשכון ויש צד לומר שהמלוה חייב בתשלומי דמי המשכון אי נקיט לי' לגובינא א"כ לא הוי כא"י אם פרעתי ודו"ק. ובפרט לפימ"ש לעיל באות ד' דסברת הרמב"ן דחיובו של הלוה תלוי במשכון הי' א"ש למאן דס"ל של"ד וליכא רק שיעבוד הגוף א"כ בוודאי א"ש אליבא דר"ע לפי מ"ש בס' מלא הרועים ערך ש"ד אות כ"א דר"ע ס"ל של"ד א"כ ממילא לא הו"ל כא"י אם פרעתי כיון שאפשר שהמשכון נקיט ליה לגובינ' וז"ש יכול שיאמר לו כלום הלויתני כמ"ש ואין לחייב הלוה מספיקא. וא"כ מתורץ קושי' השטמ"ק אחת לאחת שמה שהקשה וכי משום דנקט לגובינא יהי' ש"ש לא קשה דרש"י מוכרח לומר דנקטי' לגובינא דאי הוי ידעינן בבירור דרק לזכרון נקטי' לא הוי ש"ש לכ"ע לא משום פרוטה דר"י ולא משום דרבי יצחק כמ"ש לעיל ול"ק נמי למה דחוק הגמרא בטעמא דר"ע או משום דרבי יוסף או משום דרבי יצחק ולא נקיט משום דנקיט לגובינא דבאמת טעמא דנקיט לגובינ' אינו מועיל להיות ש"ש כמ"ש השטמ"ק רק ע"י דנקיט לגובינא ממילא הוי ש"ס או משום דרבי יוסף או משום דרבי יצחק דאי הוי ידעינן בבירור דנקטי' רק לזכרון לא היה שייך לא דר' יוסף ולא דר' יצחק כמ"ש לעיל, ומשו"ה נקט רש"י טעמ' דלגובינ' כדי שנדע באיזה סברא פליגי ר"א ור"ע ואנהרונהי לעייני' דבאמת בזה תלוי עיקר פלוגתא אי לגובינא או לזכרון היכא שיש לספק למה נקטי' אמנם אי ידעינן בבירור בין לר"א בין לר"ע לכ"ע אי לזכרון נקטי' לא הוי ש"ש ואי לגובינא הו"ל לכ"ע ש"ש אפי' לר"א ולא נחלקו רק בסתמא וכמ"ש לדייק מלישנא דר"ע דאמר יכול שיאמר לו כלום הלויתני ודוק: (יב) ומעתה לפי מ"ש דטעמא דר"א דס"ל דאמרי' דלא נקטי' רק לזכרון ולא נעשה ש"ש הו' משום דהו"ל הלוה כא"י א"פ א"כ מתורץ נמי מה שהקשו התוס' והראשונים א"כ אמאי ס"ל לר"א כמתני' דהמלו' על המשכון אינו משמט כיון דלא נקטי' רק לזכרון ולפי דרכנו ממילא לא קשה דבוודאי לענין שהמלו' יסיי' כש"ש שפיר אמרי' דפטור דדלמא רק לזכרון נקטי' וכיון שאין החוב של הלוה תלוי כלל בחזר' המשכון הו"ל כא"י אם פרעתי משא"כ לענין שישמט החוב בשביעית מצי המלוה לטעון לגובינ' נטלתי המשכון וא"כ איך יוכל הלוה להוציא ממנו ומה שהחוב יותר על המשכון באמת משמט ועי' בר"מ פ"ט מהלכ' שמיטה הלכה י"ד. וא"כ ארכבי' למלוה אתרי רכשי דהיכא שהמשכון קיים אין שביעי' משמטת דיכול לומר אנא לגובינא נקטי' ובשאר שני שבוע היכא שנאבד המשכון יוכל לומר רק לזכרון נקטי' ואע"ג שהלוה מסופק מ"מ חיי' דהו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש הפנ"י וכמ"ש מסברא משים דחייבו של הלוה אינו תלוי כלל בחזר' המשכון דמשו"ה ס"ל לר"א ישבע המלוה דאלא"ה האיך מצינו נשבע ונוטל זולת השנויי' במשנה דמס' שבועות פר' כל הנשבעי' וע"כ דחיוב חזר' המשכון וחיוב פרעון של הלוה הם שתי ענינים אליבא דר"א ושפיר הו"ל כא"י אם פרעתי. ולר"ע דס"ל דחיוב פרעון של הלוה תלי' בחזר' המשכון א"כ שפיר היכא שאנו מסופקים אם המלוה יתחיי' באחריו' המשכון או לא פטור הלוה דמספיקא אין להוציא ממון וכל זה גלה לנו רש"י ז"ל במה שפירש דתלי' אי אמרי' דלגובינא נקטי' או רק לזכרו' דברי' ומתורצים כל הקושיות בס"ד:

יג במ"ש בדעת רש"י דנקיט לגובינא דכוונתו דעי"ז קנו לי' מדר' יצחק ראיתי בחי' פנ"י שכתב דע"כ א"א לומר דכוונת רש"י הי' משום דקני ליה כדר"י דא"כ לדעת רש"י גם באונסי' מחיי' וא"כ מתני' דקתני ש"ש לא אתי' כוותי' דהא משום דר"י באונסי' נמי מחיי' ולע"ד לא קשה מידי דהנה כבר כתב הש"כ בסי' ע"ב ס"ק ט' דאע"ג דקני ליה לאונסי' היינו בכדי חובו שהפסיד החוב אפי' באונסי' אבל מה שמשכון שוה יותר לא הוי רק ש"ש עי"ש והדבר מבואר מסברא ג"כ דוודאי מה שהיה כנגד החוב קנוי לי' בקנין גמור אפי' לאונסי' משא"כ מה ששוה יותר זה לא נקנה לו רק מ"מ ניחא ליה במה ששו' יותר כי סתמ' דמלתא אם המשכון שוה יותר ישתדל הלוה טפי לפדותו ולכך נעשה עליו ש"ש עכ"ד וא"כ א"ש דמתני' קתני הלוהו על המשכון ש"ש ומיירי בכל המשכון ועל כל המשכון בוודאי לא מחיי' באונסי' ונקט ש"ש דעכ"פ ש"ש הי' אבל באמת לענין מה שהי' כנגד החוב בוודאי קני אפי' לאונסי' ולר"ע מפרשינ' אבד המשכון אפי' באונס כמ"ש הש"כ שם ואבד מעותיו אפי' באונס ומתני' דהוי רק ש"ש הו' משום דמיירי על כל המשכון אפי' ביותר מכדי חובו דבזה בוודאי לא מחיי' באונסי' וא"כ א"ש דברינו מ"ש לעי' דהא דנקט רש"י בסברת ר"ע משום דנקט ליה לגובינ' דהיינו דרק משו"ה יוכל להיות ש"ש או משום דרב יוסף או משום דרבי יצחק משא"כ במפרש להדיא דרך לזכרון נקטי' גם לר"ע לא שייך לא דרבי יוסף ולא דרבי יצחק וכמ"ש לעיל בס"ד ודו"ק:

יד בתוס' ד"ה דברי הכל תוס' מפרשים דסיפא דבריתא אבל הלוהו אלף זוז בשטר דשטר דנקט הי' לאו דווקא רק משום דבשטר מסתמא לוקח המשכון אח"כ ואין חילוק בין בשטר או שלוה בשטר רק כל החילוק הו' בין בש"ה לשלא בשעת הלואתו. אמנם דעת רש"י הו' דשטר דנקט הוא דווקא דכיון דנקט שטר ומשכון מסתמא נקיט לי' לגובינא והקשו התוס' לפרש"י א"כ אמאי לא משני מתני' בשטר דמוד' ר"א ותירצו ע"ז דאי מתני' מיירי בשטר לא הוי פליג ר' יהודה דמסתמא לא יחלוק על ר"א והקשו המפורשים המהרש"א ומהר"ם דא"כ כי משני דמתני' מיירי בשלא בשעת הלואה נמי קשה דר"י פליג על ר"א ור"ע ותירץ המהרש"א דר"י לא פליג רק על התו' דס"ל דר"א מודה בשלא בשעת הלואתו דהוי ש"ש ע"ז פליג ר"י וס"ל דר"א אפי' בשלבש"ה ס"ל דהוי רק ש"ח אמנם התוס' דמפרשים סי' פ' דברית' בשטר היינו שלא בשעת הלואתו א"כ וודאי ר"י פליג על ר"א ור"ע וכ' המהרש"א דהתוס' לא חשו לזה והוא דחוק מאוד אמאי ניחא להו לומר כן בדעת רש"י לדבר פשוט דר"י לא פליג על ר"א ור"ע ולתוס' ס"ל דשפיר מצינו לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע:

אמנם בחידושי מהר"ם כתב דבר נכון דוודאי לענין הא דר"א מוד' בשטר או בשוה שיעור זוזי דהו' מכח סברא כלומר דבשטר וודאי נקיט לגובינ' א"כ אין סברא לומר דר"י יהי' חולק על זה אבל הא דמחלקינן בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה לא מסברא מחלקינן אלא משום דס"ל דקרא דר' יצחק הי' בשלא בשעת הלואה שפיר מצינו לומר דר"י ס"ל דאין חילוק והו' דבר נכון. ונראה שהסביר הדבר דהנה באמת כבר כתבנו לעי' דהא דמלו' הוי ש"ש אע"ג דכאן ליש לומר דהתורה ירד' לסוף דעתו שרוצה להתחיי' בשמירתו דמהי תיתי שילוה מעותיו לאחרי' ואחריות שמיר' יהי' עליו רק משום כיון דע"כ ניחא ליה שיקנה המשכון לקצת דברים עכ"פ כמ"ש התוס' בסוגי' ד"ה אימור דאמר ר"י וכיון דקנוי לו ממילא חיי' באחריותו כמה שכתבנו לעיל בריש הסוגי' בס"ד:

אמנם קש' אמאי לא נימא מסתמא לא ניחא ליה למלוה שיתחייב בשמירת המשכון ואע"ג דקני ליה במקצת מ"מ לא גרע משואל שיוכל להתנות שיפטר מתשלומין כדאמרי' מס' ב"מ צ"ד ע"א וא"כ ה"נ כיון דהמלו' לא נחית להדיא לשמירת המשכון הוי כאנן סהדי דלא ניחא ליה בשמירת המשכון. אמנם לק"מ דבוודאי שואל יוכל להתנות שיפטר מתשלומי' אם המשאיל רוצה בכך משא"כ גבי מלוה אם נימא דלטובתו קנה המשכון ולענין אחריות לגריעותא דמלוה לא קנו הו"ל כרבית ואסור להתנות בכך. אמנם י"ל דכה"ג כיון שאינו דבר ברור שיאבד המשכון הו"ל רק צד אח' ברבית. וא"כ א"ש דבוודאי בהך סברא אי בשטר נמי נקיט המשכון לגובינא או לא אין סבר' שר"י יחלוק על זה משא"כ לענין שלא בשעת הלואתו דמחייבי לי' ר"א ור"ע א"ש מה דר"י חולק על שניהם דבאמת קש' לימ' אנן סהדי דהמלוה אינו רוצה להתחייב בשמירת המשכון רק כמ"ש דלא יוכל להתנות בהכי שלא יתחייב כיון דלטובתו נקנה לו ואם לא יתחייב באחריות הו"ל כרבית ולא מהני אפי' הותנה להדיא. אמנם אליבא דר"י אמרי' מס' ב"מ ס"ה ע"ב דס"ל צד אח' ברבית מותר וא"כ פשיטא דאילו הותנה להדיא שלא יתחייב באחריות הי' מהני א"כ ה"נ אע"ג דקני לי' שלא בשעת הלואתו ס"ל לר"י שפיר דלא נעשה שומר דאנן סהדי שאינו רוצה להתחייב בשמירתו רק במכר פירות דמשתרשי לי' ויש לו ריוח מהמכיר' שפיר נחית לשמירת המשכון ג"כ וא"כ כי מוקי הגמרא מתני' דמיירי שלא בשעת הלואתו ל"ק כלל אמאי פליג ר"י על ר"א ור"ע ודוק היטב:

טו ובמה שהקשו תוס' משמיט' למאי אינו משמט לר"א כיון דלא נקטו רק לזכרון בעלמא עיין מ"ש לעיל באות י"ב בס"ד לתרץ זה אמנם הפנ"י כתב דקושי' התוס' לק"מ דרש"י נזהר בלשונו וכתב שאינו נוטלו רק שיוכל להיות בטוח במעותיו וכיון דנוטלו להיות בטוח ממילא אינו משמט וכתב שרש"י נזהר שלא כתב אלא לזכרון דברים בעלמא ורש"י השמיט תיבת בעלמא עיין בפנ"י ולע"ד נראה דתוס' כאן דווקא בלישנא שפיר והקשו רק על פירו' הקונטר' דשלהי פ' שבוע' הדיינים והמעיי' שם בתוס' ד"ה אי נימא בדשוי יראה שהתוס' היה להם הגירסא בדברי רש"י שם לזכרון דברים בעלמא ולכך הקשו שפיר א"כ אמאי אין משמט בשבעית ובמס' ב"מ מ"ט ע"א גרסי' באמת כך בגמרא לזכרון דברי' בעלמא ולכך אינו משמט. אמנם יש ליישב עוד בדרך אחר דהנה שיטת בעל המאו' מס' פסחים ל"א דבהרהינו לכ"ע למפרע גוב' וא"כ שפיר י"ל דכל שהגיע שביעית ואין רוצה לפרוע לו ממילא נחלט המשכון למפרע להמלוה רק היכא דלא שוה וודאי אנן סהדי דלא לגובינ' נקיט אליבא דר"א ולכך אמרי' באמת לעיל מ"ט ע"א דאינו משמט משא"כ מתני' המלוה על המשכון אינו משמט מיירי בסתם משכון דשוה וא"כ כיון שהגיע שמיט' יאמר המלוה לגובינ' נקטי' והו"ל שלו למפרע, ועיין בר"מ פ"ט מהלכ' שמיטה הלכה י"ד דבמשכון דלא שוה אינו משמט רק כנגד המשכון והיתר משמט. ובערבון פסק פ"ז מהלכ' מכירה דקונ' כנגד כולו אע"ג דלא שוה כ"כ ועיין בלח"מ שעמד בזה להר"מ סותר דברי עצמו ותירץ דעל המותר קרינ' בי' לא יגוש. אמנם מה שכנגד המשכון עכ"פ אינו משמט בזה לא ס"ל להר"מ דהוי כאנן סהדי דלאו לגובינ' נקט כיון דלא שוה רק שוי המשכון נקנה לו למפרע ועיין בחי' פנ"י בתוס' ד"ה והא אידי ואידי ודו"ק:

טז בגמ' נימא בדלא שו' שיעור זוזי ובדשמואל קמפלגי ופרש"י אבל בדשוה גם ר"א מודה דהוי ש"ש והקשו בתוס' ד"ה נימא דא"כ אמאי אמרי' מתני' דלא כר"א הו"מ לומר דמתני' מיירי בשוה וא"כ גם לר"א הוי ש"ש. ועי' במהרש"ל שכתב דזהו באמת קושי' הגמ' על האוקימת' דלא כר"א ופריך נימא בדלא שוה קמפלגי וא"כ מתני' דמיירי בשוה שפיר אתי' כר"א וראיתי בשטמ"ק שכתב דל"ל דבשוה כ"ע מודי דא"כ אדמפליג בסיפ' אבל הלוהו בשטר ד"ה אבדו מעותיו לפלוג במשכון גופא דבשוה ד"ה אבדו מעותיו. והנה קושי' זו באמת קשה לרש"י איך נימא בשוה כ"ע מודי א"כ לפלוג וליתני בדידה במשכון גופ' בלא שטר בין שוה ללא שוה וצ"ל דרש"י ס"ל דבשטר הוי רבות' טפי דאע"ג דלא שוה ומסתבר יותר דמסתמא רק לזכרון דברי' נקטי' מ"מ הוי עליו ש"ש משא"כ בשוה ליכא רבותא כ"כ לפי סברא דהשתא דבשוה וודאי הוי ש"ש וס"ל להגמר' כמו דפריך בפשיטות במס' שבועות אי דבשוה מ"ט דר"א דמשמע דליכא שום סברא לומר דבשוה לא יהי' ש"ש. אמנם מה שעלה לס"ד לומר דפלוגת' דר"א ור"ע הי' בלא שוה בין לפרש"י דבשוה כ"ע מודי ובין לפירוש התוס' דפליגי בתרויהו בין בשוה בין בלא שוה עכ"פ רצה לומר דלר"ע בלא שוה נמי הפסיד כל החוב וצריך ביאור מה ס"ד לומר כך ונראה עפ"י מה שנציע מקודם איזה דקדוקים א' מה שדחו התוס' פרש"י משום דאי בשוה אבדו מעותיו א"כ בלא שוה נמי יפסיד כנגד המשכון עכ"פ וא"כ לר"א אמאי ישבע ול"ל משום דבלא שוה הוי רק לזכרון בעלמא ולכך לא הפסיד כלום דאי בשום אבדו מעותיו אע"ג דל"ל דשמואל א"כ ע"כ לא אבדו רק מטעמא דר' יוסף ומה"ט נמי יפסיד בלא שוה דהא כ"ש שעשה מצות שהלוהו על המשכון שלא שוה. והנה יל"ד מנ"ל להתוס' דבשוה לא אבד מעותיו רק מטעמא דר' יוסף וא"כ בלא שוה נמי שייך דר' יוסף דלמא הו' דבשוה אבדו מעותיו הי' משום דר' יצחק ובל"א שוה כיון דלא נקיט ליה לגובינא אליבא דר"א ממילא לא קנה המשכון כיון שאין בדעתו לקנותו ולא שייך דר"י דהא רק לבתר הכי מסקינ' דר"י לא שייך רק שלא בשעת הלואתו וא"כ בס"ד שפיר אפש"ל דמשום דר' יצחק ס"ל לס"ד דגמרא דהוי ש"ש וא"כ שפיר יש חילוק בין שוה ללא שוה כמ"ש והו' דקדוק עצום בדברי התוס' ב' קושי' התוס' על רש"י מאי חילוק בין שוה או לא שוה אי ס"ל משום פרוטי דר' יוסף כיון דבלא שוה כ"ש שעשה מצות ג' לפי מה שפירשו התוס' אליבא דרש"י דמבו"ה גם לר"א בשוה הפסיד החוב לא מטעמא דר' יוסף אלא מטעמא דשמואל דחשיב כאילו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד החוב אבל בלא שוה אפי' כנגד המשכון לא חשיב כאילו פירש. הנה מלבד שהתוס' בעצמ' כתבו שהו' דוחק הקשה המהרש"א דלהמקשה פשיטא לי דבשוה לכ"ע הוי כפירש והמדחה אח"כ שמוקי פלוגתיהו בשוה ליתא הך סברא וזהו דוחק. והנה קושי' המהרש"א וודאי קשה לפרש"י דבס"ד ס"ל בשוה כ"ע מודי דהוי ש"ש ואח"כ דח' דפליגי בשוה ובאיזה סבר' פליגי. המקשן והתרצן ולבא אל הביאור בס"ד נ"ל כך:

יז דהנה בדברי ר"ע דנקט אבדו מעותיו ולא נקט סתם דהוי ש"ש י"ל באחד משני פנים דאי ס"ל כשיטת הרמ"א בחו"מ סי' ע"ב סעי' ב' דאפי' למאן דס"ל דהוי ש"ש מ"מ במה שהמשכון יתר על החוב לא הוי רק ש"ח וודאי א"ש לישנא דר"ע אבדו מעותיו כלומר דרק על מה שהי' כנגד חובו הוי ש"ש ולא על שוי המשכון ביתר מכדי החוב אמנם אי לא ס"ל הך דינ' דרמ"א רק דהו' ש"ש על הכל כפשטי' דמתני' הלוהו על המשכן ש"ש על כל המשכון א"כ ל"ל הכי ומשו"ה היה ס"ל דר"ע מיירי במשכון דלא שו' ולכך לא נקט סתם ש"ש דהוי משמע רק בכדי שווי המשכון לכך נקט אבד מעותיו דהפסיד כל החוב כשמואל. והנה נ"ל דהך דינא אי הוי ש"ש גם על מה שהמשכון שוה יותר מכדי החוב תליא בהא דוודאי אי ס"ל דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י פשיטא דהו"ל ש"ש בכל המשכון אפי' מה שהי' יתר מהחוב. אמנם אי ס"ל משום דר' יצחק משום דקני לי' א"כ אפש"ל דלא קנה רק כנגד חובו וממילא ביתר לא הוי רק ש"ח ועיין בתומי' סי' ע"ב ס"ק י' דיש מקום לחלק בהכי. והנה עכשיו ס"ל דר' יצחק לא שייך בשעת הלוא' וא"כ הא דמסקינן הכא דלר"ע בשעת הלוא' נמי הוי ש"ש ע"כ משום פרוטה דר"י ולפי"ז הו"ל ש"ש אפי' ביתר מכדי החוב וא"כ קשה מאי אבדו מעותיו דנקט ר"ע דמשמע דרק החוב הפסיד ולא יותר וצ"ל ע"כ דר"ע רבותא אשמעינן במאי דנקיט אבדו מעותיו כלומר אפי' בלא שוה הפסיד כל החוב כשמואל ולכך שפיר ס"ד דפליגי בשמואל וא"כ א"ש מ"ש התוס' דע"כ לא אבדו רק משום פרוטה דר"י והקשינו דלמא משום דר' יצחק דהתוס' נמי ס"ל כסברא דידן כיון דבאמת לא מסתבר כוותי' דשמואל כמ"ש השטמ"ק דמשו"ה מוקמינן לכ"ע דלא כשמואל א"כ אמאי היה ס"ל בס"ד דר"ע כשמואל וע"כ נ"ל כמ"ש משום דהי' קשה לו מאי אבדו מעותיו דנקט ר"ע כמ"ש וא"כ ע"כ דלא ס"ל דר' יצחק בשעת הלואה נמי מיירי דאי דר' יצחק מיירי גם בשעת הלואה א"כ היה אפש"ל דאבדו מעותיו דנקט לאשמעינן דלא הפסיד מה שהמשכון שוה יתר דביתר מכדי החוב לא קנה המשכון. וע"כ כמ"ש דלא ס"ל דר' יצחק בשעת הלואה וע"כ רק משום פרוטה דר"י והו"ל ש"ש על כל המשכון ואבדו מעותיו דנקט היינו שהפסיד כל החוב אפי' בלא שוה וא"ש דברי התוס' במ"ש דע"כ רק משום דר' יוסף הוי ש"ש ודוק כי הו' חריף בס"ד: (יח) אמנם בעיקר קושי' התוס' א"כ אף בלא שוה יהי' ש"ש משום דר' יוסף דכ"ש שעש' מצו' י"ל דרש"י ותוס' פליגי בזה דרש"י ס"ל דפרוטה דר"י הי' משום שצריך לשטח' ולנער' ובלא שוה כיון דחזינן שהלוה בטוח אצלו שהלוהו לו אע"ג דלא שוה א"כ הלוה בעצמו יוכל לשטחו ולנערו וליכא מצו' שיטוח וניעור וכן כתב בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' אמנם התוס' ס"ל דפרוטה דר"י הי' משום דבשעת הלואה עושה מצו' ואי יזדמן לו עני באותו שע' יהי' פטור מפרוטה וא"כ כיון דמשום פרוטה בשעת הלואה נעשה ש"ש שפיר הקשו התוס' דאין חילוק בין שוה או לא שוה דמ"מ בשעת הלואה קעביד מצוה. עכ"פ ל"ק לפרש"י דאי פרוטה דר"י הו' משום שטוח וניעור א"כ בלא שוה ל"ש פרוטה דר"י דהלוה בעצמו יוכל לנער' ולשטח' כיון שמדינ' שהלוה הו' בטוח אצלו וכמ"ש בתומי' ס"ק הנ"ל ודו"ק:

יט ומעתה נבא לבאר ג"כ במה פליגי המקשן דבשוה כ"ע מוד' דהוי ש"ש ומה דדחה אח"כ. ונ"ל דהנה לכאורה קשה למה יהי' נעשה כלל ש"ש משום מה שפטור מליתן לעני הלא המלוה יכול לומר אינו מרויח כלום במה שאפשר מליתן לעני דכנגד מה שאני מרויח הפרוטה ליתן לעני הנני מפסיד הטוב' הנאה מה שהי' לי אולי הייתי נותן וא"כ לא נקרא אצלו ריוח מה שאפטר מפרוטה דר"י כיון דאם הייתי נותן היה לי טובת הנאה וא"כ לא נקרא זהו שום ריוח. רק די"ל דוודאי אי ס"ל טוה"נ ממון א"כ גם אם נותן פרוטה יש לו שוי ממון דהיינו הטובת הנאה, וא"כ ממילא אמרי' דמה שמשתכר מליתן פרוטה לא נחשב ממון אמנם אי ס"ל טוה"נ אינו ממון א"כ לא יכול המלוה לומר אין לי שום ריוח כיון דלעומת זה אני מפסיד הטוה"נ אם לא אתן פרוטה דזה אינו דטוה"נ לא נחשב לממון וא"כ תלי' זה בזה דמאן דס"ל טובת הנאה ממון לא חשי' פרוטה דר"י ומאן דס"ל טוה"נ אינו ממון שפיר חשיב לי' פרוטה דר' יוסף ודו"ק:

והנה במס' פסחים מ"ו ע"ב ס"ל בגמרא בס"ד דר"א ס"ל טוה"נ ממון ואח"כ מסיק שם דכ"ע ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ י"ל דכאן בס"ד ס"ל כמסקנת הגמרא דר"א ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ ממילא חשיב פרוט' דר' יוסף הנאה ולכך היה ס"ל דבשוה ר"א נמי ס"ל דהוי ש"ש דאין שום סברא לחלוק על ר"י. אמנם במסקנ' ס"ל דהא דאמרי' דר"א ס"ל טוה"נ אינו ממון הי' רק כמו התם בחלה טמאה דסוף סוף אינו ראוי לכלום כמ"ש בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש עי"ש ובחידושינו הארכנו בזה בס"ד ועיין בש"ע חו"מ סי' ר"ג סעיף א' ובש"כ שם אבל באמת ס"ל לר"א טוה"נ ממון וא"כ ממילא לא חשיב לי' פרוטה דר"י ונוכל שפיר לומר דבשוה פליגי ובלא שוה לכ"ע ל"ל דשמואל. ועפי"ז מיושב נמי קושי' מהרש"א דכמו דפרכינן במס' שבועות אי בשוה מ"ט דר"א ה"נ כי מוקמינן למתני' בשוה מ"ט לא פריך מ"ט דר' יהודא דהוי רק ש"ח ולהנ"ל א"ש דבשלמא אליבא דר"א היה ידע ממסקנת הגמרא שם דאיהו נמי ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ חשיב שפיר פרוטה דר"י הי' פריך אי בשוה מ"ט דר"א דבוודאי בלא שוה ל"ש פרוטה דר"י כמ"ש לעיל באות ח"י אמנם אליבא דר' יודא דלא איירינ' כלל אליבי' אי ס"ל טוה"נ ממון או לא קשה מ"ט די"ל דאיהו ס"ל טוה"נ ממון ולא חשיב פרוטה דר' יוסף רק לפי האמת מסקינן גם אליבא דר"א דטוה"נ ממון ורק בחלה טמאה ס"ל אינו ממון וכן הובא בס' מלא הרועים דר"א ס"ל טוה"נ ממון וא"כ ממילא לא חשיב לי' פרוטה דר"י ופליג שפיר דאפי' בשוה נמי לא הוי ש"ש דפרוטה דר"י לא חשיב כיון דלעומת זה אם לא יתן לא יהי' לו טוה"נ וזהו חשיב ג"כ ממון ודו"ק כי מתורצים כל הדקדוקים ושקלא וטרי' דגמרא בס"ד. והעולה כפי שמועתינו דהגמרא באמת לא רוצה לומר דר"ע ס"ל כשמואל רק אם יהי' על צד ההכרח או מדיוקא דר"ע דנקט אבדו מעותיו כמ"ש באות י"ז או אם לא יהי' שום סברא דר"א יפלוג נמי בשוה ואז מוכרח לומר דבלא שוה פליגי ור"ע כשמואל. אבל אם אין לנו איזה הכרח וודאי לא נחית לאוקמי' דר"ע כשמואל כיון דלא מסתבר כוותי' דשמואל וכן כתב להדי' בשטמ"ק דמשו"ה לא מוקמינן מתני' ככ"ע ור"ע כשמואל דלא מסתבר לפסוק כוותי' דשמואל ודו"ק:

כ ברש"י ד"ה דכ"ע ל"ל דשמואל ולר"א אינו מפסיד כלום ולר"ע אינו מפסיד אלא כנגד המשכון ויל"ד מנ"ל לרש"י דלמאי דאוקמינן דפלוגתא בשו' ובלא שו' כ"ע ל"ל דשמואל דמ"מ פליגי ר"א ור"ע בלא שוי נמי לענין דמי המשכון דלמא בלא שוי לא פליג ר"ע דאפי' כנגד המשכון נמי לא הפסיד דבלא שוי ע"כ רק לזכרון נקטי' ורק בשוה פליגי או כר' יצחק או כר' יוסף ולמה לנו לעשות פלוגתא גם בלא שו'. אמנם לפי מ"ש לעיל באות י' י"א דעיקר סברת פלוגת' ר"א ור"ע הי' בסתמא דלא פירש לא לגובינא ולא לזכרון דר"א ס"ל מסתמא הוי לזכרון ותי' משום דלר"א הו"ל הלוה כא"י אם פרעתי ולר"ע פטור מספיקא דלמא לגובינא וביארנו שם דסברת ר"ע הי' דס"ל כמ"ש הרמב"ן בר"נ מתני' דמס' שבועות דחיובו של הלוה תלוי בחזרת המשכון וכל כמה דאין המלוה מחזיר המשכון ליכא חיוב על הלוה וא"כ פשיט' דאפי' בלא שוה ור"ע דשמואל ל"ל מ"מ כנגד המשכון הפסיד כיון דגם בשוה טעמא דר"ע דהפסיד החוב אע"ג דלא פירש בהדי' דלגובינ' הוא רק משום דכל כמ' דלא מחזיר המשכון לא רמי' חיובא על הלוה וא"כ ממילא אפי' בלא שוי עכ"פ מה שכנגד המשכון מפסיד והיטב אסר דבר רש"י בזה דאפי' בלא שוה לר"ע כנגד המשכון מפסיד עכ"פ ודו"ק: (כא) לפי מה שביארנו לעיל באות י"ז דמשו"ה רצה הגמרא לומר בס"ד דפליגי בלא שוה משום דהוי קשה לי' מ"ט דר"ע דנקט אבדו מעותיו דל"ל דס"ל דיתר מכדי חובו לא אבד משום דאי הוי ש"ש משום פרוטה דר"י הוי ש"ש על כל המשכון. ומשו' דר' יצחק לא הוי ס"ל דר"י לא מיירי בשעת הלואה וע"כ מה דנקט אבדו מעותיו היינו בלא שוה כמה שביארנו לעיל בס"ד מדוייק הלשון בגמרא כי משני לי' הכא בדשוה שיעור זוזי וקמפלגי בדר"י פריך ותסברא אימור דאמר ר' יצחק בשלא בשעת הלואתו כלומר דכל עיקר יסוד קושייתו דנימא דר"ע מיירי בלא שוה הוא רק משום דהוי ס"ל דר' יצחק לא איירי בשעת הלואתו וא"כ הא דלר"ע הוי ש"ש הי' משום פרוטה דר"י והוי ש"ש על כל המשכון וא"כ מאי אבדו מעותיו דנקט וע"כ דמיירי בלא שוה והפסיד כל החוב הכל כמ"ש לעיל בס"ד:

כב אמנם בהיות כן קשה דהגמרא משני אלא משכנו בשלא בשעת הלואתו וכו' והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבידה פליגי א"כ הדק"ל כיון דהא דהוי לר"ע ש"ש משום דר' יוסף א"כ הו"ל ש"ש על כל המשכון ואמאי נקט ר"ע אבדו מעותיו דווקא דמשמע דלא בכל המשכון. ונראה דהנה לכאורה הו' יתור לשון מה דאמר והכא במשכנו בשעת הלואתו דכבר ידעינן דעכשיו קיימינן דבפלוגתיה דר"א ור"ע הי' בשעת הלואתו אשר ע"כ נ"ל דהנה בתומי' ס"ק ו' העלה דבשלא בשעת הלואתו לא שייך פרוטה דר"י אמנם לע"ד נראה דזהו תלא בהך דאי אמרי' פרוטה דר"י הי' משום מצו' דשע' הלואה א"כ במשכנו בשלא בשעת הלואה כיון דהמצו' כבר עבר' תו ל"ש פרוטה דר"י משא"כ אי פרוטה דר"י הי' משום שמלוה עסוק לשטח' ולנער' א"כ שפיר אפש"ל גם בשלא בשע' הלואה כיון שהמלוה אינו נוגש אותו לפרוע ולוקח ממנו משכנות ומקבל עליו טרח' שיטוח וניעור ממילא שייך פרוטה דר"י עיין בתומי' שם שהביא דהך סברא אי המצו' הי' מצו' הלואה או מצו' שיטוח וניעור דהי' פלוגתא הרשב"א והרא"ש והנה הגם דבתומי' כתב דגם אי המצו' הי' משום שטוח וניעור ל"ש דר' יוסף בשלא בשעת הלואה משום דמחזיר המשכון ללוה יוכל לשטח' ולנער' בעצמו אין זה מוכרח דמי לא מיירי במשכון שא"צ להחזיר אותו כגון שאינו מלאכת אוכל נפש והנה עוד י"ל דע"כ אפש"ל דמשים דעושה מצו' הלואה הוי ש"ש משום הפרוטה היינו אם בלא המשכון לא הי' מלוה לו א"כ באה לו הנאת הפרוטה ע"י המשכון ושפיר הו"ל ש"ש עליו משא"כ אם גם בלא המשכון הי' מלוה לו א"כ לא הוי ש"ש על המשכון דהא הריוח דהנאת הפרוטה לא ע"י המשכון באה לו כיון דבלא"ה הי' מלוה לו ועיין בש"ס סי' ע"ב ס"ק כ"א דמשמע נמי הכי ועיין היטב בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' ודו"ק:

כג והנה א"כ י"ל דאע"ג דהוי ש"ש משום דר' יוסף מ"מ א"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר דכבר ביארנו לעיל באות י"א דר"ע ס"ל יכול לומר לו כלום הלויתני כלומר דהלוה מצי טען הכי דלמא לגובינא נקטי ואין להוציא ממנו וא"כ היינו דווקא בכנגד חובו משא"כ מה ששוה יותר א"כ המלוה נמי מצי טען אפכא אני רק לזכרון נקטי' ובלא המשכון ג"כ הייתי מלוה לך וא"כ לא נעשיתי ש"ש וא"כ א"ש דאפי' אי הטעם משום דר' יוסף ג"כ א"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר וא"כ מדוייק הלשון אבדו מעותיו ולא צריכין לדחוק דמיירי בלא שוה וכשמואל. וא"ש נמי מה שהביא הרמ"א בסעיף ב' אחר הך דינ' דעל היתרון מכדי החוב לא הוי רק ש"ח כתב הרמ"א ומספיקא לא מפקינן ממונן ולפימ"ש הי' באמת גם לר"ע הכי דלא אבד רק החוב והיתר לא הפסיד משום דעל היתר מצי המלוה טען לזכרון נקטי' ולא הוי ש"ש לכ"ע. אמנם הא דמעיקרא ס"ד דאי משום פרוטה דר"י הו"ל ש"ש על כל המשכון הו' משים דהוי ס"ל דהמצוה הי' משום שיטוח וניעור וא"כ ממילא לא מצו המלוה לטעון אני רק לזכרון נקטי' ולא נעשיתי ש"ש דסוף סוף יאמר הלוה כיון דלא פירשת לי בהדי' דרק לזכרון שקלתי' א"כ אני לא יכולתי לילך ליקח לשטחה ולנער' דסבור הייתי דלמא לא תתן לי לשטח' ולנערה דלא מהמנית לי לתנה בידי וא"כ ממילא היה עליך מצות שטוח וניעור דמצות להציל ממון של חבירו והיית פטור מפרוטה והוית ש"ש. וא"כ ממילא הו"ל ש"ש על כל המשכון ואין להמלוה שום טענה לפטור עצמו מהמותר. אמנם הכא מספקינן דמצוה פרוטה הי' משום דעשה מצוה בשעת הלואה ולא משום שטוח וניעור אתינ' עלה כלל רק משום מצות הלואה וא"כ לפי"ז במשכנו שלא בשעת הלוא' לא שייך פרוט' דר"י דאין להמשכון שייכות עם המצוה כלל וא"ש הלשון והכא במשכון בשעת הלואה כלומר דלא כסברת המקשן דר"י הי' משום שטוח וניעור וא"כ הו"ל ש"ש אפי' בשלא בשעת הלואה וא"כ כיון דמשום שטוח וניעור קאתינ' עלה אין לו למלוה שום טענה לומר לזכרון כיון דסוף סוף היה רמי' שיטוח וניעור על המלוה דהלוה לא היה יכול לילך לשטחה ולנערה כיון דלא פירש לו בהדי' דרק לזכרון נקטי' וא"כ הו"ל ש"ש אפי' ביתר מכדי החוב דזהו אינו רק הכא בשעת הלואה דווקא דפרוט' דר"י הי' רק משום מצות הלואה וכיון דרק משום מצות הלואה הי' פשיטא שהמלוה יכול לטעון גם בלא משכון הייתי מלוה לך וא"כ לא הוי ש"מ על היתר דאע"ג דלענין שיפסיד החוב מצי הלוה לטעון כלום הלויתני אלא על המשכון כלומר דלגובינ' נקטי' או דא"כ הו"ל ש"ש משום פרוטה דר"י כיון בלא המשכון לא היה מלוה לו מ"מ על היתר להוציא מהמלוה שפיר מצי המלוה טען רק לזכרון נקטי' ומ"מ בלא משכון ג"כ הייתי מלוה לך ולא בא הנאת הפרוט' ע"י המשכון ולא הוי ש"ש ודו"ק וא"כ העולה מדברינו דהך דינא שהביא הרמ"א דלא הוי ש"ח על היתר מהחוב תלי' בהא דאי ס"ל דפרוטה דר"י הוא משום שטוח וניעור וא"כ לפי"ז גם בשלא בשעת הלואה שייכא דר"י ואין להמלוה שום טענה לפטור עצמו מהיתר כיון שעכ"פהלוה לא הי' יכול לשטחה ואז הו"ל ש"ש גם על היתר משא"כ אי דר"י הו' רק משום דבשעת הלואה עבד מצוה וא"כ שלא בשעת הלואה ל"ש דר"י אז אמרי' דגם על היתר לא הוי ש"ש דעל היתר מצי המלוה טען רק לזכרון נקטי' ובלא"ה ג"כ הייתי מלוה לך ולא נעשיתי ש"ש ודו"ק:

כד ולפי"ז מה שרצה התומי' ס"ק י' להוכיח דאפי' אי מדר' יצחק נמי הוי ש"ש על כל המשכון כיון דהרי"ף והר"מ והש"ע נקטו בין משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואה ולכאורה אין דיניהם שוי' דבשעת הלואה כיון דהוי ש"ש משום דר"י הו"ל ש"ש על כל המשכון משא"כ בשלא בשעת הלואה דהו"ל מדר' יצחק לא הוי ש"ש רק כנגד החוב ולפימ"ש אפש"ל אפכא דאפי' אי משום דר"י ג"כ לא הוי ש"ש רק כנגד החוב דעל היתר מצי טען אנא רק לזכרון נקטי' ואנן שהוציא מיד המלוה מספיק' כמו שאין מוציאין מיד הלוה ובפרט דלישנ' דר"ע יכול שיאמר לו הכי מוכח דהא רק טענת ספק כמ"ש לעיל בס"ד א"כ גם המלוה פטור מהיתר. וא"כ אע"ג דהרי"ף ס"ל להדי' הכי דהמלוה משלם גם היתר עי' ברי"ף מס' שבועות סוף פרק שבוע' הדיינים (הגם דבמס' ב"מ לא כתב להדי' דמשלם היתר) מ"מ בדברי הפוסקים שכתבו סתמא המלוה על המשכון ש"ש עי' בר"מ פ"י מהל' שכירות הלכה א' שפיר י"ל דתרויהו בין משכני בשעת הלואתו דהא משום דר' יוסף בין שלא בשעת הלואה דהא משום דר' יצחק לא הוי ש"ש רק בכנגד החוב כשיטת הרמ"א שהביא בשם רבינו ירוחם והרא"ש ובפרט אי פרוטה דר"י הו' משום מצוה דבשעת הלואה וודאי מצי המלוה לטעון בלא"ה הייתי מלוה לך ולא נעשיתי ש"ש וכפי מ"ש יש לזה ראי' משקל' וטרי' דגמ' לשיטת הפוסקי' דפטור מהיתרון שהביא ברמ"א סעיף ב' ודו"ק:

כה ועפ"י שקלא וטרי' הנ"ל יתבארו דברי התוס' ד"ה לא דכ"ע ל"ל דשמואל שכתבו דלפרש"י דשמואל מיירי בסתמא וודא"י ל"ל דכ"ע אית להו דשמואל דא"כ לר"א למה ישבע ויטול מעותיו. ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע. והקשה המהרש"א דלמא איירי בדפריש ואפ"ה הפסיד כנגד המשכון אע"ג דפירש שלא יפסיד כמתני' דמס' שבועות דג"כ מוקמינן לרש"י בפירש שלא יפסיד. והפסיד כנגד המשכון. אמנם לפימ"ש לעיל באות י"ז ואות כ"א דכל ס"ד דגמ' דנימא דפליגי בשמואל הי' משום דדייק לי' לישנ' דר"ע דאמר אבדו מעותך דהיינו כל החוב אפי' יותר על המשכון א"כ כתבו תוס' שפיר דאם פירש שלא יפסד לא היה חולק ר"ע כלומר שיפסיד כל החוב. אמנם הא קשי' אמאי לא פירשו התוס' בפשיטות דאם פירש שלא יפסיד א"כ אמאי בסיפ' בהלוהו בשטר ר"א נמי מודה דאבד מעותיו כיון שפירש שלא יפסיד. ונ"ל עפ"י מ"ש התומי' ס"ק ו' לפרש שמ"ש התוס' פירש שלא יפסיד היינו שפירש שאינו נוטלו רק לזכרון דברים א"כ אפש"ל דאפי' בפירש שרק לזכרון דברים ע"מ כיון שנתן לו שטר ומ"מ נטל ממנו משכון מוכח דלגובינא שקלי' והוי כאנן סהדי דלגובינא ולכך ר"א עודה דאבד מעותיו לכך לא הוכיחו התוס' דבריהם דמיירי בלא פירש רק מכח דר"ע דאי בפירש שרק לזכרון דברים א"כ לא היה לו להפסיד עכ"פ כל החוב ודו"ק:

כו ואח"כ הקשו התוס' דלגירס' ר"ח דשמואל מיירי בפירש שיפסיד כל החוב א"כ קשה אמאי לא אמרי' דכ"ע אית להו דשמואל בפירש ור"א מיירי בלא פירש ובדר' יצחק קמפלגי ותירצו דאי בדפריש כלומר שיפסיד כל החוב עודה ר"א לשמואל א"כ בלא פירש נמי פיה להפסיד עכ"פ כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון בפירש דמי. ולכאורה דבריהם סתומי' אמאי לא נימא בפירש באמת מפסיד כל החוב דלא הוי אסמכת' כמ"ש התוס' מעיקרא אליבא דר"ע ובלא פירש לא הוי רק ש"ח ואפי' כנגד המשכון לא הפסיד. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל אות י' י"א פלוגתא הרמב"ן והר"נ אי כל זמן שהמשכון קיים אם חל החיוב על הלוה וכתבנו דאם אמרינן דלא חל חיוב על הלוה כל זמן שהמשכון קיים ביד המלוה א"כ כל היכא דאיכא צד ספק בענין חיוב אחריות המשכון על המלוה ל"ש לומר דהלוה הו"ל כא"י אם פרעתי ע"ש היטב וא"כ ה"נ י"ל כוונת דברי התוס' כך דהנה הך סברא אי הוי אסמכתא או דגמר ומשעבד להפסיד כל החוב הי' ספיקא ולכך הי' ס"ל לר"א דאפי' בפירש שיפסיד כל החוב הו"ל אסמכתא דהו"ל כא"י אם פרעתי דר"א ס"ל דאין חיוב הלוה תלוי כלל בחזרת המשכון ור"ע ס"ל דגוף חיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון ולכך מהני בפירש שיפסיד כל החוב דל"ל דהוי אסמכתא דמ"מ ספיקא מיהו הוי דלמא גמר ומשתעבד בלב שלם. ומי יודע רוח בני אדם. וכיון דלא חל חיוב הלוה כל זמן שהמשכון הי' קיים א"כ היכא שנאבד נמי לא הוי כא"י אם פרעתי. וא"כ א"ש מ"ש התוס' דאם נימא דבפירש ר"א נמי מודה שיפסיד כל החוב ולא הוי אסמכתא וא"כ ע"כ ס"ל דחייבי של הלוה תלוי בחזר' המשכון דאלא"ה אמאי לא נימא דלא גמר ומשתעבד [דכפי הנרא' מדברי התוס' שכתבו בר"ע אבל הכא המלוה מחל כל חובו משמע דלא בעיקר דין אסמכת' פליגי רק אי הכא גבי מחילת החוב כיון שאין אנו באין להוציא מיד המלוה אי חשיב אסמכתא ודו"ק] וא"כ כיון דע"כ ס"ל לר"א דחיובו של הלוה תלוי בחזר' המשכון א"כ פשיטא דבשוי המשכון וודאי הפסיד המלוה דאלא"ה היכא שייך לומר דחיובו של הלוה תלוי בחזרת המשכון כיון דאמרי' דאפי' כנגד המשכון נמי לא הפסיד בסתמא וע"כ דכנגד המשכון מפסיד ע"כ למאן דס"ל דשמואל בפירש הפסיד כנגד המשכון אפי' בלא פירש ועי' מ"ש לעיל באות כ' בדברי רש"י ד"ה דכ"ע ודו"ק היטב:

כז בתוס' ד"ה אימור דא"ר יצחק כתבו דמשו"ה משכנו שלא בשעת הלואתו הו"ל כש"ש משום שיכול לקדש בו אשה. אבל בשעת הלואה באמת אין יכול לקדש בו אשה ובקידושין ח' ע"ב ד"ה משכון כתבו דכיון דשלא בשעת הלואה קני לי' קנין גמור הוי ממונו בשעת הלואה נמי לקדש בו אשה. אבל הכא דכתבו דמשו"ה הו"ל ש"ש כיון שיכול לקדש בו משמע הא בשעת הלואה דאמרי' דלא הוי ש"ש אינו יכול לקדש בו אשה וכן כ' המהרש"א להדי' ואח"כ כתבו אע"ג דבממונו נמי הי' יכול לקדש בו מ"מ עכשיו כיון שאין המעות בידו הו"ל ש"ש מה"ט דנהנה מהמשכון. וכתב המהרש"א אבל לומר דהו"ל ש"ש משום דתפיס לי' בחובי' לא מה"ט אע"ג דעכשיו אין המעות בידו מ"מ אין מרויח כלום במה שהלוה כמ"ש התוס' לעיל פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס לי' משמע דס"ל להמהרש"א דהתוס' כתבו סברתם דבמלוה לא הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' קאי נמי סברת התוס' אפי' בשלא בשעת הלואה. אמנם הש"כ סי' ע"ב ס"ק ל"ז הביא הרבה שיטת הפוסקים דשלא בשעת הלואה הו"ל באמת ש"ש מטעם דתפיס לי' אחובי' נמי וע' מ"ש לעיל דאות ז' ודו"ק:

כח עוד הקשו התוס' אי קי"ל כדשמואל א"כ אמאי פליגי רבנן על ר"מ במס' פסחים ל"א ע"א וס"ל בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר בב"י ואמאי אפי' אי ל"ש דר' יצחק מ"מ כנגד המשכון הו"ל ש"ש מדשמואל אפי' בדלא פריש:

ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל דהא דכנגד המשכון הפסיד בכל ענין הו' משום דחיוב' דהלוה תלוי בחזר' המשכון כסברת הרמב"ן והנה לעיל באות ד' כתבנו דאם הוי ס"ל שיעבוד' דאורייתא וודאי אין חיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון כלל דנכסי הלוה אשתעבד להמלוה. והנה הבאתי לעיל אות כ"ו דאי הוי ס"ל דחיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון אז מהני בפירש שיפסיד כל החוב משא"כ אי אין תלוי בחזר' המשכון הו"ל כא"י אם פרעתי. והנה הי' נ"ל מסברא דאפי' למאן דס"ל של"ד הי' רק מישראל לישראל אבל מעכו"ם לישראל לכ"ע שיעבוד' דאוריית'. וכבר כתבתי מזה במקו"א. ואח"כ ראיתי בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ח"ב סי' קפ"ז שכ' נמי להדי' דמעכו"ם לישראל לכ"ע ש"ד. ויש להסביר הדבר דבאמת אפי' גזל העכו"ם היה מותר אי לאו משום חילול השם. וא"כ הכא בנכרי שהלוה מישראל במה שאנו אומרי' שנכסיו משיעבודי' לישראל המלוה ל"ש חילול השם. וא"כ אין תלוי חיובא של הנכרי הלוה בחזר' המשכון כלל וא"כ לא שייך דשמואל בנכרי כלל ולכך שפיר ס"ל דאינו עובר ועוד י"ל בפשיטות עפ"י מ"ש לעיל אמאי יתחייב המלוה כלל מדין שומר ואמאי לא נימא דמסתמא לא ניחא לי' להמלוה שיהי' עליו שומר וא"כ אע"ג דקנוי לו המשכון לקצת דברים מ"מ אנן סהדי דלא ניחא לי' לאינש שילוה מעותיו ויהי' שומר על המשכון רק כבר כתבנו לעיל באות י"ד דאע"ג דאפי' שואל יוכל להתנות שיהי' פטור מ"מ גבי המלוה אם המשכון קנוי לו והו' לא יתחייב באחריותו כלל הו"ל כרבית וא"כ א"ש דהיינו דווקא בישראל משא"כ במלוה לנכרי דמצוה ליקח רבית אמרי' אנן סהדי דלא ניחא לי' להמלוה שיהי' המשכון באחריותו שיהי' שומר עליו אפי' אם יש לו תועלת קצת במה שהמשכון בידו מ"מ מה שהי' לו לגריעות' דהמלוה אינו חפץ בו וא"כ הוי כפירש שלא יפסיד ואין כאן שום אחריות על הישראל ולכך אני עובר. אמנם התוס' כאן תירצו דרק באחריות גניבה אינו עובר אבל אם הי' באחריותו גם אאונסין עובר וי"ל מסברא דאונסין קנוי' לו לגמרי ושיטת הפוסקים לענין חמץ בב"י נתבאר באו"ח סי' ת"מ והארכנו בזה במקו"א בס"ד ודו"ק:

כט כבר הבאתי לעיל באות ד' דעת הה"מ פ"י מהלכ' שכירות דלשמואל חייב אפי' באונסין אם נאנס המשכון. אמנם השטמ"ק במס' ב"מ הביא שיטות הפוסקים בזה דשמואל אינו מחדש שום דבר רק דמשכון דלא שוי הוי לענין שיפסיד כל החוב כמו במשכון השוה אבל לענין איכות השמיר' גם לשמואל אפשר דלא הוי רק ש"ש ופטור באונסין או אפילו רק ש"ח ואינו חייב אלא בפשיעה. אמנם מה שקשה על הה"מ הי' דאי נימא דלא אפש"ל סברת שמואל דהפסיד כל החוב במשכון דלא שוה רק אי חייב גם באונסין כמ"ש הלח"מ שם א"כ קשה לשמואל ממתני' דמס' ב"מ הלוהו על המשכון ש"ש דמשמע דאינו חייב באונסין והגמ' שקל וטרי במס' ב"מ אי מתני' דהתם אתי' כר"א נמי ואח"כ רוצה לומר דמתני' כר"ע ור"ע כשמואל ולשיטת הה"מ בלא"ה מתני' לא אתי' כוותי' דשמואל. ונ"ל די"ל דעיקר טעמא דשמואל הי' משום דכיון דחזינן דהמלוה נחית ליקח משכון דלא שוה מה שאין דרך המלוים כך אמרי' דסבר וקבל כמ"ש רש"י ונתחייב בשמיר' יתירת' כיון דכבר מוכח מדעתו שאין מדקדק נגד הלוה וכמה דמפרשינן לגירס' ר"ח ור"ת או שמואל איירי בפריש אמרי' לשיטת רש"י אפי' בלא פריש דסבר וקבל וא"כ ה"ד היכא דלוקח המשכון דלא שוה דעכ"פ חזינן שהמלוה עושה נגד הלוה יותר מכפי הראוי לחיובו דבאמת אם הלוה אינו בטוח לו אינו מחוייב להלו' לו יותר מכסוי המשכון. לכך אמרי' דלענין זה נמי מקבל עליו שהלוה לא יפסיד כלום אפי' באונסין משא"כ מתני' דמס' ב"מ דמסתמא מיירי במשכון השוה דאז לא ניכר שהמלוה רוצה לעשות איזה יתר שאת להלוה בכה"ג שפיר שבקינ' אדינא ולא הוי רק ש"ש. ובהכי ניחא נמי מ"ש הג"א שם דשמואל לא שייך רק בשעת הלואה ולכאורה אדרבה מצינו דשלא בשעת הלואה הוי טפי באחריותו לשיטת רש"י דשלא בש"ה קני אפי' לאונסין ובש"ה רק ש"ש וא"כ דשמואל הוי אפכא דבשעת הלואה קני אפי' לאונסין רק לפימ"ש א"ש דעיקר טעמא דשמואל הי' רק משום כיון דחזינן דהמלוה מטוב עם הלוה שמלוה לו יותר מכשוי המשכון ה"נ אמרי' דסבר וקבל אפי' לאחריות אונסין ושיפסיד כל החוב וא"כ ה"ד בשעת הלואה משא"כ בשלא בש"ה א"כ אינו מוכח כלל שהמלוה מטיב עמו לפנים משוה"ד דבשלא בש"ה מוכרח ליקח כל מה שימצא אפי' אינו שוה כנגד חובו לכך בכה"ג שפיר מוקמינ' אדינא ואסברא חיצוני דלא הוי רק ש"ש וגם שלא הפסיד רק כנגד המשכון ודו"ק: (ל) שיטת הרמב"ן במלחמות במס' שבועות דהא דר' יצחק הי' אפי' בשעת הלואה והא דאמרי' בגמ' ותסבר' אימור דאמר ר' יצחק הי' בדרך דחיה אבל לדינא אפי' בשעת הלוא' נמי קני משכון ועי' בשטמ"ק מס' ב"מ שהביא ראי' ממס' גיטין ל"ז דהמלוה על המשכון אינו משמט ואמרי' הטעם דקני לי' מדר' יצחק אלמא דר"י אפי' בשעת הלואה נמי מיירי. והנה באמת צריך להבין סתיר' הסוגי' דמס' שבועות ומס' גיטין דכאן אמרי' בפשיטות ותסבר' דאין שום הו"א לומר דר"י איירי בשעת הלואה נמי ובמס' גיטין משמע דאין חילוק כמ"ש הראשונים. ולענין קידושין במשכון בשעת הלואתו עי' באה"ע שהביא בזה ב' דעות ברמ"א שם סי' כ"ח סעיף י"ב משמע דלהמחבר ס"ל דקני משכון אפי' בש"ה ונ"ל דהנה הקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ב' הביא בשם הנמ"י דמשכנו שלא בשעת הלואה כיון דמלוה אינו קונה במה יקנה דמשיכ' לא מהני לקנות שאין המטלטלי' נקנית במשיכה למשכון בעלמא וא"כ י"ל דקרא דר' יצחק לא אצטריך רק לשלא בש"ה כיון דליכא נתינ' מעות ומשיכה לא מהני היכא שאינו קונה גוף החפץ וס"ד דלא קני המשכון לכך אצטריך קרא דר' יצחק משא"כ בשעת הלואה כיון שניתן מעות פשיטא דקני דבמעות יוכל לקנות שפיר אפי' אם אינו קונה גוף החפץ דמעות מהני בכל גוונא לקנות וא"כ ילפינן שפיר דקונה משכון בש"ה מכ"ש מבשלא בשעת הלואה דבשעת הלואה קני טפי כיון דאיכא מעות. אמנם הריטב"א במס' קידושין י"ג כתב דמאן דס"ל של"ד הטעם משום שאין קנין לחצאי' ושיעבוד הא רק קנין לחצאי' וא"כ לפי"ז היה צריך לומר דבמשכון ליכא שום קנין מה"ת כיון דמה"ת לא שייך קנין לחצאי' למאן דס"ל של"ד ולפי"ז צ"ל דהא דר' יצחק דקנו משכון הי' רק גזה"כ (הגם הש"כ בסי' ע"ב ס"ק ט' לא רצה לומר דהוי גזה"כ מ"מ מהרבה ראשונים נראה דהא דר"י הוי גזה"כ) וא"כ בש"ה דליכא קרא באמת לא קני משכון:

וא"כ א"ש דבמס' שבועות וכן במס' ב"מ דקשקיל וטרי הגמ' אי ס"ל דשמואל ואח"כ הביא הא דר' יצחק ושמואל ס"ל של"ד וגם בעי' לאוקמ' דר' יצחק אליב' דר"ע ור"ע ס"ל של"ד כמ"ש לעיל באות י"א בס"ד א"כ לא מצינו קנין לחצאי' ושפיר אמרי' דאע"ג דשלא בש"ה גלי קרא דקני משכון הי' רק גזה"כ אבל בש"ה באמת לא קני. אמנם במס' גיטין שם רבא משני לי' הטעם דאינו משמט משום דקני משכון א"כ שפיר י"ל כיון דרבא ס"ל ש"ד כמ"ש התוס' מס' גיטין נ' ע"א ד"ה כיון ע"ש וא"כ מצינו קנין לחצאי' ושפיר י"ל דמשכנו בש"ה וודאי קונה כיון דאיכא מעות וקרא לא אצטריך רק לשלא בשעת הלואתו דאיכא מעות רק משיכה ומשיכה לא מהני היכא שאינו קונה גוף החפץ אשמעי' דאפ"ה קני המשכון וכ"ש בשעת הלואה:

לא בגמ' מסקינן דפלוגתא דר"א ור"ע הי' במלו' צריך למשכון דר"ע סבר מצו' קעבד שהלוהו והוי ש"ש ור"א סבר לאו מצו' קעבד שלהנאתו מתכוין והו"ל ש"ח עי' בשטמ"ק שכתב דלפי"ז מצינו לומר דמתני' כר"א נמי אתי' ומתני מיירי באין צריך למשכון אמנם לפירש הר"ח דר"א סובר שכל שאינו רוצה להלות בלא משכון ליכא מצו' א"ש דע"כ לא אתי' כר"א דלי"א ליכא מצו' בשום אופן במלו' על המשכון ומה שהקשו בתוס' דאין סבר' שאינו עושה מצו' היכ' שמלוה על המשכון עי' בס' תורה חיים שיתרץ דמ"מ בנטילת המשכון ליכא מצו' ומה שמשטח' ומנער' אח"כ הו' רק שירא שלא יפסד המשכון ולא יהי' לו ממה לגבות וכן כ' הש"ך סי' ע"ב ס"ק ל"ו בשם היש"ש עי"ש ויש לפרש בזה מ"ס להנאתו מתכוין כלומר מה ששוטח' ומנער' אח"כ הי' רק להנאתו שירא שלא יפסד המשכון ולא יהי' לו ממה לגבו' ולכך לא הוי ש"ש. ור"ע סבר כיון דמ"מ בלא משכון לא הי' מלוה לו א"כ בא לו ההנא' דפרוט' דר"י ע"י המשכון שפיר הוי ש"ש וז"ש ר"ע יכול לומר לו כלום הלויתנו אלא על המשכון כלומר דע"ע לולא המשכון לא היית מלוה לי שפיר הו"ל ש"ש. וכוונ' הר"י מיגש במס' שבועות נמי יש לפרש על זה האופן שכתב ר"א סבר כיון דשקל משכון לאו מצו' קעבד וכו' ולי' לי' הנאה מהאי משכון מדי כלומר דאע"ג דמסתמא יש לו מצו' אפי' מלו' ע"י משכון מ"מ אין הנאה במשכון גופ' והמשכון הי' רק גורם להנאה שעל ידי המשכון הלו' לו. אמנם במשכנו בשלא בש"ה כתב בס' תורת חיי' דלכ"ע יש לו מצו' בנטילת המשכון דכיון שכבר הגיע זמן פרעון והי' ראוי לנוגשו שיפרענו והוא ע"י מצו' התורה לוקח ממנו משכון וממתין לו עד שיפרענו א"כ המשכון גופ' הוי מצו' ובר"י מיגש כתב דבמשכנו שלא בשעת הלואתו הו"ל ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' והי' כמ"ש לעי' באות ז' מ"ש הש"כ בשם שיטת הראשונים דשלא בש"ה כיון דכבר נפק ממונ' מתותי' ידיו שפיר הו"ל ש"ש במאי דתפיס לי' אחובי' נמי ולעיל כתבנו מזה באיזה סבר' תלי' הך מילת' אי הוי ש"ש במאי דתפיס לי' אחובי'. והנה לכאורה יש לעיי' כיון דבאמת לכאורה סבר' ר"א מסתבר דאמאי להוי ש"ש משום המשכון כיון דמ"מ מהמשכון גופ' ואין נהנה כלום ונטילת המשכון לא הוי מצו' כמ"ש בס' תורת חיים א"כ מ"ט דר"ע כיון דמ"מ המשכון לא הוי רק גורם להנא' שע"י המשכון הלוה לו ואמאי למהוי משו"ה ש"ש ובפרט כיון דאנן קיי"ל דגל"מ לאו כממון דמי ולכאורה כל פרוטה דר"י לא הוי רק גורם לממון ונ"ל עפ"י מ"ש הר"נ מ"ט נדרים ל"ג ע"ב דאפי' למאן דס"ל פרוטה דר"י לא שכיח מ"מ הוי ש"ש כיון דאפשר דאתי עיני' ומתהני מיני' ה"כ מקרי ש"ש ע"י גור' לממון אפי' אי לאו כממון דמי הו"ל ש"ש אע"ג דלא הוי כממון ממש לענין ש"ש חיי' וא"כ אפי' אי אמרי' דלענין ש"ש נמי בעינ' שו"פ עיי' בס' נתה"מ סי' ע"ב ס"ק ח' מ"מ לא בעינ' ממון ממש ור"א ס"ל דבעינ' ממון ממש ומשכון לא הוי רק גורם לממון ולכך ס"ל לר"א דלא הוי רק ש"ח ודו"ק:

עתה נבאר קצת סוגי' דמס' שבועות (לב) בגמ' ה"ד אי דשוה שיעור זוזי מ"ט דר"א אלא לאו בלא שו' ובשמואל קמפלגי לא בלא שו' כ"ע ל"ל דשמואל והכא בשו' ובדר' יצחק קמפלגי וכו' אימור דאמר ר' יצחק במשכנו בשלא בשע' הלואה וכו' אלא בשומר אביד' קמפלגי וכו' לימ' דר' יוסף תנאי הי' ומסקינ' במלו' צריך למשכון קמפלגי עי"ש כל הסוגי' הנה מדקאמר לימ' דר' יצחק תנאי לומר דר' יוסף תנאי משמע הא בס"ד הוי ס"ל דגם לר"א אית' לי' דר"י ודר' יוסף רק כיון דמיירי בלא שוה ל"ש דרי יצחק דכיון דלא שו' לא נקטי' רק לזכרון בעלמ' ואין דעתו לקנות כמ"ש התוס' ד"ה מאי לאו דבלא שוה ל"ש דר' יצחק ואע"ג דהתוס' הקשו אח"כ כיון דר' יצחק גזה"כ מ"ל שו' מה לי אי' שו' י"ל דאיכא סברא לחלק דאע"ג דקונ' משכון היינו רק כשדעתו לקנות ובלא שוה כיון דרק לזכרו' נקטי' מסתמ' אין דעתו לקנות וגם פרוטה דר"י לא שייך בלא שו' דאז הלוה בעצמו יכול לשטח' ולנער' כיון דמהימן לי' שמלוה לו על המשכון דלא שו' עי' בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' לכך מוקי לפלוגת' דר"א ור"ע בס"ד דווקא בלא שוה דבשוה כ"ע אית להו דר' יצחק ור' יוסף ואח"כ מסיק בשו' פליגי בדר' יצחק וקאמר לימ' דר' יצחק תנאי הי' והקשו התוס' ד"ה לא בשוי לימ' דבהא פליגי דר"ע סבר כיון ששוה תפס לי' בשביל החוב ור"א סבר אע"ג דשוה לי' נקט לי' לענין שיפסיד החוב ותירצו לפר"ח דמוקי שמואל בפריש ניחא דכיון דאפי' בפריש ל"ל דשמואל סבר' הי' דבשוי בסתם לא תפס לי' לענין שיפסיד החוב באביד' המשכון. והקשה המהרש"א דאכתי לימא בפריש פליגי אי מפסיד כנגד המשכון אבל בחוב היותר על המשכון גם לר"ע אינו מפסיד. ולזה י"ל דדייק מדנקט אבדו מעותיו דמשמע כל החוב. וא"כ ל"ל בלא שוה ובפריש ואפ"ה לר"ע אינו מפסיד רק כנגד המשכון דהא קתני אבדו מעותיו משמע כל החוב לכך מוקי בשוה אמנם מ"ש התוס' ור"א ס"ל דלא נקט לענין שיפסיד החוב אינו מובן קצת דלכאורה כוונת התוס' לומר דגם ר"א סבר לי' כר' יצחק דקונה משכון ומ"מ כיון דלא נקט לי' לענין שיפסיד החוב לכך ישבע ויטול מעותיו וזה אינו מובן אטו בדעת המלוה תלוי למה נקטי' אי רוצה להפסיד החוב או לא מ"מ כיון דקנה משכון ממילא חייב באחריותו. ונ"ל דכוונת התוס' הי' כך דאע"ג דקונה משכון ה"ד שיוכל לקנות אם ירצה מה שהי' לטובת המלוה כגון לקדש בו ולקנות בו בתורת חליפי' וא"כ ממילא הו"ל צדקה במה שמחזירו ללוה כיון שלא השתמש בו לטובתו וא"כ אם נאבד המשכון יוכל המלוה לומר לא היה בדעתי לקנותו וא"כ ממילא לא הפסיד החוב. רק ר"ע ס"ל דחיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון א"כ שפיר פטור הלוה דמצי טען דלמא היה בדעתך לקנותו ולר"א כיון שאין החיוב הלואה תלוי בחזר' המשכון לא יכול הלוה לטעון דלמא היה בדעתך לקנות המשכון דהו"ל כא"י אם פרעתי כיון שהחוב ברור זה כוונת התוס' במ"ש דר"א ס"ל דלא נקט לי' לענין שיפסיד החוב ודו"ק רק זה יש לתרץ דזהו באמת כוונת הגמ' לימא דר"י תנאי הי' ולכאורה קשה מאי לימא הי' בהדיא קאמר ובדר' יצחק קמפלגי רק לפימ"ש א"ש די"ל דכך הי' כוונת הגמ' וקמפלגי בדר' יצחק כלומר דזה וס"ל לכ"ע דבע"ח קונה משכון רק ר"ע ס"ל מכיון שיוכל לקנותו הו"ל באחריותו ור"א ס"ל דהמלוה מצי טען לא היה בדעתי לקנותו. וכמ"ש דלר"ע לא הוי כא"י א"פ כיון שחוב הלוה תלוי בחזר' המשכון ולר"א הו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש לעיל באות י"א ובאות כ"ו בס"ד ודו"ק:

לג אח"כ מסקינ' דפליגי בר' יוסף ופריך לימא דר' יוסף תנאי הי' דהנה לכאורה יש לחלק בין מלוה על המשכון לשומר אביד' דבאביד' הו"ל גוף נטילת האביד' מצוה משא"כ במשכון אין גוף נטילת המשכון מצוה כמ"ש בס' תורת חיים ובפרט לפימ"ש התוס' ד"ה ור' יוסף דמשו"ה מותר לתקוע תקיעה של מצוה במודר הנאה שיכול לתקוע במקום שלא יבא עני באותו שעה וא"כ ה"נ יוכל להלות במקום שלא יבא עני רק כאן גבי משכון איכא ג"כ שיטוח וניעור כמ"פ כמו באביד' כמ"ש התוס' ובמשכון י"ל דשטוח וניעור לא הוי מצוה כמ"ש הש"כ סי' ע"ב ס"ק ל"ו בשם יש"ש דמה שהי' משטח' לצורכו שלא יתקלקל המשכון שמעותיו עליה וזהו באמת מסקנת הגמ' הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי כלומר כיון שהי' צריך למשכון שיתקיים פליגי אי שטוח וניעור הוי מצוה או לא כמ"ש לעיל באות ל"א ודו"ק: ובתוס' ד"ה אלא לאו כנגד חובו הקשו דאע"ג דמאן דלא ס"ל דשמואל אפי' כנגד המשכון לא תפסי' וא"כ הכא אמאי אמרי' דנגד המשכון אינו משמט אפי' אי לא ס"ל דשמואל ותירצו דגבי אבידה וודאי כיון דל"ל דשמואל לא נקט למשכון לענין שיפסיד ודבריהם סתומי' קצת מ"מ לא ידעינן החילוק דלענין אביד' המשכון לא הפסיד כלום ולענין שמיט' אינו משמט עכ"פ כנגד המשכון רק לפימ"ש באות ל"ב א"ש דוודאי היכא שנאבד המשכון מצי המלוה לומר לא היה בדעתי לקנות המשכון כלל דלמאן דל"ל דשמואל ס"ל דאין חיוב הלוה תלוי בחזרת המשכון משא"כ לענין שמיטה דניחא לי' למלוה שהמשכון יהי' ברשותו וודאי אומר המלוה אני רוצה לקנותו כיון דבע"ח קונה משכון עכ"פ אם ירצה לקנותו ולכך אינו משמט ודו"ק: (לד) עוד רגע אדבר בענין שומר אבידה הנה בגמ' אמרי' בס"ד אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א ובמס' ב"מ לא קאמר אי בדשוה מ"ט דר"א רק בקיצור לימא בדלא שוי:

וראיתי בתומים שעמד בזה ובפשיטות יש ליישב דבמס' ב"מ דקאי הגמר' לבתר דמסקינן דר"א פליג אמתני' דהלוהו על המשכון ש"ש א"כ ליכא למפרך אי בדשוה מ"ט דר"א דר"א ס"ל מלו' על המשכון ש"ח כר"י במתני' אמנם במס' שבועות דלא אסיק אדעתי' דסתמא דהמלוה על המשכון ש"ש לא אתי' כר"א וכס"ד במס' ב"מ דרצה לאוקמי' מתני' כר"א נמי לכך פריך אי בדשו' מ"ט דר"א וזה פשוט. אמנם לפי הנראה הי' קושי' הגמרא אי בשו' מ"ט דר"א דס"ד דלכ"ע הו"ל ש"ש משום פרוטה דר"י. והנה סבר' רבא ור"י אי הוי ש"ש או לא נ"ל סברת' כך דבאמת כתבו התוס' ד"ה שומר אבידה ובמס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה כההוא הנא' דגם רבא אית לי' דפטור מן מצות צדקה בשעה שעוסק באבידה או במשכון רק לרב' ס"ל דמסו' ההוא הנאה פורת' לא נעשה ש"ש בכך. נ"ל כך דהנה שם במס' ב"ק יל"ד אחר שהביא בגמרא פרוטה דר"י איתא איכא דמפרשי הכי ר"י אמר כש"ש דמי כיון דרחמנ' שעבדי' בע"כ הלכך כש"ש דמי משמע לכאורה דהך לישנ' בתרא ס"ל דלאו משום הך פרוטה קאתינן עלה להיות ש"ש רק משום דרחמנא שעבדי' וזהו מן התימ' דלא הבי' בשום מקום הך טעמא רק בכל הש"ס כשהבי' מפלוגת' דרב' ור"י איתא הטעם רק משו' הך פרוט' יעוד יל"ד דבכ"מ בש"ס דאיכא תרי לישני קאמר איכא דאמרי וכאן אמר איכא דמפרשי וזהו דקדוק עצום. לכך נ"ל דהנה לכאורה קשה עפ"י מ"ש התוס' מס' כתובות נ"ו ע"ב דכל ענין חיוב שומרי' הי' שהשומרי' משעבדי' עצמם למה שכתוב בתורה ענין חיוב שמירת' והיינו שמסתמ' ירדה התורה לסוף דעתם שרצונו להשתעבד בכך וא"כ קשה בשלמא כל ש"ש דעלמא כיון דהי' מעצמו נחית לשמיר' החפץ שפיר י"ל דנשתעבד ברצונו ג"כ להחיוב שמיר' שהטילה עליו התורה משא"כ בשומר אבידה שעפ"י גזירת התורה הוצרך להביא האבידה לתוך ביתו וכן במלוה על המשכון שמחמת צוי התורה הוצרך להלות לו ומחמת שאינו בטוח על המעות לקח המשכון א"כ איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שישתעבד לשמירה החפץ וצ"ל דר"י ס"ל באמת דכל ענין חיוב שומרי' התורה שעבד' אותם בע"כ ולא כסברת התוס' הנ"ל דמס' כתובות וא"כ ממילא שומר אבידה נמי כיון שעכ"פ יש לו הנאה אע"ג דלא מרצונו גריד' באה לו רק ע"י חיוב התורה שעבדו התורה להיות ש"ש בכך כשאר ש"ש דג"כ רק מכח מה ששעבדו התורה הו"ל ש"ש וז"ש בגמ' גם איכא דמפרשי ואין הכוונה לחלוק על לישנא קמה דפריט' דר"י רק לפרש בא מהי תיתו שיהי' ש"ש והוא מרצונו לא נכנס להתחייב בכך לכך אמר איכא דמפרשי כלומר דכל חיוב שומרי' הי' דרחמנא שעבדי' וא"כ אין חילוק בין שומר אביד' לש"ש דעלמא אמנם רבא ס"ל כסברת התוס' שם דעיקר חיוב שומרים משום דהשומר מעצמו נשתעבד בהך חיובא וא"כ לא דמי כלל שומר אביד' לש"ש דעלמא ואפשר שזהו כוונת התוס' במס' ב"ק שם במ"ש וז"ל ולא פליגי רבא ור"י אלא בסברא בעלמא עכ"ל והוא הטעם והי' הסבר' ודו"ק. ולענין פסק הלכה אי קיי"ל כשמואל הנה לרב"י דפירש דלרבא וודאי תנאי הי' וא"כ ר"ע דלא כרבא קיי"ל כר' יוסף וממילא לא קיי"ל כשמואל ונראה דרש"י לא בעי לומר דרבא כ"כ ככ"ע ור"א ור"ע פליגי בשמואל דטעמא דר"ע כשמואל וממילא הלכת' כשמואל כיון דר"ע ס"ל כוותי' דרש"י לטעמי' דשמואל מיירי אפי' בסתמא וזהו לא מסתבר כ"כ שיפסיד מסתמא כל החוב דמשו"ה מקמינ' לכ"ע דלא כשמואל כמ"ש בשטמ"ק במס' ב"מ ולכך ס"ל לרש"י דהלכ' כר"י ור"ע כר"י וממילא לית הלכת' כרבא ולא כשמואל. אמנם לשיטת הפוסקים שהביאו התוס' דקיי"ל כרבא וא"כ ע"כ טעמא דר"ע דהפסיד החוב הי' משום דשמואל וא"כ הלכת' כשמואל ולפי"ז י"ל דשמואל באמת מיירי בפריש וא"כ הך דינ' דשמואל תלי' למאן דס"ל כרבא וא"כ ע"כ ר"ע דס"ל אבדו מעותיו הי' משום דשמואל א"כ הלכת' כשמואל ומאן דס"ל כר"י א"כ רק משו"ה אבדו מעותיו משום דהו"ל ש"ש מכח פרוט' דר"י וא"כ לי' הלכתא כשמואל ובש"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ט"ז הביא ג"כ בזה שני דעות המחבר ס"ל בשומר אבידה הוי ש"ש והרמ"א הביא יש חולקים דלא הוי רק ש"ח והיא שיטת התוס' כאן ובמס' ב"ק שהביאו שני השיטות ודו"ק:

תוכן העניינים

תבואות השדה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה