תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער טוען ונטען · שער ד
בעזר יודע תעלומות אתחיל לכתוב ח"ת בסוגי' דפוגמת כתובות פ"ז ע"א:
א ברש"י במתני' ד"ה הפוגמת כדמפרש ואזיל במתני' גופ' ויל"ד מה בעי רש"י בזה ונ"ל דהנ' לכאור' יל"ד מ"ט נקט תנא דמתני' דינ' דפוגם שטרי דצריך שבועה בכתובה דווקא ולא בשאר שטרי הלואה כיון דבאמת דינ' הכי גם בשאר שטרי הלואה כדאמרי' להדי' מס' שבועות מ"א ע"א רק בבריית' אח"כ הביא באלו נשבעי' ונוטלין הפוג' שטרי. ונ"ל דתנא דמתני' אשמעי' רבות' דאפי' בכתובה דהי' מעשה ב"ד וקיי"ל מס' ב"מ י"ז ע"ב הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' לשיטת הפוסקים דהי' רק במקום שאין כותבין היינו דווקא דבמקום שכותבין ואיהי לית לה שטר כתובה אתרע לה טענת' כמ"ש הנמ"י במס' ב"מ שם משא"כ בגוונ' דהכא דמיירי ששטר כתוב' בידה הו"א דא"צ שבוע' משו"ה קמל"ן תנא דמתני' דאפי' פוגמ' כתובה צריכ' שבועה ומכ"ש פוגם בשאר שטרות וודאי צריך המלוה שבועה. אמנם לכאורה י"ל דאפי' גבי כתובה ליכא רבות' כ"כ דהא כיון דפגמ' ואומרת שנפרע' קצת איתר' לה המעשה ב"ד. רק די"ל דמשו"ה נקט התנא הי' כתובתה אלף זוז והי' אומר' לא התקבלתי אלא מנה ולכאור' אמאי לא נקט בסתם כתובה דהי' מאתים זוז והוא אומר פרעתי הכל והי' אומר' לא התקבלתי אלא מנה אמנם לפי דברינו א"ש דתנא אשמעי' רבות' דאפי' באלף זוז והי' אינה מוד' רק במנה פרעון דמהמעשה ב"ד לא איתר' כלל לפי טענתה אמרי' דמ"מ צריכ' שבועה כיון דהך שטרא איתר' לי' עכ"פ במקצת וא"כ איכא שפיר רבות' במה דנקט התנא דינ' דפוגם לענין כתובה דאע"ג דהי' מעב"ד מ"מ צריכ' שבועה וזהו כוונת רש"י הפוגמ' וקשה למה נקט הך דינ' לענין כתובה דווקא וצריך לומר דאשמעי' רבות' אע"ג דהי' מעשה ב"ד כמ"ש אמנם אכתי ליכא רבות' כ"כ כיון דכבר נפרע' במקצת אתרע לה מעב"ד ולכך כ' רש"י כדמפרש ואזל במתני' גופ' כלומר דמשו"ה נקט היתה כתובה אלף זוז דאע"ג דלפי טענתה אכתי לא איתר' כלום מהמעשה ב"ד שהי' מאתים זוז אפ"ה צריכ' שבועה וא"כ שפי' איכא רבותא טפי לאשמעי' דינ' דפוג' גבי כתובה נמי ודו"ק:
ב בגמ' סבר רמב"ח למימר שבועה דאורי' דקא טען מאתי' וקא מודה לי' במאה הו"ל מודה במקצה הטענ' אמ"ל רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעי' שבתורה וכו' והי' נשבע' ונוטל' ועוד אין נשבעי' על כפיר' שיעבו' קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמפרע לא דייק ואח"כ איבעי' לי' לגמר' פוגמ' כתובה בעדי' מהו. ואח"כ פוגמ' פחות פחות משו"פ. ואח"כ פוחת' כתובתה מהו עי' בסוגי' ונציע בכאן איזה קושיות בס"ד א' מה ס"ד דרמב"ח לטעו' בזה דנשבע ונוטל לא מצינו מה"ת ועי' בשיטה מקובצת ובס' פ"ד ובס' הפלאה שהקשו קושי' זו. ועי' בהפלאה שמתרץ דרמב"ח ס"ל שטר העומד לגבו' כגבוי דמי והו"ל איהי' כנשבע ונפטר מזה שנתן לה הבעל. ויבואר בדברינו בס"ד ב' קשה קושי' הרשב"א בתוס' ד"ה אמר רבא אכתי שלושי' יש דהא עיקר טעמא דמב"ח צריך שבועה דלית לי' מגו דאי בעי כפר הכל והיינו משום דאשתמוטי והכא גבי נשבע' ונוטל' ל"ש אשתמוטי. ועי' בס' מג"ש שמתרץ לקושי' זו דאפשר שנתן לה הבעל מעות דרך הלואה ולא בפרעון ומשתמט' שתטול קודם הכתוב' ואח"כ תחזור לו. ועי' מהרש"ל שכ' דקושי' התוס' לא קאי רק אי אמרי' דבעינן לסברת אשתמוטי דלא נימא מגו דחשיד אממונ' ואמרי' אשתמוטי ולא חשיד אממונ' וא"כ הכא דהי' נשבע' ונוטל' הדק"ל נימא מגו דחשוד אממונ' משא"כ אי אמרי' דסברת אשתמוטי הי' משום דלית לי' מגו דאי בעי כפר הכל משום דבמב"מ אינו מעיד כ"כ משום דאשתמוטי לא קשה קושי' התוס'. ועי' בפנ"י שתמה על המהרש"ל בזה דהא אפי' לטעם מגו נמי קשה דהכא עכ"פ ל"ש סברא אשתמוטי ואית לה מגו דאי בעי כפר' הכל ואמר' לא נפרעתי כלום והפנ"י תירץ דמהרש"ל ס"ל דמעיקרא נמי ידעינן דמפרע לא דייק רק דרמב"ח ס"ל דהי' סברא דאורי' וא"כ ליכא מגו כיון דאינו רוצי' לשקר. ולכך ס"ל להמהרש"ל דקושי' התוס' לא קשה רק אי ס"ל דחשיד אממונ' וא"כ הכא כיון דל"ש אשתמוטי ממילא כיון דחשיד אממונ' חשיד נמי אשבוע' ולקושי' זו תירץ בס' הפלאה דאפשר דרמב"ח ס"ל דחיישינן לספ' מלו' ישנה כמו דס"ל לאביי מס' ב"מ ו' ע"א וזהו שייך בנשבע ונוטל נמי ויבואר בדברינו בס"ד. ג' קשה על הרי"ף שלא הביא כלל הך מימרא דרמב"ח ומה שהשיב לו דמפרע לא דייק. רק התחיל באיבעי' דפוגמ' בעדי' מהו. וקשה אמאי לא הביא הך דמפרע לא דייק (הגם דבמס' שבועו' פ"ו במתני' דאלו דברים שאין נשבעי' עליהם הביא הרי"ף הך דמפרע לא דייק לומר דמדרבנן עכ"פ נשבעי' מ"מ טעמא בעי אמאי לא הביא הרי"ף כאן הך דמפרע לא דייק). ד' אמאי לא הבי' הרי"ף האיבעי' דפוגמ' פחות פחות משו"פ ואלו שתי קושי' על הרי"ף הקשה בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' כ' ע"ש. ה' הקשה הפנ"י אמאי אצטריך באמת לטעמ' דמפרע לא דייק ולא אמרי' דמדרבנן עכ"פ צריכ' שבועה כמו בקרקעות דאע"ג דאין נשבעי' מה"ת מ"מ נשבעי' מדרבנן:
ג וטרם נבא ליישב כל אלו הקושיות נתרץ קודם קושי' ראשונ' בס"ד מה ס"ד דרמב"ח לטעות בזה שתהי' נשבע' ונוטל' מה"ת. ונ"ל דהנה ז"ל בס' שטמ"ק בסוגי' בד"ה סבר רמב"ח פירש שטוע' עליה שיש לו ברשותה מאתי' זוז של פרעון והי' מודי' לו במנה עכ"ל. ועפ"י דברי' האלו נגיע לישוב בס"ד דהנה הא פשיט' דכל הכח שיש לו להמלו' לישבע וליטול ואפי' שבועה לא הי' צריך מה"ד כמ"ש התוס' מס' כתובות פ' ע"א ד"ה ישבע ועי' בסוגי' בתוס' ד"ה ואלו נשבעי' כל כחו של המלוה הי' ע"י השטר דכיון שיש לו שטר בידו הי' מה"ד ליטול אפי' שלא בשבועה. והנה י"ל בזה ב' אופנים א' דע"י חזקת שטרך בידי מה בעי אמרי' דמסתמא עוד לא פרע לו ב' די"ל דבאמת אין זה חזקה טובא כ"כ דעביד אינש לשהות את שטרו אצל המלוה ובפרט הכא דחזינן שאפי' לפי דברי המלוה כבר האמין לו במקצת ופרע לו קצת וא"כ ה"נ אפשר דפרע לו בכולו ולא חשש ליקח השטר מידו רק דכח השטר הי' מצד עצמותו דעיקרו של השטר לכך עשוי שכל אימת שיוציאנו שיכול לגבות בו דאלא"ה מה אהני לי' שטר' וראיתי בזה לאחד קדוש מדבר בשו"ת בשמים ראש סי' נ' וז"ל לפי שאני סבור לומר דמאי דמלוה משתבע ושקל אינו מכח אומד דשטרך בידי מה בעי שאדם עשוי להשהות שטר אלא כפשוטו דהשטר לכך עומד ותנאי ממון הוא שכל זמן שזה יביא שטר ואין לחבירו ראי' שכבר שלם שישלם והרי הי' גובה מן הלקוחו' והיורשי' עכ"ל עי"ש הרי דרבר גדול השמיענו דכל מי שמוציא שטר על חבירו יש לו תביעה חזקה ולא מכח דשטר' בידי מה בעי אלא דהשטר עומד לכך שכל זמן שלא יהי' לו ראי' ששלם לו מחוייב הי' לשלם לו שטרו וא"כ לפ"ז כיון שהמלוה מוציא שטר הרי ע"כ הי' מחוייב לשלם לו כיון שאין לו ראי' שפרעו וא"כ מה שטוען פרוע והי' מוד' שנפרע מקצת הי' טענה אחרית' שהרי השטר אלים מצד עצמותו להתחייב על ידו. וא"כ שפיר ס"ל לרמב"ח דש"ד דהי' מבמ"ק ממש שהרי מצד השטר הי' חייב בכולו רק איהו טוען פרעתי כלו וכיון דאין לו ראי' הרי חייב עכ"פ רק דעל מה שטוען שפרע מאתים הו"ל כאילו הי' לו תביעה בפ"ע אצלה על המאתים והי' מוד' לי' במנה וא"כ הו"ל נשבע' ונפטר' מהמאתים שטוען פרוע וממילא ג"כ לא הוי שיעבו' קרקעות שהרי על הפרעון שטוען ליכא שיעבוד קרקעות שהשטר עומד בפני עצמו לגבות בו. אמנם רבא ס"ל דכח השטר הי' רק משום דשטר' בידי מה בעי וא"כ כל שהוא טוען פרוע הוי עיקר הטענה נגד השטר וא"כ ל"ל שבועה דאורי' דהו"ל נשבע ונוטל ושיעבוד קרקעות וזהו כוונת השט"מ שהבאתי שכתב שטוען עליה שיש לו ברשות' מאתי' זוז של פרעון עכ"ל כלומר דכל מי שטוען פרוע נגד השטר לא חשבינן לי' בטענתו כאילו רוצה להכחיש השטר שהרי בפרעון השטר מחוייב עכ"פ כ"ז שלא יכול להביא ראי' שפרע כמ"ש בשו"ת בשמים ראש רק דהוי כאילו טוען נגד מה שאני חייב לך בשטר אתה חייב לי ג"כ להחזיר לי מה שנתתי לך בתורת פרעון. וא"כ הו"ל טענה הלוה נגד המלוה כשאר מב"מ שהרי השטר עכ"פ נשאר בחזקתו ובתקפו וא"ש סברת רמב"ח ומתורץ קושי' הראשונה בס"ד:
ד ומעתה נבא לביאור קושי' השני' בס"ד מ"ש הרשב"א בתוס' דהכא ל"ש אשתמוטי דהנה בפשיטות י"ל דבאמת הוי מצינו למילף שהנוטל צריך שבועה. מכ"ש דאם הנתבע מחוייב שבועה שהי' מוחזק בממון מכ"ש הרוצה ליטול דאיזה כח מרוב' כח המוחזק או מי שרוצה להחזיק בשל חבירו כמ"ש הרא"ש ריש מס' ב"מ לענין עד המסייע. ועי' בחי' פנ"י כאן שכ' באמת דזהו סברת רמב"ח דילפינן נשבע ונוטל מכ"ש דנשבע ונפטר דצריך שבועה. אמנם י"ל דאיכא פרכא דבשלמ' נשבע ונפטר יהבינן לי' שבועה דלא מקרי חשוד משא"כ בנשבע ונוטל דל"ש אשתמוטי אמרי' חשיד אממונ' וכו' לא יהבינן לי' שבועה. וא"כ הך קושי' מכח אשתמוטי ממילא נכלל בקושי' רבא דאלא"ה הו"א דילפינן נשבע ונוטל דצריך שבועה מה"ת מכ"ש דנשבע ונפטר רק משום דבנשבע ונוטל ל"ש אשתמוטי כקושי' התוס' לכך לא מצינו למילף וא"כ נכלל קושי' התוס' ג"כ בדברי רבא. וא"ש נמי מה שהקשה אח"כ מכח דאין נשבעי' על הקרקעות וקשה אמאי לא סגי' לי' בקושי' הראשונה דילפי' מקרא ולקח בעליו ולא ישלם דמה"ת לא הוי רק נשבע ונפטר ולפימ"ש א"ש דבאמת אי לאו דאשתמוטי הו"מ למילף נשבע ונוטל מק"ו כמ"ש וא"כ דלמא לית לי' לרמב"ח סברא אשתמוטי או דאי' לי' דלא אמרי' מגו דחשיד אממונ' וכו' ולכך הקשה עוד קושי' אחרת מהא דאין נשבעי' על ש"ק ועי' בפנ"י שכ' ג"כ דאפשר דקושי' התוס' מכח אשתמוטי הי' נכלל בדברי רבא עי' בד"ה אמר רבא בפנ"י ודו"ק:
ה אמנם בעיקר הסברא אי נוכל למילף נשבע ונוטל מק"ו דנשבע ונפטר או לא נ"ל דהנה לכאור' יש לומר דליכ' ק"ו דדווקא לענין שיהי' נפטר מממון מהני לי' שבועה משא"כ שתועיל השבועה להוציא ממון זה אין בכח השבועה ועי' בר"נ ריש פ' שבועת הדיינים וא"כ אזדא לי' הק"ו דאע"ג דמה"ד הי' לחייב שבועה בנשבע ונוטל מק"ו. מ"מ אנן אמרי' דשבועה לא מהני כלל לישבע וליעול. וא"כ ע"כ ליכא חיוב שבועה מה"ת דאי היה עליו חיוב שבועה מה"ת לא מהני לי' כלל שבועתו והי' נפסד לגמרי וזהו באמת סברת רבא שהוכיח דשבועה זו הי' רק מדרבנן דלא ילפינן בק"ו מנשבע ונפטר ונ"ל דהך סברא אי מצינו למילף ק"ו לנשבע ונוטל או דאמרי' דלענין ליטול לא מהני שבועה י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דאנו חזינן לי' מכיון שנשבע שבוודאי נשבע באמת ואין כאן שום צד ספק דלמא היתה שבועתו שקר דהך חזק' דמי שאינו חשיד על השבועה וודאי באמת נשבע הי' כוודאי ואין שום נדנוד ספק בדבר א"כ ממילא שפי' אמרי' דמק"ו נשבע ונוטל נמי ול"ל דליטול לא מהני שבועה דמנא תיתי לומר שלא יועיל שבועתו אפי' ליטול כיון דחשבי' לי' כוודאי וזהו סבר' רמב"ח דס"ל דמה"ת מחוייב שבועה מק"ו ומ"מ מהני לי' השבועה. אמנם רבא ס"ל דאפי' הא דמאמיני' לו בשבועה הי' לא מתור' וודאי רק מכח חזקת כשרות שלו ומ"מ אינו בתור' וודאי וא"כ ליכא למילף ק"ו בנשבע ונוטל מנשבע ונפטר דאי הי' רמי' עליו חיוב שבועה מה"ת לא הי' מהני לי' שבועתו לישבע וליטול דהתורה לא נתנה כח להאמין בשבועה רק לענין לפטור מממון דמסייע לי' חזקת ממון ועי' בר"נ ריש פ' כל הנשבעי' ולא נפלאת הי' לומר כן דשבועה לא מהני בתורת וודאי דהרי אפי' בשני עדים נמי הביא הר"מ סי' פ"ז מהלכו' יסודי התורה דלא הוי כדבר ברור בוודאי. ועי' בספר החינוך להרא"ה מצוה תקכ"ג מ"ש לענין ע"א:
ו ולפמ"ש דרבא ורמב"ח פליגי אי שבועה הוי כוודאי ודבר ברור או רק כחזקה בעלמא מתורץ שפיר קושי' התוס' באמת על רמב"ח וכי הי' בהעלם ממנו דכאן ל"ש סבר' אשתמוטי. וא"כ נימא מגו דחשיד אממונ' וכו' כיון דאשתמוטי ל"ש. אמנם לדברינו א"ש בס"ד דהנה הא וודאי ע"כ לא נוכל לומר דחשיד אממונ' חשיד אשבועתה נמי ה"ד אי אמרי' דאפי' בשבועה נמי לא הוי כדבר ברור רק כחזקה בעלמ' ושפיר מצינו למימר כיון דכל אדם מכח חזקת כשרות שלו צריך להיות נאמן לממון גריד' נמי וכיון דכבר חשדינ' לי' שאינו נאמן א"כ מנא תיתי להאמינו בשבועה ג"כ ולכך באמת אמרי' דאי לאו סבר' דאשתמוטי לא הי' שיוכ' שום שבועה כלל. משא"כ אי אמרי' דלאחר שנשבע ע"י שבועתו חשבי' לי' כדבר ברור ואין שום גמגום לומר שלשקר נשבע ח"ו א"כ פשיט' דל"ש לומר חשיד אממונ' וכו' דטל שבועה בוודאי לא הוי חשוד דעל השבועה נאמן בתורת וודאי וכאילו אנ' סהדי שלא נשבע לשקר ומכיון שהעלינו בסבר' בס"ד דרמב"ח דיליף נשבע ונוטל בק"ו ס"ל דשבועה הוי כוודאי וא"כ ל"ש לומר חשיד אממונ' וכו' דעל שבועה ליכ' שום צד ספק דלמא לשקר נשבע וכיון דלא אמרי' חשיד אממונ' וכו' ממילא לא צריכי' לסבר' דאשתמוטי ומשום דיהי' נאמן במגו עכ"פ דאי בעי אמר' לא נפרעתי כלום. כבר כ' מהרש"ל דלהטעם משום מגו לא קשה כלל או כמ"ש הפנ"י דבס"ד נמי ס"ל סבר' דמפרע לא דייק או כדבעינן למימר לקמ' בס"ד בסבר' מהרש"ל עכ"פ ליכ' קושי' רק אי אמרי' חשיד אממונ' וכיון שהוכחנו דלרמב"ח ע"כ לא אמרי' חשיד אממונ' וא"כ לא בעינ' סבר' אשתמוטי א"כ ממילא לא קשה קושי' התוס' על רמב"ח. הגם דאפש"ל דלהתוס' באמת לא הי' קשה לי' על רמב"ח דכאן ל"ל אשתמוטי דמה"ט לא ציינו קושיית' על דברי רמב"ח רק על רבא הי' קשה להו דרבא לא נחי' ע"כ לסבר' רמב"ח וא"כ אכתי קשה קושי' שלישי' ג"כ לזה י"ל דרבא באמת ס"ל דאשתמוטי הי' רק משום מגו ולא קשה כאן למה חייב' שבועה הא יש לה מגו דלא נפרעתי כלום דהא רבא ס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' כמ"ש הר"נ ריש פרק כל הנשבעי' אליב' דרבא בהא דהקשה שם שבוע' השומרי' דחייב רחמנא היכא משכחת לה ע"ש בר"נ ויבואר עוד בס"ד ודו"ק:
ז ואחרי אשר ד' הי' בעזרנו לבאר באיזה סבר' פליגי רבא ורמב"ח נבא ג"כ אל הביאור בס"ד ליישב שיטת הרי"ף דהנה י"ל אי צריכי' איזה טעם לומר משום מה הטילו עלי' שבועה או דנוכל לומר דבלא"ה הטילו נמי עלי' שבוע' מדרבנן עכ"פ כיון דעכ"פ איתר' שטר שבידה שנפרע' קצת כמ"ש הנו"ב מד"ת לחו"מ סי' כ' ועי' בסדר הקושי' לעיל בדברינו בס"ד מ"ש בשם הפנ"י. ונרא' דוודאי אי אמרי' דכל כח גוביינא בשטר הי' רק משום חזקה דשטר' בידי מה בעי א"כ ממילא כיון דהיכא שהי' מוד' שנפרע קצת איתרע לי' עכ"פ הך חזק' שהרי אפי' לדבריה כבר האמין לה במקצת עכ"פ. ושפיר חייב שבועה אפי' בלא סברא דמפרע לא דייק. אמנם אי אמרי' כמ"ש לעיל באות ג' בשם שו"ת בשמי' ראש דכל שטר אלים לי' מצד עצמותו דהשטר עומד לכך שיתחייב לפרוע כ"ז שאין עדים להלוה. א"כ ע"י פרעון מקצת השטר לא איתר' השטר מידי ולא נגרע כלל מחזקתו דפרעון הי' תביע' אחרת מה שיש ללוה על המלוה. וא"כ אי נימא דמ"מ מצד גזה"כ אין כאן חיוב שבועה לגבי המלוה כיון דמ"מ יהי' סופו ליטול ולא אמרי' כסברת רמב"ח שהבאתי לעיל באות ג' בס"ד א"כ גם מדרבנן אין לחייב המלוה שבועה כיון דשטרי באמת לא איתר' כלל ע"י טענ' פרעון כמ"ש לעיל דטענ' פרעון הי' תביעה אחרת חוץ השטר וע"כ ליכא למימר דרבנן חייבו אותו שבועה רק אי יש להם איזה טעם כמו הכא דמפרע לא דייק. וא"כ שפי' י"ל דע"כ לא אמר רבא דמשו"ה חייב שבועה משום דמפר' לא דייק הי' רק לסבר' רמב"ח דס"ל דשטר הי' אלים מצד עצמותו ולכך לולא הסבר' דמפרע לא דייק לא היינו יכולי' לחייבו שבוע' מדרבנן אמנם לדידי' דאמרי' דכח השטר הי' רק משום חזק' דשטר' בידי מה בעי א"כ ממילא מכיון שנפגם איתר' לי' הך חזק' ושפיר יש כח מדרבנן לחייבו שבועה ודו"ק:
ח ומעתה הבא נבא להוכיח מהסוגי' דע"כ למסקנ' לי' לן סבר' דמפרע לא דייק. ויהי' מיושב עוד דקדוק אחד על הרי"ף מה שהקשה בנו"ב שם על הרי"ף שהבי' האיבעי' אי פוגמ' בעדי' נמי צריך שבועה וכ' ומסקנא בין בעדים ובין שלא בעדי' לא תפרע אלא בשבועה וקשה מנ"ל הא הא בהברייתא באמת אית' שלא בעדים דווקא רק דהגמ' דחי לי' דלא מיבעי' קאמר מ"מ לא אפשט' עכ"פ וכן כ' השטמ"ק בשם רש"י במהדורא קמא דאיבעי' אי פוגמ' בעדים נמי צריכה שבועה או לא לא אפשטא וא"כ מהו זה שכ' הרי"ף ומסקנ' בין בעדים וכו' צריכ' שבועה עוד יל"ד בלשון הרי"ף שכ' ומסקנ' והול"ל ומסקינ' דלשון ומסקנ' משמע דבמקום אחר מסקינ' ועי' בנו"ב שם שכ' דכוונת הרי"ף הי' על הסוגי' דמס' שבועות היינו אי אמרי' מגו לאפטורי משבועה או לא ובמחכ"ת אין זה סובל לשון הרי"ף לידחק בדבריו לומר דכאן פשט האיבעי' מסוגי' דמס' שבועות מה שלא שת זכר למו. ע"כ נלע"ד דמסוגי' דכאן באיבעי' דפוחת' וממה דאית' בברייתא להדי' דפוחת' א"צ שבועה יהי' מוכח להדי' דהטעם דשבועה לא הוי כלל משום דמפר' לא דייק רק דרבנן בלא"ה היו יכולי' לתקן שבועה וא"כ ממילא יהי' נמי מוכח דאפי' פוגמ' בעדים נמי צריכ' שבועה כיון דאין הטעם משום דמפר' לא דייק וא"כ אין חילוק כלל בין בעדים לשלא בעדים וממילא משו"ה נמי לא הבי' הרי"ף האיבעי' דפוגמ' פחות משו"פ דמכיון דיש להוכיח מהברייתא דפוחת' א"צ שבועה דאין הטעם משום דמפרע לא דייקא כדבעינן למימר לקמן בדברינו בס"ד ממילא אין חילוק אפי' בפוגמ' פחות פחות משו"פ נמי צריכ' שבועה כיון דלא צריכ' כלל לסב' דמפרע לא דייק ודו"ק היטב: (ט) דהנה בהך איבעי' דפוחת' קאמר הגמ' מי אמרי' היינו פוגמ' או דלמא פוגמ' מודה במקצת הא לא קא מודה במקצת וכתבו התוס' בד"ה או דלמא פירוש ואיכא למימר לא דווקא וכו' אבל תימא לי א"כ כל שעה אתי' לאערומי לפחות. והנה בכוונ' קושי' התוס' כבר כ' מהרש"א דבאמת פוגמת אינ' רוצה לשקר רק דמ"מ תדע שלא יאמינו לה מחמת שיאמרו שאינו דייקא כ"כ ולכך תהי' מערמ' לפחות כדי שיאמינו לה יותר וכן כ' המהר"ש בגמ' בד"ה או דלמא אערומי קא מערמת נמי דכוונת דברי התוס' אלו שהקשו בכאן אבל תמו' לי דא"כ כל שעה אתי' לאערומי לפחות דהיינו אע"ג שאינ' רוצי' לשקר מ"מ לאמת דבריה יותר תהי' פוחת' שלא יחשדו אות' שלא דייקא וכעי' סבר' זו כתבו ג"כ התוס' מס' שבועות מ"ה ע"ב ד"ה מתוך דמחמת שבעה"ב מסופק טוען ברי אע"פ שמסופק וא"כ ה"נ כיון דאיהי לא דייקא ועכ"פ מסופק' הי' דאלא"ה לא הוי רמו רבנן שבועה עלי' כי היכא דתדוק ואדרבא הי' לנו לחוש דלמא תשבע לשקר כמו בבעה"ב דשקל' שבועה מיני' ושדי' אשכיר וע"כ דכ"כ אינ' טועה עצמה להיות סבור' בבירור שלא נפרעה וא"כ לא תשבע לשקר ועי' בחי' מהר"ש בסוגי' שכ' ג"כ כך. וא"כ כיון שהי' יודע' עכ"פ שמסופק' בוודאי אתי' לאערומי לפחות כקושי' התוס' וצריך ליתן לב לתרץ קושי' התוס' אמאי מסקינן דפוחת' א"צ שבועה ולא אמרי' דלמא אתי' לאערומי כמה דאמרי' גבי פוגמ' פחות משו"פ: (י) ונראה דלתרץ קושי' התוס' פירש"י בשמעת' דפוחת' פירש אחר דרש"י בד"ה מודה במקצת פרש"י וז"ל שנתקבלה קצת ולכאורה אינו מובן כלל מה בעי רש"י בזה וכי לא ידעינ' מהו הפירוש של מב"מ. ונ"ל דרש"י ס"ל דאיבעי' הגמ' הכי קאי מי אמרי' פוחת' היינו פוגמ' כלומר דבאמת רק משו"ה מצי חכמי' לחייב שבועה בפוגמ' משום דמפר' לא דייק וא"כ ממילא פוחתת היינו פוגמ' כלומר דבכל פוחת' באמת חיישינן דלמא הי' פוגמ' רק שמערמת וא"כ צריכה שבועה בפוחת' נמי דהא אמרי' היינו פוגמ' כלומר דרק מערמ' לפחות כקושי' התוס' באמת. או דלמא פוגמ' מב"מ כלומר דלאו משום דמפרע לא דייק תקנו רבנן שבועה בפוגמ' רק משום דאע"ג דמה"ת לא מצינו שבועה בנשבע ונוטל רק בנפטר מ"מ כיון דהכא בפוגמ' נמי הוי עכ"פ כעי' של תורה כלומר שמודת שנתקבל' קצת אמרי' שפיר דכמו דמה"ת חייב שבועה במודה מקצת הלואה ה"נ היו רבנן מחייבי' שבועה במודה מקצת פרעון כיון שעכ"פ יש ביניהם טענה והודא' במה שהגיע לידה וז"ש רש"י שנתקבל' קצת כלומר משו"ה עכ"פ מדרבנן חייבת שבועה וא"כ ממילא בפוחת' שלא נתקבלה כלום ל"ש אפי' מדרבנן לחייב שבועה דלא הוי כלל כעי' של תורה במב"מ משא"כ אי הו"א דבאמת אית לן סברא דמפרע לא דייק פוחת' נמי הי' חייב' שבועה דהא יש לחוש דלמא מערמ' כקושי' התוס' רק דאנן לא ס"ל כלל הטעם דמפרע לא דייק רק מ"מ חייב' שבועה בפוגמת דהא עכ"פ הוי כעי' מב"מ משא"כ פוחת' שאינו מודית כלום שהגיע לידה איזה דבר ממנו לא חייבת שבועה אפי' מדרבנן וא"כ ממילא א"ש דברי הרי"ף מכל הקושיות שתפס עליו בנו"ב בס"ד א' מ"ט לא הביא דמפרע לא דייק דמברייתא דפוחת', א"צ שבועה מוכח דלא ס"ל דמפר' לא דייק דאלא"ה קשה קושי' התוס' כל שעה אתה לאערומי לפחות וע"כ דהפירוש בסוגי' כמ"ש בכוונת רש"י דהטעם בפוגמ' דבעי שבועה הי' משום דהוי עכ"פ כעי' מודה במקצת ושפי' חייבו רבנן שבועה משא"כ בפוחת' דלא הוי כעי' מב"מ כלל שהרי לא נתקבל' כלום ממה שהוא טוען רק שפוחת' השטר. ב' מ"ש הרי"ף ומסקנ' בין בעדים וכו' חייב שבועה בפוגמ' כוונתו במסקנ' דברייתא דפוחת' דכיון דמוכח מהך בריית' דאין הטעם בפוגמ' משום דמפרע לא דייק רק משום דהוי עכ"פ כעי' מב"מ הפרעון א"כ אפי' בעדים נמי שהרי הי' עכ"פ מב"מ רק אי הו"א דהטעם משום דמפר' לא דייק הוי ס"ד לחלק דבעדי' ל"ש לא דייקא ולא צריכי' לדחוק כמ"ש בנו"ב דמ"ש הרי"ף ומסקנא וכו' קאי על הסוגי' דמס' שבועות ע"ש בנו"ב וממילא לא קשה מה שלא הביא הרי"ף איבעי' דפוחת' פחות משו"פ דמכיון שכבר הביא האיבעי' דפוגמ' בעדים ומסקנא דבעדים נמי צריכה שבועה והיינו כמ"ש משום דלא ס"ל כלל הטעם דמפר' לא דייק א"כ פשיט' דאפי' בפחות פחות משו"פ נמי צריכה שבועה שהרי הי' עכ"פ מודה במקצה הפרעון וצריכה שבועה עכ"פ מדרבנן רק האיבעי' דפוחת' הביא לאשמעי' דאיבעי' דפוגמ' בעדים דצריכ' נמי שבועה נפשטה מברייתא דפוחת' א"צ שבועה וע"כ דלא אמרי' דמפרע לא דייק דאלא"ה הי' קשה קושי' התוס' דאתי' לאערומי וע"כ דעיקר הטעם הי' רק דכל שהי' מודה במקצה הפרעון הו"ל מדרבנן כשאר מב"מ וחייב' שבועה מדרבנן וא"ש כל דברי הרי"ף בס"ד ודו"ק היטב:
יא בתוס' ד"ה אמר רבא תימא לרשב"א אכתי איכא שלישי' דהכא ל"ש אשתמוטי בנשבע ונוטל וכבר הבאתי לעיל באות ב' דברי המהרש"ל שכ' דאי אמרי' דמשו"ה בעינן לספק אשתמוטי דאלא"ה אי' לי' מגו דאי בעי כפר הכל לק"מ וכבר תמה הפנ"י דהכא נמי איכא מגו דאי בעי אמר' לא נפרעתי כלום. ונ"ל דהנה תוס' ציינו קושיית' על דברי רבא ולמה לא הקשו על רמב"ח האיך מצי למימר שבועה דאורי' הא הכא ל"ש אשתמוטי ואיכא מגו דלא הי' מודה כלום ונ"ל כמ"ש הפנ"י דבס"ד נמי ידעינן מסבר' דמפרע לא דייק וליכ' מגו. והנה התומי' בכללי מגו סי' פ"ב באות קי"ג כתב דהא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע אע"ג דמגו לאפטורי משבועה ל"א היינו משום דקשי' לי' דע"כ ל"א מגו לאפטורי משבועה היינו אם כבר ישנו למציאות שבועה בעולם משא"כ הכא קשה מפני מה אמרה תורה וכו' ול"ל דמגו לאפטורי משבועה ל"א הא אין כאן מציאות שבועה כלל ע"ש והובא ג"כ בנו"ב שם וא"כ א"ש דברי מהרש"ל דהכא גבי נשבע ונוטל לא בעינן סברת אשתמוטי דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וליכא למימר דאין כאן מציאות והתחלה לשבועה דכיון דעכ"פ בנשבע ונפטר ליכ' מגו משום דאשתמוטי א"כ ממילא בנשבע ונוטל אע"ג דאיכא מגו לא מהני דהו"ל מגו לאפטורי משבועה ולא אמרי'. וקושי' זו קשה לרבא לשיטתו דס"ל מגו לאפטורי משבועה ל"א כמ"ש הר"נ אליבי' בשמעת' דשכיר ריש פ' כל הנשבעי' וא"ש דברי מהרש"ל דאי משום מגו לק"מ כלומר דהכא בנשבע ונוטל אע"ג דל"ש אשתמוטי מ"מ אינו פטור מטעם מגו דהו"ל מגו לאפטורי משבועה ודו"ק ובעיקר קושי' התוס' אמאי לא הקשה רבא דהכא ל"ש אשתמוטי נ"ל עפ"י מ"ש התוס' מס' ב"מ ה' ע"א ד"ה ולמ"ד הילך פטור דבקרקע נמי ל"ש אשתמוטי אפש"ל דרבא ס"ל דהא דאין נשבעי' על הקרקעות הי' באמת מטעם דל"ש אשתמוטי וא"כ נכלל קושי' התוס' במה שהקשה מהא דאין נשבעי' על הקרקעות וכבר כתבנו לעיל באות ו' דלרמב"ח לא אמרי' מגו דחשיד אממונ' וא"כ אי בעינן לסברת אשתמוטי משום דלא נימא חשיד אממונ' וכו' וודאי ל"ק לרמב"ח דאיהו לא ס"ל חשיד אממונ' וכו' משום דשבועה הי' בתורת וודאי כמ"ש לעיל ודו"ק:
יב לעיל באות ב' הבאתי דברי הפלאה לתרץ קושי' התוס' דלא קשי' לרמב"ח דל"ש אשתמוטי דאיהו ס"ל כאביי דחיישי' לספק מלוה ישנה וזהו שייך בנשבע ונוטל נמי. ונ"ל דאליב' דרבא הקשו התוס' שפיר דע"כ נוכל לומר דבנשבע ונוטל נמי שייך חשש ספק מלוה ישנה הי' דהנה בענין מלוה ישנה י"ל ב'פירושים א' אולי יזכור בבירור שחייב לו המלוה ישנה מה שהי' עכשיו ספק אצלו ויעכב הפרעו' ולכך כופר לו במקצת. או אפי' אם יהי' נשאר לו בספק כ"ז שלא יזכור שבוודאי אינו חייב לו לא ישלם לו ויעכב מספק נמי. והנה התוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה ממון כתבו דל"ל דמספק יעכב הפרעון דא"כ מספק שבוע' נמי לא יפרוש וא"כ לפי"ז ל"ש בנשבע ונוטל ספק מלוה ישנה דאיך יקח לכתחלה מעות מחבירו משום ספק מלוה ישנה ורק לעכב הפרעון יוכל לעשות משום ספק כיון דאיהו הו"ל מוחזק משא"כ בנשבע ונוטל ל"ש זה אמנם אי אמרי' דספיק' דאורייתא מה"ת לקולא שפיר י"ל דבנשבע ונוטל נמי שייך ספק מלוה ישנה ולא קשה קושי' התוס' דא"כ מספק שבועה נמי לא יפרוש דעל השבועה וודאי יעבור אם אין ברור אצלו משא"כ על הממון כיון דספיק' דאורי' מותר מה"ת ליכא איסור ועי' בתומים בקיצור ח"כ מ"ש בענין ספק גזל מאות כ"ב ואילך עי"ש וא"כ שייך ספק מלוה ישנה בנשבע ונוטל נמי. אמנם לרבא דכ' הש"ש שמעתא א' להוכיח ממס' חולין ט' ע"ב בשמעת' דספק סכנתא דרבא ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ איך נוכל לומר בנשבע ונוטל ספק מלוה ישנה ואיך רשאי ליטול ממון חבירו מספק דבשלמא לעכב הפרעון מספק רשאי משא"כ ליטול אסור לי' מספק וא"כ ממילא גם ספק מלוה ישנה ל"ש בנשבע ונוטל עפ"י סברת התוס' מס' ב"מ שם והקשו התוס' שפיר דל"ש אשתמוטי בנשבע ונוטל אליבא דרבא ודו"ק הגם דיש לפקפק קצת ע"ז דאפי' אי ספיק' דאורייתא מה"ת לחומרא נוטל מחבירו דלמא יזכור בבירור שחייב לו המלוה ישנה ס"ל להרשב"א דאין זה סברא דוודאי יהי' נקר' גזלן אם יטול לכתחלה מחבירו מה שהו' עצמו מסופק וממילא הו"ל חשי' אממונ' ול"ש שבועה והקשו התוס' שפיר כנ"ל:
יג בגמ' ע"א מעיד' שהי' פרועה וכו'. עד אין נשבעי' על כפש"ק והנה גם כאן קשה קושי' הראשונים שהבאתי לעיל למה טעה רמב"ח בזה ועי' בש"מ שכ' שרמב"ח אמר כך אמתני' בפ"א ורבא ג"כ דחה לו בפ"א ומסדר הש"ס סדר כל חד וחד במקומ' עי"ש. ונ"ל דסבר' רמב"ח הי' דבאמת מצינו למימר דמק"ו נשבע' להכחיש העד דמה אם הנתבע שהי' מוחזק צריד שבועה דאוריי' מכ"ש התובע כמ"ש הראשונים לענין עד המסייע שפוטר משבועה עי' ברא"ש במס' ב"מ ובחי' הפנ"י בסוגי' רק די"ל דאדרבה ליטול לא מהני שבועה נגד ע"א וא"כ הכא אי היתה צריכה מה"ד שבועה לא הי' מהני כלל ליטול וע"כ דהכא מה"ד א"צ שבועה כלל דבשלמא כשהעד מעיד שראובן חייב לשמעון מנה ל"ל שמסתמא משקר כיון שלראובן יש חזקת ממון ובא להעיד נגד החזקה דזה אינו דאטו משום שיש להנתבע חזקת ממון נימא שמסתמא לא הלוה כלום ולכך שפיר חייב שבועה משא"כ הכא שע"א מעיד שנפרע' כבר והא יש לה חזקה דשטר' בידי מה בעי הוי העד מעיד נגד החזקה ממש דמכח הך חזקה דשטבימ"ב נראה שהעד משקר ולכך א"צ שבועה מה"ד רק כדי להפיס וזה סברת רמב"ח. ונראה דסבר' פלוגת' תליא בהא דהנה בס' מנחת חינוך סי' תקנ"ג הביא ב' טעמים הא דע"א אינו קם רק לשבועה או משום דאפשר דמשקר. ב' י"ל דגם לע"א אין חושדי' שמשקר דלמה ישקר להפסיד לחבירו רק דהוא גזה"כ עי"ש ועי' בקצה"ח סי' ל' ס"ק ט' והנה י"ל דרמב"ח ס"ל דאין אנו חושדין ע"א למשקר וא"כ ה"ה דנאמן אפי' כנגד חזקה דשטרך בימ"ב לשבועה עכ"פ וצריכה שבועה מה"ד וגזה"כ הי' דנגד ע"א מהני שבועה ואין יכול לחייב ממון רק שבועה. אמנם רבא ס"ל דבאמת הא דע"א אינו נאמן רק לשבועה הי' משום דחשדינן לי' למשקר וא"כ בכה"ג היכא שבא להעיד נגד הסברא דשטרך בימ"ב לא מהני עדותו כלל והנה לעיל כבר כתבנו דרמב"ח ס"ל דשבועה הי' כוודאי דלאחר השבועה לא נשאר שום צד ספק בעולם לומר אולי לשקר נשבע ורבא ס"ל דשבועה אינו בתורת וודאי וא"כ ממילא הא בהא תלי' דוודאי אי אמרי' דשבועה הי' וודאי א"כ ממילא י"ל דע"א אינו חשוד למשקר רק דמשו"ה אינו קם רק לשבועה דע"י שבועה נמי יהי' מבורר האמת בלי שום צד ספק. משא"כ אי נימא דע"י שבועה אכתי לא יהי' מבורר האמת לגמרי א"כ ליכא למימר דע"א אינו נחשד למשקר דכיון דמהני שבועה להכחיש העד. וע"י שבועה עדיין אינו מבורר האמת לגמרי א"כ האיך מהני כלל שבועה נגד העד וע"כ דגם העד חושדי' אותו למשקר ולכך מהני שבועה נגד העד. וא"כ א"ש סבר' רבא דהכא שהשטר מסייע לה לא מהני עדותו כלל ולכך א"צ שבועה רק מדרבנן. וא"כ גם כאן בהך פסק' דע"א תלי' פלוגתא רמב"ח ורבא אי שבועה הי' כוודאי או לא. וא"ש מ"ש השטמ"ק דרמב"ח במימרא אחת אמר' אמתני' דהני תרי מימרי שייכי אהדדי כמ"ש ודו"ק: (יד) בהא דאמר ר"פ אי פקח הו' מייתי לה לידי ש"ד נחלקו הראשונים מאי נ"מ והנה רש"י כתב כאן בפסק' דע"א דנ"מ לענין שהי' בשם או בכנוי ונקוטי חפצא ולעי' פרש"י די"מ לענין דלא מפכינ' לה ונחלקו הראשונים הרי"ף והרא"ש והר"י מיגש במס' שבועות ריש פרק שבועת הדיינים דאפי' שבוע' דרבנן לא מצי להפך מהתובע על הנתבע דמצי אמ"ל אנת לי' לך גבאי ולא מידי את אי בעי לאשתבועי שקול ואי לא לא והנה התוס' ד"ה מייתי הקשו דרש"י גופ' ס"ל גיטין ל"ה דשבועת המשנה הי' נמי באנקוטי חפצא. והרשב"א כתב דנ"מ דאיהי מצי למימר לא בעי למידן בשטר' חשבי' לשטר' כמאן דליתא ותשבע היס' ואם תהפך עלי ג"כ לא אשבע רק היס'. והנה מדברי הרשב"א אלו נראה דס"ל דלא כהש"כ חו"מ סי' פ"ז ס"ק ל' וס"ק ל"ה דאם הי' תאמר השבע היס' לא יצטרך לישבע דיש לו ע"א המסייע ופוטר אותו רק אם תהפך עליו אות' השבועה שתקנו חכמים לא יועיל העד לפטור שהרי כבר העיד לחייב שבועה אבל אם יאמר התובע הריני כשאר תובע בע"פ בלא שטר א"כ פשיט' דיהי' העד מסייע לפטור עי"ש ס"ק ל"ה ומדברי הרשב"א אלו מוכח להדי' דלא כוותי' ועי' תומים סי' פ"ז ס"ק י"ב שהאריך בזה וא"כ י"ל דרש"י ס"ל באמת כהרשב"א דאפי' היכא שיש לו עד המסייע לא יוכל לפטור אותו משבועת היס' אם תאמר שיהי' תביעתה כבע"פ בלא שטר דלענין זה נמי אמרי' כיון דעיקר חיוב שבועה באה לה ע"י העד לא יוכל העד לפטור אות' משבוע' היסת כמ"ש הש"כ שם ס"ק ל"ה לענין שבועה המשנה אם תרחך עליו. וא"כ י"ל דרש"י במאי דאמר מעיקרא דנ"מ לענין דלא מפכינ' לה ובמ"ש אח"כ דנ"מ לענין נקוטי חפצא עולה בקנה אחד דבאמת ס"ל לרש"י כשיטת הרי"ף דמתובע לנתבע לא מצי להפך רק מ"מ יכולה לאמור השבע היס' כתביע' בע"פ בעלמא ואם ירצה להפך עליה גם הי' לא תצטרך לישבע היס' כמ"ש הרשב"א ולא תצטרך לנקוטי חפצא ועכשיו שיש עליה שבועה דאוריי' ע"כ תצטרך לישבע בנק"ח. וא"כ ל"ק קושי' התוס' ד"ה מייתי דשבועת המשנה באמת צריך בנק"ח דווקא כמ"ש רש"י עצמו במס' גיטין רק הכא יכולה ליתן עצה לנפשה אם יודעת שהו' לא ירצה לישבע תתבע אותו בלא השטר וא"כ אם יהפוך עליה גם הי' לא תצטרך לישבע רק היס' בעלמא בלא נק"ח דשבועת היס' לכ"ע א"צ נק"ח ולכך קאמר דמייתי לה לש"ד וע"כ תצטרך לישבע בנק"ח. וא"ש נמי דדווקא ר"פ נתן עיצה לתקנת הבעל ולמה לא הזכירו במשנה עיצה זו ולפימ"ש א"ש כיון דכל הנ"מ הי' אם תטעון השבע לי היס' כשאר הנתבעי' בע"פ כדי שגם הי' לא תצטרך לישבע רק היס' כמ"ש. ובימי המשנה לא היתה עדיין שבוע' היס' בתביע' בע"פ בעלמא ולכך לא הוצרך תנא דמתני' לזו התחבולה ודו"ק. ומהתימה לי על הש"כ בס"ק ל' וס"ק ל"ה שכ' בפשיטות דלא תוכל לומר השבע לי היס' משום דיהי' לו עד המסייע איך הי' נעלם ממנו לפי שעה דברי הרשב"א אלו שכ' להדי' דאפי' בכה"ג תוכל להשביעו שבועת היסת ואעתיק לך לשון הרשב"א וז"ל עוד י"ל דנ"מ דאי בעי אתת' למימר לא בעי למידן בשטרא חשבוה כמאן דליתא מחיי' היסת וא"כ מהפך לה עלי' ליהדר' להיסת עכ"ל הרי להדי' כמ"ש דאפי' שיש להבעל עד המסייע לא יוכל לפטור אותו כיון שעיקר חיוב השבועה רק על ידו באה שוב לא יוכל לפטור אותו כמ"ש הש"כ גופ' לענין אם תהפך עליו שבועת המשנה וצ"ע בזה על הש"כ ודו"ק: (טו) ובתוס' ד"ה מייתי כתבו דנ"מ לענין חשוד' ג"כ דכיון דהי' מדרבנן חייב לפרוע לה אם הי' חשוד' אמנם המחבר בא"ע סי' צ"ו סעיף י"ב פסק דאם הי' חשוד' שכנגדו ישבע ויפטר ואם שניהם חשודי' אין כאן לא שבועה ולא תשלומין ועי' בט"ז שם ס"ק ט"ו הטעם דכיון דכתובה הי' רק מדרבנן ולא תקנו רק אחר השבועה לכך אינו נוטלת כלום כשהי' חשוד' משא"כ בחו"מ סי' צ"ב לענין מלוה הביא חד דיעה דיחלוקו בשניהם חשודי': (טז) ובהך דאי פקח הו' מייתי לידי ש"ד יתן לה כתובתה באפי חד סהדא וכו' והנה באמת גם עפ"י אותו העד בעצמו יוכל להשביעה ש"ד כשיראה שני הפרעונות רק זה לא הי' פקח' כ"כ דדלמא תכחיש אותו גם על הפרעון השני ויצטרך לפרוע לה עוד פעם שלישית משו"ה מסקינן דיתן לה פרעון השני בפני שני עדים וממילא תצטרך לישבע ש"ד ועי' בס' בית מאיר לא"ע סי' צ"ו סעיף י"ג. והנה במ"ש רש"י ד"ה היכי סמוך ותשבע ותטול שלישי' ונמצא מפסיד לכאורה קשה כיון דכל עיקר כחה הי' רק משום שיש לה שטר כתובה ובפעם השני' כשיפרע לה מסתמא יקח מידה שטר הכתובה א"כ לא תוכל לגבות פעם שלישי' דעכשיו וודאי יוכל לטעון פרעתי ואולי י"ל דרש"י ס"ל כשיטות הפוסקים מס' ב"מ י"ז ע"ב דאפי' במקום שכותבין ואין ביד' שטר כתובה נמי לא מצי לטעון פרעתי. וא"כ הכא עיקר נאמנות' לאו דווקא משום החזק' דשטר' בימ"ב רק משו' דאלים מעשה ב"ד דאינו נאמ' לטעון פרעתי אם לא בשני עדים. ובהיות כן מתורץ מה שהקשה בשו"ת בשמים ראש סי' נ' וז"ל בע"א מעי' שהי' פרוע' דאמר ר"פ אי פקח הא מייתי לה לידי שבוע' דאורייתא ומה סבר' יש בזה והאומדנא להיכא אזלא ואם הי' אומרת לעד שראה הפרעון השני הנה ראית שעדיין השטר בידי ויאמר הן הנה ע"כ שעדיין לא שלם שהרי אתה אומר דמה שאין העד נחמן הי' דאלים כ"כ חזקת שטרך בימ"ב עכ"ל. ולפימ"ש א"ש דכאן מה שאין העד נאמן הי' רק משום דאלים לה מעב"ד ומוקמינן לי' בחזקת חיוב וא"כ מכיון שכבר פרע לה עפ"י שני עדים דאזל' לה החזק' חיוב נשאר העד הראשון בנאמנותו על הפרעון הראשון למוקי' לה בהלואה למפרע:
יז ובזה מדוייק לשון רש"י ד"ה אי פקח שכ' רש"י האי בעל ולכאורה מה בעי רש"י בזה פשיט' דבבעל עסקינן רק לפי דברינו א"ש דרש"י אשמעינן בזה דלא נטעה דהך עצה דר"פ משכחת לה נמי בלוה ומלוה שע"א מעי' שהי' פרוע. דזה אינו דכיון דבלוה ומלוה לא משכחת טענה ביניהם רק היכא שיש להמלוה שטר דאי אין לו שטר פשיט' דאינו נוטל אפי' בשבועה וכיון שיש לו שטר וכבר ראה העד הרואה פרעון השני השטר א"כ אזלא לי' נאמנות העד הראשון משום חזק' דשטר' בימ"ב ותו לא יוכל להשביעו ש"ד בשום אופן עפ"י העד הראשון דאורע לה עדותו מכח חזקת שטרך בימ"ב רק הכא גבי כתוב' דהי גובה מכח תנאי ב"ד. וא"כ כ"ז שיש עוד להסתפק שעדיין חייב לה אינו נאמן העד הראשון להשביעה ש"ד רק לאחר הפרעון בפני שני עדים ששוב אין לה בידו כלום אז מהני העד הראשון בעדותו על הפרעון הראשון שנעשה הלואה למפרע ותצטרך לישבע ש"ד להכחיש העד. ובהכי ניח' נמי מה שהמחבר הביא הך עיצה דיוכל להביא' לידי ש"ד רק בא"ע סי' צ"ו לענין כתוב' בסעיף י"ג ולא הביא כן בחו"מ סי' פ"ד לענין מלוה כשע"א מעיד שנפרע. רק דהתם במלוה שכל תוקף נאמנות המלוה הי' משום חזק' דשטר' בימ"ב א"כ אינו נאמן העד הראשון כלל כיון שהעד השני רואה השטר ביד המלוה בשעה הפרעון ואיכא חזקת דשטרת בימ"ב רק גבי כתוב' כיון דגובי' עפ"י תנאי ב"ד א"כ לא אלים כ"כ החזק' דשטר' בימ"ב כיון דבלא"ה צריך לעדי פרעון או לשובר רק כ"ז שנוכל להסתפק שעדיין חייב לה אז אין לע"א נאמנו' כלל נגד התנאי ב"ד משא"כ לאחר שכבר פרע לה עפ"י שני עדים חזר נאמנות עד הראשון למקומו ליחשב פרעון הראשון מה שהעיד כהלואה למפרע ותצטרך לישבע ש"ד וכל זה לא שייך במלוה ולוה דשם איכא חזק' דשטר' בימ"ב ולא מהני עדות העד הראשון כלל מעיקר' משום חזקה דשטר' בימ"ב וא"ש מ"ש רש"י האי בעל כלו' דרק גבי כתוב' יוכל להביאו אח"כ לידי ש"ד כיון שמה שלא הי' נאמן מעיקרא העד הראשון הי' רק משום דאלים לי' מעב"ד והלכך לאחר שכבר נפרע' עפ"י שני עדים חזר נאמנותו למקומו. משא"כ בלוה ומלוה שמה שאין העד נאמן הי' משום חזקה דשטר' בימ"ב א"כ לא מהני בשום אופן אפי' אחר הפרעון להתחייב ש"ד על פיו כיון דנאמנותו איתר' לי' עפ"י חזק' דשטר' בימ"ב כקושי' השו"ת בשמים ראש שהבאתי ודו"ק:
יח והנה אע"פ שהוכחנו דכאן גבי כתוב' הא דאינו נאמן מה"ת לחייבו שבועה לא הוי משום חזק' דשטר' בידי וכו' רק משום דאינו נאמן נגד תנאי ב"ד לומר פרוע אינו נדח' מ"ש לעיל באות י"ג דפלוגת' רמב"ח ורבא אי צריכ' ש"ד הי' אי הא דע"א אינו קם לממון הי' משום דנחשד למשקר דאז אינו נאמן נגד החזק' כלל או משום גזה"כ ולכך קם לשבועה עכ"פ אפי' נגד החזק' עי"ש דא"ש נמי לפי מסקנתינו דהכא דהא דאינו נאמן הי' משום דאלים לא מעב"ד ואם כן אי חשדינן לי' למשקר אינו קם אפילו לשבועה נגד מה שיפה כחה לגבות בתנאי ב"ד ואי לא חשדינן לי' למשקר שפי' קם לשבועה אפי' נגד תנאי ב"ד הכל כמ"ש לעיל ודו"ק. ובקושי' תוס' ד"ה היכא סמוך שהקש' הא איכא מ"ד דהלוא' אחר הלוא' מצטרפי עי' מהרש"א שכ' דאפי' אי מצטרפי מ"מ לא הוי רק כמו חד פרעון אבל מ"מ לא יוכל לאוקים קמאי במלוה דשני העדים הוי כמו חד פרעון ועי' בס' מג"ש שכ' דהכא כיון דעד הראשון ראה הפרעון הראשון לשם כתובה הוי כאילו מעיד שלא פרע פעם שנית דלמה יפרע פעם שנית. ובכה"ג וודאי אין מצטרפין ועי"ש שהאריך ועי' עוד בחי' הפנ"י ובס' הפלאה שהאריכו בזה ובהך דיכול' לומר שני כתובות ואין להאריך יותר ודו"ק:
עוד לסוגי' דפוגמ' ראיתי בס' אחד שהתעורר לרמב"ח דס"ל דפוגמ' חייב ש"ד מטעם מב"מ הא הו"ל הילך דהך מקצת פרעון דקא מודית לי' אינו חייב' להחזיר וא"כ איך חייב' שבועה מטעם מב"מ הא הו"ל כמו הילך ומתוך כך העלה דרמב"ח ס"ל דהילך נמי חייב ולכך קאמר וכל מב"מ הטענה ישבע כלומר אפי' בהילך. ונעלם ממנו סוגי' ערוכ' מס' ב"מ ה' ע"א מסקנ' הגמ' דלרמב"ח נמי הילך פטור וא"כ הדק"ל האיך אפשר כאן לחייבה שבועה מטעם מב"מ הא הו"ל הילך. ונלע"ד דלק"מ עפ"י מה שהעליתי בס"ד בחי' לסוגי' דהילך דהא דהילך פטור הי' משום דכל מב"מ יש להמלוה שבועה על הלוה כיון שעכ"פ חייב לו מה שמודה לו הו"ל עבד לוה לאיש מלוה ומחוייב לישבע על טענתו משא"כ בהילך כיון שמה שמודה לו נותן לו מיד א"כ הרי נסתלק ממנו ולכך תו אין עליו חיוב שבועה נגדו וא"כ א"ש דוודאי בהילך כה"ג היכא שהמודה במקצת אינו תובע עכ"פ עוד שפי' אמרי' דכיון דכבר נסתלק ממנו אין לו עליו שבועה משא"כ בהילך דהכא בפוגמ' דל"ל דכיון דהוי כמו הילך מה שמודית לו הרי נסתלק' ממנו ואין לו' עלי' חיוב שבועה דהכא הרי היא תובע' ממנו עוד ובאה להוציא ממנו וא"כ ל"ש לומר שכבר נסתלק' ממנו ואין לו עליה כלום כה"ג שפי' חייב' שבוע' אפי' בהילך כיון שעכ"פ איכא ביניה' דררא דממונ' שהי' תובעת ממנו עוד ועי' מס' כתובות י"ח ע"א תוס' ד"ה מפני מה שכתבו דמשו"ה כופר הכל פטור שכבר נסתלק ממנו וא"כ ממיל' הילך כיון שנסתלק ממנו הו"ל נמי ככו"ה משא"כ הכא שבאה להוציא ממנו ל"ש הך סבר' ואמרי' שפי' דהילך נמי חייב ודו"ק כי הוא נכון בס"ד:
שערה אתחנן ואתנפל לאל עלי גומר לחנני דעה בינה והשכל בסוגי' דשומר שמסר לשומר מס' ב"מ ל"ו ע"א:
א בגמ' אתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב ופליגי אביי ורבא בטעמא דר"י אביי ס"ל דטעמ' דר"י הי' משום דמצי אמר לי' אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר וא"כ אפי' ידוע בעדים שנאנס' ביד השומר השני נמי הראשון חייב דהא פשע במה שמסר הפקדון ביד אחר ולרבא הטעם משום דמצי אמר לי' את מהימני' לי בשבועה הך לא מהימן וא"כ היכא שהשומר הראשון יכול לישבע בעצמו שנאנס' או דאיכא עדים דלא שייך את מהימן וכו' כיון דאיכא עדים פטור כן מבואר להדי' בתוס' ד"ה את מהימנ' דלרבא היכא דאיכא עדים על האונס או שהשומר הראשון יכול לישבע פטור וכן פסק המחבר בש"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף נ"ו הגם דהר"מ פ"א מהל' שכירות לא נקט לפטור רק ביש עדים ששמר כראוי עי"ש הלכ' ד' והה"מ שם כתב דה"ה אם השומר הראשון יכול לישבע דנמי פטור ופשיט כו' מ"מ יש קצת תימא על הר"מ מ"ט לא נקט רק בגוונ' דאיכא עדים ששמר כראוי ולא נקט רבות' טפי דמהני אפי' בשבועה היכא שהשומר בעצמו יכול לישבע. והנה לכאור' היינו יכולין לומר דבאמת שבועת שומר הראשון לא מהני כיון דהיה צריך לישבע גם שלא שלח בה יד דאם השומר השני שלח יד ממילא אינו פטור באונסי' ועל זה שהשומר השני לא שלח יד אין השומר הראשון יכול לישבע דאם לא זזה ידו מתוך ידו כל זמן שהי' אצלו פקדון א"כ לא מקרי שומר שמסר לשומר כיון ששם עיניו עליו תמיד וממילא אע"ג דשבועה דשליחות יד הוי רק ע"י גלגול כמ"ש הר"מ פ"ד מהל' שאלה ופקדון הל' א' והנה בש"ע סי' ע"ה סעיף ט"ו הביא שני דעות בזה אי אמרינן בגלגול נמי מתוך שאינו יכול לישבע משלם מ"מ אפשר דהכא גבי שומרי' כיון שכל עיקר חיוב שבועה שלו הי' על טענת ספק דהמפקיד וע"כ צ"ל דכאן גבי שומרי' החמיר' התורה יותר כיון דהמפקיד לא יכול לידע מה נעשה בחפץ שלו ולכך חייב השומר לישבע אפי' על טענת ספק דהמפקיד וכן כ' להדי' בשטמ"ק מס' ב"מ בסוגי' דשאולה ושכיר' צ"ז ע"ב דהתורה עשא' טענת המפקיד כטענת ברי אפשר דכ"ע מודו דאפי' בגלגול שבועה נמי אמרי' מתוך שאי"ל משלם ועי' בש"כ חו"מ סי' ע"ה ס"ק נ"א וסי' שד"מ ס"ק ג' ודוק וכן מצאתי בשו"ת עדות ביהוסף סי' ל' שכ' להדי' דבעינן נמי ראי' שלא שלח יד השומר השני וא"כ אפשר דהר"מ נקט בכוון דווקא שיש עדים שנאנס' וששמר כראוי דהיינו שלא שלח בה יד ג"כ השומר השני דעדי' וודאי יכולין להעיד גם ע"ז משא"כ השומר הראשון כיון דעל שליחות יד אינו יכול לידע דאם לא זזה ידו מתוך ידו של השומר השני לא הוי בכלל שומר שמסר לשומר וא"כ השומר הראשון אינו יכול לישבע רק באיז' דרך האונס בא ועל שליחות יד הו"ל אינו יודע ואינו יכול לישבע ומשלם וא"כ לא מפטר שומר הראשון אפי' לטעמ' דאנת מהמנית לי וכו' רק אם יש עדים ודו"ק:
ב הגם דיש לחקור בזה הא אפי' אם השומר הראשון אינו יודע אם שלח בה יד אמאי לא הוי כא"י אם נתחייבתי ויהי' פטור. והנה בב"י סי' רצ"א הבי' בזה בשם תלמודי הרשב"א מחלוק' הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ן ס"ל בשומר שמסר למי שהבעלי' רגילי' להפקיד אצלו והראשון אינו יודע אם נאנס אצל השני דחייב הראשון אם אין השני רוצה לישבע ודעת הרשב"א דהראשון פטור דהו"ל כא"י אם נתחייבתי ועי' בנמ"י ריש פ' הגוזל ומאכיל שיטת הרא"ה מי ששכר חמור לרכוב עליו שלוחו ומת החמור בדרך וא"י אם מתה כדרכ' או מחמת מלאכה דפטור השואל כיון דלא קיי"ל משעת שאלה אשתעבד נכסי הו"ל כא"י אם נתחייבתי ע"ש היטב. והקשה הש"כ בסי' רצ"א ס"ק מ"ד א"כ אמאי אמרי' בשש"ל דחייב מטעם אנת מהמנית כיון דאפי' אם אינו רוצה לישבע כלל נמי הראשון פטור מטעם דהו"ל כא"י אם נתחייבתי מכ"ש כשהשני נשבע וא"כ לדעת הרשב"א והרא"ה דאם השומר א"י אם נאבד באונס דהו"ל כא"י אם נתחייבתי אמאי יהי' חייב השומר הראשון מטעם דאנת מהמני' לי וכו' ע"ש והי' קושי' עצומ' לכאורה ונ"ל לחלק דהנה הנמ"י הביא שם בשם הרא"ה וז"ל דמשעת פשיע' הגורמת לאונס מתחייב השואל עלי' עכ"ל אלמא דאפי' קודם שאירע האונס ממש כבר אשתעביד נכסי דהשואל משע' שהתחיל ליפשע. והנה א"ש דוודאי אי הו"א דרק משעת אונס ממש חל חיוב השומר א"כ כל שהי' מסופק באיזה אופן היה האונס הו"ל כא"י אם הלויתני וכן כ' הריטב"א מס' ב"מ צ"ז ע"ב ד"ה לימא תהוי תיובת' דר"נ משא"כ אי אמרי' דמשעה שהתחיל לפשוע חל עליו חיוב א"כ ממילא אם ידעינן שפשע רק שאנו מסופקי' באיזה אופן אירע אח"כ האונס כיון דמ"מ חל השיעבוד על נכסיו משעה שהתחיל לפשוע הו"ל כא"י אם פרעתיך ועי' היטב בשטמ"ק מס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליג' דר"פ מ"ש בשם הרמב"ן. וא"כ ניחא דוודאי בדינ' של הרשב"א דמיירי בשומר שמסר למי שרגיל להפקיד אצלו וכן בדינ' ששכר החמור לרכוב עליו השליח שכתב הרא"ה דלא פשע מידי השואל וכן השומר א"כ לא חל החיוב רק משעה שאירע האונס ממש שפיר ס"ל כיון שאינו יודע באיזה אופן הי' האונס הו"ל כא"י אם נתחייבתי משא"כ הכא בשומר שמסר לשומר דאפי' לרבא דלא ס"ל לחייבו מטעם דאין רצונו מ"מ פשע במה שמסר לשומר אחר דעכ"פ איסור' עבד למסור לאחר כמ"ש התוס' והשטמ"ק וא"כ מיד שפשע ומסר לשומר אחר התחיל עליו החיוב ונשתעבדו נכסי' בתור' ערבות וא"ב כשא"י אח"כ אם באונס מתה אצל השומר השני או בפשיע' הו"ל כא"י אם פרעתי ולא קש' קושי' הש"כ וחיי ראשי שאח"כ ראיתי כדברי' האלו ממש בס' קצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' ודוק. וא"כ א"ש נמי דברינו אלו דהכא כיון שהשומר הראשון פשע במה שמסר לשומר אחר ומשע' פשיע' הגורמ' לאונס מתחיל החיוב כמ"ש הנמ"י בשם הרא"ה. וא"כ כיון שאינו יכול לשבע על שליחו' יד אצל השומר השני כמ"ש הו"ל כא"י אם פרעתי ולא מפטר השומר הראשון רק אם יש עדים ששמר כראוי ונאנס וזה שמדייק הר"מ ח"ל אם יש עדים ששמר' השומר השני כדרך השומרים ונאנס פטור עכ"ל והו' יתור לשון והו"ל לנקוט בקצרה אם יש עדים שנאנס פטור א"וו כוונתו דבעינן נמי שהעדי' יכולים להעיד ששמר' כדרך השומרים כלומר שלא שלח בה יד דאלא"ה הו"ל השומר הראשון כיון שנתחיי' עשאה פשיעה בשעת שמיר' לשני בא"י אם פרעתי ודוק היטב:
ג אמנם יש לדון בזה דאפש"ל דע"כ לא אמרי' דאם השומר א"י איך נאבד הו"ל כא"י אם פרעתיך היכא שפשע דווקא אם אינו יודע אם נאבד בפשיע' או באונס משא"כ לענין מה שא"י אם שלח בה יד נוכל לומר דלענין זה לא מקרי שומר הראשון כא"י כלל דמצי למימר אחזוקי אנשי ברשעי לא מחזקינן ומסתמא לא שלח בה יד כמ"ש הלח"מ פ"א מהלכ' שאלה ופקדון הלכה ב' בשם הרא"ש עי"ש וי"ל דזהו באמת טענו' של הראשוני' דס"ל דלא בעינן שידע שהשני לא שלח בה יד עי' ברא"ש בסוגי' אמנם דעת הר"מ וודאי אפש"ל דגם כיון שהשומר הראשון א"י אם לא שלח יד השומר השני הו"ל ג"כ כא"י אם פרעתי כיון שהחיוב התחיל משע' פשיעה בשע' שמסרו לשומר השני ודוק ויבואר עוד בס"ד באות י"א:
ד הנה לפימ"ש לעיל דאם החיוב משעת פשיעה אז הו"ל כא"י אם פרעתי אמנם אם החיוב לא חל עד שע' האונסי' ממש ולא משעת התחלת הפשיע' הגורמת לאונס הו"ל כא"י אם נתחיבתי י"ל בזה דבר חדש דע"כ נוכל לומר דמשעת התחלת הפשיע' אע"ג שלא איר' האונס עדיין. חל עליו החיוב ואשתעביד נכסי' היינו דווקא אי ס"ל שיעבוד' דאוריית' היינו מה שנכסי' משיעבודי' הוי מה"ת שפי' י"ל דמיד כשהתחילה שעת הפשיע' חל השיעבוד על הנכסי' משא"כ אי ס"ל של"ד רק שגופו משיעבוד לפרעון חיוב הזה בוודאי אינו חל רק משעת האונס ממש שאז חל חיוב התשלומין על גוף השומר והוי עליו שיעבוד הגוף משא"כ קודם שאירע האונס כיון דחיוב התשלומין עדיין לא, חל א"כ ליכא שיעבוד הגוף רק שיעבוד נכסי' יוכל לחול משעת התחלת הפשיע' דנשתעבדו הנכסי' וא"כ אי של"ד דליכ' שיעבו' נכסי' כלל מה"ת א"כ ל"ש לומר דמשע' הפשיע' אשתעבי' נכסי רק משע' האונסי' ממש א"נ בא"י הו"ל כא"י אם נתחיבתי כיון דלא חל החיוב רק משע' האנסי' ממש כמ"ש לעיל בשם הריטב"א במס' ב"מ בסוגי' דשאולי ושכור' ואע"ג דמדרבנן איכא עכ"פ שיעבו' נכסי' מ"מ בדרבנן לא אמרי' מתוך שאי"ל משלם כדאיתא בחו"מ סי' ע"ה וא"כ איכ' לחייבו מטעם א"י אם פרעתי דכל עיקר החיוב דהשומר בא"י אם פרעתי הי' רק משום מתוך שאיל"מ ובדרבנן לא אמרי' מתוך ועי' שו"ת פרי תבוא' ח"ב סי' ס"ד. ואסברה לך מלתא בטעמא דבשלמא שיעבו' נכסי' אי הוי מה"ת שפי' יוכל לחול משעת הפשיע' אפי' קודם שע' שאירע האונס דכל שיעבו' נכסי' הי' מטעם ערבות דנכסי' דבר אינש אינון ערבי' בי' וכל שיעבו' ערבות מתחיל משע' שמתחיל צד חיוב דהיינו בשע' הלואה מיד. וכל ענין ערבות הי' על צד חיוב אע"ג דאין החיוב ברור עדיין כ"כ דהא יוכל להיות שהלוה יפרע מ"מ אמרי' דערב משתעבד א"כ ה"נ הנכסי' דאינון ערבי' חל השיעבו' משעת התחלת הפשיע' אע"ג שהאונס לא אירע עדיין וליכא עדיין חיוב ממש מ"מ נשתעבדו הנכסי' משע' ההוא שמתחיל צד חיוב דלמא יארע האונס וזה כוונ' הנמ"י שהבאתי לעי' באות ב'. שכתב דמשעת פשיע' הגורמ' לאונס מתחיי' השואל ועי' היטב שטמ"ק מס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליגי מ"ש שם בשם הריטב"א דאפי' אי ס"ל משעת משיכ' נתחייב באונסי' היינו נמי דאם אירע אח"כ אונס נשתעבדו נכסי' למפרע ונ"מ למי שמכר נכסיו בנתים עי"ש ודו"ק וא"כ ה"נ אי ס"ל משע' התחלת פשיע' היינו נמי לענין שהנכסי' משיעבודי' משע' התחלת הפשיע' והיינו דווקא אי ס"ל ש"ד דאכא שיעבו' נכסי' מה"ת משא"כ אי ס"ל של"ד וליכא שיעבו' נכסי' מה"ת כלל רק שיעבו' הגוף בוודאי פשיטו דשיעבו' הגוף לא יוכל לחול רק משע' האונס ממש שאז חל עליו חיוב תשלומין. וא"כ העולה עפ"י סברתינו הי' כך דאי ס"ל ש"ד א"כ אשתעבי' נכסי' משע' התחלת הפשיע' קודם חלות האונס ממש א"כ כשא"י באיזה אופן נאבד' או מתה אם בפשיע' או באונס הו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש לעי' אמנם אי של"ד א"כ לא חל החיוב מה שנשתעבד הגוף רק משע' האונס ממש א"כ כשאני יודע באיזה אופן בא לו האונס הו"ל כא"י אם נתחיבתי כמ"ש הריטב"א מס' ב"מ שם. ואע"ג דמדרבנן איכא שיעבו' נכסי' עכ"פ. כבר כתבנו דמדרבנן לא אמרי' משאי"ל משלם א"כ אפי' בא"י אם פרעתי נמי פטור היכא דליכא חיוב' רק מדרבנן כמ"ש בחו"מ סי' ע"ה סעי' י"ד דבדרבנן ל"א משאי"ל משלם ודוק כי הי' סבר' נכונה בס"ד: (ה) ועפי"ז י"ל דרב ור"י דפליגי' בשומר שמסר לשומר ולטעמ' דרב' משום דאת מהמני' לי וכו' כל חד אזלי לשיטתיהו דהנה לעיל אות ב' הבאתי בשם הש"כ דבכל שש"ל אמאי חיי' משום דלא מצי לאשתבועי הא הו"ל כא"י אם נתחיבתי לשיטת הרא"ה בנמ"י ושיטת הרשב"א בב"י סי' רצ"א שהבאתי לעי' רק התירוץ הי' כמ"ש כיון דמשע' פשיע' נתחיי' כלומר משע' התחלת הפשיע' הו"ל כא"י אם פרעתיך וא"כ א"ש דר"י דאיהו ס"ל סו' מס' ב"ב שיעבו' דאורייתא א"כ שפי' יש כאן שיעבוד משע' התחלת הפשיע' והו"ל כא"י אם פרעתיך ושפי' חייב מטעם דאת מהמני' דאע"ג דהשומר הראשון אינו יודע איך בא האונס חייב דהו"ל כא"י אם פרעתיך אמנם רב דס"ל של"ד א"כ ליכא חיוב' רק משע' האונס ממש וא"כ ליכא לחיי' השומר הראשון משו' דאת מהמני' לי כקושי' הש"כ באמת דהא אפי' אם אינו יודע כלל באיזה אופן האונס בא אם בפשיע' או לא נמי פטור דהו"ל כא"י אם נתחיבתי ולכך ס"ל לרב באמת שש"ל פטור דל"ש את מתמנית לי וכו' כיון דאפי' אם אינו יודע הו"ל כא"י אם נתחיבתי ודוק:
ועפי"ז י"ל דאביי ורבא נמי בהא פליגי דהנה התוס' מס' גיטין נ' ע"א ד"ה כיון דדיני' כתבו דאביי ס"ל של"ד ורבא ס"ל ש"ד וא"כ לא ניחא לי' לאביי לומר דטעמא דר"י משום את מהמני' דאע"ג דר"י באמת ס"ל ש"ד מ"מ לא ניחא ליה לאביי דנהי' מוכרחי' לומר דבהך דשש"ל נמי לא יסבור ר"י כוותי' דאביי ולכך ס"ל לאביי דהכא בשש"ל אע"ג דמטעם את מהמני' לא הי' מתחיי' השומר דאליב' דהלכתא לאביי דס"ל של"ד הו"ל השומר כא"י אם נתחיבתי כמ"ש בספר' מ"מ שפיר חיי' השומר מטעם אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר דאז נתחייב השומר מיד שמסרו לשומר אחר נוכל לומר דחיוב התשלומי' חל עליו דמיד שנמסר לשומר אחר הו"ל אצל השומר הראשון כאבוד ממנו אמנם לרבא דס"ל ש"ד א"כ שפיר י"ל דשש"ל חיי' מטעם דאת מהמני' ואע"ג דהשומר הראשון א"י הו"ל כא"י אם פרעתי וחיי' השומר ודו"ק:
ו ובזה יש ליישב שיטת הר"ח שהובא בתוס' וברי"ף בשם איכא ע"ד דהלכה כאביי ותמהו על הר"ח הא בכ"מ קיי"ל כרבא לגבי אביי חוץ מיעלק"גם ועי' במרדכי בסוגי' שכתב כיון דכאן רק אליב' דר"י פליגי לית' להך כללא דהלכת' כרבא לגבי אביי. אמנם עפ"י דברינו א"ש בפשיטות טפי די"ל דהר"ח דלא ס"ל הטעם דאת מהמני' ס"ל של"ד דבאמת יש הרבה פוסקי' דס"ל של"ד עין בש"כ חו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' שהבי' בשם הרבה פוסקים דשל"ד וא"כ ל"ש לומר דחיי' השומר משום דאת מהמני' לי כיון דאפי' אם אינו יודע כלל פטור משום דהו"ל כא"י אם נתחיבתי וע"כ צ"ל דהטעם באמת משום אין רצוני דנתחי' מיד בשע' הפשיע'. ואע"ג דרבא דס"ל הטעם משום דאת מהמני' ס"ל ע"כ ש"ד כמ"ש מ"מ תו לא קשה אמאי לא ס"ל לר"ח כרבא נמי בהא דש"ד. דש"ד אין לו ענין לפלוגתא דאביי ורבא דבזה כבר אלפליגי אמוראי קמאי הרבה קודם אביי ורבא והרבה פוסקים ס"ל דשל"ד ולכך ס"ל דהטעם בשש"ל הי' משום דאין רצוני. ובאמת כפי הנרא' מהבנ' הרי"ף בשיטת ר"ח וכן במרדכי בסוגי' בד"ה כתב בספר א"ז דשיטת ר"ח גבי תחלתו בפשיע' וסופו באונס דחיי' אפי' אם האונס לא בא מחמת הפשיע' כלל וא"כ שפי' חיי' מטעם אין רצוני בכל גוונ' דכל שפשע מתחלתו אוקמי' רחמנ' ברשותו ונתחיי' בכל גוונא כמו שואל וגזלן דחייבי' אפי' במתה כדרכו כמ"ש בשטמ"ק בשם הראב"ד דבשואל וודאי ל"א מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם. ה"נ ס"ל לר"ת בכל פשיעה דהוי ברשותו לגמרי משעת הפשיעה ושפיר חייב אע"ג דהאונס לא בא מחמת הפשיעה ולקמן באות י"ז נבאר עוד בזה בדברי התוס' בס"ד ודו"ק:
ז לעיל אות א' ואות ב' הבאתי שיטת הר"מ פ"א מהלכו' שכירות דבשומר שמסר לשומר אע"ג דאם יש עדים שנאנסה לא מחיי' השומר הראשון מ"מ מ"ש התוס' דלטעם דאת מהמני' לי' וכו' סגי' אם השומר הראשון יוכל לשבע שלא פשע השני דזהו לא ס"ל להר"מ ולא מהני רק בעדי' כפי מ"ש לעיל להוכיח מלשון הר"מ. ונ"ל בזה עוד טעם אחר דשבועת השומר הראשון לא מהני דהנה בפ"ג מה"ש פסק הר"מ כבריתא דאיסי שהובא בגמרא מס' ב"מ פ"ג דשבועה השומרים לא מהני רק במקום שאין עדים מצויי' משא"כ במקום שיש עדים מצוי' וליכא עדים אין השומר נאמן בשבועה כדילפינן לה בגמרא משבועת ד' אין רואה הא יש רואה יביא ראי' ויפטר ועי' בלח"מ אם הדין כך בשאר שבועות נמי והנה מה שרוצה הלח"מ שהבי' ראי' דבשאר עניני' נמי אמרי' כך דלא מהני שבועה היכ' שיש עדים מצוי מדכתב כן הר"מ הך דינא בפ"ק מהלכו' שותפו' הלכה ט' אומר אני עפר אני תחת כפות רגליו ובמחכ"ת לא דק דהא הר"מ שם הבי' הך דינא גבי שליח וטען שאירע לו אונס והתם נמי הוי הך שבועה כשבועת השומרים ממש. אשר ע"כ נ"ל מדלא מצינו לענין שאר שבועות הן מה"ת הן מדרבנן שלא יהי' נאמן במקום שיש עדים מצוי' רק בשבועת השומרים דוודאי בכל מקום דהתורה פטרה ע"י שבועה אין חילוק בין הי' מקום שעדים מצוי' או לא רק בשבועת השומרים שאני דהנה בכל ענייני שבועת השומרים יש הרבה עניני' שהשומר סובר באמת שהי' אונס בגוונ' דהיה פטור ובאמת לא היה כך וכן כתב הרשב"א במס' שבועות רי' פ' כל הנשבעים דמה"ט אמרי' באמת דאינו נאמן בטענת נאנסו במגו דלהד"מ או החזרתי משום דיוכל להיות שטעון נאנסו בדדמי עי"ש וא"כ ה"נ מצינו לומר דבאמת גם בשבועה לא היה נאמן דטוען הי' שסובר לישבע באמת [ולא דמי להא דאמרי' מס' כתובות גבי פוגמת. רמי עלי' שבועה כי היכי דתדוק אלמא דבשבועה תו לא חיישי' שטוען ונשבע על שקר התם שאני דהוי ענין שע"י שידקדק היטב לא יבא לטעות משא"כ הכא בענין אונס גופא איך היה בקל יכול לטעות ועי' בתוס' ב"מ מ"ב ד"ה כספי' אין להם שמירה ודוק] וא"כ לכאורה היה צריך לומר דהשומר לא יהיה נאמן אפי' בשבועה בלא עדים. רק דאפש"ל דכמו שמצינו לענין שומרים שהתורה חסה על המפקיד אע"ג שטענתו הי' טענת שמא מ"מ עשאו התורה כטענת ברי לחיי' השומר כמ"ש השטמ"ק מס' ב"מ צ"ז ע"ב ה"נ התורה חסה על השומר שבאם יארע לו אונס שיהי' נאמן בשבועה עכ"פ שאל"כ יתחייב אפי' אם שמר כראוי ולא יהי' לו עדים בדבר. אמנם כן ה"ד במקום שאין עדים מצוי' שצריכה התורה לחוס עליו והאמינוהו בשבועה משא"כ במקום שיש עדים מצוי' כיון שעפ"י הרוב יוכל להיות עדים לא סמכה התורה על שבועתו כיון שהטעות מצוי בענינים כאלו לא נסמוך אשבועה וזהו חילוק נכון וברור בסבר' בס"ד לחלק בין שבועות דעלמא דמהני בכל גוונא ונאמן אפי' במקום שיש עדים מצויין ובין שבועת השומרים דלא מהני רק היכא דלא היה אפשר בענין אחר כגון במקום דליכא עדים מצוי' ודוק היטב:
ח והנה המחנה אפרים בהלכו' שומרים סי' כ"ט הקשה לדעת הר"מ דס"ל בכל שומר שמסר לשומר דהו"ל פושע וכיון דהר"מ פוסק כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חיי' עי' בר"מ פ"ד מהלכו' שאלה ופקדון הלכה ו' וא"כ לחיי' השומר הראשון אפי' איכא ראי' דנאנס אצל השומר השני והמתבאר מדבריו הי' כך דכל שאירע אונס אצל השומר השני ואיכא עדים דשמר' כראוי הוי מסתמא כאילו היה ראוי להיות אונס זה גם בבית שומר הראשון ולכך פטור דאנן קיי"ל כשיט' הרי"ף והתוס' מס' ב"מ מ"ב ע"א דכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס אינו חיי' רק כשהאונס בא מחמת הפשיעה כמו בצרופה דאורבני שם:
וא"כ נחזי אנן בכל אונס שבא אחר הפשיעה יש עכ"פ לדון אולי לא היה בא האונס בבית הראשון וא"כ הו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה וא"כ לחייב השומר הראשון אי ס"ל דכל שש"ל הוי פושע וע"כ צ"ל דכיון דמ"מ אפשר שהאונס היה בא גם בבית הראשון כיון דגם השני שמר כראוי א"כ הו"ל ספיקא עכ"פ ואין לחיי' השומר הראשון ולקמן נבאר עוד בדברי תוס' ד"ה אין רצוני ודוק:
ט אמנם אכתי יש לעיין כיון דמיד משעת פשיעה חל עליו חיוב ואשתעביד נכסי עכ"פ כמ"ש השטמ"ק במס' כתובות שהבאתי לעיל באות ד' ובפרט לדעת הר"מ דס"ל ש"ד א"כ הו"ל כא"י אם פרעתיך ולחיי' משום מתוך שאי"ל משלם כמו בכל שומר שמסר לשומר ואין השומר הראשון יכול לישבע וליכא עדים דנאנס אצל השומר השני דהראשון חיי' משום דהו"ל כא"י אם פרעתיך כמ"ש לעיל בס"ד וצריך ע"כ לחלק דוודאי אם הספק הי' על עיקר האונס אם נאנס כלל אצל השני או לא א"כ מה שהראשון אינו יודע אם היה אונס או לא הי' מחמת שמסרו לשני דאם היה נשאר אצלו היה יודע באיזה אופן בא האונס א"כ הו"ל האינו יודע מחמת פסיעתו שמסרו לאחר שפיר חיי' הראשון דהו"ל כא"י אם פרעתיך משא"כ כשיש עדים שנאנס אצל השני רק דיש לספק מ"מ דלמא בבית הראשון לא היה בא האונס וא"כ הו"ל כתחלתו בפשיעה וסופו באונס ע"י פשיעה דחייב או דלמא גם בבית הראשון הי' בא האונס ולא מחמת פשיעה. א"כ מה שאינו יודע לא הוי ע"י פשיעה רק הענין היה שלא נוכל לידע בזה שפיר דבכה"ג שלא נוכל לידע כלל ל"א משאי"ל משלם אפי' לדעת הר"מ דס"ל אפי' בלא הו"ל למידע אמרי' מתוך שאי"ל משלם עי' בש"כ חו"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א ובש"ע חו"מ סי' צ' סעיף י' גבי אם השומר אינו יודע כמה הפקיד אצלו דהו"ל משאי"ל משלם ועי"ש בש"כ ס"ק ט"ז מ"מ התם הענין עכ"פ ראוי לידע ואפשר לידע משא"כ הכא שנדע אם הך אונס היה אירע ג"כ בבית הראשון או לא כיון דהשומר השני שמרו כראוי א"כ הו"ל אי אפשר לידע בשום אופן אם הי' בא האונס בבית הראשון ג"כ או לא בספיקא כי האי גם הר"מ ס"ל דאין לחיי' השומר הראשון מטעם ספק דלמא לא היה נארע האונס בביתו דלא דמי לצריפ' דאורבני דשם מ"מ אירע האונס באותו מקום ממש שפשע בו דהוי פשיעותה לענין נורא כמ"ש התוס' והראשונים משא"כ לחוש לספיקא דלמא בבית הראשון לא היה אירע האונס כיון דמצד הפשיעה לא בא האונס ובשום אופן אין לידע אם בבית הראשון לא היה בא האונס בספיקא כי האי אין לחייבו ודמי קצת למ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ו' לענין ספק דחסרון ידיעה דמה שאין שום אדם יוכל לידע מצרפינן לספק אע"ג שהי' מחסרון ידיעה א"כ ה"נ כיון דיש עדים ששומר השני שמר כראוי רק דאפשר דבבית הראשון לא הי' אירע האונס וזה א"א לידע בשום אופן לא נתחייב השומר הראשון דהא עכ"פ ליכא רגלים לדבר לתלות שהאונס בא מחמת הפשיעה ואין להוציא ממון מחזקתו. כנ"ל בישוב קושיא המח"א ועי' שם היטב ודוק:
אמנם כן היינו דווקא אם יש עדים ממש על האונס שבאונס נאבד דאז ליכא שום ספק עכ"פ בגוף האונס אם מקרי אונס או לא דבזה אין העדים מצוי' לטעות שפיר פטור הראשון אע"ג דאפשר שבביתו לא הי' אירע אונס. משא"כ כי ליכא עדים רק שהשומר הראשון נשבע על האונס וכבר כתבנו ועין באות ד' להוכיח ממה דלא הימני' התורה בשבועה שומרים במקום שעדים מצוי' שהיה משום דהשומר יכול לטעות בשבועתו וסובר שהיה אונס ונשבע באמת ומ"מ טוען היה בדמיונו א"כ הוי כמו ב' ספיקות לחיי' השומר הראשון או דלמא אין זה אונס ממש והיה קרוב לפשיעה ב' אפי' אם הי' אונס ממש דלמא אם היה בבית שומר הראשון לא היה אירע האונס והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ע"י פשיעה בכה"ג שפיר ס"ל להר"מ דכל שיש כעין ס"ס שחייב השומר וכיון שפשע מתחלה כמ"ש המח"א דהר"מ ס"ל דשומר שמסר לשומר הו"ל פושע א"כ אשתעבדו נכסיו משע' התחלת הפשיעה כמ"ש לעיל ולכך ס"ל שפיר דלא מהני שבועת הראשון ג"כ רק ביש עדים ששמר כראוי השני דאז לא נשאר רק הך ספיקא דלמא אצל הראשון לא היה אירע האונס בזה שפיר פטור כמה שהארכנו בסברא בס"ד וזה חילוק נכון בס"ד בשש"ל בין אם יש עדים על האונסים או דליכא עדים רק שהשומר הראשון יוכל לישבע דלא מהני לדעת הר"מ דס"ל דשש"ל הוי פשיעה כיון דבאמת משעת פשיעה אשתעביד נכסי כמ"ש לעיל ודוק:
י ונ"ל להביא ראי' למ"ש דלהר"מ לא מהני שבועת השומר הראשון רק דבעינן עדי' ממ"ש הר"מ פ"ד מהל' שאלה הלכה ח' וז"ל ואצ"ל אם מסר' לאחר הר"מ פושע וחייב אלא אם כן הביא השומר השני ראי' שלא פשע עכ"ל ומדכתב אלא אם כן וכו' משמע להדי' דבשום אופן לא יוכל לפטור שומר הראשון זולת כשיש עדים שנאנס' ביד השני וא"כ אע"ג דמדברי הר"מ בהל' שכירות פ"א במ"ש אם יש עדים ששמר' וכו' פטור אין ראי' כ"כ דשבועת שומר הראשון לא מהני די"ל כמ"ש הה"מ שם דה"ה אם השומר הראשון יכול לשבע נמי פטור מ"מ ממ"ש הלכ' שאלה בזה"ל דלא מפטר אא"כ הביא השומר השני ראי' שלא פשע משמע דשבוע' לא מהני אי משום כמ"ש בריש הסוגי' דהו"ל מ"מ כא"י אם פרעתיך כיון דהשומר הראשון אינו יודע עכ"פ אם לא שלח יד השומר השני. או משום כיון דעכ"פ פשע השומר הראשון במה שמסרה לאחר כמ"ש להדי' בפ"ד מהל' שאלה הלכה ח' דהוי פושע וא"כ הוי כמו תחלתו בפשיעה וסופו באונס כקושי' המח"א שהבאתי באות ח' והעליתי דשבועת השומר לא מהני כיון דאפשר עכ"פ דבבית השומר הראשון לא הי' אירע האונס וכמה שהארכנו לעיל בס"ד לחלק בין שבועת השומר לעדים ודו"ק:
יא אמנם אכתי יש לדון במה שהערתי לעיל באות ג' דלכאורה לענין מה שאין השומר הראשון יודע אם לא שלח יד השומר השני הי' לנו לומר דלא הוי כא"י אם פרעתיך כמ"ש הלח"מ פ"א מהל' שאלה הלכה ב' בשם הרא"ש דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן וא"כ נימא מסתמא לא שלח בה יד ולא כמ"ש לעיל אות א' בשם שו"ת עדות ביהוסף סי' ל' דצריך ראי' שלא שלח יד השומר השני. והנה ראיתי בשו"ת לחם רב לבעל לח"מ סי' קפ"ב שכ' דא"צ ראי' על שליחות יד והביא דברי הרא"ש שהבאתי. ואח"כ הביא ראי' מדברי הר"מ גופ' דא"צ ראי' על שליחות יד ממ"ש הר"מ גופ' פ"ו מהל' שאלה הלכה ג' וז"ל ש"ח שהביא ראי' שלא פשע פטור משבועה ואין אומרי' שמא שלח בה יד קודם שיאבד עכ"ל הרי להדי' דעל שליחות יד אין לחוש כלל. וא"כ נסתרי' דברינו הנ"ל מ"ש דלא מהני שבועת שומר הראשון משום דלמא שלח יד השני כיון דאין לחוש על שליחות יד. אמנם נראה דאין מדברי הר"מ אלו ראי' מ"ש דמוכח להדי' מדברי הר"מ דלא מפטר שומר הראשון רק בעדים שהרי כתב כן להדי' פ"ד מהל' שאלה הלכה ח' אא"כ הביא ראי' וכו' והא דכתב בפ"ו דאין אומרי' שמא שלח יד הענין הי' כך דשליחות יד בפקדון וודאי הוי גזלן ורשע כמ"ש הרא"ש ואחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן אמנם כן וודאי לענין השומר הראשון שפיר כ' הר"מ פ"ו מהלכות שאלה דא"צ ראי' על שלא שלח יד דאמרי' להמפקיד מסתמא כיון שהפקדה אצלו מסתמא יודע אתה שאינו רשע וגזלן ולכך מכיון שהביא ראי' שלא נאבד' בפשיעה תו לא חשדינן לי' על שליחות יד דהו' עצמו הימני' בכך דאם לא היה מוחזק אצלו לנאמן לא היה הפקיד אצלו רק לענין פשיעה צריך שבועה כיון דהוי ענין שמצוי לטעות כמ"ש לעיל באות ז' בס"ד משא"כ לענין השומר השני שפיר אומר לו המפקיד הך לא מהימן לי כלל וא"כ אע"ג דאחזוקי אנשי ברשיע' לא מחזקינן מ"מ כיון שאתה חייב לי למסור פקדוני לידי ואת בע"ד דידי לא תוכל לפטור זולת בראי' ברורה ואין אני סומך על חזקתו של זה שלא שלח בו יד. ומדוייק הלשון בגמר' את מהמני' לי בשבוע' הך לא מהימן לי בשבוע' והך בשבוע הי' לכאורה יתיר לשון דפשיט' דבשבוע' מיירי רק לפי דברינו א"ש את מהמני' לי אם תשבע שלא פשעת שוב אין אני חושדך על שליחות יד דאת מוחזק לאיש מהימן לענין שליחות יד הך לא מהימן לי בשבוע' כלומר אפי' בשבוע' אם גם אתה תוכל לשבע על האונס אבל הו' לא מהימן לי וא"כ עדיין אני חושדו על שליחות יד ועל זאת אין אתה יכול לישבע וז"ש רש"י ד"ה האיך לא מהימן ואני אומר שישנ' בידו או אכלה או פשע בה כלומר דאני חושד אותו על הכל אפי' על שליחות יד וא"כ לא מהני לי שבועה דידך מידי וז"ש לא מהימן לי בשבועה כלומר אפי' בשבועתך וז"ב:
יב והנה מ"ש דצריך שבועה ג"כ שלא שלח בה יד וזה אין השומר הראשון יכול לישבע מבואר ג"כ בריטב"א שכתב וז"ל מיהו קשי' הא קשי' אמאי פטור השוכר הא צריך לישבע שלא שלח בה יד השואל ולא מצי לאשתבועי דהא לא ידע עכ"ל (כלומר דאם לא זזה ידו מתוך ידו לא הוי בגדר שומר שמסר לשומר כמ"ש לעיל) ואח"כ מסיק בשם הרמב"ן דאי איכא שנאנס' ולא שלח בה יד דפטור עי"ש בריטב"א במתני' הרי להדי' כיון דבעינן שידע שלא שלח יד לא סגי' לי' בשבועת שוכר כיון דמשליחות יד לא אפשר לו לידע. הגם דבמתני' הביא עוד דעה אחרת דבשוכר ושואל כיון שיכולין להשתמש בה לא שייך שליחות יד כלל עי"ש ולקמן נבאר בזה בס"ד. וא"כ יש לנו בזה ג' דרכי' או כמ"ש לעיל בשם שו"ת לחם רב דלשליחות יד לא חיישי' כלל דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן או דבשואל ושוכר לא שייך שליחות יד וא"כ בכל הני גווני היה סגי' לי' בשבועת השומר הראשון שנאנס' כיון דאין אנו חוששין לשליחות יד כלל. ויש בזה דרך שלישי כפימ"ש דבאמת לא סגי' בשבועת השוכר כיון שאינו יכול לישבע על שליחות יד אמנם כיון דחזינן במתני' דנקט ישבע השוכר אע"ג דאי אפשר לו לישבע על שליחות יד צריך לתרץ. דהנה לכאורה היה אפש"ל דמה בכך שא"י משליחות יד מ"מ הו"ל כא"י אם נתחייבתי ופטור רק כבר כתבנו לעיל כיון שפשע במה שמסרו לאחר ומשע' פשיעה אשתעבד הו"ל כא"י אם פרעתי וא"כ א"ש דמתני' מוקמי' לה רב אמי בשנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל א"כ לא פשע מידי ולכך סגי' לי' בשבוע' שלא פשע לחוד' דמשום שליחות יד הו"ל כא"י אם נתחייבתי ועי' לעיל אות ד' וזה ברור:
יג ועפ"י הדברים האלו נבא לביאור פי' המשנה להר"מ בס"ד וז"ל וזה השוכר שנתן לו רשות בעל הפרה שישאלנה שאל"כ היה חיי' לד"ה שהעיקר אצלנו שש"ל חייב אלא אם יש עדי' שלא פשע בה שומר שני ותמהו עליו כיון דמסקינן דלרבא דס"ל הטעם בשש"ל חייב משום את מהמני' לי א"כ סגי' היכא שהשומר הראשון יוכל לשבע. ואם נפשך לומר דהר"מ כאן בפירושו אזל אליב' דאביי דהטעם משום אין רצוני אע"ג דבחבורו בהל' שכירות פ"א ה"ד הביא טעמא דרב' א"כ קשה מאי מסיים אא"כ יש עדים שלא פשע דלאביי עדים נמי לא סגי' כיון דפשע מיד במה שמסר' לאחר פשיעה גמורה ואפי' יש עדים שנאנס' כל שיש רק צד לתלות שבבית השומר הראשון לא היה אירע זה האונס חייב כמ"ש התוס' ד"ה אין רצוני ועי' בסוף הספר פני ארי' שהביא בחידושיו לתמוה כן ועי' בתוס' חדשי' במשניות שתמה כן על הרע"ב והנה באמת בירושלמי פ"ק מס' קידושין הלכה ד' ובמס' כתובות פ' הכותב הלכה ה' מוקי להדי' במתני' דמיירי בשנתנו לו רשות להשאיל ובירושלמי נמי אפש"ל הטעם דלא סגי בשבועת השומר הראשון כמ"ש משום דעל ש"י אינו יכול לישבע. אמנם אכתי טעמא בעי הא בגמרא מבואר להדי' דלרב' דס"ל משום את מהמני' ליכא לאותבי' כלל וסגי' לי' בשבוע' השוכר שלא פשע ואמאי כ' הר"מ בפירושו דבעינן או רשות הבעלים או עדים על האונס:
יד ונ"ל דהנה לכאורה י"ל בקושי' ר' אבא בר ממל לר' אמי ואמאי לימא לי' אין רצוני דאפי' אי ס"ל הטעם משום דאת מהמני' נמי קשי' לי' במתני' לחיי' השוכר משום שמסר לשואל ואע"ג דהשוכר נשבע מ"מ כיון דעל ש"י אינו יכול לישבע לחייב והא דנקט אין רצוני היינו משום דאי לאו משום אין רצוני והי' מותר למסור לכתחלה ליד אחר לא יתחייב משום את מהמני' דהא אפי' אם לא הי' יכול לישבע הו"ל כא"י אם נתחייבתי ורק משום דא"כ הו"ל פושע ושפיר חייב משום דהו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש לעיל בס"ד. וכן ראיתי בשטמ"ק שכתב להדי' בד"ה א"ל אביי לדידך דאמרת דלאביי לא קשה מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם משום דס"ל הטעם משום א"ר רק לרבא דלא ס"ל משו' א"ר רק משום את מהמני' א"כ קשה מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם הרי דלאביי הי' ס"ל דקושי' ר' אבא הי' אפי' להטעם דאת מהמני' דאלא"ה מאי מקשה לרבא אי נימא דלר' אבא ג"כ לא הי' קשה ממתני' כלל אי ס"ל משום דאת מהמני' א"כ היה ידע אביי דלטעמא דאת מהמני' באמת לא קשה ממתני' ולא הי' מקשה לרבא כלל. וע"כ כמ"ש דאביי הי' ס"ל דאפי' לטעמא זאת מהמני' קשה ממתני' אע"ג דהשוכר נשבע מ"מ כיון שעל שליחות יד א"י לישבע הו"ל כא"י אם פרעתי אי ס"ל שש"ל חיי' כיון דלכ"ע פשע במה שמסרו לשומר אחר דלכתחלה עכ"פ אסור. וא"כ היה קשה לו דאי נימא מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם א"כ לא קשה ממתני' רק אח"כ השיב לו רבא דלדידי' אי ס"ל הטעם משום דאת מהמני' ליכא לאותבי' כלל דלרבא לשיטתו כמה שנפרש בס"ד לא קשה משבוע' דש"י וא"כ סגי' לי' בשבועת השוכר דתו לא שייך את מהמני' ומה שאינו יכול לשבע על ש"י אינו מעכב לרבא ומעתה נבא אל הביאור בב' אופנים בס"ד:
טו דהנה לכאורה צריך ביאור אמאי נחוש לשליחות יד הא אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן כמ"ש הלח"מ פ"א מה"ש בשם הרא"ש רק די"ל כיון דבשעה שמסרו לאחר חל עליו החיוב משע' פשיע' יכולין הבעלים לומר להשוכר או להשומר כיון דאת בוודאי נתחייב לי משע' פשיע' צריך אתה. לברר בבירור גמור שנפקעת מחיובך וכיון דאת לא מצות לאשתבועי רק על האנסי' ולא על שליחות יד מה אכפת לי בחזקת כשרות של השואל מ"מ אין זה דבר ברור בוודאי נגד השומר הראשון לא הי' יכול להשביעו על ש"י רק ע"י גלגול ולא כשיש לו ראי' על עיקר האנסי' כיון שכבר החזיקו לנאמן במה שמוסר בידו לשמור משא"כ על השני אין אני מאמין וחזקת כשרות של השואל אינו דבר ברור כ"כ שיוכל לפטור השוכר מחזקת חיוב שהי' לו משעה שפשע דהיינו שמסרו לאחר דמשע' פשיע' אשתעבי' נכסי' כמ"ש לעיל אמנם ע"כ ל"א דלא מהני חזקת כשרות של השואל לפטור השוכר ה"ד אי אמרי' דחזקה אינו בתורת וודאי משא"כ אי חזקה הי' בתורת וודאי פשיט' דסגי' לי' חזקת כשרות של השואל לפטור השוכר או השומר הראשון מחזקת חיוב שלו. והנה י"ל דמאן דס"ל חזקת דאיתר' ל"ש חזקה ס"ל דחזקה אינו בתורת וודאי דהא חזקת כשרות הי' רק מטעם רוב וכבר כתבו האחרונים דרוב ג"כ לא הוי בתורת וודאי ע"י דלתי סי' ס"ג וא"כ כיון דאינו בתורת וודאי והא דסמכי' על החזקה הי' רק שלא יבאו הדברים לתכלי' ההפלג' כמ"ש הר"מ בפי' המשנה פ"ט ממס' נזיר ולכך היכא דאיתר' לא סמכינן עליו. אמנם מאן דס"ל חזקת דאיתר' שמה חזקה ס"ל דהי' בתורת וודאי וכדבר ברור ולכך אפי' באיז' ריעות' לא יצאה מחזקת' והוי כגדר אין ספק מוציא מידי וודאי. והנה כבר הבאתי כמ"פ בס"ד בחידושי מ"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לקולא והא משום דילפינן מס"ט ברה"ר דטהור עי' ר"מ פט"ז מהל' אבות הטומאות ולא אמרי' התם שאני משום דאיכא חזקת טהר' דס"ל חזקה דאיתר' ל"ש חזקה ומאן דס"ל ס"ד מה"ת לחומר' ס"ל דלא ילפינן מס"ט ברה"ר דהתם משום חזקת טהרה ואע"ג דחזקת טהרה איתר' ס"ל חזק' דאיתר' שמה חזקה וא"כ מאן דס"ל ספיקו מה"ת לחומר' ס"ל דחזק' הי' בתורת וודאי ולכך מהני אע"ג דאיתר' ומאן דס"ל ספיקא מה"ת לקול' ס"ל חזקה הי' רק בתורת ספק ואינו בגדר וודאי ולכך היכא דאיתר' לא מהני מידי ודו"ק:
והנה בס' שב שמעת' א' הביא ראי' מסוגי' דחולין ט' ע"ב גבי ספק סכנת' לחומר' דרבא ס"ל ספיקא מה"ת לחומר' וא"כ לרבא הו"ל חזקה בגדר וודאי ושפיר מפטר השוכר בשבועה דנאנס' ולא מחייב משום שאינו יכול לישבע על ש"י דלענין זה מוקמינ' להשואל בחזקת כשרות כמ"ש הלח"מ וז"ש רבא לדידי דאמינ' את מהימנ' ליכא לאותבי' כלומר דאע"ג דאנא אמינ' הטעם דאת מהמני' לר"י כמ"ש התוס' ד"ה את מהמני' וסובר רבא שזהו טעמו של ר"י מ"מ לר"י איכא קצת קושי' ממתני' אמאי השוכר פטור ואע"ג דנשבע על האנסי' מ"מ על ש"י א"י לישבע. אמנם לדידי דחזק' הו"ל בגדר וודאי לא חיישי' לש"י דמוקמינן להשואל בחזקת כשרות ושפיר פטור השוכר וא"כ א"ש הר"מ בפי' המשנה וכן הרע"ב דאנא קיי"ל דחזק' הי' רק בגדר ספק לא מהני חזקת כשרות דהשואל לפטור השוכר מחזקת חיוב שלו ודווקא בשנתנו לו הבעלי' רשות דאז לא פשע כלל וא"כ אינו מתחיל החיוב רק משע' אנסא ממש אז שפיר פטור השוכר אע"ג דא"י אם השואל לא שלח יד הו"ל כא"י אם נתחיבתי משא"כ בשלא נתנו לו רשות הו"ל כא"י אם פרעתי כיון דהחיוב שלו מתחיל מתחלת הפשיע' רק אם יש עדי' שלא פשע והיינו גם על שלא שלח יד אז שפיר פטור השוכר אפי' בלא נתנו לו רשות כיון דהטעם דשש"ל חייב משום את מהמנית והיכא דאיכא עדים ל"ש את מהמני' ודו"ק היטב: (טז) עוד יש ליישב באופן אחר דהנה לעיל אות י"ב הבאתי מה שרוצה הריטב"א לומר דבשואל ושוכר לא שייך שליחות יד כלל כיון שיכולי' להשתמש בו והנה יש להסביר הדבר כך דוודאי בכל שומר שאין לו רשות להשתמש א"כ כל זמן שלא שלח יד הו"ל הבהמה ברשות הבעלים דפקדון כל היכא דאיתא ברשות' דמר' ומכיון ששלח בו יד יצא מרשות הבעלים והו"ל כגזלן דקני לי' לאונסי' אע"ג שאינו קונה קנין ממש להיות כשלו מ"מ לאוקמי' אוקמי' רחמנא ברשותו משא"כ בשוכר או שואל כיון שגם קודם שליחות יד קנה לי' במקצת להשתמש בו א"כ אפי' שולח יד אינו יוצא יותר מרשות הבעלים ממה שהי' עד עכשיו ולכך לא מהני לי' השליחות יד מידי להתחייב יותר מקודם שליחות יד אמנם י"ל דזהו תליא אי ס"ל קנין פירות כקה"ג דמי א"כ גם קודם ש"י הו"ל ברשות השואל ולא נתחייב בש"י משא"כ אי לאו כקה"ג דמי א"כ בש"י רוצה להביא הבהמה שיהי' ברשותו לגמרי שפיר מהני לי' הש"י לחייבו. והנה לפי"ז י"ל באמת לר' יוחנן גופ' לא הי' קשי' ממתני' דהשוכר אמאי פטור אפי' אי ס"ל לר"י הטעם משום דאת מהמני' כיון דהשוכר נשבע ואע"ג דעל ש"י אינו יכול לישבע דר"י דס"ל מס' גיטין מ"ז ע"ב ק"פ כקה"ג דמי ל"ש בשוכר ושואל ש"י כלל רק לרב אמאי לא הי' ניחא לי' לתרץ כך דר' אמי מסתמא לא ס"ל ק"פ כקה"ג עי' בצל"ח מס' פסחים ח' ע"ב ודו"ק. והא ר' אמי רצה לתרץ מילתא דר"י בשש"ל אפי' אי ס"ל לאו כקה"ג דמי ולכך משני לי' בשנתנו לו רשות להשאיל. ומה נמלצו מאוד בזה דברי רש"י ד"ה לדידכו וז"ל ומאי דניחא לי' לר' אמי שני לי' כלומר דבאמת איכא לתרץ גם בגוונא אחרינ' כלומר דאפי' אי הטעם משום אין רצוני מ"מ עיקר החיוב הי' משום דאת מהמני' וכאן השוכר נשבע רק משום דעל ש"י א"י לישבע באמת לר"י לא קשה כיון דק"פ כקה"ג דמי ל"ש ש"י גבי שוכר ושואל כמ"ש רק לר' אמי ניחא לי' מסתמ' יותר שנוכל לאוקמי דברי ר"י כהלכת' אפי' למאן דס"ל ק"פ ואי כקה"ג דמי זה כוונת רש"י ומאי דניח' לי' לר' אמי שני לי'. אמנם לדידי דאמינ' את מהמני' כלומר לדידי דהנה התוס' שם ד"ה אי לאו דא"ר יוסף כתבו דרבא ס"ל ג"כ ק"פ כקה"ג דמי. וא"כ ל"ש גבי שואל ושוכר ש"י וכיון דקושי' ר' אבא הי' להטעם דאת מהמנית רק משום דעל ש"י א"י לישבע ולדידי ליכא לאותבי' כלל ומדוייק הלשון כלל כלומר כיון דהקושי' הי' משום ש"י ובשוכר ליכא ש"י כלל וא"ש שיטת הר"מ דבאמת אנ' קיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ גם בשוכר ושואל שייך ש"י וע"ז אין הסוכר יכול לישבע ולכך לא מפטר רק כשנתנו לו רשות דאז תו לא הוי פושע והו"ל לענין ש"י כמו א"י אם נתחייבתי כמ"ש ודו"ק היטב: (יז) בתוס' ד"ה אין רצוני הביאו ב' פירושים בהך דא"ר האחד דמכיון שפשע במה שמסר' לאחר או בשאר עיניני פשיע' אע"ג שהאונס שאירע אח"כ היה כמו כן גם אם לא פשע מ"מ חייב משום דשנה מדעת המפקיד רק התוס' דחו פירוש זה דא"כ מאי פריך אביי לקמן לרבא ליעא ר' אמי לר' אבא מ"ה מ"ל הכא וכו' כיון דבכל ענין נתחייב ולכך העלו התוס' פירוש אחר דהו"ל כאילו הותנה שאם ישנה מדעת בע"ה שיתחייב בכל אונסי' שנוכל לתלות שאם היה בבית השומר הראשון לא היה אירע אונס כזה כמו בהבלי דאגמ' דפשיט' דאפי' אביי לא ס"ל דדבר ברור הי' דהבלי' דאגמ' קטלי וכן כתב כרש"י להדי' דשמא הבל המצוי באגם קטלה רק דמ"מ אמרינן דאדעת' דהכי נתחייב שאם יהי' רק איזה צד שנוכל לתלות האונס מחמת הפשיע' יהי' חייב. וא"כ ל"ק כיון דהא ספק אי בא האונס מחמת הפשיע' למה חייב והא הו"ל כא"י אם נתחייבתי ובפרט לפימ"ש לעיל באות ד' דמאן דס"ל של"ד ליכא שום חיוב משעת פשיע' כל זמן שלא בא האונס ממש וע"כ דהכא הו"ל כאילו הותנה בפירוש שיתחייב אפי' על צד הספק אם האונס מחמת הפשיע'. אמנם הרי"ף הביא איכא מ"ד דס"ל כפירוש הראשון שבתוס' דכל תחילתו בפשיע' וסופו באונס חייב אפי' אם אין האונס מחמת הפשיעה וכפי הנראה במרדכי הך איכא מ"ד הי' שיטת הר"ח שהובא בתוס' ד"ה את מהמנית דפסק כאביי בטעמא דאין רצוני ולא משום את מהמנית והנה לכאורה יקשה להאי שיטת דתבו"ב חייב אפי' אין האונס מחמת הפשיע' א"כ קשה קושי' תוס' מאי פריך אביי לומר מ"ה מ"ל הכא כיון דבכל ענין חייב: (יח) ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש לעיל אות ו' דמשו"ה ס"ל לר"ח כאביי דטעמא הי' משום א"ר ולא משום את מהמני' דס"ל של"ד וא"כ איך יתחייב משים דהשומר השני לא מצי לאשתבוע' הא בא"י נמי פטור כקושי' הש"כ חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד וע"כ דהטעם משום אין רצוני וממילא נתחייב מיד שפשע הו"ל הבהמה ברשותו כמו בשואל וגזלן. וא"כ ממילא מוכח דחייב אפי' אם אין האונס מחמת הפשיעה דאי נימא דדווקא אם האונס מחמת הפשיע' חייב א"כ הדק"ל אמאי יתחייב הא הו"ל כא"י א"נ דהא אין זה ברור שהאונס מחמת הפשיע' (ולא ניחא לי' לר"ח כסברת התוס' דהו"ל כהותנה שיתחייב אפי' אם רק נוכל לתלות שהי' מחמת הפשיע') א"ו כל שפשע חייב בכל גוונא אפי' אין האונס מחמת הפשיע' והא דהוצרך אביי לטעמא דהבלא דאגמ' הי' רק למ"ד תבו"ב פטור משא"כ למ"ד חייב. חייב אפי' אם ברור שהאונס לא בא מחמת הפשיע' אמנם לרבא באמת גם הר"ח מודה דס"ל דאפי' למ"ד תבו"ב חייב הו' רק אם האונס בא מחמת הפשיע' דאי הוי חייב בכל גוונא א"כ ל"ש לומר מ"ה מ"ל הכא וכו' וא"כ ל"ק קושי' התוס' לר"ח דוודאי לרבא אביי מקשה שפיר כיון דלדידך ס"ל מ"ה מ"ל הכא. א"כ לא קשה כלל ממתני' כיון דמתני' מיירי במתה וא"כ מאי הקשו התוס' דלכך הוצרך לתרץ שנתנו לו רשות דאלא"ה הוי מתחייב בכל גוונא דזהו אינו רק לאביי משא"כ לרבא כיון דס"ל מ"ה מ"ל הכא ע"כ ס"ל דבעינן שהאנס יהי' מחמת הפשיע' דווקא ובלא"ה לא חייב א"כ לא קשה קושי' ר' אבא ממתני' אמנם הר"ח לשיטתו משום דלא ס"ל כרבא בטעמ' דשש"ל משום את מהמני' והיינו כמ"ש לעיל דס"ל של"ד וא"כ אני חייב רק משום דא"ל א"ר הו"ל כפושע א"כ ע"כ צ"ל דחייב אפי' אין הפשיעה מחמת האונס דאלא"ה רק דבעינן דווקא פשיע' מחמת אונס הדק"ל לא יתחייב השומר כיון דאכתי לא ברור שהאונס מחמת הפשיעה הו"ל כא"י א"כ ומ"כ דלאביי ס"ל בכל גוונא חייב למ"ד תבו"ב חייב ולא הוצרך לטעמא דהבלא דאגמ' רק למ"ד תבו"ב פטור וא"ש שיטת הר"ח: