תבואות השדה חלק ב· רבי אליעזר חיים דייטש
שער טוען ונטען · שער ג
אנא ד' ברחמיך הרבים על חטאי עבור תעבור וחנני דעה בינה והשכל בסוגיא דכותבין שובר והשפיע עלי דעת קדושים בסוגיא דהטוען אחר מעשה ב"ד מס' כתובות פ"ט ע"א ומס' ב"מ י"ד ע"א:
א אמר הכותב טרם אענה להבין בשקלא וטרי' דגמרא אדברה קצת בענין גביית כתובה ע"י שטר כתובה או ע"י הגט אשר על זה הקוטב הולך וסובב כל הסוגיא ושיטת הפוסקים ואשיחה קצת וירווח לי בס"ד ויהי ה' עמנו: במשנה הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה הנה יש לפרש בא' משני פנים או דגם הוא מודה שעדיין לא פרע לה רק שירא לשלם לה דלמא אח"כ תוציא שטר הכתובה מידה ותחזור ותתבענו ואשמעי' מתני' דאפ"ה חייב לשלם לה משום דכותבים שובר. ב' דמיירי שטוען שכבר פרע לה ולקח ממנה שטר הכתיבה ולפי"ז אשמעי' מתני' דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום ולא יכול לטעון פרעתי ומ"מ בעינן שיהיה הגט בידה דאל"ה אע"ג דאינו נאמן לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד מ"מ במגו דלא גרשתיך היה נאמן ולכך בעינן שיהיה הגט בידה או עידי הגט והנה שיטת בעל המאור במס' ב"מ הוא ג"כ דמיירי שאומר לא אפרע עד שתחזור שטר הכתובה וכן ברש"י ד"ה הוציאה גט וז"ל קס"ד באומרה אבד שטר כתובתי נוכל לפרש דכוונתו שהוא מודה באמת שלא פרע לה עדיין רק שירא שלא תחזור ותתבענו והיא טוענת שאבד שטר הכתובה וא"כ לפ"ז הי' מוכח דכותבים שובר, ואח"כ בד"ה גובה כתובתה כתב ואינו יכול לטעון פרעתי וכו', ומהכא נפקא לן בב"מ הטוען אחר מעב"ד כלומר דכיון דא"י לטעון פרעתי ע"כ משום דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום משא"כ אי הוי ס"ל דמיירי שהיה מודה לה רק שירא שלא תוציא עוד שטר הכתובה ותגבה פעם אחרת לא הוי שמעינן דטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום רק היה ודאי שמעינן דכותבין שובר:
ב והנה שיטת התוס' ובעל המאור דאפי' במקום שכותבין כתובה ואין שטר הכתובה בידה נמי לא מצי לטעון פרעתי והנה באמת יל"ד כיון דנאבדה שטר הכתובה מידה אמאי לא חיישינן לריעותא דנפילה ויהיה נאמן לטעון פרעתי והנה באמת יל"ד כיון דנאבדה שטר הכתובה מידה אמאי לא חיישינן לריעותא דנפילה ויהיה נאמן לטעון פרעתי וכבר הרגיש בזה הפנ"י במס' ב"מ ותירץ שם משום דכיון דהכתובה הוי מעב"ד לכך לא חששה כ"כ לשמור שטר הכתובה וי"ל עוד עד"ז דבשלמא בכל שטרי דעלמא המלוה ידע בבירור שיצטרך לגבות בו וא"כ במה דטוען שאבד הוי טענה ריעא כי למה לא שמרו ולכך איתרע בנפילה משא"כ בכתובה אטו היתה יודעת בבירור שתבא לידי גוביינא דהא אפשר שלא תתגרש ולא תתאלמן לעולם ולכך לא חששה לשומרו ולא איתרע כ"כ בנפילה, ועפ"ז א"ש נמי לרב דס"ל בגט גובה עיקר ובכתובה גובה תוס' דלכאור' צריך להבין למה תקנו כן שתזכה ע"י הגט דבשלמא לרבי יוחנן ושמואל דס"ל נמי כוותיה כמ"ש התוס' מס' ב"מ ד"ה הוציאה דהיינו עידי הגט א"ש דעידי הגט ע"כ בעינן שלא יהיה לו מגו דלא גרשתיך משא"כ לרב למה תקנו שתגבה ע"י הגט ולא ע"י הכתובה רק התוס' וע' בתוס' ד"ה ש"מ במס' כתובות בסוף דבריהם שהקשו כעי' קושי' זו ולסברא הנ"ל א"ש דחכמים חששו ע"פ הרוב שהנשים לא יחישו כ"כ לשמור שטר כתובתן דאינו עומד לגוביינ' בבירור וא"כ יפטרו כל הנשים בלא כתובה ולכך תקנו שתגבה ע"י הגט דמכיון שנתגרשה בודאי תדע שתבא לידי גובינ' ותשמרנו היטב. אמנם ה"ד בעיקר הכתובה שיש לכל הנשים משא"כ בתוס' שלא לכל הנשים יש להן תוס' כתובה לכך לא עשו תקנה שתזכה ע"י הגט רק העיקר ולא התוס':
ג עוד י"ל בסברת הפוסקים דאפי' במקום שכותבין כתובה א"י לטעון פרעתי דמשו"ה תקנו רבנן שתוכל לגבות אפי' בלא שטר כתובה כיון דאשה בלא כתובה הוי כמו בעילת זנות וא"כ י"ל דכל היכא שלא תסמוך דעת' לגבות כתובתה הוי כמו בעילת זנות וא"כ אי נימא דבלא כתובה לא תגבה אינה סומכ' דעתה כ"כ דיראה שלא תאבד שטר הכתובה ולכך חשו חכמים לתקנ' איסור ותקנו שתגבה אפי' בלא כתובה אפילו במקום שכותבים דהא אפשר שתאבד הכתובה ויהיה בעילת זנות רק מ"מ צריכה גט או עידי הגט עכ"פ דהא ודאי חשש רחוק שתאבד גם הכתובה וגם הגט ואפי' עידי הגט לא תמצא זה לא שייך כלל ושפיר סמכה דעתה ולא הוי בעילת זנות רק משעת הסכנה ואילך דאז שכיח שלא תמצא גם עידי הגט כמ"ש התוס' שיראו העדים לבא לב"ד וא"כ אי לא תגבה בלא עידי הגט לא תסמוך דעתה ויהיה כמו בעילת זנות לכך משעת הסכנה ואילך גובה אפי' בלא עידי הגט נמי וזהו כוונת התוס' במ"ש במסכת ב"מ ומסכת כתובות בד"ה הוציאה דלר"י דכמו דאלמוה רבנ' לכח האשה דאפי' קודם סכנה אינו נאמן לומר פרעתי כמו כן אלמוה לאחר הסכנה דאינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית לי' מגו והיינו כמ"ש דטעם דאלמוה לכח האשה היינו כדי שתסמוך דעתה לגבות הכתובה שלא יהיה ב"ז וא"כ מה"ט הוצרכו רבנן לאחר הסכנה לאלם כחה שתגבה אפי' בלא עידי הגט כיון דאז שכיח שלא תמצא עידי הגט וא"כ לא תסמוך דעתה לגבות הכתובה ויהיה ב"ז ולכך אלמוה רבנן לכחה. אמנם כן י"ל דע"כ לא אמרי' דאלמוה רבנן לכח האשה שתסמוך דעתה לגבות כתובתה שלא יהיה בעילת זנות היינו דוקא אי ס"ל כתובה דאורייתא וא"כ אי לא תוכל לגבות הכתובה יהיה נמי בעילת זנות משא"כ אי ס"ל כתובה דרבנן א"כ אפי' אי לא תסמוך דעתה לגבות הכתובה לא יהיה בעילת זנות וא"כ מאן דס"ל כתובה דרבנן לא הוצרכו לאלם כחה. אמנם הא ודאי במקום שאין כותבין כתובה פשיטא דאינו יכול לטעון פרעתי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דבכל פעם יטעון פרעתי. מ"מ אפילו במקום שאין כותבין כתובה שלא יוכל לטעון פרעתי צריכה גט עכ"פ דאי אין הגט בידה איכא ריעותא ואמרינן דמסתמא פרע לה ע"פ הגט וכן כתב הב"ש סימן ק' ס"ק ע"א דלדעת הפוסקים דבמקום שכותבים אינ' גובה בלא כתובה משום דאיכא ריעותא במה שאין הכתובה בידה ה"נ כשאין כותבין איכא ריעותא במה שאין הגט בידה וע"ש שהביא שיטת הטור דכשיש כתובה בידה לא הוי ריעותא כלל במה שאין הגט בידה דכיון דיש לה כתובה אין ריעותא במה שאין בידה. מ"מ הא ודאי י"ל דלמאן דס"ל דאפי' היכא דאיכא ריעותא שאין הכתובה בידה נמי גובה הטעם דאע"ג דמדינא לא הוי מצי גבי' כיון דטענה דידה איתרע לה מ"מ כיון דלפעמים האמת כן שלא נפרעת ונאבד השטר כתובה מידה והיא לא תסמוך לגבותו ויהיה בעילת זנות וחשו חכמים לתקנם איסור שלא תהיה ב"ד ואלמוה רבנן לכח האשה: (ד) והיכא שמחולקים בעיקר הגט שבעלה אומר לא גרשתיך דעת הר"מ פט"ז מהלכות אישות דלענין עיקר הכתובה היה נאמנה לומר גרשתני וגובה העיקר ולא התוס' ועי"ש בהה"מ הטעם משום דכיון דנאמנת לינשא הכי נמי נאמנת לענין גביית עיקר הכתובה דממדרש כתובה נלמד כשתנשאי לאחר וכו' משא"כ לענין תוספת כתובה לא הוי בכלל מדרש כתובה ואינה נאמנת ומשו"ה ס"ל להרמב"ם נמי דהיינו שטוען פרעתי לענין התוס' נאמן במגו דלא גרשתיך משא"כ לענין לפטור מן העיקר אין לו מגו ואינו יכול לטעון פרעתי וע' בש"ע אה"ע סי' ק' סעיף י"א ובב"ש שם ס"ק מ'. אמנם הא ודאי קשה לשיטת הר"מ דעל העיקר אינו נאמן במגו דלא גרשתיך א"כ כי פריך הגמרא לרב ניהו דעיקר לא גבי' תוס' מיהו תגבה ומשני הבמ"ע דליכא עדי גירושין מתוך שיכול לומר לא גרשתיך ומאי מגו הוא זה הא אם יטעון לא גרשתיך ממילא לא נתן לה העיקר כתובה ויתחייב לשלם העיקר ומאי מיגו הוא זה ואמאי נאמן לפטור מהכל במגו וקושי' זו ראיתי בס' בית מאיר לא"ע סי' ק' סעיף י"א ע"ש ולקמן בסוגי' נבאר בס"ד:
ובישוב קושיא זו נ"ל דרב ודאי ס"ל דאפי' אם הי' נאמנת שנתגרשה מ"מ עיקר הכתובה אינו גובה אלא בגט כיון דס"ל אין כותבין שובר והכי תקנו חז"ל שדוקא בהוצאת הגט תקנה הכתובה העיקר ושטר כתובה אינו רק לתוספת וראיתי בשיטה מקובצת לסוגיא שהביא הרבה ראשוני' דס"ל הכי בפירש דברי רב דחכמים הפקיעו כל כח שטר הכתובה לענין עיקר ואפי' אלמנה נמי אינו גובה העיקר רק בעדי מיתה דכתובה לא ניתקן כלל בשביל העיקר. וא"כ שפיר יש לו מגו דלא גרשתיך לפטור מהתוס' בלא הוצאת הגט ולא קשה דהא אם יאמר לא גרשתיך ממילא מודה שלא פרע העיקר וא"כ יתחייב לשלם עיקר הכתוב' דזה אינו דהא אכתי יאמר אני טוען שלא גרשתיך ולא נתחייבתי לה כלום ואפילו אם הב"ד מאמינים לדבריה שנתגרשה מ"מ לא תגבה הכתובה בלא גט כלל אפי' אם לא פרעתי לה עוד א"צ לשלם בלא גט דדלמא תמצא אח"כ הגט לגבות העיקר ושובר לא אקח כי לרב ס"ל אין כותבין שובר וא"כ שפיר נאמן גם נגד התוס' פרעתי הכל במגו דלא גרשתיך ודוק:
ה ועפ"י סברת שיטה מקובצת הנ"ל דלרב הפקיעו חכמים לגמרי כח שטר הכתובה לענין עיקר אפי' באלמנה א"ש מה דקשה לכאורה דהגמרא פריך ליחוש דלמא מפקא לה לכתובתה וגביה בה ופרש"י בתור' אלמנה דהא וודאי בתורת גרושה לא מצי לגבות פעם אחרת דהא כתובה ואין עמה גט אינו גובה. וא"כ מאי משני גט גובה עיקר מ"מ קשי' הא אלמנה גובה ע"י הכתובה וא"כ אכתי קשה דתפוק לכתובת' בתור' אלמנה, והנה התוס' ד"ה גט גובה עיקר הקשו קושי' זו ותירצו וז"ל ומיהו אי אמרי' לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה בעדי מיתה א"ש עכ"ל ואכתי צריך להבין דלמא עכשיו תגבה ע"י הגט ואח"כ ע"י עדי מית' באלמנות, ולרב ס"ל אין כותבין שובר ועי' בש"מ שכתב דכיון דמצי לגבות בלא כתובה הוי כלא אפשר ושפיר כתבינן שובר כמסקנת הגמ' בקושי' רב כהנא ור' אסי לרב. והנה תוכן הסברא הי' כך דע"כ לא מצי טעין אני לא אפרע לך דלמא תתבעני עוד פ"א היינו דווקא את נשאר בידה איזה דבר שעל ידי זה תוכל לגבות עוד פ"א כמו אילו הי' אמרינן דבאלמנות עכ"פ יכולה לגבות ע"י שטר הכתובה שפיר מצי טען אני לא אפרע עד שתוציא שטר הכתובה מתחת ידך משא"כ מכיון שהפקיעו חז"ל כח הכתובה לענין העיקר דלא הוי אלא כחספ' בעלמא אע"ג שיכולה להערים ולגבות עוד פ"א באלמנות בעדי מיתה משום זה לא יוכל לטעון אני לא אפרע כיון דעכשיו עכ"פ לא נשאו בידה מאומה שתהא יכולה להערים דאם ימות ותערי' לגבות בעדי מיתה הי' ענין אחר ואיך יכול לטעון איני רוצה לפרע לך דלמא תעשה תחבולה לגבות פעם שנית. משום זה אינו יכול להפקיע עצמו מן החוב שבוודאי חייב לה משום שמא תעשה ערמה כיון שאינו יכול לומר תן לי שטר כתובה כיון דבלא"ה ע"י שטר הכתובה לא תעשה ערמה רק ע"י עדי מיתה ושפיר הוי כלא אפשר וכתבינן שובר לכ"ע. ובזה מדוייק הלשון מה שאמר רב כל הרוצה להשיב יבא וישיב ומה בעי בזה וכי להתפאר עצמו אמר כן. אמנם לפי מה שהסברנו דאפי' אם יש לו חשש שתגבה עוד פ"א מ"מ כיון שבידה עכ"פ לא נשאר שום דבר שתעשה בו ערמה לא יוכל להשמיט עצמו ולומר לא אפרע מדוייק שפיר גט גובה עיקר וכו' ואע"ג דיש לו עדיין להשיב איך אפרע ע"י הגט דלמא תגבה עוד פעם אחרת בעדי מיתה ע"ז אמר כתובה גובה תוספת. וא"כ השטר הכתובה לענין עיקר הי' כחספא בעלמא. ומעתה כל הרוצה להשיב יבא וישיב דכיון דעכ"פ לא יכול לומר דבמה שנשאר שטר הכתובה בידה תעשה ערמה כמ"ש א"כ אין לו להשיב מאומה ושפיר מחוייב לשלם עיקר הכתובה בהוצאת הגט בלא הכתובה ומה מאוד נמרצו דברי התוס' בד"ה גט גובה שהבאתי שכתבו דאי גבי' העיקר בעדי מיתה בלא כתובה א"ש עפ"י סברתינו במליצת דברי רב. ובאמת הטעם מה שתקנו חכמים כך להפקיע כח שטר הכתובה מהעיקר הי' כמ"ש לעיל באות ב' דשטר הכתובה עפ"י הרוב אינ' משמרת כ"כ שאינו יודע' אם תבא לידי גובינא ולכך תקנו שע"י הגט תגבה העיקר ובאלמנה ע"י עדי מיתה ועי' בש"מ שכ' וז"ל במתני' שדרך האשה שאינה חושש' בשמירה כתובה שאינ' נותנת עיניה בגירושין ובמיתה עי"ש וא"כ גם גבי אלמנה נמי דטבא לה עבדי לה שתוכל לגבות בעדי מיתה ובפרט לפימ"ש לעיל באות ג' דאם לא תסמוך דעת' לגבות הכתובה יהי' בעילת זנות שפיר ראו חז"ל להפקיע כח הכתובה מן העיקר וממילא תוכל לסמוך דעתה בכ"ז שתגבה הכתובה או ע"י הגט או ע"י עדי מיתה ולא תהי' ב"ז ודוק היטב:
ו וא"ש נמי בגמר' דאמרו לי' רב כהנא ורב אסי לרב וכו' וליחוש דלמא גרש' ומפקא לגיט' וגבי' בה והיינו דאיך מגבי' לה בעדי מיתה דלמא אח"כ תגבה בגט. ואמאי לא הקשו איפכא איך תגבה בגט דלמא אח"כ תגבה בעדי מיתה רק לפימ"ש א"ש דוודאי בגט כיון שלא נשאר בידה שום דבר שתעשה ע"י ערמה מחוייב לשלם לה ולא יכול לטעון דלמא תגבה אח"כ בעדי מיתה דמה לה לחששתו הא טוענת אין לך עלי כלום וכי מפני שאתה תחשדני להוציא ממון שלא כדין תעכב עלי התשלומין מה שאתה חייב לי בוודאי משא"כ בעדי מיתה הוי ס"ד כיון דאז יש להם טענה דלמא יש בידך גט שע"י תעשה ערמה לגבות בו שנית אין לנו לפרוע לך עד שתתברר לנו באיזה אופן שלא נתגרשת [דליורשי' טענינן אפי' במה דלא שכיח ולקמן נבאר בסוגי'] וע"ז השיב להם דבאמת אין לנו לחוש שיוכלו לטעון דלמא תעשה עוד ערמה רק היכא אם היינו יודעי' בבירור שיש בידה איזה דבר לגבות עוד פ"א ע"י ערמה משא"כ בכה"ג שאין אנו יודעי' ליכא חשש'. ואם הם יטענו אעפ"י כן דלמא גרשך בכה"ג הוי באמת כמו היכא דלא אפשר וכתבינן שובר ודו"ק היטב כי הי' נכון בס"ד:
ז בהא דהטוען אחר מעב"ד דלא אמר כלום פליגי הפוסקים שיטת הרי"ף והרמב"ם פי"ו מה"א והרא"ג (עי' שו"ת הרא"ם כלל ל"ו סי' ד') ס"ל דר"י לא אמר דטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום רק במקום שאין כותבין כתוב' משא"כ במקום שכותבין ריע' טענתי' דידה ומהימן לומר פרעתי' וכן כתב הנמ"י במסכת ב"מ בטעמו של הרי"ף. אמנם שיטת התוס' בר"ה הוציאה גט וכן דעת בעל המאור במס' ב"מ דאפי' במקום שכותבין נמי לא מצי לטעון פרעתי משום דהוי מעב"ד ולכאורה י"ל דטעם פלוגתת' תלי' בהא דהנה ב' טעמים יש לומר בהא דהטוען אחר מעב"ד. א' משום דמעב"ד אלים ומשום מה כח ב"ד יפה. ב' י"ל כמ"ש התוס' ב"מ ד"ה הטוען וז"ל מעב"ד קרוי כל דבר שחיי' לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים והנה לפי"ז י"ל דלאו משום מה כח ב"ד יפה אלמוה לתנאי כתוב' ולשאר מעב"ד כמ"ש הרמב"ן במלחמו' במס' ב"מ רק דחוב כזה שידוע בבירור שחייב לה ואינו נפטר בשום אופן בחוב כזה לא מהני טענ' פרוע. די"ל בשלמא בשאר מלוה ע"פ שפי' מהני טענ' פרוע דחזק' חיוב לא אלים כ"כ כיו' דמצי לטעון להד"מ ואפי' אם לוה בעדי' מ"מ יוכל להזדמן שהעדי' לא יהיו בכאן ויוכל לטעון להד"מ וא"כ החזק' חיוב אינו בריא כל כך ושפי' מצי לטעון פרעתי משא"כ בכל מעש' ב"ד שחיי' בכל גוונא אפי' לא כתב א"כ אלים החזק' חיו' ולא מהני טענ' פרוע. וא"כ הא דלא מצי לטעון טענ' פרוע במעב"ד לאו משום שהב"ד הכניסו כחם בזה לאלם הדבר רק כיון שהי' מעב"ד אלים הדבר מצד עצמותו דלא מהני טענ' פרוע וא"כ י"ל דוודאי אי אמרי' דהטעם משום דהב"ד אלמוה לכח תקנ' מעש' ב"ד ובפרט לפימ"ש לעיל באות ג' כדי שלא יהי' בעילת זנות שתאבד הכתוב' ולא תסמוך לגבות ועי' ברמב"ן במלחמות במס' ב"מ שכתב ג"כ שלא יהי' ב"ד וא"כ הוצרכו לעשות תקנה אפי' במקום שכותבי' אם תזדמן שתאבד הכתוב' שתוכל לגבו' במעב"ד שלא יהי' ב"ד. משא"כ אי אמרי' דלאו משום כח ב"ד אלים המעב"ד רק מצד עצמו משום שהחוב בריא. א"כ במקום שכותבין ואיהו ל"ל כתוב' דטוענ' נאבדה דאיתר' טענתה כמ"ש הנמ"י ממילא לא אלים החזק' חיוב כ"כ ושפי' מצי לומר פרעתי. רק במקום שאין כותבי' דלולא המעב"ד לא הי' רק כמע"פ והוי מצי לטעון פרעתי. ואמרי' הכא כיון דהחוב הי' ברור וקיי' אעפ"י שלא כתב לא מצי לטעון פרעתי. ואין לדחות דברינו דהא התוס' כתבו הטעם דחיי' אע"פ. שלא כתב וא"כ הטעם במעב"ד לא משום כח ב"ד רק משום שהחוב ברור. וא"כ במקום שכותבין דאיכא ריעותא בעיקר החיוב היה צ"ל דמצי לטעון פרעתי. די"ל דדעת התוס' דנפילת כתוב' לא מקרי ריעותא כלל כמ"ש לעי' באות ב' משום דלא היתה יודעת בבירור אם תצטרך לגבות בו ועי' בשטמ"ק למס' כתובות בסוגי' שכ' ג"כ כה"ג. משא"כ לדעת הסוברי' דנפילת כתוב' ג"כ ריעות' מקרי' שפי' י"ל כמ"ש דע"כ מהני ריעות' במעב"ד שיוכל לטעון פרעתי רק אי אמרי' דמעב"ד אלים מצד עצמותו ולא שהב"ד הכניסו לכמ' לדבר הזה וא"כ היכ' דנאבד הכתוב' דאיכא ריעות' בעיקר החיוב מצי לטעון פרעתי. משא"כ אי אמרי' דהב"ד הכניסו עצמ' לאלם הדבר ולפימ"ש לעי' שלא תבא הדבר לידי ב"ז בוודאי אפי' במקום שכותבין נמי אלמוה כחה שלא יוכל לטעון פרעתי שלא יבא הדבר לידי חשש איסור דב"ז ודו"ק: חלק שני נבאר בס"ד פסקא דהרמב"ם (ח) שיטת הר"ם פט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ו כ"ז כ"ח דבהוציא' כתוב' בלא גט והוא מכחיש' ואומר לא גרשתיך נאמנ' על העיקר ואינ' נאמנת על התוס' והטעם כ' שם הה"מ בשם הרמב"ן דבעיקר כתוב' כיון שהאש' שאמר' לבעלה גרשתני נאמנ' מכח חזק' דרב' הימנינו' דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה נאמנ' על העיקר מכח מדרש כתוב' לכשתנשאי לאחר עי"ש ואם מודה הבעל שגרש' רק שאומר פרעתי הכל עיקר ותוספ' ואבד שוברי על התוס' נאמן מתוך שיכול לומר לא גרשתיך ואינו נאמן על העיקר דבעיקר כתוב' יהי' חיי' אפי' יאמר לא גרשתיך. והיינו בהוציאו שטר כתוב' וליכ' עדי גירושי' דשם יש לה עדי גירושי' אין לו מגו דלא גרשתיך וחיי' לשלם גם התוס' כיון שיש בידה שטר כתוב' ובהוציא' גט בלא כתוב' אם הי' במקום שאין כותבי' כתוב' גובה עיקר כתוב' בגט שבידה ואם הי' מקום שדרכן לכתוב אפי' עיקר אינ' גובה בגט בלא כתובה וכבר הבאתי לעי' בס"ד דשיט' הרי"ף נמי דמתני' הוציא' גט וכו' גובה כתובתה הא במקום שאין כותבין משא"כ במקום שכותבין והוא טוען פרעתי הוי אביד' כתובתה ריעות' בטענתה ואינו גובה אפי' העיקר בלא שטר כתוב' נמצינו למדין מדברי הר"מ ג' דיני' אי היכ' שמכחיש' שלא גרש' והא יש בידה שטר כתוב' גובה העיקר אפי' בלא עדי גירושי'. ב' ממילא היכא שמודה בעיקר הגירושי' רק שטוען פרעתי היכא דליכא גט וגם לא עדי גירושי' נאמן על התוס' במגו דלא גרשתיך ואינו נאמן על העיקר דבעיקר אין לי סגי. ג' היכא שאין בידה שטר כתוב' רק הגט אם הי' במקום שאין כותבין גובה העיקר עכ"פ ואם הי' מקום שכותבי' אינה גובה כלום כמ"ש דכיון דאבדה שטר כתובתה איתרע לה טענתה ונאמן לומר פרעתי:
ט והנה בדין השני לכאורה יש לתמוה ממתני' מפורש' דבמתני' קתני להדיא כתוב' ואין עמה גט הוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו. והר"מ פסק דבכתוב' ואין עמה גט חיי' לשלם העיקר רק על התוס' נאמן במגו דלא גרשתיך. וממילא היכא דאיכא עדי גירושי' דליכא מגו חיי' לשלם גם התוס' ומתני' קתני הרי אלו לא יפרעו ב' יל"ד כיון דבמקום שאין כותבין לא הוי ריעות' כלל מה שאין לה כתוב' דהא הוי מקום שאין כותבין וא"כ אמאי פסק הר"מ בדין הג' דאם אין בידה גט אינו גוב' אפי' העיקר. הא לענין עיקר אפי' יאמר לא גרשתיך נמי חיי' לשלם העיקר וא"כ אמאי נקט הר"מ במקום שאין כותבי' דגובה העיקר בגט שבידה דמשמע דבלא גט אינו גובה כלל אפי' העיקר ואמאי כיון דהוי מקום שאין כותבין תגבה העיקר עכ"פ בתנאי ב"ד דהא קיי"ל כר' יוחנן הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום עכ"פ במקום שאין כותבי' עי' ברמב"ן למלחמו' מס' ב"מ י"ז ע"ב: (י) ונראה דהרמב"ם הוכיח דינו ממתני' דהנה עוד יש לדקדק בפי' המשנה להר"ם בסוגי' כתב וז"ל אמרו גובה כתובת' במקום שנוהגי' שלא יכתבו שטר כתוב' וכו' אבל במקום שנהגו לכתוב שטר כתוב' עכ"פ יש לה להוציא שטר כתוב' עם הגט ואז תגבה כתובת' וכו' ומה שחיי' שיהי' נאמן בע"ח כשאומר אבד פרוזבלי כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שבק התיר' ועבד איסורה. והנה דבריו תמוהי' מאוד במ"ש ומה שחיי' שיהי' נאמן בע"ח וכו' הא במתני' באמת אין הבע"ח נאמן רק במס' גיטין ל"ז ע"ב איתא מימר' דר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מ"ט לא שבק התיר' וכו' אבל כאן במתני' אדרבה אמרי' דאינו נאמן. ועוד יל"ד בלשונו שנקט ומה שחיי' שיהי' נאמן. והו"ל לומר "והטעם שנאמן" ומה כוונתו במ"ש וז"ל ומה שחיי' שיהי' נאמן ועי' בר"מ פ"ט מהלכו' שמטה הלכה כ"ד שפסק נמי דנאמן לומר פרוזבול הי' לי מטעם לא שבק התירה ואפשר דהר"ם נקט דינו לפסק הלכה דמשעת הסכנ' ואילך כבר הנהיגו שלא לשמור פרוזבוליה' וממילא מה שטוען שאבדו לא הוי ריעותא כ"כ ועיין בס' בני אהובה פט"ז מה"א ובשיטה מקובצת נמי הבי' משום דרשב"ג אמר משעת הסכנה ואילך ולא קאמר בשעת הסכנה משמע דמשעת הסכנה ואילך נשאר כך הדבר שלא להצניע' גיטיה' ולא פרוזבוליהם עי"ש מ"מ על הר"מ בפירוש המשנה וודאי קשה דכאן לא הי' לו לומר הטעם דנאמן משום דלא שבק התירה וכו' כיון דבמתני' קתני באמת הרי אלו לא פרעו דאינו נאמן:
יא והנה לשיטת הר"מ ע"כ צ"ל דהא דקתני במתני' כתובה ואין עמה גט היינו עדי הגט ופטור מהתוס' במגו דלא גרשתיך וא"ש נמי הלשון הרי אלו לא יפרעו ואמאי לא נקט סתמ' הבעל פטור א"ו דהא דקתני הרי אלו לא יפרעו היינו רק התוס' עד שתביא עדי גירושי' ולכך לא נקט פטור דהא באמת בעיקר כתובה חיי' כיון דבעיקר כתובה ל"ש מגו לשיטת הר"מ רק מן התוספות פטור עד שתביא עדי גט וא"ש הלשון הרי אלו לא יפרעו ולא נקט "פטור" דאי הוי קתני פטור הוי משמע לגמרי:
יב והנה סיפ' דמתני' כתוב' ואין עמה גט יש לפרש על ב' דרכים הא דקתני הרי אלו לא יפרעו האחד דלא יפרעו כפשטא לא כתוב' ולא תוספ' ולא מטעם מגו דלא גרשתיך דאז לא שייך לפטור רק מתוספ' ולא מן העיקר דבעיקר ל"ש מגו דלא גרשתיך לשי' הרמב"ם רק משום כיון שאין הגט בידה אמרי' דכבר נפרע' עפ"י הגט וא"כ אפי' עדי גט לא מהני כיון שעכ"פ אין הגט בידה מוכח שכבר גבתה עפ"י הגט כמ"ש רש"י באמת שהבעל טוען כך שכבר גבתה עפ"י הגט א"כ עדי הגט לא מהני מידי אמנם ה"ד אי אמרי' דריש' דמתני' גט ואין עמו כתוב' מיירי אפי' במקום שכותבי' והי' אומר' אבד שטר כתובתי נמי גובה עפ"י הגט דאביד' כתובה לא חשי' ריעות' כ"כ שלא תגב' וא"כ שפיר מצינו לפרש סיפ' כתוב' ואין עמה גט דאינ' גוב' כלום משום שמצי לטעון כבר פרעתיך ע"י הגט משא"כ אי ס"ל דהא דקתני ריש' גט ואין עמו כתוב' גובה ה"ד במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין והוציא' הגט בלא כתוב' שאמר' שנאבד השטר כתוב' אינ' גובה כלום משום דטענת נאבד' הוי ריעות' ומוכח שכבר נפרעה א"כ ליכ' לפרש סיפ' כתוב' ואין עמה גט דאינו נפרע' כלל דהא כיון שהוציאו כתוב' הוי ע"כ מקום שכותבין וא"כ לא גבתה כלום עפ"י הגט וא"כ מ"ט קתני הרי אלו לא יפרעו. וע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ם דהא דקתני לא יפרעו היינו רק התוס' ומשום מגו דלא גרשתיך ע"כ מיירי בדליכא אפי' עדי גט דאלת"ה לית לי' מגו דליכ' לפרש כפירו' הראשון שפרע לה עפ"י הגט דכיון שיש בידה כתוב' הרי הוא מקום שכותבי' דזהו דוחק לפרש דהא במקום שאין כותבי' רק דאיהו כתב לה. וכיון דהוי מקום שכותבי' א"כ הרי לא נפרעה עפ"י הגט וא"כ אמאי קתני הרי אלו לא יפרעו. וע"כ צ"ל דלא יפרעו קאי רק אתוס' ומשום מגו דלא גרשתיך וליכ' עדי גירושין וכמו שדקדקנו מדלא קתני פטור כמ"ש לעיל וא"כ א"ש שיטת הר"ם כיון דהר"מ ס"ל דריש' דמתני' דגט ואין עמו כתוב' גובה הי' רק במקום שאין כותבי' ממילא מוכח דסיפ' דקתני כתוב' ואין עמו גט כיון דע"כ מיירי במקום שכותבין שהרי שטר כתובה בידה וא"כ אמאי לא יפרעו הרי עפ"י הגט לא נפרעת במקום שכותבי' וע"כ דהרי אלו לא יפרעו קאי רק אתוס' ובליכ' עדי גירושין ומשום מגו דלא גרשתיך ודו"ק:
יג והנה אי מוקמי' רישא דגט ואין עמו כתוב' אפי' במקום שכותבי' או רק במקום שאין כותבים תלי' בזה דאי אמרי' דטענ' נאבד' ריע' טענתי' א"כ במקום שכותבי' האיך תגבה בלא כתובה במה שטוענת נאבד' דזהו לא חשיב טענה כלל וע"כ דריש' מיירי רק במקום שאין כותבי' אמנם אי אמרי' דטענת נאבד' לא הוי ריעות' כ"כ שפי' מצינו לאוקמי' מתני' אפי' במקום שכותבי' ואפ"ה גובה בגט בלא כתוב' היכ' שטענה שאבד' הכתוב' כיון דלא הוי טענה ריעא כ"כ. ואז שפי' הוי מצינו לאוקמי סיפ' דכתוב' ואין עמה גט אפי' לענין העיקר נמי וביש ע"ג ואפ"ה לא גבי' משום דכבר גבתה עפ"י הגט אי אמרי' דאפי' במקום שכותבין גובה בגט בלא כתוב' וא"כ הך דינ' אי סיפ' דלא יפרעו מיירי אפי' לענין עיקר או רק לענין תוס' ומשום מגו תלי' או ריש' מיירי אפי' במקום שכותבין או רק במקום שאין כותבי' כדס"ל להרמב"ם באמת וכמ"ש ודו"ק:
יד והנה מגופ' דמתני' יש להוכיח דס"ל דטענ' אביד' הוי ריע' ביותר דבאמת קשה בין לפרש"י גבי בע"ח שהלוה טוען לא הי' לך פרוזבול ובין לפי' התוס' דהלוה טוען פרעתי ונאמן במגו דלא הי' לך פרוזבול אמאי נאמן ולא נימא מסתמ' הי' לו פרוזבול דחזקה לא שבק התיר' וכו' וע"כ משום דטענת אביד' ריע' ביותר ולא מהני אפי' היכא דאיכא חזקת המסייע לטענ' אביד' זולת בשעת הסכנה ומשעת הסכנה ואילך כיון שכבר הנהיגו לגבו' בלא פרוזבול תו לא חששו לשמור פרוזבוליה' ונאמן שהי' לו פרוזבול ואבד דתו לא ריע' טענ' אביד' ובהכי א"ש דלכאור' קשה מה שיאטי' דפרוזבול הכא במתני' דנקט וכן בע"ח וכו' הרי אלו לא יפרעו ומה שייכות לדין זה במתני' וחי משום דשם נמי לא יפרעו אטו תני בחדא מחת' מחתינהו כל הני דדינ' שלא יפרעו וכי לא אשכח' טובא. א"ו דמשו"ה נקט להך דינ' במתני' להוכיח דטענ' אביד' ריע' ביותר וא"כ ע"כ רישא דקתני דגוב' בגט בלא כתוב' היינו במקום שא"כ דווקא וממילא סיפ' דקתני הרי אלו לא יפרעו הי' רק היכא לענין תוס' ובליכ' עדי גירושי' ונאמן משום מגו דלא גרשתיך וא"כ מה מאוד נמלצו סידור הלשון בפי' המשנה להר"מ. דמעיקר' נקט דהא דגובה בגט בלא כתובה הי' במקום שא"כ דווקא והיינו כמ"ש משום דטענה אביד' ריע' ביותר וכ' אח"כ ומה שחייב שיהי' נאמן בעל חוב וכו' ולא כ' והטעם שיהי' נאמן וכו' דהא באמת במתני' אינו נאמן רק שכתב דלכאורה הי' ההוא שיהי' נאמן משום חזקה דלא שבק התיר' וכו' ומ"מ ס"ל דאינו נאמן והיינו ע"כ משום דטענה אביד' ריע' ביותר וא"כ ממילא א"ש מה שפירש למתני' דגוב' בגט בלא כתוב' הי' במקום שא"כ דווקא דבמקום שכותבי' אינו יכולה לטעון אבדתי שטר כתובתי דאביד' ל"ש דהרי אפי' היכא דאיכא חזקת המסייע לטענ' אביד' כמו גבי פרוזבול לא מהני וא"כ כיון דריש' רק במקום שא"כ מיירי א"כ ע"כ סיפ' דכתוב' ואין עמה גט ליכ' לאוקמ' כפרש"י שטוען בהוציאו הגט פרעתי לך כתובתך דכיון שיש לה כתוב' הו"ל מקום שכותבי' ואינו גובה בלא כתוב' וע"כ דסיפ' מיירי רק דלענין תוס' נאמן במגו דלא גרשתיך וליכ' עדים ולכך נקט בתר הכי וז"ל ודע שזה שאמרנו שהאשה גוב' שלא בגט עיקר כתוב' בלבד אבל תוס' עד שתבי' עדי גירושי' וכו' כלומר דרק לענין תוס' נקט הרי אלו לא יפרעו היכ' דליכ' ע"ג ובמגו דלא גרשתיך. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם בפירושו ובהלכ' דחדא תלי' באידך דאי רישא דגוב' בגט בלא כתוב' הי' במקום שאין כותבי' דווקא ממילא מפרשינן לסיפ' דכתוב' בלא גט דאינו גובה הי' רק לענין תוס' ומשום מגו דלא גרשתיך דעיקר כיון דלא גבתה עפ"י הגט במקום שכותבי' ולענין עיקר מגו נמי ליכא דהא אפי' בלא גרשתיך חייב העיקר ממילא חייב לשלם העיקר אפי' בלא עדי גירושי' היכא דנקיטא כתוב' וא"ש פסקא של הר"מ ומוכח ממתני' מדנקט כאן דינו דבע"ח כמ"ש ודו"ק:
טו ואחרי אשר זכינו להוכיח דריש' דגוב' בגט בלא כתובה הי' במקום שא"כ דווקא ממילא מוכח נמי דין הגט של הר"מ דבמקום שאין כותבין אינו גובה בתנאי ב"ד לחוד' רק ע"י גט אע"ג דאפי' בלא גט נמי לית לי' מגו דלא גרשתיך לענין עיקר לשיטת הר"מ מ"מ תקנו חכמים שהגט יהי' במקום השטר כתובה במקום שא"כ דווקא דלכאור' קשה כיון דריש' מיירי במקום שא"כ מאי אשמעינן דגובה כתובה באין עמו כתובה דהא פשיט' דהא אם יהי' נאמן לומר פרעתי א"כ מה הועילו חכמים בתקנת' וע"כ דמתני' אשמעי' דאפי' במקום שאין כותבין דגבי' בתנאי ב"ד מ"מ שלא תהי' מערמת לגבו' בע"פ בעדי גירושי' התקינו שתגב' ע"י הגט דווקא וממילא כשאין הגט בידה יוכל לטעון פרעתי לך ונתתי לך. הגט שלא אצטריך לשמור שוברי או שנקרע עפ"י ב"ד וכתבו עליו גיטי' דנן וכו' כמסקנ' הגמ' ואע"ג דהרמב"ם ס"ל כותבי' שובר וא"כ היה לה לגבות אפי' בלא הגט ותהי' נפרעת בתנאי ב"ד ותכתוב לו שובר כיון דהרמב"ם ס"ל פכ"ג מהלכו' מלוה דכותבי' שובר מ"מ גבי גט כיון דצריכה לה נמי לאנסובי בי' מזדהר' בי' טפי וכיון דלית' בידה שפיר הוי ריעות' טובא דכבר נפרעת ע"י הגט ולכך אינו גובה בלא גט. והא דאינו גובה בלא גט יבואר עוד בס"ד בסוגי' וא"ש דברי הרמב"ם בס"ד בפירושו ובהל' ונתישבו תלי"ת כמה דקדוקים בלשון המשנה ובלשון הרמב"ם. ובעיקר דינ' אי גובה כתוב' בלא גט במקום שכותבי' נמי. עי' שו"ת מהריקו' שורש י"ט ושורש ע"ב מ"ש על דברי הרמב"ם ובשורש קי"ד ועי' לעיל בדברינו באות ד' ובשו"ת לחם רב סי' נ"ז ויתבאר עוד בס"ד ודו"ק היטב:
חלק שלישי נבאר בס"ד שקל' וטרי' דגמ' (טז) גמ' ש"מ כותבי' שובר דאי אין כותבי' שובר ליחוש דלמא מפקא לה לכתובת' וגבי' בה וכ' רש"י כלומר בתורת אלמנ' דהא וודאי בתורת גרוש' לא מצי מפקי דבתורת גרוש' אינו גוב' בלא גט ומשני אמר רב במקום שאין כותבין כתובה עסקי'. והנה אי מוקמי' מתני' במקום שאין כותבין א"כ סיפ' דקתני כתובה ואין עמה גט ע"כ נמי מיירי במקום שאין כותבין רק דאיהו כתב לה. וקשה הא התוס' ד"ה הוציא' גט כתבו דלאביי אי ס"ל נמי אין כותבין שובר מוקמי' מתני' דיש עדים שנשרפ' וניחא לי' טפי לאוקמי' במקום שכותבי' ונשרפ' מלאוקמי' במקום שאין כותבין ואמאי לא מוקי רב נמי בהכי ונ"ל דהנה לכאור' יש לדקדק כיון דמתני' מיירי במקום שאין כותבין מה קמל"ן דגובה בלא כתוב' פשיט' כיון דהי' מקום שא"כ וצ"ל ע"כ דמתני' אשמעינן תקנ' חדשה דאע"ג דהגט לאו לגובינ' נכתב וא"כ הו"א דבמקום שאין כותבין תגבה אפי' בלא גט מכיון שיש עדים שנתגרש' דליכ' מגו דכיון דהוי מקום שא"כ ע"כ גובה בלא כתובה דאלא"ה במה תגבה ויהי' כמקום דלא אפשר ולכ"ע כותבין שובר. אשמעינן מתני' דבר חדש שתקנו חכמים שלא תגבה רק עפ"י הגט ולא יצטרך שובר. אמנם ע"כ א"א לומר הכי שחכמים תקנו שלא לגבות רק עפ"י הגט ה"ד במקום שאין כותבין משא"כ במקום שכותבין דעיקר גובינ' הוא ע"י הכתוב' רק שאירע מקרה שנשרפ' פשיטא דמשום מלתא דל"ש לא היו מתקנו' החכמים שלא תגבה רק ע"י הגט דלמה להם לתקן כן כיון דבלא"ה לא יצטרך שובר כיון שאינו גובה רק ע"י כתובה ואע"ג דאיהו גבי' בלא כתובה כיון שיש לה עדים שנשרפ' מ"מ משום הא לא היו מתקני' חכמים שתגבה עפ"י הגט. וא"כ א"ש דבשלמא לאביי דס"ל דמתני' היינו עדי הגט שפי' מצינו לפרש אפי' אי ס"ל א"כ שובר דמתני' מיירי כשיש עדים שנשרפ' הכתובה והא דקתני מתני' הוציאה גט היינו עדי הגט שלא יהי' לו מגו דלא גרשתיך משא"כ לרב דס"ל גט ממש א"כ אי ס"ד דמיירי שיש עדים שנשרפ' למ"ל גט ממש בכה"ג הו"ל לגבו' אפי' בלא גט כלל. וע"כ דמתני' מיירי במקום שא"כ ואשמעי' מתני' דבמקום שא"כ תקנו חכמים שלא תגבה בתנאי ב"ד לחוד רק ע"י הגט כיון דס"ל א"כ שובר. ובאלמנ' יהי' באמת כמקום דלא אפשר ותגבה בעדי מיתה בלא גט ודו"ק. ועוד י"ל דמשו"ה לא ניח' לי' לרב לאוקמי' במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה הכתובה דרב ס"ל כמ"ש התוס' ד"ה במקום שכותבין. דבמקום שכותבין חיישינן שכתב לה אחרת ואביי לא ס"ל הך חששא:
יז ושמואל אמר אף במקום שכותבין ולשמואל כותבין שובר בתמיה. נ"ל דקושי' הגמ' הי' כך דהנה הריטב"א הקשה מאי פריך בגמ' ש"מ כותבין שובר הא איכא למימר כיון דבלא"ה גובה אפי' בלא כתובה משום דהטוען אחר מעב"ד ל"א כלום הו"ל כלא אפשר ולכ"ע כותבין שובר ותירץ הריטב"א דמ"מ אין קל כ"כ לגבות בעדי מיתה כמו בכתוב' ולכך לא היה לה לגבו' בלא שטר כתובה ע"ש אמנם לכאורה תירוץ זה הי' דוחק קצת דסוף סוף כיון שיכולה לגבו' בלא כתובה מה נ"מ לו אם תשאר הכתובה תחת ידה. אמנם התוס' כאן ד"ה הוציאו גט ולעיל ט"ז ע"ב ד"ה וליחוש כתבו דאם לא ישאר הכתובה תח"י יהי' נאמן לטעון פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנ' נשאתיך וא"כ יש לו הפסד במה שנשאר שטר הכתובה תח"י ועי' במהרש"א ומהרש"ל בד"ה גט גובה עיקר שהאריכו בזה והנה אליבא דרב לכאורה לא א"ש סברת התוס' דיטעון פרעתיך במגו דאלמנה נשאתיך כיון דרב ס"ל הולכי' בממון אחה"ר ואינו נאמן אלמנה נשאתיך כיון דרוב נשי' בתולות נשאות כמ"ש הגמ' לעיל ט"ז ע"א וכן כ' הפנ"י דלרב בוודאי לא מצי לטעון אלמנ' נשאתיך וע"כ לרב ליכא פסיד' כ"כ במה שישאר הכתובה תח"י. ואע"ג דמ"מ יהי' נאמן במגו דאין את אשתי כשאין הכתובה תח"י כמ"ש התוס' לעיל ט"ז ע"ב ד"ה וליחוש י"ל דאין זה מגו כ"כ דמזה יהי' הכל יודעי' שהיתה אשתו וא"כ לרב ליכא לתרוצי רק כמ"ש הריטב"א דמ"מ ניחא לי' שלא יהי' הכתובה תח"י דקל יותר לגבות ע"י כתובה מע"י עדי מיתה. אמנם לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחה"ר וא"כ נאמן לומר אלמנ' נשאתיך ובוודאי יותר טוב לו שלא יהי' הכתובה תח"י ופריך שפי' ולשמואל כותבין שובר בתמיה כלומר דלשמואל וודאי איכא נפקות' גדולה שלא ישאר כתובה תח"י כדי שיהי' יכול לטעון פרעתיך מנה במגו דאי בעי אמר אלמנ' נשאתיך ודו"ק:
יח בגמ' אמר ר' ענן לדידי מפרשי' לי מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' במקום שכותבין ואמר' לא כתב לי עליה להביא ראי' ומתני' כשהביאה ראיה שלא כתב לה ולכאורה יל"ד הא מסתמא רב נמי מודה דאפי' במקום שכותבין אם הביאו ראיה שלא כתב לה יכולה לגבות שלא בכתובה וא"כ מה מוסיף שמואל על דברי רב הא לרב נמי ע"כ הכי הי' דאפי' במקום שכותבין אם יש לה ראי' שלא כתב לה יכולה לגבות שלא בכתובה. ונ"ל דהנה המחבר בא"ע סי' ק' ט' הביא ד' דעות במקום שאין כותבין וכתב לה דלשיטת הר"מ הוי כמקום שכותבין ואינו גובה בלא כתובה ודעת הרא"ש בפ"ק דמס' ב"מ כיון דהוי מקום שאין כותבין ואיהו כתב לה איהו דאפסיד אנפשי'. אמנם במקום שכותבין והביאה ראי' שלא כ' לה לכל אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש בב"ש ס"ק לו. והנה י"ל דהך פלוגת' דהרמב"ם והר"א תלי' כהא דהרמב"ם ס"ל דאפי' במקום שאין כותבין לא מטעם דאלים מעב"ד אמרו דאינו נאמן לומר פרעתי רק משום דאם יוכל לטעון פרעתי מה הועילו חכמים בתקנת' דכל אדם יטעון כך. וא"כ ממילא אם איהו כתב לה אפי' במקום שאין כותבין לא הוצרכו חכמים להכניס עצמו כלל בזה ונשאר הדבר שיוכל לטעון פרעתי כיון שאין שטר הכתובה בידה. אמנם סברת הרא"ש הי' דבאמת מעב"ד אלים רק מ"מ במקום שכותבין יכול לטעון פרעתי כיון דאבד' כתובתה איתר' לה והגלי' לדבר שפרע כמ"ש הנמ"י מס' ב"מ וא"כ ה"ד במקום שכותבין ואיהי לי' לה שטר כתובה בידה אמרי' דאיתרע טענתה משא"כ במקום שא"כ יכולה למימר כיון דכ"ע לא נהיגו לגבות עפ"י שטר הכתובה רק עפ"י מעב"ד לא חששו כ"כ לשמירת שטר כתובה ולא איתרע טענתה ושפיר יכולה לגבות בתנאי ב"ד דאלים מעב"ד ודו"ק. וא"כ י"ל דבהא נמי פליגי רב ושמואל דרב אוקי למתני' במקום שאין כותבין כלומר כל היכא דהוי מקום שאין כותבין אפי' אם איהו הביא ראיה שכתב לה נמי גובה בלא כתובה כמ"ש כיון דהוי מקום שא"כ לא הביא ריעות' כ"כ במה שנאבד' הכתובה דלא חששה בשמירתה כיון דכ"ע גובי' שלא בכתובה אמנם שמואל ס"ל כדעת הר"מ שהביא המחבר דכיון דהביא ראיה שכתב לה אפי' במקום שא"כ נמי אינו גובה בלא כתובה דמכיון שכתב לה לא הוצרכו הב"ד להכניס עצמ' בזה שתגבה בתנאי ב"ד גרידא כמ"ש ודו"ק ובמה שהקשו התוס' ד"ה ש"מ וז"ל וא"ת הות' דס"ד דאיירי במקום שכותבין האיך יפרש מתני' דאמאי גובה בגט ולא בכתובה וכ' הפנ"י דכוונתה להקשות כיון דעיקר הכתובה לגובינא וגט לאו עיקרו לגובינא טפי הו"ל למימר דתגבה בכתובה ולא בגט כבר כתבנו לעיל בחידושינו דניחא לה טפי לשמור הגט מהכתובה דבכתובה אינו ברור לה שתבא לידי גובינא אולי לא ימות ולא יגרשנה משא"כ בגט כבר יודע' שתבא לידי גובינא כמ"ש לעיל בשם השיטה מקובצת ועוד דבגט א"צ לשמור אותו כ"כ זמן הרבה שמיד תוכל לגבות בו משא"כ בכתובה תהיה צריכה לשמור אותו כל זמן שהיה תחתיו ועוד דגט בלא"ה צריכה לשמור אותו כדי שתוכל להנשא בו. ומ"ש התוס' דמפרש מתניתין כר"י היינו דמתניתין בעדי גט וסיפא דכתובה ואין עמו גט היינו דליכא עדי גט ויש לו מגו דלא גרשתיך ואע"ג דאם יטעון לא גרשתיך יתחייב בשכ"ו כבר תירצו התוס' דהו"ל כטענו חטי' והודה לו בשעורים וראיתי בס' הפלא"ה שהקשה למאי דקיי"ל דגרושה כ"ז שלא גבתה כתובה יש לה מזונות א"כ אי תובעת כתובתה ויטעון לא גרשתיך הו"ל כתבע' מזונות או כתובה ואם יטעון לא גרשתיך הו"ל כטענו חטי' ושעורי' והודה באחד מהן דחייב עי"ש ונ"ל דמשו"ה כתבו התוס' דהמקום בס"ד יפרש מתניתין כרבי יוחנן ורבי יוחנן ס"ל לחד לישנא מסכת שבועות מ' ע"ב דאפי' טענו חטי' ושעורים והודה לו בא' מהן דפטור וא"כ שפי' איכא מגו דלא גרשתיך ודו"ק ומ"מ צ"ע דהא אינו פטור רק משבועה אבל במה שהודה חייב בתוס' ד"ה גט גובה עיקר שהקשו דאכתי אלמנה תגבה בכתובתה העיקר ותירצו דאמרינן לרב דגובה העיקר אפי' בלא כתובה רק בעדי מיתה עי' מהרש"ל ומהרש"א שהקשו דמפסיד מנה שהיה יכול לטעון פרעתיך מנה במגו דאלמנה נשאתיך. והנה כבר כתבנו דלרב לא יכול לטעון כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיהו ס"ל הולכים בממון אחה"ר ומגו דאין את אשתי צ"ל דלא ס"ל להגמרא כמ"ש דמזה יהיו הכל יודעים דלא שכיח שלא ידעו שהיתה אשתו ובעיקר דברי התוס' במ"ש דאי גובה בעדי מיתה א"ש עי' ראשונים שהקשו דמ"מ יש לחוש שתגבה ע"י עדי מיתה ועיין מ"ש לעיל באות ד' אות ה' בס"ד וינעם לך ודו"ק:
יט בגמ' אמר ר' יוסף הבמ"ע דליכא עדי גירושי' מגו דיכול למימר לא גרשתיה וכו' ראיתי בשו"ת מהריק"ו סי' ע"ב שהקשה לשיטת הר"מ דבעיקר כתובה אפי' כי אומר לא גרשתיה הי' נאמנת א"כ מאי מגו איכא הא אי יאמר לא גרשתיה ע"כ לפי דבריו לא נתן לה עוד גם עיקר הכתובה דמסתמא קודם גירושין לא פרע לה ויתחייב בעיקר הכתובה ומאי מגו איכא ותירץ דהכא קיימינן לרב א"כ אפי' אי יאמר לא גרשתיה לא יחייב לשלם עד שתחזיר לו הגט כיון דרב ס"ל אין כותבין שובר עי"ש ועי' לעיל באות ד' שהבאתי קושי' זו וראיתי בחי' הפלא"ה שהביא קושיא זו וזהו התירוץ ונעלם ממנו באותו שעה שהיה בשו"ת מהרי"ק שם והנה השטמ"ק הקשה הא או יאמר לא גרשתיך א"כ היורשים יהיו חייבים לשלם ומאי מגו איכא ותירץ דבאמת לאחר מיתה היורשים חייבים ולא מהני לי' הך מגו רק לפטור הוא עצמו וראיתי בתומים בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק צ"ו צ"ז דאכתי קשה דהו"ל מגו לחצי טענה ותירץ שם דהכא מיירי כשכבר נשאת לאחר א"כ אי יטעון לא גרשתיך הו"ל זנתה תחתיו והפסידה כל כתובתה ויהיו גם היורשים פטורים ודו"ק:
כ בתוס' ד"ה מגו דיכול לומר לא גרשתיך כ' וז"ל ור"י נמי מפרש הכי כדפרישא לעיל כלומר דמיירי בא"כ ע"ג אח"כ הקשו וא"ת והאמר ר' המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וי"ל דלא מהימנא אלא דווקא היכא דאין תובע' כתובתה דהיכא דאין תובעת כתובה נאמנה לינשא ונותנים לה גם כתובתה אבל היכא שתובעה כתובתה אף לינשא אין מתירין אותה. והנה יל"ד לאיזה צורך הקדימו בדבריהם דר"י נמי מפרש הכי ול"ל משום דר"י ס"ל דר' המנונא ולכך הקשו שפי' מהא דר' המנונא הא הריטב"א מקשה גם לרב האיך מהני מגו דלא גרשתיך דהא רב נמי מסתמא ס"ל הך דר' המנונא דר' המנונא תלמידי' דרב הוי וא"כ למה הקדימו התוס' הך דר"י נמי מפרש הכי ונ"ל דהנה לכאורה יש להקשות מה משני הגמרא דמשו"ה פטור גם מתוס' משום מגו דלא גרשתיך הא כיון ששטר כתובה בידה איכא למימר לענין תוס' עכ"פ דשטר כתובה עיקרו משום תוס' חזקה שטרך בידי מה בעי וא"כ איך מהני המגו נגד הך חזקה הא ברי' מסכת ב"ב גבי חזקה דא"א פורע תו"ז הוי איבעיא דלא אפשטא אי מגו במקום חזקה מהני עי' מסכת כתובות י"ט ע"א תוספות ד"ה חזקה אמנם יש לתרץ בפשיטות עפ"י סברת הה"מ פי"ד מהלכו' מלוה הלכה י' דכל היכא שאינה גובה מנכסים משעובדים לא אמרינן שטרך בידי מה בעי וא"כ הכא לרב דס"ל של"ד וודאי התוספות אינ' יכולה לגבות ממשעובדים (ואע"ג דמ"מ מדרבנן גובה ממשעובדי' מ"מ הכא כיון דליכא ע"ג וודאי טענינן ללקוחות דלמא כבר פרע לך במגו וא"כ ממילא ליכא חזקה דשטרך בידי מה בעי ושפיר מהני מגו) אמנם לפי"ז יתעורר קושיא חדשה מה משני התוס' דכיון שתובעת כתובה אינו נאמנת אכתי תהיה היא נאמנת במגו דלא היתה תובעת כתובתה וא"כ היתה נאמנת גם לענין כתובה וכה"ג הקשה בס' הפלאה לתירוץ הראב"ד דמשו"ה אינ' נאמנת באומרת גרשתני כגון שטענה עכשיו גרשתני דאמרינן לה אחוי גיטך דאכתי תהיה נאמנת במגו דאי בעי אמרה גרשני מכבר וא"כ אז לא יהי' להבעל מגו דהיא תהיה נאמנת ותירץ בס' הפלא"ה דלגבה הו"ל מגו להוציא ומגו להוציא לא אמרינן עי"ש. אמנם אכתי קשה הא במסכת ב"ב ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה אמאי קסמכת משמע להדיא דהיכא דאיכא שטר אמרינן נמי מגו להוציא משום דאיכא חזקת השטר נמי וא"כ הדק"ל הא כיון דשטר הכתובה בידה תהיה נאמנת במגו דאי בעי לא היתה תובעת כתובתה ותהי' נאמנת וצ"ל דע"כ לא אמרינן דהיכא דאיכא שטר מסייע אמרינן נמי מגו להוציא היא רק משום דעפ"י השטר היו הנכסים בחזקת המלוה שהיו משעובדים לו והו"ל כמו מגו להחזיק. וא"כ ע"כ אפש"ל דעפ"י השטר מוקמי' הנכסים בחזקת מלוה ה"ד בשטרי דעלמא שבוודאי יבא לידי גובינא משא"כ בשטר כתובה מעיקרא בשעה שנכתב לא היו יודעים אי תבא לידי גובינא ל"ש לאוקמי השטר בחזקתה וא"כ ממילא לא מהני מגו גבי דידה דהו"ל כמו מגו להוציא כמ"ש בהפלאה וראיה ברורה לזו הסברא מצאתי בתוס' מסכת סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה סברי וז"ל יש לתרץ הכא דהשיעבוד עצמו של כתובה עומד בספק לא קיימא ארעא לגובינא אמרו ב"ה דלאו כגבוי דמי עי"ש. והנה לפי"ז י"ל דאפי' לר"י דס"ל שיעבודא דאורי' ה"ד בשאר שטרות שמיד שנשתעבד הלוה למלוה חל השיעבוד על גופו ונשתעבדו נכסיה נמי משא"כ בכתוב' דבשעת כתיבת שטר כתובה לא נשתעבד גופו כמ"ש הראשונים כאן דבכתובה ל"ש עבד לוה לאיש מלוה לא אמרינן ש"ד וזהו מוכרח דאל"כ וקשה לרבי יוחנן דס"ל ש"ד ולדידיה נמי מוקמינן מתניתין בליכא ע"ג כמ"ש התוספות לעיל ונאמן מטעם מגו וקשה הא הו"ל מגו במקום חזקה דשטרך בידי מה בעי ור"י דס"ל ש"ד וודאי הוי חזקה מעליא דשטרך בידי מה בעי וע"כ דלענין כתובה כיון דהשיעבוד היה בספק לא אמרינן ש"ד ול"ש שטרך בידי מה בעי ולכך הקדימו התוספות דר"י נמי מפרש הכי דנאמן מטעם מגו כמ"ש וכיון דמהני המגו לר"י ע"כ דלענין כתובה כיון שהשיעבוד היה בספק לא אמרינן ש"ד וליכא חזקה דשטרך בידו מה בעי וממילא א"ש השקלא וטריא דאה"נ דאינ' נאמנת גרשתני משום דתובעה כתובתה ול"ל הא אית לה מגו דלא תתבע הכתובה דהו"ל מגו להוציא ול"ל כמ"ש דהא במקום חזקה השטר אמרינן מגו להוציא נמי דהכא גבי כתובה ליכא חזקת השטר כיון שהשיעבוד היה רק בספק לכ"ע לא אמרי' ש"ד דהא לר"י נמי מוכרחים לתרץ דמיירי בליכא ע"ג ונאמן מטעם מגו וע"כ דלענין כתובה לכ"ע לא אמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי כיון שהשיעבוד היה מעיקרא רק מספיקא לא אמרינן ש"ד וא"ש השקלא וטריא דבתר הכי דהיא אינ' נאמנת במגו דלא תתבע הכתובה דהו"ל מגו להוציא וליכא חזקת השטר משום דבשעת כתיבת השטר לא חל רק מספק:
כא בגמ' מתוך שיכול לומר לא גרשתיך והקשו התוס' והראשונים הא אי יאמר לא גרשתיך תהי' הי' נאמנת מדר' המנונ' ותירצו דהיכ' שתובע' כתובתה אינו נאמנ'. אמנם דעת הרמב"ם דאפי' בכה"ג נאמנת. ונראה דהרמב"ם לשיטתו יש להוכיח דע"כ נאמנת אפי' אי תובע' כתובתה דהנה התוס' בד"ה יכול לומר והראשונ' הקשו מאי מגו דלא גרשתיך הא יתחייב בשאר כסות ועונה ותירצו דאפ"ה יהי' פטור אפי' אי יאמר דלא גרשה מטעם דהו"ל טענו חטים והל"ב. אמנם הריטב"א כתב דלמאן דס"ל מנה מלוה ומנה פקדון לא הוי כב' מינים א"כ ה"נ כיון שהי' תובעת ממון והוא הוד' לה במזונות דהוי נמי ממון לא הוי ב' מינים והנה א"כ הדק"ל אי יטעון לא גרשתיך יתחייב בשכ"ו וצריך לתרץ דכיון דהי' נאמנת באמת להנשא מכח חזקת דר' המנונ' א"כ איך נחייבנו בשכ"ו אם יטעון לא גרשתיך כיון שמתירי' אותה להנשא לאחרים ושפי' איכא מגו. והנה הר"מ פ"ג מהלכו' טוען הלכה י"ד ס"ל להדי' דמנה מלוה ומנה פקדון לא הוי כב' מינים וא"כ הדק"ל מאי מגו דלא גרשתיך איכא הא יתחייב בשכ"ו וצ"ל כיון דהיא נאמנת לא יתחייב אפי' אי יטעון לא גרשתיך ומוכח דיני' של הר"מ דנאמנת להנשא. ואע"ג דאכתי קשה קושי' ראשונה הא אי יטעון לא גרשתיך נמי תהי' נאמנת בעיקר הכתובה ע"ז יש לתרץ כמ"ש לעיל באות י"ט בשם מהרי"ק דלרב לא יצטרך לשלם העיקר כיון דאין גט בידה ואיהו ס"ל א"כ שובר מ"מ מכח הך מגו דלא גרשתיך מוכח כסברתו של הר"מ דאפי' אי יטעון לא גרשתיך נאמנת להנשא עכ"פ ושפי' איכא מגו דעי"ז הי' פטור משכ"ו כמ"ש ודו"ק:
כב בטור סי' ק' כ' וז"ל הוציא' כתובה בלא גט אם יש לה עדי גרושין אינו נאמן ואם אין לה עדי גירושין נאמן במגו שיכול לומר לא גרשתיך. ואם הי' במקום שאין רשאי' לכתוב גט הי' נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עדי גירושין. ותמה הב"י שם על הטור דהך דינ' דמשעת הסכנה מהני לגבות אפי' ליכ' עדי גירושין לא נמצא מבואר בסוגי' כאן שהרי כי מסקינן כאן חסורי מחסר' ואמרי' ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפק' גיט' גבי' משמע דעדי גירושין עכ"פ בעינן. ונרא' דהטור ס"ל דהגמ' כי פריך הא מדקתני סיפא כו' דאי ליכא עדי גירושין במאי גבי' דלכאורה קשה מאי פריך במאי גבי' דלמא לרשב"ג ליכא מגו דלא גרשתיך משום דיתחייב בשכ"ו כקושי' התוס' ול"ל דהו"ל ט"ח והוד' לו בשעורי' דלמא ס"ל כאבוה דר"ג דחייב כקושי' הפנ"י ועוד יש להקשות דלמא ר"ג ס"ל דמגו במקום חזקה לא מהני והכא איכא חזקה דשטר' בידי מה בעי כיון דשטר כתובה בידה כמ"ש לעיל באות כ' ולרשב"ג דס"ל כתובה דאורי' פשיט' דאיכא חזקת השטר כמ"ש לעיל ונ"ל דהגמ' פריך הכי דע"כ רשב"ג דאמר משעת הסכנה ואילך גובה שלא בגט קאי נמי אריש' היכא דליכ' שטר כתובה דאמרינן דגובה בגט וע"ז נמי קאי רשב"ג ואמר דמשעת הסכנה דליכא ריעות' במה שאין הגט בידה גביה שפיר בתנאי ב"ד אפי' בלא גט ובלא כתובה וע"ז פריך שפי' אי ליכא ע"ג במאי גבי' כלומר כיון דאין בידה כלום לא גט ולא כתובה ולא ע"ג א"כ תוכל כל אשה לתבוע א' מן השוק ותתיני תן לי כתובתי ומדוייק מאוד הלשון במאי גבי' כלומר היכא דאין בידה כלום וע"ד משני דמיירי באיכא ע"ג עכ"פ. אמנם הטור דקאי אהיכ' דהוציא' כתובה דבאין לה עדי גירושין הוא נאמן במגו ובאמת כבר כתבו האחרונים עי' בס' בני אהוב' על הר"מ פ"ט מה"א דהו"ל מגו גרוע וצ"ל דכיון דליכא עדי גירושין וגם אין הגט בידה ריע' לי' טענת' דמוכח שכבר נפרע' ולכך נאמן אפי' במגו גרוע אמנם משעת הסכנ' דאין זה ריעות' במה שאין הגט בידה וגם עדים לא יכולי' לבא א"כ לא אתרעי טענה כלל והו"ל מגו דלא גרשתיך מגו גרוע ואינו נאמן במקום שטענת' טובה כיון שיש לה שטר כתובה עכ"פ בידה והגמרא דמסיק דע"ג בעי' עכ"פ היינו היכא דליכא שטר כתובה בידה ופריך במאי גבי' אמנם הטור קאי על היכא שהוציאו שטר כתובה ומשע' הסכנ' ליכ' ריעות' במה שאין גט בידה ולא ע"ג שפי' גובה אפי' בלא ע"ג ודו"ק: (כג) בגמ' א"ל ר"כ ורב אסי לרב לדידך דאמר' גט גובה עיקר וכו' וליחוש דלמא גרשה ומפקא לי' לגיט' וכו' ודלמא סמוך למית' גרשה איהו דאפסיד אנפשי' ולכאורה אינו מובן וכי ידע בשעת גירושין שימות מיד ומה שייך לומר דאיהו דאפסיד אנפשי' וכי יתן חרצובות למותו שלא ימות מיד אחר גירושין ותגבה פעם שנית בגט. ונראה דהנה הפנ"י כתב דהגמ' לא הקשה דלמא סבר גבת' עפ"י הגט ואיך תגבה בעדי מית' דמספיק' אין להוציא' מחזקת' ולהפסיד כתובת' רק דעל עיקר התקנ' קשה למה תקנו כן שתגבה העיקר רק בגט ולא בכתובה דא"כ אלמנה תגבה ג"כ בעדי מית' ולא בכתובה כמ"ש הראשונים דהפקיעו כח השטר כתובה לענין עיקר ואח"כ תגבה בגט. ולפי"ז א"ש קושי' התוס' ד"ה לדידך שכ' דלשמואל נמי מצי להקשות במקום שאין כותבין די"ל דלשמואל וודאי כיון דמה שתוכל לגבו' בלא כתובה הי' רק במקום שאין כותבין או שהביאו ראי' שלא כתב לה א"כ שפי' ידע דהוי כהיכא דלא אפשר וכותבין שובר רק לרב קשה למה תקנו שתגבה עיקר בגט אפי' במקום שכותבין וא"כ לאחר שגבתה בעדי מיתה ע"י החזרת שטר כתובה העיקר והתוס' תגבה העיקר פעם שנית בגט וזהו כוונת רש"י ד"ה אלמנ' שכ' וז"ל ע"כ בעדי מית' וכו' ומחזרת שטר כתובה ליורשים כלומר דהיורשים כיון שנטלו ממנה השטר כתובה לא מסקי אדעתיהו כלום דלמא יש לה עוד גט בידה ותחזיר אח"כ לגבות העיקר אמנם היכא שאין לה שטר כתובה וגבי לה עפ"י תנאי ב"ד גם המקשה ידע דיקחו ממנה שובר דהוי כהיכא דלא אפשר. ומשני הגמ' איהו דאפסי' אנפשי' כלומר אם גרשה הו"ל לפרוע מיד העיקר והתוס' וא"כ לא ישאר שטר כתובה בידה וממילא כשתרצה לגבו' בעדי מיתה בתב"ד כיון שלא. נשאר שטר כתובה בידה היורשי' אסקו אדעתיהו ליקח ממנה שובר ולחוש שמא כבר גבתה אין לחוש מדינא כמ"ש הפנ"י:
כד א"ל ר"נ לר"ה וכו' ליחוש דלמא מפקא בהאי ב"ד וגבי' כו' ומסקינן דקרעינ' לגיטא וכתבי' עלי' והקשה השטמ"ק דהא במס' ב"מ ח"י ע"א מסיק אביי דלא סגי' בהך תקנת' משום דאטו כל דמגבי בכי דינ' מגבי. ונ"ל דהנה ראיתי במהריק"ו סי' ע"ב שהביא בשם החידושי' דרב ס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום. והנה במס' ב"מ אזל אביי אי הוי ס"ל דמצי לטעון פרעתי דיכול לטעון אחר מעב"ד א"כ יש לו טענה דכבר פרע לה והא דלא לקח ממנה הגט משום דבעי לאנסובי בי' והי' פרע לה שלא בב"ד וע"כ מדלא מצי לטעון הכי ש"מ הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום אמנם הכא מקשי' דלמא הדר וגבי' ולא מיירי שטוען שכבר פרע לה דבאמת קיי"ל ל"א כלום רק כיון דלרב ס"ל א"כ שובר א"כ יש לו טענה שלא יפרע לה עפ"י הגט דלמא הדר וגבי' וע"ז שפי' משני דקרעינ' לי' וכתבין אגבי'. מה יאמר אטו כל דמגבי בב"ד מגבי הא הכא דאין רוצה לפרוע לה ע"כ בא לב"ד עמה ואמרי' לי' שפיר דיקרעו לגיט' ולא יצטרך לשובר ויכתבו עליו. שהרי עכשיו הי' כאן בב"ד ואי יטעון שכבר פרע לה שלא בב"ד זהו לא הקשה הגמ' מידי דעכשיו קיימי' אי ס"ל לא מצי לטעון אחר מעב"ד ולית לי' טענה שכבר פרע לה ואין לו טענה רק שלא ירצה לפרוע דלמא הדר' וגבי' וזהו הטענה טוען בב"ד ואמרי' דקרעי' לי' לגיט' וכתבינן אגבי' ועי' בס' בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש שכ' דאי ס"ל דגרושה מוכר' שלא בב"ד שפיר מצי לטעון דהגב' לה שלא עפ"י ב"ד משא"כ רב ס"ל דאינו מוכר' שלא בב"ד א"צ להגבות לה שלא בב"ד ולפימ"ש א"צ לשון דוחק דהכא אי ס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום ולא מהני טענתו שכבר פרע לה רק שירא לפרוע שלא תגבה עוד לזה וודאי מהני שיאמרו לו לך והגבה אותה בב"ד כמ"ש ודו"ק: חלק רביעי נבאר בס"ד שקלא וטריא דגמ' במס' ב"מ י"ד ע"ב בס"ד (כה) בגמ' אמר רב חב"א אמר ר"י הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום אמ"ל ר' חייא בר אבא לא משנתינו היא זו הוציאו גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגניתא תותה אמר אביי מאי מרגניתא דלמא מתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקי' וגט היינו כתובתה אבל במקום שכותבין אי נקיטה כתובה גבי' ואי לא לא גבי' הדר אמר אביי לאו מלתא הי' דאמרי דאי ס"ד במקום שכותבין אלמנה מן האירוסין במאי גבי' בעדי מיתה לטעון ולימא פרעתי וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ודחי הגמר' מנ"ל דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה דלמא מיירי בכתב לה וכו' ומסיק אלא אביי מגופ' דמתני' הדר דאס"ד דגט היינו כתובה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכ"ת כיון דתקינו רבנן למגבה ביה היינו כתובה לטעון ולימא פרעתי וכו' עד אטו כל דמגבי בב"ד מגבה עי"ש כל הסוגיא והנה כבר הבאתי לעיל דשיטת התוס' דאפי' במקום שכותבין נמי לא מצי טען פרעתי אמנם שיטת הרי"ף והר"מ ושאר פוסקים הי' דר"י לא אמר רק במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כיון דאיכא ריעותא דנאבדה שטר הכתובה רגלים לדבר שפרע להו והנה לפי"ז צ"ל דהא דדחי אביי דילמא מתני' במקום שא"כ אע"ג דר"י נמי לא קאמר רק במקום שאין כותבין צ"ל דעיקר דחוי' דאביי הי' דלמא אפי' במקום שא"כ נמי הוי מצי טען פרעתי רק הכא תקנו שתגבה ע"י הגט שבידה דלא יוכל לטעון פרעתי וא"ש מה דנקט אביי תרתי דלמא במקום שאין כותבין וגט היינו כתובה כלומר אפי' תימא דר"י באמת לא קאמר דינו רק במקום שא"כ דלא הוי כשאר מע"פ דנאמן לומר פרעתי דלמא הכא הטעם לאו משום דהוי מעב"ד רק משום דנקיטה גט בידה ויש לפרש בזה מה דהאריך אביי בלישנא וקאמר אבל במקום שכותבין אי נקיטה כתובה גביא ואי לא לא גביא ולא האריך כ"כ והו"מ למומר אבל במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי. רק דבאמת י"ל דלכאורה היא דוחק לאוקמי' רישא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שא"כ מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכו' משמע דבמקום שכותבין איירי כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה אטו גט לכך כתב דאי אמרינן דבמקום שכותבין אי נקיט' כתובה גבי' וכו' אבל בלא כתובה פשיטא דע"י גט גרידא לא מצי לגבות וא"כ קשה מהו זה שטוען אבד שוברי וכבר פרעתי לך ע"י הגט הא בגט אינו גובה במקום שכותבין וע"כ צ"ל דבאמת גם סיפא דמתני' כתובה ואין עמה גט מיירי במקום שא"כ רק דאיהו כתב לה ולא האמינו לו כדאוקמי' אליבא דשמואל במס' כתובות וממילא הוכרח לפרוע לה ע"י הגט וניחא ליה עכשיו טפי לאביי לאוקמי' במקום שא"כ ואיהו כתב לה מלומר דבמקום שכותבין ישתנה הדין שלא לגבות ע"י הכתובה רק ע"י הגט. וממילא גם רישא מיירי במקום שאין כותבין ולא משום דטוען אמעב"ד ל"א כלום רק משום דגט היינו כתובה במקום שא"כ דווקא. והדר אביי משום דא"כ אלמנה מן האירוסין במאי גביא והנה לכאורה יל"ד לשיטת התוס' דר"י אמר דינו אפי' במקום שכותבין א"כ מאי דחי מאלמנה מן האירוסין דלמא ש"ה כיון דהו"ל מקום שא"כ לכ"ע במן האירוסין לכך לא מצי טען פרעתי. וצ"ל דבאמת הקשו התוס' ד"ה אלמנה אמאי לא פריך באלמנה מן הנשואין ובמקום שא"כ ותירצו דפריך אמאי לא תקנו לכתוב לאלמנה מן האירוסין נמי וע"כ דעיקר כתיבה כתובה הוא רק משום התוס' ולכך מן האירוסין דלית לה תוס' לא הנהיגו לכתוב ע"ש ויש להסביר הדבר דוודאי אי אמרי' דרק במקום שא"כ לא מצי לטעון פרעתי אבל במקום שכותבין מצי טען א"כ במקום שכותבין הי' לטובת הבעל כדי שאם תגבה כתובתה ע"י השטר כתובה ותתבע עוד פ"א יטעון פרעתי שהרי היה במקום שכותבין משא"כ אי אפי' במקום שכותבין נמי מצי טען פרעתי א"כ למה תקנו כלל לכתוב כתובה וע"כ דרק משום תוס' הנהיגו לכתוב שטר כתובה וא"כ שפי' דבארוס' לא הנהיגו לכתוב כיון שאין לה תוס' וא"כ דייק שפיר אביי דע"כ אפי' במקום שכותבין נמי לא מצי לטעון פרעתי דאי נימא דרק במקום שא"כ לא מצי לטעון וא"כ היא דהנהיגו לכתוב הי' לטובת ותקנת הבעל שאם תיתבע עוד פ"א יהיה נאמן לומר פרעתי כיון דהוי מקום שכותבין א"כ היא לתקן גם בארוסה לכתוב כתובה כדי שלא תתבע עוד פ"א. וע"כ דילפינן במקום שכותבין נמי לא מצי לטעון פרעתי ועיקר כתובה הכתובה היה רק בשביל תוס' ומשו"ה בארוסה דאין לה תוס' לא הנהיגו לכתוב:
כו אמנם כ"ז א"ש לשיטת התוס' דר"י קאמר גם במקום שכותבין דאינו נאמן לטעון פרעתי משא"כ לשיטת הרי"ף והר"מ דר"י לא קאמר רק במקום שא"כ א"כ קשה קושי' התוס' למה דייק אביי מאלמנה מן האירוסין ולא מאלמנה מן הנשואין במקום שא"כ ונ"ל דהנה במס' כתובות צ"ו ע"ב אמרינן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וראיתי באמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש דכיון דיכול' למכור שלא בב"ד הוי הנכסים ברשות' עי"ש בתוס' ד"ה נכסי שכתבו להדיא הכי וא"כ לא קשה מאלמנה מן הנשואין דאינו יכול לטעון פרעתי כיון דהנכסים ברשותם ור"י קאמר הטוען אחר מעב"ד אפי' בגרושה נמי ממתני' דהוציאה גט על זה תמה אביי ואמר דלמא בגרושה באמת כיון דאינ' יכולה למכור שלא בב"ד לא הוי הנכסים ברשותם ומצי טען פרעתי רק משו"ה גובה בגט בלא כתובה משום דגט היינו כתובתה ולכך שפי' הדר בי' מאלמנה מן האירוסין דאלמנה מן האירוסין נמי ל"ל דמשו"ה לא מצי טען פרעתי משום דהנכסים בחזקתם דהא באירוסין נמי אינו יכולה למכור שלא בב"ד כדאיתא להדיא במתני' מס' כתובות צ"ז ע"א אליבא דר"ש וא"כ ל"ל משום דהנכסים בחזקתם ור"ש וודאי נמי מודה דבאירוסין אינו יכול לטעון פרעתי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. וע"כ משום דלא מצי לטעון אחר מעב"ד. ואע"ג דלת"ק לא מוכח הך דינא דאיהו ס"ל דמן האירוסין נמי מוכר' שלא בב"ד והוי הנכסים בחזקת' מ"מ לענין מה דס"ל דלא מצי לטעון אחר מעב"ד לא נחלקו ת"ק ור"ש ושפי' הוכיח אביי מאלמנה מן האירוסין דגובה כתובה, ע"כ משום דלא מצי טעון אחר מעב"ד משא"כ מאלמנה מן הנשואין לא מוכח דהתם שאני כיון שלכ"ע יכולה למכור שלא בב"ד הו"ל הנכסי' בחזקתה ומשו"ה לא מצי טען פרעתי וא"כ בגרושה דאינו מוכרח שלא בב"ד לא הוי הנכסים בחזקת' ממילא מצי טען פרעתי ולכך לא הדר בי' רק מכח אלמנה מן האירוסין. כנ"ל ליישב קושית התוס' לשיטת הרי"ף והר"מ דמה דאינו נאמן פרעתי הי' רק במקום שא"כ ודו"ק:
כז ועפ"י שיטת הרי"ף והר"מ יש ליישב עוד סוגיא הגמ' מה שיל"ד א' ראיתי בס' אמרי בינה דמעיקרא הדר בי' אביי וס"ל כר"י מכח אלמנה מן האירוסין ודחה דלמא באמת ארוסין לית לה כתובה רק בכתב לה ואח"כ אמר הגמ' אלא אביי מגופה דמתני' קהדרבי' דאטו גט מנה ומאתים כתיב בי'. ואך יתרץ אביי דבריו במה שרצה הו' עצמו להוכיח מכח אלמנה מן האירוסין ואין זה דרך הגמרא ב' יל"ד דקאמר אטו גט מנה ומאתי' כתיב בי' כלומר והי' יכול לטעון פרעתי אי ס"ד דבמקום שא"כ מצי טען פרעתי א"כ מה קאמר אח"כ וכ"ת כיון דתקינו רבנן למגבה בי' לטעון ולימ' פרעתי הלא גם מעיקר' הי' רצה להוכיח מכח זה דלמה לא יוכל לטעון פרעתי ע"י מה שהגט בידה. ג' מהו זה כפל הלשון לטעון ולומ' פרעתי אמנם אי אמרי' כשיטת הרי"ף דרק במקום שא"כ לא מצי טען פרעתי יש לפרש הסוגי' הכי דהנה לכאורה י"ל דבאמת אפי' במקום שא"כ נמי מצי טען פרעתי והא דגט ואין עמו כתובה גובה הי' משום משום הגט כדבעי למימר מעיקרא נדחה דאטו גט ק' ור' כתיב בי' וע"כ משום דלא מצי טען אחר מעב"ד עכ"פ במקום שאין כותבין. אמנם לכאורה יש להקשות דלמא באמת מצי טען פרעתי אפי' במקום שא"כ ומתני' דגובה כתובתה מיירי שחייב מודה שלא פרע רק שטען שהי' כתב לה ואינו רוצה לפרוע לה אולי תוצי' אח"כ שטר הכתוב' ותגבה ואשמעי' מתני' דאינו נאמן לטעון כן כדאמרינן אליבא דשמואל במס' כתובות במקו' שא"כ ואמר כתבתי עליו להבי' ראי' ואשמעי' דגובה כתובה ע"י הגט ע"ז קאמר וכ"ת וכו' לטעון ולימ' פרעתי כלומר אי אמרינן דמצי לטעון אחמעב"ד א"כ רק דהכי מיירי שמוד' שלא פרע לה עדיין רק שטוען שכ' לה כתובה אמאי לא יהיה נאמן באמת שכ' לה ושלא יצטרך לפרוע עד שתוציא שטר כתובה מתח"י במגו דאי בעי אמר פרעתי והיה נאמן אס"ד דמצי לטעון אחר מעב"ד ומדוייק הלשון לטעון כלומר דיהיה נאמן שכ' לה במגו דאי בעי אמר פרעתי וע"כ מוכח דמתני' באמ' לא מיירי שחייב מודה רק שטוען פרעתי ואינו נאמר לומר פרעתי. ומתורצי' מה שדקדקנו מה דקאמר אח"כ עוד לטעון ולימא פרעתי כיון דגם מעיקרא היה הקושי' אס"ד דמצי טען אח' מעב"ד הי' נאמן לומר פרעתי ולפימ"ש א"ש דכאן בא לומר דל"ל דבאמ' פרעתי נאמן רק דהכא מיירי מטענ' אחר' שטוען שכ' לה כתובה ואמרינן דא"נ דע"ז קשה אי נימא לפרש כן במתני' אמאי לא יהי' נאמ' באמת במגו דאי בעי אמר פרעתי וע"כ דטוע' אחר מעב"ד ל"א כלום ופריך בתר הכי וכ"ת דקרעי' לי' וכו' כלומר כיון דתקנו לקרוע הגט א"כ ראי' ממה שהגט בידה שלם שלא פרע ודחי לי' כדמסיק משום דאטו כל דמגבי וכו':
כח אמנם לכאורה היה מקום לדחות כ"ז דבאמ' מצי טען. פרעתי ומתני' מיירי כשחיי'מודה כמ"ש ול"ל דא"כ יהי' נאמ' שכ' לה במגו דפרעתי דזה אינו דכיון דהוי מקום שא"כ אינו נאמן אפי' במגו לטעו' ששנה תמור' המנהג דלמה לו לעשות כן ומגו במקום מנהג ל"א עי' בש"כ סי' פ"ב בחו"מ בכללי מגו אות ב' ובתומים שם בכללי מגו ס"ק צ' אמנם ע"כ י"ל דאינו נאמן לטעו' תמור' המנהג דווקא היכא שאין לו טעם ואמתלא לומר למה שנה ממנהג המקום משא"כ אם יש לו אמתלא למה שנה שפיר הי' נאמן במגו דפרעתי אפי' במקום שא"כ לומר שכתב לה וא"כ ה"נ מצי לומר אני רציתי שיהי' לה כתובה ממני גם בעוד' ארוסה וכתבתי לה כתובה דהא מסקינן דארוס' אין לה כתובה רק בכתב לה וא"כ לא סוי תמורת המנהג. וממילא הי' נאמן שכ' לה במגו דאי בעי אמר פרעתי וע"כ דבאמת גם פרעתי אינ' נאמ' מאי תאמר דסתם ארוסה נמי יש לה כתובה אפי' בלא כתב לה וא"כ הדרן לסבר' קמייתא דבאמת נאמן בטענ' פרעתי רק משו"ה לא נאמ' לומר שכ' במגו דפרעתי משום דהוי תמורת המנהג כיון דארוסה נמי אין לה צורך לשטר כתובה דסתם ארוסה יש לה כתובה וא"כ אינו מוכח כלל ממתני' דלא מצי טען פרעתי. א"כ ממילא יהי' מוכח דלא מצי טען אחר מעב"ד כיון דסתם ארוסה אית לה כתובה ואי מצי טען פרעתי מה הועילו חכמים בתקנתם כמה שהוכיח מעיקרא וא"כ באמת אביי הוכיח דינו דלא מצי לטעון אח' מעב"ד כמעיקרא מהא דאלמנה מן האירוסין במאי גבי' ואם תקשה דלמא באמת אין לה כתובה מן האירוסי' רק היכא דכתב לה א"כ ממילא יש להוכיח ממתני' דגוב' כתובה וע"כ דלא מצי טען אחד מעב"ד ול"ל דבאמת מצי טען פרעתי רק דמיירי שחייב מודה ואין מאמיני' לו שכ' תקשה לך באמת אמאי לא יהי' נאמן במגו דפרעתי אס"ד דמצי טען אחר מעב"ד ול"ל דאע"ג דמצי טען אחר מעב"ד מ"מ אינו נאמן לומר שכ' לה כתובה במגו דפרעתי משום דהוי טענה נגד מנהג המקום דהא אי אמרי' דארוס' אין לה כתובה הוי לי' טענה מעליתא שכ' לה בעודה ארוס' דתו לא הוי נגד מנהג המקום דכיון דארוסה אין לה כתובה א"כ מי שרוצה שיהי' לה כתובה כותב לה אפי' במקום שא"כ. וא"כ הוכיח אביי ממנ"פ דדינו של ר' יוחנן דהטוען אחר מעב"ד ל"א כלום הי' אמת דאי ס"ל דסתם ארוסה יש לה כתובה וא"כ אין ראי' ממתני' דאיכא למימר במתני' דלעולם נאמ' לטעון פרעתי רק דמשו"ה אמרי' דגובה כתובה דמיירי שחייב מודה שלא פרע רק שטען שכ' לה ואינו נאמן לטעון שכ' לה ול"ל דיהי' נאמן במגו דפרעתי משום דהוי מגו היפוך המנהג ואינו נאמן ממילא מוכח דלא מצי טען אחר מעב"ד מגוף הדין דארוסה יש לה כתובה ואי הוי מצי טען פרעתי מה הועילו חכמים בתקנתם מה תאמר דמזה אין להוכיח דלמא באמת ארוסה אין לה כתובה א"כ ממילא מוכח ממתני' דגובה כתובה דא"נ לטעון פרעתי דתו ל"ל דבאמת נאמן פרעתי רק דמיירי שמודה שלא פרע רק שהוא אומר שכ' לה ומבקש שטר כתובה דהא אי ס"ד דנאמן פרעתי יהי' נאמן ג"כ שכ' לה במגו דפרעתי ול"ל דהוי מגו היפוך המנהג דהא אי ארוס' אין לה כתובה רק בכתב לה כמה שדחה הגמר' ממילא הו"ל הך טענה שכ' לה טענה מעלי' דרצה שיהי' לה כתובה גם בעודה ארוס' אי אמרי' דסתם ארוס' אין לה כתובה והו"ל להיות נאמן במגו דפרעתי וע"כ דבאמת לא מצי לטעון פרעתי כר"י דטוען אחר מעב"ד ל"א כלום וממילא מוכח הך דינ' מכח ממנ"פ או דארוס' יש לה כתובה או ממתני' משא"כ מכל חדא לא הי' מקום להוכיח דכל חד יש לדחות כמ"ש וא"כ שפיר אמר אביי גופ' מעיקרא נמי מהך דאלמנה מן האירוסי' ודוק היטב כי הו' נכון בס"ד. אמנם כ"ז לא א"ש רק אי אמרי' דאביי לא קאי רק על מקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לכ"ע נאמן לומר פרעתי משא"כ אי הו"א דאפי' במקום שכותבין א"נ לומר פרעתי אין מקום כלל לדברינו לפרש הסוגי' כך אליבא דאביי דאיך אפשר לפרש שמיירי שהוא טוע' שכתב לה כיון דאפי' האמת הי' כך שכ' לה נמי לא מצי לטעון פרעתי וע"כ דאביי לא קאי באמת רק במקום שא"כ וכן ר"י. ומעתה זכינו בס"ד להבין דעת קדושים הרי"ף והר"מ מה שתמהו עליהם מאחר שס"ל להא דר"י דלא מצי טען אחר מעב"ד וכן ס"ל כותבין שובר א"כ אין דוחק לאוקמא מתני' במקום שא"כ דווקא ומאין הוכיחו דלא ס"ל דלא מצי לטעון אחר מעב"ד רק במקום שא"כ. ולפימ"ש נכון הדבר בס"ד דמשקלא וטרי' דסוגי' הכא במס' ב"מ מוכח להדי' דקאי רק אמקום שאין כותבין דאלא"ה לא א"ש כלל דברי אביי במה שרוצה מעיקר' להוכיח מאלמנה מן האירוסין ואח"כ מגופ' דמתני' כמה שמדקדק בס' אמרי בינה שהבאתי לעיל אות כ"ז ולשיטת הרי"ף והר"מ א"ש הכל על נכון כמ"ש ודו"ק היטב כי הי' עמוק בס"ד:
כט בתוס' ד"ה הטוען הקשו לר"י דס"ל דלא מצי טען אחר מעב"ד א"כ הא דבעי ר"י מס' כתובות צ"ו יתומים אומרים נתננו מזונות והי' אומר' לא נטלתי על מי להביא ראי' והא אית ליה הכא דלא אמר כלום ותירצו דהתם קאי על מזונות שעברו אבל מזונות דלהב' פשיט' דאין היתומים נאמני' אמנם רש"י שם כתב להדי' דקאי על מזונות דלהב' וא"כ קשה קושי' תוס' על רש"י דכאן כ' רש"י להדי' דגם מזון האשה והבנים הוי מעב"ד וא"כ מה בעי ר"י אי יכולין לומר פרעתי. ונראה די"ל דרש"י ס"ל הא דאינו נאמן לומר פרעתי במעב"ד הי' משום דחזקת חיוב ברור כמ"ש התוס' דחייב אעפ"י שלא כתב לה ולכך א"נ פרעתי. וא"כ יש לחלק דבשלמא לגבי הו' עצמו שנתחייב לה מכחו שפי' איכא חזקת חיוב משא"כ לגבי יתומים דהם לא נתחייבו רק מכח אביהם ליכא חזקת חיוב כ"כ שפיר מצי טען פרעתי ודו"ק. ועד"ז יש לפרש במ"ש התוס' ד"ה הוציאו גט וכן במס' כתובות דלרב לית לי' דר"י דאמר הטוען אחר מעב"ד לא כלום ולא אמרי' אלמוה משו"ה פריך במס' כתובות אליבא דרב כיון דליכא עידי גט נמי במאי גבי' ותקשה שם המהר"ם שי"ף הא במס' כתובות בד"ה גט גובה עיקר כ' התוס' דלרב אלמנה גובה העיקר בעידי מית' בלא כתובה וע"כ משום דס"ל כר"י דלא מצי טען אחר מעב"ד עי"ש במהרש"ל במס' כתובות ותירץ המהר"ש דלרב עכ"פ בגרושה לא אלמוה לגבות בעידי גט לחוד' רק בגט ממש עי"ש. והנה א"כ נולדה לנו פלוגתא חדשה בין רב ור"י דלר"י אמרי' בכ"מ בין בגרושה בין באלמנה דמעב"ד אלים ולא מצי טען פרעתי ולרב רק באלמנה אלים ולא בגרושה דבגרושה מצי טען פרעתי היכא דאין הגט בידה וצריך להבין באיזה סברא פליגי ולהנ"ל ולפימ"ש לעיל באות כ"ו בס"ד א"ש דר"י ס"ל דהב"ד אלמוה לכח האשה שתגבה בכל פעם שלא תבא לידי ב"ז כמ"ש לעיל באות ג' בס"ד וא"כ גם בגרושה אלמוה דאם לא תגבה רק בגט נמי לא תסמוך דעתה דלמא תאבדנו וממילא אין חילוק בין גרושה בין אלמנה [ואפשר דלר"י חיישי' טפי שלא תבא לידי ב"ז דהנה אי אמרי' כתובה דאורייתא אפשר דקרוב הדבר לבא לידי ב"ז מה"ת היכא שלא תוכל לגבות כתובתה והנה רשב"ג ס"ל במתני' מס' כתובות ק"י ע"ב דכתובה דאורייתא לפי אוקמת' הגמ' שם ור"י ס"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולכך אלמוה לכח האשה גם בגרושה] אמנם רב ס"ל דכל היכא דהיא מוחזקת בנכסים לכך לא מצי טען אחר מעב"ד פרעתי וא"כ ה"ד באלמנה שפיר נקראת מוחזק' כיון שמוכר' גם שלא בב"ד, כמ"ש לעיל בשם התוס' מס' כתובות צ"ו ע"ב בד"ה נכסי שרוצה לומר כן משא"כ בגרושה שאינה נקרא' מוחזק' כ"כ בנכסי' כיון שאינו מוכר' רק בב"ד לא אלים כחה ומצי טען פרעתי רק היכא שהגט בידה דאז נתנו חכמי' כח גוביינא להגט כמ"ש לעיל משום דכתובה אינו חוששה לשמרו כ"כ שאינו ברור לה שתבא לידי גובינ' משא"כ הגט יכולה לשמור טפי והוי הגט במקום כתוב' ממש לענין עיקר. והיכא שאין הגט ביד' שפיר מצי טען פרעתי דלא אלמוה לכח האשה בגרוש' לגבות בלא גט ובלא כתוב' משום כח מעב"ד כיון שאינה נקראת מוחזק' ועלה בידינו בס"ד להבין דברי התוס' והמהר"ם שי"ף לחלק בין גרושה לאלמנה ודו"ק:
ל עוד שם בתוס' ד"ה הטוען וז"ל מעב"ד קרוי כל דבר שחייב אע"פ שלא כתב וכו' וא"ת למה כותבין כתוב' כיון דבלא כתוב' נמי א"נ לומר פרעתי ותירצו משום תוס'. נראה בכוונת דבריהם דכיון דאפי' במקום שכותבין לא מצי טען אחר מעב"ד א"כ לא נוכל לומר שתקנו כתיב' השטר לטובתו שאם לא יהי' בידה שטר כתוב' יהי' נאמן פרעתי כיון דאפי' במקום שכותבין כמי אינו נאמן וא"כ למה תקנו לכתוב כתובה משא"כ לשי' הרי"ף והר"מ דבמקום שכותבין ואין לה כתוב' מצי טען פרעתי שפי' י"ל בפשיטות דמשו"ה תקנו לכתוב שטר כתובה כדי שלא תגבה כמ"פ בכח מעב"ד. והנה הפנ"י הקשה שם כיון דבאמת איתר' השטר בנפילתו א"כ מאי הוי דהוי כמאן דנקט שטרא בידים הא שטר ממש נמי איתר' בנפילתו ותירץ הפנ"י כיון דסומכ' על תנאי ב"ד לא חששה כ"כ בשמירתו ולא איתר' טענתה בנפילת השטר ע"ש והנה לפ"ז אכתי יקשה היכא שיש עדים שנכתב בכתובה גם תוס' ובתוס' נאמ' לומר פרעתי דלא הוי מעב"ד כמ"ש התוס' והראשונים וא"כ אכתי יהי' נאמן שפרע דהרי רגלים לדבר מדלא חשש' בשמירתו ול"ל כסברת הפנ"י דלא חששה לשמור דסומכ' על תנאי ב"ד הא עכ"פ היה צריכ' לשומר' משום התוס'. והנה זה הי' כוונת התוס' במ"ש מעב"ד קרוי כל דבר שחייב אע"פ שלא כתב וא"כ ממילא י"ל דלא איתר' טענת' בנפילת השטר כמ"ש הפנ"י דאינו חוששה לשמרו וא"כ לפ"ז ליכא למימר דעיקר כתיבת שטר כתובה הי' בשביל תוס' דא"כ היכא שנאבד' שטר כתובה איתר' לה טענת' דהא היתה צריכ' לשמור הכתובה משום התוס' דלא הוי מעב"ד ולכך לא היה ניח' להו לפרש דמשום התוס' כותבי' שטר כתוב' דא"כ היה לה לשמור הכתובה משום התוס' וממילא היכ' דלא חששה לשומרו איתר' בנפילתו כקושי' הפנ"י זה הי' כוונת התוס' בקושייתם בס"ד. אמנם אי אמרי' כסברתינו שכ' לעיל דאביד' הכתובה לא הוי ריעות' כ"כ דכיון שלא היה ברור אצלה שתבא לידי גובינ' לא חשש' לשמירתו א"כ שפיר י"ל כתירוץ התוס' דעיקר כתיבת שטר הכתובה הי' משום התוס' ול"ל דא"כ איכא ריעות' במה שלא חששה לשומרו כדי שתוכל לגבות התוס' דעל זה ליכא תנאי ב"ד ולא קרוי מעב"ד דזה אינו דכיון שלא הי' ברור שתבא לידי גובינ' לא חששה בשמירת' אע"ג דאיכא גם תוס' כמ"ש לעיל באות ב' בס"ד וממילא לא איתר' טענתה אפי' במקום שכותבין לשיטת התוס' ודו"ק: